Onelittleangel > >   >
(23 Verses | Page 1 / 1)
Version Hebreu




Versions
Comparer
(⁎)

[32b]  
(שמות י׳:א׳) וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְגוֹ'. רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח ואָמַר, (תהלים פ''ט) אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה יְיָ' בְּאוֹר פָּנְיךָ יְהַלֵּכוּן. כַּמָּה אִצְטְרִיכוּ בְּנֵי נָשָׁא, לְמֵהַךְ בְּאָרְחֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְמִטַר פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, בְּגִין דְּיִזְכּוּן בָּהּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי, וּלְשֵׁזָבָא לוֹן מִכָּל קִטְרוּגִין דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא. בְּגִין, דְּהָא כְּמָה דְּאִשְׁתְּכָחוּ מְקַטְרְגִין בְּעָלְמָא לְתַתָּא, הָכִי נָמֵי אִשְׁתְּכָחוּ מְקַטְרְגִין לְעֵילָּא דְּקַיְימֵי עָלַיְיהוּ דִּבְנֵי נָשָׁא.

אִינּוּן דְּעַבְדִין פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, וְאַזְלֵי בְּאוֹרַח מֵישָׁר, בִּדְחֲלָא דְּמָארֵיהוֹן, כַּמָּה אִינּוּן סַנֵּיגוֹרִין דְּקַיְימִין עָלַיְיהוּ לְעֵילָּא, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (איוב ל״ג:כ״ג) אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף וְגוֹ'. וּכְתִיב וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שַׁחַת מָצָאתִי כֹפֶר. בְּגִין כַּךְ, זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּנָטִיר פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא.

אָמַר לֵיהּ רִבִּי חִיָּיא, אִי הָכִי, אֲמַאי אִצְטְרִיךְ הָכָא מַלְאָךְ דְּלֶיהֱוִי סַנֵּיגוֹרָא עָלֵיהּ דְּבַר נָשׁ וְהָא כְּתִיב (משלי ג׳:כ״ו) כִּי יְיָ' יִהְיֶה בְּכִסְלֶךָ ושָׁמַר רַגְלְךָ מִלָּכֶד, וּכְתִיב (תהילים קכ״א:ז׳) יְיָ' יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע. דְּהָא חָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל מַה דְּבַר נָשׁ עָבִיד בְּעָלְמָא, הֵן טָב הֵן בִּישׁ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, (ירמיהו כ״ג:כ״ד) אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם יְיָ' .

אָמַר לֵיהּ רִבִּי יְהוּדָה, כֹּלָּא הָכִי הוּא וַדַּאי. אֲבָל הָא כְּתִיב, (איוב ב׳:ה׳) וְגַע אֶל עַצְמוֹ וְאֶל בְּשָׂרוֹ. וּכְתִיב, (איוב ב׳:ה׳) וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם. לְאַחֲזָאָה דְּהָא רְשׁוּ אִתְמְסָר לְסִטְרָא אַחֲרָא לְקַטְרְגָא, (ורשו אתמסר) עַל מִלִּין דְּעָלְמָא, (למאן דלא אצטריך) וּלְאִתְמַסְּרָא בִּידוֹי. וְכָל אִלֵּין אָרְחִין טְמִירִין קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלֵית אַנְתְּ כְּדַאי לְמֵהַךְ אֲבַתְרַיְיהוּ, בְּגִין דְּאִינּוּן נִמּוּסִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבְנֵי נָשָׁא לָאו אִינּוּן רַשָּׁאִין לְדַקְדְּקָא אֲבַתְרַיְיהוּ, בַּר אִינּוּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט דְּיַדְעִין רָזֵי אוֹרַיְיתָא, וְאָזְלִין בְּאָרְחָא דְּחָכְמְתָא לְמִנְדַּע אִינּוּן מִלִּין סְתִימִין דְּאוֹרַיְיתָא.

רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח, (איוב א׳:ו׳) וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל יְיָ' וַיָּבוֹא גַּם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם. וַיְהִי הַיּוֹם: דָּא (מ''ד א') רֹאשׁ הַשָּׁנָה, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָאִים לְמֵידָן עָלְמָא. כְּגַוְונָא דָּא, (מלכים ב ד׳:י״א) וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא שָׁמָּה. הַהוּא יוֹמָא יוֹם טוֹב דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲוָה.

וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים, אִלֵּין רַבְרְבִין מְמָנָן שְׁלִיחָן בְּעָלְמָא, לְאַשְׁגְּחָא בְּעוֹבָדִין דִּבְנִי נָשָׁא. לְהִתְיַצֵּב עַל ה': כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (מלכים א כ״ב:י״ט) וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עוֹמְדִים עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ. אֲבָל לְהִתְיַצֵּב עַל ה' בְּהַאי קְרָא אַשְׁכַּחְנָא רְחִימוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל. בְּגִין, דְּהָנֵי שְׁלִיחָן, דְּאִינּוּן מְמָנָן לְאַשְׁגָּחָא עַל עוֹבָדִין דִּבְנֵי נָשָׁא, אַזְלִין וְשָׁאטִין וְנַטְלִין אִינּוּן עוֹבָדִין כֻּלְּהוּ, וּבְיוֹמָא דְּקָאֵי דִּינָא לְמֵיקָם, לְמֵידָן עָלְמָא, אִתְעָבִידוּ קַטֵיגוֹרִין לְמֵיקָם עָלַיְיהוּ דִּבְנֵי נָשָׁא. וְתָא חֲזֵי, מִכָּל עַמִּין דְּעָלְמָא, לָא קַיְימִין לְאַשְׁגָּחָא בְּעוֹבָדֵיהוֹן, בַּר בְּיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדַיְיהוּ, בְּגִין דְּאִלֵּין בְּנִין לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

וְכַד לָא אִשְׁתְּכָחוּ עוֹבָדִין דְּיִשְׂרָאֵל כְּדְקָא יֵאוֹת, כִּבְיָכוֹ''ל אִינּוּן מְמָנָן שְׁלִיחָן, כַּד בָּעָאן לְקַיְּימָא עַל אִינּוּן עוֹבָדִין דְּיִשְׂרָאֵל, עַל ה' וַדַּאי קַיְימִין, דְּהָא כַּד יִשְׂרָאֵל עַבְדִין עוֹבָדִין דְּלָא כַּשְׁרָן, כִּבְיָכוֹ''ל מַתִּישִׁין חֵילָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכַד עַבְדִין עוֹבָדִין דְּכַשְׁרָן, יַהֲבִין תּוּקְפָּא וְחֵילָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהילים ס״ח:ל״ה) תְּנוּ עֹז לֵאלֹהִים. בְּמָה. בְּעוֹבָדִין דְּכַשְׁרָן. וְעַל דָּא, בְּהַהוּא יוֹמָא, כֻּלְּהוּ רַבְרְבָן מְמָנָן אִתְכָּנָשׁוּ עַל ה'. עַל ה' וַדַּאי, דְּהָא כֵּיוָן דְּעַל יִשְׂרָאֵל אִתְכָּנָשׁוּ, עָלֵיהּ אִתְכָּנָשׁוּ.

וַיָּבֹא גַּם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם, גַּם, לְאַסְגָּאָה עָלַיְיהוּ, דְּכֻלְּהוּ אַתְיָין לְמֶהֱוֵי קַטֵיגוֹרִין עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל,

[...] “ Et (Ex., X, 1) le Seigneur dit à Moïse : Va trouver le Pharaon, car j’ai endurci son cœur, etc. ” Rabbi Yehouda commença à parler de la manière suivante : Il est écrit (Ps., LXXXIX, 16) : “ Heureux le peuple qui sait te louer, Seigneur ; il marchera dans la lumière de ton visage. ” Combien les hommes doivent-ils s’efforcer de marcher dans les voies du Saint, béni soit-il, et d’observer les commandements de la Loi, pour être jugés dignes du monde futur et pour être à l’abri de tous les accusateurs en haut et en bas ! Car, de même qu’il y a des accusateurs ici-bas, de même l’homme a des accusateurs dans le monde d’en haut. Mais combien nombreux sont les défenseurs célestes de ceux qui observent les commandements de la Loi et qui marchent sur la voie droite dans la crainte de leur Maître, ainsi qu’il est écrit (Job, XXXIII, 23) : “ Si un ange choisi entre mille, etc. ” Et l’Écriture (id., 24) ajoute : “ Dieu aura compassion de lui, et il dira : Délivre-le, afin qu’il ne descende point dans l’enfer ; j’ai trouvé lieu de lui faire grâce. ” Heureux donc le sort de celui qui observe les commandements de la Loi !
Rabbi Hiyâ objecta : S’il en est ainsi, pourquoi a-t-on besoin d’un ange pour la défense de l’homme, alors que l’Écriture (Prov., III, 26) dit : “ Car le Seigneur sera à ton côté et il gardera tes pieds, afin que tu ne sois point pris dans le piège ” ? Et ailleurs il est écrit (Ps., CXXI, 7) : “ Le Seigneur te garde de tout mal. ” Il résulte donc de ces versets que le Saint, béni soit-il, voit toutes les œuvres que l’homme accomplit dans ce monde, les bonnes autant que les mauvaises, ainsi qu’il est écrit (Jér., XXIII, 24) : “ L’homme peut-il se cacher devant moi, de sorte que je ne le voie ? dit le Seigneur. ”
Rabbi Yehouda lui répondit : En effet, c’est ainsi ; mais, remarquez que l’Écriture (Job, II, 5) dit : “ Étends ta main, et frappe ses os et sa chair, etc. ” Et un peu plus haut il est écrit (id., 3) : “ Tu m’as porté à m’élever contre lui pour l’affliger sans qu’il l’ait mérité. ” Ces paroles nous démontrent que Satan a l’autorisation de requérir contre les hommes qui ne méritent point de tomber entre ses mains. Quant à la raison pour laquelle le Saint, béni soit-il, donne pareille autorisation à Satan, c’est un mystère ; et l’homme est indigne d’approfondir les mystères des lois divines ; il n’est pas permis aux hommes de s’appliquer à pénétrer les raisons des lois divines et les mystères de la Loi, si ce n’est aux justes, amis de la vérité, qui connaissent les mystères et qui marchent dans la voie de la Sagesse.
Rabbi Éléazar ouvrit une de ses conférences de la manière suivante : Il est écrit (Job, I, 6) : “ Le jour arriva, et les enfants de Dieu se présentèrent devant le Seigneur ; et Satan se trouva aussi parmi eux. ” Les mots : “ Le jour arriva ” désignent le premier jour de l’an, durant lequel le Saint, béni soit-il, juge le monde (47). De même, dans le verset suivant (IV Rois, IV, 11) : “ Le jour arriva, et Élisée vint là ”, l’Écriture désigne la fête du premier jour de l’an. “ Les enfants de Dieu ” désignent les anges supérieurs qui servent de messagers en ce monde pour examiner les œuvres des hommes.
L’Écriture ajoute : “ ... Se présentèrent devant Dieu (àl Jehovah) ”, ainsi qu’il est écrit (III Rois, XXII, 19) : “ J’ai vu le Seigneur assis sur son trône, et toute l’armée du ciel autour de lui à droite et à gauche (48). ” Mais on peut également voir, dans cette expression “ àl Jéhovah ” le grand amour que le Saint, béni soit-il, porte à Israël. Car ces anges parcourent le monde durant toute l’année pour connaître les actions des hommes ; et, lorsqu’arrive le jour du jugement (49), ils se constituent leurs accusateurs. Or, remarquez que, de tous les peuples du monde, Israël est le seul dont les œuvres soient examinées, parce que les Israélites sont les enfants du Saint, béni soit-il. Et quand les actions des Israélites ne sont pas trouvées telles qu’elles doivent être, les anges messagers qui se constituent en ce cas les adversaires d’Israël, deviennent en même temps, —s’il est permis de s’exprimer ainsi, —les adversaires de Dieu lui-même, attendu que quand Israël commet de mauvaises actions, il affaiblit, — s’il est permis de parler ainsi, —la force du Saint, béni soit-il. Mais lorsque, au contraire, il commet de bonnes actions, il prête de la force et de la puissance au Saint, béni soit-il ; et c’est pourquoi l’Écriture (Ps., LXVIII, 35) dit : “ Donne de la force à Élohim. ” Comment donne-t-on de la force à Élohim ? En faisant de bonnes œuvres. Aussi, en ce premier jour de l’an dont parle l’Écriture (Job, I, 6), les anges accusateurs, en se levant contre Israël, s’élevèrent également contre Dieu ; et c’est pourquoi l’Écriture (ibid.) dit “ àl Jéhovah ”.
L’Écriture ajoute : “ Satan se trouva aussi parmi eux. ” Par le mot “ aussi ”, l’Écriture nous fait voir que les autres anges venaient également pour requérir contre Israël, [...]
(⁎)

*****

[33a]  
וְדָא אִתּוֹסָף עָלַיְיהוּ, בְּגִין דְּאִיהוּ דַּילְטוֹרָא רַבְרְבָא מִכֻּלְּהוּ, קַטֵיגוֹרָא מִכֻּלְּהוּ, כֵּיוָן דְּחָמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּכֻלְּהוּ אַתְיָין לְקַטְרְגָא. מִיָּד וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא. וְכִי לא הֲוָה יָדַע קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מֵאָן הֲוָה אָתֵי. אֶלָּא לְאַיְיתָאָה עוֹבָדָא לִרְעוּתֵיהּ.

וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל הַשָּׂטָן וְגוֹ' וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְיָ' וַיֹּאמַר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא, דְּיִשּׁוּבָא דְּאַרְעָא אִתְמְסָר לְסִטְרִין אַחֲרָנִין, בַּר אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדָהָא. כֵּיוָן דְּאָמַר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ, אַשְׁגַּח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּבָעֵי לְמֶהֱוֵי דַּלְטוֹרָא עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל. מִיָּד, (איוב א׳:ח׳) וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמוֹהוּ בָּאָרֶץ.

חָמָא שַׁעֲתָא לְמֵיהַב לֵיהּ חוּלָקָא, בְּמָה (נח ס''ד ע''א) דְּיִתְעֲסַק, וְיִתְפְּרַשׁ מִנַּיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וְהָא אוּקְמוּהָ, לְרַעְיָא דְּבָעָא לְמֶעְבַּר עָאנֵיהּ בְּחַד נַהֲרָא וְכוּ', מִיַּד אִתְעַסַּק בֵּיהּ הַהוּא שָׂטָן, וְלֹא קִטְרֵג עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל.

וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְיָ וַיֹּאמַר הֲחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים. לָאו תָּוָוהָא לְעַבְדָּא דְּמָארֵיהּ עָבִיד לֵיהּ כָּל רְעוּתֵיהּ, דִּיהֵא דָּחִיל לֵיהּ, אַעְדֵּי אַשְׁגָּחוּתָךְ מִנֵיהּ, וְתֶחמֵי אִי דָּחִיל לָךְ וְאִם לָאו.

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּעָאקוּ, כַּד אִתְיְיהִב חוּלָקָא חֲדָא לְהַאי סְטָר לְאִתְעַסְּקָא בֵּיהּ, אִתְפְּרִישׁ לְבָתַר מִכֹּלָּא. כְּגַוְונָא דָּא שָׂעִיר בְּרֹאשׁ חוֹדֶשׁ. שָׂעִיר בְּיוֹמָא דְּכִפּוּרֵי. בְּגִין דְּאִתְעַסַּק בֵּיהּ, וְשָׁבִיק לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל בְּמַלְכֵיהוֹן, וְהָכָא, מָטָא זִמְנָא לְמֵיטָל חוּלָקָא דָּא, מִכָּל זַרְעָא דְּאַבְרָהָם, בְּסִטְרָא אַחֲרָא. כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (בראשית כ״ב:כ׳) הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַּם הִיא וְגוֹ' אֶת עוּץ בְּכוֹרוֹ וְגוֹ'.

וְתָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּאָמַר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ, בָּעָא מִינֵּיהּ, לְמֶעְבַּד דִּינָא בְּיִשְׂרָאֵל, דְּהָא דִּינָא הֲוָה לֵיהּ עַל אַבְרָהָם, לְמִתְבַּע מְקּוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בְּגִין, דְּלָא אִתְעָבִיד דִּינָא בְּיִצְחָק, כַּד אִתְקְרִיב עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא, דְּהָא לָא הֲוָה לֵיהּ לְאַחְלְפָא קָרְבְּנָא דְּאַזְמִין עַל מַדְבְּחָא, בָּאֳחָרָא, (וכן בכל סטרא דליה) כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר, (ויקרא כ''ז) לא יַחֲלִיפֶנּוּ. וְהָכָא קָאִים יִצְחָק עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא, וְלָא אִשְׁתְּלִים מִנֵּיהּ קָרְבְּנָא, וְלָא אִתְעָבִיד בֵּיהּ דִּינָא, וּבָעָא דָּא מֵעִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָה דְּבָעָא דִּינִיהּ דְּיוֹסֵף לְכַמָּה דָּרִין. וְכָל מַה דְּבָעָא, בְּאוֹרַח דִּינָא בָּעָא.

וּמֵהַהוּא זִמְנָא דְּאִשְׁתְּזִיב יִצְחָק, וְאִתְחַלַּף קָרְבָּנֵיהּ, זַמִּין לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְהַהוּא מְקַטְרְגָא, הַאי לְחוּלָקֵיהּ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַּם הִיא וְגוֹ' אֶת עוּץ בְּכוֹרוֹ. וְהָכָא, מָטָא לְמֵיטָל חוּלָקֵיהּ עָלֵיהּ, מִכָּל זַרְעֵיהּ דְּאַבְרָהָם, וְלָא יִקְרַב בְּסִטְרָא אַחֲרָא.

וְכֹלָּא בְּדִינָא אָתָא. (ס''א לגביה) כְּמָה דְּאִיהוּ דָּן, הָכִי אִתְּדָן. בְּגִין דְּאִיּוֹב מִקְּרִיבֵי עֵיטָא דְּפַרְעֹה הֲוָה, וְכַד קָם פַּרְעֹה עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, בָּעָא לְקָטְלָא לוֹן. אָמַר לֵיהּ לָא, אֶלָּא טוֹל מָמוֹנֵהוֹן וּשְׁלוֹט עַל גּוּפֵיהוֹן, בְּפוּלְחָנָא קַשְׁיָא, וְלָא תִּקְטוֹל לוֹן. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, חַיֶּיךָ, בְּהַהוּא דִּינָא מַמָּשׁ, תְּהֵא דָּאִין, מַה כְּתִיב, (איוב ב׳:ה׳) אוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע אֶל עַצְמוֹ וְאֶל בְּשָׂרוֹ וְגוֹ'. בְּמָה דְּאִיהוּ דָּן, הָכִי אִתְּדָן. וְאַף עַל גַּב דִּבְכָל שְׁאַר הֲוָה דָּחִיל לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, אַךְ אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמוֹר. וְאִתְיְהִיב לֵיהּ רְשׁוּ, לְמִשְׁלַט עַל בִּשְׂרָא, בְּגִין רָזָא דִּכְתִּיב, (בראשית ו׳:י״ג) קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי וְאוּקְמוּהָ, בָּא לְפָנַי וַדַּאי, וְדָא אִיהוּ (שלח ק''ט ע''א) קֵץ כָּל בָּשָׂר, וְלֹא רוּחָא. וְאִיתְּמַר, דְּאִיהוּ קֵץ דְּאָתֵי מִסִּטְרָא דְּחֹשֶׁךְ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (איוב כ״ח:ג׳) קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר. וּלְכָל בִּשְׂרָא, בְּגִין דְּאִית קֵץ אַחֲרָא, וְאִקְרֵי (דניאל י''ב) קֵץ הַיָּמִין, וְדָא אִיהוּ קֵץ אַחֲרָא, מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא, דְּאִיהוּ חֹשֶׁךְ. וְעַל דָּא אִתְיְיהִיב לֵיהּ רְשׁוּ בְּעַצְמוֹ וּבְשָׂרוֹ.

וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ. אִי הָכִי, לָאו בְּדִינָא הֲוָה, אֶלָּא בְּמֵימַר הַהוּא מְקַטְרְגָא, דְּאָסִית לֵיהּ, וְאַסְטֵי לֵיהּ. אֶלָּא, כֹּלָּא בְּדִינָא הֲוָה, וְהָכִי אָמַר לוֹ אֱלִיהוּא, (איוב ל״ד:י״א) כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִיאֶנּוּ. וְהָכִי הֲוָה כְּמָה דְּאִתְּמַר, כְּמָה דְּאִיהוּ גָּזַר, הָכִי אִתְגְּזַר עָלֵיהּ.

וְהַאי דְּאָמַר וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם, וַתְּסִיתֵנִי לְבַלְּעוֹ לָא כְּתִיב, אֶלָּא וַתְּסִיתֵנִי בוֹ, בֵּיהּ קַיְּימָא בְּדַעְתֵּיהּ, דְּאִיהוּ חָשִׁיב דְּהָא תְּסִיתֵנִי, כְּמָה דְּאָמַר (איוב י׳:ג׳) וְעַל עֲצַת רְשָׁעִים הוֹפָעְתָּ. (אמר איוב אתפתית על מימר דההוא מקטרגא) כְּגַוְונָא דָּא, (תהלים ע''ה) וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ. וַיְפַתּוּהוּ וַיְכַזְּבוּ לוֹ. לָא כְּתִיב, אֶלָּא וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם. בְּפִיהֶם קַיְּימָא מִלָּה דָּא דְּהָא אִתְפַּתָּה.

[...] auxquels venait se joindre Satan lui-même qui est le plus grand accusateur de tous. Le Saint, béni soit-il, ayant vu que tous les anges messagers se proposaient de porter des accusations, dit immédiatement à Satan (Job, I, 7) : “ D’où viens-tu ? ” Le Saint, béni soit-il, ne savait-il donc pas d’où Satan venait ? —Mais il voulait, par cette demande, amener Satan à parler du sujet qu’il voulait. L’Écriture (ibid.) dit : “ Le Seigneur dit à Satan : D’où viens-tu ?
Et Satan lui répondit : J’ai fait le tour de la terre et je l’ai parcourue tout entière. ” Nous inférons de ces paroles que la direction de la terre est confiée à des chefs célestes, excepté celle de la Terre sainte. Comme Satan disait : “ J’ai fait le tour de la terre ”, le Saint, béni soit-il, prévit qu’il voulait requérir contre Israël ; et c’est pourquoi l’Écriture (Job, I, 8) ajoute immédiatement après : “ Et le Seigneur dit à Satan : N’as-tu point considéré mon serviteur Job qui n’a point d’égal sur la terre ? ” C’était le moment de donner sa part à Satan, afin de l’occuper ainsi et de détacher sa pensée d’Israël, ainsi que cela a été déjà dit (50). Ce cas est comparable à celui d’un pasteur qui veut faire passer un fleuve à son troupeau (51), etc. Aussi Satan se jeta-t-il immédiatement sur sa victime et ne requit plus contre Israël. L’Écriture (Job, I, 9) ajoute : “ Et Satan répondit au Seigneur : Est-ce en vain que Job craint Dieu ? ” Est-ce étonnant, disait Satan, qu’un serviteur craigne son maître qui lui accorde tous ses désirs ! Prive-le de ta providence, et tu verras alors s’il te craint réellement ou non.
Remarquez que, lorsqu’Israël est en détresse, il se libère des accusations de Satan en lui jetant sa part. De là vient le sacrifice du bouc qu’on doit offrir le premier jour de chaque mois, ainsi que le jour du grand pardon ; Satan étant occupé de sa part néglige de requérir contre Israël. Dans le cas de Job, il était nécessaire d’accorder à Satan une victime issue d’Abraham, ainsi qu’il est écrit (Gen., XXII, 20) : “ Après cela, on vint dire à Abraham que son frère Nachor avait eu de sa femme Melcha plusieurs fils. Hus son aîné (52), etc. ” Remarquez en outre qu’au moment où Satan dit à Dieu : “ J’ai fait le tour de la terre ”, il se proposait de requérir contre Israël, et cela en raison de la faute commise par Abraham en ne blessant pas Isaac après que celui-ci eut été lié sur l’autel : car Abraham n’avait point le droit de changer un sacrifice déjà placé sur l’autel contre un autre, ainsi qu’il est écrit (Lévit., XXVII, 10) : “ Et le sacrifice ne pourra être changé, etc. ” Or, Isaac avait été déjà placé sur l’autel ; et cependant Abraham le changea contre un bélier, sans avoir blessé son fils auparavant (53). De même que contre Abraham, Satan requérait également contre Joseph, et cela pendant plusieurs générations. Dans toutes ses requêtes, Satan se basait sur la justice (54).
Aussi, à partir du moment où Isaac fut changé contre un autre sacrifice, le Saint, béni soit-il, se chargea de procurer à Satan une victime issue de la race d’Abraham, ainsi qu’il est écrit (Gen., XXII, 20) : “ Nachor avait eu de sa femme Melcha plusieurs fils. Hus son aîné, etc. ” Pour éloigner Satan de tous les descendants d’Abraham, Dieu lui offrit une victime issue de la même race. Pourtant, tout ce que Dieu fait est basé sur la justice et l’équite ; et, de même que Job avait jugé, il a été jugé. Car Job était un des conseillers intimes du Pharaon ; et quand le Pharaon prit la décision de tuer les Israélites, Job l’en dissuada et lui dit : Dépouilleles de leur argent et opprime-les par des travaux pénibles, mais ne les tue pas. Alors le Saint, béni soit-il, lui dit : Je jure par ta vie qu’il t’arrivera la même chose que tu as conseillée au Pharaon, ainsi qu’il est écrit (Job, II, 5) : “ Étends ta main, et frappe ses os et sa chair. etc. ” Ainsi, il a été jugé comme il avait jugé les autres. Bien qu’en toute autre occasion Job craignit le Seigneur, il avait péché contre Dieu en donnant ce mauvais conseil au Pharaon.
Remarquez que l’Écriture (id., 6) ajoute : “ ... Mais ne touche point à sa vie. ”, Ainsi, Dieu autorisa Satan à exercer son pouvoir sur la chair de Job, en raison du mystère renfermé dans les paroles (Gen., VI, 13) suivantes : “ La fin de toute chair est venue devant moi ”, ainsi que cela a été déjà expliqué (55). L’Écriture dit : “ La fin de toute chair... ”, et non pas : “ La fin de toute vie... ” Car la “ Fin ” émane du côté des ténèbres, ainsi qu’il est écrit (Job, XXVIII, 2) : “ Il a mis une fin aux ténèbres, etc. ” Car il y a une autre “ Fin ” qui émane du côté droit, et que l’Écriture (Dan., XII, 14) désigne sous le nom de “ Fin du côté droit ”. C’est pourquoi Dieu n’autorisa la “ Fin du côté gauche ”, qui émane des ténèbres, à s’attaquer qu’aux os et à la chair de Job, mais non pas à sa vie.
L’Écriture (Job, II, 13) ajoute : “ ... Et tu m’as porté à m’élever contre lui pour l’affliger sans qu’il l’ait mérité ” Il semble donc résulter de ce verset que l’affliction de Job était imméritée et que Dieu ne l’a permise que parce que Satan l’y avait porté ? Mais en vérité, tout était fait avec justice, ainsi qu’Eli le lui avait dit (Job, XXIV, 11) : “ Car il rendra à l’homme selon ses œuvres, et il traitera chacun selon le mérite de sa vie. ” Quant aux mots : “ Tu m’as porté à m’élever contre lui pour l’affliger sans qu’il l’ait mérité ”, ils ont la signification suivante : Il a mérité que tu me portasses à m’élever contre lui pour l’affliger, de même que lui avait porté Pharaon à s’élever contre Israël, ainsi qu’il est écrit (Job, X, 3) : “ ... Favoriser les mauvais dessins des impies ”, et ailleurs (Ps., LXXVIII, 36) : “ Mais ils l’aimaient seulement de la bouche, et ils lui mentaient en le louant de la langue. ”Ainsi, l’Écriture ne dit pas : “ Ils l’aimaient et lui mentaient de la langue ”, mais : “ Ils l’aimaient de la bouche. ” Car Dieu se laisse porter à des actes par la bouche des accusateurs. [...]
(⁎)

*****

[33b]  
אָמַר רִבִּי אַבָּא, כֹּלָּא הוּא שַׁפִּיר, אֲבָל הָכִי אוֹלִיפְנָא, דִּתְנָן, סָלִיק וְאַסְטִין. וְכִי אִיהוּ יָכִיל לְאַסְטָנָא, אִין. דְּהָא אִיהוּ (ריש וישב תיקון קמ''א) מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל, דִּכְתִּיב, (קהלת ד׳:י״ג) טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל. וְעַל דָּא, יָכִיל לְאַסְטָנָא לְבַר נָשׁ. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּאִיהוּ מְהֵימָן עַל עוֹבָדוֹי דִּבְנֵי נָשָׁא.

תָּא חֲזֵי, הַאי בְּדִינָא דְּיָחִיד, אֲבָל בְּדִינָא דְּעָלְמָא, כְּתִיב, (בראשית י''א) וַיֵּרֶד יְיָ' לִרְאוֹת. (בראשית י״ח:כ״א) אֵרַדָה נָּא וָאֶרְאֶה. דְּלָא אִתְיְיהִיב מְהֵימָנוּתָא אֶלָּא בִּידֵיהּ בִּלְחוֹדוֹי, דְּהָא לָא בָּעָא לְאוֹבָדָא עָלְמָא, עַל מֵימָר דְּהַהוּא מְקַטְרְגָא, דְּתִיאוּבְתֵּיהּ אִיהוּ תָּדִיר לְשֵׁיצָאָה. מְנָלָן דִּכְתִּיב, (איוב כ״ח:ג׳) קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר. לְשֵׁיצָאָה כֹּלָּא, הוּא חוֹקֵר. וְדָא אִיהוּ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי, וַדַּאי בְּגִין לְשֵׁיצָאָה.

וְתָּא חֲזֵי, וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבוֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל יְיָ'. כְּמָה דְּאִתְּמַר. וְהַהוּא יוֹמָא, קַיְימִין תְּרֵין סִטְרִין, לְקַבְּלָא בְּנִי עָלְמָא. כָּל אִינּוּן דְּאַתְיָין קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּתְיוּבְתָּא וּבְעוֹבָדִין טָבִין, אִינּוּן זַכְיָן לְמֶהֱוֵי כְּתִיבִין לְגַבֵּיהּ דְּהַהוּא סִטְרָא דְּאִיהוּ חַיִּים, וְאַפִּיק תּוֹצְאוֹת חַיִּים. וּמַאן דְּאִיהוּ מִסִּטְרֵיהּ, אַכְתִּיב לְחַיִּים. וְכָל אִינּוּן דְּאַתְיָין בְּעוֹבָדִין בִּישִׁין, אִינּוּן כְּתִיבִין לְהַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא דְּאִיהוּ מוֹתָא, וְאִקְרֵי (רס''ה א') מָוְת, וּבֵיהּ שַׁרְיָא מוֹתָא.

וּבְהַהוּא יוֹמָא, קַיְימִין אִלֵּין תְּרֵין סִטְרִין: חַיִּים, וּמָוֶת. אִית מַאן דְּאַכְתִּיב לְסִטְרָא דְּחַיִּים. וְאִית מַאן דְּאַכְתִּיב לְסִטְרָא דְּמָוֶת. וּלְזִמְנִין דְּעָלְמָא שַׁרְיָא בְּאֶמְצָעִיתָא, אִי קַיְּימָא חַד זַכָּאָה בְּעָלְמָא, דְּאַכְרַע עָלַיְיהוּ, כֻּלְּהוּ קַיְימִין וְאַכְתִּיבוּ לְחַיִּים. וְאִי חַד חַיָּיבָא אַכְרַע עָלְמָא, כֻּלְּהוּ אַכְתִּיבוּ לְמִיתָה.

וְהַהוּא זִמְנָא, עָלְמָא הֲוָה קַיָּים בְּאֶמְצָעִיתָא, וְהַהוּא מְקַטְרְגָא בָּעָא לְאַסְטָאָה. מִיָּד מַה כְּתִיב, הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמוֹהוּ בָּאָרֶץ וְגוֹ'. כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּמוֹדָע אִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי, מִיַּד אַתְקִיף בֵּיהּ מְקַטְרְגָא. וְעַל דָּא תָּנֵינָן, דְּלָא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִתְפָּרְשָׁא מִכְּלָלָא דְּסַגִּיאִין, בְּגִין דְּלָא יִתְרְשִׁים אִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי, וְלָא יְקַטְרְגוּן עָלֵיהּ לְעֵילָּא.

דִּכְתִּיב, בַּשּׁוּנַמִּית, (מלכים ב ד׳:י״ג) וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יוֹשָׁבֶת. לָא בְּעֵינָא לְאַפָּקָא גַּרְמָי מִכְּלָלָא דְּסַגִּיאִין, בְּתוֹךְ עַמִּי יָתִיבְנָא, עַד יוֹמָא דָּא, וּבְתוֹךְ עַמִּי, בִּכְלָלָא חֲדָא אִשְׁתְּמוֹדָע לְעֵילָּא. וְהָכָא אִיּוֹב, כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּמוֹדָע לְעֵילָּא וְאִתְרְשִׁים, מִיַּד אַתְקִיף בֵּיהּ מְקַטְרְגָא, וְאָמַר הֲחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלהִים, כָּל מַה דְּדָחִיל לָךְ וְאִתְתָּקַף, לָאו לְמַגָּנָא עָבִיד, הֲלֹא אַתָּה שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד וְגוֹ'. אֲבָל טוֹל כָּל הַאי טָבָא דְּאַנְתְּ עָבֵד לֵיהּ, וּמִיָּד אִם לא עַל פָּנְיךָ יְבָרְכֶךָּ. יִשְׁבּוֹק לָךְ, וְיִתְדַּבַּק בְּסִטְרָא אַחֲרָא, דְּהָא הַשְׁתָּא בְּפָתוֹרָךְ אִיהוּ אָכִיל, סָלִיק פָּתוֹרָךְ מִנֵיהּ, וְנֶחֱזֵי מִמָּאן אִיהוּ, וּבְאָן סִטְרָא יִתְדַּבַּק.

מִיָּד, וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן הִנֵּה כָל אֲשֶׁר לוֹ בְּיָדֶךָ. לְאַחֲזָאָה, דִּדְחִילוּ דְּאִיּוֹב לְגַבֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הוּא לְנַטְרָא עוּתְרֵיהּ. וּמֵהָכָא אוֹלִיפְנָא, דְּכָל אִינּוּן דְּדַחֲלִין לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַל עוּתְרַיְיהוּ, אוֹ עַל בְּנַיְיהוּ, לָאו אִיהוּ דְּחִילוּ כְּדְקָא יֵאוֹת. וְעַל דָּא קִטְרֵג הַהוּא מְקַטְרְגָא וְאָמַר, הֲחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים הֲלא אַתָּה שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וְגוֹ' מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ. וְעַל דָּא אִיהוּ דָּחִיל לָךְ וְאִתְיְיהִיב לֵיהּ רְשׁוּ לְקַטְרְגָא בֵּיהּ, וּלְאַחֲזָאָה, דְּלָא פָּלַח אִיּוֹב לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּרְחִימוּ.

דְּכֵיוָן דְּאִתְנַסֵּי, נָפַק מֵאוֹרְחָא, וְלָא קָאִים בְּקִיוּמֵיהּ, מַה כְּתִיב, בְּכָל זֹאת לא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו. לֹא חָטָא בִּשְׂפָתָיו אֲבָל בִּרְעוּתֵיהּ חָטָא, וּלְבָתַר חָטָא בְּכֹלָּא.

וְאִי תֵּימָא דְּלָא אִתְנַסֵּי בַּר נָשׁ, הָא כְּתִיב (תהילים י״א:ה׳) ה' צַדִּיק יִבְחָן וְגוֹ'. וּבְגִין כַּךְ אִתְנַסֵּי אִיּוֹב. וְאַף עַל גַּב דְּלָא קָאִים בְּקִיוּמֵיהּ כְּדְקָא יֵאוֹת, לָא נָפַק מִתְּחוֹת רְשׁוּתָא דְּמָרֵיהּ לְאִתְדַּבְּקָא בְּסִטְרָא אַחֲרָא.

