Zepher Ha Zohar > MISCHPATIM > Chapitre 1

	Afficher / Cacher
Numérotion des versets
Français (Ⅰ)

[119a]

וּבְמַזָּלֵי. וּמִנְּהוֹן רְשִׁימִין, בְּמִדוֹת דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִשְׁתְּמוֹדְעִין. וְאִינּוּן דְּמִתְעַסְּקִין בְּאוֹרַיְיתָא וּבְמִצְוֹת, לִשְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא כִּבְרָא דְּאִיהוּ מְחוּיָיב בִּיקָרָא דַּאֲבוֹהִי וְאִמֵּיהּ, דָּא אִתְקָשָּׁר וַדַּאי וְאִתְרְשִׁים, בְּעַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, כְּאִילּוּ בֵּיהּ הֲווֹ חַד. וּמַאן דְּאִית בֵּיהּ תּוֹרָה בְּלֹא מִצְוָה, אוֹ מִצְוָה בְּלֹא תּוֹרָה, כִּבְיָכוֹל כְּאִילּוּ הֲווֹ בֵּיהּ בְּפִרוּדָא. אֲבָל בְּדָא וְדָא, כְּאִילָנָא, דְעַנְפּוֹי מִתְפָּרְדִין לִימִינָא וְלִשְׂמָאלָא, וְאִילָנָא יִחוּדָא דְּתַרְוַויְיהוּ, בְּאֶמְצָעִיתָא.

רַשִׁיעַיָּא, אִינּוּן רְשִׁימִין בְּלָא סִימָנִין דְּטָהֳרָה, אִינּוּן דְּלֵית לְהוֹן תְּפִלִּין עַל רֵישָׁא, וּדְרוֹעָא. וְאִינּוּן דְּלָא רְשִׁימִין בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת. וְאִלֵּין דְּלָא נַטְרִין זָכוֹר וְשָׁמוֹר. וְלָא רְשִׁימִין בִּתְכֵלֶת וְלָבָן דְּצִיצִית. וְאִלֵּין דְּלָא רְשִׁימִין בְּאִלֵּין סִימָנִין, שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם, לָאו אִינּוּן יִשְׂרָאֵל אֶלָּא עַמֵּי הָאָרֶץ. מָה אִלֵּין שֶׁקֶץ וְשֶׁרֶץ, אוּף אִינּוּן (נ''א כן') שֶׁקֶץ וְשֶׁרֶץ. כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, עַמֵּי הָאָרֶץ הֵם שֶׁרֶץ, וּנְשׁוֹתֵיהֶם שֶׁקֶץ. וְעַל בְּנוֹתֵיהֶם אִתְּמַר, (דברים כז) אָרוּר שׁוֹכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה.

וּמִיתַתְהוֹן מִיתָה בְּאִתְגַּלְיָא, וְלֵית מִיתָה אֶלָּא עֲנִיּוּתָא, וּמִיתָה דַּעֲנִיּוּתָא דִּלְהוֹן, לָא יְהֵא בְּאִתְכַּסְיָא, כְּעוֹפִין דְּדַמְיָין לְמָארֵי פִּקּוּדִין, אֶלָּא בְּאִתְגַּלְּיָיא, לְעֵינִי עַמָּא, דְּעָנִי חָשׁוּב כַּמֵּת. וְאִית עֲנִיּוּתָא בְּאִתְכַּסְיָא, מֵעֵינִי בְּנֵי נָשָׁא. וְאִית עֲנִיּוּתָא, לְעֵינִי כֹּלָּא. כִּזְרִיקוּ דְּדָם דִּבְהֵמָה, וּזְרִיקָתָהּ לְעֵינֵי כֹּלָּא, דְּשַׁפְכִין דָּמָא קָמֵי כֹּלָּא. הָכִי עֲנִיִּין שַׁפְכִין דָּמוֹי בְּאַנְפַּיְיהוּ, לְעֵינֵי בְּנִי נָשָׁא, וְאִתְהַדְּרִין יְרוֹקִין כַּמֵּתִין.

וְאִי הַדְרִין בְּתִיוּבְתָּא, וְלָא פַּתְחִין פּוּמְהוֹן לְהַטִּיחַ דְּבָרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמִיתָה דִּלְהוֹן בִּסְתִימוּ דְּפוּמָא, כִּבְעִירָא דְּאִיהִי מֵיתָא, וְלֵית לָהּ קוֹל וְדִבּוּר. וּבְוִידוּי הָכִי יִיִמָא אִיהוּ, אֵין לִי פֶּה לְהָשִׁיב, וְלא מֵצַח לְהָרִים רֹאשׁ, וְיִתְוַדֶּה וּמְיַיחֵד לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּכָל יוֹמָא, לְמֶהֱוֵי מִיתָתֵיהּ בְּאֶחָד. כְּגַוְונָא דִּשְׁחִיטַת בְּהֵמָה, בִּתְרֵיסַר בְּדִיקוֹת דְּסַכִּין, וּבְסַכִּין דְּאִינּוּן אֶחָ''ד.

וּמְבָרֵךָ וּמְקַדֵּשׁ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּכָל יוֹמָא, בְּבָרְכוּ וּבִקְדוּשָּׁה, וּבְכָל אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה דִּילֵיהּ. כְּגַוְונָא דִּמְבָרֵךְ כַּהֲנָא, בָּרוּךְ אַתָּה, הָא בְּרָכָה. אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ, הָא קְדוּשָׁה. כַּד רוּחָא מְבָרַךְ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּכָל יוֹמָא בְּבָרוּך, וּמְקַדֵּשׁ לֵיהּ בִּקְדוּשָׁא דִּילֵיהּ, וּמְיַחֵד לֵיהּ בְּיִחוּדָא דְּאִיהוּ שְׁכִינְתֵּיהּ. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָחִית עַל הַהוּא רוּחָא בְּכַמָּה מַשְׁרְיָין.

אֵלִיָּהוּ, וַדַּאי בַּר נָשׁ דִּמְבָרֵךְ וּמְקַדֵּשׁ, וּמְיַחֵד לְמַטְרוֹנִיתָא, כַּמָּה מַשְׁרְיָין דְּמַטְרוֹנִיתָא סַלְּקִין עִמֵּיהּ, וּמַשִּׁרְיָין דְּמַלְכָּא, נַחְתִּין לְגַבֵּיהּ. וְכֻלְּהוּ לְנַטְרָא לֵיהּ, וּלְאוֹדָעָא לֵיהּ לְהַהוּא רוּחָא, כַּמָּה חִידוּשִׁין וַעֲתִידוֹת, בְּחֶלְמִין דִּנְבוּאָה, וְכַמָּה סְתָרִים. כְּגַוְונָא דְּיַעֲקֹב, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ, (בראשית כח) וְהִנִּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עוֹלִים וְיוֹרְדִים בּוֹ. וְעַל מַשְׁרְיָין דְּמַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא אִתְּמַר, (בראשית לב) וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנַיִם. אֲבָל מַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא לָא נַחְתִּין תַּמָּן.

אָמַר אֵלִיָּהוּ, רַעְיָא מְהֵימָנָא, הָכִי הוּא וַדַּאי. אֲבָל בְּגִין דִּבְכָל פִּקּוּדָא וּפִקּוּדָא, הֲוָה אִשְׁתַּדְּלוּתָא דִּילָךְ, לְיַחֲדָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, בְּכָל מַשְׁרְיָין דְּעֵילָּא וְתַתָּא, הָכִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, וְכָל מַשִּׁרְיָיתֵיהּ עֵילָּא וְתַתָּא, מִתְיַחֲדִין בְּרוּחָא דִּילָךְ, בְּכָל פִּקּוּדָא וּפִקּוּדָא, כִּבְרָא דְּמַלְכָּא, דְּאַבָּא וְאִמָא רַחֲמִין לֵיהּ, וְנַשְׁקִין לֵיהּ, וּבַחֲבִיבוּ דִּילֵיהּ, לָא הֵמְנִין לֵיהּ בְּמַשִּׁרְיָין דִּלְהוֹן, אֶלָּא אִינּוּן גּוּפַיְיהוּ, נַטְרִין לֵיהּ.

בְּגִין דְּהַהוּא רוּחָא דִּילָךְ, מִסִּטְרָא דְּעַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא אִיהוּ, דְּאִיהוּ ו' כָּלִיל אַבָּא וְאִימָּא, דְּאִינּוּן יָ''הּ. נֶפֶשׁ דִּילָךְ. בַּת יְחִידָא, מִסִּטְרָא דְּאָת ה', שְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה, לָא זָזָת מִינָךְ. וּכְגַוְונָא דְּאַבָּא וְאִימָּא נַטְרִין בְּרָא, הָכִי נַטְרִין בְּרָתָא. בְּמַשִּׁרְיָין עִלָּאִין, דְּאִינּוּן מַחֲנַיִם. וּבְמַחֲשָׁבָה עִלָּאָה, סַלְּקִין לְרוּחָא דִּילָךְ, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ, יִשְׂרָאֵל עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה, יוּ''ד הֵ''א וָא''ו הֵ''א. וְאֵימָתַי רוּחָא דִּילָךְ סְלִיקַת בְּמַחֲשָׁבָה. כַּד אִיהִי שְׁלֵימָא, וְאִתְּמַר בָּהּ, (תהלים קנ) כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ.

- [...] et des planètes, et enfin d’autres celles des attributs du Saint, béni soit-il. Ceux qui cultivent la Loi et pratiquent les commandements, non pas pour obtenir une récompense, mais uniquement pour la gloire du Nom du Saint, béni soit-il, et de sa Schekhina, tel un bon fils qui glorifie son père et sa mère, seront marqués du signe de la “ Colonne du milieu ” et de celui de la Schekhina. Celui qui cultive la Loi, mais ne pratique pas les commandements, ou inversement, provoque, —s’il est permis de s’exprimer ainsi, —une séparation au ciel. Mais ceux qui se consacrent à l’une et à l’autre ressemblent à un arbre dont le tronc du milieu constitue le trait d’union entre les branches du côté droit et celles du côté gauche. Les impies sont ceux qui ne portent pas les marques distinctives de la pureté ; ils n’ont pas de phylactères sur leur tête et sur leurs bras ; ils ne se consacrent pas à l’étude de la Loi et à la pratique des commandements ; ils n’observent point le sabbat ; il n’ont pas la marque des franges de couleur blanche et de hyacinthe (119).
Ceux qui ne portent pas ces marques doivent vous être en exécration ; ce ne sont pas des Israélites, mais des ignorants. Oui, ils sont abominables et exécrables, ainsi que les Maîtres de la Mischna l’ont dit : Les ignorants sont abominables, leurs femmes sont exécrables ; et, de leurs filles, l’Écriture (Deut ;, XXVII, 21) dit : “ Maudit celui qui dort avec toutes sortes de bêtes. ” La mort de ceux-ci sera publique et non pas en cachette. On entend par mort la pauvreté ; leur pauvreté ne sera pas cachée comme le sang de la volaille (120) la volaille est plutôt l’image des Maîtres de la Loi ; mais leur pauvreté sera publique et visible à tout le monde. Or, un pauvre est comme un mort. Car il y a une sorte de pauvreté cachée au public, et il y en a une autre visible à tout le monde, comme le sang de la bête à cornes qui est versé aux yeux de tout le monde. La pauvreté des ignorants sera semblable à la mort de la bête à cornes ; car eux aussi perdront le sang de leur visage (121) devant tous les hommes en pâlissant comme des morts.
Mais s’ils font pénitence et, sans proférer de récriminations contre le ciel, acceptent leur pauvreté pareille à la mort avec résignation, telle une bête égorgée qui ne fait entendre ni voix ni parole, et si, dans leur confession de chaque jour, ils disent : “ O Seigneur, j’ai honte d’ouvrir la bouche et d’élever le front ”, et si, enfin, ils offrent chaque jour leur vie au Saint, béni soit-il, en se déclarant prêts à mourir pour le “ Ehad (122) ” (la proclamation de l’unité de Dieu), comme la bête aussi meurt par un “ Ehad ”, c’est-à-dire par un nombre treize qui est la valeur numérique d’ “ Ehad ”, les douze examens du couteau, et le couteau lui-même font ensemble “ Ehad ”, c’est-à-dire treize, et s’ils bénissent chaque jour le Saint, béni soit-il, en récitant la litanie “ Barkhou ” et “ Kedouscha ”, ainsi que les bénédictions avant de manger et de boire, en disant, à l’égal des prêtres : “ Sois béni, Seigneur, qui nous as sanctifiés ”, alors le Saint, béni soit-il, descend sur la tête de ces convertis, accompagné de nombreuses légions. Élie (123) dit : En vérité, l’homme qui bénit, sanctifie et glorifie la Matrona est accompagné des nombreuses légions de la Matrona et du Roi, qui veillent sur lui, lui font connaître beaucoup de choses nouvelles ainsi que l’avenir, lui font voir en songe des prophéties et lui révèlent des mystères, de même que pour Jacob l’Écriture (Deut., VI, 4) dit : “ Et les anges d’Élohim montaient et descendaient. ”
C’est à cause des légions du Roi et de la Matrona qu’il appela ce lieu “ Mahanaïm ” (Gen., XXVIII, 12) ; mais le Roi et la Matrona eux-mêmes n’y sont pas descendus. Élie dit en outre : O “ Pasteur Fidèle ”, ce qui vient d’être dit est vraiment exact ; et comme à l’exécution de chaque commandement tu as l’intention de contribuer à l’union du Saint, béni soit-il, et de la Schekhina avec toutes les légions d’en haut et d’en bas, le Saint, béni soit-il, de son côté, ne veut point te confier à la garde des anges ; mais lui-même et la Matrona se sont constitués tes gardiens, comme un pè.re et une mère, qui aiment leur enfant, veillent eux-mêmes sur lui et l’embrassent constamment°. [...] (Ⅰ)

[119b]

וּבְנַפְשָׁא דְּאִיהִי ה'.

רוּחַ יְיָ' אִתְּמַר בֵּיהּ, (יחזקאל ל״ז:ט׳) כֹּה אָמַר יְיָ' מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ. וְאִינּוּן, (ישעיהו י״א:ב׳) רוּחַ יְיָ', רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה וְגוֹ', (שלים) שָׁלוֹם בְּאַרְבַּע אַתְוָון, סָלִיק בְּמַחֲשָׁבָה, וְעִלַּת הָעִלּוֹת מְעַטֵּר לֵיהּ בְּכֶתֶר. בְּכָל הַאי יְקַר, רוּחָא דִּילָךְ, סָלִיק וְנָחִית בְּכָל לֵילְיָא. וְכָל מִלִּין דְּאִתְגַּלְּיָין (נ''א לך בחסד ועלייהו אתמר ואתם וכו') עָל כֶּתֶר (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ', אַתֶּם, וְלָא אוּמִין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וּבְגִין דָּא, (שמות כ״ב:י״ט) זֹבֵחַ לֵאֱלהִים יָחֳרַם, אֱלהִים אֲחֵרִים. בִּלְתִּי לַיְיָ' לְבַדּוֹ.

זַכָּאָה עַמָּא קַדִּישָׁא, דְּאִתְקְרִיאוּ עָאנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְמִקְרַב גַּרְמַיְיהוּ קָרְבְּנִין קָמֵיהּ. כְּמָה דְּאִתְּמַר, (תהילים מ״ד:כ״ג) כִּי עָלֶיךָ הוֹרַגְנוּ כָּל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה. וּקַרְבִין גַּרְמַיְיהוּ כְּעָאנִין, בְּתַעֲנִיתָא. דְּמִעוּט חֶלְבָּא וְדָמָא, דְּתַעֲנִיתָא, אִיהוּ חָשִׁיב יַתִּיר מִקָּרְבְּנָא דִּבְעִירָן, דְּהֲוָה מִתְמַעֵט דָּמָא וְחֶלְבָּא וְכָל אִינּוּן אֵמוּרִין וּפְדָרִין, דְּמִתְאַכְּלִין כָּל לֵילְיָא.

זַכָּאִין אִינּוּן, (ס''א ישראל) דִּמְקָרְבִין רוּחִין דִּלְהוֹן, קָרְבְּנִין קֳדָם יְיָ'. וּבְכָל לֵילְיָא וְלֵילְיָא, דְּרוּחָא דִּלְהוֹן הִיא הָעוֹלָה לְגַבֵּיהּ, אִי סָלִיק לָהּ, בַּתּוֹרָה וּמִצְוָה, בַּתּוֹרָה, דְּאִיהִי עֶשֶׂר אֲמִירָן, דְּאִתְיְיהִיבוּ מֵאָת י' דִּבְעֲשַׂר דִּבְּרָן, מֵאַתְוָון ה''ה. (ס''א בו', בשית) בְּשִׁית חוּמְשֵׁי תּוֹרָה בְּסֵפֶר בְּרֵאשִׁית. חֲמִשָׁה אִינּוּן דְּאִתְקְרִיאוּ חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תּוֹרָה. שְׁתִיתָאָה סֵפֶר בְּרֵאשִׁית אִקְרֵי. וּבְמַחֲשָׁבָה דְּאִיהוּ יוּ''ד הֵ''א וָא''ו הֵ''א, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ, יִשְׂרָאֵל עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה. וּלְאָן אֲתָר סָלִיק. לְגַבֵּי כֶּתֶר דְּתַּמָּן עִלַּת הָעִלּוֹת, מוּפְלֵא וּמְכוּסָה.

זַכָּאָה מַאן דְּסָלִיק לֵיהּ בַּמִּצְוָה, דְּאִיהִי מִצְוַת תְּפִילִין, דִּבְּהוֹן אַרְבַּע פָּרְשִׁיּוֹת, דִּבְּהוֹן שֵׁם יְדוָֹ''ד. י': קַדֵּשׁ לִי. ה': וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ. ו': שְׁמַע יִשְׂרָאֵל. ה': וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ. בְּמַחֲשָׁבָה. לְקַשְּׁרָא לָהּ בְּיָד, דִּשְׁכִינְתָּא אִיהוּ י''ה כְּלִילָא מִמַּעֲשֵׂה דְּאִיהִי ה'. וְדִבּוּר דְּאִיהִי בִּינָה, כְּלִילָא ו' סְפִירָאן. וּבְמַחֲשָׁבָה דְאִיהוּ יוּ''ד הֵ''א וָא''ו הֵ''א, יְדוָֹ''ד. י''ד אַתְוָון, כְּחוּשְׁבָן יָד. וְאִתְרְמִיזוּ בְּאַרְבַּע פָּרְשִׁיָין, וּבֵיתָא דִּתְפִלִין א', וּתְרֵין רְצוּעֵי דְּרֵישָׁא, (נ''א ודידה) שֶׁבַע. דִּתְרֵין שִׁינִין תֵּשַׁע. וְקֶשֶׁר דִּרְצוּעָה עֶשֶׂר. וְד' פָּרְשִׁיָין דְּיָד, (ס''א הרי י''ד.) יַד דִּשְׁכִינְתָּא, יַד יְדוָֹ''ד. בְּגִינָהּ אִתְּמַר, (תהילים ל״א:ו׳) בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי וְגוֹ'. רוּחַ אִתְפְּקַד לַיְדוָֹ''ד. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָחִית לְגַבֵּיהּ, לְקַבְּלָא לֵיהּ לְגַבֵּי שְׁכִינְתָּא. וְנַטְרֵי לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ. וּמַאן גָּרִים דָּא. מַאן דִּבְכָל מִצְוָה וּמִצְוָה, סָלִיק שְׁכִינְתָּא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

וְע' (ויקרא רמ''ט ע''ב) תֵּיבִין דְּיַעַנְךָ יְיָ' בְּיוֹם צָרָה. וּבְמָאי צְוָוחַת. אֶלָּא וַדַּאי יִשְׂרָאֵל אִית בְּהוֹן מָארֵי תּוֹרָה, מַלְאָכִים, מִסִּטְרָא דְּאַיֶּלֶת הַשַּׁחַר, דְּאִיהִי שְׁכִינְתָּא. וּתְרֵין דַּרְגִּין אִינּוּן, בֹּקֶר וְשַׁחַר, וְעָלַיְיהוּ אִתְּמַר, (תהילים ט״ז:י״א) נְעִימוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח. (ק''י ע''א) בֹּקֶר דְּאַבְרָהָם, דְּאִיהוּ חֶסֶ''ד, דָּא סָלִיק יַתִּיר בְּיוֹמָא דְּפוּרְקָנָא, אֲבָל שָׁחָר אַקְדִּים לְיוֹמָא דְּפוּרְקָנָא. וּמַאי אִיהוּ. נֶצַח, דִּשְׁכִינְתָּא מִסִּטְרֵיהּ אִתְקְרִיאַת אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר. וּבְגִין דָּא, ל''מ נְצַ''ח, תַּמָּן נֶצַ''ח, תַּמָּן ל''מ. דְּאִינּוּן ע' קָלִין דְּצַוָוחָת אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר עַל בְּנָהָא, דְּאִתְתָּקַּף עָלַיְיהוּ קַדְרוּתָא בְּגָלוּתָא, שַׁחֲרוּת הַשַּׁחַר בְּע' שְׁנִין בַּתְרָאִין, (בשבעים) בְּהַהוּא זִמְנָא יִתְקַיֵּים בְּיִשְׂרָאֵל, (ישעיהו כ״ו:י״ז) כְּמוֹ הָרָה תַּקְרִיב לָלֶדֶת תָּחִיל תִּזְעַק בַּחֲבָלֶיהָ כֵּן הָיִינוּ מִפָּנֶיךָ יְיָ'. וְעַל כֵּן נְקַוֶּה לָךְ יְיָ' אֱלהֵינוּ.

וּבְהוֹן אַיֶּלֶת אֲעִילַת רֵישָׁהָא בֵּין בִּרְכָּהָא. רֵישָׁא, אִיהוּ צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם. בֵּין בִּרְכָּהָא דְּאִינּוּן נֶצַח וְהוֹד. וְאוּמֵי לָהּ בֵּיהּ, לְמִפְרַק לִבְנָהָא בַּבֹּקֶר, דְּאִיהוּ אַרְיֵה בֹּקֶר יְמִינָא דְּאַבְרָהָם, מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד דְּנָפִיק מִיהוּדָה, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ, (בראשית מ״ט:ט׳) גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה. וּבְגִין דָּא, (רות ג׳:י״ג) חַי יְיָ' שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר.

