MISCHPATIM
Onelittleangel > > MISCHPATIM  >
(66 Verses | Page 1 / 2)
Traduction Jean de Pauly (1906)
A- | A | A+ | T+
Autres versions | Comparer les versions

[94a]  
[...] Rabbi Siméon (1) ouvrit une de ses conférences de la manière suivante : Les paroles de l’Écriture (Ex., XXI, 1) : “ Voici les lois que tu leur exposeras ”, sont traduites dans la paraphrase chaldaïque de cette façon : “ Voici les jugements que tu leur exposeras. ” L’Écriture parle, dans ce chapitre, des transmigrations des âmes. Les transmigrations sont infligées à l’âme comme punition et varient selon sa culpabilité. “ Si (Ex., XXI, 2) tu achètes un esclave hébreu, il te servira durant six ans, et au septième il sortira libre sans te rien donner. ” Collègues, voici l’occasion que le verset cité m’offre de vous révéler de nombreux mystères concernant la “ transmigration des âmes ”. “ L’esclave qui servira six ans ” désigne l’âme. Toute âme qui s’est rendue coupable durant son passage en ce bas monde, est en punition, obligée de transmigrer autant de fois qu’il le faut, pour qu’elle atteigne, par sa perfection, le sixième degré de la région d’où elle émane. Mais ce qui précède ne s’applique qu’aux âmes qui émanent du côté de Métatron qui est le “ Serviteur ” (2) et qui embrasse les six directions. Quant aux âmes qui émanent du côté de la Schekhina, laquelle constitue le septième degré céleste, elles ne sont jamais sujettes à la transmigration. Tel est le sens des paroles (Ex., XXI, 2) : “ ... Et au septième il sortira libre ”, ce qui veut dire l’âme qui émane du septième degré, qui est le degré de la Schekhina, ne sera jamais assujettie à l’esclavage, c’est-à-dire ne transmigrera jamais. Pendant que Rabbi Siméon prononçait ces paroles, [...]

[אמרו המגיהים מתחלת הפרשה עד מעשה ידי להתפאר קי''ד א' הוא מן הסבא ויגענו ומצאנו הנסחא מדויקת תלי''ת.]

פָּתַח ר' שִׁמְעוֹן ואָמַר, (שמות כא) וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם, תַּרְגוּם, וְאִלֵּין דִּינַיָּא דִּתְסַדֵּר קֳדָמֵיהוֹן. אִלֵּין אִינּוּן סִדּוּרִין דְּגִלְגּוּלָא, דִּינִין דְּנִשְׁמָתִין, דְּאִתְדָּנוּ כָּל חַד וְחַד לָקֳבֵל עוֹנְשֵׁיהּ. (שמות כא) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִיעִית יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם. חַבְרַיָּיא, עִידָן הָכָא, לְגַלָּאָה כַּמָּה רָזִין טְמִירִין דְּגִלְגּוּלָא. כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד. כַּד נִשְׁמְתָא אִתְחַיְּיבַת בְּגִלְגּוּלָא, אִם הִיא מִסִּטְרָא דְּהַהוּא עֶבֶד מְטַטְרוֹן, דְּאִיהוּ (ק''ה ע''ב, ט''ו ע''א, צ''ו ע''א) כָּלִיל שִׁית סִטְרִין, כְּתִיב בֵּיהּ שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד, גִּלְגּוּלִין דִּילָהּ לָא מִתְחַיְּיבָא אֶלָּא שִׁית שְׁנִין, עַד דְּאַשְׁלִימָת שֵׁשׁ דַּרְגִין, מֵהַהוּא אֲתַר דְּאִתְנְטִילָת.

אֲבָל אִם נִשְׁמְתָא הִיא מִסִּטְרָא דִּשְׁכִינְתָּא, דְּאִיהִי שְׁבִיעִית וַדַאי מַה כְּתִיב, וּבַשְּׁבִיעִית יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם, דְּצַדִּיק, וַדַאי לֵית בֵּיהּ מְלָאכָה, כֵּיוָן דְּלֵית בֵּיהּ מְלָאכָה, לֵית בֵּיהּ שִׁעְבּוּד. וְנִשְׁמְתָא דְּאִיהִי מִתַּמָּן, אִתְּמַר בָּהּ וּבַשְּׁבִיעִית יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם, לֵית בָּהּ שִׁעְבּוּדָא.

אַדְהָכִי, הָא
(Ⅰ)

*****

[94b]  
[...] le Vieillard s’en approcha et lui dit : Maître, s’il en est ainsi, en quoi le sort de l’âme qui émane du côté de la Schekhina est-il plus enviable que celui de l’âme dont l’Écriture (Ex., XX, 10) dit : “ Tu ne feras aucun travail, ni toi, ni ton fils, ni ta fille, ni ton serviteur, ni ta servante ” ?
Rabbi Siméon lui répondit : Vieillard, vieillard, comment un homme de ton savoir peut-il demander chose pareille ! Certes, l’âme du juste ne transmigre pas dans le corps d’un esclave, d’une servante ou d’un animal. C’est à ce privilège que font allusion les paroles de l’Écriture (Lévit., XXV, 39) : “ Tu ne l’opprimeras point en le traitant comme un esclave. ” Mais cette âme émigre dans un corps pur. Oh ! vieillard, vieillard, sache que l’âme du juste est désignée, dans l’Écriture, sous le nom de “ fille unique ”, ainsi qu’il est écrit (Ex., XXI, 7) : “ Si un homme a vendu sa fille, etc. ” Cette âme est la compagne du juste, qui est le symbole du sabbat. Mais les paroles (Ex., XXI, 10) : “ S’il fait épouser à son fils une autre femme... ” désignent l’impureté, la servante. La “ servante ”, c’est le corps de la “ fille unique ”, au sujet de laquelle l’Écriture dit : “ S’il prend une autre femme... ”
Remarquez en outre que, de même qu’il y a une âme appelée “ servante ”, de même il y a une Schekhina appelée “ Servante ”, et une Schekhina appelée “ Fille du Roi ”. Le mot “ homme ” désigne parfois Dieu ainsi qu’il est écrit (Ex., XV, 3) : “Jéhovah est un homme de guerre ” (isch) ; et “ homme ” (isch) désigne également un ange, ainsi qu’il est écrit (Dan., IX, 21) : “ Et l’homme (isch) Gabriel... ” C’est pourquoi l’âme, qui est la fille du Saint, béni soit-il, alors même qu’elle est passible de transmigration, ne sera pas vendue, c’est-à-dire qu’elle ne transmigrera pas dans un corps étranger où domine l’esprit tentateur qui émane du côté de Samaël. Dieu nous garde d’admettre une pareille hypothèse ; car l’Écriture (Is., XLII, 8) dit : “ Je suis le Seigneur ; c’est là le nom qui m’est propre ; je ne donnerai point ma gloire à un autre. ” Or “ un autre ” désigne l’esprit tentateur. Le corps dans lequel la “ Fille du Roi ”, s’est incarnée n’appartient assurément pas aux “ couronnes inférieures ” qui souillent ce bas monde ; car l’Écriture (Lévit., XXV, 23) dit : “ Et la terre ne sera point vendue à perpétuité car la terre est à moi ”. Quel était le corps dont la “ Fille du Roi ” s’est enveloppée durant son séjour sur la terre ? C’était Métatron (3). C’est ce corps qui est la “ Servante ” de la Schekhina ; et l’âme est “ Fille du Roi ”.
Or, si la Schekhina elle-même s’est enveloppée d’un corps, à plus forte raison s’explique-t-on que les âmes qui émanent de son côté descendent ici-bas et s’y enveloppent de corps ! Cependant, à l’instar de la Schekhina, elles ne prennent qu’un seul corps, mais ne transmigrent jamais. Les paroles (Ex., XXI, 7) : “ Si un homme (isch) vend sa fille pour être servante, celle-ci ne sortira point comme les autres servantes ”, signifent : “ Homme ” désigne le Saint, béni soit-il. “ Sa fille ” désigne Israël qui provient du côté appelé “ Fille unique ”. Quand le Saint, béni soit-il, fait descendre ici-bas une de ces âmes d’Israël qui émanent du côté de sa Fille (car la Schekhina est appelée “ Fille unique de Dieu ”), cette âme ne quitte point ce monde avec précipitation, comme font les âmes qui émanent du côté du “ Serviteur ”, appelé Métatron, ainsi qu’il est écrit (Is., LII, 12) : “ Vous n’en sortirez point en tumulte, ni par une fuite précipitée ”. Remarquez, en outre, qu’à sa naissance (4) l’homme reçoit l’esprit vital (Nephesch) qui émane du côté des animaux, ce qui veut dire des anges appelés “ Ophanim sacrés ”. S’il est digne, on lui accorde plus tard l’esprit intellectuel (Rouah) qui émane des Hayoth sacrés ; et s’il est plus digne encore, on lui accorde l’âme (Neschama) qui émane du Trône céleste. Ces trois sortes d’esprits sont désignés dans l’Écriture par les trois termes d’esclavage : ‘Ebed, Amâ, Schiphâ ; car ces trois sortes d’esprits ne sont que les serviteurs de la “ Fille du Roi ”. Si l’homme est plus digne, il reçoit une âme du monde d’émanation du côté de la “ Fille unique ” appelée “ Fille du Roi ”. S’il est plus digne, il reçoit une âme du monde d’émanation du côté de la Colonne du milieu, appelée le “ Fils du Saint ”, béni soit-il, ainsi qu’il est écrit (Deut., XIV, 1) : “ Vous êtes les fils du Seigneur votre Dieu. ” S’il est plus digne, il reçoit une âme émanant du côté du Père et de la Mère, ainsi qu’il est écrit (Gen., II, 7) : “ Et il souffla dans ses narines une âme vivante. ” Le mot “ vivante ” signifie qu’il lui souffla l’Esprit Saint qui procède du Yod et du Hé à la fois, ainsi qu’il est écrit (Ps., CL, 6) : “ Toute âme louera le Seigneur (Jah) (5). ”. Enfin, s’il est plus digne encore, il reçoit une âme qui reflète toutes les quatre lettres du Nom sacré de Jehovah. L’homme animé d’une telle âme est l’image du Maître céleste ; c’est de lui que l’Écriture (Gen., I, 28) dit : “ Et dominez sur les poissons de la mer, etc. ” Car un tel homme domine au ciel sur tous les “ Ophanim ”, sur les “ Seraphim ”, sur les “ Hayoth ”, ainsi que sur toute puissance d’en haut et d’en bas. Quand un homme est jugé digne d’une telle âme, qui émane du côté de la “ Fille unique ”, il ne craint point la peine de la transmigration, car c’est de son âme que l’Écriture (Ex., XXI, 7) dit : “ Elle ne sortira point comme sortent les autres servantes. ” (6) Rabbi Hiyâ et Rabbi Yossé se rencontrèrent une fois dans un faubourg de Tzour où tous deux descendirent à la même auberge. Tous deux se félicitèrent de cette rencontre. Rabbi Yossé s’écria : Comme je suis heureux de contempler enfin la face de la Schekhina (7) ! Car, durant tout mon voyage d’aujourd’hui, j’ai été importuné par un vieux commerçant qui n’a cessé de me poser des questions [...]

סָבָא נָחַת לְגַבֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ, אִי הָכִי, רַבִּי, מַה תּוֹסֶפֶת לְנִשְׁמְתָא דְּאִיהִי מִנָּהּ, דְּאִתְּמַר בָּהּ, (שמות כ׳:י׳) לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶךָ וְעַבְדְךָ וְגוֹ'.

אֲמַר לֵיהּ, סָבָא סָבָא, וְאַתְּ שָׁאִיל דָּא, דְּוַדַּאי הַאי עַל נִשְׁמְתָא דְּצַדִּיק אִתְּמַר, דְאַף עַל גַּב דְּאִתְחַיָּיב לְאַחֲתָא בְּגִלְגּוּלָא בְּכָל אִלֵּין, אֲפִילּוּ בְּעֶבֶד וְאָמָה, וּבְעִירָן דְּאִינּוּן אוֹפַנִּים, אוֹ בְּכָל חֵיוָן, דְּמִנְּהוֹן נִשְׁמָתִין דִּבְנִי נָשָׁא, כְּתִיב בָּהּ לא תַּעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה. וְהַאי אִיהוּ, (ויקרא כ״ה:ל״ט) לא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבוֹדַת עָבֶד, בְּצַדִיק דְּאִיהוּ יוֹם הַשַּׁבָּת, לא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבוֹדַת עָבֶד, דְּאִיהוּ יוֹם דְּחוֹל.

אֲבָל סָבָא סָבָא, שַׁבָּת (ד''א נשמתא) דְּאִיהִי בַּת יְחִידָה, וְאִיהִי בַּת זוּגֵיהּ דְּצַדִּיק, דְּאִיהוּ שַׁבָּת. מַאי אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ. אֲמַר לֵיהּ הָא וַדָאי הַבְדָלָה, חוּלוֹ שֶׁל שַׁבָּת, דְּאִית אַחֲרָא דְּלָא אִתְקְרִיאַת חוּלוֹ שֶׁל שַׁבָּת, אֶלָּא חוּלוֹ שֶׁל טֻמְאָה שִׁפְחָה. אֲמַר לֵיהּ. וְהָא חוּלוֹ שֶׁל שַׁבָּת מַאי הִיא. אֲמַר לֵיהּ, דָּא אֲמָתָא, דְּאִיהִי גּוּפָא דְּבַת יְחִידָה דְּעָלָהּ אִתְּמַר, אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ.