וְכַמָּה הֲוָה הַהוּא נִסּוּתָא דִּילֵיהּ. תְּרֵיסַר יַרְחֵי, שׁוּלְטָנוּתָא דְּהַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא. כְּמָה דְּתָנֵינָן, דִּינָא דְּחַיָּבַיָא בַּגֵּיהִנָּם י''ב יַרְחֵי, וּבְגִין דְּלָא אִתְדַּבַּק בְּסִטְרָא אַחֲרָא כְּתִיב, (איוב מ''ב) וַיְיָ' בֵּרַךְ אֶת

[...] Rabbi Abba dit : Tout ce qui précède est exact. Mais, il se dégage de tout cela que Satan monte et requiert ; or, peut-il donc requérir contre les hommes ? Oui, car il est un roi vieux et insensé, ainsi qu’il est écrit (Ecclés., IV, 13° : “ Un enfant pauvre et sage vaut mieux qu’un roi vieux et insensé. ” Aussi peut-il requérir contre les hommes. Pourquoi ? Parce que, au ciel, on ajoute foi à tous ses rapports concernant les œuvres des hommes.
Remarquez que cette dernière sentence ne s’applique qu’aux œuvres d’un seul homme ; mais lorsqu’il s’agit des œuvres du genre humain tout entier, on n’ajoute point foi à ses rapports ; mais Dieu les examine lui-même, ainsi qu’il est écrit (Gen., XI, 5) : “ Et le Seigneur descendit pour voir la ville et la tour que bâtissaient les enfants d’Adam. ” Et ailleurs : “ Je descendrai et verrai si leurs œuvres répondent à ce cri qui est venu jusqu’à moi. ” Car Dieu ne veut pas détruire le monde entier sur le témoignage d’un ange accusateur ; le Saint, béni soit-il, désire toujours sauver les hommes. D’où le savons-nous ? - Des paroles suivantes (Job, XXVIII, 3) : “ Il mit fin aux ténèbres ; il considère lui-même la fin de toutes choses. ” Il considère lui-même parce qu’il veut sauver les hommes.
C’est pourquoi l’Écriture (Gen., VI, 13) dit : “ La fin de toute chair est venue jusqu’à moi. ” “ La Fin ” est venue devant Dieu pour qu’il sauvât les hommes.
Remarquez en outre qu’il y a deux côtés, dont l’un est appelé “ Vie ”, et l’autre “ Mort ”. L’homme qui fait pénitence et accomplit de bonnes œuvres est inscrit au premier jour de l’an sur le côté appelé “ Vie ” et d’où émane toute vie. Mais ceux qui font de mauvaises actions sont inscrits sur l’autre côté appelé “ Mort ”, parce que la mort y réside (56). Mais il arrive parfois que le nombre des hommes dignes inscrits sur le côté de la “ Vie ” est égal au nombre des hommes indignes inscrits sur le côté de la “ Mort ” ; et, en pareil cas, il suffit d’un seul juste pour faire pencher la balance du côté de la “ Vie ”, de même qu’il suffit d’un seul coupable pour faire pencher la balance du côté de la “ Mort ”. En ce moment (de Job), le monde se trouvait en pareil cas, et c’est pourquoi l’ange accusateur voulait requérir contre Job ; mais Dieu lui dit (Job, I, 8) : “ N’as-tu point considéré mon serviteur Job, qui n’a point d’égal sur la terre, etc. ? ” Dès que le nom de Job fut prononcé en particulier, Satan commença aussitôt à requérir contre lui. Ceci correspond à la tradition, aux termes de laquelle l’homme ne doit jamais, dans sa prière, s’exclure de la multitude, afin de ne pas être exposé en particulier à l’attention de l’ange accusateur, qui ne manquerait pas, dans ce cas, de requérir contre lui.
C’est pourquoi l’Écriture (IV Rois, IV, 13) dit : “ Je demeure ici au milieu de mon peuple. ” La Sunamite disait : Je ne veux point m’exclure de la multitude, pour ne pas attirer sur moi l’attention de l’ange accusateur (57). Job également attira sur lui l’attention de l’ange accusateur, parce que son nom a été mentionné en particulier dans le ciel. L’ange dit à Dieu : Job ne te craignait jusqu’à maintenant que parce que tu l’as toujours protégé ; mais ôte-lui les biens que tu lui as accordés, et tu verras s’il ne te maudira pas en face ; jusqu’à maintenant il mangeait à ta table, mais ôte-lui cette table, et il s’attachera à l’autre côté. Aussitôt Dieu dit (Job, I, 12) à Satan : “ Va, tout ce qu’il a est en ton pouvoir. ” C’était pour montrer à Satan que la crainte du Seigneur qui distinguait Job n’avait point la richesse pour mobile. Nous en inférons que toute crainte du Seigneur qui n’a pour mobile que la richesse ou les enfants n’est point méritoire.
Après l’épreuve, l’Écriture (Job, I, 22) dit : “ Malgré tout cela, Job ne pécha point par ses lèvres. ” Il ne pécha point par ses lèvres, mais il pécha par son intention. Que l’on n’imagine point que Dieu n’éprouve jamais l’homme, attendu que l’Écriture (Ps., XI, 5) dit : “ Le Seigneur éprouve le juste, etc. ” Voilà pourquoi Job a été éprouvé. Bien que Job ne fût point trouvé entièrement juste après l’épreuve, puisqu’il péchait en murmurant mentalement contre Dieu, il a toujours eu le mérite de ne pas se détacher de son Maître et de ne pas s’attacher à l’autre côté. L’épreuve de Job a duré douze mois, qui est la durée de la domination de l’autre côté, ainsi qu’Une tradition nous apprend que le châtiment des coupables dans l’enfer dure douze mois. Et c’est parce que Job ne s’était point attaché à l’autre côté que l’Écriture (Job, XLII, 12) dit : “ Et le Seigneur bénit [...]
(⁎)

*****

[34a]  
אַחֲרִית (נדפס קפ''א ע''ב) אִיּוֹב מֵרֵאשִׁיתוֹ.

ר' שִׁמְעוֹן אָמַר, הַאי דְּאִיּוֹב, לָאו נִסּוּתָא אִיהוּ דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּנִסוּתָא דִּשְׁאַר צַדִּיקַיָּא, דְּהָא לָא כְּתִיב וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אִיּוֹב, כְּמָה דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ב:א׳) וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. דְּאַבְרָהָם, אִיהוּ בִּידֵיהּ אַקְרִיב לִבְרֵיהּ יְחִידָאי דִּילֵיהּ לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִיּוֹב לָא יָהִיב כְּלוּם, וְלָא מָסַר לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּלוּם.

וְלָא אִתְּמַר לֵיהּ, דְּהָא גַּלֵּי קָמֵיהּ, דְּלָא יָכִיל לְקַיְּימָא בֵּיהּ, אֲבָל אִתְמְסָר בִּידָא דִּמְקַטְרְגָא. וּבְדִינָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעָבִיד, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְּעַר דִּינָא (בדינא) דָּא, לְהַהוּא מְקַטְרְגָא לְגַבֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב א׳:ח׳) הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב וְגוֹ'.

פָּתַח וְאָמַר, (בראשית ד׳:ג׳) וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה. מִקֵּץ יָמִים, וְלא מִקֵּץ יָמִין. אִיהוּ דָּחָה לְקֵץ יָמִין, וְאִתְקְרִיב לְקֵץ יָמִים. וְהָא אוֹקִימְנָא, (דניאל י״ב:י״ג) וְאַתָּה לֵךְ לְקֵץ. וְאָמַר דָּנִיאֵל, לְאָן קֵץ, לְקֵץ הַיָּמִין, אוֹ לְקֵץ הַיָּמִים. עַד דְּאֲמַר לֵיהּ לְקֵץ הַיָּמִין. וְעַל דָּא דָּוִד דָּחִיל וְאָמַר, (תהילים ל״ט:ה׳) הוֹדִעֵנִי יְיָ' קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא, אוֹ לְקֵץ הַיָּמִים אוֹ לְקֵץ הַיָּמִין. וְהָכָא מַה כְּתִיב וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים, וְלֹא מִקֵּץ יָמִין, וּבְגִין כָּךְ לָא אִתְקַבַּל קָרְבָּנֵיהּ, דְּהָא מִסִּטְרָא אַחֲרָא הֲוָה. (כלא)

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב וְהֶבֶל הֵבִיא גַּם הוּא. מַאי גַּם הוּא. לְאַסְגָּאָה דָּא בְּדָא, קָרְבָּנֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה כֹּלָּא, וְעִקָרָא דְּקָרְבְּנָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְיָהַב חוּלָקָא לְסִטְרָא אַחֲרָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר וּמֵחֶלְבֵיהֶן. וְקַיִן, עִקָרָא עָבֵד מִקֵּץ יָמִים, רָזָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, וְיָהִיב חוּלָקָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעַל דָּא לָא אִתְקַבַּל.

בְּאִיּוֹב מַה כְּתִיב, (איוב א׳:ד׳) וְהָלְכוּ בָנָיו וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה וְגוֹ', וְשָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לִשְׁלֹשֶׁת אַחְיוֹתֵיהֶם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִמָּהֶם וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וְגוֹ', וּבְמִשְׁתְּיָא בְּכָל יוֹמָא מְקַטְרְגָא שְׁכִיחַ, וְלָא יָכִיל לֵיהּ. מְנָא לָן. דִּכְתִּיב, (איוב א׳:י׳) הֲלֹא אַתָּה שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל אֲשֶׁר לוֹ מִסָּבִיב וּלְעוֹלָם לָא יָהִיב חוּלָקָא כְּלָל לְגַבֵּיהּ, דְּהָא (נ''א מה) כְּתִיב (איוב א׳:ה׳) וְהֶעֱלָה עוֹלוֹת מִסְפַּר כּוּלָּם. עוֹלָה סַלְּקָא לְעֵילָּא לְעֵילָּא, וְלָא יָהִיב חוּלָקָא לְסִטְרָא אַחֲרָא. דְּאִלְמָלֵא יָהַב לֵיהּ חוּלָקָא, לָא יָכִיל לֵיהּ לְבָתַר, וְכָל מַה דְּנָטַל מִדִּילֵיהּ נָטַל.

וְאִי תֵּימָא אֲמַאי אַבְאִישׁ לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אֶלָּא. דְּאִלְמָלֵא יָהַב לֵיהּ חוּלָקָא, יִפְנִי אָרְחָא וְיִסְתְּלַק מֵעַל מַקְדְּשָׁא, וְסִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה אִסְתְּלִיק לְעֵילָּא לְעֵילָּא. וְאִיהוּ לָא עָבֵד כֵּן, וְעַל דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תָּבַע בְּדִינָא.

תָּא חֲזֵי, כְּמָה דְּאִיהוּ אִתְפְּרַשׁ, וְלָא אַכְלִיל טוֹב וָרָע, אִיהוּ דָּן לֵיהּ בְּהַהוּא גַּוְונָא, יָהִיב לֵיהּ טוֹב, וּלְבָתַר רָע, וּלְבָתַר אֲהַדְרֵיהּ לְטוֹב. דְּהָכִי אִתְחָזֵי לְבַּר נָשׁ, לְמִנְדַּע טוֹב, וּלְמִנְדַּע רַע, וּלְאַהְדָּרָא גַּרְמֵיהּ לְטוֹב, וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּמְהֵימָנוּתָא. תָּא חֲזֵי, אִיּוֹב מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֲוָה, וְדָא הוּא דִּכְתִּיב בֵּיהּ, (שמות ט׳:כ׳) הַיָּרֵא אֶת דְּבַר יְיָ' מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה.

תָּא חֲזֵי, דְלָא בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַעֲקַרָא אִיּוֹב מֵאַתְרֵיהּ דְּאִיהוּ הַוָה מִכְסֵי (נ''א כולא בעא קודשא בהך הוא לאעקרא מאתרייהו איוב הוה מכסי) (נ''א איוב חכים הוה) עַל פַּרְעֹה כֵּיוָן דְאִתְחַלָשׁ עָבַד נוּקְמִין לְפַרְעֹה

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, הַשְׁתָּא אִית לְגַלָּאָה רָזִין, דְּאִינּוּן מִתְדַּבְּקִין לְעֵילָּא וְתַתָּא, מַה כְּתִיב בֹּא אֶל פַּרְעֹה, לֵךְ אֶל פַּרְעֹה מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי בֹּא. אֶלָּא, דְּעָיִיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִדָּרִין בָּתַר אִדָּרִין, לְגַבֵּי תַּנִּינָא חֲדָא עִלָּאָה תַּקִּיפָא, דְּכַמָּה דַּרְגִּין מִשְׁתַּלְשְׁלֵין מִנֵּיהּ. וּמַאן אִיהוּ. רָזָא דְּהַתַּנִּין הַגָּדוֹל.

וּמֹשֶׁה דָּחִיל מִנֵּיהּ, וְלָא קָרִיב אֶלָּא לְגַבֵּי אִינּוּן יְאוֹרִין, וְאִינּוּן דַּרְגִּין דִּילֵיהּ, אֲבָל לְגַבֵּיהּ דָּחִיל וְלָא קָרִיב, בְּגִין דְּחָמָא לֵיהּ מִשְׁתָּרִשׁ בְּשָׁרָשִׁין עִלָּאִין.

כֵּיוָן דְּחָמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּדָחִיל מֹשֶׁה, וּשְׁלִיחָן מְמָנָן אַחֲרָנִין לְעֵילָּא, לָא יַכְלִין לְקָרְבָא לְגַבֵּיהּ. אֲמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, (יחזקאל כ''ט) הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרוֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאוֹרָיו. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִצְטְרִיךְ לְאַגָּחָא בֵּיהּ קְרָבָא, וְלֹא אַחֲרָא. כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר, אֲנִי ה', וְאוּקְמוּהָ רָזָא דְּחָכְמְתָא דְּהַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרוֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאוֹרָיו לְאִינוּן מָארֵי מִדִּין, דְּיַדְעִין בְּרָזִין דְּמָארֵיהוֹן.

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (בראשית א') וַיִּבְרָא אֱלהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדוֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרוֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵיהֶם. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ לֵיהּ. אֲבָל וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִים הוּא רָזָא דָּא

[...] Job dans son dernier état encore plus que dans le premier. ”
Rabbi Siméon dit : Le Saint, béni soit-il, ne mit point Job à l’épreuve comme les autres justes, puisque l’Écriture ne dit point : “ Le Seigneur éprouva Job ”, ainsi qu’il est écrit (Gen., XXII, 1) pour Abraham : “ Et le Seigneur éprouva Abraham. ” Car Abraham a offert lui-même son propre fils à Dieu, alors que Job n’a rien offert à Dieu de son propre gré (58). Si Dieu n’a pas éprouvé Job, c’était parce qu’il savait qu’il n’y résisterait point. C’est pourquoi Dieu le confia aux mains de l’ange accusateur qui l’a traité d’après son mérite, ainsi qu’il est écrit (Job, I, 8) : “ N’as-tu point considéré mon serviteur Job ? etc. ”
Rabbi Siméon commença en outre à parler de la manière suivante : Il est écrit (Gen., IV, 3) : “ Et à la fin d’un certain temps (miqetz iamim), Caïn offrit au Seigneur des fruits de la terre. ” L’Écriture se sert du terme “ miqetz iamim ”, et non pas “ miqetz iamin ”, ainsi qu’en Daniel (Dan., XII, 13) : “ Et tu demeureras dans l’état où tu es jusqu’à la fin du côté droit (qetz ha-iamin) ”, parce que Caïn avait repoussé la “ Fin ” du côté droit et s’est approché de la “ Fin des jours ”. Daniel avait demandé : Est-ce “ qetz iamin ”, ou “ qetz iamim ” ? Dieu lui répondit : “ qetz iamin (59) ” C’est pourquoi David avait peur et disait (Ps., XXXIX, 5) : “ Fais-moi connaître, Seigneur, ma fin. ” David voulait savoir s’il était attaché à la “ Fin ” du côté droit (qetz iamin), ou à la “ Fin ” du côté gauche, appelée “ Fin des jours ”(qetz iamim). Pour Caïn, l’Écriture se sert du terme “ Fin des jours ”, parce qu’il était attaché à l’autre côté ; et c’est pour cela que son sacrifice n’a pas été agréé.
Remarquez que l’Écriture (Gen., IV, 4) dit : “ Abel offrit aussi. ” Par le mot “ aussi ”, l’Écriture nous indique qu’Abel fit de son sacrifice à Dieu la chose principale, alors que la part qu’il accorda à l’ “ autre côté ” n’était pour lui que secondaire, ainsi qu’il est écrit : “ Abel offrit aussi des premiers-nés de son troupeau, et de leur graisse (60). ” Par contre, Caïn fit de son sacrifice à l’ “ autre côté ” la chose principale, et de la part offerte au Saint, béni soit-il, une chose secondaire ; et c’est pourquoi son sacrifice n’a pas été agréé. Pour Job, l’Écriture (Job, I, 4) dit : “ Ses enfants allaient les uns chez les autres, et ils se traitaient chacun à leur jour. lls envoyaient prier aussi leurs trois sœurs de venir boire et manger avec eux. ” L’ange accusateur requérait contre Job pendant tous les jours que ses enfants faisaient la fête ; mais il ne pouvait s’attaquer à lui, ainsi qu’il est écrit (Job, I, 10) : “ N’as-tu pas fait un rempart de toutes parts autour de sa personne, de sa maison et de tous ses biens ? ” Job n’offrait qu’à Dieu, et ne donnait pas sa part à l’ “ autre côté ”, ainsi qu’il est écrit (Job, I, 5) : “ Il offrait des holocaustes pour chacun d’eux. ” Mais pourquoi le Saint, béni soit-il, punit-il Job pour ne pas avoir offert sa part au démon ? — Parce que, si Job l’eût fait, il aurait détourné le démon de la partie sainte, qui aurait pu alors s’élever dans le monde d’en haut. Comme il n’a pas agi ainsi, le Saint, béni soit-il, le punit.
Remarquez que c’est parce que Job ne voulait pas unir le Bien et le Mal qu’il a été puni ; d’abord, il était heureux ; ensuite, il devint malheureux ; et, enfin, il redevint heureux. Dieu nous indique par-là que l’homme doit examiner le Bien, ensuite le Mal, et enfin revenir au Bien ; c’est dans ce principe que consiste le mystère de la Foi.
Remarquez que Job était un des serviteurs du Pharaon ; c’est pourquoi l’Écriture (Ex., IX, 20) dit : “ Ceux d’entre les serviteurs du Pharaon qui craignirent la parole du Seigneur... ” Remarquez en outre que le Saint, béni soit-il, ne voulait pas déplacer Job de son pays où il protégeait le Pharaon ; ce n’est qu’après que Job tomba en défaillance que Dieu se vengea du Pharaon
Rabbi Siméon dit : C’est l’occasion maintenant de révéler des mystères qui attachent le monde d’en haut à celui d’en bas : Pourquoi l’Écriture (Ex., X, 1) dit-elle : “ Viens près du Pharaon ”, au lieu de : “ Va trouver le Pharaon (61) ” ? Mais le Saint, béni soit-il, fit pénétrer Moïse dans le compartiment intérieur où réside le grand dragon ; car l’empire du démon est formé de plusieurs degrés, à la tête desquels se trouve le grand dragon. Moïse avait peur de s’approcher de ce dernier, il n’osait s’approcher que des “ fleuves ” qui constituent les degrés inférieurs du grand dragon, duquel il n’osait s’approcher, parce qu’il avait constaté qu’il a ses racines en haut. Lorsque le Saint, béni soit-il, vit que ni Moïse, ni les anges célestes n’osaient s’approcher du dragon, il dit (Éz., XXIX, 3) : “ Je viens à toi Pharaon, roi d’Égypte, grand dragon, qui te couches au milieu de tes fleuves. ” Il a fallu que le Saint, béni soit-il, lui-même combattit le dragon ; car aucun autre n’osait s’en approcher. Ceux qui connaissent les mystères de leur Maître savent la signification des mots : “ ... Grand dragon, qui couches au milieu de tes fleuves. ”
Rabbi Siméon commença en outre à parler ainsi : Il est écrit (Gen., I, 21) : “ Dieu créa les grands poissons, et tous les animaux qui ont la vie et le mouvement, que les eaux produisirent chacun selon son espèce. ” Ce verset a été déjà expliqué. Mais les “ grands poissons ”désignent [...]
(⁎)

*****

[34b]  
לִוְיָתָן וּבַת זוּגוֹ. (קע''ו ע''ב) תַּנִּינִם חָסֵר כְּתִיב, בְּגִין דְּקָטַל לְנוּקְבָּא, וְסַלְּקָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְצַדִּיקַיָּא. וְאוּקְמוּהָ.

הַתַּנִּים הַגָּדוֹל, תֵּשַׁע יְאוֹרִין אִינּוּן, דְּאִיהוּ רָבִיץ בֵּינַיְיהוּ, וְחַד יְאוֹרָא אִיהוּ, דְּמֵימָיו שְׁכִיכִין, וּבְרֵכָאן דְּמֵימִין דְּגִנְתָּא, נַפְלִין בֵּיהּ תְּלַת זִמְנִין בְּשַׁתָּא. וְכַד תְּרֵין זִמְנִין, מִתְבָּרֵךְ הַהוּא יְאוֹרָא וְלא כָּל כַּךְ, וְכַד חַד לָאו הָכִי.

וְהַאי תַּנִּינָא, עָאל בְּהַהוּא יְאוֹרָא, אִתְתָּקִיף וְאָזִיל וְשָׁאט עָאל גּוֹ יַמָּא, וּבָלַע נוּנִין לְכַמָּה זִינִין, וְשָׁלִיט, וְתָב לְהַהוּא יְאוֹרָא. אִלֵּין תִּשְׁעָה יְאוֹרִין אַזְלִין וְסַלְּקִין וְסַחֲרָנֵיהּ כַּמָּה אִילָנִין. וַעֲשָׂבִין לְזִנַיְיהוּ.

יְאוֹרָא קַדְמָאָה, נָפְקָא מִסִּטְרָא שְׂמָאלָא, בְּחַד צִנּוֹרָא דְּנָגִיד וְנָפִיק, תְּלַת טִפִּין, וְכָל טִפָּה וְטִפָּה אִתְפְּרַשׁ לִתְלַת טִפִּין, וְכָל טִפָּה וְטִפָּה אִתְעָבִיד מִנֵּיהּ יְאוֹרָא חַד, וְאִלֵּין אִינּוּן תִּשְׁעָה יְאוֹרִין, דְּמִתְתָּקְפִין וְאַזְלִין וְשָׁטָאן וְסָחֲרָן בְּכָל אִינּוּן רְקִיעִין.

מִמַּה דְּאִשְׁתְּאַר מֵאִינּוּן טִפִּין כַּד סַיְימִין לְמֵיפַק, אִשְׁתְּאַר טִפָּה חֲדָא, דְּנָפְקָא בִּשְׁכִיכוּ, נָפַל בֵּינַיְיהוּ, וְאִתְעָבִיד מִנֵּיהּ יְאוֹרָא חֲדָא. הַאי יְאוֹרָא אִיהוּ, הַהוּא דְּאַמָרָן דְּאַזְלָא בִּשְׁכִיכוּ.

הַאי יְאוֹרָא, כַּד הַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק, אַפִּיק טִפִּין אַחֲרָנִין רַבְרְבָא (ס''א דברכאן') מִסִּטְרָא דִּימִינָא, מַה דְּאִשְׁתְּאַר מֵאִינּוּן טִפִּין, אִשְׁתְּאַר טִפָּה חֲדָא בִּשְׁכִיכוּ מֵאִינּוּן בִּרְכָּאן, וְנָפַל בְּהַהוּא יְאוֹרָא דְּאִיהוּ שָׁכִיךְ. וְהַאי אִיהוּ יְאוֹרָא דְּעָדִיף מִכֻּלְּהוּ.

כַּד נָפְקִין וּמִתְפָּרְשָׁן אִינּוּן אַרְבַּע נַהֲרִין דְּנָפְקִין מִגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, הַהוּא דְּאִקְרֵי פִּישׁוֹן, נָפִיל בְּהַהוּא יְאוֹרָא וְאִתְכְּלִיל בֵּיהּ. וְעַל דָּא מַלְכוּת בָּבֶל, אִתְכְּלִיל בְּהַאי. וּפִישׁוֹן אִיהוּ מַלְכוּת בָּבֶל. מִיְאוֹרָא דָּא אִתְּזָנוּ וְאִתְמַלְיָין כָּל אִינּוּן יְאוֹרִין אַחֲרָנִין.

בְּכָל יְאוֹרָא וִיאוֹרָא, אַזְלָא וְשָׁאט חַד תַּנִּינָא, וְאִינּוּן תֵּשַׁע. וְכָל חַד וְחַד נָקִיב נוּקְבָּא בְּרֵישֵׁיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ע״ד:י״ג) שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים וְגוֹ'. וַאֲפִילּוּ הַאי הַתַּנִּין הַגָּדוֹל הָכִי הוּא, בְּגִין דְּכֻלְּהוּ נַפְחִין רוּחִין לְגַבֵּי עֵילָּא וְלא לְתַתָּא.

כְּתִיב (בראשית א׳:כ״א) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלהִים. וּכְתִיב וַיִּבְרָא אֱלהִים אֶת הַתַּנִּינִים הַגְּדוֹלִים, בְּכָל עוֹבָדָא דְּאִינּוּן עֶשֶׂר אֲמִירָן, קַיְימִין לְקָבְלַיְיהוּ אִינּוּן עֶשֶׂר יְאוֹרִין. וְחַד תַּנִּינָא מִתְפָּרְפֶּרָא (ס''א מתפרשא) (ס''א מתרפרפא) בְּרוּחָא, לְקָבֵל כָּל חַד וְחַד.

וְעַל דָּא, חַד לְשִׁבְעִין שְׁנִין מִזְדַעְזָע עָלְמָא, בְּגִין דְּהַאי הַתַּנִּין הַגָּדוֹל כַּד הוּא סָלִיק סְנַפִּירוֹי וְאִזְדַּעְזַע, כְּדֵין כֻּלְּהוּ מִזְדַּעְזְעָן בְּאִינּוּן יְאוֹרִין, וְכָל עָלְמָא מִזְדַּעְזְעָא, וְאַרְעָא מִתְחַלְחֱלֶת, וְכֻלְּהוּ כְּלִילָן בְּהַאי תַּנִּין הַגָּדוֹל.

וְהָאָרֶץ הָיְתָה תוֹהוּ וְגוֹ', אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, עוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, חַבְרַיָּא לָעָאן בֵּיהּ, וְיַדְעִין בֵּיהּ, אֲבָל זְעִירִין אִינּוּן, דְּיַדְעִין לְרַמְּזָא עוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, בְּרָזָא דְּתַנִּין הַגָּדוֹל. וְעַל דָּא תָּנֵינָן, דְּכָל עָלְמָא לָא מִשְׁתַּלְשְׁלָא אֶלָּא עַל סְנַפִּירוֹי דְּדָא.

תָּא חֲזֵי וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְגוֹ', תָּנֵינָן הָיְתָה, וְאוֹקִימְנָא. בְּגִין דִּבְּהַאי יְאוֹרָא קַדְמָאָה דְּקַאמְרָן, כַּד הַאי הַתַּנִּין הַגָּדוֹל עָאל בֵּיהּ, כְּדֵין אִתְמַלְיָיא, וְשָׂאטִי וְדָעִיךְ נִיצוֹצִין דְּאִתְלְקָטוּ בְּאִינּוּן עָלְמִין דְּאִתְחֲרָבוּ בְּקַדְמִיתָא.

אִינּוּן תַּנִּינִין אַחֲרָנִין דְּקַאמְרָן, הֲווֹ וְלָא הֲווֹ, אֲמַאי. בְּגִין דְּאִתְחֲלָשׁ חֵילַיְיהוּ דְּלָא יְטַשְׁטְשׁוּן עָלְמָא, בַּר לְשִׁבְעִין שְׁנִין, חַד זִמְנָא, וְאִינּוּן אִתְתְּקָפוּ בְּחֵילָא דְּהַהוּא תַּנִּין הַגָּדוֹל, וְהַאי אִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי לְאִתַּתְקְפָא. וְאִלְמָלֵא נוּקְבֵיהּ קַיֶּימֶת לְגַבֵּיהּ, לָא יָכִיל עָלְמָא לְמִסְבַּל לוֹן. (ובגין כך)

עַד לָא קָטַל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְנוּקְבָּא, הָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ. (ובהו) תֹהוּ הָיְתָה. וּלְבָתַר דְּקָטַל לָהּ, הֲוָה (בראשית ע' ע''א) בֹּהוּ, שָׁרָאת לְאִתְקַיְּימָא. וְחֹשֶׁךְ עַל. עַד לָא הֲוַת נְהִירָא עוֹבָדָא דְּעָבַד.

מֶה עָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מָחַץ רֵישֵׁיהּ דִּדְכוּרָא לְעֵילָּא, וְאִתְכַּפְיָא, בְּגִין דְּהָא תְּהוֹמָא לְתַתָּא, לָא הֲוָה נָהִיר. מַאי טַעְמָא לָא הֲוָה נָהִיר, בְּגִין דְּהַאי הַתַּנִּין הַגָּדוֹל, הֲוָה נָשִׁיב רוּחָא עַל תְּהוֹמָא, וְאַחְשִׁיךְ לֵיהּ, וְלָא מְרַפְרְפָא לְתַתָּא.

וְעָבַר (נ''א ועם כל דא) רוּחָא אַחֲרָא דִּלְעֵילָּא, וְנָשַׁב (נ''א דנשב) וּבָטַשׁ בְּהַהוּא רוּחָא, וְשָׁכִיךְ לֵיהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב וְרוּחַ אֱלהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנִי הַמָּיִם. וְהַיְינוּ דְּתָנֵינָן, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּטַשׁ רוּחָא בְּרוּחָא, וּבָרָא עָלְמָא.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר, נָהִיר נְהִירוּ דִּלְעֵילָּא, וּבָטַשׁ

[...] le Léviathan et sa femelle. Le mot “ thaninim ” (poissons) est écrit sans Yod (62), parce que le Saint, béni soit-il, tua la femelle du Léviathan et en réserva la chair aux justes, ainsi que cela a été déjà dit. Le grand dragon est couché dans neuf fleuves. Un de ces fleuves, dont les eaux sont calmes, a sa source dans l’Éden d’où les eaux lui arrivent trois fois par an ; parfois aussi il ne reçoit ses eaux que deux fois par an ; mais une seule alimentation annuelle ne saurait lui suffire. C’est par ce fleuve que le dragon pénètre dans la mer où il dévore de nombreux poissons et d’où il retourne triomphant dans son fleuve. Il est entouré de neuf autres fleuves, ainsi que d’arbres et d’herbes. La formation de ce fleuve est faite de la manière suivante : Une rigole y amène trois gouttes du “ côté gauche ” ; chacune de ces gouttes se subdivise en trois autres gouttes ; et de ces neuf gouttes se forment neuf fleuves ; ce sont les neuf fleuves qui coulent à travers, tous les firmaments.
Après que ces trois gouttes sont sorties de la rigole, une autre goutte formant le reste du liquide en sort sans bruit ; et c’est elle qui forme le fleuve aux eaux calmes. Des gouttes du “ côté droit ” tombent également dans ce fleuve. C‘est le meilleur de tous les autres fleuves ; et un des quatre fleuves qui sortent du Jardin de l’Éden, appelé Phison, se jette dans ce fleuve et confond ses eaux avec les siennes. C’est pourquoi le royaume de Babylone est désigné sous le nom de “ Phison ”. C’est de ce fleuve que tous les autres se remplissent d’eau. Il y a neuf autres dragons dont chacun couche dans un des neuf fleuves ; chacun de ces neuf dragons, et même le grand dragon, ont les têtes trouées, ainsi qu’il écrit (Ps., LXXIV, 13) : “ Tu as brisé la tête des dragons dans le fond des eaux. ” Car tous respirent d’en haut, et non pas d’en bas (63). Il est écrit (Gen., I, 1) : “ Bereschith bara Élohim. ” Et ensuite il est écrit (Gen., I, 22) : “ Et Dieu créa (va-ibra Élohim) les grands poissons. ” Par cette similitude d’expressions, l’Écriture veut nous indiquer que l’empire de Satan est formé de dix “ fleuves ” à l’exemple de l’empire de Dieu formé de dix “ Verbes ” A la tête de ces dix “ fleuves ” se trouve le grand dragon qui ébranle le monde une fois tous les soixante-dix ans. Quand il étend ses nageoires, tous ceux qui sont dans les fleuves, tout le monde et toute la terre tremblent de frayeur. L’Écriture (Gen., I, 2) dit : “ Et la terre était thohou et bohou. ”
Rabbi Siméon dit : Les collègues étudient l’œuvre de la création et la connaissent ; mais, peu nombreux sont ceux qui connaissent le mystère du grand dragon, qui constitue une des œuvres de la création.
Remarquez que l’Écriture dit : “ Et la terre était thohou et bohou. ” Les démons se multipliaient prodigieusement grâce aux étincelles de sainteté dont ils tiraient leur force dans les mondes préexistants. Pour qu’ils ne puissent plus détruire le monde et qu’ils n’aient plus le pouvoir de se mouvoir une fois tous les soixante-dix ans, il a fallu séparer le grand dragon de sa femelle. Avant que le Saint, béni soit-il, n’ait tué la femelle, la terre était thohou ; mais après qu’il l’eut tuée, la terre devint bohou ; c’était déjà un acheminement vers l’affermissement de la terre. Cependant, ajoute l’Écriture : “ Les ténèbres couvraient la face de l’abîme. ” Pourquoi les ténèbres couvraient-elles l’abîme ? —Parce que le grand dragon répandait son souffle sur le monde et en chassait ainsi la lumière. Que fit le Saint, béni soit-il ? Il brisa la tête du dragon et fit souffler un autre Esprit d’en haut qui frappa l’esprit du dragon et le réduisit au silence ; ainsi qu’il est écrit (Gen., I, 2) : “ Et l’esprit d’Elohim planait sur les eaux. ” Ceci corrobore la tradition aux termes de laquelle Dieu créa le monde par le choc de deux esprits.
L’Écriture ajoute : “ Et Elohim dit : Que la lumière soit faite. ” C’est la lumière d’en haut qui frappa [...]
(⁎)

*****

[35a]  
עַל גַּבֵּי רוּחָא דְּנָשִׁיב, וְאִסְתַּלָּק מֵעַל תְּהוֹמָא, וְלָא חָפָא לֵיהּ. כֵּיוָן דִּתְהוֹמָא אִתְנְהִיר, וְאִיהוּ אִסְתַּלָּק, כְּדֵין הֲוָה נְהִירוּ.

דָּא נָהִיר עַל רֵישֵׁיהּ, וּמַיָּא הֲווֹ נַפְקֵי מִגּוֹ אֲפוּתֵיהּ, וְרוּחָא נָשִׁיב לְעֵילָּא. וְנָהִיר מִנְּהִירוּ דָּא, עַד דְּהֲוָה נָחִית נְהוֹרֵיהּ, מְנַצְנְצָא לְשִׁבְעִין וּתְרֵין נְהוֹרִין דְּשִׁמְשָׁא, כֵּיוָן דְּאִינּוּן נְהוֹרִין אִתְרְשִׁימוּ בְּגוֹ שִׁמְשָׁא לְתַתָּא, הֲווֹ (קפ''ח ע''א) חַיָּיבַיָּא דְּעָלְמָא יַדְעִין בְּהוּ, וַהֲווּ פַּלְחִין לְשִׁמְשָׁא. כֵּיוָן דְּאִסְתַּכַּל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאִינּוּן חַיָּיבַיָּא, סָלִיק נְהוֹרֵיהּ וְגָנִיז לֵיהּ אֲמַאי גָּנִיז לֵיהּ. בְּגִין דְּהַהוּא תַּנִּין, הֲוָה סָלִיק וְנָחִית, וּבָטַשׁ בְּאִינוּן יְאוֹרִין, עַד דְּגָנַז לֵיהּ וְלָא אִתְגַּלְיָא.

וְזָרַע לֵיהּ זְרוּעָא בְּחַד צַדִּיק, דְּאִיהוּ גָּנָּנָא דְּגִנְתָּא, וּזְרוּעָא דְּזָרַע בְּגִנְתָּא, בִּגְנִיזוּ בִּטְמִירוּ (ס''א האי) דְּהַאי אוֹר אִיהוּ.

כַּד הַאי הַתַּנִּין הַגָּדוֹל, חָמֵי דְּצָמַח בְּגִנְתָּא זְרוּעָא דְּאוֹר דָּא, כְּדֵין אִתְּעַר לְסִטְרָא אָחֲרָא, לְהַהוּא נָהָר דְּאִקְרֵי גִּיחוֹן. וְאִתְפְּלָגוּ מֵימוֹי דְּהַאי גִּיחוֹן, חַד שְׁבִילָא דִּילֵיהּ, אִיהוּ אָזִיל גּוֹ הַהוּא זְרוּעָא דְּאַצְמְחָא גּוֹ גִּנְתָּא, וְאַנְהִיר בֵּיהּ בִּרְבוּ דִּזְרוּעָא דָּא, וְאִקְרֵי גִּיחוֹן.

וּמִגּוֹ הַהוּא רְבוּ דִּזְרוּעָא דָּא, אִסְתְּלַק לִרְבוּ דְּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, כַּד אִסְתְּלַק לְמַלְכוּ, דִּכְתִּיב, (מלכים א א׳:ל״ג-ל״ד) וְהוֹרַדְתֶּם אוֹתוֹ אֶל גִּיחוֹן, וּכְתִיב וּמָשַׁח אוֹתוֹ שָׁם. שָׁם, וְלֹא בַּאֲתַר אַחֲרָא, בְּגִין דְּהֲוָה יָדַע דָּוִד מַלְכָּא דָּא, וּמֵימוֹי אַחֲרָנִין אִסְתָּלָקוּ לְמַלְכוּ אַחֲרָא, וְדָא אִיהוּ מַלְכָּא דְּאִיהוּ תַּקִּיפָא.