וּבָהּ (ישעיהו ס״ג:י״ב) מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ בּוֹקֵעַ מַיִם וְגוֹ', בְּגִין דְּתִפְאֶרֶת דַּרְגָּא דְּמֹשֶׁה גּוּפָא, וְחֶסֶד דְּרוֹעָא דִּילֵיהּ, וּמֹשֶׁה אִתְקָשָּׁר בְּע''ב דְּאִיהוּ חֶסֶד, דַּרְגָּא דְּאַבְרָהָם. דְּהָכִי סָלִיק בְּחוּשְׁבָן ח''י. וו''ו מִן וַיִּסַּע וַיָּבֹא וַיֵּט, תְּלַת עַנְפֵי אֲבָהָן, ש. דְּאִתְקָשָּׁר בְּשׁ' שֶׁל מֹשֶׁה. דְּאִתְּמַר בְּהוֹן (יחזקאל א׳:י׳) וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנִי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאל וְגוֹ', וּפְנֵי נְשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן. מ''ה מִן מֹשֶׁה, וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם. (ס''א דאיהו) דְּרוֹעָא שְׂמָאלָא, אִתְּמַר בֵּיהּ, שְׂמֹאל דּוֹחָה, וִימִין מְקָרֶבֶת. דְּאַף עַל גַּב

- [...] Car ton esprit émane de la “ Colonne du milieu ” et de l’Esprit représenté par le Vav du Nom sacré, qui tient du Père et de la Mère représentés par le Yod et le Hé. Et de même que le Père et la Mère veillent sur la Fils, les légions célestes de “ Mahanaim ” veillent sur la Fille, la Communauté d’Israël. Ton esprit s’est élevé à la Pensée suprême, ainsi qu’il est écrit (Ps., CL, 6) : “ Que toute âme loue le Seigneur. ” C’est de ton esprit que l’Écriture (Is., XI, 2) a dit : “ Esprit de sagesse et d’intelligence, esprit de conseil et de force, esprit de science et de piété. ” Ton esprit est conforme aux quatre lettres du Nom sacré, tel qu’il est conçu par la Pensee suprême ; et la Cause des causes lui accorde la gloire en le couronnant de la Séphirâ “ Kether ”. Ton âme monte et descend chaque nuit et nous apporte les révélations qui lui sont faites par la Séphirâ “ Hésed ” (124).
C’est de toi que l’Écriture (Deut., IV, 4) a dit : “ Et vous vous êtes attachés au Seigneur votre Dieu. ” L’Écriture dit : “ Vous vous êtes attachés ”, vous, mais non pas les peuples païens. Voilà pourquoi il est écrit (Ex., XXII, 19) : “ Quiconque sacrifiera à d’autres dieux qu’au Seigneur seul, sera exterminé. ” Heureux le peuple saint qui s’offre soi-même comme holocauste au Saint, béni soit-il, par la pénitence et la mortification, bien plus agréables au ciel que tous les sacrifices de bêtes, ainsi qu’il est écrit (Ps., XLIV, 23) : “ Nous sommes tous les jours livrés à la mort à cause de toi, et nous sommes regardés comme des brebis destinées à la boucherie. ” Ceux qui sacrifient leur propre corps. en en diminuant la graisse et le sang, montent, en esprit, chaque nuit auprès de Dieu, jusqu’à “ Kether ”, et cela à l’aide des œuvres et de la Loi. La lettre (125) “ Schin ” (s) du nom de Moïse est l’emblème des trois branches principales dont l’Écriture (Éz., I, 10) dit : “ Tous quatre à droite avaient une face d’homme. ” Or, on voit que, hors de la figure de l’homme, il y a dans le char de Dieu trois autres figures : le lion, le bœuf et l’aigle. Les lettres Mem et Hé du nom Moïse désignent l’ “ homme ” (126), quatrième figure du char. L’homme forme le bras gauche du char. [...] (Ⅰ)

[120a]

דְּאַקְדִּים בְּתִשְׁרֵי, דְּאוּקְמוּהָ בֵּיהּ מָארֵי מַתְנִיתִין, בְּתִשְׁרֵי עֲתִידִין לְהִגָּאֵל. תְּהֵא דּוֹחָה, בְּגִין דְּלָא יָמוּת מָשִׁיחַ בֶּן אֶפְרַיִם, דּוֹחָה מְתִּשְׁרֵי דְּאִיהִי שְׂמֹאל. עַד דְּיִקְרַב יָמִין, פֶּסַח דְּרוֹעָא יְמִינָא. לְקַיֵּים בָּהּ, (מיכה ז׳:ט״ו) כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת וְהַאי אִיהוּ בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ וּבְנִיסָן עֲתִידִין לְהִגָּאֵל. לְקַיֵּים בְּהוֹן (ישעיהו נ״ד:ח׳) וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ יְיָ'.

וּלְבָתַר נַטְלֵי כֻּלְּהוּ מִגְּבוּרָה, דְּמִנֵּיהּ מָשִׁיחַ בֶּן אֶפְרַיִם, לְנַטְלָא נוּקְמָא מִשַּׂנְאוֹי. דְּהָכִי בָּעֵי לְנַקָּאָה עִבּוּרָא, דְּאִינּוּן יִשְׂרָאֵל, בִּימִינָא. וּלְבָתַר לְאוֹקְדָא קַשׁ, בִּשְׂמָאלָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (עובדיה א׳:י״ח) וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָּהֶם וַאֲכָלוּם. וּכְנִישׁוּ דְּעִבּוּרָא, דָּא עַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא. בֵּיהּ (בראשית כה) וַיֵּאָסֶף (אל עמיו). לְאָן אֲתָר. לְבֵיתָא, דָּא שְׁכִינְתָּא.

אֲבָל בְּדַרְגָּא דְּמָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף, אִיהוּ דְּקָא רָמִיז, (במדבר כ״ב:ד׳) עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחוֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה. דְּעָלַיְיהוּ אִתְּמַר, (תהילים צ״ב:ח׳) בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב וְגוֹ'. מִפֶּסַח וְעַד תִּשְׁרֵי, יְהֵא פּוּרְקָנָא דְּאִיהוּ עַד. וּמִתַּמָּן וְאֵילָךְ יְהֵא הַשְׁמָדָה דִּלְהוֹן, (תהילים צ״ב:ח׳) לְהִשָּׁמְדָם (פורקנא) עֲדֵי עַד. (נ''א ולא עד בכלל, אלא עד דמטי לעד, מתמן ואילך להשמדם עדי עד) כַּד מָטוּ לְתִשְׁרֵי דְּאִיהוּ שׁוֹר, בֵּיהּ כִּלְחוֹךְ הַשּׁוֹר.

וּסְמִיכָה (ס''א דישראל ומטו דלהון בימינא וכו') דִּלְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, בִּימִינָא דְּאִיהוּ אַרְיֵה. אֲבָל קִימָה דִּלְהוֹן בְּגוּפָא דְּאִילָנָא. וְהַאי אִיהוּ כָּל הַכּוֹרֵעַ כּוֹרֵעַ בְּבָרוּך, צַדִּיק. דְּאִתְּמַר בֵּיהּ בְּיוֹסֵף הַצַּדִּיק, (בראשית ל״ז:ז׳) וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. וְהַאי אִיהוּ, (רות ג׳:י״ג) חַי יְיָ' שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר. וְכָל הַזּוֹקֵף זוֹקֵף בְּשֵׁם, דַּרְגָּא דְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ לְעֵילָּא. (ס''א ובמשה) וּמֹשֶׁה לְתַתָּא, בֵּיהּ יְקוּמוּן כָּל יִשְׂרָאֵל, כְּאֵבָרִין דְּגוּפָא, דְּבֵיהּ כֻּלְּהוּ זְקִיפִין בַּעֲמִידָה. וּבְהַאי אִיהוּ כָּל הַזּוֹקֵף, זוֹקֵף בְּשֵׁם, בְּגִין דְּעָלֵיהּ אִתְּמַר, (שמות ל״ג:י״ז) וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם, יְהוֹן מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד, דְּאִיהוּ אַרְיֵה, מִימִינֵיהּ. וּמָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף, דְּאִיהוּ שׁוֹר, מִשְּׂמָאלֵיהּ. מִימִינָא אַבְרָהָם, מִשְּׂמָאלָא יִצְחָק, וְאִיהוּ נֶשֶׁר בְּאֶמְצָעִיתָא. שַׁלְשֶׁלֶת דִּלְהוֹן, מִסִּטְרָא דְּיַעֲקֹב. ש' דְּמֹשֶׁה, קְדוּשָׁה לְךָ יְשַׁלֵּשׁוּ. מִסִּטְרָא דְּאַרְיֵה, ג' אַנְפִּין דַּאֲבָהָן, אִתְקְרִיאוּ אֲרָיוֹת. בֹּקֶר. מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא אִתְקְרִיאוּ פָּרִים מְנַגְּחִים. וּמִסִּטְרָא (פ' ע''ב) דְּאֶמְצָעִיתָא, אִתְקְרִיאוּ נְשָׁרִים. וְעָלַיְיהוּ אִתְּמַר (שמות י״ט:ד׳) וְאֶשָּׁא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִיא אֶתְכֶם אֵלָי. הָא אִינּוּן ט'. עֲשִׁירָאָה, וּרְבִיעָאָה, אָדָם (מה שמו) דְּמֹשֶׁה דְּרָכִיב עַל תְּלַת חֵיוָון.

וְאִתְּמַר בְּיִשְׂרָאֵל, (בראשית א׳:כ״ו) וְיִרְדוּ בִדְגַּת הַיָּם, מְמָנָן דְּיַמָּא, בְּסִטְרָא דְּנָחָשׁ, דְּהֲוָה שָׂרָה דְּמִצְרַיִם, דְּאִתְפָּשַּׁט בְּגָלוּתָא בַּתְרָאָה, מִיָּם עַד יָם. וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, עִרְבּוּבְיָא בִּישָׁא. עֲמָלֵקִים, (בראשית ר''ה ע''א) נְפִילִים, תַּעֲרוֹבֶת דְּכָל אוּמִין, בְּכָל סִטְרָא, בְּגָלוּתָא בַּתְרָאָה, בֵּין בְּיִשְׂרָאֵל, בֵּין בְּיִשְׁמָעֵאל, בֵּין בְּעֵשָׂו. (באומות העולם) וּבַבְּהֵמָה, אִלֵּין בְּנֵי עֵשָׂו. דְּשׁוּלְטָנְתְּהוֹן בְּכָל הָאָרֶץ.

וְיִתְקַיֵּים בְּמָשִׁיחַ, (תהילים ע״ב:ח׳) וְיֵּרְדְּ מִיָּם עַד יָם וּמִנָּהָר עַד אַפְסֵי אָרֶץ. וְהָכִי בְּב' מְשִׁיחִין, וְהָכִי בְּיִשְׂרָאֵל, וְכֹלָּא בִּזְכוּת מ''ה (שמו) דְּמֹשֶׁה. וְיֵיתוּן, נֵס דְּמָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד, מִיהוּדָה, אַרְיֵה רָשִׁים עָלֵיהּ, וְנִס דְּמָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף, שׁוֹר רָשִׁים עָלֵיהּ. וְנֵס דְּשִׁילה, אַרְיֵה לִימִינָא, שׁוֹר לִשְׂמָאלָא, נֶשֶׁר בְּאֶמְצָעִיתָא, וְאָדָם עַל כֻּלְּהוּ. וְד' אַנְפִּין לְכָל חַד. ד' שְׁבָטִין דְּג' חֵיוָן, י''ב. וּלְגַבֵּי אָדָם, דְּאִיהוּ מַה שְּׁמוֹ, בְּנֵי מֹשֶׁה, דִּבְהַהוּא זִמְנָא יִתְקְיָים בְּמֹשֶׁה (במדבר י״ד:י״ב) וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. בְּהַהוּא זִמְנָא, (קהלת ג׳:ט״ו) מַ''ה שֶׁ''הָיָה הוּ''א שֶׁיִּהְיֶה. (קהלת ג׳:ט״ו) וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה.

וְהָאֱלהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף, יִשְׂרָאֵל דְּאִתְּמַר בְּהוֹן, (יחזקאל לה) וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם, הֲווֹ נִרְדָּפִים קדַם עֵרֶב רַב, זְאֵבִים בִּישִׁין, הָא (בראשית מ״ט:כ״ז) בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף לְגַבַּיְיהוּ, דְּטָרִיף לוֹן, וְיִתְקַיֵּים בְּהַהוּא זִמְנָא, בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד. דְּהַיְינוּ עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה, וְדָא בֹּקֶר דְּאַבְרָהָם. וּלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל דָּא עֶרֶב דְּיִצְחָק, דְּתַּמָּן תְּרֵין מְשִׁיחִין. בְּחַד יֵיכוּל (ס''א ממונא) מְמָנָא דְּאוּמִין דְּעָלְמָא. וּבְחַד יְחַלֵּק לוֹן לְיִשְׂרָאֵל.

יִשְׂרָאֵל דְּאִינּוּן אַיֶּלֶת, נִרְדָּפִין קֳדָם רַשִּׁיעַיָּא אֲרָיוֹת. וְיִתְּעַר נַפְתָּלִי, דְּאִיהוּ אַיָּלָה שְׁלוּחָה הַנּוֹתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר. יִתְּעַר בִּימִינָא

- [...] Voilà pourquoi il a été dit (127) : “ La gauche repousse et la droite rapproche. ” Bien que les Maîtres de la Mischna aient dit que la délivrance d’Israël aurait lieu au mois de Tischri, cependant, afin que le Messie, fils d’Ephraïm, ne meure, il sera repoussé de Rome qui est la gauche, jusqu’à ce qu’il soit rapproché par la droite. “ Pâque ” (Pesah) est l’image du bras droit du char, car c’est à Pâque que s’accomplira la promesse (Michée, VII, 15) : “ Je ferai voir des merveilles à mon peuple, comme au jour que je l’ai tiré de l’Égypte. ” Voilà pourquoi la tradition dit que la délivrance d’Israël aura lieu au mois de Nissan, mois de la sortie d’Égypte, ainsi qu’il est écrit (Is., XIV, 1) : “ J’aurai pitié de toi, dit l’Éternel ton sauveur. ”
Après la délivrance d’Israël, le Messie, fils d’Ephraïm du côté gauche (Gueboura), combattra contre ses ennemis ainsi qu’il est écrit (Abdias, I, 18) : “ La maison de Jacob sera un feu, la maison de Joseph une flamme, et la maison d’Esaü sera de la paille que le feu consumera. ” Ils seront réunis par la “ Colonne du milieu ”, ainsi qu’il est écrit (Gen., XXV, 8) : “ Il réunit son peuple. ” Où le réunira-t-il ?Vers la maison de la Schekhina. C’est au degré du Messie fils d’Ephraïm que font allusion les paroles de l’Écriture : “ Maintenant Israël nous dévorera comme le bœuf qui broute l’herbe des champs. ” C’est aux autres peuples que font allusion les paroles des Psaumes : “ Lorsque les méchants fleurissent comme l’herbe, c’est pour être exterminés à jamais. ” La délivrance aura lieu entre Pâque et le mois de Tischri. Lorsque les Israélites arriveront au mois de Tischri, ils auront l’appui du côté droit, du Messie fils de David, qui est symbolisé par le lion. Leur délivrance aura lieu grâce au Messie fils de Joseph le juste ; mais le relèvement final aura lieu grâce à Moïse.
Le Messie fils de David, c’est le lion du côté droit du char, côté d’Abraham. Le Messie fils de Joseph, c’est le taureau qui est à gauche du char, côté d’Isaac. L’aigle qui est au milieu du char symbolise Moïse (ou Jacob), c’est la “ Colonne du milieu ”. Le Schin du nom “ Mosche ” (Moïse) désigne les trois figures des patriarches appelés les “ lions du matin ”. Ils sont du côté droit, du côté du lion. Du côté gauche se trouve le taureau qui combat. Au milieu se trouvent les aigles. C’est à quoi font allusion les paroles de l’Écriture (Ex., XIX, 4) : “ Je vous ai porté sur des ailes d’aigle et je suis venu vers vous. ” Il y a trois figures de chaque côté, en tout neuf. La dixième figure, qui est la quatrième du char céleste, figure de l’homme, c’est Moïse qui chevauche sur les trois autres. Et c’est à Israël que se rapportent les paroles de l’Écriture (Gen., I, 26) : “ Et qu’il domine les poissons de la mer, etc. ”
“ Les poissons de la mer ”, ce sont les chefs de la mer du côté du Serpent qui était le chef d’Égypte. “ Les oiseaux du ciel ” désignent les “ Intrus ” et les Amalécites. “ La bête ” désigne les descendants d’Esaü dont la domination s’étend sur toute la terre. Le Messie les vaincra, et c’est lui qui dominera, comme il est écrit (Ps., LXXII, 8) : “ ... Depuis la mer jusqu’à l’autre, depuis le fleuve jusqu’à l’extrémité de la terre. ” Il y aura deux Messies, et c’est grâce au mérite de Moïse qu’ils viendront. Le Messie fils de David, descendant de Juda, aura l’image d’un lion sur sa bannière. Le Messie fils de Joseph aura l’image du taureau sur sa bannière. Et la bannière de Schiloh (128) (Moïse) portera un lion à droite, un taureau à gauche, un aigle au milieu et un homme au-dessus. Il y a quatre faces à chaque figure, ce qui fait douze, correspondant aux douze tribus. Et à ce moment s’accompliront pour les descendants de Moïse les paroles de l’Écriture (Nomb., XIV, 12) : “ Et je ferai de toi un grand peuple. ”
Et à ce moment Israël qui avait été persécuté et dévoré par les loups, les “ Intrus ”, deviendra le troupeau de Dieu (Gen., L, 27). “ Benjamin est un loup ravisseur ; le matin il s’assouvit de carnage (ad). ” Ce verset se rapporte à l’époque messianique, comme il est écrit (ibid., 49, 10) : “ ... Jusqu’à ce que (ad) viendra Schiloh. ” “ Le matin ” désigne Abraham. “ Et le soir il partage le butin. ” “ Le soir ”, c’est Isaac. Ces paroles font allusion aux deux Messies, l’un qui arrachera les biens des peuples, et l’autre qui les partagera parmi Israël. Israël, c’est la biche persécutée par le méchant. Nephthali se réveillera ; car il est “ une biche qui s’élance et qui apporte d’heureux messages ”. Le côté droit se réveillera. Le lion, le Messie fils de David, de qui l’Écriture dit (ibid., 9) : “ Juda est un jeune lion quand il revient avec sa capture ” fera triompher Israël sur les autres peuples. “ Il se couchera, il se reposera comme un lion ” pour détruire les autres nations. “ Qui osera le réveiller ? ” Aucun peuple, aucune nation n’osera s’attaquer à Israël. Israël qui a été persécuté par les oiseaux, par les nations étrangéres, l’Aigle se réveillera, étendra ses ailes sur lui et détruira les autres peuples, les Intrus, Esaü, Ismaël, les Amalècites, et pas un d’eux ne survivra. Israël seul restera, ainsi que dit l’Écriture (Deut., XXXII, 12) : “ Dieu le conduira seul et pas de dieu étranger avec lui. ” A ce moment on ne recevra pas de prosélytes, comme l’ont dit les Maîtres de la Mischna : On ne recevra pas de prosélytes à l’époque messianique. Lorsqu’Israël sortira de l’exil, les Intrus seront écartés. [...] (Ⅰ)

[120b]

דְּאִיהוּ אַרְיֵה מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ, (בראשית מ״ט:ט׳) גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ. וְיְחזְקוּן (ד''א ויחזור) עַל אוּמִין דְּעָלְמָא, כָּרַע שָׁכַב עָלַיְיהוּ, לְמִטְרַף לוֹן מִי יְקִימֶנּוּ, בְּהַהוּא זִמְנָא נֶחזֵי מַאן הוּא אֱלֹהַּ אַחֲרָא, דְּיָקִים לֵיהּ מִלִּטְרוֹף עָלַיְיהוּ, אוֹ אוּמָה וְלִישָׁן. וְיִשְׂרָאֵל דַּהֲווֹ כַּיּוֹנָה, נִרְדָּפִין קָדָם נְשֶׁר, מִסִּטְרָא דְּעוֹפִין דְּאוּמִין דְּעָלְמָא. בְּהַהוּא זִמְנָא, יִתְּעַר נֶשֶׁר, וְיִתְפְּרַשׁ גַּדְפָהָא, עַל עִרְבּוּבֵי דְּאוּמִין, וְעֵשָׂו וְיִשְׁמָעֵאל, דְּאִינּוּן עֲמָלֵקִים, וְעִרְבּוּבְיָא בִּישָׁא דְּיִשְׂרָאֵל, וְטָרִיף לוֹן, דְּלָא יִשְׁתְּאַר חַד מִנַּיְיהוּ, לְקַיֵּים מַה שֶׁנְּאֱמַר בְּיִשְׂרָאֵל, (דברים ל״ב:י״ב) יְיָ' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.

מִתַּמָּן וְאֵילָךְ, אֵין מְקַבְּלִים גֵּרִים, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין אֵין מְקַבְּלִים גֵּרִים לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ. וְאוּמִין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת דְּעָלְמָא דְּיִשְׁתַּאֲרוּן, יִתְּעַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חַיָּה דְּאָדָם, לְשַׁלְּטָאָה עָלַיְיהוּ. לְקַיְּימָא בְּהוֹן, (ישעיהו ס׳:י״ב) כִּי הַגּוֹי וְהַמַּמְלָכָה אֲשֶׁר לא יַעַבְדוּךְ יֹאבֵדוּ. לְקַיֵּים בְּיִשְׂרָאֵל, (בראשית א׳:כ״ו) וְיִּרְדוּ בִדְגַת הַיָּם וְגוֹ'. (בראשית ט) וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם וְגוֹ'.

וּמִסִּטְרָא דִּתְבוּאוֹת, ה' מִינֵי נָהֲמָא, תְּבִירִין מִכֻּלְּהוּ. וְאִינּוּן, חִטָּה, וּשְׂעוֹרָה, וּכֻסֶּמֶת, וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל, וְשִׁיפוֹן. אִמְתִּיל לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ירמיהו ב׳:ג׳) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְיָ' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה, בְּה'. כַּד יִפְקוּן מִגָּלוּתָא, הָכִי יְהוֹן תְּבִירִין, עַד דְּיִתְבְּרִיר אוֹכֶל מִתּוֹךְ פְּסוֹלֶת, דְּהַיְינוּ קַשׁ, עֵרֶב רַב, עַד דְּיִתְבָּרְרוּ וְיִשְׁתְּמוֹדְעוּ יִשְׂרָאֵל בֵּינַיְיהוּ, כְּבָר, דְּאִתְבְּרִיר מִגּוֹ מוֹץ וָתֶבֶן. וְעַד דְּיִתְבְּרִירוּ מִנַּיְיהוּ, י' דְּאִיהוּ מַעֲשֵׂר, לָא שַׁרְיָא עַל ה', דְּאִיהוּ נָהֲמָא, דְּה' מִינִין, לְקַיְּימָא אוּמָאָה, (שמות י״ז:ט״ז) כִּי יָד עַל כֵּס יָ''הּ. וּבְגִין דָּא, מוֹץ וָתֶבֶן, אֵינוֹ מְחוּיָיב בְּמַעֲשֵׂר, עַד דְּיִתְבְּרִיר. לְבָתַר דְּיִתְבְּרִיר, מִתְכַּנְּשִׁין לְהַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי יְרוּשָׁלַ ם. כְּמָה דְּחִטָּה, דְּבָתַר דְּאִתְבְּרִיר קַשׁ וָתֶבֶן, מַכְנִיסִין לָהּ לָאוֹצָר. הָכִי יִתְכַּנְּשׁוּן יִשְׂרָאֵל, דְּאִינּוּן בַּר, לִיְרוּשָׁלַ ם, דְּאִיהִי בְּנוּיָה עַל הַר יְיָ', דְּאִתְּמַר בָּהּ, (תהילים כ״ד:ג׳-ד׳) מִי יַעֲלֶה בְהַר יְיָ' וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ נְקִי כַפַּיִם וּבַר לְבָב. נָקִי כַּבָּר, דְּאִיהִי עִבּוּרָא כַּד בָּרִיר מִגּוֹ פְּסוֹלֶת. בְּהַהוּא זִמְנָא, נַשְּׁקוּ בַּר כְּדִבְקַדְמֵיתָא, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ, (שיר השירים א׳:ב׳) יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ. בַּר תַּרְגּוּם בֵּן, בְּהַהוּא זִמְנָא דִּיהוֹן נְקִיִּים כַּבָּר, מִגּוֹ קָשׁ וְתֶבֶן. שַׁרְיָא שְׁמֵיהּ עָלַיְיהוּ, וְקָרָא לוֹן, (שמות ד׳:כ״ב) בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל.

וְהָכִי מִכָּל אִילָנִין, לֵית תְּבִיר כַּגֶּפֶן. בִּנְטִיעוּ דִּילֵיהּ תְּבִיר, בַּעֲנָבִים דִּילֵיהּ תְּבִיר, דְּאִינּוּן כְּתִישִׁין בֵּין רַגְלִין. וְהָכִי זַיִת זֵיתִים דִּילָהּ כְּתִישִׁין. בְּגָלוּתָא אַמְתִּילוּ יִשְׂרָאֵל בְּהוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים פ׳:ט׳) גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ. וְכֵן בְּגָלוּת רְבִיעָאָה, (ישעיהו ה׳:ז׳) כִּי כֶרֶם יְיָ' צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל. וּכְגַוְונָא דָּא לַזַּיִת מְשׁוּלִים יִשְׂרָאֵל, (ירמיהו י״א:ט״ז) זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר. וּבְגִין דָּא, (תהילים קכ״ח:ג׳) אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ בָּנֶיךָ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים. סָמִיךְ דָּא לְדָא, בְּגִין דְּאִינּוּן תְּבִירִין בְּגָלוּתָא.