תָּא חֲזִי, נִשְׁמְתָא אִית דְּאִתְקְרִיאַת אָמָה, וְאִית (נשמתא) שְׁכִינְתָּא דְּאִתְקְרִיאַת שִׁפְחָה, (ונשמתא) וְשְׁכִינְתָּא אִית דְּאִתְקְרִיאַת בְּרָתָא דְּמַלְכָּא. הָכָא אִית אִישׁ, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ (שמות ט״ו:ג׳) יְיָ' אִישׁ מִלְחָמָה. וְאִית אִישׁ, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ (דניאל ט) וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל.

וּבְגִין דָּא, נִשְׁמְתָא דְּאִיהִי מִחַיְיבָא בְּגִלְגוּל, אִם הִיא בְּרָתָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִי תֵּימָא דְּאִזְדְבָן בְּגוּפָא נוּכְרָאָה, דְּתַמָּן שֻׁלְטָנוּתָא דְּיֵצֶר הָרָע דְּאִיהוּ מִסִּטְרָא דְּסָמָאֵ''ל. חַס וְשָׁלוֹם. דְּהָא כְּתִיב, (ישעיה מב) אֲנִי יְיָ' הוּא שְׁמִי וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לא אֶתֵּן דְּאִיהוּ יֵצֶר הָרָע.

וְהַהוּא גּוּפָא, דְּשַׁרְיָא בְּרָתָא דְּמַלְכָּא, אִי תֵּימָא דְּאִזְדְבָן בְּכִתְרִין תַּתָּאִין דִּמְסָאַבוּ, חֲלִילָה וְחָס. עָלָהּ אִתְּמַר (ויקרא כ״ה:כ״ג) וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִיתוּת כִּי לִי הָאָרֶץ. מַאן גּוּפָא דִּבְרָתָא דְּמַלְכָּא. דָּא מְטַטְרוֹן. וְהַאי גּוּפָא אִיהוּ אָמָה דִּשְׁכִינְתָא, אַף עַל גַּב דְּאִיהִי נִשְׁמְתָא דְּאִיהִי בְּרָתָא דְּמַלְכָּא שְׁבוּיָה תַּמָּן, בְּגִלְגּוּלָא אַתְיָא דְּאַתְיָין גִלְגּוּלִין בְּגִין דְּאַתִּית תַּמָּן, מַה כְּתִיב בָּהּ (שמות כ״א:ז׳) וְכִי יִמְכּוֹר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לא תֵּצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים.

וְעוֹד וְכִי יִמְכּוֹר אִישׁ, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אֶת בִּתּוֹ: אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, דְּאִינּוּן מִסִּטְרָא דְּבַת יְחִידָה, אִתְקְרִיאוּ בִּתּוֹ. וְאִי תֵּימָא דְּיִפְקוּן, כְּגַוְונָא דְּאִלֵין מִסִּטְרָא דְּעֶבֶד, דְּאִיהוּ מְטַטְרוֹ''ן, דְּנַפְקוּ בִּמְנוּסָה מִמִּצְרַיִם, לא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו נ״ב:י״ב) כִּי לא בְּחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן.

תָּא חֲזִי, בַּר נָשׁ כַּד אִתְיְלִיד, (ויקרא רכ''ד ע''ב) יָהֲבִין לֵיהּ נַפְשָׁא מִסִּטְרָא דִּבְעִירָא, מִסִּטְרָא דְּדַכְיוּ, מִסִּטְרָא דְּאִלֵּין דְּאִתְקְרוּן אוֹפַנֵּי הַקּוֹדֶשׁ. זָכָה יַתִּיר, יַהֲבִין לֵיהּ רוּחָא, מִסִּטְרָא דְּחַיּוֹת הַקּוֹדֶשׁ. זָכָה יַתִּיר, יַהֲבִין לֵיהּ נִשְׁמְתָא, מִסִּטְרָא דְּכֻרְסְיָיא. וּתְלַת אִלֵּין, אִינּוּן אָמָה עֶבֶד וְשִׁפְחָה דִּבְרָתָא דְּמַלְכָּא.

זָכָה יַתִּיר, יַהֲבִין לֵיהּ נַפְשָׁא בְּאֹרַח אֲצִילוּת, מִסִּטְרָא דְּבַת יְחִידָה, וְאִתְקְרִיאַת אִיהִי בַּת מֶלֶךְ. זָכָה יַתִּיר, יַהֲבִין לֵיהּ רוּחָא דְּאֲצִילוּת. מִסִּטְרָא דְּעַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא, וְאִקְרֵי בֵּן לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים י״ד:א׳) בָּנִים אַתֶּם לַיְיָ' אֱלֹהֵיכֶם. זָכָה יַתִּיר, יַהֲבִין לֵיהּ נִשְׁמְתָא, מִסִּטְרָא דְּאַבָּא וְאִמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ב׳:ז׳) וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים. מַאי חַיִּים. אֶלָּא אִינּוּן י''ה, דְּעָלַיְיהוּ אִתְּמַר, (תהילים ק״נ:ו׳) כָּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ, וְאִשְׁתְּלִים בֵּיהּ ידו''ד.

זָכָה יַתִּיר, יַהֲבִין לֵיהּ ידו''ד בִּשְׁלִימוּ דְּאַתְוָון, יוּ''ד הֵ''א וָא''ו הֵ''א, דְּאִיהוּ אָדָם, בְּאֹרַח אֲצִילוּת דְּעֵילָּא, וְאִתְקְרֵי בְּדִיּוּקְנָא דְּמָארֵיהּ. וְעָלֵיהּ אִתְּמַר, (בראשית א) וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וְגוֹ'. וְהַאי אִיהוּ שׁוּלְטָנוּתֵיהּ בְּכָל רְקִיעִין, וּבְכָל אוֹפַנִּים וּשְׂרָפִים וְחֵיוָון, וּבְכָל חַיָּילִין וְתוּקְפִין דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא. וּבְגִין דָּא, כַּד בַּר נָשׁ זָכֵי בְּנֶפֶשׁ מִסִּטְרָא דְּבַת יְחִידָה, אִתְּמַר בֵּיהּ, לא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים.

רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יוֹסִי אִעֲרָעוּ חַד לֵילְיָא בְּמִגְדַּל דְּצוֹר. אִתְאֲרָחוּ תַּמָּן וְחַדּוּ דָּא בְּדָא. אָמַר רַבִּי יוֹסִי, כַּמָּה חַדֵּינָא דַּחֲמֵינָא אַנְפֵּי שְׁכִינְתָּא, דְּהַשְׁתָּא בְּכָל אָרְחָא דָּא, אִצְטָעַרְנָא בַּחֲדָא סָבָא, טַיָּיעָא, דְּהֲוָה שָׁאִיל לִי
(Ⅰ)

*****

[95a]  
[...] durant tout le temps de notre voyage ensemble. Ainsi il me demanda quel était ce serpent qui vola dans l’air et se sépara du lieu auquel il avait été attaché ; —quelle était la fourmi qui reposa en paix entre les dents du serpent ; — quel est celui qui a commencé par l’union et fini par la séparation ; —quel est l’aigle qui fit son nid sur un arbre avant que l’arbre n’existât encore. Les petits de cet aigle ont été volés par une créature qui n’était pas créée dans la même région qu’eux. Ces petits descendent quand ils s’élèvent, et ils s’élèvent lorsqu’ils descendent. Il me demanda encore quels sont les Deux qui font Un et quel est l’Un qui fait Trois ; —quelle est la vierge resplendissante de beauté, qui n’a point d’yeux, dont le corps est caché et découvert à la fois, qui se montre le matin et reste cachée toute la journée, et enfin qui se pare de joyaux sans pareils.—Telles sont les questions que le vieux commerçant m’avait posées pendant notre voyage et qui m’importunaient beaucoup. Mais je suis heureux de vous avoir rencontré ; car nous pourrons désormais consacrer notre temps à des conversations concernant la Loi, au lieu de le perdre à des paroles dépourvues de sens. Rabbi Hiyâ lui demanda : Connais-tu ce vieux commerçant ?
Rabbi Yossé répondit : Tout ce que je sais, c’est que ses paroles sont vides de sens. Si cet homme connaissait la Loi il m’en aurait parlé, au lieu de m’entretenir de choses insensées. Rabbi Hiyâ répliqua : Dis-moi si ce vieux commerçant est encore ici ; car l’initié découvre parfois des bijoux d’or dans des paroles en apparence vides de sens.
Rabbi Yossé répondit : Le voici occupé à préparer le fourrage pour son âne. Ayant été appelé, le vieux commerçant se présenta devant eux et leur dit : Maintenant de deux nous sommes trois et les trois ne font qu’un. Rabbi Yossé dit à son compagnon : Ne t’ai-je pas dit que toutes les paroles de cet homme sont vides de sens ? Le vieux commerçant, après s’être assis, continua à parler ainsi : Maîtres, sachez qu’il n’y a que peu de jours que je suis commerçant ; je ne l’étais pas auparavant. Mais j’ai un fils en bas âge que j’ai envoyé à l’école où il doit se consacrer à l’étude de la Loi ; c’est ce qui m’a forcé à faire le commerce pour entretenir mon fils. Chaque fois que je rencontre un maître de la Loi, je l’accompagne et lui rends des services pendant le voyage, dans l’espoir d’apprendre des choses nouvelles relatives à la Loi. Mais aujourd’hui il ne m’a pas été donné de rien apprendre. Rabbi Yossé lui dit : Je ne sais si tu es un insensé, ou si tu aimes à parler de choses vides de sens. —Et quelles sont les paroles que tu trouves vides de sens, demanda le vieillard ?—
Ce sont, répondit Rabbi Yossé, tes paroles relatives à la vierge resplendissante de beauté, etc. Le vieillard commença alors à parler ainsi (Ps., CXVIII, 6) : “ Le Seigneur est mon soutien, et je ne craindrai point ce que l’homme pourra me faire. ” Et un peu plus bas (Ps., CXVIII, 9) : “ Il est bon d’espérer dans le Seigneur, plutôt que dans les princes. ” O combien douces, profondes, précieuses et sublimes sont les paroles de la Loi ! Bien qu’il paraisse téméraire de la part d’un humble tel que moi de parler devant de grands docteurs, alors que ceux-ci n’ont pas encore prononcé une seule parole, il faut pourtant que je parle ; et je n’ai pas honte de parler de la Loi devant tout le monde. Après s’être couvert de son manteau, le vieillard continua à parler ainsi° : “ Et si la fille d’un prêtre (cohen) épouse un homme étranger (un laïc), elle ne mangera point des choses qui auront été sanctifiées, ni des prémices. ” Ce verset est immédiatement suivi de cet autre : “ Et si étant veuve ou répudiée, et sans enfants, elle retourne à la maison de son père, elle mangera la nourriture que mange son père, comme elle en avait coutume étant fille ; mais l’étranger n’en mangera pas. ” Outre leur sens littéral, ces paroles cachent encore un sens anagogique. Car chaque parole de l’Écriture renferme beaucoup de sagesse, connue de ceux-là seulement qui sont initiés à la Loi ésotérique. L’interprétation de l’Écriture diffère de l’interprétation des songes. Un songe se réalise toujours d’après la façon dont il a été interprété (8).
Mais il n’en n’est pas de même de l’Écriture : une idée ne devient jamais vraie parce que tel verset a été interprété de telle façon. Et même pour les songes, il faut que l’interprétation ait de la vraisemblance et qu’elle soit adaptée convenablement au songe. A plus forte raison convient-il que l’interprétation de l’Écriture soit adaptée convenablement aux mots qui constituent les joyaux du Roi sacré ! Une interprétation n’est pas bonne non plus quand elle est spirituelle, ou quand elle s’adapte bien au texte, mais quand elle est conforme à la vérité, ainsi qu’il est écrit (Osée, XIV, 10) : “ Car les voies du Seigneur sont droites, et les justes y marcheront. ” Ceci dit, revenons à l’interprétation du verset précité : “ Et si la fille d’un prêtre épouse un homme étranger... ” “ La fille d’un prêtre, désigne l’âme supérieure, fille d’Abraham notre père qui était le premier converti ; c’était lui qui attira d’en haut l’âme supérieure en ce monde.
Remarquez que l’Écriture emploie parfois le terme “ fille d’un homme prêtre ” (isch cohen), et parfois celui de “ fille d’un prêtre ” (cohen). Car l’ “ homme prêtre ” n’a pas la dignité de prêtre ; après celui-ci vient le “ novice prêtre ”, ensuite le “ prêtre ”, et enfin le “ grand prêtre ”. Ainsi, le “ prêtre ” est supérieur à l’ “ homme prêtre ”. Or, de même qu’il y a une hiérarchie dans le sacerdoce, il y en a également une dans l’esprit de l’homme : d’abord il y a l’âme proprement dite (Neschama) ; [...]

כָּל אָרְחָא.