וְהַאי הַתַּנִּין הַגָּדוֹל, אִתְּעַר לֵיהּ, וְאִסְתַּלָּק סְנַפִּירוֹי דְּהַאי תַּנִּין, בְּהַהוּא נָהָר, לְאִתַּתְקְפָא בֵּיהּ. וְכָל אִינּוּן שְׁאַר יְאוֹרִין כֻּלְּהוּ, סַלְּקִין וְנַחְתִּין בְּתֻּקְפָּא דְּהַאי הַתַּנִּין הַגָּדוֹל, וְתָאַב וְעָאל לְהַהוּא יְאוֹרָא שְׁכִיכָא, וְאִשְׁתְּכַךְ בֵּיהּ.

וּכְדֵין, כַּד הַהוּא אוֹר אִתְגְּנִיז (ס''א לנטלא) לְעִיוּלָא לֵיהּ הַהוּא גָּנָּנָא דְּקַאמְרָן, כְּדֵין נָפַק חֹשֶׁךְ קַדְמָאָה, וּבָטַשׁ עַל רֵישֵׁיהּ, בְּהַהוּא נוּקְבָּא דְּאִתְמַתְּחָא בֵּיהּ, וְאִתְפְּרַשׁ חַד חוּטָא, בֵּין הַהוּא נְהִירוּ דְּאוֹר דָּא דְּאִתְגְּנִיז, וּבֵין הַהוּא חֲשׁוֹכָא דְּחֹשֶׁךְ דָּא, דִּכְתִּיב, (בראשית א׳:ד׳) וַיַּבְדֵּל אֱלהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.

הַאי תַּנִּין, תָּב בְּהַהוּא פְּרִישׁוּ דְּהַאי חוּטָא דְּאַפְרִישׁ, וְאַפְרִישׁ לְאִינוּן (נ''א בין אינון) יְאוֹרִין, גּוֹ חֲשׁוֹכָא, וְאִתְפְּרָשׁוּ נוּנִין לְזִנַיְיהוּ אִלֵּין מֵאִלֵּין, בְּהַהוּא פְּרִישׁוּ.

וְכַד אִתְפְּרָשׁוּ מַיִין עִלָּאִין קַדִּישִׁין. כָּל אִינּוּן יְאוֹרִין אִתְפְּרָשׁוּ, וְעָאלוּ לְגוֹ הַהוּא יְאוֹרָא שְׁכִיכָא דְּאִתְבְּרִיר מִכֻּלְּהוּ, וְנָפִיק וְעָאלִין בֵּיהּ תְּלַת (בלק קצ''ו) זִמְנִין בְּיוֹמָא.

וְכָל אִינּוּן נוּנִין דִּמְגַדְּלָן גּוֹ אִינּוּן יְאוֹרִין, פְּרִישָׁן אִלֵּין מֵאִלֵּין, וְאִקְרוּן לֵילוֹת, וְאִלֵּין אִינּוּן רָאשִׁין לְכָל אִינּוּן נוּנִין דְּנָפְקִין לְבַר, וְאִלֵּין שַׁלְטִין עַל כֻּלְּהוּ. וְאִלֵּין אִקְרוּן בְּכוֹרֵי מִצְרַיִם, וּמֵהָכָא אִתְבַּדָר לְבַר בּוּכְרִין, וְכֻלְּהוּ אִתְּזָנוּ מִשַּׁקְיוּ דְּאִינּוּן יְאוֹרִין. וְהַאי הַתַּנִּין הַגָּדוֹל, שַׁלְטָא עַל כֻּלְּהוּ.

וְכֹלָּא בִּפְרִישׁוּ דְּמַיִין עִלָּאִין, דִּכְתִּיב וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם, וְאִתְרְשִׁימוּ מַיִין קַדִּישִׁין עִלָּאִין, וְאִתְפְּרָשׁוּ לְעֵילָּא, וּמַיִין תַּתָּאִין, אִתְפְּרָשׁוּ כֻּלְּהוּ אִלֵּין מֵאִלֵּין, קַדִּישִׁין וּדְלָא קַדִּישִׁין, וְעַל דָּא אִקְרוּן מַלְאָכִין עִלָּאִין פְּרִישָׁן, בְּגִין דְּאִתְפְּרָשׁוּ אִלֵּין מֵאִלֵּין לְזִנַיְיהוּ.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, רָזָא דָּא, כַּד הַאי הַתַּנִּין הַגָּדוֹל, הֲוָה נָשִׁיב רוּחָא בְּהַהוּא נוּקְבָּא, וּמְרַפְרְפָא לְגַבֵּי עֵילָּא, כָּל אִינּוּן עֲשָׂבִין הֲוָה מְהַפֵּךְ לוֹן לִיבִישׁוּ, עַד דְּרוּחָא אַחֲרָא נָשִׁיב בְּהַהוּא רוּחָא, וְשָׁכִיךְ לֵיהּ לְתַתָּא, וַעֲשָׂבִין צָמְחוּ כְּמִלְּקַדְּמִין. וְשַׁלְטִין וּמְשַׁבְּחָן וְאוֹדָן קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

מִסְּטַר שְׂמָאלָא, וּלְגוֹ יְאוֹרָא שְׁכִיכָא, נָפְקִין בְּעִירִין לְזִנַיְיהוּ, וְאַזְלִין לְמִקְרַב לְגַבֵּי דְּאִינּוּן עֲשָׂבִין וְלָא יַכְלִין, וְתָבִין לְּאַתְרַיְיהוּ. כָּל אִלֵּין יְאוֹרִין אַזְלִין וְשָׁאטִין, עִם הַהוּא תַּנִּינָא דְּשַׁלִיט בְּהוּ, וְסַחֲרִין לְאִינוּן עֲשָׂבִין, וְלָא יַכְלִין. בַּר לְזִמְנִין, דְּרוּחָא עִלָּאָה לָא נָשִׁיב, וְאִיהוּ מְרַפְרְפָא רוּחָא בְּהַהוּא נוּקְבָּא דִּלְעֵילָּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא, כְּדֵין שָׁלִיט הַהוּא רוּחָא עַל אִינּוּן עֲשָׂבִין.

וִיאוֹרָא שְׁכִיכָא תָּב לְאַתְרֵיהּ, וְסַלְּקָא וְנַחְתָּא. וּבְגִין דְּמֵימוֹי שְׁכִיכִין, אָזִיל בִּשְׁכִיכוּ, וְהַאי הַתַּנִּים הַגָּדוֹל סַלְּקָא לְגַבֵּי אִינּוּן יְאוֹרִין, וַעֲשָׂבִין כֻּלְּהוּ מְגַדְּלָן סַחֲרָנֵיהּ דְּהַהוּא יְאוֹרָא שְׁכִיכָא וְאִלֵּין (נ''א ואינון) מְגַדְּלִין בְּכָל עִיבָר, כְּדֵין סַלְּקָא הַהוּא תַּנִּינָא וְאִתְרַבֵּי בֵּינַיְיהוּ, וְתָב לְכָל אִינּוּן יְאוֹרִין.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, דָּא אִיהוּ נָחָשׁ בָּרִיחַ. אֲמַאי בָּרִיחַ. בְּגִין דְּסָגִיר לִתְרֵין סִטְרִין, וְלָא נָפִיק לְעָלְמִין אֶלָּא חַד זִמְנָא לְיוֹבְלָא.

וּבְסִפְרֵי קַדְמָאֵי, דָּא נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן, דְּאִיהוּ בְּעַקִּימוּ תָּדִיר, וְאַיְיתֵי לְוָוטִין עַל עָלְמָא, כַּד הַאי קָם, אִתְּבַר תּוּקְפֵּיהּ

[...] l’esprit du dragon et l’empêcha de dominer le monde ; et aussitôt que ce dernier disparut, la lumière se répandit dans le monde. Au commencement, la lumière du soleil répandait soixante-douze rayons. Les coupables de ce monde ayant commencé à adorer cet astre, le Saint béni soit-il, le priva de ses rayons. Le grand serpent s’étant aperçu que la lumière était cachée alla se précipiter dans le fleuve Gehon (Gen., II, 13). C’est dans ce fleuve que règnent les ténèbres. Ce fleuve donne naissance à d’autres fleuves où de nombreux poissons pullulent. Lorsque les fleuves célestes se dirigent à l’océan d’en haut, les fleuves du démon se dirigent également vers l’océan d’en bas. Tous les poissons qui séjournent dans ces fleuves sont distincts les uns des autres. Leur chef est Lilith, qui préside à tous les poissons chargés de missions en ce monde. Les poissons de ce fleuve sont appelés “ les premiers-nés des Égyptiens ”. Tel est le sens des paroles de l’Écriture (Gen., I, 7) : “ Et il sépara les eaux de dessous le firmament d’avec celles qui étaient au-dessus du firmament. ” Dieu sépara les anges sacrés qui séjournent dans les fleuves d’en haut d’avec les messagers de Lilith qui séjournent dans les fleuves d’en bas.
L’Écriture ajoute : “ Et Élohim dit : Que des corps lumineux soient suspendus au firmament du ciel. ” Ces paroles désignent le serpent faisant cercle. Que signifie “ serpent faisant cercle ”? C’est ce serpent qui entoure le monde, se tenant constamment roulé autour de la terre et qui y porte les malédictions. Il ne se réveille qu’une fois en cinquante ans ; et, s’il veut se dresser debout, [...]
(⁎)

*****

[35b]  
דְּהַהוּא תַּנִּינָא, וְלָא יָכִיל לְמֵיקָם, עַד דְּאָבִיד גִּשְׁמֵיהּ. בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּפִיף לֵיהּ גּוֹ יַמָּא, כַּד עָאל לְגַבֵּיהּ. וְאִיהוּ דָּרַךְ עַל תֻּקְפֵּיהּ דְּיַמָּא. וְתֻקְפֵּיהּ דְּיַמָּא דָּא, אִיהוּ תַּנִּינָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (איוב ט') וְדוֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי יָם.

וְכַד הַאי נָחָשׁ קָם, כְּדֵין מַה כְּתִיב, (ישעיה כ''ז) וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם, דָּא אִיהוּ הַתַּנִּין הַגָּדוֹל. וְעַל דָּא כְּתִיב, (יחזקאל כ''ט) הִנְנִי עָלֶיךָ. וְדָא נָחָשׁ, אִיהוּ מְאֹרֹת, בִּלְוָוטִין לְכֹלָּא, בְּגִין דְּאִיהוּ תַּקִּיפָא עָלֵיהּ, בְּתֻקְפֵּיהּ דְּהַהוּא נָהָר רַבְרְבָא, דְּאִקְרֵי חִדֶּקֶל, וְהָא אוֹקִימְנָא.

הַהוּא נָחָשׁ אִיהִי בְּיַבֶּשְׁתָּא כַּד נָפְקִין דָּא בְּדָא, דָּא דִּבְיַבֶּשְׁתָּא אִתְתְּקַף תָּדִיר, בְּגִין דְּכָל אוֹרְחוֹי וְתֹקְפוֹי בְּיַבֶּשְׁתָּא אִיהוּ, וְאָכִיל אַרְעָא וְעַפְרָא תָּדִיר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית ג') וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ. דָּא גַּדִּיל בְּעַפְרָא, וְדָא גַּדִּיל בְּמַיָּא. נָחָשׁ דְּאִתְגַּדִּיל בְּמַיָּא, לָאו תַּקִּיפָא כְּהַאי דְּאִתְגַּדִּיל בְּיַבֶּשְׁתָּא, וְעַל דָּא כְּתִיב (בראשית א') מְאֹרֹת חָסֵר.

וְדָא אִזְדָּמַן לְגַבֵּי הַהוּא דְּמַיָּא. וְאַף עַל גַּב (ודא לא) דְּאִזְדְּמַן לְגַבֵּיהּ, לָא אֲגַח לְגַבֵּיהּ, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי, דְּקָטִיל לֵיהּ מִגּוֹ יַמָּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא בְּגִין גַּסּוּת רוּחָא דְּבֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (יחזקאל כ''ט) אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וְגוֹ'.

וְעָבַר יְיָ' לִנְגּוֹף אֶת מִצְרַיִם וְגוֹ'. תָּנָא אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, הַאי קְרָא קַשְׁיָא, וְכִי וְרָאָה אֶת הַדָּם וְאַחַר כַּךְ וּפָסַח, דְּמַשְׁמַע דְּסִימָנָא הוּא דְּעָבִיד. וְאִי תֵּימָא בְּגִין דָּמָא דְּאִיהוּ מִצְוָה, אֲמַאי לְבַר. וַאֲמַאי בִּתְלַת דּוּכְתֵּי דְּפִתְחָא. וְהָא כְּתִיב (דניאל ב׳:כ״ב) הוּא גַּלֵּי עֲמִיקָתָא וְגוֹ'. וּמַאי טַעְמָא בָּעָא דְּאִתְגַּלְיָא דָּמָא עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת.

אֶלָּא תָּנָא, כְּתִיב, (דברים ל''ב) וַיַּרְא יְיָ' וַיִּנְאָץ, וּכְתִיב, (בראשית ו') וַיַּרְא יְיָ' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ. וְתָנֵינָן לָא אִתְחָזֵי אַשְׁגָּחוּתָא דִּלְעֵילָּא, אֶלָּא כַּד אִתְחָזֵי לְתַתָּא עוֹבָדָא דְּאִתְעָבֵידוּ עוֹבָדָא מִנֵּיהּ וְעַל דָא (נ''א ועד דעבדין עובדא לתתא) לָא מַשְׁגִּיחִין (נ''א לאבאשא), בַּר הִרְהוּרָא דְּעֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִּיב, (דברים י''א) הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם. וּמִדְּאִתְעָבֵיד עוֹבָדָא, אַשְׁגָּחוּתָא דִּלְעֵילָּא אִתְּעַר, וּבְגִין כַּךְ, כֹּלָּא, בֵּין לְטָב וּבֵין לְבִישׁ, בְּעוֹבָדָא תַּלְיָא מִלְּתָא.

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, כָּל שְׁוָקֵי מִצְרַיִם, מַלְיָין טַעֲוָון הֲווֹ, וְעוֹד דִּבְכָל בֵּיתָא וּבֵיתָא, הֲווֹ שְׁכִיחֵי זִינִין, דְּמִתְקַטְרֵי בְּחָרָשַׁיְיהוּ, בְּאִינּוּן כִּתְרִין תַּתָּאִין דִּלְתַתָּא, וּמִתְעָרִין רוּחַ מִסְאֲבָא בְּגַוַויְיהוּ.

וְרָזָא דְּמִלָּה תָּנָא, כְּתִיב, וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת. אֲגוּדַּת אֵזוֹב לָמָּה. בְּגִין לְבַעֲרָא רוּחַ מִסְאֲבָא מִבֵּינַיְיהוּ, (נ''א האי קרא קשיא וכי וראה את הדם ואחר כך ופסח דמשמע דסימנא הוא דעביד אמאי והא כלא גלייא קמיה קודשא בריך הוא וכתיב הוא גלי עמיקתא ומסתרתא אלא תנא כתיב וירא יי' וינאץ וגו' וכתיב וירא יי' כי רבה רעת וגו' ותנינן לא אתחזי אשגחותא לעילא אלא כד אתחזי לתתא עובדא ומדאתעבד עובדא אשגחותא לעילא אתער ובגין כך כולא בין לטב בין לביש בעובדא תלייא מלתא. ולקחתם אגודת אזוב וגו' אגודת אזוב למה ומאי טעמא בעא דאתגלייא דמא על המשקוף ועל שתי המזוזות. אמר רבי יוסי כל שוקי מצרים מליין טעוון הוו ובכל ביתא וביתא הוו שכיחי זינין דמקטרין בחרשייהו באינון בתרין תתאין דלתתא ומתערין רוח מסאבא בגוייהו ועל דא אגודת אזוב בגין לבערא רוחי מבינייהו) וּלְאַחֲזָאָה בְּפִתְחַיְיהוּ, בְּהָנֵי תְּלַת דּוּכְתֵּי, מְהֵימָנוּתָא שְׁלֵימָתָא. חַד הָכָא, וְחַד הָכָא, וְחַד בְּגַוַויְיהוּ בְּגִין כַּךְ, וּפָסַח יְיָ' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגּוֹף, מִשּׁוּם דְּחָמֵי שְׁמָא קַדִּישָׁא רָשִׁים עַל פִּתְחָא.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, אִי הָכִי אֲמַאי דָּמָא, דְּהָא תָּנֵינָן, חִוָּור וְסוּמָק וְחַד דְּכָלִיל בֵּינֵי גַּוְונֵי. אֲמַר לֵיהּ, תְּרֵי דָּמֵי הֲווֹ, חַד דְּמִילָה, וְחַד דְּפִסְחָא. דְּמִילָה רַחֲמֵי. דְּפִסְחָא דִּינָא.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, לָאו הָכִי, אֶלָּא כְּמָה דְּאוֹלִיפְנָא, דְּאַחְזָר הַהוּא דָּמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְרַחֲמֵי, כְּאִילּוּ הֲווֹ חִוָּור בְּגוֹ גַּוְונֵי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (יחזקאל ט״ז:ו׳) וָאֶעֱבוֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וְאוֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וְגוֹ'. וְאַף עַל גַּב דְּהֲוָה סוּמָקָא, אִתְחֲזָר לְרַחֲמֵי, דִּכְתִּיב בְּדָמַיִךְ חֲיִי. וּבְגִין כָּךְ, רָשִׁים פִּתְחָא בִּתְלַת סִטְרִין, חַד הָכָא, וְחַד הָכָא, וְחַד בֵּינַיְיהוּ.

תָּאנֵי ר' חִזְקִיָּה, תְּרֵין דָּמֵי אִתְחָזוּ, לָקֳבֵל תְּרֵי כִּתְרִין, דְּאִתְחָזוּ (נ''א דאתערו) לְעֵילָּא בְּהַהִיא שַׁעֲתָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, חַד כִּתְרָא דִּכְלִילָא בִּתְרֵין סִטְרִין טְמִירִין,

[...] Dieu en brise la force. Le Saint, béni soit-il, le foule constamment aux pieds, pour l’empêcher de se redresser, ainsi qu’il est écrit (Job, IX, 8) : “ ... Qui marche sur les flots de la mer. ” Et quand le serpent se redressera, alors s’accompliront les paroles de l’Écriture (Is., XXVII, 1) : “ En ce temps-là le Seigneur viendra avec sa grande épée, son épée pénétrante et invincible, pour punir Léviathan, ce serpent immense, Léviathan, ce serpent à divers plis et replis, et il fera mourir la baleine qui est dans la mer. ” Remarquez que le serpent vit sur la terre, alors que le poisson vit dans l’eau. La force du démon vivant dans l’eau n’est pas si grande que celle de celui vivant sur la terre ferme ; et c’est pourquoi le mot “ meôroth ” est écrit sans Vav. Bien qu’à la fin des temps il doive y avoir rencontre entre le démon de la mer et celui de la terre ferme, ce ne sera pas ce dernier qui combattra le premier ; ce sera le Saint, béni soit-il, lui-même, qui tirera le démon de l’eau, à cause de son orgueil, ainsi qu’il est écrit (Éz., XXIX, 3) : “ Voici ce que dit le Seigneur Dieu : Je viens à toi, Pharaon, roi d’Égypte, grand dragon qui te couches au milieu de tes fleuves, etc. ” “ Et (Ex., XXII, 23) le Seigneur passera en frappant les Égyptiens ; et lorsqu’il verra ce sang, sur le haut de vos portes et sur les deux poteaux, il passera la porte de vos maisons, et il ne permettra pas à l’ange exterminateur d’entrer dans vos maisons, ni de vous frapper. ”
Rabbi Yossé dit : Ce verset offre une difficulté, en ce sens qu’il laisse supposer que ce n’est qu’après que Dieu aura vu le sang à la porte qu’il passera et refusera à l’ange exterminateur d’y pénétrer. Dieu a-t-il donc besoin d’un signal ? On répondra peut-être que le sang sur les portes n’avait point pour but de servir de signe à Dieu, mais de protéger les maisons, en raison de la bonne œuvre d’où le sang émane, c’est-à-dire de l’agneau pascal. Mais cette explication ne saurait suffire, car, s’il en était ainsi, pourquoi l’aspersion devait-elle avoir lieu à l’extérieur des maisons, et pourquoi en trois endroits différents de la porte ? L’Écriture (Dan., II, 22) ne dit-elle pas : “ C’est lui qui révèle les choses les plus profondes et les plus cachées, qui connaît ce qui est dans les ténèbres, etc. ” ? Et pourquoi aussi fallait-il précisément que l’aspersion eut lieu de manière apparente sur le haut de la porte et sur les deux poteaux ? Mais voici ce que nous avons appris à ce sujet. L’Écriture (Deut., XXXII, 19) dit : “ Le Seigneur a vu, et il en a été ému de colère. ” Et ailleurs (Gen., VI, 5) il est écrit : “ Et Dieu vit que la malice des hommes qui vivaient sur la terre était extrême. ” Or.
Une tradition nous apprend qu’aucun mouvement ne se produit en haut qu’après qu’un acte d’ici-bas devient visible. Dieu ne châtie l’homme que quand celui-ci réalise une mauvaise action ; la pensée n’est punie que pour ce qui concerne le culte de l’idolâtrie, ainsi qu’il est écrit (Deut., XI, 16) : “ Prends bien garde que ton cœur ne se laisse pas séduire, etc. ” Ainsi, l’homme n’attire l’attention d’en haut que par ses actes d’ici-bas, soit bons, soit mauvais Rabbi Yossé dit en outre : Toutes les rues d’Égypte étaient pleines de magiciens, et dans chaque maison on trouvait des objets servant à opérer la magie ; les magiciens appelaient à leur aide les “ couronnes inférieures ”, c’est-à-dire l’esprit du démon, et attiraient sur eux la souillure. Telle est la raison des paroles de l’Écriture (Ex., XII, 22) : Trempez un petit bouquet d’hysope dans le sang que vous aurez mis sur le seuil de votre porte, et vous en ferez une aspersion sur le haut de la porte et sur les deux poteaux. Pourquoi un bouquet d’hysope ? Pour faire disparaître l’esprit impur de leurs maisons. L’ordre d’aspersion sur le haut de la porte et sur les deux poteaux avait pour but de faire imprimer sur la porte l’emblème de la Foi parfaite : Un d’un côté, Un de l’autre côté, et Un au milieu.
C’est pourquoi l’Écriture dit : “ Et le Seigneur passera la porte de vos maisons, et il ne permettra pas à l’ange exterminateur d’entrer dans vos maisons et de vous frapper ” Car le Nom sacré se trouvera gravé sur la porte.
Rabbi Yehouda demanda : S’il en est ainsi, pourquoi l’emblème sacré fut-il marqué en rouge avec du sang, alors qu’Une tradition nous apprend que l’emblème est composé de trois couleurs : le blanc, le rouge et une troisième couleur qui tient le milieu entre les deux précédentes ?
Rabbi Yossé lui répondit : Le sang était le symbole de la circoncision de l’immolation de l’agneau pascal ; le sang de la circoncision est l’emblème de la clémence, et celui de l’agneau pascal est l’emblème de la rigueur. Rabbi Yehouda répliqua : Tel n’est pas le sens de l’ordonnance divine. Nous avons appris, en effet, que le Saint, béni soit-il, rendit même le sang clément, et bien que d’habitude il exprime la rigueur, il annonçait la clémence en l’occurrence, ainsi qu’il est écrit (Éz., XVI, 6) : “ Passant auprès de toi, je t’ai vue foulée aux pieds dans ton sang et je te dis, lorsque tu étais couverte de ton sang : Vis ; quoique tu sois couverte de ton sang, vis. ”
Rabbi Hizqiya dit : Les deux genres de sang étaient l’image des deux couronnes célestes.
Rabbi Yossé dit : Le sang était l’image de la seule “ Couronne du milieu ” qui tienne des deux [...]
(⁎)

*****

[36a]  
בְּרַחֲמֵי וְדִינָא.

אָמַר רִבִּי אַבָּא, בְּכַמָּה אַתְרִין חָס קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל בְּנוֹי: עָבֵד בַּר נָשׁ בֵּיתָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לֵיהּ, כְּתוֹב שְׁמִי, וְשַׁוֵּי לְפִתְחָךְ, וְאַתְּ שָׁרֵי לְגוֹ בֵּיתָא, וַאֲנָא אוֹתִיב לְבַר בְּפִתְחָךְ לְנַטְרָא לָךְ. וְהָכָא אָמַר, רָשִׁים עַל פִּתְחָא רָזָא דִּמְהֵימָנוּתָא דִּילִי, וְאַתְּ שָׁרֵי לְגוֹ בֵּיתָךְ, וַאֲנָא נָטִיר לָךְ לְבַר, דִּכְתִּיב וְאַתֶּם לא תֵּצֵאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר, וּכְתִיב וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת וּפָסַח ד' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגּוֹף.

תּוּ אָמַר רִבִּי אַבָּא, כְּגַוְונָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא עֲבָדוּ בְּהַהוּא שַׁעֲתָא. מַה שְּׁמָא קַדִּישָׁא ה אִתְחֲזָר בְּהַאי שַׁעֲתָא דִּינָא, אוּף הָכִי אִתְחֲזָר הַאי דָּמָא בְּהַאי שַׁעֲתָא דִּינָא, דִּכְתִּיב וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת, רְשִׁימָא דְּכֻלְּהוּ סוּמָקָא, לְאִתְחֲזָאָה, דְּהָא אִתְחֲזָר בְּדִינָא, לְמֶעְבַּד נוּקְמִין.

וְרָזָא דְּמִלָּה, כְּגַוְונָא דְּהַוֵי לְעֵילָּא בְּהַהוּא שַׁעֲתָא, כַּד בָּעֵי לְאִתְחֲזָאָה לְתַתָּא, אִי רַחֲמֵי רַחֲמֵי, וְאִי דִּינָא דִּינָא, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם וְגוֹ'. וּלְזִמְנָא דְּאָתֵי כְּתִיב, (ישעיהו ס״ג:א׳) מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה. דְּזַמִּין לְאַחֲזָאָה (נ''א לאתחזרא) כֻּלְּהוּ דִּינָא לְמֶעְבַּד נוּקְמִין.

וְאַתֶּם לֹא תֵּצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר. מַאי טַעֲמָא, מִשּׁוּם דְּתָנֵינָן, אָמַר רִבִּי יִצְחָק, (אמר רבי ירמיה) לָא לִיבָעֵי לֵיהּ לְאִינִשׁ לְמֵיזַל בְּשׁוּקָא, וּלְאִשְׁתַּכְּחָא בְּשׁוּקָא, בְּזִמְנָא דְּדִינָא תַּלְיָא בְּמָתָא, דְּכֵיוָן דִּרְשׁוּתָא אִתְיְיהִיב לִמְחַבְּלָא, מַאן דְּפָגַע בֵּיהּ אִתְּזַק. וְהָכָא מִשּׁוּם דְּדִינָא אִשְׁתְּכַח, לָא בַּעְיָא לְנָפְקָא לְבַר.

תַּנְיָא אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּהַהוּא מַמָּשׁ דְּאִשְׁתְּכַח דִּינָא לְמִצְרָאֵי, בְּהַהוּא מַמָּשׁ אִשְׁתְּכַח רַחֲמֵי לְיִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵיכֶם. וְכֵן תָּנָא, בְּכָל אִינּוּן כִּתְרִין קַדִּישִׁין דִּלְעֵילָּא, כְּמָה דְּאִשְׁתְּכַח דִּינָא, אִשְׁתְּכַח רַחֲמֵי, וְכֹלָּא בְּשַׁעֲתָא חֲדָא. תָּנָא רִבִּי חִזְקִיָּה, כְּתִיב, (ישעיהו י״ט:כ״ב) וְנָגַף יְיָ' אֶת מִצְרַיִם נָגוֹף וְרָפֹא. נָגוֹף לְמִצְרַיִם, וְרָפֹא לְיִשְׂרָאֵל. מַאי וְרָפֹא. מִמַאי שֶׁנִּימוֹלוּ צְרִיכִים רְפוּאָה.

וְתָנָא, בְּאוֹתָה שָׁעָה שֶׁנִּגְּפוּ מִצְרָאֵי, בְּאוֹתָה שָׁעָה נִתְרַפְּאוּ יִשְׂרָאֵל. דְּתַנְיָא אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, (אמר רבי חזקיה) מַהוּ דִּכְתִּיב, וּפָסַח יְיָ עַל הַפֶּתַח, מַאי עַל הַפֶּתַח. וּפָסַח יְיָ' עֲלֵיכֶם מִבָּעֵי לֵיהּ. אֲבָל עַל הַפֶּתַח, עַל הַפֶּתַח מַמָּשׁ זֶהוּ פֶּתַח הַגּוּף. וְאֵי זֶהוּ פֶּתַח הַגּוּף. הוֵי אוֹמֵר זוֹ מִילָה.

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְפְּלַג לֵילְיָא, וְכִתְרָא קַדִּישָׁא אִתְּעַר לְגַבָּהּ (נ''א אתערב ביה) דְּכוּרָא. וּמַאן דְּכוּרָא. חֶסֶד עִלָּאָה, דְּמַשְׁמַע, דְּדָא בְּלָא דָּא לָא סַלְּקָא, וּבְגִין דָּא, דָּא מָחֵי, וְדָא מַסֵּי, וְכֹלָּא בְּשַׁעֲתָא חֲדָא.

וּכְתִיב, וּפָסַח יְיָ עַל הַפֶּתַח הַיָּדוּעַ. מַאי הַפֶּתַח, מִשּׁוּם דְּאִיהוּ פִּתְחָא וּמְשִׁיכָא דְּרוּחָא וְגוּפָא, וְתָא חֲזֵי, עַד לָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם, הֲוָה אָטִים וְסָתִים מִכָּל סִטְרוֹי. מִדְּאִתְגְּזַר אִתְפְּתַח מִכֹּלָּא, וְלָא הֲוֵי אָטִים וְסָתִים כְּקַדְמִיתָא.

וְהַיְינוּ רָזָא דְּתָנֵינָן, (בראשית י''ח) וְהוּא ישֶׁב פֶּתַח הָאֹהֶל. מִשּׁוּם דְּאִתְגַּלְיָיא יוֹ''ד. מַאי קָא מַיְירֵי. אֶלָּא אָמַר רִבִּי יִצְחָק דְּהוּא אַשְׁרֵי בְּגִלּוּיָא דָּא, חֶסֶד בְּצֶדֶק. וְדָא הוּא פִּתְחָא, דְּמַשְׁכְּנָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, מַשְׁמַע דִּכְתִּיב הָאֹהֶל, הָאֹהֶל הַיָּדוּעַ.

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, כַּד אִתְגַּלְּיָיא הַאי יוֹ''ד, אִתְבָּשַּׂר, (נ''א אתבשם) וְאִתְבְּרַךְ בְּפֶתַח הָאֹהֶל, דְּהִיא צֶדֶק, לְאִתְבַּסְּמָא בְּחֶסֶ''ד. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, כְּחוֹם הַיּוֹם, דְּהוּא שַׁעֲתָא דְּשַׁלְטָא חֶסֶד, חוּלָקָא דְּאַבְרָהָם. וּמְנָא לָן דְּהַאי פֶּתַח הָאֹהֶל, אִתְבַּסַּם לְקָבְלֵיהּ דְּאַבְרָהָם. דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ד:א׳) וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל, דְּאִתְבָּסָּם בְּחֶסֶ''ד, מִדְּאִתְגַּלְיָיא יוֹ''ד.

אָמַר רִבִּי אַבָּא, וְהוּא יוֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל, כְּמָה דִּכְתִּיב וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. דְּדָא הוּא פִּתְחָא קַדִּישָׁא, כִּתְרָא עֲשִׁירָאָה. כְּחוֹם הַיּוֹם, כְּמָה דְּאִתְיְיהִיב לֵיהּ כִּתְרָא דְּחֶסֶד, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב כְּחוֹם הַיּוֹם. כְּמָה דְּיָתִיב בְּהַאי, כַּךְ יָתִיב בְּהַאי, דְּלָא סָלִיק הַאי בְּלא הַאי.

דָּבָר אַחֵר

[...] côtés : de la Clémence et de la Rigueur.
Rabbi Abba dit : Le Saint, béni soit-il, manifeste en plusieurs occasions son amour pour ses enfants. Un homme vient-il de bâtir une maison, le Saint, béni soit-il, lui dit : Écris mon Nom et applique-le sur ta porte, et je me tiendrai toujours devant ta porte pour te garder (64). Ici, en Égypte également, Dieu dit aux Israélites : Tracez sur vos portes l’emblème du mystère de la Foi, et je me tiendrai dehors et veillerai sur vous.
Rabbi Abba dit en outre : Les trois aspersions avaient la forme de la lettre Hé (h), parce que, de même que le Nom sacré exprimé par cette lettre était devenu Rigueur à cette époque, de même le sang de devant la porte attirait la rigueur sur les Égyptiens. Du temps futur. l’Écriture (Is., LXIII, 1) dit : “ Qui est celui-ci qui vient d’Édom qui vient de Bosra, avec sa robe teinte de rouge ? ” Car, à la fin des temps, Dieu se vengera d’Édom. L’Écriture (Ex., XII, 22) ajoute : “ Que nul de vous ne sorte hors de la porte de sa maison jusqu’au matin. ” Pourquoi ? En raison de la sentence de Rabbi Isaac, aux termes de laquelle l’homme ne doit pas sortir dans la rue, pendant que la rigueur sévit dans la rue, parce que l’ange exterminateur est autorisé à léser tous ceux qu’il rencontre.
Rabbi Yossé dit : Au même instant où la clémence s’exerçait à l’égard d’Israël, la rigueur sévissait contre les Égyptiens. Les procédés des “ couronnes supérieures ” sont ainsi faits que la Rigueur se manifeste simultanément avec la Clémence.
Rabbi Hizqiya dit : L’Écriture (Is., XIX, 22) dit : “ Et le Seigneur frappera l’Égypte d’une plaie ; il frappera et il guérira. ” Dieu frappa les Égyptiens, et guérit les Israélites. Comme à leur sortie d’Égypte, les Israélites se circoncirent ; ils avaient besoin d’une guérison. Or, le même acte de Dieu qui frappa les Égyptiens guérit les Israélites. Pourquoi l’Écriture dit-elle : “ Et le Seigneur passera devant la porte ”, au lieu de : “ ... Passera devant nous ” ? Mais, le mot “ porte ” désigne la porte du corps, qui est le membre de la génération (65). Rabbi Siméon dit : A l’heure de minuit, le Principe mâle met la couronne sur sa tête. Et qu’est-ce que le Principe mâle ? C’est le degré de la Clémence céleste. Voilà pourquoi, à cette heure, la clémence et la rigueur dominent simultanément ; l’une frappe et l’autre guérit.
Remarquez que, tant qu’Abraham n’a pas été circoncis, il n’a pas pu voir la “ Porte ” ; mais, aussitôt après sa circoncision, l’Écriture (Gen., XVIII, 1) dit : “ Et il était assis près de la porte. ” Le Yod s’était révélé à lui, ce qui veut dire : le degré de la Clémence. Tel est également le sens des paroles (Gen., XXIV, 1) : “ Et le Seigneur avait béni Abraham en toutes choses ”, ce qui veut dire : le degré de la Clémence s’était révélé à lui. D’après une autre interprétation, [...]
(⁎)

*****

[36b]  
וְעָבַר יְיָ לִנְגּוֹף אֶת מִצְרַיִם. מַאי וְעָבַר. דְּעָבַר עַל שׁוּרֵי דִּינָא דְּכִתְרִין, (נ''א דקטרין) דַּהֲווֹ מִתְקַשְּׁרֵי בְּכִתְרִין אַחֲרָנִין דִּלְעֵילָּא, וְשָׁרָא לְהוּ מִקִּיּוֹמֵיהוֹן, וְעָבַר עַל אוֹרְחוֹי, בְּגִין לְמֶעְבַּד בְּהוּ דִּינָא, וּלְנַטְרָא לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל, וּכְדֵין הוּא, כָּל וְעָבַר, וְעָבַרְתִּי, וַיַּעֲבֹר, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַעְבַר עַל כָּל אוֹרְחוֹי, אוֹ לְדִינָא, אוֹ לְרַחֲמֵי. הָכָא וְעָבַר, בְּגִין לְמֶעְבַּד דִּינָא, הָתָם וַיַּעֲבֹר, בְּגִין לְרַחֲמָא.

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיְיָ' הִכָּה כָּל בְּכוֹר וְגוֹ'. (כתיב (תהילים ס״ט:י״ד) ואני תפלתי לך יי עת רצון וגו') ר' חִיָּיא ור' יוֹסֵי הֲווֹ אַזְלֵי מֵאוּשָׁא לְלוּד, וַהֲוָה רִבִּי חִיָּיא רָכִיב בְּחַמְרָא. אָמַר ר' יוֹסֵי, נֵיתִיב הָכָא וְנַצְלֵי, דְּהָא מָטָא זִמְנָא דִּצְלוֹתָא דְּמִנְחָה, וְתָנֵינָן, לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּצְלוֹתָא דְּמִנְחָה. אֲמַאי זָהִיר. מִשּׁוּם דְּהִיא שַׁעֲתָא דְּתַלְיָא דִּינָא וּבָעֵי בַּר נָשׁ לְכַוְּונָא דַּעְתֵּיהּ, נָחַת ר' חִיָּיא וְצַלֵּי.