וּלְבָתַר דִּיהוֹן נְקִיִּים מִגּוֹ פְּסוֹלֶת, יִתְקַדְּשׁוּן לְבֵי מַקְדְּשָׁא, בְּיַיִן לְנַסְּכָא עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא, וְזֵיתִים לְאַדְלְקָא בּוֹצִינָא שְׁרָגִּין לִמְנַרְתָּא. וּמַאן זָכָה לְהַאי. יַיִן דְּלָא יִתְנְסַךְ לְכּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. דְּעֵרֶב רַב אִינּוּן יַיִן דְּנִתְנְסַךְ לְכּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וּמִנְּהוֹן מְשׁוּמָדִים, מִינִים, אֶפִּיקוֹרְסִים מְשׁוּמָדִים לַעֲבֵירוֹת שֶׁבְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָהּ.

וְיִשְׂרָאֵל דְּאִתְּמַר בְּהוֹן (תהלים קכו) וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם. עַד דִּיהוֹן דְּרוּכִין בֵּין רַגְלַיְיהוּ, בְּגָלוּתָא לָא אִתְבְּרִירוּ מִנַּיְיהוּ. וּבְגִינַיְיהוּ אָמַר דָּוִד עָלָיו הֲשָׁלוֹם, (תהילים מ״ט:ו׳-ז׳) לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע עֲוֹן עֲקֵבַי יְסֻבֵּנִי. וְעָלַיְיהוּ אָמַר שְׁלמֹה, (שיר השירים א׳:ח׳) צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵ''י הַצֹּאן. בְּיַעֲקֹ''ב. דְּעָלֵיהּ אִתְּמַר, לְגַבֵּי נָחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי דְּפַתֵּי לְחַוָּה, (בראשית ג׳:ט״ו) הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב. בָּתַר דְּיִפְקוּן מִן גָּלוּתָא, נִמְשָׁלִים לְתַפּוּחִים, וּלְכָל רֵיחִין טָבִין. כְּגַוְונָא דְּמַפְקָנוּ דְּמִצְרַיִם, דִּכְתִּיב בֵּיהּ (שיר השירים ח׳:ה׳) תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ.

פִּקּוּדָא בָּתַר דָּא, לְהָבִיא בִּכּוּרִים, וַאֲבַתְרֵיהּ לְהִתְוַדּוֹת עַל הַבִּכּוּרִים, וַאֲבַתְרֵיהּ לְהִתְוַדּוֹת עַל הַמַּעֲשֵׂר. וּמָארֵי מַתְנִיתִין, מַקְשִׁים עַל הַמַּעֲשֵׂר, דְּאִי יְהֵא קֹדֶם לְקִיטָתוֹ, אוֹ אַחַר לְקִיטָתוֹ עִשּׂוּרוֹ. כְּגוֹן אֶתְרוֹג, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ בְּאִילָן, הָלַךְ אַחַר חֲנָטָה. אִית מַאן דְּאָמַר, אַחַר בִּשּׁוּל הַפֵּירוֹת. וְאֶתְרוֹג מִקְצָתוֹ דּוֹמֶה לְאִילָן, וּמִקְצָתוֹ לַתְּבוּאָה, דְּאִינּוּן זְרָעִים, דְּאִתְּמַר בְּהוֹן, דִּלְאַחַר לְקִיטָתוֹ עִשּׂוּרוֹ. דְּאִילָן לָאו אִיהוּ, אֶלָּא עַד אַחַר גְּמַר בִּשּׁוּלוֹ.

וּבְגִין דָּא, תַּקִּינוּ הַמּוֹצִיא

- [...] Les renégats, les athées et les épicuriens, tous descendants des “ Intrus ”, seront exterminés. Rien dans la Loi ne leur sera sacré et ils ne reculeront devant aucun crime. C’est de ces descendants des “ Intrus ”, disciples du serpent primitif, que l’Écriture (Gen., III, 15) dit : “ Elle te brisera la tête et tu la mordras par le talon (aqeb). ” Or le mot “ aqeb ”, désigne la fin des temps. Il (129) y a aussi un commandement concernant les prémices (Deut., XXVI, 2 et Ex., XXIII, 19) ; et immédiatement après (ibid., XXVI, 5-10) l’Écriture indique la confession qu’on doit faire pendant l’offre des prémices ; et ensuite (Deut., XXVI, 13) elle nous indique la confession qu’on doit faire pendant l’offre des dîmes. Les Maîtres de la Mischna se demandent si la confession doit être récitée avant la cueillette, ou après ? Il a été résolu que, pour les fruits, la confession doit se faire avant la cueillette et, pour le froment, après. Le citron est en partie assimilable aux fruits de l’arbre et en partie au froment. On peut donc [...] (Ⅰ)

[121a]

מֵאֲתָר דְּבִשׁוּלוֹ יָפֶה. לְאַפָּקָא פַּת שָׂרוּף, אֶלָּא מִמָּקוֹם שֶׁהוּא מוּטְעָם. וְהָכִי תְּבוּאָה, בָּתַר לְקִיטָתוֹ, אִיהוּ כְּבִישׁוּל פֵּירוֹת. וְיִשְׂרָאֵל, אִינּוּן מְשׁוּלִים לָאִילָן וְלַתְּבוּאָה, דְּאִתְּמַר בְּהוֹן (שמותכג) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְיָ' אֱלֹהֶיךָ. וְהָכִי (דברים י״ח:ד׳) רֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לוֹ. דְּאִינּוּן יִשְׂרָאֵל. דְּאִתְּמַר בְּהוֹן, (יחזקאל לה) וְאַתֵּן צֹאנִי. וְהָכִי יִשְׂרָאֵל, (ירמיהו ב׳:ג׳) קֹדֶשׁ (נ''א קדש ישראל) לַיְיָ' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה, לְאַחַר לְקִיטָתוֹ מִן גָּלוּתָא, עִשׂוּרֹ. וְאִתְקְרִיאוּ קֹדֶשׁ לַיְיָ'.

וְיִשְׂרָאֵל אִתְקְרִיאוּ אִילָנָא רַבָּא וְתַקִּיף, וּמָזוֹן לְכֹלָּא בֵּיהּ. בֵּיהּ אוֹרַיְיתָא, דְּאִיהִי מְזוֹנָא לְעֵילָּא. בֵּיהּ צְלוֹתָא, דְּאִיהִי מְזוֹנָא לְתַתָּא. (נ''א לעילא) וַאֲפִילּוּ מַלְאָכִין לֵית לוֹן מְזוֹנָא, אֶלָּא בְּיִשְׂרָאֵל. דְּאִי לָאו דְּיִשְׂרָאֵל יִתְעַסְּקוּן בְּאוֹרַיְיתָא, לָא הֲוָה נָחִית לוֹן מְזוֹנָא, מִסְטַר דְּאוֹרַיְיתָא, דְּאַמְתִּילָא לָעֵץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי ג׳:י״ח) עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ. וּלְאִיבָא, דְּאִיהִי מִצְוָה.

וְהָכִי אוֹרַיְיתָא אַמְתִּילַא לְמַיָּא. וְהָנֵי לְאֶשָּׁא. וְלָא הֲוָה נָחִית מַיָּא מִלְּעֵילָּא, וְחַמָה דְּאִיהִי אֶשָּׁא, לָא הֲוָה נָחִית (ס''א מלעילא) לְבַשְּׁלָא פֵּירוֹת הָאִילָן. אֶלָּא, בְּגִין יִשְׂרָאֵל. וּבְגִין דָּא אִתְּמַר בְּיִשְׂרָאֵל, (שיר השירים ב׳:י״ג) הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ, אִלֵּין מָארֵי מִצְוֹת. וְהַגְּפָנִים סְמָדָר נָתְנוּ רֵיחַ, כַּד פַּתְחִין בְּתִיוּבְתָּא, וּמִיַּד אִתְּמַר בְּיִשְׂרָאֵל, קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ, מִן גָּלוּתָא.

וּבְגִין דָּא בְּאִילָן, דְּאִיהוּ עֵץ הַחַיִּים, בְּאוֹרַיְיתָא, בְּאִלֵּין דְּמִשְׁתַּדְּלִין בָּהּ, אָזְלִין בָּתַר חֲנָטָה, וּמְעַשְּׂרִין לֵיהּ, דְּשַׁרְיָא יוּ''ד עָלַיְיהוּ, דְּאִיהִי חָכְמָ''ה, א' מִי' וּבָה מִתְכַּנְּשִׁין ה''ה, דְּאִינּוּן פֵּירוֹת הָאִילָן. וּמַאן אִילָן. ו'. אֲבָל שְׁאַר עַמָּא, אַחַר לְקִיטָתוֹ מִן גָּלוּתָא, עִשּׂוּרוֹ. אִינּוּן צַדִּיקִים דְּאִתְּמַר בְּהוֹן, (ויקרא כ״ג:מ׳) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר. הָדָר בְּעוֹבָדֵיהוֹן, דַּאֲחִידָאן בְּמָארֵי תּוֹרָה וּמִצְוֹת, וְאַחַר חֲנָטָה אָזְלֵינָן לְגַבַּיְיהוּ (נ''א ולגבי זרעים דתבואה ואחר חנטה אזלינן לגבייהו) כְּאִילָן.

וּבְגִין דָּא אוּקְמוּהָ בְּמַסֶּכֶת קִדּוּשִׁין, וְקָא מַשְׁמַע לָן דְּאֶתְרוֹג כְּיָרָק, מַה יָּרָק דַּרְכּוֹ לִיגָדֵל עַל כָּל מַיִם, וּבִשְׁעַת לְקִיטָתוֹ עִשׂוּרוֹ. אוּף אֶתְרוֹג נָמֵי דַּרְכּוֹ לִיגָדֵל וְכוּ' וּמִסִּטְרָא דְּחָכְמָה, אֵין מַיִם אֶלָּא תּוֹרָה. וּבַאֲתַר אַחֲרָא לְעֵילָּא, וְהָא דִּתְנָן, אֶתְרוֹג שָׁוְה לָאִילָן בִּשְׁלֹשָׁה דְּרָכִים, הָא אֶתְרוֹג, אָחִיד ב' סִטְרִין, וְאֶתְרוֹג אִיהוּ דִּיּוּקְנָא דְּלִבָּא, דְּאָחִיד לְעֵילָּא וְאָחִיד לְתַתָּא. אָחִיד לְעֵילָּא, הַלֵּב רוֹאֶה. אָחִיד לְתַתָּא, בְּדַעַת. כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ, הַלֵּב יוֹדֵעַ. דַּעַת אִיהִי אִילָנָא, תּוֹרָה אִיבָא דִּילֵיהּ. עַיְינִין דְּאִינּוּן פִּקּוּדִין, דִּבְּהוֹן הַלֵּב רוֹאֶה. (ע''כ רעיא מהימנא, שלח לך דף קע''ד ע''א ראשית עריסותיכם וכו').

אמרו המגיהים מצאנו ראינו הפקודים האלה בהעתקות הנמצאות עמנו היום מוטעים לכן אל נא ישיתו המעיינים עלינו חטאת. ועם העתקות מדויקות יתקנו המעוות וישימו העקוב למישור וכעת הגהנום כיד ה' הטובה עלינו

(שמות כ״ב:ל׳) וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וְגוֹ'. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח, (איוב כ״ח:כ׳) וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵיזֶה מְקוֹם בִּינָה. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לְיַקְּרָא לוֹן, יַתִיר (נ''א ביקרא דלהון) עַל כָּל שְׁאַר בְּנִי עָלְמָא. בְּקַדְמִיתָא אָמַר לוֹן, (שמות י״ט:ו׳) וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים. לָא אַעְדֵי רְחִימוּתָא סַגִיאָה מִנְּהוֹן, עַד דְּקָרָא לוֹן וְגוֹי קָדוֹשׁ דְּאִיהוּ יַתִיר. לָא אַעְדֵּי רְחִימוּתָא מִנְּהוֹן, עַד דְּקָרָא לוֹן (דברים י״ד:ב׳) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה. לָא אַעְדֵי רְחִימוּתָא מִנְּהוֹן, עַד דְּקָרָא לוֹן (שמות כ״ב:ל׳) וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי דְּאִיהוּ יַתִיר מִכֹּלָּא.

כְּתִיב וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא. אוֹרַיְיתָא (בראשית מ''ז ע''ב) מֵחָכְמָה נַפְקַת, מֵאֲתָר דְּאִקְרֵי (נ''ט) קֹדֶשׁ. וְהַחָכְמָה נַפְקַת, מֵאֲתָר דְּאִקְרֵי קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. רִבִּי יִצְחָק אָמַר, וְכֵן יוֹבְלָא אִתְקְרֵי קֹדֶשׁ. דִּכְתִּיב, (ויקרא כ״ה:י״ב) יוֹבֵל הִיא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם. וְיִשְׂרָאֵל כְּלִילָן מִנַּיְיהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי.

בְּקַדְמִיתָא קָדוֹשׁ, וְהַשְׁתָּא קֹדֶשׁ. מַה (ויקרא רצ''ט ע''א) בֵּין הַאי לְהַאי. אָמַר רִבִּי יוֹסִי, דָּא לְעֵילָּא לְעֵילָּא, וְדָא לָאו הָכִי. דִּכְתִּיב, (ישעיהו ד׳:ג׳) וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּיְרוּשָׁלַ ם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ. בְּהַאי אֲתָר אִקְרֵי

- [...] procéder pour ce fruit de la façon que l’on veut. Or, Israël est comparable à un arbre en même temps qu’au froment. Il était donc offert au Seigneur comme un saint peuple, avant l’exil, image de la cueillette, et il le sera de nouveau après l’exil, tandis que les autres peuples, comparables au froment, ne seront offerts au Seigneur qu’après l’exil. Les Maîtres de la Loi sont comparables au citron. Voilà pourquoi on dit, dans le traité Kedouschin, que le citron est assimilable au légume qui croît près de l’eau. “ Eau ” désigne la Loi. (Fin du “ Pasteur Fidèle ”.) “ Vous (Ex., XXII, 30) serez des hommes saints. ”
Rabbi Yehouda commença à parler ainsi : Il est écrit (Job, XXVIII, 12) : “ D’où (me-aïn) vient la Sagesse ? Et quel est le lieu de l’intelligence ? ” Heureux le sort d’Israël que le Saint, béni soit-il, chérit plus que les autres peuples. D’abord il dit aux Israélites (Ex., XIX, 6) : “ Vous serez un royaume de prêtres. ” Mais son amour ne s’arrête pas là, et il ajoute (ibid.) : “ ... Et une nation sainte. ” Mais son amour ne s’arrête pas là non plus, et il dit (Deut., XIV, 2) : “ ... Car tu es un peuple saint. ” Son amour ne s’arrête pas là encore et il dit (Ex., XXII, 30) : “ Vous serez des hommes saints ”, ce qui est plus glorieux pour Israël que tous les autres titres. L’Écriture (Job, XXVIII, 12) dit : “ D’où (me-aïn) vient la, Sagesse ? ” La Loi émane de la Sagesse qui est la région appelée “ Saint ”, et la Sagesse émane de la région appelée “ Saint des saints ”.
Rabbi Isaac dit : “ Jobel ” est appelé saint (Lévit., XXV, 12) ; et, comme Israël est la synthèse du “ Jobel ”, il porte également le nom de saint. D’où vient qu’Israël est tantôt appelé “ Kadosch ”, et tantôt “ Kodesch ” ? Quelle différence y a-t-il entre un terme et l’autre ?
Rabbi Yossé dit : Le dernier de ces termes désigne la plus haute région, tandis que le premier terme désigne une région moins haute. Voilà pourquoi l’Écriture (Is., IV, 3) dit : “ Ceux qui seront restés dans Sion, et qui seront demeurés dans Jérusalem, seront appelés saints (kadosch). ” Cette région est appelée [...] (Ⅰ)

[121b]

קָדוֹשׁ וּלְעֵילָּא לְעֵילָּא קֹדֶשׁ.

רַבִּי אַבָּא הֲוָה אָזִיל בְּאָרְחָא, וַהֲווּ אָזְלֵי עִמֵּיהּ רִבִּי יוֹסִי וְרִבִּי חִיָּיא, אָמַר רִבִּי חִיָּיא, (ס''א דתנינן) וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי, מְנָלָן. אֲמַר לֵיהּ, הָא רִבִּי יוֹסִי וְכֻלְּהוּ חַבְרַיָּיא שַׁפִּיר קַאמְרוּ, וְהָכִי הוּא. מְנָלָן. דִּכְתִּיב, (ירמיה ב) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְיָ' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה, רֵאשִׁית: וַדַּאי חָכְמָה אִקְרֵי רִאשִׁית, דִּכְתִּיב, (תהלים קיא) רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְיָ'.

וּמִשּׁוּם דְּיִשְׂרָאֵל אִקְרוּן קֹדֶשׁ (ישראל) בִּשְׁלִימוּ דְּכֹלָּא, כְּתִיב (שמות כב) וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ. דְּהָא יִשְׂרָאֵל דְּאִינּוּן שְׁלֵמִין עַל כֹּלָּא, לָא יַנְקִין מִסִּטְרָא דְּדִינָא קַשְׁיָא. לַכֶּלֶב תַּשְׁלִיכוּן אוֹתוֹ. לַכֶּלֶב וַדַּאי, דְּהוּא דִּינָא חֲצִיפָא תַּקִּיפָא עַל כֹּלָּא. כֵּיוָן דְּדִינָא תַּקִּיפָא שַׁרְיָא עֲלוֹי, וְאָטִיל זוּהֲמָא בֵּיהּ, אָסִיר לְהוּ לְאִינוּן דְּאִקְרוּן קֹדֶשׁ. אֶלָּא לַכֶּלֶב תַּשְׁלִיכוּן אוֹתוֹ וַדַּאי, דְּאִיהוּ דִּינָא חֲצִיפָא, דִּינָא תַּקִּיפָא יַתִּיר מִכֹּלָּא, דִּכְתִּיב, (ישעיה נו) וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ.

תָּא חֲזֵי, כַּד אִדְכַּר נְבֵלָה בְּאוֹרַיְיתָא, כְּתִיב בְּיִשְׂרָאֵל קָדוֹשׁ, וְלָא קֹדֶשׁ. הָכָא כְּתִיב, וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ. וְהָתָם בִּנְּבֵלָה כְּתִיב, (דברים יד) לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנְנָּה וְגוֹ', כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה. קָדוֹשׁ וְלֹא קֹדֶשׁ, דְּהָא נְבֵלָה מִסִּטְרָא דְּיִשְׂרָאֵל אִתְעָבִיד, דְּלָא פָּסִיל הַאי אֶלָּא יִשְׂרָאֵל. וְסַגִּיאִין גַּוְונִין, אִית בָּהּ בִּנְּבֵלָה. כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כְּתִיב הָכָא וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי, וּכְתִיב הָתָם כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיְיָ' אֱלֹהֶיךָ. לַיְיָ' אֱלהֶיךָ, לִי מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא הָתָם (ס''א אלא הכא) לְעֵילָּא לְעֵילָּא. וְהָכָא (ס''א והתם) שְׁכִינְתָּא. וּכְתִיב, (ישעיה ד) וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּיְרוּשָׁלַם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ וְלָא קֹדֶשׁ. בְּכָאן קָדוֹשׁ, וּלְעֵילָּא קֹדֶשׁ. כְּתִיב קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְיָ' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה, בְּהֵ''א כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. וְעַל דָּא וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וַדַּאי.

רַבִּי יִצְחָק הֲוָה יָתִיב קָמֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, אֲמַר לֵיהּ הָא כְּתִיב קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְיָ' סוֹפְיֵהּ דִּקְרָא כְּתִיב כָּל אוֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ, מַאי קָא מַיְירֵי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן, שַׁפִּיר קָא אָמַר, כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ, הַיְינוּ דִּכְתִּיב, (ויקרא כב) וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְגוֹ'. וּכְתִיב, וְכָל זָר לא יֹאכַל קֹדֶשׁ. וּמִשּׁוּם דְּיִשְׂרָאֵל אִקְרוּן קֹדֶשׁ, כְּתִיב כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ. אָתָא רִבִּי יִצְחָק וְנָשִׁיק יְדוֹי, אָמַר, אִי לָא אַתֵּינָא הָכָא אֶלָּא לְמִשְׁמַע מִלָּה דָּא סַגֵּי.

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי, הָא תָּנֵינָן, דְּקֹדֶשׁ, יַתִּיר לְעֵילָּא מִן קָדוֹשׁ. אִי הָכִי, הָא כְּתִיב (ישעיה ו) ק' ק' ק' יְיָ' צְבָאוֹת, וְדָא שְׁלִימוּ דְּכֹלָּא. אֲמַר לֵיהּ תָּא חֲזֵי, כַּד מִתְחַבְּרָן כַּחֲדָא, כֻּלְּהוּ אִתְעָבִידוּ חַד בֵּיתָא, וְהַאי (ויקרא צ''ג) בֵּיתָא, אִקְרֵי קֹדֶשׁ. כְּלָלָא דְּכֻלְּהוּ קָדוֹשׁ וּבְגִינֵי כַּךְ קֹדֶשׁ, הוּא כְּלָלָא, דְּכֹלָּא אִתְכְּלִיל בֵּיהּ. וְיִשְׂרָאֵל כַּד אִתְכְּלִל בְּהוּ מְהֵימְנוּתָא שְׁלֵימָתָא קֹדֶשׁ אִקְרוּן, כְּלָלָא דְּכֹלָּא, דִּכְתִּיב קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְיָ'. וּבְגִינֵי כַּךְ, וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי.

לִגְיוֹן חַד שָׁאִיל לְרַ' אַבָּא, אֲמַר לֵיהּ, לָא כְּתִיב וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ, אִי הָכִי, מַאי דִּכְתִּיב, (תהילים קי״א:ה׳) טֶרֶף נָתַן לִירֵאָיו. טֶרֶף נָתַן לַכְּלָבִים מִבָּעֵי לֵיהּ, אֲמַאי נָתַן לִירֵאָיו. אֲמַר לֵיהּ, רֵיקָא, מִי כְּתִיב טְרֵפָה נָתַן לִירֵאָיו, טֶרֶף כְּתִיב. וְאִי תֵּימָא, טֶרֶף כִּטְרֵפָה. נָתַן לִירֵאָיו וַדַּאי דְּמִלָּה דָּא, לָא יָהֲבֵיהּ לְאִזְדַּהֲרָא בֵּיהּ, אֶלָּא לְאִינוּן דַּחֲלֵי שְׁמֵיהּ, וְדַחֲלִין לֵיהּ. בְּגִין כָּךְ הַאי מִלָּה לָא יָהִיב לְכוּ, דְּהָא יָדַע דְּאַתּוּן לָא דַּחֲלִין לֵיהּ, וְלָא נַטְרִין פִּקּוּדוֹי, וּבְגִין דְּהַאי מִלָּה חוּמְרָא דְּאוֹרַיְיתָא, וּבָעֵי לְאִזְדַּהֲרָא בָּהּ, נָתַן לִירֵאָיו, לִירֵאָיו וַדַּאי, וְלָא לְאָחֳרֵי. וְכָל חוֹמְרֵי דְּאוֹרַיְיתָא, לָא יָהִיב לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֶלָּא לְאִינוּן דַּחֲלֵי חַטָּאָה, לְאִינוּן דַּחֲלֵי פִּקּוּדוֹי וְלָא לְכוּ.

תָּאנֵי רִבִּי אֶלְעָזָר, כְּתִיב (ס''א קדש ישראל וכתיב ואנשי וגו') וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי, מַהוּ וְאַנְשֵׁי. וּלְבָתַר קֹדֶשׁ, אֶלָּא וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ וַדַּאי. דְּתָנֵינָן, לָא נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל לְחֵירוּ, אֶלָּא (בראשית ל''א ע''ב) מִסִּטְרָא דְּיוֹבְלָא. בָּתַר דְּנָפְקוּ לְחֵירוּ, נָקִיט לוֹן הַאי יוֹבְלָא בְּגַדְפּוֹי, וְאִקְרוּן גּוּבְרִין דִּילֵיהּ. בְּנִין דִּילֵיהּ, וּכְתִיב בֵּיהּ בְּיוֹבְלָא, (ויקרא כה) יוֹבֵל הִיא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם, קֹדֶשׁ וַדַּאי, לָכֶם וַדַּאי. וּבְגִינֵי כַּךְ, וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי, אַנְשֵׁי קֹדֶשׁ וַדַּאי, גּוּבְרִין דִּילֵיהּ מַמָּשׁ.

וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר דָּא,

- [...] “ Kadosch ” ; mais la plus haute région est appelée “ Kodesch ”. Rabbi Abba faisait une fois un voyage ; il était accompagné de Rabbi Yossé et de Rabbi Hiyâ. Ce dernier demanda : D’où vient que l’Écriture appelle Israël du nom “ Kodesch ”, et où trouvons-nous encore ce titre donné à Israël ?
Rabbi Abba lui répondit : Rabbi Yossé et les collègues l’ont déjà bien expliqué, et leur explication est exacte : L’Écriture (Jér., II, 3) dit : “ Israël est sacré (Kodesch) au Seigneur ; il est les prémices (reschith) de ses fruits. ” Or, le mot “ reschith ” désigne Hocmâ, ainsi qu’il est écrit (Ps., CXI, 10) : “ Le commencement de la Sagesse (Reschith Hocmâ) est la crainte du Seigneur. ” Immédiatement après l’avoir nommé “ Kodesch ”, Dieu lui donna le précepte (Ex., XXII, 30) : “ Vous ne mangerez point de la chair d’un animal déchiré par un fauve. ” Ces paroles signifient qu’Israël, qui est parfait en tout, ne doit point s’alimenter du côté de la grande Rigueur. “ Mais, ajoute l’Écriture, vous la jetterez aux chiens. ” Quand les démons se sont emparés de quelque chose et y ont introduit leur souillure, ceux qui portent le nom de “ Kodesch ” ne doivent plus y toucher, mais ils doivent la jeter aux chiens, c’est-à-dire aux démons éhontés qui sont appelés “ chiens ”, ainsi qu’il est écrit (Is., LVI, 11) : “ Ce sont des chiens éhontés. ” Remarquez que près du précepte concernant la “ nebélâ ” (chair d’une bête morte de mort naturelle), Dieu donne à Israël le nom de “ Kadosch ” (Deut., XIV, 21) seulement, tandis que, près du précepte concernant la “ térèphâ ” (chair d’une bête déchirée par les fauves), il lui donne le nom de “ Kodesch ” (Ex., XXII, 30). La raison en est celle-ci : “ nebélà ” ne vient pas de la part des démons, tandis que “ térépha ” est déterminée par les démons. Rabbi Siméon dit : Ici, l’Écriture (ibid.) emploie l’expression : “ Vous serez “ kodesch ” à moi ”, tandis qu’ailleurs (Deut., XIV, 21) elle dit : “ Vous êtes “ kadosch ” à Jéhovah votre Dieu. ” Pourquoi ne dit-elle pas également ici “ à moi ”, au lieu de “ à Jéhovah votre Dieu ” ? Mais “ à moi ” désigne la Schekhina, et “ à Jehovah votre Dieu ” désigne le Très-Haut (130).
Rabbi Abba dit à Rabbi Siméon : Maître, nous avons appris que “ Kodesch ” est plus élevé que “ Kadosch ”. Or, comment expliquer les paroles de l’Écriture (Is., VI, 3) : “ Saint (Kadosch), saint (kadosch), saint (kadosch) est le Seigneur ” ? Pourquoi Dieu, qui est le plus élevé, porte-t-il le titre de Kadosch ”, au lieu de celui de “ Kodesch ” ?
Rabbi Siméon lui répondit : Lorsque les trois degrés sont unis ensemble, ils forment une seule “ Maison ”, et cette “ Maison ” est appelée “ Kodesch ”, collectivité des trois “ Kadosch (131) ”. Et quand Israël s’unit à la Foi, il reçoit lui aussi le nom de “ Kodesch ”, ainsi qu’il est écrit (Jér., II, 3) : “ Israël est saint (kodesch) à Dieu. ” “ Voilà pourquoi l’Écriture (Ex., XXII, 30) dit : “ Vous serez des hommes saints (kodesch). ” Un général de la légion romaine demanda une fois à Rabbi Abba : L’Écriture ne dit-elle pas (ibid.) : “ Vous ne mangerez point la chair d’un animal déchiré par les fauves (téréphâ) ” ? Or, comment se fait-il qu’elle dise ailleurs (Ps., CXI, 5) : “ Il a donné la nourriture (téréph) à ceux qui le craignent ” ? L’Écriture aurait dû dire : “ Il a donné “ téréph ” aux chiens, puisque, (dans l’Exode), elle défend “ téréph ”, et ordonne qu’on la jette aux chiens ?
Rabbi Abba lui répondit : Insensé, tu confonds “ téréph ” avec “ térèphâ ” ; seul ce dernier terme désigne la chair d’un animal déchiré par des fauves, tandis que “ téréph ” désigne la nourriture spirituelle que le Saint, béni soit-il, accorde à ceux qui observent ses commandements et craignent le péché. A toi, Dieu n’accorde pas cette nour-riture, parce que tu ne crains point le péché.
Rabbi Éléazar dit : De ce qu’Israël porte le même nom que le Saint, béni soit-il (Kodesch), il résulte que [...] (Ⅰ)

[122a]

וְעַל דָּא זָכוּ יִשְׂרָאֵל לְאִתְקְרֵי אַחִים לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב, (תהלים קכב) לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי וְגוֹ'. לְבָתַר אִקְרוּן קֹדֶשׁ מַמָּשׁ. דִּכְתִּיב, (ירמיה ב) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְיָ' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה, קֹדֶשׁ וְלָא אַנְשֵׁי קֹדֶשׁ, בְּגִינִי כַּךְ כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ, וּכְתִיב, (ויקרא כב) וְכָל זָר לא יאכַל קֹדֶשׁ. (ויקרא כב) וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה.

תָּאנָא, יִשְׂרָאֵל אִקְרוּן קֹדֶשׁ, וּבְגִין דְּאִינּוּן קֹדֶשׁ, אָסִיר לֵיהּ לֶאֱינָשׁ, לְמִקְרֵי לְחַבְרֵיהּ בִּשְׁמָא דִּגְנָאי, וְלָא לְכַנָּאָה שְׁמָא לְחַבְרֵיהּ, וְעֹנְשֵׁיהּ סַגִּי. וְכָל שֶׁכֵּן בְּמִלִּין אַחֲרָנִין. תָּאנָא, כְּתִיב (תהלים לה) נְצוֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וְגוֹ'. מַהוּ מֵרָע. דִּבְגִין לִישָׁנָא בִּישָׁא, מַרְעִין נַחְתִּין לְעָלְמָא.

אָמַר רִבִּי יוֹסִי כָּל מַאן דְּקָרֵי לְחַבְרֵיהּ בִּשְׁמָא דְּלֵית בֵּיהּ, וְגָנֵּי לֵיהּ, אִתְּפַּס בְּמָה דְּלֵית בֵּיהּ, דְּאָמַר רִבִּי חִיָּיא אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, כָּל מַאן דְּקָרֵי לְחַבְרֵיהּ רָשָׁע, נַחְתִּין לֵיהּ לַגֵּיהִנָּם. וְנַחְתִּין לֵיהּ לְעִלְעוֹי, בַּר אִינּוּן חֲצִיפִין דְּאוֹרַיְיתָא, דִּשְׁרֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ לְמִקְרֵי לְהוּ רָשָׁע.

הַהוּא גַּבְרָא, דְּלָיִיט לְחַבְרֵיהּ, אַעְבָּר רִבִּי יֵיסָא, אָמַר לֵיהּ כְּרָשָׁע עַבָדְתְּ. אַתְיֵיהּ לְקָמֵיהּ דְּרִבִּי יְהוּדָה, אֲמַר לֵיהּ רָשָׁע לָא קָאמֵינָא לֵיהּ, אֶלָּא כְּרָשָׁע, דְּאַחְזֵי מִלּוֹי כְּרָשָׁע, וְלָא אֲמֵינָא דְּאִיהוּ רָשָׁע. אָתָא רִבִּי יְהוּדָה, וְשָׁאִיל לְעוֹבָדָא קָמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר לֵיהּ, וַדַּאי לָא אִתְחַיָּיב. מְנָלָן. דִּכְתִּיב, (איכה ב) הָיָה יְיָ' כְּאוֹיֵב, וְלָא אוֹיֵב. דְּאִי לָאו הָכִי, לָא אִשְׁתְּאַר מִיִּשְׂרָאֵל גִּזְעִין בְּעָלְמָא. כְּגַוְונָא דָּא, (איכה ב) הָיְתָה כְּאַלְמָנָה, וְלָא אַלְמָנָה, כְּאַלְמָנָה דְּאָזִיל בַּעְלָהּ לְעִבְרָא דְּיַמָּא, וּמְחַכָּאת לֵיהּ.

אָמַר רִבִּי חִיָּיא, וּמֵהָכָא מַשְׁמַע, מֵהָתָם מַשְׁמַע, דְּהוּא עִקָרָא דְּכֹלָּא, דִּכְתִּיב, (יחזקאל א) וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם. כְּמַרְאֵה אָדָם, וְלָא מַרְאֶה אָדָם. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, כְּתִיב, (שיר השירים ב) כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר וְגוֹ', כְּתַפּוּחַ וְלָא תַּפּוּחַ. כְּתַפּוּחַ: דְּמִתְפָּרְשָׁא בִּגְוָונוֹי, וּבִגְוָונִין אִתְאַחֲדָא מִלָּה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אִלּוּ לָא אֲתֵינָא הָכָא אֶלָּא לְמִשְׁמַע מִלִּין אִלֵּין, דַּיָי.

תָּאנָא כְּתִיב, (זכריה יב) וְהָיָה הַנִּכְשָׁל בָּהֶם בַּיּוֹם הַהוּא כְּדָוִד. כְּדָוִד, וְלָא דָּוִד. כְּדָוִד, דְּאָמַר, (דברי הימים א כב) וְהִנֵּה בְעָנְיִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית יְיָ'. וּכְתִיב, (תהילים פ״ו:א׳) כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנִי. וְהוּא מַלְכָּא עַל מַלְכִּין הֲוָה, וַהֲוָה קָרֵי לְגַרְמֵיהּ הָכִי. אָמַר רַבִּי אַבָּא, זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא קְרָא לוֹן כְּקֹדֶשׁ, אֶלָּא קֹדֶשׁ מַמָּשׁ, דִּכְתִּיב קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְיָ', וּבְּגִין כָּךְ כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ וְגוֹ'.

תָּאנָא, אָמַר רִבִּי יוֹסִי, מַאי קָא חָמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְמֵיהַב דִּינִין לְיִשְׂרָאֵל, בָּתַר עֶשֶׂר אֲמִירָן. אֶלָּא הָכִי תָּנֵינָן, מִסִּטְרָא (פ''ד ע''א) דִּגְבוּרָה, אִתְיְיהִיבַת אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל. בְּגִינֵי כַּךְ, בָּעָא לְמֵיתַן שְׁלָמָא בֵּינַיְיהוּ, בְּגִין דְּאוֹרַיְיתָא תְּהֵא נְטִירָא מִכָּל סִטְרוֹי. דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַבִּי יִצְחָק, לֵית עָלְמָא מִתְקַיְּימָא, אֶלָּא עַל דִּינָא, דְּאִלְמָלֵא דִּינָא, לָא מִתְקַיְּימָא. וּבְּגִין כָּךְ עָלְמָא בְּדִינָא אִתְבְּרֵי, וְאִתְקַיַּים.

תָּאנָא, רִבִּי אַבָּא, כְּתִיב (ירמיה כא) דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט. וְכִי לַבֹּקֶר, וְלָאו בְּכָל יוֹמָא. אֶלָּא לַבֹּקֶר, עַד לָא יֵיכְלוּן דַּיָּינִין, וְלָא יִשְׁתּוּן, דְּכָל מַאן דְּדָאִין דִּינָא בָּתַר דְּאָכַל וְשָׁתָה, לָאו דִּינָא דִּקְשׁוֹט הוּא, דִּכְתִּיב, (ויקרא יט) לא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם. מַאי עַל הַדָּם. אַזְהָרָה לְדַיָּינֵי, דְּלָא יֵיכְלוּן עַד דְּדַיְינֵי דִּינָא, דְּכָל מַאן דְּדָאִין דִּינָא בָּתַר דְּאָכִיל וְשָתֵי, כְּאִלּוּ חִיֵּיב דָּמָא דְּחַבְרֵיהּ לְאַחֲרָא, דְּהָא דָּמֵיהּ מַמָּשׁ יָהִיב לְאַחֲרָא. הַאי בְּמָמוֹנָא, כָּל שֶׁכֵּן בְּדִינִי נְפָשׁוֹת, דְּבָעוּ דַּיָּינֵי לְאִסְתַּמְּרָא, דְּלָא לְמֵידָן דִּינָא אֶלָּא קֹדֶם דְּאַכְלוּ וְשָׁתוּ, וְעַל דָּא כְּתִיב דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט וּכְתִיב, (ירמיה יט) אֲנִי יְיָ' עוֹשֶׂה חֶסֶד וּמִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יְיָ'.

תַּנְיָא, אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, מַאן דִּמְשַׁקֵּר בְּדִינָא, מְשַׁקֵּר בְּתִקּוּנֵי מַלְכָּא. מַאן תִּקּוּנֵי מַלְכָּא. אִינּוּן דְּאִתְּמַר, דִּכְתִּיב עוֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ. וּכְתִיב כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יְיָ'. וְכֹלָּא הַאי בְּהַאי תַּלְיָא. (נ''א והלא בהאי תליא) רִבִּי יוֹסִי אָמַר, אִלֵּין אִינּוּן תִּקּוּנֵי כֻּרְסְיָיא, דִּכְתִּיב, (תהילים פ״ט:ט״ו) צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ. וּכְתִיב (ישעיה טז) וְהוּכַן בַּחֶסֶד

- [...] les Israélites sont frères du Saint, béni soit-il, ainsi qu’il est écrit (Ps., CXXII, 8) : “ ... A cause de mes frères et de mes proches. ” Une tradition nous apprend qu’en raison de la haute dignité de l’homme, il est défendu de donner un sobriquet à son prochain ; on est gravement puni pour ce fait.
Rabbi Hizqiya dit : Quicouque dità son frère “ rascha ” (impie), sera jeté dans l’enfer, où il subira des peines terribles. Cependant il est permis de donner ce nom aux insolents persifleurs de la Loi. Rabbi Yessa ayant entendu un jour, pendant qu’il passait dans la rue, un homme insulter son prochain, dit à l’insulteur : Tu agis comme un “ rascha ” (impie). L’insulteur cita Rabbi Yessa devant Rabbi Yehouda. Rabbi Yessa fit valoir qu’il n’avait pas dit : “ Tu es un rascha ”, mais : “ Tu agis comme un rascha. ” Ayant trouvé ce cas très embarrassant, Rabbi Yehouda le soumit à Rabbi Éléazar. Celui-ci répondit : Assurément Rabbi Yessa ne s’est pas rendu coupable, attendu que l’expression “ comme un tel ”, n’est nullement assimilable à l’expression “ tu es un tel ” ; et en voici la preuve : “ Le Seigneur (Lam., II, 5) est devenu comme un ennemi. ” Or, si le Seigneur était réellement un ennemi, il n’existerait plus aucune trace d’Israël. Et ailleurs (Lam., I, 1) : “ Elle est devenue comme veuve ”, mais pas “ une veuve ” ; elle attend son époux qui est parti au loin, mais qui reviendra. Enfin, ce qui le prouve mieux que tout le reste, c’est le verset (Éz., I, 26) : “ Et il paraissait comme un homme assis sur ce trône ”, “ comme un homme ”, mais pas “ un homme ”. Rabbi Abba dit : Heureux le sort d’Israël que le Saint, béni soit-il, appelle réellement “ saint ”, et non pas seulement “ comme saint ”. Dieu donna les ordonnances (Ex., XXI, 1) de justice immédiatement après le Décalogue (Ex., XX, 2), pour nous apprendre que le monde ne subsiste que par la justice.
Rabbi Abba dit en outre : “ Rendez (Jér., XXI, 12) la justice dès le matin ” signifie qu’il faut rendre la justice avant d’avoir mangé et bu, sans quoi la justice n’est pas conforme à la vérité. Ceci s’applique à la justice en matière civile, et à plus forte raison à celle en matière pénale. La justice véritable affermit le trône : “ La (Ps, LXXXIX, 15) justice et l’équité sont l’appui de ton trône ”, [...] (Ⅰ)

[122b]

כִּסֵּא.

כאן מתחיל אידרא דמשכנא

תַּנְיָא בְּרָזָא דְּרָזִין, רֵישָׁא דְּמַלְכָּא, אִתְתָּקַּן בְּחֶסֶד וּבִגְבוּרָה. בְּהַאי רֵישָׁא, תַּלְיָין שַׁעֲרֵי, נִימִין עַל נִימִין, דְּאִינּוּן כֹּל מְשִׁיכוּתָא דְּמִתְאַחֲדָן בְּהוּ עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. מָארֵי דְּמָארִין, מָארֵי דִּקְשׁוֹט, מָארֵי דְּמִתְקְלָא, מָארֵי דִּיבָבָא, מָארֵי דִּילָלָה, מָארֵי דְּדִינָא, מָארֵי דְּרַחֲמֵי, וְטַעֲמֵי אוֹרַיְיתָא, וְרָזֵי אוֹרַיְיתָא דַּכְיָין, מִסְאָבָן, כֻּלְּהוּ אִקְרוּן שַׁעֲרֵי דְּמַלְכָּא, כְּלוֹמַר מְשִׁיכוּתָא דְּאִתְמְשַׁךְ מִמַּלְכָּא קַדִּישָׁא, וְכֹלָּא נָחִית מֵעַתִּיקָא סְתִימָאָה. (קדישא)

מִצְחָא דְּמַלְכָּא, פְּקִידוּתָא דְּחַיָּבַיָּא, כַּד אִתְפַּקְּדָן בְּעוֹבָדַיְיהוּ, וְכַד אִתְגַּלְּיָין חוֹבַיְיהוּ, כְּדֵין אִקְרֵי מִצְחָא דְּמַלְכָּא. כְּלוֹמַר, גְּבוּרָה אִתְתָּקַּף בְּדִינוֹי, וְאִתְפָּשַּׁט בְּסִטְרוֹי, וְדָא אִשְׁתָּנֵי מִמִּצְחָא דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא, דְּאִקְרֵי רָצוֹן.

עַיְינִין דְּמַלְכָּא, אַשְׁגָּחוּתָא דְּכֹלָּא, אַשְׁגָּחוּתָא דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין, וְכָל אִינּוּן מָארֵי אַשְׁגָּחוּתָא הָכִי אִקְרוּן. בְּעַיְינִין, גַּוְונִין אִתְאַחֲדָן, וְאִינּוּן גַּוְונִין אִקְרוּן, כָּל אִינּוּן מָארֵי אַשְׁגָּחוּתָא דְּמַלְכָּא, כָּל חַד כְּפוּם אָרְחֵיהּ, וְכֻלְּהוּ גַּוְונִין דְּעֵינָא אִקְרוּן. כְּמָה דְּאִתְחָזֵי אַשְׁגָּחוּתָא דְּמַלְכָּא, הָכִי גַּוְונִין מִתְעָרִין.

גְּבִינֵי דְּעַיְינִין, אִקְרוּן, אֲתָר דְּיַהֲבִין אַשְׁגָּחוּתָא, לְכֻלְּהוּ גַּוְונִין מָארֵי אַשְׁגָּחוּתָא. הָנֵי גְּבִינִין לְגַבֵּי דִּלְתַתָּא, גְּבִינִין לְאַשְׁגָּחוּתָא מֵהַהוּא נַהֲרָא דְּנָגִיד וְנָפִיק, אֲתָר לְאִתְמַשְּׁכָא מֵהַהוּא נַהֲרָא, לְאִסְתַּחֲאָה בְּחִוָּורָא דְּעַתִּיקָא, מֵחֲלָבָא דְּנָגִיד מֵאִמָא. דְּכַד גְּבוּרָה מִתְפַּשְּׁטָא, וְעַיְינִין מְלַהֲטָן בְּגָוֶון סוּמָקָא, נָהִיר עַתִּיקָא קַדִּישָׁא חִיוָּרָא דִּילֵיהּ, וְלָהֲטָא בְּאִמָּא, וְאִתְמַלְּיָיא מֵחֲלָבָא, וְיָנְקָא לְהָנֵי, (לכלא) וְאִסְתְּחָן כֻּלְּהוּ עַיְינִין, בְּהַהוּא חֲלָבָא דְּאִמָּא, דְּאִתְנְגִיד וְנָפִיק תָּדִיר. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים ה׳:י״ב) רוֹחֲצוֹת בֶּחָלָב. בֶּחָלָב דְּאִמָא, דְּנָגִיד תָּדִירָא וְלָא פָּסִיק.

חוֹטָמָא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, תִּקּוּנָא דְּפַרְצוּפָא, כַּד מִתְפַּשְּׁטָן גְּבוּרָן, וּמִתְאַחֲדָן כַּחֲדָא, אִינּוּן חוֹטָמָא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא. וְאִינּוּן גְּבוּרָן מֵחַד גְּבוּרָה אֲחִידָן וְנָפְקִין. וְכַד דִּינִין מִתְעָרִין, וְנָפְקִין מִסִּטְרַיְיהוּ, לָא מִתְבַּסְּמָן, אֶלָּא בִּתְנָנָא דְּמַדְבְּחָא. וּכְדֵין כְּתִיב, (בראשית ח׳:כ״א) וַיָּרַח יְיָ' אֶת רֵיחַ הַנִּיחוֹחַ. שָׁאנֵי חוֹטָמָא דְּעַתִּיקָא, דְּלָא אִצְטְרִיךְ, דְּחוֹטָמָא דְּעַתִּיקָא, אֹרֶךְ אַפַּיִם בְּכֹלָּא אִקְרֵי, וְהַהוּא נְהִירוּ דְּחָכְמְתָא סְתִימָאָה, אִקְרֵי חוֹטָמָא דִּילֵיהּ. וְהַיְינוּ תְּהִלָּה, דִּכְתִּיב, (ישעיהו מ״ח:ט׳) וּתְהִלָּתִי אֶחטָם לָךְ. וְעַל דָּא אִתְּעַר דָּוִד מַלְכָּא, (תהלים קמה) תְּהִלָּה לְדָוִד וְגוֹ'.

אוּדְנִין דְּמַלְכָּא, כַּד רַעֲוָא אִשְׁתְּכַח, וְאִמָא יַנְקָא, וּנְהִירוּ דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא אִתְנְהִיר, מִתְעֲרִין נְהִירוּ דִּתְרֵין מוֹחֵי, וּנְהִירוּ דְּאַבָּא וְאִמָא, כָּל אִינּוּן דְּאִקְרוּן מוֹחֵי דְּמַלְכָּא, וּמִתְלַהֲטִין כַּחֲדָא. וְכַד מִתְלַהֲטָן כַּחֲדָא, אִקְרוּן אָזְנֵי יְיָ'. דְּהָא אִתְקַבִּילַת צְלוֹתֵהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. וּכְדֵין אִתְעָרוּתָא לְטָב וּלְבִישׁ, וּבְאִתְעָרוּתָא דָּא, מִתְעֲרִין מָארֵי דְּגַדְפִּין, דְּנַטְלִין קָלִין דְּעָלְמָא, וְכֻלְּהוּ אִקְרוּן אָזְנֵי יְיָ'.

אַנְפּוֹי דְּמַלְכָּא, נְהִירוּ דְּאַבָּא וְאִמָּא, וְאִתְפַּשְּׁטוּתָא דִּלְהוֹן, דְּנַהֲרִין וְסַחֲרִין, וְלָהֲטִין בְּהַאי רֵישָׁא דְּמַלְכָּא. וּכְדֵין סַהֲדוּתָא אִסִתְּהַד בְּמַלְכָּא (נ''א במלכא דמלכא) מִנַּיְיהוּ. דִּיּוּקְנָא דְּמַלְכָּא, יַקִּירוּתָא מִכֹּלָּא. מֵרִישָׁא שָׁארֵי חֶסֶד עִלָּאָה, וּגְבוּרָה. וּנְהִירוּ דְּאַבָּא וְאִמָּא אִתְפְּלַג, נְהִירוּ דְּאַבָּא בִּתְלַת נְהוֹרִין, וְאִמָא בִּתְרֵין, הָא חֲמִשָּׁה. חֶסֶד וּגְבוּרָה בְּחַד נְהוֹרָא, הָא שִׁיתָא. לְבָתַר, אִתְעַטָּר חֶסֶ''ד, וְאִתְלְהִיט (ואתנהיר) בִּתְרֵין נְהוֹרִין דְּאִתְנְהִיר וְאִינּוּן תְּמַנְיָיא. (נ''א לבתר אתעטר') וּגְבוּרָה, אִתְנְהִיר בְּחַד, הָא תִּשְׁעָה. וְכַד מִתְחַבְּרָן כֻּלְּהוּ נְהוֹרִין כַּחֲדָא, אִקְרוּן דִּיּוּקְנָא דְּמַלְכָּא, וּכְדֵין כְּתִיב, (ישעיהו מ״ב:י״ג) יְיָ' כַּגִבּוֹר יֵצֵא כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה וְגוֹ'.