מַאן הוּא נְחָשָׁא, דְּפָרַח בַּאֲוִירָא, וְאָזִיל בְּפִרוּדָא, וּבֵין כַּךְ וּבֵין כַּךְ, אִית נַיְיחָא לְחַד נְמָלָה, דְּשָׁכִיב בֵּין שִׁנּוֹי. שָׁרֵי בְּחִבּוּרָא וְסִיֵּים בְּפִרוּדָא. וּמַאי אִיהוּ נִשְׁרָא, דְּקָא מְקַנְּנָא, בְּאִילָן דְּלָא הֲוָה. בְּנוֹי דְּאִתְגְּזָלוּ, וְלָאו מִן בִּרְיָין. דְּאִתְבְּרִיאוּ בַּאֲתָר דְּלָא אִתְבְּרִיאוּ. כַּד סַלְּקִין נַחְתִּין, כַּד נַחְתִּין סַלְּקִין. תְּרֵין דְּאִינּוּן חַד, וְחַד דְּאִינּוּן תְּלָתָא. מַהוּ עוּלֵימְתָּא שַׁפִּירְתָּא, וְלֵית לָהּ עֵיינִין, וְגוּפָא טְמִירְתָּא וְאִתְגַּלְיָא, אִיהִי נַפְקַת בְּצַפְרָא, וְאִתְכַּסִּיאַת בִּימָמָא. אִתְקַשְׁטַת בְּקִשּׁוּטִין דְּלָא הָווֹ.

כָּל דָּא שָׁאִיל בְּאָרְחָא, וְאִצְטָעַרְנָא. וְהַשְׁתָּא אִית לִי נַיְיחָא. דְּאִילּוּ הֲוֵינָא כַּחֲדָא, אִתְעֲסַקְנָא בְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, מַה דַּהֲוֵינָן בְּמִלִּין אַחֲרָנִין דְּתֹהוּ. אָמַר רַבִּי חִיָּיא, וְהַהוּא סָבָא טַיָּיעָא, יַדְעַת בֵּיהּ כְּלוּם. אָמַר לֵיהּ, יָדַעְנָא, דְּלֵית מַמָּשׁוּ בְּמִלּוֹי. דְּאִילּוּ הֲוָה יָדַע, יִפְתָּח בְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא הֲוָה אָרְחָא בְּרֵיקָנַיָּיא. אָמַר רַבִּי חִיָּיא, וְהַהוּא טַיָּיעָא אִית הָכָא, דְּהָא לְזִמְנִין בְּאִינּוּן רֵיקָנִין, יִשְׁכַּח גְּבָר זַגִּין דְּדַהֲבָא. אָמַר לֵיהּ, הָא הָכָא אִיהוּ, וְאַתְקִין חֲמָרֵיהּ בְּמֵיכְלָא.

קָרוּ לֵיהּ, וְאָתָא לְקָמַיְיהוּ. אָמַר לוֹן, הַשְׁתָּא תְּרֵין אִינּוּן תְּלַת, וּתְלַת אִינּוּן כְּחַד. אָמַר רַבִּי יוֹסִי, לָא אֲמֵינָא לָךְ, דְּכָל מִלּוֹי רֵיקָנִין, וְאִינּוּן בְּרֵיקָנַיָּיא, יָתִיב קָמַיְיהוּ.

אָמַר לוֹן רַבָּנָן, אֲנָא טַיָּיעָא אִתְעַבִידְנָא, וּמִיּוֹמִין זְעִירִין, דְּהָא בְּקַדְמִיתָא לָא הֲוֵינָא טַיָּיעָא, אֲבָל בְּרָא חַד זְעִירָא אִית לִי, וְיָהֲבִית לֵיהּ בְּבֵי סִפְרָא, וּבָעֵינָא דְּיִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא. וְכַד אֲנָא אַשְׁכַּחְנָא חַד מֵרַבָּנָן דְּאָזִיל בְּאָרְחָא, אֲנָא טָעִין אֲבַתְרֵיהּ, וְהַאי יוֹמָא, חֲשִׁיבְנָא דְּאֶשְׁמַע מִלִּין חַדְתִּין בְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא שְׁמַעְנָא מִדִי.

אָמַר ר' יוֹסִי, בְּכָל מִלִּין דְּשָׁמַעְנָא דְּקָאַמָרְתּ, לָא תַּוָוהְנָא, אֶלָּא מֵחַד. אוֹ אַנְתְּ בִּשְׁטּוּתָא אָמַרְת, אוֹ מִלִּין רֵיקָנִין אִינּוּן. אָמַר הַהוּא סָבָא, וּמַאן אִיהִי. אָמַר עוּלֵימְתָּא שַׁפִּירְתָּא וְכוּ'.

פָּתַח הַהוּא סָבָא וְאָמַר, (תהילים קי״ח:ו׳-ז׳) יְיָ' לִי לא אִירָא מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם. יְיָ' לִי בְּעֹזְרָי וְגוֹ'. טוֹב לַחֲסוֹת בַּיְיָ' וְגוֹ'. כָּמָּה טָבִין וּנְעִימִין וְיַקִּירִין וְעִלָּאִין מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא, וַאֲנָא הֵיכִי אֵימָא קָמֵי רַבָּנָן, דְּלָא שְׁמַעְנָא מִפּוּמַיְיהוּ עַד הַשְׁתָּא, אֲפִילּוּ מִלָּה חֲדָא. אֲבָל אִית לִי לְמֵימָר, דְּהָא לֵית כִּסּוּפָא כְּלָל לְמֵימָר מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא קָמֵי כֹּלָּא.

אִתְעַטָּף הַהוּא סָבָא, פָּתַח וְאָמַר, (ויקרא כב) וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הִיא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לא תֹאכֵל. הַאי קְרָא, אַקְרָא אַחֲרָא סָמִיךְ, (ויקרא כב) וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל וְכָל זָר לא יֹאכַל בּוֹ. הָנֵי קְרָאֵי כְּמַשְׁמָעָן. אֲבָל מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא מִלִּין סְתִימִין אִינּוּן

וְכַמָּה אִינּוּן מִלִּין דְּחָכְמְתָא דִּסְתִּימִין בְּכָל מִלָּה וּמִלָּה דְּאוֹרַיְיתָא, וְאִשְׁתְּמוֹדְעָן, אִינּוּן לְגַבֵּי חַכִּימִין, דְּיַדְעִין אָרְחִין דְּאוֹרַיְיתָא. דְּהָא אוֹרַיְיתָא לָאו מִלִּין דְּחֶלְמָא אִינּוּן, דְּקָא אִתְמָסְרָן לְמַאן דְּפָשַׁר לוֹן, וְאִתְמַשְּׁכָן בָּתַר פּוּמָא, וְעִם כָּל דָּא אִצְטְרִיכוּ לְמִפְשַׁר לוֹן לְפוּם אָרְחוֹי. וּמַה אִי מִלִּין דְּחֶלְמָא אִצְטְרִיכוּ לְמִפְשַׁר לוֹן לְפוּם אָרְחוֹי, מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא דְּאִינּוּן שַׁעֲשׁוּעִין דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דְּאִצְטְרִיכוּ לְמֵהָךְ בְּאֹרַח קְשׁוֹט בְּהוּ, דִּכְתִּיב, (הושע י״ד:י׳) כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ' וְגוֹ'.

הַשְׁתָּא אִית לְמֵימָר, וּבַת כֹּהֵן, דָּא נִשְׁמְתָא עִלָּאָה, בְּרַתֵיהּ דְּאַבְרָהָם אָבִינוּ קַדְמָאָה לַגִּיּוֹרִין, וְאִיהוּ מָשִׁיךְ, לָהּ לְהַאי נִשְׁמְתָא מֵאֲתָר עִלָּאָה. מַה בֵּין קְרָא דְּאָמַר וּבַת אִישׁ כֹּהֵן, וּבֵין קְרָא דְּאָמַר וּבַת כֹּהֵן, וְלָא כְּתִיב אִישׁ. אֶלָּא, אִית כֹּהֵן דְּאִקְרֵי אִישׁ כֹּהֵן, וְלֹא כֹּהֵן מַמָּשׁ. וְעַל אָרְחָא דָּא, הֲוָה (איש) כֹּהֵן, וַהֲוָה סְגָן, וַהֲוָה כֹּהֵן גָּדוֹל, וַהֲוָה כֹּהֵן דְּלָאו אִיהוּ גָּדוֹל. כֹּהֵן סְתָם, רַב וְעִלָּאָה יַתִּיר מֵאִישׁ כֹּהֵן. וְעַל דָּא אִית נִשְׁמְתָא,
(Ⅰ)

*****

[95b]  
[...] ensuite il y a l’esprit intellectuel (Rouah), et enfin il y a l’esprit vital (Nephesch). L’âme doit dominer sur l’esprit intellectuel, et celui-ci sur l’esprit vital. Tel est le sens des paroles de l’Écriture (Lévit., XXII, 12) : “ Si la fille d’un prêtre (cohen) épouse un homme étranger (isch zar), elle ne mangera point des choses qui auront été sanctifiées ”, ce qui veut dire : quand l’âme sainte, après avoir quitté la région suprême et après avoir été introduite dans l’Arbre de Vie, —car avant de faire descendre les âmes ici-bas, le Pontife céleste souffle sur elles et les fait entrer dans l’ “ Arbre de Vie ” d’où elles s’envolent et pénètrent dans un dépôt d’où elles descendent sur la terre, — épouse l’ “ homme étranger ” , l’esprit du mal, l’esprit des sens, “ elle ne mangera point des choses qui auront été sanctifiées ”, ce qui veut dire qu’elle n’arrivera point au même degré de perfection que les autres âmes. Et d’où vient-il que certaines âmes succombent sous l’esprit des sens ? C’est qu’au moment où les âmes descendent de la région suprême pour atteindre la terre, elles ont à traverser la region du démon.
Dans cette région, certaines âmes se laissent séduire par l’ “ homme étranger ”. C’est dans cette région que l’ “ homme étranger ”, vole des âmes à l’ “ Homme céleste ”, ainsi qu’il est écrit (Ecclés., VIII, 9) : “ Il y a un temps où l’homme domine l’homme pour son propre malheur (9). ” Les âmes ainsi volées par l’ “ homme étranger ” n’ont plus la force de dominer les sens ; et elles finissent par succomber sous l’esprit des sens. Ce fait des âmes volées par le démon au moment où, descendant sur la terre, elles traversent sa région, cache un mystère : Ce bas monde est dirigé par l’Arbre du Bien et du Mal. Cet arbre est comparable à une balance ; quand les hommes d’ici-bas marchent dans la voie du bien, c’est le plateau du côté du bien qui penche, mais c’est le plateau du côté opposé qui penche lorsque les hommes marchent dans la voie du mal. Ainsi, c’est la conduite des hommes ici-bas qui contribue à ce que beaucoup d’âmes, au moment de leur descente sur la terre, se laissent prendre par le démon.
Car la mauvaise conduite des hommes rend la région du démon (que les âmes doivent traverser en venant ici-bas) tellement opaque que beaucoup d’âmes y sont prises facilement, alors que la bonne conduite des hommes dissipe l’intensité des ténèbres de cette région et facilite ainsi le passage aux âmes. Donc, chaque homme, suivant sa conduite, serre ou desserre les mailles du filet que le démon tend aux âmes nouvellement arrivantes. Les âmes que le démon prend dans son filet finissent par causer sa propre perte ; car ce qui est saint finit toujours par détruire ce qui est impur ; et ce qui le prouve c’est que l’Arche d’Alliance prise par les Philistins finit par causer leur propre perte (10). Mais si elles finissent petit à petit par miner l’empire du démon, il n’en est pas moins vrai que les âmes prises par lui, au moment de leur passage du ciel sur la terre, sont souillées. Que fait-on de ces âmes ? On les envoie dans les corps de quelque païen où dans ceux de quelque bâtard. Dans un livre de haute antiquité, nous avons lu que les hommes vertueux que l’on trouve parfois parmi les païens sont précisément ceux qui ont reçu une des âmes en question. De même, les grands docteurs de la Loi qu’on trouve parfois parmi les bâtards sont ceux qui ont reçu les âmes en question. Et l’on sait qu’un bâtard versé dans la Loi a la prééminence sur un grand pontife ignorant, bien que ce dernier soit le seul qui ait le privilège de pénétrer dans le sanctuaire. Le vieillard se mit à pleurer un instant. Les collègues, fort étonnés, gardèrent le silence.
Le vieillard continua à parler ainsi : “ Si (Ex., XXI, 8) elle déplaît à son maître et que celui-ci ne veuille l’épouser, il la laissera aller ; mais l’ayant ainsi méprisée, il n’aura pas le pouvoir de la vendre à un peuple étranger. ” Cette section de l’Écriture renferme le même mystère que le verset : “ Lorsqu’un homme vendra sa fille comme servante, etc. ” O Maître de l’Univers, qui est-ce qui ne te craint point, toi qui es le Maître de tous les rois de la terre, ainsi qu’il est écrit (Jér., X, 7) : “ Qui ne te craindra, ô Roi des nations, parce que la gloire t’appartient, et que nul n’est semblable à toi, etc. ? ” Combien grand est le nombre des hommes qui se me prennent sur la signification véritable de ce verset ! Chacun interprète ce verset à sa manière ; mais rien de ce qui a été dit à ce sujet n’est exact. Pourquoi le Saint, béni soit-il, est-il désigné dans ce verset sous le nom de “ Roi des nations ” ?
Il est cependant le Roi d’Israël, ainsi qu’il est écrit (Deut., XXXII, 8) : “ Quand le Très-Haut a divisé des peuples, etc. ”, et un peu plus bas (Deut., XXXII, 9) : “ ... Car il a choisi son peuple pour être particulièrement à lui. ” C’est même pour cette raison qu’il porte le nom de “ Roi d’Israël ”. Pourquoi donc l’Écriture, en cet endroit, le désigne-t-elle sous le nom de “ Roi des nations ” (11) ? L’Écriture veut-elle faire l’éloge des peuples païens, en nous apprenant qu’eux aussi sont gouvernés par le Saint, béni soit-il, et non pas, comme ils l’affirment eux-mêmes, par des chefs célestes à qui Dieu confia le pouvoir de gouverner les peuples païens ? Ceci n’est point probable. La fin du verset s’oppose, du reste, à cette hypothèse : “ Car nul n’est semblable à toi parmi tous les sages et dans tous les royaumes des nations. ” Ces paroles prouvent que, loin de vouloir faire l’éloge des peuples païens, l’Écriture veut au contraire nous apprendre combien les païens sont loin [...]