עַד דַּהֲווֹ אַזְלֵי, נָטָה שִׁמְשָׁא לְמֵיעַל. אָמַר רִבִּי חִיָּיא לְר' יוֹסֵי אֲמַאי אַתְּ שָׁתִיק. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מִסְתַּכֵּל הֲוֵינָא בְּדַעְתָּאי, דְּלֵית עָלְמָא מִתְקַיְּימָא, אֶלָּא עַל רֵישֵׁיהוֹן דְּעַמָּא. אִי רֵישֵׁי עַמָּא זַכָּאִין, טַב לְעָלְמָא, טַב לְעַמָּא. וְאִי לָא זַכָּאִין, וַוי לְעָלְמָא, וַוי לְעַמָּא.

אָמַר רִבִּי חִיָּיא, וַדַּאי כַּךְ הוּא, מְנָלָן. דִּכְתִּיב, (דברי הימים ב י״ח:ט״ז) רָאִיתִי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל נְפוֹצִים עַל הֶהָרִים כְּצֹאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶן רוֹעֶה וַיֹּאמֶר יְיָ לא אֲדֹנִים לָאֵלֶּה יָשׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם. יָשׁוּבוּ, יֵשְׁבוּ מִבָּעֵי לֵיהּ. לְבֵיתוֹ, בְּבֵיתוֹ מִבָּעֵי לֵיהּ. דְּהָא בְּאַתְרַיְיהוּ קַיְימֵי.

אֶלָּא הָכִי תָּנֵינָן, אִי רֵישָׁא דְּעַמָּא לָא זָכֵי, עַמָּא מִתָּפְסָן בְּחוֹבֵיהּ. מְנָלָן. דִּכְתִּיב, (שמואל ב כ״ד:י״ז) וַיֹּאמֶר דָּוִד וְגוֹ' הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ, (ס''א וכתיב (דברי הימים א כ״א:י״ז) ואני הוא אשר חטאתי וגו') דָּוִד חָב, וְיִשְׂרָאֵל סָבְלוּ. וְאִי רֵישָׁא דְּעַמָּא מִתְפַּס בְּחוֹבֵיהּ, עַמָּא מִשְׁתֵּזְבָן. דְּהָא דִּינָא לָא שַׁרְיָא עָלַיְיהוּ. דִּכְתִּיב, וַיֹּאמֶר יְיָ לֹא אֲדֹנִים לָאֵלֶּה, כְּלוֹמַר, (ס''א אם אלו) אִלּוּ לָא הֲווֹ רֵישִׁין לְעַמָּא, מֵהַאי אוֹרְחָא יָשׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם. כֻּלְּהוּ מִשְׁתֵּזְבָן, אִי רֵישֵׁיהוֹן מִתָּפְסָן. וַאֲפִילּוּ יְהוֹשָׁפָט אִתְגְּזַר עָלֵיהּ לְאִתְעַנְּשָׁא, מִשּׁוּם דְּאִתְחֲבָּר בְּאַחְאָב. אִי לָאו הַהוּא צְוָוחָא, דִּכְתִּיב, (מלכים א', כ''ב) וַיִּזְעַק יְהוֹשָׁפָט.

עַד דַּהֲווֹ אַזְלֵי רָמַשׁ לֵילְיָא, אָמְרוּ, מַה נַּעְבִיד, אִי נֵיזִיל חָשַׁךְ לֵילְיָא, אִי נֵיתִיב דַּחֲלָא הוּא. סָטוּ מֵאוֹרְחָא, יָתְבוּ תְּחוֹת אִילָנָא חַד. וְיָתְבוּ וַהֲווּ אַמְרֵי מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא דְּמִיכוּ.

בְּפַלְגוּת לֵילְיָא, חָמוּ חַד אַיַּלְתָּא דְּעָבְרָא קָמַיְיהוּ, וַהֲוַת צַוְחַת וּרְמִיאַת קָלִין שָׁמְעוּ, קָמוּ ר' חִיָּיא ור' יוֹסֵי וְאִזְדַּעֲזָעוּ. שָׁמְעוּ חַד קָלָא דְּמַכְרְזָא וְאָמַר, מִתְעָרִין קוּמוּ. נַיְימִין אִתְּעָרוּ. עָלְמִין, אִזְדְּמָנוּ לְקָדְמַת מָרֵיכוֹן. (דהא קלא נפק דכאיב אילתא דלעילא ותתא. דכתיב (תהילים כ״ט:ט׳) קול יי' יחולל אילות ויחשוף יערות) דְּהָא מָרֵיכוֹן מַפִיק לְגַּן עֵדֶן, דְּאִיהוּ הֵיכָלֵיהּ, לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִּיקַיָּא, דִּכְתִּיב וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אוֹמֵר כָּבוֹד.

אָמַר רִבִּי חִיָּיא, הַשְׁתָּא פָּלְגוּ דְּלֵילְיָא מַמָּשׁ. וְקָלָא דָּא, הוּא קָלָא דְּנָפַק, וְכָאִיב אַיַּלְתָּא דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, דִּכְתִּיב קוֹל יְיָ' יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת. זַכָּאָה חוּלָקָנָא, דְּזָכֵינָא לְמִשְׁמַע דָּא.

וְתָא חֲזֵי רָזָא דְּמִלָּה, בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְחָזֵי עַל (ויצא קע''ו) גִּנְתָּא, כָּל גִּנְתָּא אִתְכְּנַשׁ, וְלָא מִתְפְּרַשׁ מֵעֵדֶן. וּמֵהַאי עֵדֶן מַבּוּעֵי נָפְקִין, לְכַמָּה אוֹרְחִין וּשְׁבִילִין, וְהַאי גִּנְתָּא, אִתְקְרֵי צְרוֹרָא (קע''ג) דְּחַיֵּי, דְּתַמָּן מִתְעַדְּנִין צַדִּיקַיָּא, מִנְּהִירוּ דְּעָלְמָא דְּאָתֵי. וּבְהַאי שַׁעֲתָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְגְּלֵי עָלַיְיהוּ. וְתָנֵינָן בְּשַׁעֲתָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעַר בְּגִנְתָּא דְעֶדֶן לְאִשְׁתָּעֲשֶׁעָא עִם צָדִיקַיָּיא כָּרוֹזָא נָפִיק וְקַרֵי עוּרִי צָפוֹן וּבֹאִי תֵּימָן הֲפִיחִי גָּנִי יִזְּלוּ בְּשַׂמָיו יָבוֹא דּוֹדִי לְגָנוֹ וְיֹאכַל פֶּרִי מְגַדָיו מַאי וְיֹאכַל פֶּרִי מְגַדָיו אִלֵין קֹרְבָּנִין דְּאִתְקְרַבוּ קַמֵּיהּ מִּנִשְׁמָתֵּיהוֹן דְצַדִיקָיָּיא הָאי בְּפַלְגוּת לֵילְיָא בְּשַׁעֲתָא אַחֲרָא שְׁאָר קֹרְבָּנִין מַמָּשׁ.

יָתְבוּ רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּכַמָּה זִמְנִין שָׁאִילְנָא, הַאי דִּכְתִּיב, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיְיָ' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲמַאי לָא הֲוָה בִּימָמָא, דְּיִתְגְּלֵי לְכָל פִּרְסוּמֵי נִיסָא, וַאֲמַאי מִיתוּ כָּל אִינּוּן חַלָּשֵׁי דְּבָתַר רֵחַיָּיא, וְאִינּוּן טַלְיָיא דִּבְנֵי עָאנָא, וְלָא מִיתוּ מַלְכֵי וּפַרְדַּשְׁכֵי, וְגוּבְרֵי מַגִּיחֵי קְרָבָא, כְּמָה דְּהֲוָה בְּסַנְחֵרִיב, דִּכְתִּיב, (מלכים ב י״ט:ל״ה) וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְיָ' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר וְגוֹ'. וְתָנֵינָן, כֻּלְּהוּ מַלְכִין בְּנֵי מַלְכִין רוּפִינוּס וּפַרְדַּשְׁכֵי, הָתָם

[...] les mots : “ Et le Seigneur passera en frappant les Égyptiens ” signifient que le Seigneur passera outre aux couronnes suprêmes de la Clémence, pour exercer toute la rigueur contre les Égyptiens. Parfois on trouve également l’expression de “ passer ”, appliquée à Dieu exerçant un acte de clémence ; dans ce cas, le mot “ passer ”, signifie que Dieu passe outre à la rigueur, pour n’exercer que la clémence. “ Et (Ex., XII, 22) au milieu de la nuit, le Seigneur frappa tous les premiers-nés de l’Égypte, etc. ” Rabbi Hiyâ et Rabbi Yossé se rendaient une fois ensemble de Oouscha à Lyda. Rabbi Hiyâ ayant voyagé, monté à dos d’âne, Rabbi Yossé lui dit : Asseyonsnous ici et prions ; car c’est l’heure des vêpres ; et Une tradition nous apprend que l’homme doit s’appliquer à ne jamais manquer la prière des vêpres. Pourquoi ? Parce que c’est l’heure de la rigueur ; et c’est pourquoi l’homme doit se consacrer à la méditation et au recueillement. Rabbi Hiyâ descendit et fit la prière. Pendant qu’ils continuaient leur chemin, le soleil se couchait
Rabbi Hiyâ dit à Rabbi Yossé : Pourquoi gardes-tu le silence ?
Rabbi Yossé lui répondit : Une idée occupe mon esprit ; je constate que le monde n’existe que par les chefs des peuples. Si les chefs des peuples sont dignes, le monde et les peuples le sont également ; sinon, malheur au monde et malheur aux peuples !
Rabbi Hiyâ lui dit : En effet, c’est ainsi ; et nous l’inférons des paroles suivantes de l’Écriture (II Paralip ., XVIII, 15) : “ J’ai vu tout Israël dispersé dans les montagnes comme des brebis sans pasteur ; et le Seigneur a dit : Ces gens-là n’ont point de chef ; que chacun retourne en paix dans sa maison. ” Pourquoi l’Écriture dit-elle : “ Que chacun retourne en paix dans sa maison ”, alors qu’elle aurait dû dire : “ Que chacun reste en paix à la maison ”, attendu que les Israélites étaient restés chez eux ? Mais la tradition nous apprend que l’Écriture veut nous indiquer par-là que, quand les chefs des peuples sont indignes, les peuples en expient les méfaits. D’où le savons-nous ?
Des paroles suivantes (I Paralip., XXI, 17) : “ Et David dit à Dieu : C’est moi qui ai péché ; c’est moi qui ai commis le mal ; mais, pour ce troupeau, qu’a-t-il mérité ? ” Ainsi, David a péché, et Israël en a souffert. Mais lorsque le chef d’un peuple expie lui-même ses fautes, le peuple est sauvé. Tel était également le cas de Josaphat. Pendant qu’ils continuaient leur chemin, la nuit survint. Les voyageurs se dirent : Comment faire ? Nous ne pouvons continuer notre chemin à cause de l’obscurité de la nuit, et nous avons peur de passer la nuit sur la route. Ils quittèrent le chemin, s’assirent au pied d’un arbre, et se consacrèrent toute la nuit à l’étude de la Loi. A minuit, ils virent une biche passer devant eux en poussant de hauts cris. Rabbi Hiyâ et Rabbi Yossé furent saisis de crainte. Ils entendirent en même temps une voix qui disait : Réveillez-vous et levez-vous ; réveillez-vous, gens endormis et présentez-vous devant votre Maître ; car c’est l’heure où votre Maître entre dans le Jardin de l’Éden, pour s’y délecter avec les justes, ainsi qu’il est écrit (Ps., XXIX, 9) : “ Et, dans son palais, tous publieront sa gloire. ”
Rabbi Hiyâ dit : C’est maintenant l’heure de minuit ; et la voix surnaturelle que nous entendons réveille la biche d’en haut et la biche d’en bas, ainsi qu’il est écrit (66) : “ La voix du Seigneur remue les biches. ” Heureux notre sort d’avoir entendu cette voix. A l’heure où le Saint, béni soit-il, descend dans l’Éden pour s’entretenir avec les justes une voix se fait entendre et dit (Cant., IV, 16) : “ Réveille-toi, Nord, arrive, vent du Midi, souffle sur mon jardin ; que ses parfums coulent ; que mon bien-aimé vienne dans son jardin, et qu’il mange de ses fruits délicieux. “ Les “ fruits délicieux ”, ce sont les âmes des justes qui lui sont offertes en sacrifice à l’heure de minuit. Aux autres heures, ce sont les sacrifices proprement dits qu’il agrée.
Rabbi Hiyâ et Rabbi Yossé s’étant assis, ce dernier dit : Je me suis demandé maintes fois : Pourquoi Dieu choisit-il l’heure de minuit pour tuer les premiers-nés des Égyptiens, et non pas le milieu du jour où le miracle eût été plus public ? En outre, pourquoi Dieu tua-t-il les créatures faibles, tels que les premiers-nés des servantes de derrière la meule du moulin (Ex., XI, 5), ainsi que les premiers-nés des bêtes, au lieu de tuer les rois, les princes et les capitaines de l’armée, de même que c’était le cas pour Sennachérib, ainsi qu’il est écrit (IV Rois, XIX, 35) : “ Cette même nuit, l’ange du Seigneur vint dans le camp des Assyriens, et y tua cent quatre-vingt-cinq mille hommes ” ? Or, Une tradition nous apprend que tous ces tués se composaient de princes, de capitaines d’armes et de grands seigneurs. [...]
(⁎)

*****

[37a]  
אִתְחָזֵי גְּבוּרְתָּא דְּחָד שְׁלִיחָא דִּילֵיהּ, יַתִּיר מֵהַאי, דְּהֲוָה יֵאוֹת לְמֶהֱוֵי דִּילֵּיהּ יַתִּיר.

אָמַר לֵיהּ יֵאוֹת שָׁאַלְתְּ, וַאֲנָא לָא שְׁמַעְנָא מִידִי בְּהַאי, וְלָא אֵימָא, אֲבָל הָא זָכֵינָא לְכָל הַאי, וְאָרְחָא אִתְתְּקַן קָמָן. אֲנָא שְׁמַעְנָא דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי מַדְכֵי שְׁוָקִין דִּטְבֶרְיָה, נֵיזִיל גַּבֵּיהּ. יָתְבוּ, עַד דְּהֲוָה נָהִיר יְמָמָא. כַּד סָלִיק נְהוֹרָא, קָמוּ וְאַזְלֵי. כַּד מָטוּ גַּבֵּיהּ. אַשְׁכְּחוּהוּ, דְּהֲוָה יָתִיב, וְסִפְרָא דְּאַגַּדְתָּא בִּידֵיהּ.

פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו מ׳:י״ז) כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ. כֵּיוָן דְּאָמַר, כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ, לָמָּה כְּתִיב מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ. אֶלָּא אוֹלִיפְנָא, דַּעְתַּיְיהוּ דְּכָל עַמִּין דְּעָלְמָא, דִּמְהֵימָנוּתָא דִּלְהוֹן הוּא כְּאַיִן, דְּלָא אִדְבָּקוּ עִלָּאִין וְתַתָּאִין, (בתתאין) וְשַׁוְיָין לָקָבְלַיְיהוּ מְהֵימָנוּתָא דִּשְׁטוּתָא, אֲבָל מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ, כְּהַאי עִלְעוֹלָא, דְּסַחֲרָא (ס''א דפרחא) בְּרוּחָא, וּמִתְגַּלְגְּלָא בְּקָיְטָא בְּרֵיקַנְיָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דניאל ד׳:ל״ב) וְכָל דַּיְּירֵי אַרְעָא כְּלָא חֲשִׁיבִין.

עוֹד פָּתַח וְאָמַר, בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ, אֵת דָּא יְמִינָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאֵת דָּא שְׂמָאלָא. אוֹלִיפְנָא, דְּסָטָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְמִינֵיהּ, וּבָרָא יַת שְׁמַיָּא, וְסָטָא שְׂמָאלָא, וּבָרָא יַת אַרְעָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו מ״ח:י״ג) אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם קוֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו.

מַהוּ יַעַמְדוּ יַחְדָּו. סַלְּקָא דַּעְתָּךְ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא לָאו הָכִי, (נ''א מהשמים קורא אני אליהם והארץ לאו הכי) אֶלָּא יְמִינָא וּשְׂמָאלָא דְּאִינּוּן אֵ''ת וְאֵ''ת, וְהֵיאַךְ יַעַמְדוּ יַחְדָּו. בְּזֹאת הַהִיא, דְּשַׁלְטָא בְּפַלְגוּת לֵילְיָא, דִּכְלִילָא אֵ''ת בְּזֹאת.

וְתָנִינָן, כְּתִיב (קהלת ג׳:י״א) אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ. אֶ''ת, הָא דְּאַמָרָן. הַכֹּל, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית כ״ד:א׳) וַיְיָ' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. וְתָאנָא, דְּהִיא כִּתְרָא דְּאִתְקְרֵי זֹא''ת, דִּכְלִילָא מֵאֶ''ת וְאֵ''ת. וְשָׁלְטָא בְּפַלְגוּת לֵילְיָא, בִּתְרֵין סִטְרוֹי, בְּרַחֲמֵי וְדִינָא, רַחֲמֵי לְיִשְׂרָאֵל, וְדִינָא לְעַמִּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת.

פָּתַח ר' חִיָּיא וְאָמַר, אִי נִיחָא קָמֵיהּ דְּמֹר, דְּנֵימָא חַד מִלָּה, עַל מַה דְּאָתֵינָא כְּתִיב, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיְיָ' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. וּמֵהַאי דְּאָמַר מֹר, אִשְׁתְּמַע דְּהַאי פְּסוּקָא בְּהַהוּא מִלָּה אָתָא וַאֲנָן אוֹרְחָא אִתְתַּקְנָא קָמָּן, לְמֵיתֵי לְמִשְׁאַל קַמָּךְ.

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (תהילים קי״ג:ה׳) מִי כַּיְיָ' אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת וְגוֹ'. מִי כַּיְיָ' אֱלֹהֵינוּ, דְּסָלִיק וְאִתְעַטָּר לְאִתְיַשְּׁבָא בְּכִתְרָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, נְהִירוּ עַל כָּל בּוּצִינִי דְּנָהֲרוּ כִּתְרִין וְעִטְּרִין. הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת, דְּנָחִית בְּכִתְרוֹי, מִכִּתְרָא לְכִתְרָא, מִנִּזְרָא לְנִזְרָא, מִנְּהִירוּ לִנְהִירוּ, מִבּוּצִינָא לְבוּצִינָא. לְאַשְׁגְּחָא בְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים י״ד:ב׳) יְיָ' מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם וְגוֹ'.

תָּא חֲזֵי, כְּתִיב, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה. כַּחֲצִי מִבָּעֵי לֵיהּ, אוֹ כַּחֲצוֹת, כְּגַוְונָא דְּאָמַר מֹשֶׁה. וְאִי כְּמָה דְּאַמְרֵי חַבְרָנָא, דְּלָא יִיִמְרוּן אִצְטַגְנִינֵי פַּרְעֹה, מֹשֶׁה בַּדַּאי הוּא. הָא קוּשְׁיָא בְּאַתְרֵיהּ קַיְּימָא, בג' גַּוְונֵי, דְּאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל יֵימְרוּן הָכִי. חַד, דְּאִי הָכִי הֲוָה לֵיהּ לְמֵימָר וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה. אֲמַאי קָאָמַר, כֹּה אָמַר יְיָ' וְגוֹ'. כְּמָה דְּלָא אִתְכְּוָון שַׁעֲתָא, דְּהָא לָא יִתָּפְסוּן בְּמֹשֶׁה, אֶלָּא בְּפַטְרוֹנָא, בְּגִין דְּאָמַר כֹּה אָמַר יְיָ' וְגוֹ'. תְּרֵי, דְּהָא מֹשֶׁה אָמַר, עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם, וְלָא הֲוָה הָכִי, אֶלָּא עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר. עַל כָּל פָּנִים אֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל נַמֵי יִיִמְרוּן הָכִי, דְּהָא לָא אִתְבַּרְרוּן מִלֵּי. תְּלַת דְּאִיהוּ אָמַר מִשְׁמָא דְּפַטְרוֹנָא כַּחֲצוֹת, וּכְתִיב וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.

וְעוֹד, שְׁאֵלְתָּא דִּילְכוֹן, יַתִּיר עַל מָטוּל דְּלָא יָכִיל בְּעִירָא לְמִסְבַּל. אֲמַאי הֲוָה בְּפַלְגוּת לֵילְיָא, וְלָא בִּימָמָא. וַאֲמַאי מִיתוּ כָּל אִינּוּן חַלָּשִׁין דְּבָתַר רֵחַיָּא. אֶלָּא כֹּלָּא רָזָא עִלָּאָה הוּא, בֵּין מְחַצְּדֵי חַקְלָא, וְכֹלָּא אִתְכְּשַׁר (נ''א אתבשר) בִּנְבִיאָה מְהֵימָנָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה, דְּעָלֵיהּ כְּתִיב (תהלים נה) יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ עַל כֵּן בֵּרַכְךָ אֱלֹהִים לְעוֹלָם. אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלהִים אֱלֹהֶיךָ שֶׁמֶן

[...] Se peut-il donc que le messager de Dieu ait fait plus que Dieu lui-même ?
Rabbi Hiyâ lui répondit : Ta question est juste ; mais je n’ai rien entendu à ce sujet. J’ai appris que Rabbi Siméon, fils de Jochaï, se trouve actuellement à Tibériade ; allons le trouver. A l’aube du jour, ils se remirent en route. Arrivés près de Rabbi Siméon, ils le trouvèrent assis tenant en mains un livre d’exégèse.
Rabbi Siméon commença à parler de la manière suivante : Il est écrit (Is., XL, 17) : “ Tous les peuples du monde sont devant lui comme nuls, et il les regarde comme un vide et comme un néant. ” Pourquoi cette répétition ? Mais l’Écriture nous apprend en même temps la foi insensée des peuples païens qui ne rattachent pas les êtres d’en bas à ceux d’en haut. A leur avis, tous les êtres d’ici-bas sont pour Dieu comme la bale des grains que le vent emporte et fait tournoyer au hasard, ainsi qu’il est écrit (Dan., IV, 23) : “ Tous les habitants dela terre sont devant lui comme un néant. ”
Rabbi Siméon commença en outre à parler ainsi : “ Bereschith bara Élohim eth ha-schamaïm ve-èth ha-aretz. ” “ Eth ”, désigne la droite du Saint, béni soit-il ; “ ve-èth ” en désigne la gauche. Nous en inférons que Dieu tendit sa droite et créa les cieux, et tendit sa gauche et créa la terre, ainsi qu’il est écrit (Is., XLVIII, 13) : “ C’est ma main gauche qui a fondé la terre ; c’est ma droite qui a construit les cieux ; je les appelle, et ils se présentent ensemble. ” Que signifie : “ Ils se présentent ensemble ? ” C’est que la droite et la gauche du Saint, béni soit-il, ne forment qu’une unité ; donc, le ciel et la terre ne font qu’un. Tel est le sens du mot “ eth ” composé d’Aleph et de Thav (67). Et qui fait l’union entre le ciel et la terre’? C’est le “ Zoth ” ; car, dans le mot “ zoth ”, on retrouve également les lettres Aleph et Thav. Le pouvoir de “ zoth ” se fait sentir à minuit, parce que la première moitié de la nuit est le temps de rigueur, et la seconde moitié le temps de clémence. Comme “ Zoth ” forme le milieu entre la Clémence et la Rigueur, il se manifeste à l’heure de minuit, exerçant la clémence à l’égard d’Israël, et la rigueur à l’égard des païens. Rabbi Hiyâ dit alors à Rabbi Siméon : Permetsnous, maître, de t’exposer l’objet de notre venue.
Il est écrit : “ Et c’était au milieu de la nuit... ; et Dieu frappa tous les premiers nés en Égypte. ” Et d’après toi le mot “ ba-hatzi ” (à minuit) est exact (68). Or nous avons fait du chemin pour te consulter à ce sujet. Rabbi Siméon parla : Il est écrit (Ps., CXIII, 5) : “ Qui est comme notre Dieu qui réside très haut et qui regarde trés bas ? “ Qui est comme notre Dieu ”, qui monte et se couronne pour s’asseoir dans la Couronne sainte d’en haut et qui éclaire toutes les lampes rayonnantes, les couronnes et les diadèmes, —et “ qui regarde très bas ”, car il descend d’une couronne à l’autre, d’un diadème à l’autre, d’une lumière à l’autre, d’une lampe à l’autre pour regarder les êtres d’en haut et ceux d’en bas. C’est à ce propos que le verset dit (Ps., XIV, 2) : “ Dieu du haut du ciel a regardé les hommes. ” Remarquez qu’il est écrit : “ ... Et c’était au milieu de la nuit (ba-hatzi) ”, alors que le verset aurait dû dire : “ ... Vers le milieu de la nuit (ka-hatzi) ”, pour se servir du même terme que Moïse, lorsqu’il prédit la dixième plaie. Si on voulait y répondre de la même façon que les collègues qui ont dit : “ Moïse s’est servi d’un terme approximatif afin de ne pas être pris en défaut par les astrologues du Pharaon qui ne manqueraient pas de le traiter de menteur ”, — les Israélites eux aussi pourraient le dire. Notre objection demeure donc pour trois raisons : Premièrement, pourquoi, dans le premier récit, Moïse attribue-t-il ses paroles à Dieu, de sorte que les astrologues pourraient s’en prendre au Maître au lieu du serviteur ?
Deuxièmement, Moïse, en annonçant la dixième plaie, dit : “ ... Jusqu’à l’aîné de la servante qui se tient derrière la meule du moulin. ” Or, à la réalisation du fait, il est dit : “ ... Jusqu’à l’aîné du prisonnier dans le cachot. ” Les Israélites eux aussi pourraient donc dire que l’annonce de Moïse manquait de précision. Enfin, troisièmement, Moïse dit au nom de son Maître : “ ... Vers minuit. ” Et, lors de la réalisation, il est dit : “ ... Et c’était à minuit. ”, Rabbi Hiyâ et Rabbi Yossé ayant exposé à Rabbi Siméon le but de leur visite et la difficulté qui les préoccupait pendant leur voyage, Rabbi Siméon leur répondit : C’est un mystère suprême connu des “ Moissonneurs des champs (69) ”. Heureux le sort de Moïse dont l’Écriture dit : “ Tu surpasses en beauté les enfants des hommes, et une grâce s’est répandue sur tes lèvres : c’est pour cela que Dieu t’a béni éternellement ”, et un peu plus bas (Ps., XLV, 8) : “ Tu as aimé la justice et haï l’iniquité ; c’est à cause de cela que le Seigneur ton Dieu t’a oint d’une huile de [...]
(⁎)

*****

[37b]  
שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ. יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם: מִשֵּׁת וַחֲנוֹךְ. הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ: מִנֹּחַ וּבָנָיו. עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ: מֵאַבְרָהָם וְיִצְחָק. שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן: מִיַּעֲקֹב. מֵחֲבֵרֶיךָ: מִשְּׁאָר נְבִיאֵי. וְכִי גֶּבֶר דְּסָלִיק בְּדַרְגִּין עִלָּאִין דְּלָא סָלִיק בַּר נָשׁ אַחֲרָא, לָא יָדַע מַה דְּאָמַר.

אֶלָּא הָכִי תָּנֵינָן, הַאי כִּתְרָא דְּאִקְרֵי זֹא''ת, אִתְקְרֵי אִשָּׁ''ה, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ב׳:כ״ג) לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה. אֲמַאי. מִשּׁוּם כִּי מֵאִישׁ לֻקֳּחָה זֹּאת. מַאן הוּא אִישׁ. הַהוּא דְּאִקְרֵי זֶה. וְדָא הוּא אִישׁ דְּכָר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמות ל״ב:א׳) כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ. הָאִישׁ הַזֶּה. וְאִקְרֵי אִישׁ זֶה, וְזֶה אִישׁ. וְזֹאת, אִתְנְסִיבַת מִזֶּה דְּאִקְרֵי זָכָר.

וּבְגִין דָּא, אִיהִי תָּמָר דְּכָר וְנוּקְבָּא, דְּלָא סָלִיק דָּא בְּלֹא דָּא. תָּמָר: כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ג׳:ו׳) כְּתִמְרוֹת עָשָׁן. מַה עָשָׁן, סָלִיק חִוָּור וְאוּכָם, אוּף הָכָא, כֹּלָּא כָּלִיל בָּהּ בְּפַלְגוּת לֵילְיָא, לְמֶעְבַּד נִימוּסוֹי בְּחַד שַׁעֲתָא, חִוָּור לְיִשְׂרָאֵל, וְאוּכָם לְעוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת.

וְעוֹד דְּהַאי לֵילְיָא לָא אִתְפְּלַג, לָא עָבִיד נִימוּסוֹי. מְנָא לָן. מֵאַבְרָהָם. דִּכְתִּיב, (בראשית י״ד:ט״ו) וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה, דְּאִתְפְּלַג לְמֶעְבַּד נִימוּסוֹי. (מהו כחצות כמה דאת אמר (מלכים א' י''ח) כעלות המנחה (איוב ה׳:כ״ו) כעלות גדיש אוף הכא כחצות) כְּמִפְלַג. דְּמֹשֶׁה יָדַע דְּלָא יַעְבֵּיד נִימוּסוֹי, עַד דְּאִתְפְּלַג.

וְהָכִי הֲוָה, דְּלָא עָבִיד לֵילְיָא נִימוּסוֹי, עַד דְּאִתְפְּלַג, בְּפַלְגוּת בַּתְרָאָה, עָבֵד נִימוּסוֹי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה. מַאי בַּחֲצִי. בְּפַלְגוּת בַּתְרָאָה, בְּזִמְנָא דְּאִיהִי שַׁלְטָא, וְאִשְׁתְּכַח הַאי זֹאת, לְמֶעְבַּד נִמּוּסִין תָּדִירָא, וְכָל נִימוּסָא דְּאִתְעָבִיד בְּלֵילְיָא, בְּפַלְגוּתָא בַּתְרָאָה אִתְעָבִיד.

וַיְיָ' הִכָּה כָל בְּכוֹר, וַיְיָ': הוּא וּבֵית דִּינוֹ, וַיְיָ': הוּא וְנִימוּסוֹי. הִכָּה כָל בְּכוֹר הִכָּה, מֹשֶׁה לֹא אָמַר אֶלָּא וּמֵת וְגוֹ', מַהוּ הִכָּה. אֶלָּא, דְּאִתְּעַר כֹּה, כְּמָה דְּאַגְזִים מֹשֶׁה, דִּכְתִּיב וְהִנֵּה לֹא שָׁמַעְתָּ עַד כֹּה.

וְתָאנָא, פַּרְעֹה חַכִּים הֲוָה מִכָּל חֲרָשׁוֹי, וְאִסְתַּכַּל בְּהַאי זֹאת, דְּיַעֲבֵיד בֵּיהּ דִּינָא, וְזַמִין לְחָרְבָא אַרְעֵיהּ, כְּמָה דְּאָמַר מֹשֶׁה, בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי יְיָ'. וּבְאִיהוּ מַה כְּתִיב, וַיִּפֶן פַּרְעֹה. מַהוּ וַיִּפֶן. דְּאַפְנֵי לִבֵּיהּ מֵהִרְהוּרָא דָּא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (במדבר י״ב:י׳) וַיִּפֶן אַהֲרֹן. וַיָּבוֹא אֶל בֵּיתוֹ וְלֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לְזֹאת. גַּם לְרַבּוֹת הַאי דִּזְמִינָא לְחָרְבָא אַרְעֵיהּ, וְלָא שָׁוֵי לִבֵּיהּ לָקֳבְלֵיהּ דְּזֹא''ת.

כָל בְּכוֹר, אֲפִילּוּ דַּרְגִּין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, אִתְּבָּרוּ מִשּׁוּלְטָנֵהוֹן, (ס''א משלשוליהון) כָל אִינּוּן דְּשַׁלְטִין בְּחָכְמְתָא דִּלְהוֹן, דִּכְתִּיב, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. וְכֻלְּהוּ דַּרְגִּין, עִלָּאִין וְתַתָּאִין, דְּאִתְּבָּרוּ מִשּׁוּלְטָנִהוֹן, (ס''א משלשוליהון) כֻּלְּהוּ בִּפְסוּקָא אִתְחָזוּן, (ס''א אתרמיזו) דִּכְתִּיב מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיּוֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה, הָא כֻּלְּהוּ אִתְחָזוּן בִּפְסוּקָא.

סְתָמָא דְּמִלָּה, מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיּוֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ, כִּתְרָא תַּתָּאָה דְּקוּזְמִיטָא דְּמַלְכוּתָא (נ''א ממלכותא) דִּלְעֵילָּא. עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה, כִּתְרָא שְׂמָאלָא, תַּתָּאָה מִינָהּ, דְּקוּזְמִיטָא מִבָּתַר אַרְבַּע (נ''א מכתרה אחר) רְחַיִּין, אַרְבַּע מַשִׁירְיָין. (משמע') מִשּׁוּם דִּכְתִּיב אַחַר הָרֵחָיִם, (ולא מן הרחים.) וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה, תַּתָּאִין מִתַּתָּאִין, נוּקְבָּא מִנּוּקְבְתָא, דְּאִשְׁתְּכָחוּ בְּאָתָנֵי בִּבְעִירֵי וַחֲמָרֵי, בְּרַבְרְבֵי בְּזוּטְרֵי, וּמְקַבְּלִין מִנְּהוֹן גּוּבְרִין וְנוּקְבִין. עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר, אִינּוּן דְּנָפְקִין מִשִּׁפְחָה. דִּי בְּהוֹן עַבְדִין לַאֲסִירֵי, דְּיִשְׁתַּעְבְּדוּן בְּהוֹן לְעָלְמִין, וְלָא יִפְקוּן לְחֵירוּ.

וּבְרוּחְצָנוּתָא דְּאִלֵּין דַּרְגִּין, סָרִיבוּ מִצְרָאֵי, דִּי בְּהוֹן עֲבָדוּ קִשְׁרָא לְיִשְׂרָאֵל, דְּלָא יִפְקוּן מִן עַבְדוּתְהוֹן לְעָלְמִין. וּבְהַאי אִתְחָזֵי גְּבוּרְתָּא וְשֻׁלְטָנוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְדֻכְרָנָא דָּא לָא יִשְׁתֵּצֵי מִיִּשְׂרָאֵל לְדָרֵי

[...] joie, d’une manière plus excellente que tous ceux qui y ont part avec toi. ” Les mots : “ Tu surpasses en beauté les enfants des hommes ” signifient que Moïse surpassait Seth et Henoch. Les mots : “ ... Et une grâce s’est répandue sur tes lèvres ”, signifient que Moïse surpassait Noé et ses fils. Les mots : “ ... C’est pour cela que le Seigneur ton Dieu t’a oint ”, signifient que Moïse était supérieur à Abraham et à Isaac. Les mots : “ ... D’une huile de joie ” signifient qu’il surpassait Jacob. Enfin, les paroles : “ ... D’une manière plus excellente que tous ceux qui y ont part avec toi ”, signifient que Moïse surpassait tous les autres prophètes. Peut-on donc admettre qu’un homme tel que Moïse, qui est arrivé au plus haut degré, parlait sans savoir ce qu il disait ?
Mais nous avons appris que la Couronne céleste appelée “ Zoth ”porte aussi le nom de “ Ischâ ”, ainsi qu’il est écrit (Gen., II, 23) : “ Celle-ci (zoth) s’appellera femme (ischâ), parce qu’elle a été prise de l’homme (isch). ” Or, si “ Ischa ” porte le nom de “ Zoth ”, “ Isch ” porte le nom de “ Zeh (70) ”, ainsi qu’il est écrit (Ex., XXXII, 1) : “ Car cet homme (zeh isch) Moïse... ” Car Moïse représentait le Principe mâle appelé “ Isch ” et “ Zeh ”. Or, pour que le châtiment des Égyptiens ait pu avoir lieu, il a fallu l’union de “ Zeh ” et de “ Zoth ” (de la Clémence et de la Rigueur), à l’instar de la fumée qui représente une couleur blanche et une couleur noire ; le blanc devait arriver près d’Israël, le noir près des Égyptiens. Aussi, ce châtiment a-t-il eu lieu au milieu de la nuit (heure qui symbolise l’union de “ Zeh ” et de “ Zoth ”). La rigueur ne s’exerce pas avant la moitié de la nuit, comme il est dit à propos d’Abraham (71) : “ Et la nuit se partagea sur eux. ” Elle se partagea pour exercer la justice. Moïse dit aussi : “ ... Vers le milieu de la nuit. ” Car il savait que la justice ne s’accomplirait pas avant que la nuit ne se soit partagée. C’est dans la deuxième moitié de la nuit que le châtiment s’exerce, pendant les heures où “ Zoth ” domine. “ Et Dieu frappa tous les premiers-nés ” à l’heure où le Saint, béni soit-il, se lève pour descendre s’entretenir avec les justes dans le Jardin de l’Eden. En ce moment, une voix se fait entendre qui dit (Cant., IV, ) : “ Réveille-toi, Nord, arrive, vent du Midi, souffle sur mon jardin ; que ses parfums coulent ; que mon bien-aimé vienne dans son jardin ; qu’il mange ses fruits délicieux. ” Les “ fruits délicieux ”, ce sont les âmes des justes qui sont offertes comme sacrifices au Seigneur. Le verset dit : “ ... Et Dieu frappa. ” Le Vav copulatif (et) nous indique Dieu et son tribunal, Dieu et sa cour de justice.
Une tradition nous apprend que le Pharaon était plus versé dans l’art magique que tous ses magiciens ; aussi savait-il que c’était par “ Zoth ” qu’il serait châtié ; il comprit le sens des paroles de Moïse : “ C’est par cela (be-zoth) que tu reconnaîtras que je suis le Seigneur. ” L’Écriture ajoute : “ Et le Pharaon se détourna ”, ce qui veut dire qu’il détourna son cœur même de “ Zoth ” L’Écriture dit que Dieu tua tous les premiers-nés, ce qui veut dire que Dieu brisa la force céleste des chefs des Égyptiens, de leur chef céleste aussi bien que des démons qu’ils avaient appelés à leur aide. “ Depuis le premier-né du Pharaon qui est assis sur son trône, jusqu’au premier né de la servante de derrière la meule du moulin. ” L’empire du démon étant modelé sur celui de Dieu et les Égyptiens ayant fait venir à leur aide tous les degrés d’en bas (de l’empire du démon), il a fallu nécessairement que Dieu les brisât tous. Les degrés (de l’empire du démon) sont à ceux de l’empire de Dieu ce que la gangue est à l’or. On voit que l’Écriture emploie le terme : “ ... De derrière la meule du moulin ”, et non : “ ... Dans le moulin ” ; car elle désigne le degré inférieur (de l’empire du démon). C’est précisément parce que les Égyptiens avaient appelé à leur aide tous les degrés hiérarchiques (de l’empire du démon) qu’ils étaient persuadés qu’Israël ne sortirait jamais de l’esclavage. Et, en effet, sans l’intervention du Saint, béni soit-il, lui-même, [...]
(⁎)

*****

[38a]  
דָּרִין, דְּאִי לָא הֲוָה חֵילָא וּגְבוּרְתָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל מַלְכֵי עַמִּין, וְכָל חָרָשֵׁי עָלְמִין, וְחַכִּימֵי עָלְמִין, לָא יִפְקוּן לְיִשְׂרָאֵל מִן עַבְדוּתָא, דְּשָׁרָא קִטְרִין דִּלְהוֹן, וְתָבַר כָּל אִינּוּן כִּתְרִין, בְּגִין לְאַפָּקָא לוֹן. עַל דָּא כְּתִיב, (ירמיהו י׳:ז׳) מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ.