שִׁפְוָון דְּמַלְכָּא, הָכִי תָּאנָא, כַּד אִתְנְהִיר נְהִירוּ דְּאַבָּא, נָהִיר בִּתְלַת נְהוֹרִין. מֵחַד נְהוֹרָא, נָהִיר חֶסֶד עִלָּאָה. מֵחָד נְהוֹרָא, אִתְנְהִיר נְהִירוּ דְּאִקְרֵי מוֹחָא דְּמַלְכָּא. וְחַד נְהוֹרָא, הֲוָה תָּלֵי, עַד דְּאִתְנְהִיר נְהִירוּ דְּאִמָא. וְכַד אִתְנְהִיר אִתְנְהִיר בְּחָמֵשׁ נְהוֹרִין.

בְּמַאי אִתְנְהִיר, מֵחָד שְׁבִילָא דְּטָמִיר וְגָנִיז,

- [...] et ailleurs (Is., XVI, 5) : “ Son trône s’établira dans la miséricorde. ”

IDRA DE-MASCHCANA ASSEMBLÉE DU SANCTUAIRE (132) anksmd ardya
______
Il est enseigné dans le Mystère des mystères (133) : La Tête du Roi est composée de Miséricorde et de Rigueur (134). A cette Tête pendent des cheveux, poils sur poils, qui constituent les ranchers sur lesquels sont suspendus ensemble les êtres d’en haut et d’en bas : les Maîtres des maîtres (135), les Maîtres de vérité, les Maîtres de justice, les Maîtres de plaintes et de gémissements (136), les Maîtres de rigueur et les Maîtres de miséricorde. Les raisons de l’Écriture (137) et les Mystères de l’Écriture, purifiant les impurs (138), sont aussi appelés “ Cheveux du Roi ”, car tous émanent de l’Ancien mystérieux et sacré. Le Front du Roi est l’avertisseur des coupables ; car c’est là que se révèlent les mauvaises actions des coupables ; l’irritation et la sévérité se manifestent sur le front. Il faut le distinguer (139) du “ Front de l’Ancien sacré ”, qui est appelé “ bienveillance ”.
Les Yeux du Roi font l’inspection de tout, l’inspection en haut et en bas, et tous les Maîtres clairvoyants sont appelés ainsi (140). Les yeux sont composés de différentes couleurs et ce sont elles qui sont préposées aux inspections du Roi, chacune dans son rayon. Les cils des yeux constituent la région d’inspection ; et quand les cils s’abaissent, un fleuve de rigueur s’échappe de la partie rouge des yeux de l’Ancien. Alors la Mère lève vers l’Ancien le blanc de ses yeux (141) ; et quand la couleur rouge des yeux de l’Ancien sacré se rencontre avec le blanc des yeux de la Mère, celle-ci se remplit de lait et elle allaite tous ; tous les yeux sont rendus clairvoyants par son lait qui coule toujours. C’est le sens de l’Écriture (Cant., V, 12) : “ Ses yeux sont comme les colombes près d’un ruisseau, qui sont lavés dans du lait ”, dans le lait de la Mère, qui coule perpétuellement sans jamais cesser. Le Nez du Roi sacré caractérise le visage. Quand les rigueurs s’accumulent dans le monde, l’indice en apparaît au Nez (142) du Roi sacré, et elles ne sont apaisées que par la fumée de l’autel, ainsi qu’il est écrit (Gen., VIII, 21) : “ Et le Seigneur sentit l’odeur agréable. ”
Le Nez de l’Ancien est différent de celui du Roi sacré (143), car il (l’Ancien) n’en a pas besoin ; il porte le nom de “ Longanime (Ex., XXXIV, 6) ” ; c’est la Sagesse mystérieuse qui est appelée son Nez. Voilà pourquoi l’Écriture (Is., XLVIII, 9) dit : “ Et ma louange te servira en lieu et en place de nez (144). ”Et c’est ce qui fait dire au Roi David (Ps., CXLV, 1) : “ Une louange de David. ”— “ Oreilles du Roi ” : quand la Clémence se trouve (règne dans le monde), que la Mère allaite et que la Lumière de l’Ancien sacré se fusionne avec celle de la Mère, alors deux rayons sortent des Cerveaux du Père et de la Mère. Ce sont les deux Cerveaux du Père et de la Mère, lesquels éclairent tous ceux qui s’appellent “ Cerveaux du Roi ”. Et quand ces deux rayons unissent leurs lumières, ils prennent le nom d’ “ Oreilles du Seigneur ” ; car c’est là, dans cette région, que parvient la prière d’Israël ; c’est là que parvient l’écho des bonnes et des mauvaises actions ; c’est là que les Maîtres ailés (les anges) rapportent les bruits qu’ils ont recueillis dans le monde ; tous ces anges portent le nom d’ “ Oreilles du Seigneur ”.
Le Visage du Roi est formé des lumières que projettent le Père et la Mère. Ces lumières témoignent de la grandeur du Roi. Le Visage du Roi est le plus glorieux de tous. La Miséricorde (Hésed) et la Rigueur (Gueboura) commencent au visage. D’abord, la lumière du Père est divisée en trois, et celle de la Mère en deux ; cela fait ensemble cinq. “ Hésed ” et “ Gueboura ” y sont ajoutées comme une seule lumière ; cela fait six. Ensuite “ Hésed ” et “ Gueboura ” se subdivisent en deux ; cela fait huit, et “ Gueboura ” elle-même, cela fait neuf (145). Quand ces neuf lumières sont toutes unies, elles prennent le nom de “ Visage du Roi ”. Voilà pourquoi l’Écriture (Is., XLII, 13) dit : “ Le Seigneur sortira comme un guerrier invincible, etc. ” (146). Pour ce qui est des Lèvres du Roi, il est enseigné ainsi que suit : Quand la Lumière du Père se répandit, elle consistait en trois lumières. Une lumière donna naissance à la Miséricorde suprême, une autre lumière constitua ce qu’on appelle “ Cerveau du Roi ” (147), et la troisième lumière est restée en suspens jusqu’à l’époque où la Mère alluma ses deux lumières (148). Alors toutes cinq projetèrent de la clarté. Comment la Mère a-t-elle fait pour allumer ses lumières ? Par un sentier mystérieux et caché, [...] (Ⅰ)

[123a]

דְּאִתְדָּבַּק בֵּיהּ אַבָּא, דִּכְתִּיב, (איוב כ״ח:ז׳) נָתִיב לא יְדָעוֹ עָיִט וְגוֹ'. כְּמָה דְּאִתְדָּבַּק דְּכוּרָא בְּנוּקְבָא, וְאִתְעַבְּרָת, וְאוֹלִידַת, וְאַפִּיקַת חָמֵשׁ נְהוֹרִין. (ד''א מאינון חמש) וּמֵאִינּוּן חָמֵשׁ נְהוֹרִין, אִתְגְּלִיפוּ חַמְשִׁין תַּרְעִין, דִּנְהוֹרִין סַגִּיאִין. חַמְשִׁין אִינּוּן, לָקֳבְלֵיהוֹן, מ''ט פָּנִים טָהוֹר, מ''ט פָּנִים טָמֵא, בְּאוֹרַיְיתָא, אִשְׁתְּאַר חַד, וְהַאי חַד אִתְנְהִיר בְּכֹלָּא, וְהַהוּא דְּאַבָּא, הֲוָה תָּלֵי. כַּד מִתְחַבְּרָן כַּחֲדָא, וּמִתְיַישְּׁבָן בְּמַלְכָּא, אִקְרוּן שִׁפְוָון דְּמַלְכָּא. וּבְגִינִי כַּךְ, גָּזַר מִלִּין דִּקְשׁוֹט.

וּפוּמָא, בְּהוּ תַּלְיָיא, פְּתִיחוּתָא דְּפוּמָא. מַאי פּוּמָא. אֶלָּא דַּעַת גָּנִיז בְּפוּמָא דְּמַלְכָּא, דְּאִקְרֵי תִפְאֶרֶת. פְּשִׁיטוּתָא דְּתִפְאֶרֶת, דְּכָל אוֹצָרִין וְכָל גְּוָונִין אִתְאַחֲדָן בֵּיהּ. דִּכְתִּיב, (משלי כ״ד:ד׳) וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ. וְהַהוּא דַּעַת, הוּא גָּנִיז, בְּפוּמָא דְּמַלְכָּא. וּמַלְיָיא כָּל אִדָּרִין וְאַכְסַדְרָאִין. וְכַד אִתְּעַר נְהִירוּ דְּבֵיהּ וְנָפִיק, כְּדֵין אִקְרֵי פֶּה יְיָ'. וְשִׁפְוָון דְּאִינּוּן תְּרֵין נְהוֹרִין מֵאַבָּא וּמֵאִימָּא, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְעַרְעַן בְּהַהִיא נְהִירוּ דְּדַעַת, מִתְחַבְּרָן כַּחֲדָא, וּמִלִּין אִתְגְּזָרוּ בִּקְשׁוֹט, בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת. וּכְדֵין, כָּל מִלִּין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּאִלֵּין אִתְגְּזָרוּ.

נַהֲרִין תְּלַת אִלֵּין, וְעַיְילִין בְּגוֹ לְגוֹ, וְאִתְעַטָּרוּ בְּחַד. וְכַד מִתְחַבְּרָן בְּעִטּוּרָא חַד, כְּדֵין (ס''א וכד מתחברן תלת אלין בעטורא חד ועיילין בגו לגו ואתעטרן בחד כדין) אִקְרוּן (שיר השירים ה׳:ט״ז) חִכּוֹ מַמְתַּקִּים. וְאִינּוּן חֵיךְ דְּמַלְכָּא, וְאִקְרוּן, מְתִיקָא דְּמַלְכָּא. וְעַל הַאי כְּתִיב, (תהלים לה) טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב יְיָ'. וּבְהַאי חֵיךְ, תַּלְיָין כָּל אִינּוּן שְׁלִיטִין וְהוּרְמָנִין דְּמַלְכָּא, דִּכְתִּיב, (תהילים ל״ג:ו׳) וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם.

בְּהַאי חֵיךְ שְׁלֵימוּתָא דְּכֹלָּא אִשְׁתְּכַח. וּבְגִינֵי כַּךְ, כָּל אַתְוָון דְּאִינּוּן בְּהַאי אֲתָר שְׁלֵימוּתָא אִתְחַזְיָיא בְּהוּ. (ויקרא רכ''ט ע''ב) אחה''ע, א', (נ''ד) נְהִירוּ דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא סְתִימָאָה דְּכָל סְתִימִין. ח', נְהִירוּ דְּחָכְמְתָא, דְּלָא אִשְׁתְּכַח וְלָא אִתִדְּבַק דִּכְתִּיב, (איוב כ״ח:י״ג) לא יָדַע אֱנוֹשׁ עֶרְכָּהּ. ה', נְהִירוּ דְּאִימָּא, דְּנָהִיר וְנָגִיד וְנָפִיק, וּמַשְׁקֵי לְכֹלָּא, וְיָנְקָא לִבְנִין, עַד דְּמָטֵי הַהוּא רְבוּת, וּמַלֵּי לַצַּדִּיק, וְאִיהוּ אִתְקְטַר בְּנוּקְבָּא תַּתָּאָה, וְאִתְבָּרְכָא מִנֵיהּ, וְלָא מִתְפָּרְשִׁין דָּא מִן דָּא. חִוָּור מִגּוֹ סוּמָק, דִּכְתִּיב, (שיר השירים ד׳:ו׳) הַר הַמּוֹר גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה. ע', נְהִירוּ דְּע' אַנְפִּין, דְּאִתְזָנוּ מֵהַאי רוּחָא, דְּנָפִיק מִן פּוּמָא, כְּדֵין ע' שְׁמָהָן דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לָקֳבְלֵהוֹן בְּאַרְעָא, (בראשית מ״ו:כ״ז) כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים. דְּהָא יַעֲקֹב אִילָנָא בְּאַרְעָא, וְאִינּוּן ע' נֶפֶשׁ, ע' עַנְפִּין.

מֵאִלֵּין אַתְוָון, נְהִירִין אַרְבַּע אַחֲרָנִין. מֵא' נָהִיר גִּימֶ''ל, דְּאִיהִי אֲגָר טָב לְצַדִּיקַיָּיא, דְּאִקְרֵי גְּמוּל, וְעַל דָּא כְּתִיב (ישעיהו נ״ח:י״ד) אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ'. מֵח' נָהִיר יוּ''ד, דְּהִיא חָכְמָה, כֹּלָּא אַסְתִּים בְּיוּ''ד, דְּאִיהִי סְתִימָא מִכָּל סִטְרוֹי, וּבְּגִין כָּךְ, לֹא אִשְׁתְּכַח, דִּכְתִּיב, (איוב כ״ח:י״ג) וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים. מֵה', נָהִיר כָּ''ף. דְּאִיהוּ נְהִירוּ וּמְשַׁח רְבוּת, דְּאִתְּרָק מֵאִימָּא, לְהַהוּא אֲתָר דְּאִתְקְרֵי קֶרֶן, וְאִקְרֵי קֶרֶן הַיּוֹבֵל. וְדָא מַלְכוּת דָּוִד. וּבְגִין כַּךְ, לֵית מְשִׁיחָא, אֶלָּא בְּרָזָא דְּכַ''ף. ק' מֵע' נָהִיר ק', כְּמָה דְּע' שִׁבְעִין, כַּךְ ק' מְאָה, דְּאִינּוּן שְׁלִימוּ, וְהָכִי הוּא, וּבְגִין כַּךְ, בְּהַאי חֵיךְ שְׁלִימוּ דְּכֹלָּא. (ד''א שלמא דכלא) וְכָל מַאן דְּיָדַע רָזָא דָּא, וְאִזְדְּהַר בֵּיהּ, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ.

גּוּפָא דְּמַלְכָּא, אִתְפַּשְּׁטוּתָא דְּתִפְאֶרֶת, דְּגְוָונִין בֵּיהּ מִתְחַבְּרָן. דְּרוֹעִין דְּמַלְכָּא, נְהִירוּ דְּחֶסֶד וּגְבוּרָה. וּבְגִין כַּךְ יָמִין וּשְׂמֹאל. מֵעוֹי בְּדַעַת אִתְתַּקְנָן, עָיֵיל בְּרֵישָׁא, אִתְתָּקַּן וְאִתְפָּשַּׁט לְגוֹ, וּבְגוֹ גּוּפָא.

שׁוֹקִין אִתְאַחֲדָן בִּתְרֵין נְהוֹרִין, וְאִינּוּן תְּרֵין נְהוֹרִין מַמָּשׁ. שׁוֹקִין וּתְרֵין כֻּלְּיָין. כֻּלְּהוּ (ס''א תליין ומתחברן) מִתְחַבְּרָן בְּאֲתָר חַד, דְּתַּמָּן אִתְכְּנַשׁ כָּל רְבוּת, וְכָל מִשְׁחָא דְּגוּפָא. וּמִתַּמָּן, שַׁרְיָין כָּל הַהוּא רְבוּת, לַאֲתָר דְּאִתְקְרֵי יְסוֹד עוֹלָם. יְסוֹד, מֵהַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי עוֹלָם. וּמַאן אִיהוּ. נְצַח וְהוֹד, וְעַל כֵּן, יְיָ' צְבָאוֹת שְׁמוֹ בְּרִיךְ הוּא בְּרִיךְ שְׁמֵיהּ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין.

כָּל הָנֵי תִּקּוּנִין, אַתְיָין לְאִתְחַבְּרָא בְּחַד, עַד דְּכָל רְבוּת קֻדְשָׁא, נָטִיל כֹּלָּא הַאי יְסוֹד, וְאַשְׁדֵּי לְנוּקְבָּא, וּמִתְבָּרְכָא מִנֵיהּ. אֵימָתַי מִתְבָּרְכָא

- [...] elle s’unit au Père, ainsi qu’il est écrit (Job, XXVIII, 7) : “ L’oiseau a ignoré la route, etc. ” Elles s’unit au Père à la façon dont le mâle s’unit à la femelle. Elle conçut et enfanta, et alors sortirent les cinq lumières qui donnèrent naissance aux cinquante portes des lumières suprêmes. A celles-ci correspondent les quarante-neuf arguments en faveur de pur et d’impur (149). Il n’y a que quarante-neuf arguments, au lieu de cinquante, parce qu’une des lumières du Père était en suspens. Quand toutes ces lumières sont unies dans le Roi, elles prennent le nom de “ Lèvres du Roi ”. C’est dans la Bouche du Roi que sont enfermés tous les trésors. La bouche s’appelle “ Beauté ” (Thiphereth), et le Verbe qu’elle renferme s’appelle “ Sagesse ” (Hocmâ). Quant à l’ “ Intelligence ” (150) (Daàth), elle est cachée dans le Père et dans la Mère ; elle remplit toutes les salles et tous les parvis célestes. Quand les deux lèvres produisent un son, alors on a l’image du Père et de la Mère produisant l’ “ Intelligence ”.
Toutes les paroles du Saint, béni soit-il, ont été prononcées par le Père, la Mère et l’Intelligence qui correspondent aux deux lèvres et au son de la voix. Ce sont ces Trois que l’Écriture (Ex., XXXI, 3) appelle : “ Sagesse, Intelligence et Science. ” Toutes ces Trois Lumières pénètrent l’une dans l’autre et ne font qu’Une seule. Elles forment le “ Gosier du Roi ” (ou Son de la Voix), dont l’Écriture (Cant., V, 16) dit : “ Son palais est doux. ” Elle est, en effet, la douceur du Roi. C’est à cette douceur que fait allusion l’Écriture (Ps., XXXIV, 9) : “ Goûtez, et voyez combien le Seigneur est doux. ” C’est du “ Gosier ” (Son de la Voix) que dépendent les hauts dignitaires (151) du Roi, ainsi qu’il est écrit (Ps., XXXIII, 6) : “ C’est par le souffle de sa bouche qu’ont été produites toutes les armées des cieux. ”
C’est le “ Gosier ” (Son (152) de la Voix) qui est le plus parfait de tout ce qui existe, et voilà pourquoi les lettres qu’il produit : Aleph, Heth, Hé, Aïn (153) (154) sont les plus parfaites (155). Aleph est la lettre symbolique (156) de la Lumière de l’Ancien sacré, du Mystère de tous les mystères ; Heth est la lettre symbolique de la Sagesse, dont nul ne connaît le prix, ainsi qu’il est écrit (Job, XXVIII, 13) : “ L’homme n’en connaît point le prix. ” Hé symbolise la Lumière qui sort du sein de la Mère, coule comme un fleuve, abreuvant tous et allaitant les enfants, jusqu’à ce que les grandes (157) sources (la semence) arrivent et abreuvent (engendrent) (158) le Juste. Celui-ci (ou cette Lumière) s’unit au Principe femelle (ou : à une femme) d’en bas, il (ou elle) est béni par cette Lumière, et ils (ou elles) ne se séparent plus l’un de l’autre.
Ainsi, le blanc sort du rouge (159), comme dit l’Écriture (Cant., IV, 6) : “ J’irai à la montagne de la myrrhe, et à la colline de l’encens (160). ” Aïn (soixante-dix) est la lettre symbolique de la façon d’interpréter les paroles de l’Écriture, susceptibles de soixante-dix interprétations°, toutes nourries de cet Esprit qui sort de la bouche de Dieu. A ces soixante-dix interprétations, correspondent les soixante-dix noms du Saint, béni soit-il, ainsi que les soixante-dix catégories d’âmes qui existent sur la terre : “ Toutes (Gen., XLVI, 27) les âmes de la maison de Jacob qui vinrent en Égypte furent au nombre de soixante-dix. ” Jacob était l’arbre planté dans la terre, et les soixante-dix catégories d’âmes sont fixées à lui comme les branches à l’arbre. De ces quatre lettres précitées, sortent quatre autres lettres. Aleph (a) couvre de sa lumière le Ghimel (g), qui est le symbole de la récompense des justes (Ghemoul) ; c’est pourquoi l’Écriture (Is., LVIII, 14) dit : “ Alors tu trouveras tes délices dans Jéhovah. ” Heth (x) couvre de sa propre lumière le Yod (y), qui est aussi le symbole de la Sagesse, attendu que le Yod est fermé de tous côtés (161)(le Point) ; et la Sagesse elle aussi est introuvable, ainsi qu’il est écrit (Job, XXVIII, 13) : “ Elle ne se trouve point en la terre de ceux qui vivent dans les délices. ” Hé (h) couvre de sa propre lumière le Caph (k), image du “ Cor de Jobel (162) ” dans lequel la Mère verse la semence, pour servir à oindre le Chef du royaume de David. Voilà pourquoi il n’y a de Messie d’onction que dans le mystère du Caph. Aïn (e) couvre) sa lumière le Qouph (q) ; car, de même que Aïn désigne les soixante-dix interprétations de l’Écriture, Qouph désigne les cent bénédictions à prononcer chaque jour (163).
Voilà pourquoi on a dit précédemment que le “ Palais ” (Gosier, Son) est le plus parfait de tous. Heureux celui qui comprend ce mystère et le conserve bien. Le Corps du Roi (le tronc) est représenté par la Séphirâ “ Thiphereth ”, parce que les extrémités sont attachées à lui (164). Les deux Bras du Roi sont ces deux Lumières qu’on désigne sous les noms de “ Hésed ” et “ Gueboura ” (deux Lumières réelles), l’une à droite et l’autre à gauche. Les Cuisses et les Reins désignent cette région céleste où se concentrent toutes les forces du corps ainsi que le liquide de la semence, et de là toute la semence est jetée dans la région appelée “ Base du monde ” ; car elle est la base d’une autre région appelée “ Monde ”. Et par quelles Séphiroth sont-ils (165) désignés ? Par “ Neçah ” et “ Hod ”. C’est pourquoi Dieu porte le nom de “ Çebaoth ” (166). Béni soit-il et béni soit son Nom toujours et en toute éternité ! Les forces de toutes ces diverses parties du corps se concentrent à la base (Yesod), laquelle jette toute la semence sacrée à la femme qui est bénie par elle. Et quand est-elle bénie [...] (Ⅰ)

[123b]

מִנֵיהּ. בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְתַּקָּנוּ דִּינִין דִּלְתַתָּא. וְכַד דִּינִין מִתְתַּקְנִין לְתַתָּא, מִתְתַּקְנִין לְעֵילָּא, וְכָל תִּקּוּנִין דְּמַלְכָּא, בְּחֶדְוָותָא, בִּשְׁלִימוּ, דְּאִינּוּן שְׁמָא קַדִּישָׁא, וַהֲוָה כֹּלָּא חַד. וּכְדֵין הוּא שַׁארִי בְּגַוַּויְיהוּ, דִּכְתִּיב, (תהילים פ״ב:א׳) אֱלהִים נִצָּב בְּעַדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפוֹט.

וְכַד דִּינִין לָא מִתְתַּקְנָן לְתַתָּא, כִּבְיָכוֹל הָכִי לְעֵילָּא. דְּכָל תִּקּוּנִין לָא מִתְיַשְּׁרָן הָכִי, דְּהָא אִימָא אִסְתָּלָקַת מֵעַל בְּנִין, וּבְנִין לָא יַנְקֵי, דְּהָא יְסוֹד לָא אַשְׁדֵי בְּנוּקְבָּא, וְכָל דִּינִין מִתְעָרִין, וְחִוְיָא תַּקִּיפָא שָׁלְטָא. כִּבְיָכוֹל, תִּקּוּנִי מַלְכָּא עַל דִּינָא אִסְתַּלָקוּ, דְּכֵיוָן דְּהַאי נוּקְבָּא לָא מִתְבָּרְכָא, וְצַדִיק לָא נָטִיל. וְחִוְיָא תַּקִּיפָא שָׁלְטָא. וַוי לְעָלְמָא דְּיָנְקָא מִנַּיְיהוּ.