וְאִית רוּחָא, וְאִית נֶפֶשׁ.

וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר, דָּא נִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא, דְּאִתְמַשְּׁכַת מֵאֲתָר עִלָּאָה, וְעָאלַת לְגוֹ סְתִימוּ דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי. וְכַד רוּחָא דְּכַהֲנָא עִלָּאָה נָשְׁבָא, וְיָהִיב נִשְׁמָתִין בְּאִילָנָא דָּא, פַּרְחִין מִתַּמָּן אִינּוּן נִשְׁמָתִין, וְעָאלִין בְּאוֹצָר חַד.

וַוי לְעָלְמָא, דְּלָא יַדְעִין בְּנֵי נָשָׁא לְאִסְתַּמְּרָא, דְּקָא מַשְׁכִין מְשִׁיכוּ בַּהֲדֵי יֵצֶר הָרָע, דְּאִיהוּ אִישׁ זָר, וְהַאי בַּת כֹּהֵן פַּרְחַת לְתַתָּא, וְאַשְׁכְּחַת בִּנְיָינָא בְּאִישׁ זָר. וּבְגִין דְּאִיהוּ רְעוּתָא דְּמָרָה, עָאלַת תַּמָּן וְאִתְכַּפִיאַת, וְלָא יָכִילַת לְשַׁלְּטָאָה, וְלָא אִשְׁתַּלִּימַת בְּהַאי עָלְמָא. כַּד נַפְקַת מִנֵּיהּ, הִיא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹּאכֵל, כִּשְׁאַר כָּל נִשְׁמָתִין, דְּאִשְׁתְּלִימוּ בְּהַאי עָלְמָא.

תּוּ אִית בְּהַאי קְרָא, וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר. עֲלוּבָתָא אִיהִי נִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא, כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר, דְּקָא אִתְמַשְּׁכָת, עַל גִּיּוֹרָא דְּאִתְגְּיַיר, וּפַרְחַת עָלֵיהּ מִגַּן עֵדֶן בְּאֹרַח סָתִים, עַל בִּנְיָינָא דְּאִתְבְּנִי מֵעָרְלָה מִסְאֲבָא, דָּא הֲוַת לְאִישׁ זָר.

וְדָא הוּא רָזָא עִלָּאָה יְתֵירָא מִכֹּלָּא. בְּעַמּוּדָא דְּקַיְּימָא לְטִקְלִין, גּוֹ אֲוִירָא דְּנָשְׁבָת, אִית טִיקְלָא חֲדָא בְּהַאי סִטְרָא, וְאִית טִיקְלָא אַחֲרָא בְּהַאי סִטְרָא. בְּהַאי סִטְרָא מֹאזְנִי צֶדֶק. וּבְהַאי סִטְרָא מֹאזְנֵי מִרְמָה. וְהַאי טִיקְלָא, לָא שָׁכִיךְ לְעָלְמִין, וְנִשְׁמָתִין סַלְּקִין וְנַחְתִּין עָאלִין וְתָבִין, וְאִית נִשְׁמָתִין עֲשִׁיקִין, כַּד שַׁלְטָא אָדָם בְּאָדָם, דִּכְתִּיב, (קהלת ח׳:ט׳) עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ, לְרַע לוֹ וַדַּאי.

אֲבָל הַאי נִשְׁמְתָא, דַּהֲוַת לְסִטְרָא אַחֲרָא, אִישׁ זָר, וְאִתְעַשְּׁקָת מִנֵּיהּ, דָּא אִיהִי לְרַע לוֹ. לוֹ: לְהַהוּא אִישׁ זָר, וְאִיהִי בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לא תֹּאכֵל, עַד דְּעָבִיד בָּהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַה דְּעָבִיד, אָתָא קְרָא וְאָמַר וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הָכִי הוּא.

הָכָא אִית רָזָא, הֵיךְ מִתְעַשְּׁקָן נִשְׁמָתִין. אֶלָּא הַאי עָלְמָא אִתְנְהַג כֹּלָּא, בְּאִילָנָא דְּדַעַת טוֹב וָרָע. וְכַד אִתְנַהֲגָן בְּנֵי עָלְמָא בְּסִטְרָא דְּטוֹב, טִיקְלָא קַיְּימָא וְאַכְרַע לְסִטְרָא דְּטוֹב. וְכַד אִתְנַהֲגָן בְּסִטְרָא דְּרַע, אַכְרַע לְהַהוּא סִטְרָא. וְכָל נִשְׁמָתִין דַּהֲווֹ בְּהַהִיא שַׁעֲתָא בְּטִיקְלָא, הֲוָה עָשִׁיק לוֹן, וְנָטִיל לוֹן.

אֲבָל לְרַע לוֹ, דְּאִינּוּן נִשְׁמָתִין כַּפְיָין (ס''א חפיין) לְכָל מַה דְּאַשְׁכְּחָן מִסִּטְרָא בִּישָׁא, וְשַׁיצְאָן לֵיהּ. וְסִימָנָא לְדָא, אֲרוֹנָא קַדִּישָׁא, דְּאִתְעֲשָׁק גּוֹ פְּלִשְׁתִּים, וּשְׁלִיטוּ בֵּיהּ, לְרַע לוֹן. אוּף הָכִי. הָנֵי נִשְׁמָתִין אִתְעְשַׁקִין מִסִּטְרָא אַחֲרָא לְרַע לוֹן.

מָה אִתְעֲבִידוּ מֵאִינּוּן נִשְׁמָתִין. חֲמֵינָן בְּסִפְרֵי קַדְמָאֵי, דְּמִנַּיְיהוּ הֲווֹ אִינּוּן חֲסִידֵי אוּמוֹת הָעוֹלָם. וְאִינּוּן מַמְזְרֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, דְּקַדְמָן לְכַהֲנָא רַבָּא עַמָּא דְּאַרְעָא, וְחָשׁוּב בְּעָלְמָא, אַף עַל גַּב דְּעָאל לִפְנַי וְלִפְנִים. בָּכָה הַאי סָבָא רִגְעָא חֲדָא, תַּוְוהוּ חַבְרַיָּיא, וְלָא אָמְרוּ מִדִי.

פָּתַח הַהוּא סָבָא וְאָמַר, (שמות כ״א:ח׳) אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנְיהָ אֲשֶׁר לֹא יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ לְעַם נָכְרִי וְגוֹ'. הַאי פַּרְשְׁתָּא עַל רָזָא דָּא אִתְּמַר, וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים אִם רָעָה וְגוֹ'. מָארֵיהּ דְּעָלְמָא מַאן לָא יִדְחַל מִינָךְ, דְּאַנְתְּ שָׁלִיט עַל כָּל מַלְכִין דְּעָלְמָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ירמיהו י׳:ז׳) מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה וְגוֹ'.

כַּמָּה אִינּוּן בְּנֵי נָשָׁא בְּעָלְמָא, דְּקָא מִשְׁתַּבְּשָׁן בְּהַאי קְרָא, וְכֻלְּהוּ אַמְרִי, אֲבָל קְרָא דָּא לָא אִתְיָישָּׁר בְּפוּמַיְיהוּ. וְכִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֶלֶךְ הַגּוֹיִם אִיהוּ, וַהֲלֹא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אִיהוּ, וְהָכִי אִקְרֵי, דְּהָא כְּתִיב, (דברים לב) בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם וְגוֹ'. וּכְתִיב (דברים לב) כִּי חֵלֶק יְיָ' עַמּוֹ. וְעַל דָּא אִקְרֵי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. וְאִי תֵּימָא דְּאִיהוּ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם אִקְרֵי, הָא שְׁבָחָא דִּלְהוֹן דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֶלֶךְ עָלַיְיהוּ, וְלָא כְּמָה דְּאַמְרִין דְּאִתְמַסְרִין לְשַׁמָּשִׁין וְלִמְמָנָן דִּילֵיהּ.

וְתוּ סֵיפָא דִּקְרָא, דִּכְתִּיב, (ירמיהו י׳:ז׳) כִּי בְּכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ. כָּל הַאי, שְׁבָחָא אִיהוּ לִשְׁאַר עַמִּין, וּתְוָוהָא אִיהוּ, הֵיךְ לָא מִסְתַּלְּקֵי בְּהַאי קְרָא לְרוּם
(Ⅰ)

*****

[96a]  
[...] du ciel parce que le Saint, béni soit-il, les a frappés de cécité. En outre, comment peut-on admettre que l’Écriture veuille, en cet endroit, faire l’éloge des païens, alors qu’elle les déclare ailleurs comme “ nul, vide et néant ”, ainsi qu’il est écrit (Is., XL, 17) : “ Tous les peuples sont devant lui comme nul, vide et néant. ” Rabbi Hiyâ objecta au Vieillard : L’Écriture désigne pourtant ailleurs également Dieu sous le nom de “ Roi des nations ”, ainsi qu’il est écrit (Ps., XLVII, 9) : “ Élohim règne sur les nations. ” Le vieillard lui répondit : On dirait que tu as écouté derrière le mur ; mais comme je te vois sur la bonne voie, je vais te conduire jusqu’au bout. Sache donc que tous les noms et tous les attributs du Saint, béni soit-il, bien qu’ils désignent tous le même Dieu, sont autant de voies différentes et de sentiers divers. Le Nom unique composé des lettres Yod, Hé, Vav et Hé (Jéhovah) a été réservé au peuple unique, ainsi qu’il est écrit (Deut., XXXII, 9) : “ Car Jéhovah a choisi son peuple pour être particulièrement à lui. ” Et ailleurs (Deut., IV, 4) il est écrit : “ Vous vous êtes attachés à Jéhovah votre Dieu. ” Le degré de l’essence divine désigné sous ce nom a été révélé à Israël seul. Mais l’autre degré de l’essence divine s’est manifesté ici-bas sous différentes formes ; tous les noms divins en marquent les diverses voies et les divers sentiers. Ce degré est désigné sous le nom général d’Élohim.
Tous les peuples du monde, même ceux qui adorent les chefs célestes que le Saint, béni soit-il, a chargés du gouvernement des peuples, et même les peuples idolâtres, ont connu, sous un nom quelconque, ce degré de l’essence divine que l’Écriture désigne sous le nom de “ Élohim ”. Ainsi l’Écriture (Nomb., XXII, 20) dit : “ Élohim apparut la nuit à Balaam. ” Et ailleurs (Gen., XX, 3) : “ Élohim apparut en songe a Abimelech. ” Aussi tous les chefs que Dieu a donnés aux autres peuples sont contenus dans ce nom ; l’idolâtrie même est appelée “ Elohim ”. C’est ce nom qui était connu des peuples ; mais à Israël qui est son peuple unique, son peuple saint, il a révélé le nom de “ Jéhovah ”. Mais il ne faut pas prendre les mots “ Roi des nations ” du verset : “ Qui ne te craindra pas, Roi des nations ? ”, comme attribut d’Élohim, symbole de la Rigueur ; mais il faut ainsi expliquer le verset : “ Qui parmi les rois des nations ne te craindra pas ? ” comme dans le verset (Ps., CXVIII, 1) : “ Louez, serviteurs de Dieu, louez le nom de Dieu. ” Les collègues versèrent des larmes de joie lorsqu’ils entendirent ce mystère. Le vieillard lui-même se mit également à pleurer, comme il l’avait déjà fait précédemment.
Il recommença ensuite à parler ainsi : “ Et (Gen., XXI, 10) elle (Sara) dit à Abraham : Chasse cette servante avec son fils. ” Les collègues ont expliqué ce verset de cette façon que Sara désirait éloigner de sa maison le culte de l’idolâtrie. C’est pour cette raison que Dieu dit à Abraham (Gen., XXI, 12) : “ Fais tout ce que Sara te dira. ” Le verset dit (Ex., XXI, 7) : “ Si un homme vend sa fille pour être servante, elle ne sortira point comme les autres servantes ont accoutumé de sortir. ” Ce verset se rapporte à la transmigration des âmes de ceux qui ont péché. “ Servante ” désigne le mauvais côté. Il y a des âmes que le Saint, béni soit-il, abandonne au démon. Quelles sont ces âmes ? Ce sont les âmes des jeunes enfants dont le Saint, béni soit-il, prévoit la mauvaise conduite pendant toutes leurs transmigrations futures. Pour éviter à cette âme tant de transmigrations inutiles, le Saint, béni soit-il, l’abandonne à la “ Servante ” qui a le nom de “ Lilith ”. Aussitôt que celle-ci [...]