בָּכָה רַבִּי שִׁמְעוֹן, אָרִים קָלֵיהּ וְאַתְנַח, אָמַר קִנְטוּרָא דְּקִיטְפָא אִשְׁתְּכַח, חֲשַׁבְתּוּן דְּשָׁבַח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּמָּה זִמְנִין, (דברים ה׳:ו׳) אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, (דברים ט״ז:א׳) הוֹצִיאֲךָ יְיָ' אֱלהֶיךָ מִמִּצְרַיִם, (דברים ה׳:ט״ו) וַיּוֹצִיאֲךָ יְיָ' אֱלהֶיךָ מִשָּׁם, (שמות י״ב:י״ז) הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם, (שמות י״ג:ג׳) זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם, (דברים יד) וַיּוֹצִיאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדוֹל מִמִּצְרַיִם, (שמות י״ג:ג׳) הוֹצִיא יְיָ' אֶתְכֶם מִזֶּה.

אֶלָּא תָּאנָא, י' כִּתְרִין, אִינּוּן לְתַתָּא, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, וְכֻלְּהוּ סְתִימִין, בִּתְלָתָא אִלֵּין דְּאַמָרָן. וּתְלַת קִשְׁרִין קְשִׁירוּ בְּהוּ, עַל ג' דַּרְגִּין אִלֵּין דִּבְהוּ עַבְדוּ, דְּיִשְׂרָאֵל לָא יִפְקוּן מִשִּׁעְבּוּדְהוֹן לְעָלְמִין.

זַכָּאִין אַתּוּן אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, דְּבִזְכוּתְכוֹן שָׁרִיאוּ קִטְרִין, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּכָר תְּלַת קִטְרֵי מְהֵימָנוּתָא דִּלְכוֹן הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ב׳:כ״ד) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב. אֶת אַבְרָהָם, הָא קִשְׁרָא חֲדָא, דְּאַבְרָהָם. אֶת יִצְחָק, הָא קִשְׁרָא תִּנְיָינָא, דְּיִצְחָק. וְאֶת יַעֲקֹב, הָא קִשְׁרָא תְּלִיתָאָה, שְׁלֵימָתָא דְּיַעֲקֹב.

תָּנָא, כָּל זִמְנִין וְחַגִּין וְשַׁבָּתִין, כֻּלְּהוּ דּוּכְרָנָא לְהַאי, וְעַל הַאי אִתְקַיְימוּ כֻּלְּהוּ, דְּאִלְמָלֵא הַאי, לָא הֲוָה נְטוּרָא דְּזִמְנִין וְחַגִּין וְשַׁבָּתִין. וּבְגִינֵי כַּךְ, לָא אִשְׁתְּצֵי דֻּכְרָנָא דְּמִצְרַיִם מִכָּל זִמְנִין וְחַגִּין וְשַׁבָּתִין. תָּא חֲזֵי דִּינָא (ס''א דא') הוּא יְסוֹדָא וְשָׁרָשָׁא דְּאוֹרַיְיתָא, וְכָל פִּקוּדוֹי, וְכָל מְהֵימָנוּתָא שְׁלֵימָתָא דְּיִשְׂרָאֵל.

וְעוֹד אֲמַאי לָא הֲוָה בִּימָמָא דְּשָׁאִילְתּוּ. תָּנֵינָן, כְּתִיב הַיּוֹם אַתֶּם יוֹצְאִים, וּכְתִיב הוֹצִיאֲךָ יְיָ' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לַיְלָה. אֶלָּא תָּאנָא, עִקָרָא דְּפוּרְקָנָא דְּיִשְׂרָאֵל, לָא הֲוָה אֶלָּא בַּלַּיְלָה, דְּלֵילְיָא שָׁרָא קִטְרִין, וְעָבִיד נוּקְמִין, וְיוֹמָא אַפִּיק לוֹן בְּרֵישׁ גַּלֵּי, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (במדבר ל״ג:ג׳) יָצְאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיַד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם. (נ''א ועוד לילה שארי קטרין ועבד נוקמין ודינין ויומא גלי ופרסם ניסא ונוקמא דאתעביד הדא הוא דכתיב יצאו בני ישראל ביד רמה וגו'.) וּכְתִיב וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים אֵת אֲשֶׁר הִכָּה יְיָ' בָּהֶם כָּל בְּכוֹר, דָּא הוּא פִּרְסוּמֵי נִיסָא.

אָתוּ ר' חִיָּיא ור' יוֹסֵי, אִשְׁתְּטָחוּ קָמֵיהּ, וְנָשְׁקוּ יְדוֹי. וּבָכוּ וְאָמְרוּ, גְּלִיפִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, זַקְפָן רֵישָׁא בְּגִינָךְ, עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְרוּשָׁלַיִם לְתַתָּא, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. עָבֵד (רשב''י) שׁוּרֵי קַרְתָּא קַדִּישָׁא וְתַרְעוֹי. מַאן דְּעָיִיל, לָא עָיֵיל, עַד דְּיִפְתְּחוּן תַּרְעִין. מַאן דְּסָלִיק, לָא סָלִיק, עַד דְּיִתְתַּקְנוּן דַּרְגִין דְּשׁוּרֵי מַאן יָכִיל לְמִפְתַּח תַּרְעִין דְּקַרְתָּא קַדִּישָׁא, וּמַאן יָכִיל לְאַתְקְנָא דַּרְגִּין דְּשׁוּרֵי, דָּא רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, דְּאִיהוּ פָּתַח תַּרְעִין דְּרָזֵי דְּחָכְמְתָא, וְאִיהוּ אַתְקִין דַּרְגִּין עִלָּאִין, וּכְתִיב (שמות לה) יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדוֹן יְיָ'. מַאן פְּנֵי הָאָדוֹן יְיָ', דָּא רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, דְּמַאן דְּאִיהוּ דְּכוּרָא מִן דְּכֻרְנָיא, בָּעֵי לְאִתְחֲזָאָה קָמֵיהּ.

אָמַר לוֹן, עַד הַשְׁתָּא, לָא סִיַּימְנָא מִלָּה דִּשְׁאֶלְתָּא דִּילְכוֹן, דְּהָא תָּנֵינָן, וַיְיָ' הִכָּה כָל בְּכוֹר, כָל בְּכוֹר סְתָם, כִּדְקָאמְרַן. וְכֹלָּא הֲוָה כְּמָה דְּאִינּוּן דְּמִיתוּ, אִינּוּן קְטוּרֵי קִטְרִין, דַּהֲווֹ מִשְׁתַּמְּשֵׁי בְּחָרָשַׁיְיהוּ בְּאִינּוּן כִּתְרִין. מִנְהוֹן מִשְׁתַּמְּשֵׁי בְּעִלָּאֵי, וּמִנְהוֹן בְּתַתָּאֵי, וְאַף עַל גַּב דְּכֻלְּהוּ תַּתָּאִין אִינּוּן. וְכָל אַרְעָא דְּמִצְרַיִם מַלְיָא חֲרָשִׁין הֲוָה. וּכְתִיב כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת.

וְאִתְעָבִיד דִּינָא בְּכֹלָּא, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְכְּנָשׁוּ כֻּלְּהוּ בְּבָתֵּיהוֹן, וְלָא הֲווֹ מִתְפַּזְּרֵי בְּמַדְבְּרָא וּבְחַקְלָא, אֶלָּא כֻּלְּהוּ אִשְׁתְּכָחוּ בְּבָתֵּיהוֹן, (ואור הנר יפה לבדיקה מבחוץ) וְעָבִיד לֵילְיָא דִּינוֹי בְּכֹלָּא בְּהַהִיא שַׁעֲתָא. וְתָנָא הֲוָה נָהִיר לֵילְיָא כְּיוֹמָא דִּתְקוּפָה דְּתַמּוּז, וְחָמָא כָּל עַמָּא דִּינוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהילים קל״ט:י״ב) וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁכָה כָּאוֹרָה.

וּבְשַׁעֲתָא דְּנָפְקוּ אִשְׁתְּכָחוּ כֻּלְּהוֹן מֵתִין בַּשְּׁוָקִין לְעֵינֵיהוֹן דְּכֹלָּא, בַּעְיָין לְאַקְבְרָא לְהוּ וְלָא אַשְׁכָּחוּ, וְדָא אַקְשֵׁי לְהוּ מִכֹּלָּא. חָמוּ לְיִשְׂרָאֵל נָפְקִין

[...] Israël ne serait jamais sorti de l’Égypte ; ni la puissance d’aucun roi, ni celle d’aucun magicien et sage du monde n’auraient pu délivrer Israël du piège que les Égyptiens lui avaient tendu. Le Saint, béni soit-il, a dû briser toutes les “ couronnes inférieures ” pour délivrer Israël.
C’est pourquoi l’Écriture (Jér., X, 7) dit : “ Qui ne te craindra, ô roi des nations, parce que la gloire t’appartient, et que nul n’est semblable à toi parmi tous les sages, et dans tous les royaumes du monde ? ” Rabbi Siméon élevant sa voix, s’écria en pleurant : Ce n’est pas sans cause assurément que le Saint, béni soit-il, se glorifie tant de fois de la délivrance d’Israël, du pays d’Égypte : “ ... Qui (Deut., V, 6) t’ai tiré de l’Égypte. ” “ Le (Deut., XVI, 1) Seigneur ton Dieu t’a fait sortir de l’Égypte. ” “ Le (Deut., V, 15) Seigneur t’a tiré d’Égypte par sa main toute-puissante. ” “ ... Car (Ex., XII, 17) en ce même jour je ferai sortir toute ton armée de l’Égypte. ” “ Souvenez-vous (Ex., XIII, 3) de ce jour où vous êtes sortis de l’Égypte ” “ Il (Deut., IV, 37) vous a tirés de l’Égypte en marchant devant vous avec sa grande puissance. ” “ Le (Ex., XIII, 3) Seigneur vous a tirés de ce lieu par la force de son bras. ” L’empire d’en bas (du démon) est pourvu de dix couronnes sur le modèle de l’empire de Dieu ; et toutes sont enfermées dans les “ trois degrés ”. C’est en faisant trois nœuds à ces trois degrés que les Égyptiens croyaient s’assurer pour toujours l’esclavage d’Israël.
Heureux votre sort, Abraham, Isaac et Jacob ; car c’est par votre mérite que le Saint, béni soit-il, a tranché les nœuds du piège inextricable que les Égyptiens avaient tendu à Israël, ainsi qu’il est écrit (Ex., II, 24) : “ Il se souvint de l’Alliance qu’il avait faite avec Abraham, Isaac et Jacob. ” Et c’est pourquoi on mentionne dans les prières des fêtes et du samedi la sortie de l’Égypte ; car sans elle il n’y aurait eu ni samedi ni fête. L’extermination des premiers-nés des Égyptiens a commencé la nuit et s’est prolongée jusqu’au lendemain, afin que tout le monde pût voir le miracle de Dieu. Ainsi se concilie l’apparente contradiction où tantôt (Ex., XIII, 4) il est question de sortir pendant le jour, et tantôt (Deut., XVI, 1) pendant la nuit. Rabbi Hiyâ et Rabbi Yossé vinrent baiser les mains de Rabbi Siméon. Se prosternant devant lui, ils s’écrièrent en pleurant : Tous les êtres célestes aussi bien que les êtres d’ici-bas prêtent l’oreille à tes paroles ; c’est en ta faveur que le Saint, béni soit-il, fit la Jérusalem d’en bas sur le modèle de la Jérusalem d’en haut. Nul ne peut franchir les murs de la Jérusalem d’en haut, on ne peut y pénétrer que par la “ Porte ” ; et c’est Rabbi Siméon, fils de Jochaï, qui ouvre la porte du mystère de la Sagesse. C’est à lui que s’appliquent les paroles de l’Écriture (Deut., XVI, 16) : “ Tous tes enfants mâles paraîtront trois fois l’année devant le Seigneur ton Dieu. ” Le mot “ eth ”de ce verset désigne Rabbi Siméon, fils de Jochaï, qui émane du Principe mâle.
Interrompant ses interlocuteurs, Rabbi Siméon leur dit : Je n’ai pas encore fini de répondre à votre question. Les Égyptiens faisaient usage de toutes les “ couronnes inférieures ” ; tout le pays d’Égypte était plein de magiciens. Aussi, au moment du châtiment, on trouvait un mort dans chaque maison Une tradition nous apprend que la nuit du châtiment était aussi claire que le plein jour du mois de Thamuz, de sorte que tout le peuple put voir les châtiments de Dieu, ainsi qu’il est écrit (Ps., CXXXIX, 2) : “ La nuit est aussi claire que le jour, et les ténèbres sont comme la lumière du jour même. ” Au moment de la sortie des Israélites, les Égyptiens voyaient d’un côté leurs esclaves s’échapper, [...]
(⁎)

*****

[38b]  
לְעֵינֵיהוֹן בְּחַד גִּיסָא, וְחָמוּ לְמֵיתֵיהוֹן בְּאִידָךְ גִּיסָא. וּבְכֹלָּא הֲוָה פִּרְסוּמֵי נִיסָא, דְּלָא הֲוָה כְּהַאי מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא.

וְתָּא חֲזֵי, כְּתִיב לֵיל שִׁמוּרִים הוּא לַיְיָ' לְהוֹצִיאָם וְגוֹ', הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיְיָ' שִׁמוּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ', הַאי פְּסוּקָא קַשְׁיָא כֵּיוָן דְּאָמַר לֵיל, מַהוּ שִׁמוּרִים, וְלָא שִׁמּוּר, שִׁמּוּר מִבָּעֵי לֵיהּ. וּכְתִיב הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה, לֵיל קָאָמַר בְּקַדְמִיתָא, וּבָתַר לַיְלָה.

אֶלָּא הָכִי תָּנֵינָן, כְּתִיב, (דברים כ״ב:כ״ג) כִּי יִהְיֶה נַעֲרָה בְתוּלָה. נַעַר כְּתִיב, מַאי טַעְמָא. מִשּׁוּם דְּכָל זְמָן דְּלָא קַבִּילַת דְּכַר, אִתְקְרֵי נַעַר, מִדְּקַבִּילַת דְּכַר, אִתְקְרֵי נַעֲרָה. אוּף הָכָא, לֵיל עַד לָא קַבִּילַת דְּכַר. וְאַף עַל גַּב דִּכְתִּיב בֵּיהּ שִׁמוּרִים דְּכַר הֲוָה זַמִּין לְאִתְחַבְּרָא עִמָּהּ וּבְשַׁעֲתָא דְּאִתְחֲבָּר עִמָּהּ דְּכַר, כְּתִיב, הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיְיָ' שִׁמוּרִים. שִׁמוּרִים: דְּכַר וְנוּקְבָּא. וּבְגִינֵי כַּךְ כְּתִיב הַלַּיְלָה הַזֶּה.

וּבַאֲתַר דְּאִשְׁתְּכָחוּ דְּכַר וְנוּקְבָּא, לֵית שְׁבָחָא אֶלָּא לִדְכוּרָא. וְהָכִי שַׁבָּחוּ יִשְׂרָאֵל בְּתוּשְׁבַּחְתַּיְיהוּ. לִדְכוּרָא וְלָא לְנוּקְבָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות טו) זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ. דְּלֵית שְׁבָחָא בְּאֲתָר דִּדְכוּרָא וְנוּקְבָּא אִשְׁתְּכָחוּ, אֶלָּא לִדְכוּרָא. וְעַל דָּא (נ''א ולדא) מְחַכָּאן יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִּיב, (ישעיה יב) זֶה יְיָ' קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ. מִשּׁוּם דְּהָכִי זַמִּין לְמֶעְבַּד לְהוּ, דִּכְתִּיב, (מיכה ו) כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת.

וְרָזָא דָּא הָכִי הוּא, כְּגַוְונָא דְּהָכָא לֵיל וְלַיְלָה, כַּךְ זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶעְבַּד לְהוּ, דִּכְתִּיב, (ישעיהו כ״א:י״א) שׁוֹמֵר מַה מִּלַּיְלָה שׁוֹמֵר מַה מִלֵּיל. מַה לְּהַלָּן שְׁמִירָה וְלֵיל, אוּף כָּאן שְׁמִירָה וְלֵיל. מַה לְּהַלָּן שְׁמִירָה וְלַיְלָה, אוּף כָּאן שְׁמִירָה וְלַיְלָה.

וְלַיְלָה אִתְקְרֵי אֲגַב דְּכוּרָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו כ״א:י״ב) אָתָא בֹּקֶר וְגַם לַיְלָה. בֹּקֶר: כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית י״ט:כ״ז) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר. דְּהוּא מִדָּתוֹ מַמָּשׁ. וּכְתִיב (תהילים ה׳:ד׳) יְיָ' בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי, בֹּקֶר מַמָּשׁ.

יָתְבוּ ר' חִיָּיא ור' יוֹסֵי, וְאוֹלִיף לְהוּ רָזָא דְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, וַהֲווּ מְהַדְּרֵי בְּכָל יוֹמָא וְיַתְבֵי קָמֵיהּ. חַד יוֹמָא נָפַק רַבִּי שִׁמְעוֹן לְבַר, אָזְלוּ בַּהֲדֵיהּ, מָטוּ לְחַד חַקְלָא יָתְבוּ.

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, תָּא חֲזֵי, כְּתִיב, (קהלת ז׳:ט״ו) אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי יֵשׁ צַדִּיק אוֹבֵד בְּצִדְקוֹ וְיֵשׁ רָשָׁע מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ, שְׁלמֹה דַּהֲוַת חָכְמְתָא יְתֵירָא (נ''א יקירא) עַל כֹּלָּא, מַאי קָאָמַר בְּהַאי קְרָא. אֶלָּא, שְׁלֹמֹה רֶמֶז דְּחָכְמְתָא קָא רָמַז. דְּהָא חָזֵינָן אוֹרְחוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּלָאו הָכִי, דְּהָא כְּתִיב, (ירמיהו י״ז:י׳) וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִּפְרִי מַעֲלָלָיו. אֶלָּא תְּרֵי עִנְיָינֵי נִינְהוּ, דְּקָא רָמַז הָכָא.

דְּתָנֵינָן, כַּד עֵינוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעָאן לְאַשְׁגָּחָא בְּעָלְמָא, וּלְעַיְינָא בֵּיהּ, כְּמָה דִּכְתִּיב (ס''א עיני ה' המה משוטטות בכל הארץ (זכריה ד׳:י׳) וכתיב כי וגו') (דברי הימים ב ט״ז:ט׳) כִּי יְיָ' עֵינָיו מְשׁוֹטְטוֹת בְּכָל הָאָרֶץ, וְאַשְׁכְּחָן חַיָּיבִין בְּעָלְמָא, הַהוּא צַדִּיקָא דְּאִשְׁתְּכַח בְּדָרָא, אִתְּפַס בְּחוֹבַיְיהוּ. וְחַיָּיבַיָּא מַאֲרִיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רוּגְזֵיהּ עִמְּהוֹן עַד דִּיתוּבוּן. וְאִי לָאו, לָא יִשְׁתְּכַּח מַאן דְּיִתְבַּע רַחֲמֵי עֲלֵיהוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, יֵשׁ צַדִּיק אוֹבֵד בְּצִדְקוֹ, מִשּׁוּם דְּהַהוּא זַכָּאָה, אִסְתַּלָּק מֵעָלְמָא.

בְּגִינֵי כַּךְ תָּנֵינָן, לְעוֹלָם אַל יָדוּר אָדָם אֶלָּא בִּמְקוֹם שֶׁאַנְשֵׁי מַעֲשֵׂה דָּרִים בְּתוֹכוֹ. מַאי טַעֲמָא. מִשּׁוּם דְּוַוי לְהַאי דְּמָדוֹרֵיהּ בֵּין חַיָּיבַיָּא, דְּהוּא אִתְּפַס בְּחוֹבַיְיהוּ, וְאִי דִּיוֹרֵיהּ בֵּין זַכָּאִין, אוֹטִיבִין לֵיהּ בְּגִינֵיהוֹן.

דְּהָא רַב חַסְדָּא, הֲוָה דִּיוֹרֵיהּ בְּקַדְמִיתָא בֵּינֵי קַפּוּטְקָאֵי, וַהֲוָה דְּחִיקָא לֵיהּ שַׁעֲתָא, וּמַרְעִין רַדְפִין אֲבַתְרוֹי. נָטַל וְשַׁוֵּי מָדוֹרֵיהּ בֵּין מָארֵי תְּרִיסִין דְּצִפּוֹרִי, וְסָלִיק, וְזָכָה לְכַמָּה טָבִין, לְכַמָּה עוּתְרָא, לְכַמָּה אוֹרַיְיתָא, וְאָמַר, כָּל הַאי זָכֵינָא, עַל דְּעָאלִית בֵּין אִינּוּן דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁגַּח לְאוֹטָבָא לְהוּ.

דָּבָר אַחֵר, אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי. וְכִי שְׁלֹמֹה, דְּדַרְגִּין עִלָּאִין דְּחָכְמְתָא הֲווֹ בֵּיהּ, עַל כָּל בְּנֵי דָּרָא דִּכְתִּיב (מלכים א ה) וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם, (ואשתדלותיה באורייתא למעבד טיבו וקשוט) דִּכְתִּיב, (דברי הימים א כט) וַיֵּשֶׁב שְׁלמֹה עַל כִּסֵּא יְיָ' לְמֶלֶךְ, אָמַר בִּימֵי הֶבְלִי. וּכְתִיב, (קהלת א) הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת.

וְתָנָא, ז' שֵׁמוֹת נִקְרָא: שְׁלֹמֹה. יְדִידְיָ''ה, אָגוּר. בִּן יָקֶ''א, אִיתִיאֵ''ל, לְמוֹאֵל. קֹהֶלֶת. קֹהֶלֶת כְּנֶגֶד כֻּלָּם. וְכֻלָּם נִקְרָא

[...] et de l’autre côté leurs premiers-nés mourir. C’était le châtiment le plus terrible. Depuis la création du monde, pareil miracle ne s’était fait.
Remarquez en outre que l’Écriture désigne cette nuit tantôt sous le nom de “ laïl ” (masculin), et tantôt sous celui de “ laïlah ” (féminin). Comme il est dit (Ex., XII, 42) : “ C’est une nuit de veille (laïl) pour le Seigneur qui les a fait sortir du pays d’Égypte ; car c’est une nuit (laïlah) de veille pour le Seigneur. ” Pourquoi l’Écriture dit-elle “ schemourim ”, pluriel, au lieu de “ schamour ”, singulier ? De même “ laïl ” désigne la nuit avant l’union du Principe mâle au Principe femelle, et “ laïlah ” après l’union. Aussi le verset emploie le mot “ schemourim ”, à propos de “ laïl ” pour nous indiquer que l’union se fera. Après l’union, les louanges ne s’adressent qu’au Principe mâle ; c’est pourquoi Israël s’adresse à “ Zeh ”, comme il est dit (Ex., XV, 2) : “ Voici (zeh) mon Dieu et je le loue. ” C’est en lui qu’Israël espère, ainsi qu’il est écrit (Is., XXV, 9) : “ Voici (zeh) le Seigneur en qui nous espérons ; nous nous réjouirons par son salut. ” Israël espère en lui parce qu’il le délivrera de nouveau comme il est dit (Michée, VII, 15) : “ Je te montrerai mes merveilles, comme lorsque tu sortis d’Égypte. ” De même que pour la sortie d’Égypte, l’Écriture emploie “ laïl ”, et “ laïlah ”, de même pour annoncer la délivrance future, l’Écriture emploie les deux termes, comme il est dit (Is., XXI, 11) : “ Veilleur, à quand la fin de la nuit (laïlah), veilleur, à quand la fin de la nuit (laïl) ? ” Les deux expressions “ nuit ”, et “ veiller ” se retrouvent ici. Une tradition (72) explique ainsi les paroles du verset suivant (Deut., XXII, 23) : “ Si quelqu’un trouve dans la ville une fille (naàr) qu’il corrompt... ” On voit que le mot qui désigne “ fille ” se prononce “ naàrah ”, et s’écrit “ naàr ” Pourquoi ?
Parce que “ naàr ” désigne une fille qui n’a pas encore connu d’homme, alors que “ naàrah ”, désigne une fille qui a déjà connu un homme. A partir de ce jour, Rabbi Hiyâ et Rabbi Yossé revinrent tous les jours auprès de Rabbi Siméon qui leur enseigna l’exégèse du troisième livre du Pentateuque. Un jour, ils accompagnèrent Rabbi Siméon hors de la ville et s’assirent dans un champ.
Rabbi Siméon commença à parler de la manière suivante : Il est écrit (Ecclés., VII, 16) : “ J’ai vu encore ceci pendant les jours de ma vanité (hebeli) : le juste périt dans sa justice et le méchant vit longtemps dans sa malice. ” Salomon cacha sous ces paroles un mystère de la Sagesse. Dieu exerce parfois la longanimité à l’égard des coupables, dans l’attente qu’ils se repentent, alors que le juste expie parfois les péchés des habitants de la ville uniquement parce qu il s’est établi dans leur voisinage. C’est pourquoi on nous enseigne qu’un homme ne doit demeurer que dans un endroit habité par des gens pieux. Ainsi Rab Hisda habitait d’abord dans la ville de Cappadoce. Ayant été accablé dans cette ville par la pauvreté et les maladies, il changea de domicile et alla s’établir parmi les maîtres de la Loi de la ville de Sephori. Là il fut comblé de richesses et de bonheur. Rabbi Hisda attribua ce changement de fortune au fait qu’il était allé s’installer dans un endroit habité par des justes aimés de Dieu. D’après une autre tradition : comment Salomon qui avait acquis les degrés supérieurs de la Sagesse comme il est dit (I Rois, I, 5) : “ Et il dépassa en intelligence tous les hommes ”, comment ce roi sage a-t-il pu dire : “ ... Dans les jours de ma vanité ” et, ailleurs (Ecclés., I, 1) : ”Vanité des vanités, tout est vanité, a dit Kohéleth ” ? Nous avons appris que Salomon avait sept noms : Yedideyâ, Agour, Fils de Yaqé, Ythiël, Lemouël et Kohéleth. Ce dernier nom est le plus élevé. Tous ces noms correspondent au Nom sacré [...]
(⁎)

*****

[39a]  
כְּעֵין שֶׁל מַעְלָה, קֹהֶלֶת כְּנוּפְיָא קַדִּישָׁא דְּבֵי עֲשָׂרָה, בְּגִין כַּךְ קָהָל אֵין פָּחוּת מֵעֲשָׂרָה. וְקָהָל אֲפִילּוּ מֵאָה, וְקֹהֶלֶת כְּלָלָא דְּכֹלָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים לג) קְהִלַת יַעֲקֹב.

וְתָאנָא, שְׁמוֹתָיו עַל שֵׁם הַחָכְמָה אִתְקְרוּן, וּבְגִין כַּךְ ג' סִפְרִין עָבֵד, שִׁיר הַשִּׁירִים. קֹהֶלֶת. מִשְׁלֵי. וְכֻלְּהוּ לְאַשְׁלְמָא חָכְמְתָא. שִׁיר הַשִּׁירִים לָקֳבֵל דְּחֶסֶד. קֹהֶלֶת לָקֳבֵל דְּדִינָא. מִשְׁלֵי לָקֳבֵל דְּרַחֲמֵי. בְּגִין לְאַשְׁלְמָא חָכְמְתָא, וְהוּא עָבֵד כָּל מַה דְּעָבַד בְּגִין לְאַחֲזָאָה חָכְמְתָא, וְלָקֳבֵל דַּרְגָּא (נ''א ולקבל דרזא) עִלָּאָה, וְהוּא אָמַר בִּימֵי הֶבְלִי הֲבֵל הֲבָלִים.

אֶלָּא, רָזָא דְּהֶבֶל יַקִּירָא הוּא. וְהוּא הֶבֶל דְּנָפִיק מִפּוּמָא, וְרָזָא דְּהֶבֶל דְּנָפִיק מִפּוּמָא, קָלָא אִתְעָבִיד מִנֵיהּ. וְתָאנָא, אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּים אֶלָּא בְּהֶבֶל פִּיהֶם שֶׁל תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן שֶׁלֹּא חָטְאוּ. שֶׁלֹּא חָטְאוּ מַמָּשׁ. וְהֶבֶל אִתְעָבִיד בְּרוּחָא וּמַיָּא, וְכָל מַה דְּאִתְעָבִיד בְּעָלְמָא בְּהֶבֶל אִתְעָבִיד. וְרָזָא דְּהַאי הֶבֶל שֶׁל תִּינוֹקוֹת אִתְעָבִיד קָלָא, וְאִתְפָּשַּׁט בְּעָלְמָא, וְאִינּוּן נְטוּרֵי עָלְמָא, וּנְטוּרֵי קַרְתָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים קכ״ז:א׳) אִם יְיָ' לֹא יִשְׁמָר עִיר וְגוֹ'.

וְתָּא חֲזֵי, הוּא הֶבֶל, הוּא קָלָא. מַה בֵּין הַאי לְהַאי. הֶבֶל (הוא קלא) קָאִים בְּחֵילָא, לְמֵיפַק קָלָא. קָלָא מַמָּשׁ קָאִים בְּקִיּוֹמֵהּ (דלא) לְאַפָּקָא (אחרא) מִלָּה. וְהַהוּא הֶבֶל דְּהֲוָה אַחַסַנְתֵּיהּ דַּאֲבוֹי קַרְיֵיהּ הֶבֶל, וּמִנֵּיהּ חָזָא כָּל מַה דְּחָזָא. וְאַף עַל גַּב דְּסִיּוּעִין סַגִּיאִין מֵעֵילָּא אַחֲרָנִין הֲווֹ לֵיהּ, וּלְאִשְׁתְּמוֹדְעָא מִלָּה, אָמַר בִּימֵי הֶבְלִי. דְּמִלָּה דָּא מִתַּמָּן אָתָא.

וְרָזָא דְּמִלָּה הַכֹּל, הָבֶל אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי, יֵשׁ צַדִּיק אוֹבֵד בְּצִדְקוֹ, דָּא הוּא רָזָא דְּמִלָּה, דְּגַלֵּי וּפַרְסֵם, דְּכֹלָּא תַּלְיָא בִּימֵי הֶבְלִי, כְּלוֹמַר בְּזִמְנָא דְּהַאי הֶבֶל יַנְקָא מִן דִּינָא, בְּגִין לְמֶעְבַּד דִּינָא, צַדִּיק אוֹבֵד בְּצִדְקוֹ, וּבְזִמְנָא דְּהַאי הֶבֶל יַנְקָא מֵרַחֲמֵי. רָשָׁע מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ. וְתַרְוַויְיהוּ תַּלְיָין בְּהַאי הֶבֶל, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב בִּימֵי, וְלָא כְּתִיב בְּיוֹם. וְכֹלָּא תַּלְיָין בִּימֵי הֶבֶל דָּא. מַאן דְּאַעְרַע בְּדִינָא, בְּדִינָא. מַאן דְּאַעְרַא בְּרַחֲמֵי, בְּרַחֲמֵי.

וְאִי תֵּימָא יֵשׁ צַדִּיק אוֹבֵד וְלָא קָאָמַר אָבוּד. הָכִי הוּא אוֹבֵד מַמָּשׁ. דְּהַהוּא דִּינָא אוֹבֵד לַצַּדִּיק מֵעָלְמָא וּמִדָּרָא. וְיֵשׁ רָשָׁע מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ, מַאֲרִיךְ מַמָּשׁ, דְּהַהוּא דִּינָא (ס''א הבל) כַּד יַנְקָא מֵרַחֲמֵי, עָבִיד רַחֲמֵי לְהַהוּא רָשָׁע, וּמַאֲרִיךְ לֵיהּ.

עַד דַּהֲווֹ יַתְבֵי חָמוּ קִטוֹרָא דְּהֲוָה סָלִיק לְעֵילָּא וְנָחִית לְתַתָּא. אָמַר אִתְעַטָּרוּתָא אִתְעַטָּר בְּטִינָתָא (נ''א בעניותא) דְּאַרְעָא, מִגּוֹ לְעֵילָּא. אַדְּהָכִי, סָלִיק הַהוּא חַקְלָא רֵיחָא, מִכָּל בּוּסְמִין, אָמַר נֵיתִיב הָכָא, דִּשְׁכִינְתָּא גַּבָּן אִתְקְיָים. בְּגִין כַּךְ, כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרַכוֹ יְיָ'.

פָּתַח וְאָמַר, (בראשית כ״ז:כ״ז) וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרַכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי וְגוֹ', וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו, מַשְׁמַע דְּאִינּוּן לְבוּשִׁין הֲווֹ סַלְּקִין רֵיחָא טָבָא, (ס''א דלא אתעדי) וּלְבַתָר אִתְעָדֵי מִנְּהוֹן הַהוּא רֵיחָא. הַשְׁתָּא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, כְּתִיב, רֵיחַ בְּגָדָיו, וּכְתִיב רֵיחַ בְּנִי, וְלָא אָמַר רֵיחַ הַבְּגָדִים, אֶלָּא רֵיחַ בְּנִי. אֶלָּא תָּאנָא, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנָס יַעֲקֹב, נִכְנַס עִמּוֹ גַּן עֵדֶן. וְתָאנָא, אוֹתָן הַבְּגָדִים הָיוּ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, דִּכְתִּיב, (בראשית ג׳:כ״א) וַיַּעַש יְיָ' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם, וְהוֹצִיאָם מִגַּן עֵדֶן.

וְאִי תֵּימָא, דִּכְתִּיב וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה דְּאִינּוּן הֲווֹ, אִי הָכִי, אֲמַאי כְּתִיב וַיַּעַש ה' אֱלֹהִים. וּכְתִיב כָּתְנוֹת עוֹר, הָא לָא הֲווֹ אֶלָּא עֲלֵה תְאֵנָה אֶלָּא כְּתַרְגּוּמוֹ, לְבוּשִׁין דִּיקָר וַהֲווּ סַלְּקִין רֵיחִין מִבּוּסְמָא דְּעֵדֶן.

וְתַנְיָא, בְּשֵׁם מָלֵא אִתְעָבִידוּ, דִּכְתִּיב וַיַּעַש ה' אֱלֹהִים. מַה דְּלָא אִתְעָבִידוּ בֵּיהּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא. וְלָא. וְהָא כְּתִיב, (בראשית ב׳:ד׳) בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְיָ' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. לָא קַשְׁיָא הַאי כַּד אִתְעָבִידוּ, לָא אִתְעָבִידוּ בְּשֵׁם מָלֵא, בַּר כַּד אִתְקַיְימוּ, בְּשֵׁם מָלֵא אִתְקַיְימוּ.