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, כָּל הָנִי תִּקּוּנִין, אַבָּא גַּלֵּי לוֹן, בְּגִין דְּלָא יֵיעוּל בְּכִסוּפָא לְעָלְמָא דְּאָתֵי. הַשְׁתָּא אֲמַאי אִצְטְרִיכוּ לְאִתְגַּלָּאָה. אָמַר לֵיהּ רִבִּי אַבָּא, הַהוּא דַּאֲנָא כָּתַבְנָא מִבּוּצִינָא קַדִּישָׁא, אֲמֵינָא (כתבוה) לְגַבֵּי חַבְרַיָּא, דְּהָא אִינּוּן יַדְעִין מִלִּין, וְהָא אִצְטְרִיךְ לְמִנְדַּע, דִּכְתִּיב, (שמות י׳:ב׳) וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְיָ'. וּכְתִיב (שמות כ״ט:מ״ו) וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְיָ'. בְּגִין דְּאִתְיַישְּׁבָן מִלִּין. בְּלִבָּנָא. וּמִכָּאן וּלְהָלְאָה, סְתִימִין מִלִּין בְּגַוָּון. זַכָּאָה חוּלָקָנָא בְּהַאי עָלְמָא, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי, דְּהָא עַד כְּעָן בּוּצִינָא קַדִּישָׁא אִתְעַטָּר, בְּמִלִּין דִּבְגַוָּון.

תָּא חֲזֵי, אֲנָא חָזֵינָא לֵיהּ בְּחֶלְמָא, וְשָׁאִילְנָא קָמֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, הָא אוֹלִיפְנָא קָמֵיהּ דְּמַר, י' דְּאִיהִי חָכְמָה, וְהָכִי הוּא וַדַּאי. ה' אֲמַאי אִיהוּ בִּינָה. אָמַר לִי, תָּא חֲזֵי, הָא כְּתִיב (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן. מַאן הוּא נָהָר דְּיוֹצֵא מֵעֵדֶן דָּא בִּינָה. וּבְּגִין כָּךְ הַהוּא נָהָר, י' סָתִים בְּגַוֵּיהּ. וְיוּ''ד פָּשִׁיט נַהֲרָא דָּא מִכָּל סִטְרוֹי. וְדָא הִיא ה', בְּגִין כָּךְ הוּא י''ה. לְבָתַר אַפִּיקַת בֵּן תְּחוֹתָהּ דְּאִיהוּ ו', כְּגַוְונָא דָּא ה'. לְבָתַר אוֹלִידַת וְאַפִּיקַת הַאי בֵּן, וְשַׁוְיֵהּ לְקַמָּהּ, וּבְגִין כַּךְ יה''ו, דְּהָא ו' לְקַמָּהּ יָתִיב, לְיַנְקָא לֵיהּ. וְעַל כַּךְ תָּנֵינָן בְּמַתְנִיתָא דִּילָן, ה' ד' הֲוַת, מִדְּאִתְחַבָּר דְּכוּרָא עִמָּהּ אִתְעַבְּרַת מֵחָד בֵּן, וְאִקְרֵי ה'. לְבָתַר אוֹלִידַת וְאַפִּיקַת ו' הַהוּא בֵּן, וְקָאִים לְקַמָּהּ. וְעַל הַאי כְּתִיב, וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן, מִנֵּיהּ נָפִיק וַדַּאי, לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן, לְיָנְקָא לֵיהּ.

הֲוִינָא אָחִיד בִּידֵיהּ, (נ''א ביה) וְנָשִׁיק בִּידוֹי. אֲנָא בְּהַאי עִדּוּנָא אִתְּעַרְנָא, בָּכֵי וְחַיִיךְ, וַהֲווּ תְּלָתָא יוֹמִין דְּלָא אֲכִילְנָא מִידִי. חַד מֵחֶדְוָותָא, וְחַד דְּלָא זָכֵינָא לְמֶחמֵי לֵיהּ זִמְנָא אַחֲרָא. וְעִם כָּל דָּא, בֵּיהּ אִתְקָשַׁרְנָא תָּדִירָא. דְּהָא כַּד נְהִירָא לִי שְׁמַעְתְּתָא, חֲמֵינָא דִּיּוּקְנֵיהּ, דְּאִתְּעַר קָמָּאי, זַכָּאִין אִינּוּן צַדִּיקַיָּיא, בְּעָלְמָא דֵּין, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי, עֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (תהילים ק״מ:י״ד) אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אֶת פָּנֶיךָ. (ע''כ האידרא).

(שמות כ״ג:י״ג) וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ וְגוֹ'. מַאי תִּשָּׁמֵרוּ, תִּשְׁמוֹרוּ מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא תִּשָּׁמֵרוּ וַדַּאי, מַאי אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם, כְּלוֹמַר דְּאַגְזִימִית לְכוֹן עַל מֵימָר פּוּלְחָנִי. תִּשָּׁמֵרוּ, דְּלָא יַמְטֵי עֲלֵיכוֹן שׁוּם בִּישׁ. תִּשָּׁמֵרוּ מֵהַהִיא שְׁמִירָה וּנְטוּרָא דִּילִי בִּלְבַד. וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לא תַזְכִּירוּ, לֹא תַזְכִּירוּ כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. דָּבָר אַחֵר וְשֵׁם אֱלהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ, כְּלוֹמַר, לא תְּסַבְּבוּן, דְּתִפְּלוּן בֵּינִי עֲמַמְיָא בְּאַרְעָא אַחֲרָא. וִיקוּיָם בְּכוּ מַה דִּכְתִּיב, (דברים כ״ח:ל״ו) וְעָבַדְתָּ שָׁם אֱלהִים אֲחֵרִים וְגוֹ'.

דָּבָר אַחֵר וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח, (תהילים פ״א:ט׳) שְׁמַע עַמִּי וְאָעִידָה בָּךְ וְגוֹ', לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר וְגוֹ'. אָנֹכִי יְיָ' אֱלֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וְגוֹ'. הָנֵי קָרָאן, אֲמָרָן דָּוִד בְּרוּחַ קוּדְשָׁא, וְאִית לְאִסְתַּכָּל בְּהוּ. שְׁמַע עַמִּי בְּכַמָּה אַתְרִין אַזְהָרָא אוֹרַיְיתָא לְבַּר נָשׁ. בְּכַמָּה אַתְרִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַזְהִיר בֵּיהּ בְּבַר נָשׁ. וְכֹלָּא לְתוֹעַלְתָּא דְּבַר נָשׁ. בְּגִין דְּיִנְטַר פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, דְּכָל מַאן

- [...] par cette semence ? Quand les rigueurs sont apaisées ici-bas. Quand les rigueurs sont apaisées ici-bas, elles le sont également en haut, et la joie règne près du Roi et son Saint Nom est complet, et Un ; alors il demeure parmi les justes, ainsi qu’il est écrit (Ps., LXXXII, 1) : “ Élohim est présent dans la communauté de Dieu. ” Si les rigueurs n’étaient pas apaisées ici-bas, elles ne le seraient pas en haut non plus ; la Mère se détournerait de ses fils ; ceux-ci ne téteraient point ; la Séphirâ “ Yesod ” ne s’unirait pas au Principe femelle d’en bas (167) ; le puissant serpent dominerait sur le Roi ; les rigueurs se déchaîneraient dans le monde ; le Principe femelle d’en bas (168) ne serait pas béni ; le Juste ne recevrait pas les bénédictions (169), et le puissant serpent serait dominateur. Malheur au monde s’il était réduit à téter le sein du serpent !
(170) Rabbi Éléazar dit à Rabbi Abba : Tous ces mystères nous ont été révélés par le père, pour qu’il n’ait pas à avoir honte en arrivant dans l’autre monde ; mais pourquoi faut-il que tu les révèles maintenant ?
Rabbi Abba lui répondit : J’ai écrit tous ces mystères sur l’ordre de la “ Lampe Sainte ” pour l’usage des collègues ; car il faut connaître les mystères, ainsi qu’il est écrit (Ex., X, 2) : “ ... Que vous sachiez que je suis le Seigneur ”, et ailleurs (Ex., XXIX, 46) : “ ... Et qu’ils connaissent que je suis le Seigneur leur Dieu. ” Je les écris, ces mystères, pour que nous les fixions dans notre cœur ; car, à partir de maintenant, les mystères nous restent cachés (171). Heureux notre sort, dans ce monde et dans le monde futur, d’avoir entendu jusqu’aujourd’hui les paroles sublimes de la “ Lampe Sainte ”. Sache que j’ai vu Rabbi Siméon en songe, et je lui ai dit : Maître, tu nous as enseigné que le Yod est aussi le symbole de la “ Sagesse ” ; et, en effet, c’est ainsi ; mais pourquoi Hé est-il le symbole de “ Binâ ” (172) ?
Il m’a répondu : Vois que l’Écriture (Gen., II, 10) dit : “ Et un fleuve sort de l’Éden pour arroser le Jardin. ” Quel est ce fleuve qui sort de l’Éden ? C’est “ Binâ ”. Le Yod est un Point mystérieux ; Hé projette les lumières de tous côtés. Mais, comme on nous l’enseigne (173), le Hé est formé de Daleth et de Yod. Le Yod s’unit au Hé comme s’unissent le mâle et la femelle, et donne naissance au Vav ; c’est le Fils qui se tient toujours devant la Mère, et que la Mère allaite (174). Tel est le sens des paroles : “ Et un fleuve sort de l’Éden pour arroser le Jardin. ” Je saisis les mains de Rabbi Siméon et les portai à mes lèvres. Mais au même instant je fus réveillé. Je me mis à pleurer et à rire à la fois, et j’ai passé ensuite trois jours sans manger. Je ris de joie, et je pleurai de n’avoir pas été jugé digne de le voir encore une fois. Cependant, je reste constamment attaché, par l’esprit, à Rabbi Siméon. Et quand j’ai l’esprit serein, il me semble voir sa figure devant moi. Heureux le sort des justes, et dans ce monde, et dans le monde futur ; c’est d’eux que l’Écriture (Ps., CXL, 14) dit : “ Mais les justes loueront ton nom, et ceux qui ont le cœur droit habiteront en ta présence. ”
FIN DE L’IDRA DE-MASCHCANA (175)
“ Et (Ex., XXIII, 13) en tout ce que je vous ai commandé vous serez gardés (thischamerou). ” Pourquoi “ vous serez gardés ”, au lieu de “ vous garderez (thischmorou) tout ce que je vous ai commandé ” ? Mais, quiconque observe les commandements de Dieu est réellement gardé par le ciel, pour qu’aucun mal ne lui arrive.
Rabbi Yehouda commença à parler ainsi : il est écrit (Ps., LXXXI, 9-11) : “ Écoute, mon peuple, et je t’attesterai ma volonté, etc... ; tu n’auras point un dieu étranger, etc. ; ... car je suis le Seigneur ton Dieu. ” Ces paroles ont été inspirées à David par l’Esprit Saint, et elles méritent par conséquent qu’on s’y arrête. Le Saint, béni soit-il, exhorte souvent l’homme et lui commande d’observer les préceptes de l’Écriture. Quiconque [...] (Ⅰ)

[124a]

דְּיִנְטַר אָרְחֵי דְּאוֹרַיְיתָא, וְאִשְׁתָּדַּל בָּהּ, כְּמַאן דְּאִשְׁתָּדַּל בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא.

דְּתָנֵינָן, אוֹרַיְיתָא כֹּלָּא שְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּמַאן דְּמִשְׁתַּדַּל בָּהּ, כְּמַאן דְּמִשְׁתַּדַּל בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. בְּגִין דְּאוֹרַיְיתָא כֹּלָּא, חַד שְׁמָא קַדִּישָׁא הוּא. שְׁמָא עִלָּאָה, שְׁמָא דְּכָלִיל כָּל שְׁמָהָן. וּמַאן דְּגָרַע אוֹת חַד מִינָהּ, כְּאִילּוּ עָבִיד פְּגִימוּתָא בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. תָּאנָא, וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ, לֹא תּוֹסִיף עַל אוֹרַיְיתָא, וְלָא תִּגְרַע מִינָּהּ. רַבִּי חִיָּיא אָמַר, וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, דָּא מַאן דְּיִתְעֲסָק בְּסִפְרִין אַחֲרָנִין, דְּלָא מִסִּטְרָא דְּאוֹרַיְיתָא. לָא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ, דְּאָסוּר אֲפִילּוּ לְאַדְכְּרָא לוֹן, וּלְמֵילַף מִנַּיְיהוּ טַעֲמָא, כָּל שֶׁכֵּן עַל אוֹרַיְיתָא.

רַבִּי יְהוּדָה מַתְנֵי הָכִי, מַאי טַעֲמָא כְּתִיב וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְסָמִיךְ לֵיהּ אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר. אֶלָּא, מַאן דְּלָא נָטִיר הַאי, כְּמַאן דְּלָא נָטִיר מְהֵימְנוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מַאי טַעֲמָא. מִשּׁוּם דְּבֵיהּ אֲחִידָא מִלָּה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, וְכֵן בְּכָל שְׁאַר זִמְנִין וְחַגִּין, דְּהָא כֻּלְּהוּ אֲחִידָן בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה. וְעַל דָּא תָּנִינָן, מַאי דִּכְתִּיב שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה, מִשּׁוּם דִּבְהוּ תַּלְיָא מְהֵימְנוּתָא.

יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ, אֲמַאי כָּל זְכוּרְךָ. (ויקרא קס''ה ע''ב) אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר כָּל זְכוּרְךָ מַמָּשׁ. בְּגִין דְּנַטְלִין בִּרְכָּתָא, מִמַּבּוּעָא דְּנַחֲלָא. מִכָּאן תָּנֵינָן, כָּל בַּר יִשְׂרָאֵל דְּאִתְגְּזַר, בָּעֵי לְאִתְחֲזָאָה קָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, בְּגִין דְּנָטִיל בִּרְכָּתָא, מִמַּבּוּעָא דְּנַחֲלָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים ט״ז:י״ז) כְּבִרְכַּת יְיָ' אֱלהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ. וּכְתִיב אֶל פְּנֵי (בראשית ב' ע''א) הָאָדוֹן יְיָ', כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא, דְּמִתַּמָּן מְרִיקָן בִּרְכָּאן, וְנַטְלִין בִּרְכָּתָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, מִכָּל שְׁאַר עַמִּין.

זִמְנָא חֲדָא, סְלִיקוּ יִשְׂרָאֵל לְמֵחַג חַגָּא, וְאִתְעָרְבוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בַּהֲדַיְיהוּ, וְהַהוּא שַׁתָּא לָא אִשְׁתְּכַח בִּרְכָּתָא בְּעָלְמָא. אָתוּ שָׁאִילּוּ לְרַב הַמְנוּנָא סָבָא, אָמַר לְהוּ, חֲמֵיתוּן סִימָנָא בְּקַדְמִיתָא בְּהַאי. אֲמַר לֵיהּ, סִימָנָא חֲמֵינָן, דְּכַד תַּבְנָא מֵהָתָם, כָּל אָרְחִין אַסְתִּימוּ מִמַּיָּא, וַעֲנָנָא, וַחֲשׁוֹכָא אִשְׁתְּכַח, דְּלָא יַכְלִין לְמֵהַךְ כָּל אִינּוּן דְּסָלִיקוּ לְתַמָּן. וְעוֹד, בְּשַׁעֲתָא דְּעָאלָנָא לְאִתְחֲזָאָה אַפֵּי שְׁמַיָא אִתְחַשָּׁכוּ וְאִתְרְגִיזוּ. (אתרגיש בחמא) אָמַר לְהוּ, וַדַּאי אוֹ אִית בֵּינַיְיכוּ בְּנֵי נָשָׁא דְּלָא אִתְגְּזָרוּ, אוֹ עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת סְלִיקוּ בַּהֲדַיְיכוּ. דְּהָא לָא אִתְבָּרְכָאן בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, בַּר מֵאִינּוּן יִשְׂרָאֵל דְּאִתְגְּזָרוּ. וּבְהַאי אָת קַדִּישָׁא מִסְתַּכֵּל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבָרִיךְ לוֹן.

לְשַׁתָּא אַחֲרָא סְלִיקוּ, וּסְלִיקוּ אִינּוּן עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, דְּאִתְעָרְבוּ בַּהֲדַיְיהוּ, כַּד הֲווֹ אַכְלִין קָרְבְּנַיָּיא, וַהֲווּ חַדָּאן. וְחָמוּ לְאִינוּן עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, דְּטַפְסָאן בְּקוּטְרַיְיהוּ לְקוּטְרָא דְּכוֹתָלָא. אַשְׁגָּחוּ בְּהוּ דְּכֹלָּא מְבָרְכִין, וְאִינּוּן לָא בְּרִיכוּ. אָתוּ וְאָמְרוּ מִלָּה לְבֵי דִּינָא, אָתוּ וְשָׁאִילּוּ לוֹן, אָמְרוּ, הַאי דַּאֲכַלְתּוּן, חוּלָקָא דִּלְכוֹן, מַאן קוּרְבָּנָא הֲוָה. לָא הֲוָה בִּידַיְיהוּ. בָּדְקוּ וְאַשְׁכָּחוּ דְּאִינּוּן עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וְקָטְלוּ לוֹן. אָמְרוּ, בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּשֵׁזִיב לְעַמֵּיהּ, דְּוַדַּאי לֵית בִּרְכְתָא שַׁרְיָא, אֶלָּא בְּיִשְׂרָאֵל, זַרְעָא קַדִּישָׁא, בְּנִי מְהֵימְנוּתָא, בְּנֵי קְשׁוֹט. וְהַהִיא שַׁתָּא אִשְׁתְּכַח בִּרְכְתָא בְּעָלְמָא, בִּשְׁלִימוּ. פָּתְחוּ וְאָמְרוּ, (תהילים ק״מ:י״ד) אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ וְגוֹ'.

רִבִּי חִיָּיא אָמַר, בִּזְכוּת יִשְׂרָאֵל גְּזִירִין, אִתְכְּנָעוּ שַׂנְאֵיהוֹן תְּחוֹתֵיהוֹן, וְיַרְתֵּי אַחֲסַנְתֵּהוֹן. תָּא חֲזֵי מַה כְּתִיב, (שמות לה) יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ. וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ, כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנְיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבֻלֶךָ. דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָקַר דִּיּוּרִין מֵאַתְרַיְיהוּ, וְאָתִיב דִּיּוּרִין, לְאַתְרַיְיהוּ. וּבְגִינִי כַּךְ יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדוֹן יְיָ'. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, הָאָדוֹן. כְּמָה דִּכְתִּיב, (ישעיהו י׳:ל״ג) הִנֵּה הָאָדוֹן יְיָ' צְבָאוֹת מְסָעֵף פֻּארָה וְגוֹ', וְיָצָא חוֹטֶר וְגוֹ', וְכֹלָּא חַד, מְעַקֵּר דִּיּוּרִין וְאָתִיב דִּיּוּרִין. רִבִּי יִצְחָק אָמַר, אִית אָדוֹן, וְאִית אָדוֹן, וְכֹלָּא בְּחַד תַּלְיָא.

רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, אֲדֹנָי: אָלֶף דַּלֶית נוּן יוֹד, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִקְרֵי,

- [...] observe les ordonnances de l’Écriture et la cultive est aussi méritant que s’il avait cultivé le Nom sacré lui-même, le Nom suprême qui résume tous les noms (attributs) ; car toute l’Écriture est formée du Nom sacré. Celui qui retranche une seule lettre de l’Écriture agit comme s’il diminuait le Nom sacré. “ Que (Ex., XXIII, 13) le nom des dieux étrangers ne sorte jamais de ta bouche. ” Ici est exprimée la défense d’ajouter quelque chose à l’Écriture ou d’en retrancher quelque chose.
Rabbi Hiyâ dit : Ce verset renferme la défense d’étudier les livres profanes qui n’émanent pas de la même source que l’Écriture. Il est même défendu de garder le contenu de ces livres dans la mémoire et d’en former son esprit ; et à plus forte raison est-il défendu d’expliquer les paroles de l’Écriture avec l’aide d’arguments puisés dans ces livres.
Rabbi Yehouda dit : La défense de prononcer le nom des dieux étrangers est placée, dans l’Écriture, immédiatement avant le précepte d’observer la fête des pains azymes (Ex., XXIII, 15), afin de nous apprendre que celui qui n’observe pas la fête des azymes, est considéré comme s’il avait transgressé la Foi du Saint, béni soit-il. En effet cette fête est l’image de la Foi.
Rabbi Isaac dit : Il en est de même des autres fêtes ; car toutes sont l’image du Nom sacré et suprême.
C’est pourquoi l’Écriture (Ex., XXIII, 17) dit : “ Tous tes mâles viendront se présenter trois fois l’année devant le Seigneur ton Dieu. ” Il faut se présenter trois fois l’année devant le Seigneur parce que ces “ Trois ” fêtes sont l’image de la Foi. Pourquoi l’Écriture parle-t-elle de mâles (176) ?
Rabbi Éléazar dit : L’Écriture désigne l’organe mâle, source de toutes les bénédictions. Tout Israélite circoncis doit se présenter devant le Roi sacré, afin de puiser les bénédictions de la Source céleste (177) ainsi qu’il est écrit (Deut., XVI, 17) : “ ... Selon les bénédictions que le Seigneur ton Dieu t’a données (178). ” Et, ici (Ex., XXIII, 17), l’Écriture se sert également du mot “ Seigneur ” (179), qui, ainsi que cela a été déjà dit , est la source de toutes les bénédictions. Le sort d’Israël est plus heureux que celui de tous les autres peuples. Les Israélites se rendaient une fois à Jérusalem pour la célébration d’une fête. Des païens s’étant furtivement mêlés aux pèlerins israélites, les bénédictions célestes ne furent pas répandues dans le monde durant cette année. Les Israélites allèrent en demander la cause à Rab Hammenouna le Vieillard. Celui-ci leur dit : Avez-vous remarqué quelque chose d’anormal lors de votre pèlerinage au commencement de cette année ?
Ils lui répondirent : A notre retour du pèlerinage, nous avons trouvé tous les puits le long de la route bouchés, et des brouillards obscurcissaient tellement l’air que les pèlerins ne purent pas continuer leur route. Il y a plus : lors de notre entrée à Jérusalem, le ciel se couvrit de nuages, et un orage éclata. Rab Hammenouna fut consterné par ce récit ; il dit à ses visiteurs : Il est certain qu’il y a parmi vous quelques individus qui ne sont pas circoncis, ou que quelques païens se sont mêlés à vous subrepticement ; car à cette époque de l’année, les bénédictions ne sont répandues dans le monde que par les Israélites qui sont circoncis ; le Saint, béni soit-il, aperçoit cette marque sainte et bénit ceux qui la portent. L’année suivante, les païens se mélérent de nouveau aux pèlerins. Pendant que tous les pèlerins étaient réunis à Jérusalem et mangeaient gaiment les restes des sacrifices offerts, ils remarquèrent que quelques-uns parmi eux se cachaient la figure au moment de prendre les premières bouchées. On les examina alors plus attentivement et on constata que, tandis que tous les pèlerins récitaient la bénédiction d’usage avant de manger, ces individus n’en faisaient pas autant. On avertit de cela le tribunal qui ordonna une enquête. On demanda à ces individus quel genre de sacrifice était celui dont ils mangeaient les restes. Ils ne savaient pas répondre. Poursuivant l’enquête, on découvrit qu’ils étaient païens, et on les fit exécuter.
Les Israélites dirent alors : Béni soit le Miséricordieux qui choisit son peuple ; car il n’y a des bénédictions -que par Israël, race sainte, fils de foi, fils de vérité. Cette année les bénédictions se répandirent avec abondance dans le monde ; et Israël dit (Ps., CXI, 14) : “ Mais les justes loueront ton nom et ceux qui ont le cœur droit habiteront en ta présence. ”
Rabbi Hiyâ dit : C’est par le mérite de la circoncision que les Israélites ont subjugué les peuples ennemis et ont hérité de leur pays.
Remarquez qu’immédiatement après le verset (Ex., XXIII, 17) : “ Tous les mâles, etc. ” l’Écriture dit : “ Je chasserai les peuples devant toi et j’étendrai les limites de ton pays. ” Le Saint, béni soit-il, chasse les habitants d’un pays et y établit d’autres habitants ; et c’est pour lui en rendre grâces qu’il ordonna que tous les mâles se présentassent devant le Seigneur (Adon).
Rabbi Yehouda dit : Le mot “ Adon ” en ce verset désigne le même dont parle Isaïe : “ Mais le Seigneur (Adon), le Dieu Çebaoth, va briser la branche par son bras terrible : ceux qui étaient les plus hauts seront coupés, etc. Il sortira un rejeton de la tige de Jessé, et une fleur naîtra de sa racine. ” Dieu et “ Adon ” ne font qu’Un ; “ Adon ” chasse les indigènes et établit d’autres à leur place.
Rabbi Isaac dit : Il y a “ Adon ” et “ Adon ” ; mais ils ne font qu’un.
Rabbi Yehouda dit : “ Adonaï ” s’écrit avec Aleph, Daleth, Noun et Yod ; en parlant d’ “ Adonaï ”, le Saint, béni soit-il, nomme [...] (Ⅰ)

[124b]

וְהַהוּא דְּאִקְרֵי, כְּמָה דְּאִיהוּ כְּתִיב. וּמַאן הוּא. רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר, (יחזקאל א׳:א׳) מַרְאֹת אֱלהִים. מַרְאַת כְּתִיב. וּמַהוּ מַרְאַת. שְׁלִימוּ דְּכֹלָּא, יוּ''ד הֵ''א וָא''ו הֵ''א. (נ''א מראת איהו א' כו') מַרְאַת לְמַאי אִיהוּ אָלֶ''ף דָּלֶי''ת נוּ''ן יוּ''ד, הַאי אִקְרֵי כִּכְתָבוֹ, וְהַאי לָא אִקְרֵי כִּכְתָבוֹ, וּבְגִינֵי כַּךְ אִקְרֵי בְּהַאי, וְעַל כַּךְ מַרְאַת אֱלֹהִים כְּתִיב.

רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, לְזִמְנִין, עִלָּאִין אִקְרוּן בִּשְׁמָא דְּתַּתָּאִין. וּלְזִמְנָא, תַּתָּאִין אִקְרוּן בִּשְׁמָא דְּעִלָּאִין. הָאָדֹן יְיָ', בִּשְׁמָא עִלָּאָה אֲדֹנָי הוּא. וְהָא אוֹקִימְנָא מִלֵּי. וּבִגְוָונִין סַגִּיאִין אִתְפָּרְשָׁן מִלֵּי, וְכֹלָּא חַד. בְּרִיךְ רַחֲמָנָא בְּרִיךְ שְׁמֵיהּ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין. (שמות כ״ג:כ׳) הִנֵּה אָנֹכִי שׁוֹלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ וְגוֹ'. רַבִּי יִצְחָק פָּתַח, (שיר השירים א׳:ב׳) יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ וְגוֹ' אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ. מַאי טַעֲמָא יִשָּׁקֵנִי, יֶאֱהָבֵנִי מִבָּעֵי לֵיהּ, אֲמַאי יִשָּׁקֵנִי. אֶלָּא הָכִי תָּנֵינָן, מַאי נְשִׁיקוֹת אַדְבְּקוּתָא דְּרוּחָא בְּרוּחָא. דִּבְגִינִי כַּךְ נְשִׁיקָה בַּפֶּה, דְּהָא פּוּמָא אַפְקוּתָא וּמְקוֹרָא דְּרוּחָא הוּא, וְעַל דָּא נְשִׁיקִין בְּפוּמָא, בַּחֲבִיבוּתָא, וְדַבְקִין רוּחָא בְּרוּחָא, דְּלָא מִתְפָּרְשָׁן דָּא מִן דָּא.

וְעַל דָּא מַאן דְּנָפִיק נִשְׁמָתֵיהּ בִּנְשִׁיקָה, מִתְדְּבַּק בְּרוּחָא אַחֲרָא. בְּרוּחָא דְּלָא מִתְפְּרַשׁ מִנֵּיהּ. וְהַיְינוּ אִקְרֵי נְשִׁיקָה. וְעַל דָּא אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, לְאַדְבְּקָא רוּחָא בְּרוּחָא, דְּלָא יִתְפְּרִישׁ דָּא מִן דָּא.

כִּי טוֹבִים דּוֹדֶיךָ מִיָּיִן, מַאי בָּעֵי הָכָא יַיִן, וְהָא כְּתִיב (ישעיהו כ״ח:ז׳) וְגַם אֵלֶּה בְּיַיִן שָׁגוּ וְגוֹ', וּכְתִיב (ויקרא י׳:ט׳) יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ, מַאי טַעֲמָא הָכָא יַיִן. רַבִּי חִיָּיא אָמַר, מִיֵּינָהּ דְּאוֹרַיְיתָא. רַבִּי חִזְקִיָּה אָמַר, דָּא דִּכְתִּיב, (תהילים ק״ד:ט״ו) וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ, וְעַל דָּא כְּתִיב, כִּי טוֹבִים דּוֹדֶיךָ מִיָּיִן, לְחֶדְוָותָא דְּלִבָּא. מִיָּיִן, דְּחַדֵּי לִי יַתִּיר מִכֹּלָּא.

רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, כְּתִיב, (בראשית כ״ט:י״א) וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וְיִשָּׂא אֶת קוֹלוֹ וַיֵּבְךְ, אֲמַאי קָא בָּכָה. אֶלָּא בְּאִתְדַּבְּקוּתָא דְּרוּחָא בָּהּ, לָא יָכִיל לִבָּא לְמִסְבַּל, וּבָכָה. וְאִי תֵּימָא, הָא כְּתִיב, (בראשית ל״ג:ד׳) וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ. תָּנֵינָן, אֲמַאי נָקוּד וַיִּשָּׁקֵהוּ, אֶלָּא דְּלָא אִתְדָּבַּק בֵּיהּ רוּחָא כְּלָל, וְעַל דָּא כְּתִיב, (משלי כ״ז:ו׳) וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא. מַאי וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא. אֶלָּא מַאן דְּנָשִׁיק בַּחֲבִיבוּתָא, מִתְדָּבַק רוּחֵיהּ בְּרוּחֵיהּ, בִּדְבֵיקוּתָא דַּחֲבִיבוּתָא וּמַאן דְּלָא נָשִׁיק בַּחֲבִיבוּתָא, לָאו בִּדְבֵיקוּתָא הוּא, אֶלָּא וְנַעְתָּרוֹת. מַאי נַעְתָּרוֹת. גַּסּוּתָא, דְּלָא דָּבִיק רוּחֵיהּ בְּהַהוּא נְשִׁיקָה. וְלָא אִתְדָּבַּק בֵּיהּ כְּלָל. וּבְגִינֵי כַּךְ כְּתִיב, יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, דְּהוּא דְּבֵקוּתָא רוּחָא בְּרוּחָא.

תָּנָא, כָּל זִמְנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָזִיל בְּיִשְׂרָאֵל, כִּבְיָכוֹל אִתְדָּבַּק רוּחָא בְּרוּחָא, וְעַל דָּא כְּתִיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ', בְּכָל אִינּוּן גַּוְונֵי דְּבֵיקוּתָא, וְלָא מִתְפָּרְשָׁא דָּא מִן דָּא. בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְּמַר הִנֵּה אָנֹכִי שֹׂלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ, יָדַע מֹשֶׁה דִּפְרִישׁוּתָא הוּא. אָמַר (שמות ל״ג:ט״ו) אִם אֵין פָּנֶיךָ הוֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה.

רַבִּי אַבָּא אָמַר, מַה כְּתִיב לְעֵילָּא מִן דָּא, (שמות לה) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְיָ' אֱלהֶיךָ לא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ. מַאי קָא מַיְירֵי. אֶלָּא דְּלָא לְעָרְבָא מִלָּה תַּתָּאָה בְּעִלָּאָה, דְּלָא יָנְקָא סִטְרָא דִּלְבַר, מִסִּטְרָא פְּנִימָאָה. מַה בֵּין הַאי לְהַאי. דָּא דִּלְבַר, מִסִּטְרָא דִּמְסַאֲבָא. וְדָא דִּלְגוֹ, בְּסִטְרָא קַדִּישָׁא. מַאן אִמּוֹ. דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּאִתְקְרֵי אֵם. בַּחֲלֵב אִמּוֹ, דְּלָא יָנִיק מֵהַאי סִטְרָא, מַאן דְּלָא אִצְטְרִיךְ. וְהָכָא כְּתִיב, הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ. אָמַר מֹשֶׁה, הָא קַבִּילְנָא בִּטְחוֹנָא מִינָךְ, דְּלָא תִּתְפְּרַשׁ מִינָן, וַדַּאי אִם אֵין פָּנְיךָ הוֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה. וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵיפוֹא וְגוֹ'.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מִלָּה דָּא לָא קָאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶלָּא בִּרְחִימוּתָא דְּיִשְׂרָאֵל, וּלְאִתְפַּיְּיסָא בַּהֲדַיְיהוּ. לְמַלְכָּא דְּהֲוָה בָּעֵי לְמֵיזַל עִם בְּרֵיהּ. וְלָא בָּעֵי לְשָׁבְקָא לֵיהּ. אָתָא בְּרֵיהּ,

- [...] Celui dont le Nom se prononce comme il s’écrit. Et qui est-ce ?
Rabbi Yossé dit : “ Et (Éz., I, 1) je vis le miroir du Seigneur (maroth Élohim). ” L’Écriture ne dit pas “ mareh ” (vision), mais “ maroth ” (miroir), parce que “ Adonaï ” est le miroir de “ Jéhovah ”. “ Jéhovah ” ne peut pas se prononcer de la façon dont il s’écrit, tandis qu’ “ Adonaï ” se prononce de la façon dont il s’écrit.
Rabbi Yehouda dit : Parfois l’Écriture donne au Supérieur (Jéhovah) le nom de l’Inférieur (Adonaï) ; et parfois c’est le contraire qui arrive. “ Adon Jehovah ”, quand il désigne le nom Supérieur (Jéhovah), s’écrit “ Adonaï ”. La raison de ces différences de noms a été expliquée de diverses manières ; mais toutes reviennent au même. Béni soit le Dieu miséricordieux, béni soit son Nom toujours et en toute éternité. “ Je (Ex., XXIII, 20) vais envoyer mon ange afin qu’il marche devant toi. ”
Rabbi Isaac commença à parler ainsi : “ Qu’il (Cant., I, 2)me donne un baiser de sa bouche. ”Pourquoi l’Écriture ne dit-elle pas : “ Qu’il m’aime, ”, au lieu de : “ Qu’il me donne un baiser ” ? Par le baiser, les amis échangent leurs esprits ; et c’est pourquoi le baiser s’applique sur la bouche, source de l’esprit. Quand les esprits de deux amis se rencontrent par un baiser, bouche sur bouche, ces esprits ne se séparent plus l’un de l’autre. De là vient que la mort par un baiser (180) est tant souhaitable ; l’âme reçoit un baiser de Dieu, et elle s’unit ainsi à l’Esprit Saint pour ne plus s’en séparer. Voilà pourquoi la “ Communauté d’Israël ”, dit : “ Qu’il me donne un baiser de sa bouche ”, pour que notre esprit s’unisse au sien et ne s’en sépare jamais. L’Écriture (ibid.) ajoute : “ ... Car tes mamelles sont meilleures que le vin. ” Le vin est-il donc si bon ? L’Écriture (Is., XXVIII, 7) dit pourtant : “ Et ceux-là aussi sont devenus fous par le vin. ” Et ailleurs (Lévit., X, 9) : “ Vous ne boirez point de vin, etc. ”
Rabbi Hiyâ dit : Par le mot “ vin ”, l’Écriture désigne la Loi.
Rabbi Hizqiya dit : L’Écriture (Ps., CIV, 15) nous apprend que le vin réjouit le cœur de l’homme, et c’est pourquoi la “ Communauté d’Israël ” dit à Dieu que, mieux encore que le vin, sa Loi réjouit le cœur.
Rabbi Yehouda demanda : Pourquoi Jacob pleurait- il en baisant Rachel (Gen., XXIX, 11) ? Lorsque leurs esprits se furent rencontrés dans le baiser, l’esprit de Jacob sentit toute l’amertume de celui de Rachel, et son cœur s’attendrit et il se mit à pleurer. Mais, objectera-t-on, l’Écriture (Gen., XXXIII, 4) dit également qu’Esaü embrassa Jacob et pleura, et pourtant Esaü n’était certainement pas capable de tendresse ! Une tradition (181) nous apprend que le mot “ va-ischaqehou ” (et il le baisa) porte des points sur chaque lettre, afin de nous indiquer que le baiser d’Esaü n’était pas sincère ; et un tel baiser ne provoque jamais la rencontre des esprits, parce qu’il n’est pas l’effet de l’affection. Un baiser sans affection est trop grossier pour pouvoir provoquer l’union de deux esprits, ainsi qu’il est écrit (Prov., XXVII) : “ Et les baisers de l’ennemi sont grossiers (182) ”.
Une tradition nous apprend que toutes les fois que le Saint, béni soit-il, demeure au milieu d’Israël, son Esprit, —s’il est permis de s’exprimer ainsi, —s’unit à celui d’Israël ; c’est pourquoi l’Écriture (Deut., IV, 4) dit : “ Et vous vous êtes attachés au Seigneur votre Dieu. ” Lorsque Dieu lui dit (Ex., XXIII, 20) : “ Je vais envoyer mon ange afin qu’il marche devant toi ”, Moïse comprit de suite que ces paroles équivalaient à un congé, à une séparation, et il s’écria (Ex., XXIII, 15) : “ Si tu ne marches toi-même devant nous, ne nous fais point sortir de ce lieu. ” Rabbi Abba demanda : Quel rapport y a-t-il entre ce verset et celui qui le précède (ibid., 19) ? : “ Tu offriras en la maison de ton Dieu les prémices des fruits de la terre. Tu ne feras point cuire le chevreau dans le lait de sa mère ” ?
L’Écriture nous apprend qu’il ne faut pas mêler les choses d’ici-bas aux choses d’en haut, en d’autres termes qu’il ne faut pas être la cause que le côté extérieur tire ses aliments du côté intérieur. Quelle différence entre ces deux côtés ? Le côté extérieur est impur et le côté intérieur est saint. “ Mère ”, désigne, dans ce verset, la “ Communauté d’Israël ” ; et on doit éviter que l’autre côté ne se nourrisse du lait de la Mère.
Rabbi Éléazar dit : Le cas est comparable à celui d’un roi qui voulait avoir constamment son fils à ses côtés et ne jamais s’en séparer. Lorsque ce fils vint un jour [...] (Ⅰ)

[125a]

וּמִסְתָּפֵי לְמִבָּעֵי לֵיהּ לְמַלְכָּא דְּיֵיזִיל בַּהֲדֵיהּ. אַקְדִּים מַלְכָּא וְאָמַר, הָא לִגְיוֹן פְּלָן יֵזִיל בַּהֲדָךְ, לְמִנְטַר לָךְ בְּאָרְחָא. לְבָתַר אָמַר אִסְתָּמַּר לָךְ מִנֵּיהּ, (בארחא) דְּהָא לָא גְּבָר שְׁלִים הוּא. אָמַר בְּרֵיהּ, אִי הָכִי, אוֹ אֲנָא אוֹתִיב הָכָא, אוֹ אַתְּ תֵּזִּיל עִמִּי, וְלָא אִתְפְּרַשׁ מִינָךְ. כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּקַדְמִיתָא אָמַר, הִנֵּה אָנֹכִי שֹׂלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ. וּלְבָתַר אָמַר הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וְגוֹ', בֵּיהּ שַׁעֲתָא אָמַר מֹשֶׁה, אִם אֵין פָּנֶיךָ הוֹלְכִים וְגוֹ'.

אָתָא רַבִּי שִׁמְעוֹן, אַשְׁכַּח לְהוּ בְּהַאי. אָמַר, אֶלְעָזָר בְּרִי שַׁפִּיר קָאָמַרְתְּ. אֲבָל תָּא חֲזֵי, בַּאֲתַר דָּא לָא אָמַר מֹשֶׁה מִדִי, וְלָא אָתִיב מִלָּה לָקֳבְלֵיה. מַאי טַעֲמָא. מִשּׁוּם דְּהָכָא לָא אִשְׁתְּכַח פְּרִישׁוּתָא מִנֵּיהּ. וְהָא אוֹקִימְנָא מִלָּה דָּא, לְגַבֵּי חַבְרַיָּיא. וְאִית דְּמַתְנֵי אִיפְּכָא וְלָא הָכִי פֵּירְשׁוּהָ קַדְמָאֵי. וְכַד יִסְתַּכְּלוּן מִלֵּי כֹּלָּא שַׁפִּיר, וְכֹלָּא בְּחַד מִלָּה אַמְרֵי טַעֲמַיְיהוּ.

אֵימָתַי אָתִיב מֹשֶׁה. בְּזִמְנָא דְּאָמַר, (שמות ל״ג:ב׳) וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ. וּכְתִיב כִּי יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ, סָתַם וְלָא פָּרִישׁ מִלָּה. וְעַל דָּא כְּתִיב, הָכָא, כִּי אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר. אֲשֶׁר אֲדַבֵּר דַּוְקָא וּכְתִיב וְאָיַבְתִּי אֶת אוֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת צוֹרֲרֶיךָ, וְכֹלָּא בֵּיהּ תַּלְיָא.

רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, אִי תֵּימָא דְּתַרְוַויְיהוּ מַלְאָךְ מַמָּשׁ, מֹשֶׁה לָא אָתִיב עָלַיְיהוּ, דְּלָא חָמָא דּוּכְתָּא. אֵימָתַי אָתִיב. בְּזִמְנָא דִּכְתִּיב אִם אֵין פָּנְיךָ הוֹלְכִים וְגוֹ'. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, כְּלָל דְּכֹלָּא, מֹשֶׁה לָא בָּעָא מַלְאָכָא. דְּהָא כְּתִיב (שמות לה) וַיֹּאמֶר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֵלֵךְ נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הַאי דְּאָמַר רִבִּי אַבָּא, דִּכְתִּיב לא תְּבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ, בַּחֲלֵב הָאֵם מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי אִמּוֹ. וְאִי תֵּימָא, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִמּוֹ דְּסִטְרָא דִּמְסָאֳבָא, לָאו הָכִי, דְּהָא שְׁמַעְנָא דְּאָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִימָּא קַדִּישָׁא בְּחוּלָקֵיהּ דְּיִשְׂרָאֵל אִתְאַחֲדָא, דִּכְתִּיב, (דברים לב) כִּי חֵלֶק יְיָ' עַמּוֹ.

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, שַׁפִּיר קָאָמַרְתְּ. וְהָא דְּרַבִּי אַבָּא שַׁפִּיר וְכֹלָּא דָּא בְּדָא תַּלְיָא. תָּא חֲזִי, אִמָא אִתְאַחֲדָא לְהוּ לְעֵילָּא, לְסִטְרָא דָּא וּלְסִטְרָא דָּא, וּתְרֵין אִינּוּן, חֲדָא לִימִינָא, וַחֲדָא לִשְׂמָאלָא. וּבְגִינֵי כַּךְ, מִנְּהוֹן לִימִינָא, וּמִנְּהוֹן לִשְׂמָאלָא. וְכֻלְּהוּ תַּלְיָין בְּהַאי אֵ''ם, אִמָּא קַדִּישָׁא, וְאִתְאַחֲדָן בָּהּ.

אֵימָתַי אִתְאַחֲדָן בָּהּ. בְּשַׁעֲתָא דְּהַאי אֵם יָנְקָא מִסִּטְרָא אַחֲרָא, וּמִקְדְּשָׁא אִסְתְּאָב, וְחִוְיָא תַּקִּיפָא שַׁארִי לְאִתְגַּלָּאָה, כְּדֵין גַּדְיָא יַנְקָא מֵחָלָבָא דְּאִמֵּיהּ, וְדִינִין מִתְעָרִין. וְעַל דָּא, יִשְׂרָאֵל קַדְּמִין וְאֵייתָאן בִּכּוּרִים, וּבְשַׁעֲתָא דְּמַיְיתִין לְהוּ, בַּעְיָין לְמֵימַר וּלְמִפְתַּח בֵּיהּ בְּלָבָן, דְּבָעָא בְּחַרְשׁוֹי אִלֵּין, לְשַׁלְּטָאָה בְּיַעֲקֹב, וּבְזַרְעָא קַדִּישָׁא, וְלָא אִתְיְיהִיבוּ בִּידֵיהּ, וְלָא אִתְמַסְּרָן יִשְׂרָאֵל לְסִטְרָא דָּא. וְעַל דָּא כְּתִיב, רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ וְגוֹ', לא תְּבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ. וְלָא יָנְקָא הַהוּא סִטְרָא, מֵחָלָבָא דְּאִמֵּיהּ, דְּהָא לָא יִסְתְּאָב מַקְדְּשָׁא, וְדִינִין לָא מִתְעָרִין.

בְּגִינֵי כַּךְ, לָא יֵיכוּל בִּשְׂרָא בְּחָלָבָא כָּל זַרְעָא קַדִּישָׁא, וְכָל מַאן דְּאָתֵי מִסְּטַר דָּא, דְּלָא יָהִיב דּוּכְתָּא, לְמַאן דְּלָא אִצְטְרִיךְ, דְּהָא בְּעוֹבָדָא תַּלְיָא מִלְּתָא, בְּעוֹבָדָא דִּלְתַתָּא, לְאַתְעֲרָא לְעֵילָּא. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל מִכָּל עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, דְמָרֵיהוֹן קָרֵי עָלַיְיהוּ, (דברים י״ד:ב׳) וּבְךָ בָּחַר יְיָ' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה. וּכְתִיב (דברים י״ד:ב׳) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיְיָ' אֱלהֶיךָ (וכלא חד מילה) וּכְתִיב (דברים י״ד:א׳) בָּנִים אַתֶּם לַיְיָ' אֱלהֵיכֶם וְגוֹ'.