רְקִיעָא. אֶלָּא, דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סָמָא עֵינַיְיהוּ, וְלָא יַדְעֵי בֵּיהּ כְּלָל, דְּהָא מַה דַּאֲנַן אַמְרֵי דְּכֻלְּהוּ אַיִן, וָאֶפֶס, וָתֹהוּ. דִּכְתִּיב, (ישעיהו מ׳:י״ז) כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ, הָא עִקָרָא עִלָּאָה רַבָּא וְיַקִּירָא שָׁוֵי לוֹן קְרָא דָּא.

אָמַר לֵיהּ ר' חִיָּיא וְהָא כְּתִיב (תהילים מ״ז:ט׳) מָלַךְ אֱלהִים עַל גּוֹיִם וְגוֹ'. אָמַר לֵיהּ, אֲנָא חֲמֵינָא דְּבָתַר כֹּתְלַיְיהוּ הֲוִית, וְנַפְקַת בְּהַאי קְרָא לְסַיְּיעָא לוֹן, הֲוָה לִי לְאָתָבָא בְּקַדְמִיתָא, עַל מַה דַּאֲמֵינָא. אֲבָל כֵּיוָן דְּאַשְׁכַּחְנָא לָךְ בְּאָרְחָא, אַעְבַּר לָךְ מִתַּמָּן, וּמִתַּמָּן אֵיהָךְ לְאַעְבְּרָא כֹּלָּא.

תָּא חֲזֵי, כָּל שְׁמָהָן, וְכָל כִּנּוּיָין דִּשְׁמָהָן, דְּאִית לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כֻּלְּהוּ מִתְפַּשְּׁטָן לְאָרְחַיְיהוּ, וְכֻלְּהוּ מִתְלַבְּשִׁין אִלֵּין בְּאִלֵּין, וְכֻלְּהוּ מִתְפַּלְגִין לְאָרְחִין וּשְׁבִילִין יְדִיעָן. בַּר שְׁמָא יְחִידָאָה, בָּרִיר דְּכָל שְׁאַר שְׁמָהָן, דְּאַחֲסִין לְעַמָּא יְחִידָאָה, בָּרִיר מִכָּל שְׁאַר עַמִּין, וְאִיהוּ יוּ''ד הֵ''א וָא''ו הֵ''א, דִּכְתִּיב, (דברים לב) כִּי חֵלֶק יְיָ' עַמּוֹ. וּכְתִיב (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ' בִּשְׁמָא דָּא מַמָּשׁ, יַתִּיר מִכָּל שְׁאַר שְׁמָהָן.

וּשְׁמָא חַד מִכָּל שְׁאַר שְׁמָהָן דִּילֵיהּ, הַהוּא דְּאִתְפְּשַׁט וְאִתְפְּלַג לְכַמָּה אָרְחִין וּשְׁבִילִין, וְאִקְרֵי אֱלֹהִים. וְאַחֲסִין שְׁמָא דָּא, וְאִתְפְּלַג לְתַתָּאֵי דְהַאי עָלְמָא, וְאִתְפְּלַג שְׁמָא דָּא, לְשַׁמָּשִׁין וְלִמְמָנָן דִּמְנַהֲגֵי לִשְׁאַר עַמִּין. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (במדבר כ״ב:כ׳) וַיָּבֹא אֱלהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה. (בראשית כ׳:ג׳) וַיָּבֹא אֱלהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה. וְכֵן כָּל מְמָנָא וּמְמַנָּא דְּאַחֲסִין לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִשְׁאַר עַמִּין, בִּשְׁמָא דָּא כְּלִילָן. וַאֲפִילּוּ עֲבוֹדָה זָרָה בִּשְׁמָא דָּא אִקְרֵי. וּשְׁמָא דָּא מָלַךְ עַל גּוֹיִם, וְלָא הַהוּא שְׁמָא, דָּא הַהוּא דְּמָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל, דְּאִיהוּ יְחִידָאָה, לְעַמָּא יְחִידָאָה, לְעַמָּא דְּיִשְׂרָאֵל, עַמָּא קַדִּישָׁא.

וְאִי תֵּימָא, עַל אָרְחָא דָּא נוֹקִים קְרָא דִּכְתִּיב, (ירמיהו י׳:ז׳) מִי לא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם, דְּדָא אִיהוּ שְׁמָא דְּקָא מָלַךְ עַל גּוֹיִם, אֱלֹהִים דְּהָא דְּחִילוּ בֵּיהּ שַׁרְיָא וְדִינָא בֵּיהּ שַׁרְיָא. לָאו הָכִי, וְלָאו עַל דָּא אִתְּמַר, דְּאִי הָכִי אֲפִילּוּ עֲבוֹדָה זָרָה בִּכְלָלָא דָּא אִיהוּ.

אֲבָל כֵּיוָן דְּכֹתָלָא דַּהֲוֵית סָמִיךְ אֲבַתְרֵיהּ, אִתְנְסַח, קְרָא קָאִים עַל קִיּוּמָא, בְּאִסְתַּכְּלוּתָא זְעֵיר. מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם, וְאִי תֵּימָא דְּמֶלֶךְ הַגּוֹיִם עַל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְּמַר, לָאו הָכִי. אֶלָּא, מַאן הוּא מֶלֶךְ הַגּוֹיִם דְּלָא יִרָאֲךָ, דְּלָא דָּחִיל מִינָךְ, וְלָא יִזְדַּעְזַע מִינָךְ. מִי מֶלֶךְ הַגּוֹיִם דְּלָא יִרָאֲךָ. כְּגַוְונָא דָּא (תהילים קי״ג:א׳) הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי יְיָ' הַלְלוּ אֶת שֵׁם יְיָ'. מַאן דִּשְׁמַע לֵיהּ, לָא יָדַע מַאי קָאָמַר, כֵּיוָן דְּאָמַר הַלְלוּיָהּ, אוּף הָכִי הַלְלוּ עַבְדֵי יְיָ', דְּהֲוָה לֵיהּ לְמִכְתַּב, עַבְדֵי יְיָ' הַלְלוּ אֶת שֵׁם יְיָ'. אוּף הָכָא. הֲוָה לֵיהּ לְמִכְתַּב, מִי מִמֶּלֶךְ הַגּוֹיִם דְּלָא יִרָאֲךָ. אֶלָּא כֹּלָּא עַל תְקּוּנֵיהּ אִתְּמַר.

כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ, מַהוּ מִלָּה דְּאִתְפָּשַּׁט בֵּינַיְיהוּ בְּחָכְמְתָא דִּלְּהוֹן, מֵאֵין כָּמוֹךָ וְכֻלְּהוּ אוֹדָאן עַל דָּא, כַּד חָמָאן בְּחָכְמְתָא דִּלְהוֹן עוֹבָדָךְ וּגְבוּרְתָּךְ, אִתְפָּשַׁט מִלָּה דָּא בֵּינַיְיהוּ, וְאַמְרֵי מֵאֵין כָּמוֹךָ בְּכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם. מֵאֵין כָּמוֹךָ אַמְרֵי, וְאִתְפָּשַּׁט בֵּינַיְיהוּ. חַדּוּ חַבְרַיָּיא, וּבָכוּ וְלָא אָמְרוּ מִדִי. אוּף הָכִי בָּכָה אִיהוּ כְּמִלְּקַדְּמִין.

פָּתַח וְאָמַר (בראשית כא) וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ וְגוֹ', חַבְרַיָּיא אִתְּעֲרוּ, דְּבָעָאת שָׂרָה לְפַנָּאָה עֲבוֹדָה זָרָה מִבֵּיתָא, וְעַל דָּא כְּתִיב כָּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקוֹלָהּ. הָכָא כְּתִיב וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ, דָּא נִשְׁמְתָא בְּגִלְגּוּלֵי עַל עוֹבָדִין בִּישִׁין דְּעָלְמָא. לְאָמָה: הַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא בְּגִלְגּוּלָא בִּישָׁא דְּטִיקְלָא, דְּאַהֲדָר, וְהָא אִתְעַשְּׁקַת, לְאַפָּקָא לָהּ מִתַּמָּן. וַדַּאי לֹא תֵּצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים, כָּל אִינּוּן נִשְׁמָתִין דְּמִתְעַשְּׁקָן.

מַאן אִינּוּן הָכָא. אִיהוּ רָזָא, אִלֵּין אִינּוּן נִשְׁמָתִין דִּינוֹקִין זְעִירִין, כַּד אִינּוּן יַנְקֵי מִגּוֹ תּוּקְפָּא דְּאִמְּהוֹן. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָמֵי, דְּאִי יִתְקַיְּימוּן בְּעָלְמָא, יְבַאֲשׁוּן רֵיחֵיהוֹן, וְיַחְמְצוּן כְּחוֹמֶץ דָּא. לָקִיט לוֹן (רמ''ח ע''ב, רמ''ט ע''ב) זְעִירִין, בְּעוֹד דְּיַהֲבֵי רֵיחָא.

מַה עָבִיד. שָׁבִיק לוֹן לְאִתְעַשְּׁקָא בִּידָא דְּהַהִיא אָמָה, וְדָא אִיהִי לִילִית דְּכֵיוָן
(Ⅰ)

*****

[96b]  
[...] s’empare de l’enfant, elle le fait mourir pendant qu’il a encore besoin des soins de la mère. Les âmes qui feront un jour du bien dans une transmigration quelconque ne sont jamais abandonnées à la “ Servante ”, mais seulement celles qui feront toujours le mal. Mais dès que Lilith a tué l’enfant, le Saint, béni soit-il, reprend l’âme et l’élève en haut, en haut, dans sa résidence. Dieu n’avait abandonné cette âme à Lilith que dans le but que celle-ci tuât le corps ; car Lilith se complaît à détruire d’abord la chair de l’enfant. Mais cette mort prématurée sert précisément à l’âme de rédemption ; et c’est pourquoi le Saint, béni soit-il, la reprend. Tel est le sens des paroles de l’Écriture : “ Si un homme vend sa fille à la servante, elle ne sortira point comme les autres servantes ont accoutumé de sortir. ” Remarquez que tous les hommes ont une heure fixée pour le terme de leur vie, excepté l’enfant dont Dieu a abandonné l’âme à Lilith ; cette dernière dispose en ce cas de l’enfant à son gré.
C’est pourquoi l’Écriture dit : “ Elle ne sortira point comme les autres servantes ont accoutumé de sortir. ” Remarquez en outre que, lorsque le Saint, béni soit-il, décida de former le monde, il créa au préalable toutes les âmes destinées à animer les corps des hommes durant toutes les générations. Il leur donna les mêmes figures qu’auront les corps qu’elles animeront. Il prévit également quelles seront les âmes qui n’arriveront jamais à la perfection en ce monde. Toutes les fois qu’une âme doit descendre en ce bas monde, le Saint, béni soit-il, l’appelle et lui dit : Va en tel pays et anime le corps d’un tel. Lorsque vient le tour de ces âmes qui n’arriveront jamais à la perfection, elles s’écrient : Maître de l’Univers, nous sommes contentes ici ; daigne nous permettre d’y rester et de ne point descendre. Le Saint, béni soit-il, ; leur répond : Vous étiez destinées dès le jour que je vous ai créées à descendre dans ce bas monde ; et c’est dans ce but que je vous ai créées. Descendez-y donc et ne cherchez point à pénétrer mes desseins. En entendant ces paroles, les âmes descendent en ce bas monde par force et malgré elles. “ Si (Ex., XXI, 7) un homme vend sa fille à la servante, elle ne sortira point comme les autres servantes ont accoutumé de sortir. ” “ Homme ” désigne le Saint, béni soit-il. “ Fille ” désigne l’âme sainte. Lorsque Dieu confie l’âme sainte [...]

דְּאִתְיְיהִיבוּ בִּרְשׁוּתָהּ, חַדָּאת (נ''א אחדא) בְּהַהוּא יְנוֹקָא, וַעֲשִׁיקַת לֵיהּ, וְאַפִּיקַת לֵיהּ מֵעָלְמָא, כַּד אִיהוּ יָנִיק בְּתוּקְפָּא דְּאִמֵּיהּ.

וְאִי תֵּימָא, אִינּוּן נִשְׁמָתִין דְּיַעַבְדוּן טַב לְעָלְמָא. לָאו הָכִי. דִּכְתִּיב אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ, דְּיַחֲמִיץ הַהוּא גַּבְרָא בָּהּ לְבָתַר יוֹמִין, אִי אִתְקַיַּים בָּהּ. דָּא אִתְעַשְׁקַת, וְאַחֲרָא לָא אִתְעַשְּׁקַת. וְעַל אִלֵּין כְּתִיב, (קהלת ד׳:א׳) וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשׁוּקִים וְגוֹ' וְהַיְינוּ אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ.

אֲשֶׁר לֹא יְעָדָהּ, לֹא בְּאָלֶף כְּתִיב. אִי תֵּימָא, דְּהָא בְּהַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא, אַזְמִין לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִיּוֹמָא דַּהֲוַת. לָא. וְהַשְׁתָּא בְּגִלְגּוּלֵי טִיקְלָא, לוֹ יְעָדָהּ בְּוָא''ו. מַה דְּלָא הֲוַת מִקַּדְמַת דְּנָא.