וּמַה דְּאָמְרוּ דְּאִינּוּן לְבוּשִׁין אָתוּ לְהַהוּא רָשָׁע דְּעֵשָׂו, דְּנָסִיב לוֹ מִן נִמְרוֹד הָכִי אוֹקִימְנָא, וְקַשְׁיָא מִלָּה, דְּאִי הָכִי הָא כְּתִיב לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ, לְבוּשִׁין לְאָדָם, וּלְבוּשִׁין לְחַוָּה. לְבוּשִׁין דְּחַוָּה מַה אִתְעָבִידוּ. וְתוּ, דְּאִי הָכִי

[...] d’en haut. “ Kohéleth ” signifie une assemblée sacrée de dix personnes. “ Kahel ” ne désigne pas moins de dix personnes, mais “ kohéleth ” désigne toute l’assemblée des saints, ainsi qu’il est écrit (Deut., XXXIII, 4) : “ L’assemblée (kehilath) de Jacob... ” C’est précisément parce que Salomon était l’image de la Sagesse suprême qu’il composa trois livres. Les Cantiques correspondent au degré céleste de la Clémence (Hésed) le livre de l’Ecclésiaste correspond au degré de la Rigueur, et le livre des Proverbes correspond au degré de la Miséricorde. C’est pour cette raison que Salomon répéta trois fois le mot “ hebel ”. Le sens anagogique du mot “ hebel ” est “ haleine ” Salomon désigne par-là l’haleine des enfants qui vont à l’école et par laquelle le monde subsiste. C’est l’haleine de leur voix qui est la gardienne du monde et qui veille sur la ville, comme il est dit (Ps., CXXVII , 2) : “ Si le Seigneur ne garde pas la ville, c’est en vain que le gardien veille. ” Remarquez qu’il y a une différence entre l’haleine et la voix ; la première n’est que l’effet de la seconde. Salomon voulait donc dire que l’haleine de l’enfant est parfois plus exaucée par le ciel que la voix du juste. C’est aussi en faveur des enfants qui étudient la Loi que Dieu diffère le châtiment des coupables. Pendant qu’ils étaient assis, ils virent un brouillard s’élever de la terre et y retomber. Rabbi Siméon fit remarquer que le brouillard avait pour cause le contact des rayons lumineux d’en haut avec l’humidité de la terre. Des odeurs agréables s’étant subitement répandues dans le champ,
Rabbi Siméon dit : Restons ici, car la Schekhina se trouve près de nous ; les odeurs le prouvent, ainsi qu’il est écrit (Gen., XXVII, 27) : “ Et aussitôt qu’il eut senti la bonne odeur qui sortait de ses habits, il lui dit en le bénissant : L’odeur qui sort de mon fils est semblable à celle d’un champ que le Seigneur a comblé de ses bénédictions. ” Les habits de Jacob provenaient d’Adam ; c’est pourquoi ils répandaient une bonne odeur. L’Écriture ne parle pas de l’odeur qui sortait de Jacob même, mais de celle qui sortait de ses habits ; car une tradition nous apprend, qu’en entrant dans la tente de son père, le Paradis accompagna Jacob, et l’habit qu’il portait était celui d’Adam, ainsi qu’il est écrit (Gen., III, 21) : “ Et le Seigneur Dieu fit à Adam et à sa femme des habits de peaux dont il les revêtit. ” En quittant le Paradis, Adam emporta ses habits. Mais, objectera-t-on : Adam aurait pu emporter les habits qu’il fit lui-même, ainsi qu’il est écrit (Gen., III, 7) : “ Et ils entrelacèrent des feuilles de figuier et en firent des ceintures ” ?
Mais la vérité est que les “ habits de peaux ” dont parle l’Écriture ont la signification que leur prête la paraphrase chaldaïque “ habits de gloire ”. Ces habits répandaient toutes les odeurs du Paradis, et ils étaient créés par le Nom entier (73), ainsi qu’il est écrit : “ Et Jéhovah Élohim fit des habits de peaux ”, ce qui n’était pas le cas pour la création du ciel et de la terre. Mais, objectera-t-on, il est pourtant écrit (Gen., II, 4) : “ Au jour où Jéhovah Élohim fit le ciel et la terre... ” ? Jéhovah Élohim n’est appliqué au ciel et à la terre que quand ceux-ci ont été déjà créés, alors qu’à l’époque de leur création on ne trouve que le nom d’Élohim. Une certaine tradition prétend qu’Esaü l’impie est entré en possession des habits d’Adam qu’il enleva à Nemrod. Mais ceci est inadmissible, —d’abord, parce que l’Écriture dit que Dieu fit des habits à Adam et à son épouse. Or, que sont devenus les habits de cette dernière ? En outre, s’il en était ainsi, [...]
(⁎)

*****

[39b]  
בְּמַאי אִתְקְבָרוּ, סַלְּקָא דַּעְתָּךְ דְּאִינּוּן שָׁבְקוּ וְרָאמוּ מִנְּהוֹן זֹהֲרָא עִלָּאָה, דְּיָהִיב לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

אֶלָּא אִינּוּן לְבוּשִׁין דְּאִתְלְבָּשׁוּ בְּהוּ אָדָם וְאִתְּתֵיהּ, לָא אִתְלָבַשׁ בְּהוּ בַּר נָשׁ אַחֲרָא, דִּבְאִינּוּן לְבוּשִׁין דָּמוּ כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא וְאִי סַלְּקָא דַּעְתָּךְ, דְּאִינּוּן אִתְלַבָּשׁוּ מִגַּרְמֵיהוֹן בְּהוּ. תָּא חֲזֵי, כְּתִיב וַיַּלְבִּישֵׁם, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַלְבִּישׁ לוֹן, זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן.

כְּתִיב. (תהילים ק״ד:א׳) ה' אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. וּכְתִיב (תהילים צ״ו:ו׳) הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו. וּכְתִיב (תהילים ק״ד:ב׳) עוֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה וְגוֹ'. כֵּיוָן דְּאִתְלָבַּשׁ (מה דאתלבש) עָבֵד מַה דְּעָבַד. מְלַמֵּד, שֶׁנִּתְעַטָּף קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאוֹר, וּבָרָא יַת שְׁמַיָּא. אֶלָּא בְּמַאי אוֹקִימְנָא הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּה בַּבָּיִת. הַחֲמוּדוֹת: בִּגְדֵי מַלְכוּת (נ''ח ע''ג) בְּמֶשִׁי וְזָהָב, וְאָרְחָא דְּעָלְמָא דְּגַנְזֵי לוֹן בְּבוּסְמִין וְרִיחִין, לִיקָרָא דִּלְבוּשֵׁיהוֹן.

תָּא חֲזֵי וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו, בַּתְּחִלָּה. וְכַד אַרְגִּישׁ, אָמַר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי, דְּיָדַע דְּבֵיהּ הֲוָה תַּלְיָא מִלְּתָא, דִּבְגִינֵיהּ סָלִיק רֵיחָא. כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרַכוֹ יְיָ', וְכִי מְנַּיִין הֲוָה יָדַע יִצְחָק רִיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרַכוֹ יְיָ'.

אֶלָּא, תְּרֵין מִלִּין אִינּוּן, וְכֹלָּא הוּא חַד. דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ד:ס״ג) וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב. וְכִי לָא הֲוָה לֵיהּ בֵּיתָא, אוֹ מָקוֹם אַחֵר לְהִתְפַּלֵּל. אֶלָּא אוֹתָהּ הַשָּׂדֶה הָיָה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם סָמוּךְ לַמְּעָרָה, דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ג:כ׳) הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנִי חֵת. וּבְשַׁעֲתָא דְּהֲוָה יִצְחָק עָאל גַּבֵּיהּ, חָמָא שְׁכִינְתָּא עָלֵיהּ, וְסָלִיק רֵיחִין עִלָּאִין קַדִּישִׁין, וּבְגִינֵי כַּךְ הֲוָה מְצַלֵּי תַּמָּן, וּקְבָעֵיהּ לִצְלוֹתֵיהּ.

וְאַבְרָהָם אֲמַאי לָא הֲוָה מְצַלֵּי תַּמָּן, מִשּׁוּם דִּקְבִיעוּתָא דְּאַתְרָא אַחֲרָא הֲוָה לֵיהּ בְּקַדְמִיתָא, וּמִלָּה אַחֲרָא רֵיחָא דְּחָמָא בְּהַר הַמּוֹרִיָּה. וְלָמָּה נִקְרָא מוֹרִיָּה. עַל שֵׁם הַמֹּר הַטּוֹב דְּהֲוָה תַּמָּן.

וְכֹלָּא הֲוָה, וְגַּן עֵדֶן דְּעָאל עִמֵּיהּ וּבַרְכֵיהּ. וּבְגִין כַּךְ לָא תָּלָה מִלָּה בִּלְבוּשִׁין, אֶלָּא בְּיַעֲקֹב מַמָּשׁ, דְּחָמָא דְּבֵיהּ הֲוָה תַּלְיָא מִלָּה (ס''א ו' אות הוה לאתברכה) וְאִתְחַזֵּי, וּזְכוּתֵיהּ סָלִיק לְאִתְבָּרְכָא, וְעָאל עִמֵּיהּ גַּן עֵדֶן. וּבְגִין כָּךְ כַּד אִתְרָעַם עֵשָׂו, אֲמַר גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה. (מלה)

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, לָא אִצְטְרִיךְ אוֹרַיְיתָא לְמִכְתַּב אֶלָּא מֵהַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים. מַאי טַעֲמָא. מִשּׁוּם דְּשֵׁירוּתָא דְּסִיהֲרָא הֲוֵי, וְעַל דָּא אוֹרַיְיתָא הֲוָה אִצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב מֵהָכָא, דְּהָא בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְקָשַּׁר מִלָּה.

וְלָא קַשְׁיָא, דְּלָא כְּתִיב זֹאת, הַחֹדֶשׁ הַזֹּאת, דְּהָא זֶה וְזֹאת כְּחַד מִתְקַשְּׁרִין וּבַאֲתַר דְּאִית בֵּיהּ דְּכָר וְנוּקְבָּא כַּחֲדָא, לֵית שְׁבָחָא אֶלָּא לִדְכוּרָא, וְעַל דָּא רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה וַדַּאי. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, לָכֶם תְּרֵי זִמְנֵי לָמָּה. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, מִנַּיְיהוּ, אִשְׁתְּמַע יַתִּיר, כְּמָה דִּכְתִּיב, (דברים ל״ב:ט׳) כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ. אִתְקְשָׁרוּתָא דָּא לָכֶם, וְלָא לִשְׁאַר עַמִּין. (שמות י״ב:ג׳) דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה וְגוֹ', בֶּעָשׂוֹר, אֲמַאי בֶּעָשׂוֹר. אָמַר רִבִּי אַבָּא, בְּזִמְנָא דְּאַנְהִיר יוֹבְלָא לְסִיהֲרָא, דִּכְתִּיב בְּיוֹבְלָא, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא.

וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבוֹת, אֲמַאי, בְּגִין דִּבְזִמְנָא דָּא אִצְטְרִיךְ לְמֵיגַד לֵיהּ. דְּהָא תָּנֵינָן, בְּמִלְּתָא דָּא אִתְּבַר כִּתְרָא (חדא) תַּתָּאָה, (ע' ע''ב) דְּמִתְאַחֲדִין בֵּיהּ כָּל שְׁאַר כִּתְרִין תַּתָּאִין, וְעַל דָּא פָּרִישׁ מֹשֶׁה וְאָמַר, מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן, כְּמָה דִּכְתִּיב, צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה.

אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עֲבִידוּ אַתּוּן עוֹבָדָא לְתַתָּא, וַאֲנָא אִתְּבַר תֻּקְפֵיהוֹן לְעֵילָּא, וּכְמָה דְּתַעְבְּדוּן בְּנוּרָא אַתּוּן, דִּכְתִּיב כִּי אִם צְלִי אֵשׁ, אֲנָא אוּף הָכִי אַעְבִיר אוֹתוֹ בָּאֵשׁ בִּנְהַר דִּינוּר.

אֲמַאי אִתְנְגִיד בַּעֲשָׂרָה, וְאִתְנְכִיס בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. אָמַר רִבִּי אַבָּא בְּדָא אִתְקַשָּׁרוּ יִשְׂרָאֵל אַרְבַּע מְאָה שְׁנִין. וְאַף עַל גַּב דְּאַרְבַּע מְאָה שְׁנִין לָא אִשְׁתַּעֲבִידוּ בְּהוּ, מִכָּל מָקוֹם, הוֹאִיל וַהֲוָה זַמִּין לְאִתְקַשְּׁרָא בְּהוּ, אִתְחַשִׁיב עָלֵיהּ כְּאִילּוּ אִשְׁתַּעֲבִידוּ בְּהוּ כָּל ת' שְׁנִין. בְּגִין כָּךְ, מְעַכְּבִין לֵיהּ אַרְבַּע יוֹמִין, קְטִירָא בִּרְשׁוּתַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וּלְבָתַר וְשָׁחֲטוּ אוֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם.

אֲמַאי בֵּין הָעַרְבַּיִם. בְּשַׁעֲתָא דְּדִינָא תַּלְיָא, וּבְשַׁעֲתָא דְּאִתְּמְסַר

[...] avec quels habits Adam et Ève seraient-ils donc enterrés ? Peut-on admettre qu’Adam et Ève se fussent dépouillés des habits glorieux et répandant des rayons célestes que le Saint, béni soit-il, leur donna ? Mais la vérité est que ces habits n’ont jamais été portés par personne autre qu’Adam et Éve à qui Dieu lui-même les a donnés. C’est grâce à ces habits qu’Adam et Ève ressemblent à des êtres d’en haut. Heureux leur sort ! L’Écriture (Ps., CIV, 1) dit : “ Tu es tout environné de majesté et de gloire. ” Et ailleurs (Ps., XCVI, 6) : “ Il ne voit devant lui que gloire et que louange. ” Et encore (Ps., CIV, 2) ailleurs : “ Toi qui es revêtu de la lumière comme d’une gloire et qui étends le ciel comme une tente… ” Nous en inférons que le Saint, béni soit-il, s’est entouré de lumière et créa le ciel.
Remarquez qu’Isaac parlait d’abord de l’odeur des habits, et ensuite de l’odeur de son fils (74), car il savait que Jacob était la cause de l’odeur qui sortait de ses habits. Isaac parlait également d’un “ champ ” que le Seigneur a comblé de ses bénédictions ; c’est une allusion au “ champ ” acheté par Abraham et où sont ensevelis les patriarches.
C’est pourquoi l’Écriture (Gen., XXIV, 63) dit : “ Et Isaac sortit dans le champ pour méditer. ” Isaac ne pouvait-il pas méditer dans sa maison ou ailleurs ? Pourquoi dans le champ ? Mais c’était le champ acheté par Abraham ; et, comme Isaac y avait senti de bonnes odeurs, il en avait conclu à la présence de la Schekhina.
Rabbi (75) Isaac dit : L’Écriture (Ex., XII, 2) aurait dû commencer (76) au verset : “ Ce mois-ci sera pour vous le commencement des mois ; il sera pour vous le premier des mois de l’année. ” Pourquoi aurait-elle du commencer par-là ? Parce que c’est le commencement de la lune (77). Il n’est pas étonnant que l’Écriture n’emploie pas le terme de “ Zoth ” (féminin) au lieu de “ Zeh ” (masculin). Car en réalité “ Zeh ” et “ Zoth ” sont unis ensemble ; et, partout où le mâle et la femelle sont unis, les louanges sont adressées au mâle. L’Écriture répète deux fois “ pour vous ” (lakhem) afin d’indiquer que l’union de “ Zeh ” et de “ Zoth ” n’est connue que d’Israël, mais non pas des autres peuples, ainsi qu’il est écrit (Deut., XXXII, 9) : “ Car il a choisi son peuple pour être particulièrement à lui. ” “ (Ex ., XII, 3) Parlez à toute l’assemblée des enfants d’Israël, et dites-leur : Qu’au dixième jour de ce mois chacun prenne un agneau pour sa famille et pour sa maison. ” Pourquoi le dixième du mois ?
Rabbi Abba dit : Parce que l’année jubilaire éclaire à cette époque la lune. C’est pourquoi le jour du Grand Pardon est fixé au dixième jour du septième mois. Pourquoi fallait-il que chacun prit un agneau ? Parce qu’il a fallu que les Israélites commençassent par exterminer la divinité des Égyptiens ici-bas avant que Dieu ne brisât le pouvoir du chef céleste d’en haut. C’est après qu’Israël eut mis l’agneau sur le feu ici-bas, que Dieu fit passer le chef céleste des Égyptiens par le “ fleuve de feu ”. Bien que l’esclavage d’Israël n’ait point duré quatre cents ans, l’Écriture parle de cet espace de temps, parce que les Égyptiens méditaient pendant tout ce temps la perte d’Israël. L’immolation de l’agneau devait avoir lieu au soir, heure de la rigueur, et c’est à la même heure [...]
(⁎)

*****

[40a]  
מִלָּה דָּא לֵיהּ, עַל יְדוֹי דְּאַבְרָהָם, דִּכְתִּיב (בראשית ט״ו:י״ב) וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה נוֹפֶלֶת עָלָיו. אֵימָה: כִּתְרָא חֲדָא. חֲשֵׁכָה: כִּתְרָא אַחֲרָא. גְּדוֹלָה: הַאי דְּהִיא רַבְרְבָא מִכֹּלָּא. וְאַף עַל גַּב דְּאוֹקִימְנָא קְרָא דָּא עַל שְׁאַר שִׁעְבּוּדַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וְכֹלָּא הֲוָה. כְּגַוְונָא דָּא, (שמות י״ז:י״ד) כִּי מָחֹה אֶמְחֶה, אַתּוּן מִתַּתָּא, וַאֲנָא מֵעֵילָּא.

תָּנָא, לָא נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, עַד דְּאִתְּבָּרוּ כֻּלְּהוּ שִׁלְטוֹנִין דִּלְעֵילָּא (משלשוליהון) מִשּׁוּלְטָנִיהוֹן, וְנַפְקוּ יִשְׂרָאֵל מֵרְשׁוּתְהוֹן, וְאָעלוּ לִרְשׁוּתָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִתְקָטִירוּ בֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (ויקרא כ״ה:נ״ה) כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם. מַאי טַעֲמָא עֲבָדַי הֵם. אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, דְּאַפָּקִית לְהוּ מֵרְשׁוּתָא אַחֲרָא, וְעָאַלִית לוֹן בִּרְשׁוּתִי.

וְהַיְינוּ דְּאָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, מַאי דִּכְתִּיב, אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאוֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אוֹכֵל מַחְמֶצֶת. אֲנָא הָכִי אוֹקִימְנָא, הַאי שְּׂאוֹר, וְהַאי מַחְמֶצֶת, דַּרְגָּא חַד אִינּוּן, וְכֻלְּהוּ חַד. רְשׁוּ אוֹחֲרֵי, אִינּוּן שָׁלְטָנִין, דִּמְמָנָן עַל שְׁאַר עַמִּין, וְקָרֵינָן לְהוּ יֵצֶר הָרָע, רְשׁוּתָא אַחֲרָא, אֵל נֵכָר, אֱלהִים אֲחֵרִים. אוּף הָכִי, שְּׂאוֹר, וּמַחְמֶצֶת, וְחָמֵץ, וְכֹלָּא חַד. אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל הָנֵי שָׁנֵי, קַיְימִתוּ בִּרְשׁוּתָא אַחֲרָא, עַבְדִין לְעַם אַחֲרָא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה דְּאַתּוּן בְּנִי חוֹרִין, אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאוֹר מִבָּתֵּיכֶם. כָּל מַחְמֶצֶת לא תֹאכֵלוּ. וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, אִי הָכִי כָּל יְמֵי שַׁתָּא נָמֵי, אֲמַאי שִׁבְעַת יוֹמִין, דִּכְתִּיב שִׁבְעַת יָמִים שְּׂאוֹר לא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם, שִׁבְעַת יָמִים, וְלָא יַתִּיר. אֲמַר לֵיהּ, כָּל זִמְנָא דְּאִתְחַיָּיב בַּר נָשׁ לְאִתְחֲזָאָה גַּרְמֵיהּ בֶּן חוֹרִין, הָכִי אִצְטְרִיךְ, כָּל זִמְנָא דְּלָא אִתְחַיָּיב לָא אִצְטְרִיךְ.

לְמַלְכָּא דְּעָבַד לְחַד בַּר נָשׁ רוּפִינוּס, כָּל אִינּוּן יוֹמִין דְּסָלִיק לְהַאי דַּרְגָּא, חַדֵּי, וְלָבִישׁ לְבוּשֵׁי יְקַר, לְבָתַר לָא אִצְטְרִיךְ. לְשַׁתָּא אַחֲרָא נָטִיר אִינּוּן יוֹמִין דְּסָלִיק לְיָקִירוּ דָּא, וְלָבַשׁ אִינּוּן לְבוּשִׁין, וְכֵן כָּל שַׁתָּא וְשַׁתָּא כְּהַאי גַּוְונָא יִשְׂרָאֵל, כְּתִיב, שִׁבְעַת יָמִים שְּׂאוֹר לא יִמָּצֵא, דְּאִינּוּן יוֹמֵי חֶדְוָותָא, יוֹמִין דְּסָלִיקוּ לִיקָרָא דָּא, וְנַפְקוּ מִשִּׁעְבּוּדָא אַחֲרָא. וּבְגִין כַּךְ, נַטְרִין בְּכָל שַׁתָּא וְשַׁתָּא, יוֹמִין דְּסָלִיקוּ לְהַאי יְקַר, וְנַפְקוּ מֵרְשׁוּתָא אַחֲרָא, וְעָאלוּ בִּרְשׁוּתָא קַדִּישָׁא, וְעַל דָּא כְּתִיב, שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹאכֵלוּ.

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, מַצַּת כְּתִיב, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (יחזקאל א׳:א׳) מַרְאֹת אֱלהִים. וְלָמָּה אִתְקְרֵי מַצַּת. דִּינָא. (רכ''ג ב') דִּינָא קַדִּישָׁא. דִּינָא דְּאִתְאַחֲדָא בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. דִּינָא דְּלָא הֲוָה תַּקִּיפָא כָּל הַהוּא זִמְנָא בְּגַוַויְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, דְּהָא קַיְּימָא סִיהֲרָא בִּפְגִימוּתָא. וְעַל דְּקַיְּימָא סִיהֲרָא בִּפְגִימוּתָא, (דברים ט״ז:ג׳) לֶחֶם עֹנִי כְּתִיב.

מַאי טַעְמָא קַיְּימָא בִּפְגִימוּתָא. בְּגִין דְּלָא אִתְפְּרָעוּ, וְלָא אִתְגַּלְיָא הַאי אָת קַדִּישָׁא. גְּזִירִין הֲווֹ וְלָא אִתְפְּרָעוּ, אֵימָתַי אִתְפְּרָעוּ, בְּשַׁעֲתָא דִּכְתִּיב, (שמות ט״ו:כ״ה) שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ, וְאַף עַל גַּב דְּאוֹקִימְנָא הַאי קְרָא בְּמִלָּה אַחֲרָא, כֹּלָּא הֲוָה וְיֵאוֹת.

וְאִי תֵּימָא דְּבִימֵי יְהוֹשֻׁעַ אִתְפְּרָעוּ. לָאו הָכִי, אֶלָּא אִינּוּן דִּכְתִּיב, (יהושע ה׳:ה׳) וְכָל הָעָם הַיִּלּוֹדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ וְגוֹ'. בָּתַר דְּאִתְפְּרָעוּ, אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּקַדְמִיתָא אֲכַלְתּוּן מַצּוֹת, דְּקַיְּימָא סִיהֲרָא בִּפְגִימוּתָא, וְאִקְרֵי לֶחֶם עֹנִי, מִכָּאן וּלְהָלְאָה הַאי לֶחֶם מֵאֲתָר אַחֲרָא לֶהֱוֵי. מַאי הוּא. דִּכְתִּיב, (שמות ט״ז:ד׳) הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. לָא מִן סִיהֲרָא כְּהַהוּא זִמְנָא, אֶלָּא מִן הַשָּׁמָיִם מַמָּשׁ, כְּמָה דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ז:כ״ח) וְיִתֵּן לְךָ הָאֱלהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם.

וְיִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין, נַטְרִין אִינּוּן יוֹמִין דְּעָאלוּ תְּחוֹת גַּדְפוֹי דִּשְׁכִינְתָּא, וְנַטְרִין הַהוּא נַהֲמָא דְּאַתְיָא מִסִּטְרָהָא, וְעַל דָּא כְּתִיב, (שמות כ״ג:ט״ו) אֶת חַג הַמַּצוֹת תִּשְׁמֹר וְגוֹ', וּכְתִיב וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת. מַהוּ וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות י״ט:ה׳) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי. וְכֹלָּא בְּחַד דַּרְגָּא סַלְּקָא וְאִתְאֲחָד.

וְאִי תֵּימָא מֹשֶׁה הֵיךְ לָא פָּרַע לְהוּ. אֶלָּא, בְּגִין דְּלָא יִתְעַכְּבוּן יִשְׂרָאֵל תַּמָן עַד דְּיִתְסִיאוּ, וְעַל דָּא כְּתִיב, (דברים ט״ז:ג׳) שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי. מַאי טַעְמָא לֶחֶם

[...] que la captivité avait été annoncée à Abraham, ainsi qu’il est écrit (Gen., XV, 12) : “ Lorsque le soleil se couchait, Abram fut surpris d’un profond sommeil, et il tomba dans un horrible effroi, se trouvant comme tout enveloppé de ténèbres. ” L’Écriture emploie trois termes de frayeur, pour indiquer les trois couronnes inférieures (du démon). De même pour Amalec (Ex., XVII, 14), l’Écriture emploie le terme : J’effacerai, j’effacerai la mémoire d’Amalec. ” Cette répétition indique qu’il faut qu’Israël commence ici-bas, pour que Dieu achève l’œuvre en haut. Tous les termes désignant le “ levain ”, tels que “ seôr ”, “ hametz ”, etc., désignent en même temps l’esprit du démon qui était le maître des Égyptiens. Le Saint, béni soit-il, dit aux Israélites : Jusqu’à maintenant vous étiez sous la domination du “ levain ” ; mais à partir d’aujourd’hui vous êtes un peuple libre ; donc éloignez de vos maisons toutes traces de levain. Mais pourquoi la défense de “ levain ” n’était-elle pas faite pour toujours ? Pourquoi ne s’étendait-elle que sur un espace de temps de sept jours ? La chose est comparable à un roi qui confère à un particulier la dignité d’intendant. Pendant les premiers jours de son élévation à cette dignité, le nouvel intendant est obligé de se revêtir de l’habit qui en indique la dignité ; mais une fois connu du peuple, il peut s’en passer. Tous les ans aux mêmes jours il doit revêtir cet habit. De même, lorsqu’Israël entra pour la première fois sous les ailes de la Schekhina, il avait besoin de s’abstenir pendant quelques jours de tout “ levain ”, pour faire connaître son élévation. Passés les sept premiers jours, il n’en avait plus besoin, mais ils recommenceront tous les ans.
C’est pourquoi l’Écriture (Ex., XII, 15) dit : “ Sept jours vous mangerez [...]
(⁎)

*****

[40b]  
עֹנִי, מִשּׁוּם כִּי בְּחִפָּזוֹן יָצָאתָ וְגוֹ' וּכְתִיב וְלא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ.

תָּא חֲזֵי, כַּד עָאלוּ יִשְׂרָאֵל לְאַרְעָא, עָאלוּ גְּזִירִין וְאִתְפְּרָעוּ. וּמַה כְּתִיב, (דברים ח׳:ט׳) אֶרֶץ אֲשֶׁר לא בְמִסְכֵּנוּת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם. מַאי בְמִסְכֵּנוּת. לֶחֶם עֹנִי. אֲמַאי אִקְרֵי לֶחֶם עֹנִי. מִשּׁוּם דְּקַיְּימָא סִיהֲרָא בִּפְגִימוּתָא, וְלָא מִתְבָּרְכָא מִשִּׁמְשָׁא, וְלָא מִתְנַהֲרָא מִן שִׁמְשָׁא, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (דברי הימים א כ״ט:י״א) כִּי כֹל בַּשָׁמַיִם וּבָאָרֶץ, וְלָא אִתְנַהֲרָא (מכל) מִיּוֹבְלָא. מַאי טַעֲמָא. מִשּׁוּם דְּלָא אִתְפְּרָעוּ. אֲבָל הָכָא, דְּאִתְגְּזָרוּ יִשְׂרָאֵל וְאִתְפְּרָעוּ, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ כְּתִיב, וְעַל דָּא לא בְמִסְכֵּנוּת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם. מַאי טַעֲמָא. מִשּׁוּם דְּלָא תֶחְסַר כֹּ''ל בָּהּ, כְּמָה דְּחָסְרוּ לֵיהּ בְּמִצְרַיִם.

וּבְכָל שַׁתָּא וְשַׁתָּא דּוּכְרָנָא דְּמִצְרַיִם קָא עַבְדֵי יִשְׂרָאֵל, וְאַכְלֵי וְלָא אִשְׁתְּצֵי מִדָּרֵי דָּרִין. וּבְגִין דְּלָא אִתְפְּרָעוּ הָכָא בְּמִצְרַיִם, חַסְרוּ לֵיהּ לְהַאי כָּל, וְקַיְּימָא סִיהֲרָא בִּפְגִימוּתָא, וְאִקְרֵי לֶחֶם עֹנִי, עֹנִי: כְּתַרְגּוּמוֹ מִסְכֵּנוּת. וּמַאי דְּאַכְלוּ לֵיהּ תַּמָּן בְּאַרְעָא, בְּגִין דּוּכְרָנָא דְּמִצְרַיִם הֲוָה, וְהַאי לְדָרֵי דָּרִין, וּלְזִמְנָא דְּאָתֵי כְּתִיב, (ישעיהו ס׳:כ׳) לֹא יָבֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ וְגוֹ'.

תַּנָּא אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן כְּתִיב בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם וְגוֹ', וּכְתִיב (ויקרא כ״ג:כ״ז) אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא, אִשְׁתְּמַע כְּמָה דְּאִתְּמַר, דִּכְתִּיב בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה. מַאי קָא מַיְירֵי. אֶלָּא בֶּעָשׂוֹר, מִלָּה דָּא בֶּעָשׂוֹר תַּלְיָא. לַחֹדֶשׁ הַזֶּה בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא, כַּד אָתָא נִימוּסָא לְהַאי דַּרְגָּא, כְּתִיב לַחֹדֶשׁ הַזֶּה דַּיְקָא. (שמות י״ב:ג׳) וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבוֹת שֶׂה לַבָּיִת. תָּנָא תְּלַת קִשְׁרִין אִינּוּן, בְּכוֹר בְּהֵמָה, בְּכוֹר הַשְּׁבִי, בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה. (דתלת קשרין) דְּכָל שְׁאַר מִתְקַשְּׁרֵי בְּהוּ בְּאִלֵּין תְּלַת גַּוְונֵי דִּלְעֵילָּא. וּבְהַאי דְּאִתְקְרֵי צֹאן, אִתְקָשַּׁר כֹּלָּא, וְכֹלָּא כָּלִיל בַּצֹּאן, אִתְקָשַּׁר צֹאן בַּצֹּאן, וְלָא יָכִיל לְאִתְפָּרְשָׁא מִקִּטְרוֹי, וּבְהַאי כֻּלְּהוּ אִתְקַשָּׁרוּ, וְעַל דָּא כְּתִיב, וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת, קְטִירוּ לֵיהּ בִּקְטִירוּתָא, וִיְהֵא אִתְמְסָר בִּידֵיכוֹן בִּרְשׁוּתְכוֹן, עַד דְּתַנְכְסוּ לֵיהּ, וְתַעְבְּדוּן בֵּיהּ דִּינָא, וּלְזִמְנָא דְּאָתֵי כְּתִיב (ישעיהו ס״ג:א׳) מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם. וּכְתִיב, (ישעיה לה) כִּי זֶבַח לַיְיָ' בְּבָצְרָה. וּכְתִיב, (זכריה י״ד:ט׳) וְהָיָה יְיָ' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.

רעיא מהימנא

(שמות י״ב:ל״ד) וְיִשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ וְגוֹ'. כ''ה פִּקּוּדָא דָּא, לְבָעֵר חָמֵץ. דְּהָא פִּקּוּדָא דָּא, אִתְמְסַר לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל וְיִשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ. וּכְתִיב שְּׂאוֹר לא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם, וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּא, וְרָזָא אוֹקִימְנָא, בֵּין חָמֵץ וּמַצָּה דְּכַמָּה דּוּכְתֵּי, דָּא יֵצֶר רַע, וְדָא יֵצֶר טוֹב.

כ''ו פִּקּוּדָא בָּתַר דָּא, לְסַפֵּר בִּשְׁבָחָא דִּיצִיאַת מִצְרַיִם, דְּאִיהוּ חִיּוּבָא עַל בַּר נָשׁ, לְאִשְׁתָּעֵי בְּהַאי שְׁבָחָא לְעָלְמִין. הָכִי אוֹקִימְנָא, כָּל בַּר נָשׁ דְּאִשְׁתָּעֵי בִּיצִיאַת מִצְרַיִם, וּבְהַהוּא סִפּוּר חַדֵּי בְּחֶדְוָה, זַמִּין אִיהוּ לְמֶחדֵי בִּשְׁכִינְתָּא לְעָלְמָא דְּאָתֵי דְּהוּא חֵדוּ מִכֹּלָּא, דְּהַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ דְּחַדֵּי בְּמָרֵיהּ, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חַדֵּי בְּהַהוּא סִפּוּר.

בֵּיהּ שַׁעֲתָא, כָּנִישׁ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְכָל פָּמַלְיָיא דִּילֵיהּ, וְאָמַר לוֹן, זִילוּ וּשְׁמָעוּ סִפּוּרָא דִּשְׁבָחָא דִּילִי, דְּקָא מִשְׁתָּעוּ בָּנַי, וְחַדָּאן בְּפוּרְקָנִי. כְּדֵין כֻּלְּהוּ מִתְכַּנְּשִׁין, וְאַתְיָין וּמִתְחַבְּרִין בַּהֲדַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וּשְׁמָעוּ סִפּוּרָא דִּשְׁבָחָא, דְּקָא חַדָּאן בְּחֶדְוָא דְּפוּרְקָנָא דְמָרֵיהוֹן, כְּדֵין אַתְיָין וְאוֹדָן לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַל כָּל אִינּוּן נִסִּין וּגְבוּרָן וְאוֹדָאן לֵיהּ עַל עַמָּא קַדִּישָׁא דְּאִית לֵיהּ בְּאַרְעָא, דְּחַדָּאן בְּחֶדְוָה דְּפוּרְקָנָא דְּמָארִיהוֹן.