תָּא חֲזִי, בְּשַׁעֲתָא דְּיִשְׂרָאֵל לָא אִתְכְּשָׁרוּ עוֹבָדַיְיהוּ, מַה כְּתִיב, (ישעיהו ג׳:י״ב) עַמִּי נוֹגְשָׂיו מְעוֹלֵל וְנָשִׁים מָשְׁלוּ בוֹ. מָשְׁלוּ בוֹ דַּיְיקָא, וְהָא אוֹקִימְנָא מִלֵּי בְּרָזָא דְּסִפְרָא דְּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא. וְהָכִי אַשְׁכְּחָן בֵּיהּ. תּוּ אַשְׁכְּחָאן, דְּכָל מַאן דְּאָכִיל הַאי מֵיכְלָא דְּאִתְחַבָּר כַּחֲדָא. (או) בְּשַׁעֲתָא חֲדָא, אוֹ בִּסְעוּדָתָא חֲדָא. אַרְבְּעִין יוֹמִין אִתְחַזְיָא גַּדְיָא מְקֻלָּסָא בִּקְלִפּוֹי, לְגַבֵּי אִינּוּן דִּלְעֵילָּא, וְסִיַּעְתָּא מְסָאֲבָא

- [...] prier le roi de l’accompagner, le roi commença par lui dire : Je vais envoyer tel capitaine avec toi pour qu’il te serve de gardien pendant ton voyage. Ensuite il ajouta : Prends garde à ton propre gardien ; car cet homme n’est pas bien sûr. Quand le fils entendit cela, il dit à son père : S’il en est ainsi, je resterai à la maison, ou tu viendras toi-même m’accompagner. De même le Saint, béni soit-il, commença par dire à Moise (Ex., XXIII, 20) : “ Je vais envoyer mon ange afin qu’il marche devant toi et te garde pendant le chemin. ” Ensuite il ajouta (ibid., 21) : “ Garde-toi bien de lui ; car il ne te pardonnera point lorsque tu pécheras. ” Quand Moïse entendit cela, il s’écria (Ex., XXXIII, 15) : “ Si tu ne marches toi-même devant nous, ne nous fais point sortir de ce lieu. ”
Rabbi Siméon arriva juste au moment où Rabbi Éléazar prononçait les paroles mentionnées ; et il lui dit : Éléazar, mon fils, ce n’est point en réponse aux paroles de Dieu que tu viens de citer, que Moïse s’écria : “ Si tu ne marches toi-même, etc. ”, mais bien en réponse aux paroles de Dieu (Ex., XXXIII, 2) : “ Et j’enverrai un ange devant toi, afin d’en chasser les Chananéens, etc. ” Quoi qu’il en soit, ajouta Rabbi Siméon, ce qui est certain, c’est que Moïse ne voulait pas entendre parler de l’envoi d’un ange, ainsi qu’il est écrit (Ex., XXXIV, 9) : “ Seigneur, si j’ai trouvé grâce devant toi, qu’Adonaï marche lui-même avec nous. ” A l’interprétation donnée précédemment par Rabbi Abba,
Rabbi Yehouda objecta : Si “ chevreau ” désigne le côté impur, et “ mère ” la “ Communauté d’Israël ”, pourquoi l’Écriture dit-elle : “ ... Dans le lait de sa mère ”, au lieu de : “ ... Dans le lait de la mère ” ? La “ Communauté d’Israël ” est-elle donc la mère du côté impur ? Ceci ne peut pas être, puisque Rabbi Siméon nous a appris que la “ Communauté d’Israël ”, la mère sainte, n’a de contact qu’avec Israël, ainsi qu’il est écrit (Deut., XXXII, 9) : “ Et il a choisi son peuple pour être particulièrement à lui. ”
Rabbi Siméon dit à Rabbi Yehouda : Tu as raison ; mais Rabbi Abba n’a pas tort non plus. Sache que les côtés, le saint et l’impur, entourent la Mère d’en haut, la Mère sacrée ; un de ces côtés se tient à droite, l’autre à gauche. L’un comme l’autre tirent leur nourriture de la Mère. Et pour repousser le côté impur du sein de la Mère, l’Écriture commande d’offrir les prémices au Seigneur ; à l’occasion de cette cérémonie on doit réciter les persécutions de Laban, qui voulait dominer sur Jacob et sur la race sainte. De même, le puissant serpent veut imposer sa domination. Mais il incombe aux Israélites de repousser le côté impur et de l’empêcher de s’approcher du lait de la Mère. Voilà pourquoi l’Écriture défend de cuire un chevreau dans le lait ; car tout se fait en haut suivant les actes symboliques que les hommes exécutent ici-bas. Le sort d’Israël est plus enviable que celui de tous les peuples païens ; car leur Maître dit (Deut., XIV, 2) d’eux (des Israélites) : “ Car tu es un saint peuple, et le Seigneur ton Dieu t’a choisi, etc. ” Remarquez que, lorsque les œuvres d’Israël ne sont pas dignes, l’Écriture° dit de lui : “ Mon peuple a été dépouillé par ses exacteurs, et les femmes les ont dominés. ” En pareil cas, les hommes sont réellement dominés par les femmes (183). Ce qui précède, nous l’avons trouvé [...] (Ⅰ)

[125b]

מִתְקָרְבִין בַּהֲדֵיהּ, וְגָרִים לְאַתְעֲרָא דִּינִין בְּעָלְמָא, דִּינִין דְּלָא קַדִּישִׁין.

וְאִי אוֹלִיד בַּר בְּאִינּוּן יוֹמִין, אוֹזְפִין לֵיהּ נִשְׁמְתָא, מִסִּטְרָא אַחֲרָא, דְּלָא אִצְטְרִיכָא. וּכְתִיב (ויקרא י״א:מ״ד) וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים וְגוֹ'. אָתֵי לְאִסְתַּאֲבָא, מְסָאֲבִין לֵיהּ וַדַּאי. דִּכְתִּיב, (ויקרא י״א:מ״ד) וְנִטְמֵתֶם בָּם, חָסֵר א', מְסָאֳבוּתָא אֲטִימָא מִכֹּלָּא, דְּלֵית רְשׁוּ לְאִתְדַּכְּאָה הָכִי, כִּשְׁאַר זִינֵי דִּמְסָאֳבוּתָא דְּמִתְדַּכִּין. וְתוּ, דְּמִסְתָּפֵי מֵחֵיוָן בִּישָׁן, דְּהָא בְּעֵינַיְיהוּ גַּדְיָא אִשְׁתְּכַח, וְיָכִיל לְאַתְּזְקָא, דְּהָא צֻלְמָא דְּבַר נָשׁ אִתְעֲבָר מִנֵּיהּ.

רַבִּי יֵיסָא, שָׁרֵי לְמֵיכַל לְתַרְנְגוֹלָא בִּגְבִינָה אוֹ בְּחָלָבָא. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן אָסִיר לָךְ דְּלָא יָהִיב אִינִישׁ פִּתְחָא לְזִינִין בִּישִׁין. לֵךְ לֵךְ אַמְרִין נְזִירָא, סְחוֹר סְחוֹר לְכַרְמָא לָא תִּקְרַב. וַדַּאי אָסִיר לָךְ הוּא, דְּחוּמְרָא אִית בֵּיהּ, כִּבְעִירָא לַשְּׁחִיטָה. וּמַאן דְּשָׁרֵי הַאי, מַה כְּתִיב (עמוס ב׳:י״ב) וַתַּשְׁקוּ אֶת הַנְּזִירִים יָיִן, מַאן דְּשָׁרֵי הַאי, כְּמַאָן דְּשָׁרֵי הַאי. וּכְתִיב (דברים י״ד:ג׳) לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה, כָּל, לְאַכְלָלָא כֹּלָּא.

תָּאנָא, בְּמָה זָכוּ דָּנִיֵאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, דְּאִשְׁתְּזִיבוּ מֵאִינּוּן נִסְיוֹנֵי, אֶלָּא בְּגִין דְּלָא אִסְתָּאֲבוּ בְּמֵיכְלֵיהוֹן. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כְּתִיב (דניאל א׳:ח׳) וַיָּשֶׂם דָּנִיֵאל עַל לִבּוֹ אֲשֶׁר לא יִתְגָּאַל בְּפַת בַּג הַמֶּלֶךְ וְגוֹ'. וְתָאנָא בִּסְתִימָא דְּמַתְנִיתִין, מֵיכְלָא דְּהַהוּא רָשָׁע, בִּשְׂרָא בְּחָלָבָא הֲוָה וּגְבִינָה עִם בִּשְׂרָא, בַּר מֵיכְלָן אַחֲרָנִין, וְדָא סָלִיק לֵיהּ בְּפָתוֹרֵיהּ, בְּכָל יוֹמָא.

וְדָנִיֵאל דְּאִסְתָּמַּר מֵהַאי, כַּד רָמוּ יָתֵיהּ לְגוּבָא דְּאַרְיָיוָותָא, אִשְׁתְּלִים בְּצוּלְמָא דְּמָארֵיהּ, וְלָא שָׁנֵי (בראשית קצ''א ע''א) צוּלְמֵיהּ לְצוּלְמָא אַחֲרָא, וְעַל דָּא דַּחֲלוּ אַרְיָיוָותָא מִנֵּיהּ, וְלָא חַבְּלוּהוּ. וְהַהוּא רָשָׁע, בְּשַׁעֲתָא דְּמַלְכוּתָא אִתְעָדֵי מִנֵּיהּ, (דניאל ד׳:כ׳) וְעִם חֵיוַת בָּרָא הֲוָה מָדוֹרֵיהּ, אַעְדֵּי צוּלְמָא דְּאַנְפּוֹי מִנֵּיהּ, וּמֵהַהוּא יוֹמָא, לָא אִתְחָזֵי צוּלְמֵיהּ, צוּלְמָא דְּבַר נָשׁ. וְכָל בְּעִירָא דְּאָתֵי, אִתְחָזֵי לֵיהּ, צוּלְמָא דְּזִינֵיהּ, וְנוּקְבֵיהּ, וַהֲווּ אַתְיָין עָלֵיהּ כֻּלְּהוּ, וּבְכַמָּה זִמְנִין הֲווֹ אַכְלִין לֵיהּ חֵיוָת בָּרָא, בַּר דְּאִתְגְּזַר הַאי עוֹנְשָׁא עָלֵיהּ, בְּגִין דִּכְתִּיב, (חבקוק א׳:י׳) וְהוּא בַּמְּלָכִים יִתְקַלָּס, בְּגִין כַּךְ, כֹּלָּא יִתְקַלְּסוּ בֵּיהּ, כָּל הַהוּא זִמְנָא.

תָּא חֲזִי, מַה כְּתִיב, (דניאל א׳:ט״ו) וּלְמִקְצַת יָמִים עֲשָׂרָה נִרְאָה מַרְאֵיהֶן טוֹב מִכָּל הַיְלָדִים הָאוֹכְלִים אֶת פַּת בַּג הַמֶּלֶךְ. נִרְאָה מַרְאֵיהֶן טוֹב, דְּצוּלְמָא דְּמָארֵיהוֹן לָא אַעְדִּיאוּ מִנְּהוֹן, וּמֵאַחֲרִנֵי אַעְדִּיאוּ. מַאן גָּרִים הַאי. בְּגִין דְּלָא אִתְגַּעֲלוּ בְּגִיעוּלֵי מֵיכְלֵיהוֹן. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִּיב בְּהוּ, וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי. (שמות כ״ד:א׳) וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל יְיָ' וְגוֹ'. וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר, (קל''א ע''א) מַאן אָמַר. דָּא שְׁכִינְתָּא. עֲלֵהּ אֶל יְיָ', כְּמָה דִּכְתִּיב, (שמות י״ט:ג׳) וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וְגוֹ'. (ס''א ויקרא אליו יי') אֲמַאי כָּל דָּא, לְקַיְּימָא עִמְּהוֹן קַיָּים, בְּגִין דְּהָא אִתְפְּרָעוּ, מַה דְּלָא נָפְקוּ הָכִי מִמִּצְרַיִם, דְּאִתְגְּזָרוּ, וְלָא אִתְפְּרָעוּ, (מ' ע''א) וְהָכָא הָא אִתְפְּרָעוּ, וְעָאלוּ בִּבְרִית קַיָּימָא, דִּכְתִּיב, (שמות ט״ו:כ״ה) שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט. דַּיְיקָא וְשָׁם נִסָּהוּ, בְּהַאי אָת קַדִּישָׁא, דְּאִתְגַּלְיָיא בְּהוּ, וְהָכָא אִתְקַיָּים בְּהוּ, עַל יְדָא דְּמֹשֶׁה גְּזִירָה דְּקַיָּימָא, דִּכְתִּיב, וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וְגוֹ'.

אָמַר רִבִּי יִצְחָק מַאי דִּכְתִּיב, וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ, בַּמִּזְבֵּחַ לָא כְּתִיב, אֶלָּא עַל הַמִּזְבֵּחַ דַּיְיקָא. וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק, מַהוּ מֵרָחֹק. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ירמיהו ל״א:ג׳) מֵרָחוֹק יְיָ' נִרְאָה לִי. וּכְתִיב, (שמות ב׳:ד׳) וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק. תָּאנֵי רִבִּי אַבָּא, דְּקַיְּימָא סִיהֲרָא בִּפְגִימוּתָא, וּבֵיהּ שַׁעֲתָא, זָכוּ יִשְׂרָאֵל יַתִּיר בְּחוּלָקָא קַדִּישָׁא, וְגָזְרוּ קַיָּימָא קַדִּישָׁא בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל יְיָ'. מַאי טַעְמָא. אָמְרָה לֵיהּ שְׁכִינְתָּא, אִסְתְּלִיק לְעֵילָּא, דְּהָא אֲנָא וְיִשְׂרָאֵל, נִשְׁתַּתֵּף כַּחֲדָא בִּשְׁלֵימוּתָא עַל יְדָךְ, מַה דְּלָא הֲוָה עַד הָכָא. מַה כְּתִיב וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וְגוֹ', פָּלַג לֵיהּ לִתְרֵין. חֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הָעָם, וַחֲצִי הַדָּם זָרַק

- [...] dans le livre des mystères du roi Salomon. Nous avons trouvé en outre, dans ce même livre, que, lorsqu’un homme mange, dans la même heure ou pendant le même repas, un chevreau et du lait, il porte ensuite durant quarante jours l’empreinte d’un chevreau rôti ; cette empreinte n’est visible qu’aux êtres d’en haut. Les démons, reconnaissant l’homme à cette empreinte, s’approchent de lui et le souillent. S’il procrée durant ces quarante jours, l’enfant recevra une âme de l’ “ autre côté ”. Il doit en outre se garder des bêtes fauves, auxquelles il paraît sous la forme d’un chevreau, car il perd les traits de visage humain. Rabbi Yessa permit de manger une poule avec du fromage ou avec du lait, puisque l’Écriture ne parle que d’un chevreau. Rabbi Siméon lui dit : Tu fais mal de le permettre ; car si tu commences à permettre la poule avec du lait, les gens en feront autant avec la viande de boucherie. On dit à un Nazaréen abstème : N’approche point de la vigne.
Une tradition nous apprend que si Daniel, Ananias, Misaël et Azarias ont été jugés dignes de sortir miraculeusement indemnes de tant d’épreuves, c’est parce qu’ils ne se sont pas souillés des mets des païens.
Rabbi Yehouda dit : Il est écrit (Dan., I, 8) : “ Et Daniel résolut dans son cœur de ne se point souiller en mangeant de ce qui venait de la table du roi. ” Une Mischna ésotérique nous apprend que le mets favori et quotidien de cet impie (Nabuchodonosor) était la viande préparée au lait et au fromage. Comme Daniel s’est gardé de toucher à ces mets, il a conservé les traits de son Maître (Dieu) et sa figure n’a pas changé lorsqu’on l’eut jeté dans la fosse aux lions ; aussi ces fauves le craignaient-ils et ne le blessèrent point (184). Et cet impie (Nabuchodonosor), lorsque la royauté lui fut ôtée et qu’il habitait avec les bêtes fauves°, perdit les traits de son visage, et il n’avait plus figure humaine. Il apparaissait aux fauves comme un animal congénère et comme femelle, et il leur servit pour l’accouplement. Il fut plus d’une fois exposé à être dévoré par les fauves ; mais le châtiment qui lui était destiné, était d’une autre nature. L’Écriture (Habacuc, I, 10) dit : “ Et il se riait des rois. ” Son châtiment était donc d’être mis dans un état où tout le monde riait de lui.
Remarquez que l’Écriture (Dan., I, 15) dit : “ Et après les dix jours, leur visage parut meilleur que celui de tous les jeunes hommes qui mangeaient des mets du roi. ” Leur visage parut meilleur, parce qu’ils avaient conservé sur leur visage l’empreinte de leur Maître (Dieu), alors que les autres l’avaient perdue. Et d’où venait cela ? De ce qu’ils ne s’étaient pas souillés en mangeant les mets des païens. Heureux le sort d’Israël, dont l’Écriture (Ex., XXII, 30) dit : “ Vous serez des hommes saints à moi. ”
“ Et (Ex., XXIV, 1) il dit à Moise : Monte vers Jéhovah. ” Qui dit à Moïse ? C’était la Schekhina (185) qui lui dit : “ Monte vers Jéhovah. ” Car, vers Élohim, il était déjà monté, ainsi qu’il est écrit (Ex., XIX, 3) : “ Et Moïse monta vers Élohim. ” A leur sortie d’Égypte, les Israélites ont seulement accompli le devoir de la circoncision, mais non pas aussi celui de la mise à nu du gland (perouà). Voilà pourquoi Moïse commença par monter vers la Schekhina seulement, et ne monta vers Jéhovah que plus tard. Pourquoi la Schekhina dit-elle à Moïse : “ Monte vers Jéhovah ” ? Elle lui dit : C’est toi qui as établi la base de mon union avec Israël ; mais maintenant je n’ai plus besoin de toi ; tu peux monter en haut ; car je me mettrai directement en rapport avec Israël. Voilà pourquoi Moïse divisa le sang (Ex., XXIV, 6), en en mettant la moitié dans des coupes, et en répandant l’autre moitié sur l’autel [...] (Ⅰ)

[126a]

עַל הַמִּזְבֵּחַ, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. וּכְתִיב, הִנִּה דַּם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְיָ' עִמָּכֶם. וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת, בָּאַגָּנַת כְּתִיב, חָסֵר וָא''ו. כְּמָה דִּכְתִּיב, (שיר השירים ז׳:ג׳) שָׁרְרֵךְ אַגַן הַסַּהַר אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג. (שמות כ״ד:ב׳) וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל יְיָ', זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה, דְּהוּא בִּלְחוֹדוֹי, זָכָה לְמָה דְּלָא זָכָה בַּר נָשׁ אַחֲרָא. יִשְׂרָאֵל זָכוּ הַשְׁתָּא, מַה דְּלָא זָכוּ עַד הַהִיא שַׁעֲתָא. וְהַהִיא שַׁעֲתָא, אִתְקְיָּימוּ, בְּקִיּוּמָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא. וּבְהַהוּא שַׁעֲתָא אִתְבַּשָּׂרוּ לְמֶהֱוֵי בֵּינַיְיהוּ מַקְדְּשָׁא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות כ״ה:ח׳) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. (שמות כ״ד:י׳) וַיִּרְאוּ אֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וְגוֹ'. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח, (שיר השירים ז׳:ח׳) זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר וְגוֹ', כַּמָּה חֲבִיבָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּלָא מִתְפָּרְשָׁא מִנִּיהּ, כְּהַאי תָּמָר, דְּלָא פָּרִישׁ דְּכַר מִן נוּקְבָּא לְעָלְמִין, וְלָא (ל''ז ע''ב) סָלִיק, דָּא בְּלָא דָּא. כַּךְ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, לָא מִתְפָּרְשָׁא מְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

תָּא חֲזִי, בְּשַׁעֲתָא דְּנָדָב וַאֲבִיהוּא חָמוּ, וְשִׁבְעִין סָבִין. מַה כְּתִיב בְּהוּ. וַיִּרְאוּ אֶת אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל. דְּאִתְגְּלֵי עָלַיְיהוּ שְׁכִינְתָּא. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסִי אַמְרֵי, אֶת דַּיְיקָא. וְדָא אֶת, הוּא מֵרָחוֹק. אֶת לְאַכְלְלָא מַה דִּי בְּגַוֵּיהּ.

רַבִּי יִצְחָק אָמַר, וְהָא כְּתִיב (יחזקאל י׳:כ׳) הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי תַּחַת אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל בִּנְהַר כְּבָר, מַאן חַיָּה דָּא. אָמַר רִבִּי יוֹסִי אָמַר רַבִּי חִיָּיא, חַיָּה זוּטְרַתִּי. וְכִי אִית חַיָּה זוּטְרַתִּי, אִין. חַיָּה זוּטְרַתִּי, וְחַיָּה עִלָּאָה. וְחַיָּה זוּטְרָא (בראשית י''א ע''ב) דְּזוּטַרְתִּי.

וַיִּרְאוּ אֶת אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל, דַּיְיקָא, כְּמָה דַּאֲמֵינָא. וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר, כְּחֵזוּ אֶבֶן טָבָא, דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִבְנֵי מַקְדְּשָׁא, דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ד:י״א) ויסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים. (שמות כ״ד:י״א) וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, דָּא נָדָב וַאֲבִיהוּא. לא שָׁלַח יָדוֹ, דְּסָלִיק לוֹן לְבָתַר זִמְנָא, וְלָא אִתְעֲנָשׁוּ הָכָא. רַבִּי יוֹסִי אָמַר, מִלָּה דָּא, לִשְׁבָחָא דִּלְהוֹן, דִּכְתִּיב וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ דְּזָנוּ עֵינֵיהוֹן, מִנְּהִירוּ דָּא. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, אֲכִילָה וַדָּאִית אָכְלוּ, וְזָנוּ גַּרְמַיְיהוּ, וְהָכָא אִתְקְשָׁרוּ לְעֵילָּא, אִי לָא דְּסָטוּ אוֹרְחַיְיהוּ לְבָתַר, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, וַאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא אִתְכְּשָׁרוּ, וְאִתְקַשָּׁרַת בְּהוּ שְׁכִינְתָּא. וְדָא קַיָּימָא, וְאוֹרַיְיתָא כֹּלָּא, בְּחַד זִמְנָא הֲוָה. וְיִשְׂרָאֵל כְּהַהִיא שַׁעֲתָא לָא חָמוּ לְעָלְמִין. וּלְזִמְנָא דְּאָתֵי, זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאִתְגַּלָּאָה עַל בְּנוֹי, וּלְמֵחמֵי כֹּלָּא יְקָרָא דִּילֵיהּ עֵינָא בְּעֵינָא, דִּכְתִּיב (ישעיהו נ״ב:ח׳) כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב יְיָ' צִיּוֹן. וּכְתִיב, (ישעיהו מ׳:ה׳) ונִגְלָה כְּבוֹד יְיָ' ורָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו וגוֹ'.

- [...] C’était le symbole de l’Alliance. “ Moïse (Ex., XXIV, 2) seul montera vers Jéhovah. ” Heureux le sort de Moïse d’avoir été jugé digne d’une faveur qui n’a été accordée à aucun autre homme ! A cette heure, les Israélites, eux aussi, ont été favorisés plus que jamais, parce qu’ils avaient atteint le suprême degré de sainteté. Dieu leur annonça en ce moment la bonne nouvelle qu’il ferait bâtir un temple, ainsi qu’il est écrit (Ex., XXV, 8) : “ Ils me dresseront un sanctuaire et j’habiterai au milieu d’eux. ” “ Et (Ex., XXIV, 10) ils virent le Dieu d’Israël ; et son marche-pied paraissait comme un ouvrage fait de saphir, etc. ”
Rabbi Yehouda commença a parler ainsi (Cant., VII, 8) : “ Ta taille est semblable à un palmier, etc. ” Combien grand est l’amour du Saint, béni soit-il, pour la “ Communauté d’Israël ” dont il ne se sépare jamais, comme le mâle du palmier n est jamais séparé de la femelle ! Remarquez que Nadab, Abiu et les soixante-dix anciens d’Israël ont vu, en ce moment, la Schekhina. Tel est le sens des mots : “ Et ils virent le Dieu d’Israël. ” Rabbi Isaac objecta : L’Écriture (Éz., X, 20) dit également : “ C’était le Hayâ que j’ai vu au-dessous du Dieu d’Israël près du fleuve de C’bar. ” Or, nous savons de ce verset qu’au-dessous de la Schekhina se trouve un Hayâ ; pourquoi donc l’Écriture dit-elle ici qu’ils virent au-dessous de la Schekhina comme un ouvrage fait de saphir ? Rabbi Yossé dit au nom de Rabbi Hiyâ : Le Hayâ dont parle l’Écriture est le petit Hayâ. Y a-t-il un petit Hayâ ? Oui, il y a un Hayâ inférieur et un Hayâ supérieur, et il y en a encore un troisième, qui est le plus petit des trois. Par cette vue de la couleur du saphir, le Saint, béni soit-il, leur annonça qu’il élèvera le temple, ainsi qu’il est écrit (Is., LIV, 11) : “ Et vos fondements seront de saphir. ” “ La (Ex., XXIV, 11) main de Dieu ne frappa point les princes d’Israël. ” “ Les princes d’Israël ” désignent Nadab et Abiu, dont Dieu remit le châtiment à plus tard (186). “ Et (Ex., XXIV, 11) ils virent le Seigneur, et ils mangèrent et burent. ”
Rabbi Yossé dit : Ces paroles font l’éloge des princes d’Israël ; car, par les mots : “ Ils mangèrent et burent ”, l’Écriture entend qu’ils rassasièrent leurs yeux de cette lumière céleste.
Rabbi Yehouda dit : Ils ont réellement mangé et bu ; et, par cette nourriture, ils se sont attachés au monde d’en haut ; leur sort eût été heureux, s’ils n’avaient pas quitté la bonne voie plus tard, ainsi que nous l’avons déjà dit.
Rabbi Éléazar dit : Israël était digne en ce moment-là, et il s’attacha à la Schekhina ; jamais Israël n’a vu des choses si sublimes qu’en ce moment-là. Mais, dans le temps futur, le Saint, béni soit-il, se révèlera à ses enfants de telle façon que tous verront sa gloire de leurs propres yeux, ainsi qu’il est écrit (Is., LII, 8) : “ Car ils verront de leurs propres yeux que le Seigneur aura ramené Sion ”, et ailleurs (Is., XL, 5) : “ Et la gloire du Seigneur se manifestera, et toute chair verra en même temps que c’est la bouche du Seigneur qui a parlé. ” [...] (Ⅰ)

Page: << 2
MISCHPATIM>>

			Changer le design du site internet
			Menu
			Haut de page
			Copier coller dans votre collection de citations
			Créer un nouveau marque page
			Ecouter la version audio
			Close