וְהֶפְדָּהּ, מַאי וְהֶפְדָּהּ. פָּרִיק לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הַשְׁתָּא, דְּסַלְּקָא רֵיחָא, עַד לָא תַּחֲמִיץ, וְסָלִיק לָהּ לְרוּמֵי מְרוֹמִים, (קי''ג ע''ב) בִּמְתִיבְתָּא דִּילֵיהּ, וְאִי תֵּימָא כֵּיוָן דְּאִתְעַשְּׁקָת מֵהַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא, יָהִיב לָהּ, כְּמָה דְּאָמְרוּ לַחֲסִידֵי (ר''ה ע''ב) שְׁאַר עַמִּין, וּלְאִינּוּן מַמְזְרֵי תָּא חֲזֵי. אָתָא קְרָא וְאוֹכַח, לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשׁוֹל לְמָכְרָהּ וַדַּאי, בְּבִגְדוֹ בָהּ, דְּעָשִׁיק לָהּ בַּעֲשִׁיקוּ דְּגִלְגּוּלָא דְּטִיקְלָא, אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל וַדַּאי, וְלָא לְאַחֲרָא. וְכַד נַפְקַת מִן טִיקְלָא, לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים, אֶלָּא מִתְעַטְּרָא בְּעִטְּרָהָא בַּאֲרָמָא עַל רֵישֵׁיהּ.

וְאִי תֵּימָא, דְּהַאי סִטְרָא עָאלַת לָהּ בְּהַהוּא יַנּוּקָא. לָאו הָכִי. אֶלָּא נַטְלַת לָהּ, וְחַדָּאת בַּהֲדָהּ, וּפַרְחַת מִן יְדָהָא, וְעָאלַת בְּהַהוּא אֲתָר, וְאִיהִי פְּקִידַת לְהַהוּא יְנוֹקָא, וְחַדָּאת בֵּיהּ, וְחַיְּיכַת בֵּיהּ, וְתָאִיבַת (נ''ח, ס''ה ע''א) לְהַהוּא בָּשָׂר, עַד דִּלְבָתַר נָטִיל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נִשְׁמָתֵיהּ, וְהִיא לְגוּפָא. וּלְבָתַר כֹּלָּא אִיהוּ בִּרְשׁוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

תָּא חֲזֵי, (שמות כ״א:ז׳) לא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים, מַאי הוּא. אֶלָּא, בְּשַׁעֲתָא דְּנַפְקַת מִן טִיקְלָא וְהַהוּא סִטְרָא בְּחֵדוּ, רָשִׁים לָהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְחָתִים לָהּ בְּחַד גּוּשְׁפַּנְקָא, וּפָרִישׂ עָלָהּ לְבוּשׁ יְקָר דִּילֵיהּ, וּמַאן אִיהוּ. שְׁמָא קַדִּישָׁא דְּאִקְרֵי אֱלוֹהַּ. וְדָא הוּא בְּבִגְדוֹ בָהּ, לְבוּשָׁא יַקִּירָא דְּמַלְכָּא פָּרִישׂ עָלָהּ וּכְדֵין אִיהִי נְטִירָא, דְּלָא אִתְמַסְּרַת לְעַם נָכְרִי, אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל לְחוּד.

וְדָא אִיהוּ דִּכְתִּיב, (איוב כ״ט:ב׳) כִּימֵי אֱלוֹהַּ יִשְׁמְרֵנִי, וְעַל רָזָא דָּא כְּתִיב הָכָא, לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ, בְּעוֹד דִּלְבוּשׁ יְקָר דְּמַלְכָּא בָּהּ. כֵּיוָן (בראשית צ''ד ע''א, שמות קע''ב ע''ב, ויקרא ע''ב ע''ב) דְּבִגְדוֹ בָהּ, כְּתִיב לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׂל לְמָכְרָהּ.

מַה רְשׁוּ אִית לְהַהוּא סִטְרָא בָּהּ. תָּא חֲזֵי, כָּל בְּנֵי עָלְמָא כֻּלְּהוּ, בִּרְשׁוּתֵיהּ דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, וְכֻלְּהוּ אִית לוֹן זִמְנָא בְּהַאי עָלְמָא, עַד דְּאִיהוּ בָּעֵי לְסַלְּקָא לוֹן מִן עָלְמָא, וְדָא לֵית לֵיהּ זִמְנָא, וְעַל דָּא אִיהִי חַיְיכָת בְּהוּ, וְחַדָּאת בְּהוּ.

תּוּ, אַזְהָרוּתָא לְבַר נָשׁ (בהאי עלמא) אִית בְּהָנֵי קְרָאֵי, וְכַמָּה עֵיטִין טָבִין עִלָּאִין אִינּוּן, בְּכָל מִילֵי דְּאוֹרַיְיתָא, וְכֻלְּהוּ קְשׁוֹט, בְּאֹרַח קְשׁוֹט, וְאִשְׁתְּמוֹדְעָן לְגַבֵּי חַכִּימִין, דְּיַדְעֵי וְאַזְלֵי בְּאֹרַח קְשׁוֹט. בְּזִמְנָא דְּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִבְרֵי עָלְמָא, סָלִיק בִּרְעוּתָא קָמֵיהּ, וְצִיֵּיר כָּל נִשְׁמָתִין דְּאִינּוּן זְמִינִין לְמֵיהָב בִּבְנִי נָשָׁא לְבָתַר, וְכֻלְּהוּ אִתְצְיָּירוּ קָמֵיהּ בְּהַהוּא צִיּוּרָא מַמָּשׁ, דִּזְמִינִין לְמֶהֱוֵי בִּבְנִי נָשָׁא לְבָתַר, וְחָמָא כָּל חַד וְחַד.

וְאִית מִנְּהוֹן דִּזְמִינִין לְאַבְאָשָׁא אָרְחַיְיהוּ בְּעָלְמָא, וּבְשַׁעֲתָא דְּמָטָא זִמְנַיְיהוּ, קָרֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְהַהִיא נִשְׁמְתָא, אָמַר לָהּ, זִילִי עוּלִי בְּדוֹךְ פְּלָן. בְּגוּף פְּלָן. אָתִיבַת קָמֵיהּ, מָארֵיהּ דְּעָלְמָא, דַּי לִי בְּעָלְמָא דָּא דַּאֲנָא יָתְבָא בֵּיהּ, וְלָא אֵיהָךְ לְעָלְמָא אַחֲרָא, דְּיִשְׁתַּעְבְּדוּן בִּי, וְאֵהֶא מְלוּכְלְכָא בֵּינַיְיהוּ. אָמַר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִן יוֹמָא דְּאִתְבְּרִיאַת, עַל דָּא אִתְבְּרִיאַת לְמֶהוֵי בְּהַהוּא עָלְמָא. כֵּיוָן דְּחָמָאת נִשְׁמְתָא כַּךְ, בְּעַל כָּרְחָהּ נַחְתַּת וְעָאלַת תַּמָּן.

אוֹרַיְיתָא דְּיָהִבַת עֵיטָא לְכָל עָלְמָא חָמָאת הָכִי, אַזְהִירַת לִבְנֵי עָלְמָא, וְאַמְרַת, חָמוּ כַּמָּה חָס קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלַיְיכוּ, מַרְגָּלִיתָא טָבָא דַּהֲוַת לֵיהּ, זַבִּין לְכוּ לְמַגָּנָא, דְּתִשְׁתַּעְבְּדוּן בָּהּ בְּהַאי עָלְמָא.

וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ: דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אֶת בִּתּוֹ: דָּא נִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא. לְאָמָה: לְמֶהֱוֵי אָמָה מִשְׁתַּעְבְּדָא בֵּינַיְיכוּ
(Ⅰ)

*****

[97a]  
[...] à ce monde où domine l’esprit de la “ Servante ”, il la conjure de ne point en sortir comme les “ servantes ”, ce qui veut dire comme les âmes chargées de péchés, mais d’en sortir libre et pure, pour que son Maître s’en réjouisse, s’en glorifie et puisse lui accorder une bonne récompense dans le Jardin de l’Éden, ainsi qu’il est écrit (Is., LVIII, 11) : “ Il remplira ton âme de ses splendeurs. ” Les paroles suivantes : “ Si (Ex., XXI, 8) elle déplaît à son maître... ”, désignent une âme chargée de péchés, qui ne retourne plus au ciel à l’état de pureté convenable. Malheur au corps dont l’âme retourne au ciel dans un tel état ; ce corps reste complètement perdu pour l’âme. Car les âmes qui quittent ce monde à l’état de pureté sont inscrites, chacune sous le nom que portait le corps ici-bas, dans le livre du Maître céleste (12). Près du nom de chaque âme il est écrit : Telle âme doit se tenir prête à aller ranimer le corps qu’elle avait laissé au moment de la mort. Mais, dit l’Écriture, “ si elle déplaît à son maître ”, c’est-à-dire si elle quitte ce monde chargée de péchés, le corps qu’elle avait animé est perdu, puisqu’il restera à jamais dans le néant, à moins qu’avant de mourir le pécheur n’ait fait pénitence : et alors il est sauvé de l’enfer. C’est pour cette raison que l’Écriture emploie le terme “ ve-hephdah ”, (et il la laissera libre) ; or, le mot “ padah ” est également employé pour désigner la délivrance de l’enfer, ainsi qu’il est écrit (Job, XXXIII, 28) : “ Il a délivré (padah) mon âme, afin qu’elle ne tombât point dans l’enfer. ”
L’Écriture (Ex., XXI, 8) ajoute enfin : “ Il ne pourra point la vendre à un peuple étranger. ” Quand une âme digne quitte ce bas monde, elle est accueillie par des légions d’anges sacrés qui la conduisent à la place qui lui est réservée dans le Jardin de l’Éden. Mais quand une âme indigne quitte ce bas monde, elle est accueillie par les esprits destructeurs, c’est-à-dire par les démons qui la conduisent dans l’enfer. Les paroles précitées de l’Écriture s’appliquent à l’âme du pécheur qui a fait pénitence à l’heure de la mort. Une telle âme ne sera pas “ vendue au peuple étranger ”, ce qui veut dire : elle ne sera point confiée aux esprits destructeurs ; car le Saint, béni soit-il, lui servira lui-même de protecteur. “ S’il (Ex., XXI, 9) la fait épouser à son fils, il la traitera comme l’on traite d’ordinaire les filles. ”
Remarquez combien il importe à l’homme de ne point dévier de la bonne voie durant son passage en ce bas monde ! Car, si l’homme conserve son âme dans sa pureté primitive, le Saint, béni soit-il, s’en glorifie chaque jour et dit à sa famille céleste : Voyez la bonne conduite de mon saint fils. Et lorsque l’âme de cet homme quitte ce monde, le Saint, béni soit-il, verse sur elle de nombreuses lumières et s’écrie chaque jour : C’est l’âme de tel et tel, mon fils ; qu’elle soit bien conservée, pour aller plus tard ranimer le corps qu’elle a abandonné. Tel est le sens des paroles : “ S’il la fait épouser à son fils, il la traitera comme l’on traite d’ordinaire les filles. ” Ce verset renferme un mystère connu des initiés : Il y a dans le ciel un palais caché qui porte le nom de “ Palais d’amour ” (13). C’est dans ce palais que le Roi céleste baise les âmes saintes, lorsqu’elles y pénètrent. Le verset (Gen., XXIX, 11) : “ Et Jacob baisa Rachel ”, est une allusion aux baisers que le Saint, béni soit-il, donne aux âmes saintes qu’il trouve dans le “ Palais d’amour ”. Le Saint, béni soit-il, les élève ensuite dans les hautes régions où il se délecte avec elles. Tel est le sens des Paroles de l’Écriture (Ex., XXI, 9) : “ Il la traitera comme l’on traite les filles ”, ce qui signifie que le Saint, béni soit-il, traite chaque jour l’âme comme un père traite sa fille aimée. C’est à ce traitement que s’appliquent les paroles de l’Écriture (Is., LXIV, 3) : “ Aucun œil n’a vu, hors toi seul, ô Dieu, ce que tu as préparé à ceux qui t’attendent. ” Or, dans ce dernier verset, l’Écriture emploie le mot “ iaàseh ”, et ici également elle emploie [...]

בְּהַאי עָלְמָא. בְּמָטוּ מִנַּיְיכוּ, בְּשַׁעֲתָא דְּמָטֵי זִמְנָא לְנָפְקָא מֵהַאי עָלְמָא, לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים, לָא תִּפּוּק מִתְטַנְּפָא בְּחוֹבִין, תִּפּוּק בַּת חוֹרִין, בְּרִירָה נְקִיָּה, בְּגִין דְּיֶחֱדֵי בָּהּ מָארָהּ וְיִשְׁתָּבַּח בָּהּ וְיָהִיב לָהּ אֲגַר טָב, בְּצִחְצוּחֵי דְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו נ״ח:י״א) וְהִשְׁבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ, וַדַּאי כַּד תִּפּוּק בְּרִירָה נְקִיָּה כְּדְקָא יֵאוֹת.

אֲבָל אִם רָעָה בְּעֵינִי אֲדֹנֶיהָ, כַּד נַפְקַת מְלוּכְלָכָא בְּטִנוּפֵי חוֹבִין, וְלָא אִתְחֲזִיאַת קָמֵיהּ כְּדְקָא יֵאוֹת, וַוי לְהַהוּא גּוּפָא, דְּאִתְאֲבִיד מֵהַהִיא נִשְׁמְתָא לְעָלְמִין. בְּגִין, דְּכַד נִשְׁמָתִין סַלְּקִין בְּרִירָן, וְנָפְקִין נְקִיִּין מֵהַאי עָלְמָא, כָּל נִשְׁמְתָא וְנִשְׁמְתָא, עָאלַת בְּסִפְרָא (שלח קנ''ו ע''ב) דְּאַחְמָתָא דְּמַלְכָּא, וְכֻלְּהוּ בִּשְׁמָהָן, וְאָמַר דָּא הִיא נִשְׁמְתָא דִּפְלַנְיָא, זְמִינַת תְּהֵא לְהַהוּא גּוּפָא דְּשַׁבְקַת, וּכְדֵין כְּתִיב, לוֹ יְעָדָהּ, בְּו'.