כְּדֵין אִתּוֹסָף לֵיהּ חֵילָא וּגְבוּרְתָּא לְעֵילָּא, וְיִשְׂרָאֵל בְּהַהוּא סִפּוּרָא יַהֲבֵי חֵילָא לְמָארֵיהוֹן, כְּמַלְכָּא, דְּאִתּוֹסָף חֵילָא וּגְבוּרְתָּא, כַּד מְשַׁבְּחִין גְּבוּרְתֵּיהּ, וְאוֹדָן לֵיהּ, וְכֻלְּהוּ דַּחֲלִין מִקָמֵיהּ, וְאִסְתַּלָּק יְקָרֵיהּ עַל כֻּלְּהוּ. וּבְגִין כָּךְ, אִית לְשַׁבְּחָא וּלְאִשְׁתָּעֵי בְּסִפּוּר דָּא

[...] du pain azyme. ” Le mot “ m’atzoth (Ex., XII, 18) ”(pain azyme) est écrit sans Vav, comme le mot “ m’aroth (Éz., I, 1) ” (visions) dans Ézechiel ; on peut lire “ matzath ” (rigueur), la Rigueur qui s’unit au Nom sacré. La rigueur qui ne s’exerçait pas avant à l’égard d’Israël s’est unie à ce moment au Nom sacré parce que la lune était ébréchée ; et c’est pourquoi le verset dit (Deut., XVI, 2) : “ ... Du pain d’affliction. ” Pourquoi la lune n’était-elle pas complète ? Parce que les Israélites n’avaient pas mis à nu le gland en opérant la circoncision. Ils n’ont commencé à observer cette prescription qu’au moment où il est dit (Ex., XV, 25) : “ Là, il lui donna une loi et une justice, et là il l’éprouva. ” Et si tu prétends que ce n’est qu’à l’époque de Josué que les Israélites pratiquèrent la prescription de mettre le gland à nu pendant la circoncision en te basant sur le verset (Josué, V, 5) qui dit : “ Et tous ceux qui sont nés dans le désert, etc. ”, je te répondrai que ce verset se rapporte uniquement à ceux qui sont nés dans le désert.
Après que les Israélites eurent accompli la prescription de la mise à nu du gland, le Saint, béni soit-il, dit : Jusqu’ici vous vous nourrissiez du pain d’affliction ; à partir de maintenant vous recevrez votre pain d’un autre endroit, comme il est dit (Ex., XVI, 4) : “ Je vous ferai pleuvoir du pain du ciel. ” Ce n’est plus de la lune comme auparavant, mais du ciel même, comme l’Écriture dit (Gen., XXVII, 28) : “ Et Dieu te donnera la rosée du ciel. ” Et les Israélites observent saintement les jours où ils sont entrés sous les ailes de la Schekhina, comme ils gardent ce pain, ainsi qu’il est dit (Ex., XXIII, 15) : “ Tu observeras la fête des pains azymes ”, et plus loin : “ Vous observerez les pains azymes ” ; et ailleurs (Ex., XIX, 5) : “ Vous observerez mon Alliance. ” Et tout est un. Mais comment se fait-il que Moïse n’ait pas fait observer par les Israélites la prescription de la mise à nu du gland ? C’est parce qu’il n’a pas voulu retarder le départ des Israélites jusqu’après leur guérison. Là-dessus le verset dit (Deut., XVI, 3) : “ Sept jours vous mangerez du pain de misére. ” Pourquoi “ pain de misére ” ?
L’Écriture répondit : “ ... Parce que vous êtes sortis de l’Égypte avec précipitation. ” Remarquez que, lorsque les Israélites entrèrent dans la terre sainte, ils étaient circoncis et ils pratiquaient la mise à nu du gland. C’est pourquoi il est dit (Deut., VIII, 9) : “ ... Un pays où vous ne mangerez pas de pain de misère ”, en allusion au “ pain de misère ”. Pourquoi l’appelle-t-on pain de misère ? Parce que la lune était ébréchée ; et ils ne recevaient du soleil ni la bénédiction ni la lumière, pas plus qu’ils n’étaient éclairés par l’année jubilaire, comme il est dit (I Chron., XXIX, 11) : “ Car le tout est au ciel et sur la terre. ” Tout cela pour n’avoir pas pratiqué la mise à nu du gland au moment de la circoncision. Mais en Terre Sainte, du moment que cette prescription sera observée, le “ tout ” ne manquera pas aux Israélites, comme dit le verset déjà cité : “ ... Un pays où vous ne mangerez pas du pain de misère. ” Pourquoi ? Parce que le “ tout ” n’y manquera pas comme en Égypte. Et toutes les années nous nous rappelons qu’Israël a été asservi en Égypte et nous mangeons du pain azyme et nous ne l’oublions jamais. Le mot “ oni ” veut dire “ misère ” ; et c’est en souvenir de l’Égypte qu’on mange du “ pain de misère ” en Terre Sainte. Et, des temps futurs, il est dit (Is., LX, 20) : “ Ton soleil ne se couchera plus... ”, ni ta lune.
Il est écrit (Ex., XII, 21) : “ Que chacun prenne un agneau pour sa famille et pour sa maison. ” Une tradition nous apprend que les premiers-nés des bêtes, les premiers-nés des prisonniers et les premiers-nés de la servante désignent la “ triade ” du démon formée sur le modèle d’en haut. Et c’est pour briser les liens de cette triade que Dieu ordonna de lier l’agneau pascal. Du temps futur, l’Écriture (Is., LXIII, 1) dit : “ Qui est celui qui vient d’Édom, de Bosra, avec sa robe teinte de rouge ? ” Et ailleurs il est écrit (Zac., XIV, 9) : “ Le Seigneur sera le roi de toute la terre ; en ce jour-là le Seigneur sera Un et son Nom sera Un. ”
RAAIAH MEHEMNAH. PASTEUR FIDÈLE (78)
“ Le (Ex., XII, 34) peuple prit la farine qu’il avait pétrie avant qu’elle fût levée, etc. ” Le vingt-cinquième commandement du Pentateuque a pour objet de faire disparaître le levain. Les collègues ont déjà dit que le pain levé est l’image de l’esprit du mal, et le pain azyme celle de l’esprit du bien. Le vingt-sixième commandement a pour objet de rendre des actions de grâces à Dieu pour la sortie d’Égypte. On ne doit jamais cesser de louer Dieu pour ses bienfaits ; et quiconque le loue toujours, est assuré de jouir de la présence de la Schekhina dans le monde futur. Le Saint, béni soit-il, se réjouit de ces louanges ; et il assemble toute sa famille céleste et lui dit : Allez et écoutez les louanges que mes fils m’adressent pour les avoir délivrés. Alors tous les anges entourent Israël, écoutent ses louanges et se réjouissent avec leur Maître. [...]
(⁎)

*****

[41a]  
כְּמָה דְּאִתְּמַר. כְּגַוְונָא דָּא, חוֹבָה אִיהוּ עַל בַּר נָשׁ, לְאִשְׁתְּעֵי תָּדִיר קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְפַרְסוּמֵי נִיסָא בְּכָל אִינּוּן נִיסִּין דְּעָבַד.

וְאִי תֵּימָא, אֲמַאי אִיהוּ חוֹבָתָא, וְהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָדַע כֹּלָּא, כָּל מַה דְּהֲוָה, וְיֶהוֵי לְבָתַר דְּנָא, אֲמַאי פִּרְסוּמָא דָּא קָמֵיהּ, עַל מַה דְּאִיהוּ עָבַד, וְאִיהוּ יָדַע. אֶלָּא וַדַּאי אִצְטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְפַרְסוּמֵי נִיסָא, וּלְאִשְׁתָּעֵי קָמֵיהּ בְּכָל מַה דְּאִיהוּ עָבַד, בְּגִין דְּאִינּוּן מִלִּין סַלְּקִין, וְכָל פָּמַלְיָא דִּלְעֵילָּא מִתְכַּנְּשִׁין, וְחָמָאן לוֹן, וְאוֹדָאן כֻּלְּהוּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִסְתַּלָּק יְקָרֵיהּ עָלַיְיהוּ עֵילָּא וְתַתָּא.

כְּגַוְונָא דָּא, מַאן דְּאִשְׁתָּעֵי וּמְפָרֵט חֶטְאוֹי עַל כָּל מַה דְּעָבַד, אִי תֵּימָא לְמָאי אִצְטְרִיךְ. אֶלָּא מְקַטְרְגָא קָאִים תָּדִיר קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין לְאִשְׁתְּעֵי וּלְמִתְבַּע חוֹבֵי בְּנֵי נָשָׁא, וּלְמִתְבַּע עֲלֵיהוֹן דִּינָא. כֵּיוָן דְּאַקְדִּים בַּר נָשׁ, וּמְפָרֵיט חֶטְאוֹי, כָּל חַד וְחַד, לָא אַשְׁאִיר פִּטְרָא דְּפוּמָא לְהַהוּא מְקַטְרְגָא, וְלָא יָכִיל לְמִתְבַּע עָלֵיהּ דִּינָא. דְּהָא תָּדִיר תָּבַע דִּינָא בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר מִשְׁתָּעֵי וּמְקַטְרֵג פְּלוֹנִי עָבֵד כַּךְ. וְעַל דָּא, אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאַקְדְּמָא, וּלְפָרֵט חֶטְאוֹי.

כֵּיוָן דִּמְקַטְרְגָא חָמֵי דָּא, לֵית לֵיהּ פִּטְרָא דְּפוּמָא עָלֵיהּ, וּכְדֵין אִתְפְּרַשׁ מִנֵיהּ מִכֹּל וָכֹל. אִי תָּב בְּתִיוּבְתָּא יֵאוֹת, וְאִי לָאו, הָא מְקַטְרְגָא אִשְׁתְּכַח עָלֵיהּ, וְאָמַר פְּלוֹנִי דְּאָתָא לְקָמָךְ בְּתּוּקְפָא דְּאַפִּין, בָּעִיט בְּמָרֵיהּ, חוֹבוֹי כַּךְ וְכָךְ. עַל דָּא יֵאוֹת לְאִזְדַּהֲרָא בַּר נָשׁ בְּכָל הָנֵי, בְּגִין דְּיִשְׁתְּכַח עַבְדָּא מְהֵימָנָא קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כ''ז פִּקּוּדָא בָּתַר דָּא, לֶאֱכוֹל מַצָּה בְּפֶסַח, בְּגִין דְּאִיהוּ דּוּכְרָנָא לְדָרֵי דָּרִין, עַל רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא. וְהָא אוּקְמוּהָ, דְּיִשְׂרָאֵל נָפְקוּ בְּהַהוּא זִמְנָא מֵרָזָא דְּטַעֲוָון אַחֲרָן, וְעָאלוּ בְּרָזָא דִּמְהֵימָנוּתָא. וְהָא אוּקְמוּהָ רָזָא דְּנָא בְּכַמָּה דּוּכְתֵּי. (שמות י״ב:מ״ג) וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח וְגוֹ'. כ''ח פִּקּוּדָא דָּא, לְמִשְׁחַט פֶּסַח בֵּין הָעַרְבַּיִם, בְּי''ד בְּנִיסָן, דּוּכְרָנָא דְּהַהוּא פֶּסַח דְּמִצְרַיִם. וְדָא אִיהוּ חוֹבָתָא עַל כֹּלָּא, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, וְשָׁחֲטוּ אוֹתוֹ כָּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבַּיִם. פֶּסַח דָּא, אִצְטְרִיךְ לְמֶהוֵי נָטִיר, מֵעֲשָׂרָה יוֹמִין וּלְהָלְאָה, דִּכְתִּיב בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם וְגוֹ'. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּהָא כְּדֵין שָׁרִיאַת סִיהֲרָא לְאַנְהָרָא, מֵעֲשָׂרָה יוֹמִין וּלְהָלְאָה, עַד דְּאִשְׁתְּלִים בַּחֲמֵיסָר. וְאַרְבֵּיסָר דְּלֶיהֱוִי נָכִיס, בְּשַׁעֲתָא דְּדִינָא תַּלְיָא עַל עָלְמָא.

רָזָא דָּא, לְאַעְבְּרָא זוּהֲמָא, מִקָּמֵי בְּרִית קַדִּישָׁא, וּלְאִתְהֲנָאָה בְּהַהוּא רֵיחָא דְּנָדִיף טְוִי נוּר. וְעַל דָּא לָא אַתְיָא אֶלָּא עַל שָׂבְעָא. וְעַל דָּא, וְכָל עָרֵל לא יֹאכַל בּוֹ. מַאן דְּאִית בֵּיהּ בְּרִית קַדִּישָׁא, יֵיכוּל בֵּיהּ. מַאן דְּלָא אִית בֵּיהּ בְּרִית קַדִּישָׁא, לָא יֵיכוּל בֵּיהּ. דְּהַאי מִבְּנֵי בְּרִית אִיהוּ לְתַבְרָא תּוּקְפָּא דְּחֵילָא אַחֲרָא, לְאַעְבְּרָא עָרְלָה מִקָּמֵי בְּרִית. בְּגִין כַּךְ, הַאי בִּבְנֵי בְּרִית אִיהוּ לְמֶעְבַּד, וְלָא בִּבְנֵי עָרְלָה.

כַּד אָתָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִצְרַיִם, חָמָא דָּמָא דְּהַהוּא פֶּסַח, דְּהֲוָה רָשִׁים עַל פִּתְחָא, וְדָמָא דִּבְרִית, הֵיךְ הֲווֹ קַיְימִין עַל פִּתְחָא, דִּכְתִּיב, וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם וְגוֹ'. אֵזוֹבָא, הָא אוֹקִימְנָא דְּאִיהוּ מַעְבַּר רוּחִין (כ''ב ע''ב) בִּישִׁין, וְכָל סְטָר רוּחַ בִּישָׁא, מַעְבַּר בְּאִתְעָרוּתָא דִּילֵיהּ, בְּפוּרְקָנָא עִלָּאָה דְּיִשְׂרָאֵל.

לְזִמְנָא דְּאָתֵי, יֵיתֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיֵצֶר הָרָע וְיִכּוֹס לֵיהּ. וְהַשְׁתָּא בְּפוּרְקָנָא דָּא, כְּתִיב וְשָׁחֲטוּ אוֹתוֹ כָּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'. דּוּכְרָנָא דְּזִמְנָא דְּאָתֵי, בְּהַהוּא פּוּרְקָנָא עִלָּאָה. עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף בְּהַאי רְשִׁימוּ דְּאָת יוֹ''ד, וּבְהַאי רְשִׁימוּ דְּאָת יוֹ''ד, לְאַחֲזָאָה רְשִׁימוּ דִּבְרִית קַדִּישָׁא, וְאִתְּבַּר עָרְלָה מִקָּמֵי דָּמָא דִּבְרִית, רָשִׁים עַל כֹּלָּא, וְאָתָא דָּמָא עַל דָּמָא. כַּד עָבַר הַהוּא מַשְׁחִית, הֲוָה חָמֵי דָּמָא, וְאִזְדְּקִיף מִבֵּיתָא, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית וְגוֹ'.

אִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי קָטִיל, אֲמַאי כְּתִיב וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית, דְּמַשְׁמַע דְּמַשְׁחִית הֲוָה אָזִיל וְלָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אֶלָּא וַדַּאי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה קָטִיל, וּמַשְׁחִית הֲוָה אָזִיל

[...] De même il est du devoir de chaque homme de rendre grâces au Saint, béni soit-il, pour toutes les faveurs miraculeuses dont il est l’objet et de les rendre publiques. Mais, dirat- on, pourquoi est on obligé de rendre publics les miracles de Dieu et de lui en rendre grâces ? Dieu sait pourtant tout ce qu’il a fait ! C’est à cause des anges qui, entendant ces actions de grâces, se réunissent également et louent Dieu. Il en est de même de la confession des péchés. Nous ne confessons pas nos péchés pour les faire connaître à Dieu, puisqu’il les connaît sans notre confession. Mais la confession a pour but d’empêcher l’ange chargé de requérir contre les hommes de dire : Un tel homme a commis tel et tel péché ; quand l’homme le prévient et confesse lui-même ses péchés, l’ange accusateur reste muet. Voilà pourquoi il convient au pénitent de confesser ses péchés.
Le vingt-septième commandement a pour objet de manger durant la Pâque le pain azyme ; c’est pour rappeler à toutes les générations futures qu’Israël est sorti de l’erreur et entré dans la Foi. Le vingt-huitième commandement a pour objet d’immoler l’agneau pascal au soir du quatorze du mois de Nisan, parce que c’est l’heure où la rigueur sévit dans le monde. C’est pour cela que les circoncis seuls peuvent manger de l’agneau pascal, grillé sur le feu, mais non pas les incirconcis. L’hysope dont on se sert pour l’aspersion du sang est l’emblème de la purification ; car l’hysope chasse les démons et les mauvais esprits. L’aspersion était faite sur le haut de la porte et sur les deux poteaux, ce qui représentait la forme du Yod (79) sacré. Comme c’était Dieu lui-même qui exterminait les Égyptiens, pourquoi l’Écriture parle-t-elle de l’ange exterminateur ? Ce dernier passait également en Égypte pour trouver un prétexte [...]
(⁎)

*****

[41b]  
לְאַשְׁכְּחָא עִילָה לְיִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן דְּהֲוָה חָמֵי הַהוּא תְּבִירוּ דְּעָרְלָה, בִּתְרֵין סִטְרִין, הֲוָה עָרַק וְאִתְפְּרַשׁ מִנַּיְיהוּ.

וְעַל דְּקָטַל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּל אִינּוּן בּוּכְרִין דְּהַהוּא סִטְרָא, יָהִיב בּוּכְרִין דְּיִשְׂרָאֵל לְפוּרְקָנָא, דְּלָא יִשְׁכַּח עָלַיְיהוּ סִטְרָא אַחֲרָא עִילָה כְּלָל, וּבְכֹלָּא נָטִיר לוֹן לְיִשְׂרָאֵל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּאַבָּא עַל בְּנִין. (שמות יב) בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת וְגוֹ', (עיין לקמן סוף פרשת פנחס) פִּקּוּדָא כ''ט דָּא, לְמֵיכַל הַאי פֶּסַח. עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִין, מַצּוֹת מַצַּת כְּתִיב. מַאי הַאי לָקֳבֵל הַאי, אֶלָּא לְאַחֲזָאָה גָּלוּתָא דִּשְׁכִינְתָּא עִמְּהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, בְּהַהוּא מְרִירוּ דִּלְהוֹן, דִּכְתִּיב וַיְמָרַרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה וְגוֹ'. וְכַד אַכְלִין לְהַאי פֶּסַח, לְאַחֲזָאָה כָּל הַאי דְּעָבְדוּ לוֹן בְּמִצְרַיִם, בְּהַהוּא גָּלוּתָא וּבְהַהוּא שִׁעְבּוּדָא.

מַה כְּתִיב וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ, לְאַחֲזָאָה בֵּיהּ קְלָנָא, וּבְכָל אִינּוּן טַעֲוָון דְּמִצְרָאֵי. דְּהָא גַּרְמִין הֲווֹ רָמָאן בְּשׁוּקָא, וְאָתוּ כַּלְבֵּי וַהֲווּ גָּרְרֵי לוֹן מֵאֲתָר לַאֲתָר, וְדָא קַשְׁיָא לוֹן מִכֹּלָּא, דְּהָא גַּרְמֵי אִינּוּן תִּקּוּנָא דְּגוּפָא, וְדָמִי לְגַוְונָא אַחֲרָא, וְיִשְׂרָאֵל רָמָאן לוֹן בְּשׁוּקָא אוֹרַח קְלָנָא, וְעַל דָּא כְּתִיב וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ, אַתּוּן לָא תִּשְׁבְּרוּן, אֲבָל כַּלְבֵּי הֲווֹ אַתְיָין וּמְתַבְּרִין לֵיהּ.

תּוּ, מִצְרָאֵי הֲווֹ אַתְיָין לְבָתַר, וַהֲווּ חָמָאן אִינּוּן גַּרְמֵי דַּהֲווֹ נַטְלֵי כַּלְבֵּי מֵאֲתָר לַאֲתָר, וּמַדְקָן לוֹן, וַהֲווּ מִצְרָאֵי טָמְנִי לוֹן גּוֹ עַפְרָא, בְּגִין כַּלְבֵּי דְּלָא יִשְׁכְּחוּן לוֹן, וְדָא אִיהוּ בִּטּוּלָה דְּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, יַתִּיר, מִסִּטְרָא דִּלְהוֹן. וּבְדָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתְּלַק בִּיקָרֵיהּ, וְאִתְכַּפְיָין כָּל חֵילִין אַחֲרָנִין, דְּהָא כְּדֵין אִתְכַּפְיָין יַתִּיר, כַּד בָּטִילוּ אִשְׁתְּכַח מִסִּטְרָא דִּלְהוֹן, וְעַל דָּא יִשְׂרָאֵל לָא מְבַטְּלֵי לוֹן, דִּכְתִּיב וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ. (שמות י״ג:ב׳) קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם וְגוֹ'. פִּקּוּדָא דָּא לְקַדֵּשׁ בְּכוֹר בְּהֵמָה, וְעַם הָאָרֶץ צָרִיךְ תְּרֵין מִילִין, חַד דִּיהֵא פָּדוּי מִתְּחוֹת שֻׁלְטָנוּתָא דְּיֵצֶר הָרָע, דְּאִיהִי אֲדוֹן דִּילֵיהּ, כְּגַוְונָא דְּאָמַר יַעֲקֹב לְעֵשָׂו, (בראשית ל״ג:י״ד) יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ. בְּהַאי עָלְמָא. אֲדוֹן מִצַּד חוֹבִין דִּנְפִישִׁין עַל גּוּפָא, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ, חַיָּיבָא, יֵצֶר הָרָע שׁוֹפְטוֹ. זַכָּאָה, יֵצֶר הַטּוֹב שׁוֹפְטוֹ. בֵּינוֹנִי זֶה וְזֶה שׁוֹפְטוֹ. בֵּינוֹנִי, הַיְינוּ אָח דְּיֵצֶר הָרָע, וְאָח דְּיֵצֶר הַטּוֹב, אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ.

וְכַד זַכְוָון נְפִישִׁין, רוּחָא תָּבַר תְּרֵין מִשְׁמָרוֹת, דַּחֲמוֹר נוֹעֵר, כְלָבִים צוֹעֲקִים, וְסָלִיק לְמִשְׁמֶרֶת דְּשַׁחַר, דְּבֵיהּ אָדָם וְאִתְהַדָּר בַּר נָשׁ אֲדוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ל״ב:ו׳) וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה, וְסָלִיק לְדַרְגָּא דְּאָדָם, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ, (בראשית א׳:כ״ח) וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְגוֹ', (בראשית ט) וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם וְגוֹ'.

וְכַד זַכְוָון בֵּינוֹנִיִּם, (בראשית ל״ב:כ״ה) וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, זַכְוָון וְחוֹבִין מִתְחַבְּקָן לְאַגָּחָא קְרָבָא. מִסִּטְרָא דְּזַכְוָון, (בראשית ל״ב:כ״ו) וַיַּרְא כִּי לֹא יָכוֹל לוֹ. מִסִּטְרָא דְּחוֹבִין, וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ בְּגִיד הַנָּשֶׁה. נָשֶׁה: לָשׁוֹן (בראשית מ״א:נ״א) כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאִיהוּ לְשׁוֹן נְשִׁיָּה. חַד מָדוֹרָא מֵאִינּוּן שִׁבְעָה אַרְעָאן, מַאן דְּנָחִית תַּמָן אִתְנְּשֵׁי מִנֵיהּ אוֹרַיְיתָא.

וְקֹדֶם דְּיֵיתֵי בַּר נָשׁ בְּהַאי עָלְמָא וְיִפּוּק מֵרֶחֶם אִמֵיהּ, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, דָּא גַּבְרִיאֵל, בְּהַהוּא אָבָק דְּעָפָר, דְּאִתְּמַר (בראשית ב׳:ז׳) וַיִּיצֶר יְיָ' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וְאוֹלִיף לֵיהּ שִׁבְעִים לָשׁוֹן. וּבְגִין דָּא, וַיִּיצֶר: חַד יֵצֶר הַטּוֹב, דְּאוֹלִיף לֵיהּ שִׁבְעִים לָשׁוֹן. וְחַד, יֵצֶר הָרָע דְּאָבִיק עִמֵּיהּ. דְּאִתְּמַר, כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה, וְאַשְׁכַּח מִנֵיהּ שִׁבְעִין לָשׁוֹן, דְּאוֹלִיף לֵיהּ יֵצֶר הַטּוֹב.

וְקֹדֶם כָּל דָּא, נַחְתִּין עִמֵּיהּ אַרְבְּעָה מַלְאָכִין, דְּאִתְּמַר בְּהוֹן (תהילים צ״א:י״א) כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָךְ. אִי אִית לֵיהּ זְכוּת אָבוֹת, חַד מִיכָאֵל, בִּזְכוּת אַבְרָהָם. וְתִנְיָינָא גַּבְרִיאֵל, בִּזְכוּת יִצְחָק. וּתְלִיתָאָה דְּנָחִית עִמֵּיהּ נוּרִיאֵל, בִּזְכוּתָא דְּיַעֲקֹב. וּרְבִיעָאָה רְפָאֵל, בִּזְכוּתָא דְּאָדָם קַדְמָאָה. וְיֵצֶר הַטּוֹב לְעֵילָּא מִנֵּיהּ.

וְאִי לֵית לֵיהּ זְכוּת, אַזְלֵי עִמֵּיהּ ד', עָוֹן, מַשְׁחִית, אַף, וְחֵימָה, וְיֵצֶר הָרָע לְעֵילָּא מִנַיְיהוּ, לְמֵידָן לֵיהּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי. וּבְגִין דָּא אוּקְמוּהָ, רָשָׁע, יֵצֶר הָרָע שׁוֹפְטוֹ. צַדִּיק, יֵצֶר הַטּוֹב שׁוֹפְטוֹ. בֵּינוֹנִי, זֶה וְזֶה שׁוֹפְטוֹ. וּבְגִין דָּא, אִי אִיהוּ בֵּינוֹנִי, גַּבְרִיאֵל דְּאִיהוּ יֵצֶר הַטּוֹב,

[...] de requérir contre Israël. Mais, ayant vu le signe de l’aspersion, il s’enfuit. Il est dit (Ex., XII, 46) : “ Il sera mangé dans une même maison, tu ne transporteras rien de sa chair au dehors et tu ne rompras pas un seul os. ” Le vingt-neuvième commandement ordonne de manger l’agneau pascal avec du pain azyme et des herbes amères. Le mot “ matzoth ” est écrit sans Vav pour nous indiquer que la Schekhina a accompagné Israël en exil et qu’elle a souffert avec lui. Pourquoi est-il dit : “ Et tu ne rompras pas un seul os ” ? C’était pour froisser les Égyptiens et les blesser dans leurs idoles ; car les os ont été jetés dans la rue et les chiens venaient et les traînaient d’un endroit dans un autre, et c’était la chose la plus dure pour les Égyptiens ; car ces os leur rappelaient leurs idoles. Il est dit : “ Vous ne les briserez point ”, mais les chiens les briseront ; et, lorsque les Égyptiens virent ce spectacle, ils enfouirent les os dans la terre pour les enlever aux chiens.
Et c’était la façon la plus éclatante de reconnaître eux-mêmes l’inanité de leurs adorations. Et Dieu, béni soit-il, s’éleva en magnificence et toutes les légions de l’autre côté furent abaissées. Leurs adorateurs eux-mêmes ont donné une preuve de leur inanité et Israël n’avait pas besoin de le faire ; c’est pourquoi il est dit : “ Et vous ne briserez pas un seul os. ” Le commandement relatif au rachat du premier-né des bêtes désigne l’effort que l’homme doit faire pour s’affranchir du joug de l’esprit du mal. L’homme de bien est jugé par l’esprit du bien, et l’homme de mal par l’esprit du mal. Ainsi qu’on le voit pour Esaü, l’esprit du démon est désigné sous le nom de bœuf, âne, brebis, esclave et servante. L’esprit du bien, c’est l’ange Gabriel. C’est le même qui lutte avec Jacob. Le mot (Gen., II, 7) “ vaïïtzer ” écrit avec deux Yod désigne l’esprit du bien, qui apprit à Adam soixante-dix langues, et l’esprit du mal. [...]
(⁎)

*****

[42a]  
וְסַמָאֵ''ל דְּאִיהוּ יֵצֶר הָרָע, זֶה וְזֶה שׁוֹפְטוֹ.

דִּלְכָל בַּר נָשׁ דְּאִית בֵּיהּ אַרְבַּע יְסוֹדִין, אַרְבַּע מַלְאָכִים נַחְתִּין עִמֵּיהּ מִימִינָא, וְאַרְבַּע מִשְּׂמָאלָא. אַרְבַּע מִימִינָא: מִיכָאֵ''ל, גַּבְרִיאֵ''ל, רְפָאֵ''ל, נוּרִיאֵ''ל. וְאַרְבַּע מִשְּׂמָאלָא: עָוֹ''ן, מַשְׁחִי''ת, אַ''ף, וְחֵמָ''ה. מִסִּטְרָא דְּגוּפָא, מְטַטְרוֹ''ן נָחִית עָלֵיהּ מִימִינָא, וְסָמָאֵ''ל מִשְּׂמָאלָא.

וְלֵית בַּר נָשׁ דְּלֵית בֵּיהּ אַרְבַּע יְסוֹדִין, אֲבָל כְּפוּם יְסוֹדָא דְּאַקְדִּים בֵּיהּ, הָכִי מַתְחִילִין אִלֵּין אַרְבַּע. אִי מַזָּל דִּילֵיהּ אַרְיֵ''ה, אַקְדִּים מִיכָאֵ''ל, וַאֲבַתְרֵיהּ גַּבְרִיאֵ''ל וַאֲבַתְרֵיהּ נוּרִיאֵ''ל, וַאֲבַתְרֵהּ רְפָאֵ''ל. וְאִי מַזָּלֵיהּ שׁוֹר, אַקְדִּים גַּבְרִיאֵ''ל, וַאֲבַתְרֵיהּ מִיכָאֵ''ל, וַאֲבַתְרֵיהּ נוּרִיאֵ''ל, וַאֲבַתְרֵיהּ רְפָאֵ''ל. וְאִי מַזָּלֵיהּ נְשֶׁר, אַקְדִּים נוּרִיאֵ''ל, וַאֲבַתְרֵיהּ מִיכָאֵ''ל, וַאֲבַתְרֵיהּ גַּבְרִיאֵ''ל, וַאֲבַתְרֵיהּ רְפָאֵ''ל. וְאִי מַזָּלֵיהּ אָדָ''ם. אַקְדִּים רְפָאֵ''ל, וַאֲבַתְרֵיהּ מִיכָאֵ''ל, וַאֲבַתְרֵיהּ גַּבְרִיאֵ''ל, וַאֲבַתְרֵיהּ נוּרִיאֵ''ל.

וְאִינּוּן מִסִּטְרָא דִּימִינָא, מִסִּטְרָא דְּמִיכָאֵל, כֻּלְּהוּ אַנְפִּין דִּילֵיהּ, אִינּוּן רַחֲמֵי, בַּעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים, אַנְפּוֹי חִוָּורִין, וְהַאי בַּר נָשׁ גָּמִיל חֶסֶד. חָסִיד, וְחָכָם, אִי אִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא. וְאִי לָאו, בְּהִפֻּךְ, מִסִּטְרָא דְּיֵצֶר הָרָע, גַּזְלָן, טִפֵּשׁ, לֵית בֵּיהּ חֶסֶד. דְּלָא עַם הָאָרֶץ חָסִיד.

מִסִּטְרָא דְּגַבְרִיאֵל, אַרְבַּע אַנְפִּין דִּילֵיהּ דִּינָא, מִדַּת הַדִּין עַל רַשִׁיעַיָּא, וּמִתְגָּרֶה בְּהוּ, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ, מוּתָּר לְהִתְגָּרוֹת בָּרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה. גִּבּוֹר בְּיִצְרֵיהּ, יְרֵא חֵטְא, דַּיָּין יְהֵא, אִי יִתְעַסֵּק בְּאוֹרַיְיתָא, וְגִבּוֹר בְּתַלְמוּדֵיהּ. בְּהִפּוּכָא מִסִּטְרָא דְּיֵצֶר הָרָע, מִתְגָּרֶה בְּצַדִּיקַיָּא, דִּינָא קָשֶׁה לוֹן, גִּבּוֹר בַּעֲבֵירָה, לְמֶעְבַּד לֵיהּ, לָאו דָּחִיל חַטָּאָה הוּא, וּגְוָונִין דְּאַנְפּוֹי סוּמָקִין, עֵשָׂו שׁוֹפֵךְ דָּמִים.

מַאן דְּמַזָּלֵיהּ נְשֶׁ''ר, לָאו רַחֲמָן סַגִּי, וְלָאו מִדַּת הַדִּין סַגִּי, אֶלָּא בֵּינוֹנִי, בְּיֵצֶר טוֹב בְּמִדֹּת טָבִין דִּילֵיהּ, וּבֵינוֹנִי בְּיֵצֶר רָע בְּמִדּוֹת בִּישִׁין, וְלֵיהּ אַנְפִּין חִוָּורִין וְסוּמָקִין.

מַאן דְּמַזָּלֵיהּ אָדָם, מִסִּטְרָא דְּטוֹב, כָּלִיל מִכָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת, חָסִיד, וְחָכָם, וְגִבּוֹר בַּתּוֹרָה, יְרֵא חֵטְא, מְמוּלָּא בְּכָל מִדּוֹת טָבִין, וּגְוָון אַנְפּוֹי אוּכָּמִין. וּמִסִּטְרָא דְּיֵצֶר הָרָע, מְמוּלָּא מִכָּל מִדּוֹת בִּישִׁין.

וְאִי חוֹבוֹי דְּבַר נָשׁ, נְפִישִׁין שַׁלְטִין עָלֵיהּ כָּל מַשִׁרְיָין דְּיֵצֶר הָרָע, עַד דְּיִסְתְּלָקוּ מִנֵיהּ כֻּלְּהוּ מַשִׁרְיָין דְּיֵצֶר טוֹב, וְאַמְלִיךְ עַל אֵבָרִין דִּילֵיהּ, סָמָאֵ''ל וְכָל מַשִּׁרְיָיתֵיהּ.

וְאִי נְפִישִׁין זַכְווֹי, שַׁלְטִין מַשִׁרְיָין דְּיֵצֶר הַטּוֹב, עַד דְּיִסְתְּלָקוּ מִנֵּיהּ כָּל מַשִׁרְיָין דְּיֵצֶר הָרָע. וְאַמְלִיךְ עַל כָּל אֵבָרִין דִּילֵיהּ, מַשִׁירְיָין דְּיֵצֶר הַטּוֹב, בְּהַהוּא זִמְנָא, שָׁלִיט עָלֵיהּ שֵׁם יְדוָ''ד.

וְאִם הוּא בֵּינוֹנִי, צְבָא הַשָּׁמַיִם עוֹמְדִים עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ, אִלֵּין מַיְימִינִים לִזְכוּת, וְאִלֵּין מַשְׂמְאִילִים לְחוֹבָה, וּמַאן דְּאָלִים גָּבַר. וּבְגִין דָּא אוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, לְעוֹלָם יִרָאֶה אָדָם עַצְמוֹ כְּאִילּוּ כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ תָּלוּי בּוֹ.

וּמִסִּטְרָא דְּמִיכָאֵל, אִתְקְרֵי בְּכוֹר, דְּדַרְגֵּיהּ כֶּסֶף חִוָּורוּ, וּבְגִין דָּא, פִּדְיוֹן הַבְּכוֹר כֶּסֶף, ה' סְלָעִים, כְּחוּשְׁבָּן ה' דְּאַבְרָהָם, דְּאִי יַחְכִּים בַּתּוֹרָה יִתּוֹסַף עָלֵיהּ י', דְּאִיהוּ קֹדֶשׁ, דְּבֵיהּ צָרִיךְ לְקַדֵּשׁ בְּכוֹר בְּהֵמָה, דְּהַיְינוּ (ירמיה ב) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְיָ'. וּבֵיהּ צָרִיךְ לְעַשֶּׂר וְלָדוֹת, דְּכָל וָלָד אִיהוּ מִסִּטְרָא דְּבֶן י''ה, וְאִיהוּ ו'.

דְּכָל חֵיוָן דְּאִינּוּן חֵיוַת הַקּוֹדֶשׁ, בְּאַתְוָון דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא אִתְק1ְריאוּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (ישעיהו מ״ג:ז׳) כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו. אֲפִילּוּ כָּל בִּרְיָין דְּאִתְבְּרִיאוּ בְּהוֹן, וְלֵית בְּרִיאָה דְּלָא אִתְרְשִׁים בְּהַאי שְׁמָא, בְּגִין לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא לְמַאן דִּבְּרָא לֵיהּ, וְהַאי יוֹ''ד, אִיהוּ דִּיּוּקְנָא דְּרֵישָׁא דְּכָל בִּרְיָין. ה' ה': דִּיּוּקְנָא דְּה' אֶצְבְּעָאָן דִּימִינָא, וְה' דִּשְׂמָאלָא. ו' דִּיּוּקְנָא דְּגוּפָא.

וּבְגִין דָּא אָמַר, (ישעיהו מ׳:כ״ה) וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ. לֵית בְּכָל בְּרִיָּה דְּאֶשְׁוֶה כְּוָותִי, וְאַף עַל גַּב דְּבָרָאתִי לָהּ כִּדְמוּת אַתְוָון דִּילִי, דַּאֲנָא יָכִיל לְמַחֲאָה הַהִיא צוּרָה, וּלְמֶעְבַּד לָהּ כַּמָּה זִמְנִין, וְלֵית אֱלוֹהַּ אַחֲרָא עָלַי דְּיָכִיל לְמִמְחֵי

[...] Samaël est l’esprit du mal. Chaque homme étant formé de quatre élements, a quatre anges à sa droite : Michel, Gabriel, Raphaël, Noriël, et quatre à sa gauche : Avon, Maschhith, Aph, Hemà. Ceux du côté droit ont à leur tête Métatron, ceux du côté gauche Samaël. Comme chacun de ces anges domine pendant une certaine constellation, il s’ensuit que le tempérament de l’homme subit l’ascendant de la constellation sous laquelle il est né. Cependant, avec la pénitence et l’étude de la Loi, l’homme peut changer ses dispositions naturelles. Le prix de cinq “ sela ” (80) correspond aux cinq lettres du nom d’Abraham ainsi qu’au Hé du Nom sacré (81).
C’est pourquoi l’Écriture dit (Is., XLIII, 7) : “ Car c’est moi qui ai créé pour ma gloire tous ceux qui invoquent mon nom. ” Le corps de l’homme représente le Nom sacré. Le Yod est représenté par la tête ; les deux Hé par les cinq doigts de la main droite et de la main gauche, et le Vav par le tronc.
C’est pourquoi l’Écriture (Is., XL, 25) dit : “ A qui me comparez-vous qui me soit égal, dit le Saint ? ” Nulle créature, bien que créée à l’image des lettres qui composent mon Nom, ne peut m’être comparée ; car moi je puis détruire et rétablir cette figure plusieurs fois ; mais aucun autre dieu ne peut détruire [...]
(⁎)

*****

[42b]  
דִּיּוּקְנִי וּבְגִין דָּא (דברים לב) כִּי לא כְצוּרֵנוּ צוּרָם וְאוֹיְבֵינוּ פְּלִילִים.

וְאִי יִקְשֶׁה בַּר נָשׁ, דְּהָא כְּתִיב (דברים ד) כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה. אִיהוּ יְתָרֵץ לֵיהּ, הַאי תְּמוּנָה חָזֵינָא, דְּהָא כְּתִיב (במדבר יב) וּתְמוּנַת ה' יַבִּיט. וְלא בְכָל תְּמוּנָה אַחֲרָא (ס''א דברא ויצר באתווי), דְבָּר נַשׁ דְיָצַר בְּאַתְווֹי וּבְגִין דָּא אָמַר, (ישעיה מ) וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ.

וַאֲפִילּוּ הַאי תְּמוּנָה, לֵית לֵיהּ בְּאַתְרֵיהּ, אֶלָּא כַּד נָחִית לְאַמְלְכָא עַל בִּרְיָין, וְיִתְפָּשַּׁט עָלַיְיהוּ, יִתְחָזֵי לוֹן לְכָל חַד, כְּפוּם מַרְאֶה וְחֶזְיוֹן וְדִמְיוֹן דִּלְהוֹן, וְהַאי אִיהוּ (הושע יב) וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה.

וּבְגִין דָּא יֵימָא אִיהוּ, אַף עַל גַּב דַּאֲנָא אֲדַמֶּה לְכוּ בְּדִיּוּקְנַיְיכוּ, אֶל מִי תְּדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה, דְּהָא קֹדֶם דְּבָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּיּוּקְנָא בְּעָלְמָא, וְצִיֵּיר צוּרָה, הֲוָה הוּא יְחִידָאי בְּלא צוּרָה וְדִמְיוֹן, וּמַאן (נ''א ואית) דְּאִשְׁתְּמוֹדָע לֵיהּ, קֹדֶם בְּרִיאָה, דְּאִיהוּ לְבַר מִדִּיוּקְנָא, אָסוּר לְמֶעְבַּד לֵיהּ צוּרָה וּדְיוּקְנָא בְּעָלְמָא, לא בְּאוֹת ה', וְלֹא בְּאוֹת י' וַאֲפִילּוּ בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְלא בְּשׁוּם אוֹת וּנְקוּדָה בְּעָלְמָא, וְהַאי אִיהוּ כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה, מִכָּל דָּבָר דְּאִית בֵּיהּ תְּמוּנָה וְדִמְיוֹן לא רְאִיתֶם.

אֲבָל בָּתַר דְּעָבַד הַאי דִּיּוּקְנָא דְּמֶרְכָּבָה דְּאָדָם עִלָּאָה, נָחִית תַּמָן, וְאִתְקְרֵי בְּהַהוּא דִּיּוּקְנָא יְדוָ''ד, בְּגִין דְּיִשְׁתְּמוּדְעוּן לֵיהּ בְּמִדּוֹת דִּילֵיהּ, בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה, וְקָרָא: אֵל, אֱלֹהִים, שַׁדַּי, צְבָאוֹת, אדי''ד. בְּגִין דְּיִשְׁתְּמוּדְעוּן לֵיהּ, בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה, אֵיךְ יִתְנַהֵג עָלְמָא, בְּחֶסֶ''ד וּבְדִינָא, כְּפוּם עוֹבָדֵיהוֹן דִּבְנֵי נָשָׁא, דְּאִי לָא יִתְפָּשַּׁט נְהוֹרֵיהּ עַל כָּל בִּרְיָין, אֵיךְ יִשְׁתְּמוֹדְעוּן לֵיהּ, וְאֵיךְ יִתְקָיֵּים, (ישעיהו ו׳:ג׳) מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ.

וַוי לֵיהּ, מַאן דְּיַשְׁוֶה לֵיהּ, לְשׁוּם מִדָּה, וַאֲפִילּוּ מֵאִלֵּין מִדּוֹת דִּילֵיהּ, כָּל שֶׁכֵּן לִבְנֵי הָאָדָם, (איוב ד) אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם, דְּכָלִים וְנִפְסָדִים. אֶלָּא דִּמְיוֹנָא דִּילֵיהּ, כְּפוּם שָׁלְטָנוּתֵיהּ עַל הַהִיא מִדָּה, וַאֲפִילּוּ עַל כָּל בִּרְיָין. וּלְעֵילָּא מֵהַהִיא מִדָּה. וְכַד אִסְתְּלִיק מִינָהּ, לֵית לֵיהּ מִדָּה, וְלֹא דִּמְיוֹן, וְלֹא צוּרָה.

כְּגַוְונָא דְּיַמָּא, דְּלֵית בְּמַיָּא דְּיַמָּא דְּנַפְקֵי מִינֵּיהּ, תְּפִיסוּ כְּלָל וְלֹא צוּרָה, אֶלָּא דְּאִתְפַּשָּׁטוּתָא דְּמַיָּא דְּיַמָּא עַל מָאנָא, דְּאִיהוּ אַרְעָא, אִתְעָבִיד דִּמְיוֹן, וְיָכִילְנָא לְמֶעְבַּד חוּשְׁבַּן תַּמָן, כְּגוֹן הַמָּקוֹר דְּיַמָּא הָא חַד. נָפִיק מִינֵּיהּ מַעְיָן, כְּפוּם אִתְפַּשָּׁטוּתָא דִּילֵיהּ מֵהַהוּא מָאנָא, כְּעִגּוּלָא דְּאִיהִי י', הָא מָקוֹר חַד, וּמַעְיָן דְּנָפִיק מִנֵיהּ הָא תְּרֵין.

לְבָתַר עָבֵד מָאנָא רַבְרְבָא כְּגוֹן מַאן דְּעָבַד (נ''א דחפר) חֲפִירָא רַבְרְבָא וְאִתְמְלֵי מִן מַיָּא, דְּנָפִיק מִן מַעְיָין. הַהִיא מָאנָא אִתְקְרֵי יָם, וְהוּא מָאנָא תְּלִיתָאָה, וְהַהוּא מָאנָא רַבְרְבָא, וְאִתְפְּלִיג לְז' נְחָלִין, (נ''א מאנין) כְּפוּם מָאנִין אֲרִיכִין, הָכִי אִתְפָּשַׁט מַיָּא מִן יַמָּא, לְשִׁבְעָה נְחָלִין וְהָא מָקוֹר, וּמַעְיָין, וְיַמָּא, וְז' נְחָלִין, אִינּוּן י' וְאִי יְתָבַּר אוּמָנָא אִלֵּין מָאנִין דְּתַקִּין, יְהַדְּרוּן מַיָּא לְמָקוֹר, וְיִשְׁתָּאֲרוּ מָאנִין תְּבִירִין יְבֵשִׁין בְּלא מַיָּא.

הָכִי עִלַּת הָעִלּוֹת, עָבִיד עֶשֶׂר סְפִירוֹת, וְקָרָא לְכֶתֶר מָקוֹר, וּבֵיהּ לֵית סוֹף לִנְבִיעוּ דִּנְהוֹרֵיהּ. וּבְגִין דָּא קָרָא לְגַרְמֵיהּ אֵין סוֹף, וְלֵית לֵיהּ דְּמוּת וְצוּרָה, וְתַמָּן לֵית מָאנָא לְמִתְפַּס לֵיהּ, לְמִנְדַּע בֵּיהּ יְדִיעָא כְּלָל. וּבְגִין דָּא אָמְרוּ בֵּיהּ, בַּמּוּפְלָא מִמְּךָ אַל תִּדְרוֹשׁ, וּבַמְכוּסֶה מִמְּךָ אַל תַּחְקוֹר.

לְבָתַר עָבֵד מָאנָא זְעֵירָא, וְדָא י', וְאִתְמַלְיָא מִנֵּיהּ, וְקָרָא לֵיהּ מַעְיָן נוֹבֵעַ חָכְמָה, וְקָרָא גַּרְמֵיהּ בָּהּ חָכָם, וּלְהַהוּא מָאנָא קָרָא לֵיהּ חָכְמָ''ה. וּלְבָתַר עָבֵד מָאנָא רַבְרְבָא, וְקָרָא לֵיהּ יָם, וְקָרָא לֵיהּ בִּינָה, וְהוּא קָרָא לְגַרְמֵיהּ מֵבִין בָּהּ.

חָכָם מֵעַצְמוֹ, וּמֵבִין מֵעַצְמוֹ, כִּי חָכְמָה אִיהִי לָא אִתְקְרִיאַת חָכְמָה מִגַּרְמָהּ, אֶלָּא בְּגִין הַהוּא חָכָם דְּאַמְלֵי לָהּ מִנְּבִיעוּ דִּילֵיהּ. וְאִיהִי לָא אִתְקְרִיאַת בִּינָה מִגַּרְמָהּ, אֶלָּא עַל שֵׁם (נ''א בגין) הַהוּא מֵבִין דְּאַמְלֵי לָהּ מִנֵּיהּ. דְּאִי הֲוָה מִסְתָּלַּק מִנָהּ, אִשְׁתַּאֲרַת יְבֵשָׁה. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב י״ד:י״א) אָזְלוּ מַיִם מִנִּי יָם וְנָהָר יֶחרָב וְיָבֵשׁ.

לְבָתַר וְהִכָּהוּ לְשִׁבְעָה נְחָלִים. וְעָבִיד לֵיהּ לְז' מָאנִין יַקִּירִין, וְקָרָא לוֹן: גְּדוּלָ''ה. גְּבוּרָ''ה. תִפְאֶרֶת. נֶצַ''ח. הוֹ''ד. יְסוֹ''ד. מַלְכוּ''ת. וְקָרָא גַּרְמֵיהּ גָּדוֹל בַּגְּדוּלָ''ה וְחָסִי''ד. גִּבּוֹר, בַּגְּבוּרָ''ה. מְפוֹאָר, בַּתִּפְאֶרֶ''ת. מָארֵי נַצְחָן קְרָבִין, בְּנֶצַ''ח נְצָחִים. וּבְהוֹ''ד קָרָא שְׁמֵיהּ, הוֹד יוֹצְרֵנוּ. וּבַיְסוֹ''ד קָרָא שְׁמֵיהּ צַדִּיק. וִיסוֹ''ד, כֹּלָּא סָמִיךְ בֵּיהּ, כָּל מָאנִין וְכָל עָלְמִין.

[...] ma figure ; etc’est pourquoi l’Écriture (Deut., XXXII, 31) dit : “ Car notre Dieu n’est point comme les dieux de ces idolâtres. ” Mais, dira-t-on : Il est pourtant écrit (Deut., IV, 15) : “ Vous ne vîtes aucune forme. ” Comment peut-on donc parler d’une forme de Dieu ? A ceci nous répondons que Dieu a une figure, puisque l’Écriture (Nomb., XII, 8) dit : “ Il voit la figure du Seigneur. ” Mais cette figure n’est pas réelle comme celle de l’homme, elle n’est que subjective ; lorsque Dieu descendit pour gouverner ses créatures, il parut à divers hommes selon leur faculté, selon leur entendement et selon leur force imaginative. Tel est le sens des paroles (Osée, XII, 11) : “ Les prophètes m’ont représenté sous des images différentes. ” Avant la création du monde et avant qu’aucune forme n’existât, Dieu était seul sans figure et sans ressemblance. Qui pourrait comprendre Dieu tel qu’il était avant ! Aussi est-il défendu de faire l’image de Celui qui est au-dessus de toute forme. Mais après qu’il eut gravé la figure de l’Homme céleste dans son char, il descendit sur le char et apparut sous la forme de Jéhovah ; il voulait être appelé selon ses attributs, selon qu’il régit le monde, par la Clémence ou par la Rigueur ; il voulait être nommé “ El ”, “ Élohim ”, “ Çebaoth ” et “ Être ”.
Car, si Dieu ne se manifestait pas sous ces différents attributs, comment gouvernerait-il le monde, tantôt avec clémence et tantôt avec rigueur, selon les œuvres des hommes ? Comment pourrait-il répandre sa lumière sur toutes les créatures, et comment celles-ci pourraient-elles le saisir ? Comment aussi s’accompliraient les paroles de l’Écriture (Is., VI, 3) : “ Toute la terre est remplie de sa gloire ” ? Malheur à l’homme qui compare Dieu à un de ses attributs ; encore moins peut-on comparer Dieu à la figure d’un homme, dont l’Écriture dit : “ Ceux qui habitent dans les maisons de boue, et qui n’ont qu’un fondement de terre seront consumés et rongés des vers. ” La figure sous laquelle Dieu se manifeste à nous n’est que subjective, selon qu’il fait valoir tel ou tel attribut et selon les créatures auxquelles il se manifeste. [...]
(⁎)

*****

[43a]  
וּבְמַלְכוּת, קָרָא שְׁמֵיהּ מֶלֶךְ. וְלוֹ הַגְּדוּלָּ''ה וְהַגְּבוּרָ''ה וְהַתִּפְאֶרֶ''ת וְהַנֵּצַ''ח וְהַהוֹ''ד כִּי כֹ''ל בַּשָּׁמַיִם, דְּאִיהוּ צַדִּי''ק. וְלוֹ הַמַּמְלָכָה: דְּאִיהוּ מַלְכוּ''ת.

כֹּלָּא בִּרְשׁוּתֵיהּ, לְמֶחסַר בְּמָאנִין, וּלְאוֹסָפָא בְּהוֹן נְבִיעוּ, וּלְמֶחֱסַר כְּפוּם רְעוּתֵיהּ (ס''א בהון) וְלֵית עָלֵיהּ אֱלָהָא, דְּיוֹסִיף בֵּיהּ, אוֹ יִגְרָע בֵּיהּ.

לְבָתַר עָבֵד מְשַׁמְּשִׁין, לְאִלֵּין מָאנִין, כֻּרְסְיָיא בְּאַרְבַּע סַמְכִין. וְשִׁית דַּרְגִּין לְכֻרְסְיָיא. הָא עֶשֶׂר. וְכֹלָּא אִיהוּ כֻּרְסְיָיא. כְּגוֹן כּוֹס דִּבְרָכָה, דְּתָקִינוּ בוֹ עֲשָׂרָה דְּבָרִים, בְּגִין תּוֹרָה דְּאִתְיְיהִיבַת בַּעֲשָׂרָה דִּבְּרָן. בְּגִין עָלְמָא דְּאִיהוּ מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, דְּאִתְבְּרֵי בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת.

וְתָקִין לְכֻרְסְיָיא כִּתּוֹת לְשַׁמְּשָׁא לֵיהּ, דְּאִינּוּן מַלְאָכִים. אֶרְאֵלִים שְׂרָפִים. חַיּוֹת. אוֹפַנִּים. חַשְׁמַלִּים. אֵלִים. אֱלהִים. בְּנֵי אֱלהִי''ם. אִישִׁי''ם. וּלְאִלֵּין עָבִיד שַׁמָּשִׁין, סָמָאֵ''ל, וְכָל כִּתּוֹת דִּילֵיהּ, דְּאִינּוּן כַּעֲנָנִים לְמֶרְכַּב בְּהוֹן לְנַחְתָּא בְּאַרְעָא, וְאִינּוּן כְּסוּסִין לוֹן.

וּמְנָלָן דַּעֲנָנִים אִקְרוּן מֶרְכָּב. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו י״ט:א׳) הִנֵּה יְיָ' רוֹכֵב עַל עָב קַל וּבָא מִצְרַיִם. וְדָא מְמָנָא דְּמִצְרַיִם, וּמִיָּד דְּחָזוּ (ממנא) דֶּאֱלָהָא דִּי הוּא אֱלָהָא מְמָנָא דִּלְהוֹן, חֲזוּ לֵיהּ כְּסוּסְיָא, תְּחוֹת מֶרְכַּבְתֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִיָּד וְנָעוּ אֱלִילֵי מִצְרַיִם מִפָּנָיו, וּלְבַב מִצְרַיִם יִמַּס, נָעוּ מֵאֱמוּנָה דִּלְהוֹן, וְלֵב דִּלְהוֹן נָמֵס כַּדּוֹנַג, מֵהַהִיא אֱמוּנָה, וְאַמְרִי, וְכִי עַד כְּעַן אֱמוּנָה מְמָנָא דִּילָן כְּסוּסְיָא, הֲוָה נָע לִבְּהוֹן מֵאֱמוּנָה דִּלְהוֹן, וְנָמֵס כַּדּוֹנַג. וּמְנָלָן דְּיִמַס לְשׁוֹן נָמֵס כַּדּוֹנַג אִיהוּ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים כ״ב:ט״ו) הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנַג נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעַי. (ויקרא כ' ע''א) (שמות י״ג:י״ג) וְכָל פֶּטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְגוֹ'. (פקודא להביא קרב וכו') פִּקּוּדָא דָּא לִפְדּוֹת פֶּטֶר חֲמוֹר, וְלַעֲרוֹף פֶּטֶר חֲמוֹר, אִם לֹא יִפְדֶּה לֵיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ. וְרָזָא דָּא יֵצֶר הָרָע, יָכוֹל לְאַחְזְרָא בְּתִיּוּבְתָּא, (ס''א ולבתר יצר הטוב וכו') וּלְבָתַר לְאַחְזְרָא יֵצֶר הַטּוֹב, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ, אִם זָכָה עֵזֶר, אִם לֹא זָכָה כְּנֶגְדּוֹ. בְּגִין דְּאִינּוּן דִּיּוּקְנָא, חַד דְּשֶׂה, וְחַד דַּחֲמוֹר, וְאִי זָכָה לְאַחְזְרָא בְּתִיּוּבְתָּא, אַף עַל גַּב דְּאִיהוּ חֲמוֹר עַם הָאָרֶץ, תִּפְדֶּה מִן גָּלוּתָא בְשֶׂה, דְּאִיהוּ (ירמיהו נ׳:י״ז) שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל. וְאִי לָא הֲדַר בְּתִיּוּבְתָּא, וַעֲרַפְתּוֹ, שָׁוֵי לֵיהּ עַם קְשֵׁה קְדָל, דַּעֲתִידִין לְאִתְמָחֲאָה מִן סֵפֶר חַיִּים, דְּעָלַיְיהוּ אִתְּמַר, (שמות ל״ב:ל״ג) מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי. (שמות י״ג:ט״ז) וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפוֹת בֵּין עֵינֶיךָ וְגוֹ' (בהר ק''ח ע''ב ובמשנה) (ח) פִּקּוּדָא דָּא, פִּקּוּדָא דְּאִקְרֵי בְּגַוְונָא אַחֲרָא, דְּלָא אִקְרֵי מִצְוָה, אֶלָּא קְדוּשָׁה, וְאִלֵּין אִינּוּן תְּפִילִין. תְּפִלָּה שֶׁל יַד, וּתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ. תִּקּוּנָא פְּאֵרָא שַׁפִּירוּ דִּגְוָונִין עִלָּאִין. וְעַל דָּא אִקְרוּן טוֹטָפוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו מ״ט:ג׳) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר.

וּכְתִיב (הושע י״א:א׳) כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ, יִשְׂרָאֵל זוּטָא. שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל סָבָא, שַׁפִּירוּ דִּגְוָונִין, עֵילָּא וְתַתָּא. יוֹסֵף סָלִיק וְאִתְעַטָּר בִּתְרֵין גַּוְונִין (נ''א דרגין) בְּקַדְמִיתָא נַעַ''ר, וּבְסוֹפָא צַדִּי''ק. כַּמָּה יָאַן בֵּיהּ גַּוְונִין לְמֵחזֵי, וְרָזָא דָּא (בראשית ל״ט:ו׳) וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה. שַׁפִּירָא בִּתְרֵין סִטְרִין, בִּתְרֵין דַּרְגִּין, בִּתְרֵין גַּוְונִין, עֵילָּא וְתַתָּא.

כְּתִיב (דברים ו׳:י״ח) וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב. הַיָּשָׁר: דָּא תְּפִלָּה שֶׁל יַד, לְאַמְשָׁכָא (ס''א לאסמכא) לֵיהּ בִּתְפִילִין שֶׁל רֹאשׁ, לְאִתְיַחֲדָא כַּחֲדָא. וּתְפִלָּה שֶׁל יַד, אַקְדִּים לְשֶׁל רֹאשׁ. וְאִצְטְרִיךְ דְּלָא הֲוֵי פִּרוּדָא בֵּינַיְיהוּ כְּלָל.

מַאן דְּמִתְעַטְרָא בִּתְפִלִין, קָאִים בְּרָזָא דְּגַוְונָא עִלָּאָה וְקָאִים בְּאִינּוּן תְּרֵין רָזִין דְּקַאמְרָן כְּיוֹסֵף, דְּאִקְרֵי נַעַר, וְאִקְרֵי צַדִּיק, בְּרָזָא דְּעֶבֶד נֶאֱמָן, בְּרָזָא דְּבֶן יְחִידָאי. וְאִלֵּין אִינּוּן תְּפִלָּה שֶׁל יַד, וּתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ, וְאִינּוּן כְּלָלָא חֲדָא בְּלָא פִּרוּדָא.

אַרְבַּע פָּרְשִׁיָין דִּתְפִלִין בְּד' בָּתִּים, בְּאִינּוּן תְּפִלִין שֶׁל רֹאשׁ. וּכְמָה דְּאִינּוּן ד' פָּרְשִׁיָין בְּאִינּוּן תְּפִלִין שֶׁל רֹאשׁ, אוּף הָכִי כֻּלְּהוּ בִּתְפִלִין שֶׁל יַד בְּבַיִת א'. דְּהָא בַּתְּפִלָה שֶׁל יַד, לֵית לָהּ מִגַּרְמָהּ כְּלוּם, אֶלָּא מַה דְּנַקְטָא מִלְּעֵילָּא. וְרָזָא דָּא, (קהלת א׳:ז׳) כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם. וּמִגּוֹ דְּנַקְטָא לוֹן מִלְּעֵילָּא, אִקְרֵי תְּפִלָּה, וְאִתְקַדְּשַׁת בִּקְדוּשַׁתְהוֹן (וכלא) אִקְרֵי קְדוּשָׁה. וְאִקְרֵי תְּפִלָּה וּכְדֵין אִקְרֵי מַלְכוּת, מַלְכוּת שָׁמַיִם שְׁלֵימָה.

ד' פָּרְשִׁיָין, הָא אוֹקִימְנָא רָזָא דִּלְהוֹן, בְּכַמָּה דּוּכְתֵּי. אֲבָל פָּרָשָׁה קַדְמָאָה, קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר, דָּא אִיהוּ רָזָא

[...] Le commandement concernant le premier-né de l’âne qu’on doit échanger pour une brebis, ou le tuer, est une allusion à l’esprit du mal qu’on doit transformer en esprit du bien, ou l’exterminer. “ Et ceci sera comme un signe sur ta main, et comme un fronteau entre tes yeux (Ex., XIII, 9). ” Ce commandement est à proprement parler une sanctification ; il concerne les phylactères. Le “ signe sur la main ” désigne le phylactère du bras et le “ fronteau entre les yeux ” désigne le phylactére de la tête. Les phylactères forment une parure reflétant les rayons célestes comme il est dit (Is., XLIX, 3) : “ Israël, c’est en toi que je me pare ”, et ailleurs (Osée, XI, 1) : “ ... Car Israël est adolescent et je l’aime. ” Israël jeune écoute Israël le Vieillard. Joseph s’est élevé couronné de deux degrés ; d’abord il es tappelé “ jeune ” et ensuite “ juste ”. C’est ce qui a formé sa beauté, comme il est dit (Gen., XXXIX, 6) : “ Joseph était beau à voir, bien fait. ” Il était beau et en haut et en bas.
L’Écriture dit (Deut., VI, 18) : “ Tu feras le juste et le bien. ” Le “ juste ” désigne le phylactère de la main qui s’unit au phylactère de la tête et ne forme qu’un avec lui. Le phylactère de la main est mis avant le phylactère de la tête, mais il ne faut pas qu’il y ait de séparation entre eux. Celui qui met les phylactères ressemble à l’image d’en haut ; il est du même degré que Joseph “ jeune ” et “ juste ” ; il est le serviteur fidèle, le fils unique. Chacun des deux phylactères renferme quatre sections de la Bible. Celui de la tête est séparé en quatre compartiments ; celui de la main n’a qu’un compartiment. Le phylactère de la main tire sa force de celui de la tête, comme dit l’Écriture (Eccl., I, 7) : “ Tous les fleuves vont à la mer. ” Et parce qu’il tire sa force d’en haut, il est appelé “ Tephilla ”, prière ; il est aussi appelé “ sainteté ” et “ règne ” (Malcouth), le “ règne du ciel ”. [...]
(⁎)

*****

[43b]  
עִלָּאָה, דְּכָלִיל כָּל ד' בָּתִּים, בְּרָזָא דִּנְהִירוּ עִלָּאָה, דְּנָפְקָא מֵאַיִן.

וְכָל אִינּוּן ד' אִתְרְמִיזוּ הָכָא, קַדֶּשׁ: דָּא קְדוּשָׁה עִלָּאָה. רָזָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה, דְּמִתַּמָּן כֹּלָּא אִתְקַדָּשׁ, בְּרָזָא דְּגָנִיזוּ עִלָּאָה, דְּאִתְקְרֵי קַדֶּשׁ. לִי: דָּא בִּינָה, רָזָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה, הֵיכְלָא פְּנִימָאָה. (ורזא דא (ויקרא כ״ה:נ״ה) כי לי בני ישראל עבדים (במדבר ג׳:י״ג) כי לי כל בכור (שמות י״ט:ה׳) והייתם לי סגלה) כָ''ל: רָזָא דְּחֶסֶד, בְּכָל דּוּכְתָּא, בֵּין לְעֵילָּא בֵּין לְתַתָּא. בְּכוֹ''ר: דָּא בֶּן בְּכוֹר, דִּכְתִּיב, (שמות ד׳:כ״ב) בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל, וְהַאי בֶּן בְּכוֹר, כָּלִיל כָּל סִטְרִין, וְכָל גַּוְונִין. וּבְגִין כַּךְ, קְרָא כָּלִיל כֻּלְּהוּ אַרְבַּע, בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה. אֲבָל דָּא בְּאוֹרַח כְּלָל, לְמִנְדַּע דְּכֹלָּא כָּלִיל בְּהַאי, אֲבָל בְּאוֹרַח פְּרָט, כָּל חַד בִּלְחוֹדוֹי, דָּא אִיהוּ פַּרְשְׁתָּא קַדְמָאָה, דְּכָלִיל כָּל שְׁאַר פָּרְשִׁיָין.

פָּרָשָׁה תִּנְיָינָא, וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ וְגוֹ', דָּא בִּינָה, דְּהָא בְּפַרְשְׁתָּא דָּא, אִיהִי יְצִיאַת מִצְרַיִם, דְּהֲוָה מִסִּטְרָא דְּיוֹבְלָא. וְעַל דָּא שֵׁירוּתָא דִּילָהּ וְהָיָ''ה, דְּהָא מִלָּה דָּא אִיהִי בְּיוֹבְלָא. וּבְגִין כַּךְ שְׁמָא דִּילָהּ וְהָיָ''ה, דְּלֵית וְהָיָה (נ''א הויה) אֶלָּא בַּאֲתָר דָּא, דְּאִיהוּ זַמִּין לְאִתְמַשְּׁכָא לְתַתָּא, וּלְאַנְהָרָא בּוּצִינִין, וּלְאִשְׁתַּכְּחָא בְּדַרְגָּא תַּתָּאָה, (נ''א והיה כמאן דאמר על מלכא דאיהי הוי) (נ''א דיהוי זמין לאתמשכא לתתא ולאנהרא בוצינין) וְכֹלָּא בְּרָזָא חֲדָא. וּבְגִין דְּאִיהוּ בְּאוֹרַח טָמִיר, לָא אִקְרֵי בְּאִתְגַּלְּיָיא בִּשְׁמָא דָּא, אֶלָּא אִתְמְסַר לְחַכִּימִין לְמִנְדַּע. וְעַל דָּא אִתְרְשִׁים בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, בְּמִלָּה דָּא.

פָּרָשָׁה תְּלִיתָאָה, שְׁמַע, דָּא אִיהוּ רָזָא דִּימִינָא, דְּאִקְרֵי חֶסֶד עִלָּאָה. דְּאִיהוּ קָא מְיַיחֵד יִחוּדָא דְּכֹלָּא לְד' סִטְרִין, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְסַדֵּר בֵּיהּ, סִדּוּרָא דְּכָל עָלְמָא, וְדָא אִיהוּ דְּקָא מִתְפַּשַּׁט בְּכָל סִטְרִין, אֲפִילּוּ גּוֹ תְּהוֹמֵי תַּתָּאֵי. בְּדָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרָא עָלְמָא, כַּד אִתְעַטָּף קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעִטּוּפָא דְּזִהֲרָא, וְדָא דְּקָא מְיַיחֵד יִחוּדָא, וּבְגִין כַּךְ, שְׁמַע סָמִיךְ לִוְהָיָ''ה.

יִחוּדָא דְּכָל יוֹמָא, אִיהוּ, יִחוּדָא לְמִנְדַּע וּלְשַׁוָּאָה רְעוּתָא. יִחוּדָא דָּא הָא אַמָרָן בְּכַמָּה דּוּכְתֵּי, יִחוּדָא דְּכָל יוֹמָא, אִיהוּ יִחוּדָא דִּקְרָא, (דברים ו) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ' אֱלֹהֵינוּ יְיָ' הָא כֻּלְּהוּ חַד, וְעַל דָּא אִקְרֵי אֶחָד. הָא תְּלַת שְׁמָהָן אִינּוּן, הֵיךְ אִינּוּן חַד, וְאַף עַל גַּב דְּקָרֵינָן אֶחָד, הֵיךְ אִינּוּן חַד.

אֶלָּא, בְּחֶזְיוֹנָא דְּרוּחַ קֻדְשָׁא אִתְיְידָע, וְאִינּוּן בְּחֵיזוּ דְּעֵינָא סְתִימָא, לְמִנְדַּע דִּתְלָתָא אִלֵּין אֶחָד. וְדָא אִיהוּ רָזָא דְּקוֹל דְּאִשְׁתְּמַע, קוֹל אִיהוּ חַד, וְאִיהוּ תְּלָתָא גַּוְונִין, אֶשָּׁא וְרוּחָא וּמַיָּא, וְכֻלְּהוּ חַד, בְּרָזָא דְּקוֹל. (ולאו אינון אלא חד) אוּף הָכָא: יְיָ' אֱלהֵינוּ יְיָ' אִינּוּן חַד. תְּלָתָא גַּוְונִין, וְאִינּוּן חַד.

וְדָא אִיהוּ קוֹל דְּעָבִיד בַּר נָשׁ בְּיִחוּדָא, וּלְשַׁוָּואָה רְעוּתֵיהּ בְּיִחוּדָא דְּכֹלָּא, מֵאֵין סוֹף עַד סוֹפָא דְּכֹלָּא, בְּהַאי קוֹל דְּקָא עָבִיד בְּהָנֵי תְּלָתָא דְּאִינּוּן חַד. וְדָא אִיהוּ יִחוּדָא דְּכָל יוֹמָא, דְּאִתְגְלֵי בְּרָזָא דְּרוּחַ קוּדְשָׁא.

וְכַמָּה גַּוְונִין דְּיִחוּדָא אִתְעֲרוּ, וְכֻלְּהוּ קְשׁוֹט. מַאן דְּעָבִיד הַאי עָבִיד. וּמַאן דְּעָבִיד הַאי עָבִיד. אֲבָל הַאי יִחוּדָא דְּקָא אֲנָן מִתְעָרֵי מִתַּתָּא, בְּרָזָא דְּקוֹל דְּאִיהוּ חַד, דָּא הוּא בְּרִירָא דְּמִלָּה, הַאי בִּכְלָלָא, לְבָתַר פְּרָט, כִּדְקָאַמְרָן.

פָּרָשָׁה רְבִיעָאָה, הוּא רָזָא דְּדִינָא קַשְׁיָא, (דברים י״א:ט״ז) הִשָּׁמְרוּ לָכֶם. אִלֵּין אִינּוּן תְּפִלִין דְּרֵישָׁא. וּתְפִלִּין דִּדְרוֹעָא, כְּגַוְונָא דָּא בְּחַד בֵּיתָא, וְהָא אִתְּעַרְנָא בְּהוּ, וְכֻלְּהוּ רָזָא חֲדָא.

קִשְׁרָא דִּתְפִלִין דְּרִישָׁא, אִיהוּ דָּלֶ''ת, וְעַל דָּא כְּתִיב, (שמות לג) וְרָאִיתָ אֶת אֲחוֹרָי. וְעַל דָּא אִיהוּ לַאֲחוֹרָא, וְתַמָּן אִתְקַשַּׁר כֹּלָּא בְּקִשְׁרָא חֲדָא.

וְאִיהִי, כַּד מַנְחָת אִלֵּין תְּפִלִין דִּדְרוֹעָא לְאִתְקַשְּׁרָא, (ס''א אית קשרא) אַחֲרָא, רָזָא דִּבְרִית קַדִּישָׁא, רָזָא דָּא, כְּמָה דְּאִתְּעַר בְּכַמָּה דּוּכְתֵּי, וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל דְּיַדְעִין רָזָא דָּא, וְאִצְטְרִיךְ בַּר נָשׁ לַאֲנָחָא לוֹן כָּל יוֹמָא, לְמֶהֱוֵי בְּדִיּוּקְנָא עִלָּאָה, וְעָלֵיהּ כְּתִיב, (דברים כח) וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם יְיָ' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָּרְאוּ מִמֶּךָּ. (ע''כ רעיא מהימנא) בילאו''א.

[...] Nous avons déjà expliqué, dans plusieurs endroits, le mystère des quatre sections. C’est surtout la première section, commençant par les mots : “ Sanctifie-moi le premier-né ”, qui renferme le mystère suprême contenu dans les autres sections, lesquelles sont éclairées par la lumière qui émane du Néant. Toutes les quatre sont enfermées dans cette première section. Le mot “ Qodesch ” (saint) désigne la sainteté du mystère de “ Hocmâ ”. “ Li ” (à moi) désigne “ Binâ ”, mystère du monde suprême. “ Col ” (tout) désigne “ Hésed ” d’en haut et d’en bas. “ Bekhor ”, désigne le premier-né, ainsi qu’il est écrit : “ Israël, mon premier- né... ” Donc, d’une façon générale, la première section résume les autres. La deuxième section, qui commence par les mots “ Ve-hayaya ” : “ Lorsque le Seigneur te fera entrer, etc. ”, désigne “ Binâ ”. Il est question dans cette section de la sortie d’Égypte qui était du côté de l’année de Jubilé. La section commence par “ Ve-haya ”, qui correspond au Nom sacré ; car il n’y a d’existence que dans cet endroit ; et c’est de là que tout émane et que les lampes tirent leur lumière ; et, comme tout cela se passe d’une façon mystérieuse, le Nom sacré est lui aussi indiqué d’une façon cachée.
La troisième section est la section de “ Schema ” qui correspond au mystère de la droite, à “ Hésed ” d’en haut, qui se répand de tous côtés, jusqu’ aux profondeurs des abîmes. C’est par ce degré que Dieu a créé le monde en s’enveloppant de lumière. C’est pourquoi la section de “ Schema ” est à côté de celle de “ Ve-haya ” ; car chaque jour l’homme doit proclamer l’unité de Dieu et accomplir son désir. Comment trois noms peuvent- ils faire Un ? Par la vision de l’Esprit Saint, cela est possible. L’œil aussi a trois couleurs, et pourtant l’œil n’est qu’un ; et la voix que nous entendons s’opère aussi par trois organes, et cependant nous n’entendons qu’une seule voix. La voix imite également le bruit du pétillement du feu, du vent et de l’eau, et pourtant la voix n’est qu’une. De même Jéhovah Élohénou Jéhovah sont trois aspects qui ne font qu’un. C’est pourquoi l’homme doit proclamer l’unité de Dieu par sa voix. La quatrième section renferme le mystère de la Rigueur, ainsi qu’il est écrit (Deut., XI, 16-17) : “ Gardez-vous bien que vos cœurs ne soient séduits..., car la colère de Dieu s’allumera contre vous. ” Le phylactère du bras et celui de la tête ne forment qu’un seul mystère. Le “ nœud ” formé par les lanières du phylactère de la tête a la forme d’un Daleth ; c’est à quoi correspond le verset (Ex., XXXIII, 23) : “ Et tu me verras par derrière. ” Le nœud formé par les lanières du phylactère de la main a la forme d’un Yod qui symbolise l’Alliance sacrée. Tout cela ne forme qu’un seul mystère. Heureux Israël qui connaît ce “ mystère à la figure d’en haut ”, ainsi qu’il est écrit (Deut., XXVIII, 10) : “ Tous les peuples de la terre verront que vous portez le nom du Seigneur, et ils vous craindront. ” Béni (Ps., LXXXIX, 53) soit le Seigneur éternellement. Amen, amen.
FIN DU RAAÏAH MEHEMNAH. [...]
(⁎)

*****



Page: 1





Home | ♥ Notre Projet ♥ ⇄ ♥ Votre projet ♥