וְכַד נַפְקַת רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ, דְּקָא אִסְתְּאָבַא בְּחוֹבִין, וּבְטִנּוּפָא דְּחַטָּאִין, כְּדֵין לא יְעָדָהּ בְּא'. וְאִתְאֲבִיד הַהוּא גּוּפָא מִינָהּ וְאִיהִי לָא אִזְדַּמְּנַת לְגַבֵּיהּ בַּר הַהִיא דְּמָארָהּ אִתְרְעֵי, וְתָב בְּתִיוּבְתָּא דְּגוּפָא בָּהּ, כְּדֵין כְּתִיב, וְהֶפְדָּה. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (איוב ל״ג:כ״ח) פָדָה נַפְשׁוֹ מֵעֲבוֹר בַּשָּׁחַת. וְהֶפְדָּהּ, הַאי אִיהוּ בְּבַר נָשׁ, דְּעֵיטָא דִּילֵיהּ, דְּיִפְרוֹק לָהּ, וְיֵתוּב בְּתִיוּבְתָּא, וְלִתְרֵין סִטְרִין קָאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְהֶפְדָהּ בְּתִיוּבְתָּא. לְבָתַר דְּתָב בְּתִיוּבְתָּא, פָּדָא לָהּ מֵאָרְחָא דְּגֵיהִנָּם.

לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ. מַאן עַם נָכְרִי. עֲלוּבָתָא אִיהִי נִשְׁמְתָא, דְּכַד נַפְקַת מֵעָלְמָא, וּבַר נָשׁ אַסְטֵי אָרְחֵיהּ בַּהֲדָהּ, הִיא בָּעָאת לְסַלְּקָא לְעֵילָּא, גּוֹ מַשְׁרְיָין קַדִּישִׁין, בְּגִין דְּמַשְׁרְיָין קַדִּישִׁין קַיְימִין בְּהַהוּא אָרְחָא דְגַּן עֵדֶן, וּמַשְׁרְיָין נוּכְרָאִין קַיְימִין בְּהַהוּא אָרְחָא דְּגֵיהִנָּם.

זָכְתָה נִשְׁמְתָא, וְהַהוּא נְטִירוּ, וּפְרִישׂוּ דִּלְבוּשָׁא יַקִּירָא עָלָהּ. כַּמָּה מַשְׁרְיָין קַדִּישִׁין, קָא מִתְעַתְּדָן לָהּ, לְאִתְחַבְּרָא בַּהֲדָהּ, וּלְמֵיעָאל לָהּ לְגַּן עֵדֶן. לֹא זָכְתָה, כַּמָּה מַשְׁיירְיָן נוּכְרָאִין מִתְעַתְּדָן לְמֵיעַל לָהּ בְּאָרְחָא דְּגֵיהִנָּם. וְאִינּוּן מַשְׁרְיָין דְּמַלְאֲכֵי חַבָּלָה זְמִינִין לְמֶעְבַּד בָּהּ נוּקְמִין, אָתָא קְרָא וְאוֹכַח, לְעַם נָכְרִי לא יִמְשֹׂל לְמָכְרָהּ, אִלֵּין מַלְאֲכֵי חַבָּלָה. בְּבִגְדוֹ בָהּ, אִיהוּ נְטִירָא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד לָהּ נְטִירָא, דְּלָא יִשְׁלוֹט בָּהּ עַם נָכְרִי, בְּהַהוּא פְּרִיסוּ דִּנְטִירוּ עָלָּה. (שמות כ״א:ט׳) וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה, תָּא חֲזֵי כַּמָּה אִית לֵיהּ לְּבַּר נָשׁ לְאִזְדַּהֲרָא דְּלָא יִסְטֵי אָרְחוֹי בְּהַאי עָלְמָא, דְּאִי זָכָה בַּר נָשׁ בְּהַאי עָלְמָא, וְנָטִיר לָהּ לְנִשְׁמְתָא כְּדְקָא יֵאוֹת, הַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בֵּיהּ, וְאִשְׁתָּבַח בֵּיהּ בְּכָל יוֹמַיָּא, בְּפָמַלְיָיא דִּילֵיהּ, וְאָמַר, חֲמוּ בְּרָא קַדִּישָׁא דְּאִית לִי בְּהַהוּא עָלְמָא, כַּךְ וְכָךְ עָבִיד, כַּךְ וְכָךְ עוֹבָדוֹי מִתְתַּקְּנָן.

וְכַד הַאי נִשְׁמְתָא, נַפְקַת מְהַאי עָלְמָא, זַכְיָיא נְקִיָּיה בְּרִירָה, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַנְהִיר לָהּ בְּכַמָּה נְהוֹרִין, בְּכָל יוֹמָא קָארֵי עָלָהּ, דָּא הִיא נִשְׁמְתָא דִּפְלַנְיָא בְּרִי, נְטִירָא לִיהֲוִי לֵיהּ לְהַהוּא גּוּפָא דְּשָׁבַק.

וְדָא הוּא דִּכְתִּיב, וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ, מַאי כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת. הָכָא אִית רָזָא לְחַכִּימִין, בְּגוֹ טִנָרָא תַּקִּיפָא, רְקִיעָא טְמִירָא, אִית הֵיכָלָא חֲדָא, דְּאִקְרֵי הֵיכַל אַהֲבָה. (קמ''ו ע''א) וְתַמָּן אִינּוּן גִּנְזִין טְמִירִין, וְכָל נְשִׁיקִין דִּרְחִימוּ דְמַלְכָּא אִינּוּן תַּמָּן, וְאִינּוּן נִשְׁמָתִין רְחִימָאן דְּמַלְכָּא עָאלִין תַּמָּן.

כֵּיוָן דְּמַלְכָּא עָאל בְּהַהוּא הֵיכָלָא דְּמַלְכָּא, תַּמָּן כְּתִיב, (בראשית כט) וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁכַּח תַּמָּן לְהַהִיא נִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא, קָדִים מִיַּד וְנָשִׁיק לָהּ, וְגָפִיף לָהּ, וְסָלִיק לָהּ בַּהֲדֵיהּ, וְאִשְׁתַּעֲשַׁע בָּהּ.

וְדָא הוּא כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָהּ, כְּדִינָא דְּאַבָּא עָבִיד לִבְרַתֵיהּ, דְּאִיהִי חֲבִיבָא לְגַבֵּיהּ, דְּנָשִׁיק לָהּ, וְגָפִיף לָהּ, וְיָהִיב לָהּ מַתְנָן. כַּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד, לְנִשְׁמְתָא זַכָּאָה בְּכָל יוֹמָא, כְּמָה דְּכְתִּיב כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָהּ.

הַיְינוּ דְּכְתִּיב (ישעיהו ס״ד:ג׳) יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ, כְּמָה דְּהַאי בְּרַתָא, אַשְׁלִימַת עֲשִׂיָּיה בְּהַאי עָלְמָא. אוּף הָכִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁלִים לָהּ עֲשִׂיָּיה אַחֲרָא בְּעַלְמָא דְּאָתֵי, דְּכְתִּיב, עַיִן לא רָאָתָה אֱלהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ. וְהָכָא כְּתִיב
(Ⅰ)

*****

[97b]  
[...] le mot “ iaàseh ”. Le vieillard fit sa prière en se prosternant face contre terre ; et, sa prière finie, il se mit de nouveau à pleurer, puis parla ainsi : “ Et (Ex., XXI, 10) s’il épouse une autre femme... ” Ce chapitre faisant allusion à l’âme, on pourrait se demander : Est-il donc possible que le Saint, béni soit-il, fasse prendre aux justes, lorsqu’ils arrivent au ciel, une autre âme que celle qu’ils avaient durant leur passage sur la terre ? S’il en était réellement ainsi, et si les justes changeaient d’âme lors de leur arrivée au ciel, quelle serait donc la récompense de l’âme qui animait le juste sur la terre et le menait à la perfection ? Comment donc expliquer le sens de ces paroles de l’Écriture : “ Et s’il lui fait épouser une autre femme... ” ? Le vieillard poursuivit ainsi son discours (Ecclés., XII, 7) : “ Et la poussière retourne à la terre d’où elle avait été tirée, et l’esprit retourne à Élohim qui l’avait donné. ” D’après l’interprétation des collègues, les paroles de ce verset s’appliquent à la destruction du Temple.
C’est pourquoi l’Écriture se sert du mot “ c’schehaÿâ ”, qui signifie “ qui était déjà ”, ainsi qu’il est écrit (Gen., XII, 6) : “ Et le Chananéen occupait alors le pays. ” Que signifient les paroles : “ Et l’esprit retourne à Élohim qui l’avait donné ” ? Une de ces paroles désigne la Schekhina, et une autre parole désigne l’Esprit Saint (14). Quand la Schekhina a vu que, malgré ses dix descentes sur la terre, Israël n’avait pas fait pénitence et que l’autre côté dominait sur la terre, elle retourna à Dieu.
Remarquez que l’esprit vital (15) de l’homme pieux est couronné par la Figure dans le Paradis inférieur ; et, tous les sabbats, les jours de fête et les premiers de chaque mois, les esprits intellectuels montent, couronnés en haut, (au Paradis supérieur), où le Saint, beni soit-il, les traite comme il traite les âmes (Neschamoth). De même qu’au Paradis supérieur, séjour des âmes, le Saint, béni soit-il, fait passer devant lui toutes les âmes, en disant : cette âme appartenait à tel corps, cette autre âme à tel autre corps, de même au Paradis inférieur, séjour des esprits intellectuels, le Saint, béni soit-il, appelle chaque esprit par le nom du corps qu’il animait autrefois. Les esprits ont aussi les mêmes figures que les corps respectifs qu’ils animaient autrefois.
Aussi, pour que l’on ne croie pas que le Saint, béni soit-il, délaisse l’esprit intellectuel (Rouah) pour ne s’occuper que de l’âme (Neschama), l’Écriture (Ex., XXI, 10) dit : “ S’il épouse une autre femme, il ne refusera pas à la fille la nourriture, les vêtements et les relations conjugales. ” L’ “ autre femme ” désigne l’âme que le Saint béni soit-il, épouse. Mais il ne refuse pas non plus à la fille, ce qui veut dire à l’esprit intellectuel (Rouah), les trois bienfaits célestes énumérés dans l’Écriture : La nourriture, les vêtements et les relations conjugales. Ces trois bienfaits célestes sont accordés à l’esprit intellectuel par les Trois degrés de l’essence divine. par ces Trois degrés sublimes qu’on désigne sous Trois Noms, mais qu’aucun œil n’a jamais vus hors Dieu lui-même. La nourriture céleste est accordée à l’esprit par le degré de l’essence divine qu’on désigne sous le nom de Jéhovah pourvu de la vocalisation d’Élohim (16). C’est pour cette raison que l’Écriture désigne la nourriture sous le terme de “ scheérah ” ; ce terme est l’anagramme des noms “ Ascher Hé ” Or, la nourriture céleste nous vient d’Ascher, ainsi qu’il est écrith : “ Le pain d’Ascher sera excellent. ” Le vêtement est accordé à l’esprit par l’autre degré de l’essence divine qu’on désigne sous le nom d’ “ Éloah ” ; ce vêtement céleste éclaire l’esprit et le protège. Enfin les relations conjugales sont accordées à l’esprit par le degré suprême de l’essence divine qu’on désigne sous le nom de “ Jéhovah Çebaoth ”. C’est ce degré suprême qui éclaire l’Arbre de vie et le vivifie. Ces trois bienfaits célestes sont accordés à l’esprit quand celui-ci a vécu dignement sur la terre.
Mais s’il n’a pas vécu dignement sur la terre, il ne jouit au ciel pas même d’un seul de ces bienfaits. Tel est le sens des paroles de l’Écriture (Ex., XXI, 11) : “ Et s’il ne lui accorde point ces trois choses, elle sortira en vain, sans désir (17). ” L’Écriture nous indique que l’esprit privé des trois bienfaits célestes indiqués sera repoussé hors de l’enceinte céleste. Il sera sans désir et sans délices. Jusqu’ici nous avons parlé des conseils contenus dans l’Écriture, source des conseils ; c’est elle qui donne les bons conseils aux hommes. Revenons maintenant à notre premier sujet concernant la protection que le Saint, béni soit-il, accorde à l’âme, pour l’empêcher de tomber sous le pouvoir du “ peuple étranger ”. “ S’il (Ex., XXI, 9) la fait épouser à son fils, il la traitera comme l’on traite les filles. ” Le vieillard parla ainsi : Collègues, lorsque vous arriverez près du rocher (18) qui soutient le monde, dites-lui qu’il veuille se rappeler le jour de neige où, après avoir semé ensemble des légumes de cinquante-deux couleurs différentes (19), nous interprétâmes ce verset : il vous dira alors la manière dont nous l’avions interprété. Les collègues répondirent au vieillard : Nous te prions de nous dire toi-même le sens de ce verset, puisque tu as déjà commencé à en parler. Le vieillard reprit : Je sais que vous êtes dignes qu’on vous révèle les mystères de la Sagesse ; et par mon discours suivant je vais vous donner la preuve que je vous considère comme des hommes dignes d’apprendre les mystères. D’abord, je tiens à vous apprendre qui est celui qui a le nom de “ fils du Saint ”, béni soit-il.
Remarquez que tout homme jugé [...]

יַעֲשֶׂה לָהּ. עַל כֵּן. הַהוּא סָבָא אִשְׁתָּטַּח, וְצַלֵּי צְלוֹתָא. בָּכָה כְּמִלְקַדְּמִין.

וְאָמַר (שמות כ״א:י׳) אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ וְגוֹ', מַאי אִם אַחֶרֶת, וְכִי נִשְׁמְתָא אַחֲרָא זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאָתָבָא לְצַדִּיקַיָּיא בְּהַאי עָלְמָא, וְלָאו הַאי נִשְׁמְתָא דְּאַשְׁלִימַת בְּהַאי עָלְמָא רְעוּתָא דְּמָארָהּ, אִי הָכִי לֵית אַבְטָחוּתָא לְצַדִּיקַיָּיא כְּלָל. מַאי אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ.

פָּתַח הַהוּא סָבָא וְאָמַר, (קהלת י״ב:ז׳) וְיָשׁוֹב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא, בְּחָרְבַּן בֵּי מַקְדְּשָׁא. (ותמן תנינן) וְיָשׁוֹב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה. הָכָא אִיהוּ מַאי דְּכְתִּיב, (בראשית י״ב:ו׳) וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרְץ, כְּשֶׁהָיָה וַדַּאי. וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ, מַאי וְהָרוּחַ תָּשׁוּב. דָּא שְׁכִינְתָּא, דְּאִיהִי רוּחַ קַדִּישָׁא. כַּד חָמָאת שְׁכִינְתָּא, בְּאִינוּן עֶשֶׂר מַסָּעוֹת דְּקָא נַטְלָא, וְלָא בָּעוּן יִשְׂרָאֵל לְאָתָבָא בִּתְיוּבְתָּא קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְשָׁלְטָא סִטְרָא אַחֲרָא עַל אַרְעָא קַדִּישָׁא, וְאוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא.

תָּא חֲזִי, רוּחָא דְּבַר נָשׁ זַכָּאָה, אִתְעַטָּר בְּדִיּוּקְנָא בְּגַּן עֵדֶן דִּלְתַתָּא, וּבְכָל שַׁבָּתֵי וּמוֹעֲדֵי וְרֵישֵׁי יַרְחֵי, מִתְעַטְּרָן רוּחֵי, וּמִתְפַּשְּׁטָן, וְסַלְּקִין לְעֵילָּא. כְּמָּה דְּעָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּהַהִיא נִשְׁמְתָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא לְעֵילָּא, הָכִי נָמֵי עָבִיד בְּהַאי רוּחָא, לְתַתָּא בְּגַּן עֵדֶן לְתַתָּא, דְּקָא סַלְקַת קָמֵיהּ. וְאָמַר דָּא אִיהִי רוּחָא דִּפְלַנְיָא גּוּפָא, מִיָּד מְעַטְּרָא לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְהַאי רוּחָא בְּכַמָּה עִטְרִין, וְאִשְׁתַּעֲשַׁע בָּהּ.

וְאִי תֵּימָא, דְּהָא בְּגִין רוּחָא דָּא, שָׁבִיק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַה דְּעָבִיד לְנִשְׁמְתָא. לָאו הָכִי. אֶלָּא שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לא יִגְרָע, אִלֵּין אִינּוּן תְּלַת שְׁמָהָן עִלָּאִין, דְּעַיִן לא רָאָתָה אֱלהִים זוּלָתְךָ.

וְכֻלְּהוּ בְּעָלְמָא דְּאָתֵי וְאִתְמַשְּׁכוּ מִתַּמָּן. חַד מִנַּיְיהוּ שְׁאֵרָהּ, מְשִׁיכוּ דִּנְצִיצוּ וּנְהִירוּ, דְּנָהִיר בְּאֹרַח סָתִים, מְזוֹנָא (לן) דְּזָן כֹּלָּא, וְאִקְרֵי ידו''ד בִּנְקוּדַת אֱלהִים. שְׁאֵרָהּ בְּהִפּוּךְ אַתְוָון, אשר ה' וְדָּא (בראשית מט) מֵאָשֶׁר שְׁמֵּנָה לַחְמוֹ, וְדָא הוּא שְׁאֵרָהּ.

כְּסוּתָהּ: פְּרִישׂוּ דְּמַלְכָּא. דָּא מְשִׁיכוּ אַחֲרָא, דְּנָהִיר וְנָטִיר לָהּ תָּדִיר, פְרִישׂוּ דִּלְבוּשָׁא דְּמַלְכָּא, דְּפָרִשׂ עָלָהּ אֱלוֹהַּ. דָּא בְּבִגְדוֹ בָהּ תָּדִיר, דְּלָא אִתְעָדֵי מִינָּהּ, וְהַאי אִיהוּ כְּסוּתָהּ.

וְעֹנָתָהּ, מַאן אִיהוּ. דָּא מְשִׁיכוּ דְּעָלְמָא דְּאָתֵי, דְּבֵיהּ כֹּלָּא. יְיָ' צְבָאוֹת אִיהוּ, וְדָא אִיהוּ דְּנָהִיר בְּכָל נְהוֹרִין סְתִימִין עִלָּאִין דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי, דְּבֵיהּ עוֹנָה טְמִירָא, דְּמִתַּמָּן נַפְקַת. וְכָל דָּא בְּעִדּוּנָא וְכִסּוּפָא דְּעָלְמָא דְּאָתֵי.

תְּלָתָא הָנֵי לא יִגְרָע לָהּ, כַּד אִיהִי זַכָּאת כַּדְּקָא יֵאוּת. וְאִי לָאו אִיהִי כַּדְקָא יֵאוּת, הָנֵי תְּלָתָא גַּרְעָאן מִנָהּ, דְּלָא יִתְעֲבִיד לָהּ עֲטָּרָה אֲפִילּוּ מֵחָד מִנַּיְיהוּ, תָּא חֲזִי, מַה כְּתִיב, וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ, דְּלָא זָכָאת בְּהוּ, וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף תִּפּוּק מִקַּמֵיהּ, וְדַחְיָין לָהּ לְבַר. אֵין כָּסֶף, לֵית לָהּ כִּסּוּפָא, וְלֵית לָהּ עִדּוּנָא כְּלַל.

עַד כָּאן אוֹכִיחַת אוֹרַיְיתָא, דְּכָל עֵיטִין בָּהּ תַּלְיָין, וְיָהִיבַת עֵיטָא טָבָא לִבְנִי נָשָׁא. מִכָּאן וּלְהָלְאָה נֶהְדָּר לְמִלִּין קַדְמָאִין, בְּהַהוּא נְטִירוּ עִלָּאָה, דְּקָא פָּרִישׂ עָלָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין דְּלָא תְּהֵא לְעַם נָכְרִי, דְּהָא בִּגְדוֹ בָהּ, וּנְטִירוּ אִיהוּ לָהּ תָּדִיר. (שמות כא) וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָהּ. אָמַר הַהוּא סָבָא, חַבְרַיָּיא, כַּד תַּהֲכוּן לְגַבֵּי הַהוּא טִינָרָא דְּעָלְמָא סָמִיךְ עָלֵיהּ, אִמְרוּ לֵיהּ, דְּיִדְכַּר יוֹמָא דְּתַלְגָּא דְּאִזְדְּרָעוּ פּוֹלִין לְחַמְשִׁין וּתְרֵין גַּוְונִין, וַהֲדַר אַקְרֵינָן הַאי קְרָא, וְהוּא יֵימָא לְכוֹן.

אָמְרוּ בְּמָטוּ מִינָךְ מַאן דְּשָׁארִי מִלָּה הוּא יֵימָא. אָמַר לוֹן, וַדַּאי דְּיָדַעְנָא דְּזַכָּאִין אַתּוּן, וְאִית לְרַמְּזָא לְכוּן רְמָזָא דְּחַכִּימִין, וְעַל מָה דַּאֲנָא אֵימָא, כַּד תִּדְכְּרוּן לֵיהּ סִימָנָא דָּא, הוּא יַשְׁלִים עַל דָּא. הַשְׁתָּא אִית לוֹמַר, מַאן הוּא דְּאִקְרֵי בֵּן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

תָּא חֲזֵי כָּל
(Ⅰ)

*****

[98a]  
[...] digne de dépasser l’âge de treize ans est appelé “ fils de la Communauté d’Israël (20) ” ; et celui qui est jugé digne de dépasser l’âge de vingt ans est appelé “ fils du Saint ”, béni soit-il.
C’est pourquoi l’Écriture (Deut., XIV, 1) dit : “ Vous êtes les fils du Seigneur votre Dieu. ” Lorsque David eut accompli l’âge de treize ans et qu’il fut entré dans le quatorzième, l’Écriture (Ps., II, 7) dit de lui : “ Le Seigneur m’a dit : Tu es mon fils ; je t’ai engendré aujourd’hui. ”Avant cet âge, David n’était pas le fils du Saint, béni soit-il ; car il avait été plongé dans l’impureté, les treize premières années de la vie humaine étant appelées “ es années de prépuce ”. C’est pourquoi Dieu lui dit lorsqu’il eut atteint l’âge de treize ans accomplis : “ Je t’ai engendré aujourd’hui. ” Il lui dit également : “ Tu es mon fils ”, pour lui apprendre qu’il avait cessé d’être le fils de “ l’autre côté ”, à partir de l’âge de treize ans. Et lorsque Salomon arriva à l’âge de vingt ans, l’Écriture (Prov., IV, 3) dit de lui : “ ... Car je suis le fils de mon père. ” L’Écriture entend, par le mot “ père ”, le Père céleste. Tel est le sens des paroles de l’Écriture (Ex., XXI, 9) : “ S’il la fait épouser à son fils... ”, ce qui veut dire : Dieu fait épouser l’âme à l’homme âgé de treize ans, à partir duquel âge il sort du pouvoir du mauvais esprit et reçoit le nom de “ fils ”.
Et L’Écriture ajoute : “ Il la traitera comme l’on traite les filles. ” Voici ce qu’une tradition nous apprend à ce sujet : Le Saint, béni soit-il, jette chaque jour son regard sur l’enfant qui se trouve encore au pouvoir du prépuce, c’est-à-dire avant l’âge de treize ans. Petit à petit, l’enfant se soustrait à la domination du prépuce ; il va à l’école et brise ainsi une partie du pouvoir du prépuce ; il va à la maison de prières et brise par-là une autre partie du même pouvoir. Alors le Saint, béni soit-il, prend l’âme prédestinée à cet enfant, la fait entrer dans son palais, lui fait de nombreux cadeaux et la pare de joyaux célestes. Il retient ainsi l’âme près de lui jusqu’au moment où l’enfant arrive à l’âge de treize ans et où il entre sous le dais nuptial. A cette époque Dieu la fait épouser à son fils, c’est-à-dire à l’enfant qui reçut le nom de “ fils ”.
Enfin l’Écriture (Ex., XXI, 10) ajoute : “ Et s’il fait épouser à son fils une autre femme... ” Ce verset renferme le mystère des mystères révélé seulement aux initiés. Car remarquez que, le jour de sabbat, les âmes saintes s’envolent de l’Arbre de Vie et arrivent sur la terre et se reposent toute la durée de sabbat. Aussitôt le sabbat fini, les âmes retournent dans la région supérieure où elles reçoivent des couronnes sacrées. Mais, durant le jour qu’elles passent sur la terre, elles vont animer, comme âmes supplémentaires, les hommes que le ciel en juge dignes. Et bien qu’une âme supplémentaire réside en eux pendant le Sabbat “ la nourriture, le vêtement et la cohabitation ” de leur première âme ne seront pas diminués. Le vieillard se mit de nouveau à se parler à lui-même ; et il s’écria en pleurant : Vieillard, vieillard, tu as consacré tant de temps pour apprendre ces mystères sacrés, et tu te disposes maintenant à les révéler en une minute ! Mais comment faire ? Est-il permis que je garde ces mystères pour moi, et que je prive les autres hommes de la connaissance de ces choses sublimes ?
Certes, non, puisque l’Écriture. dit : “ Ne prive point du bien les maîtres, quand tu peux le faire. ” Qui sont “ les maîtres ” ? Ce sont le Saint, béni soit-il, et la “ Communauté d’Israel ” ; car partout où l’on parle des choses concernant les mystères, le Saint, béni soit-il, et la “ Communauté d’Israël ” sont présents, et ils écoutent. De cette façon le Bien l’emporte sur le Mal, et il monte en haut. Le Saint, béni soit-il, et la “ Communauté d’Israël ” s’en emparent et s’en couronnent, et ils deviennent les maîtres. Continuant à se parler à lui-même le vieillard s’écria : Vieillard, vieillard, tu te disposes à révéler des mystères, et tu ne sais pas même si le Saint, béni soit-il, est présent, et si ceux qui t’écoutent sont dignes de connaître ces mystère s ! Et il ajouta : Ne crains rien, vieillard ; tu as déjà soutenu des combats contre des hommes puissants, sans les craindre ; tu peux donc parler cette fois aussi sans crainte ; car il est certain que le Saint, béni soit-il, et la “ Communauté d’Israël ”, sont ici présents, et que ceux qui t’écoutent sont dignes ; s’il en était autrement, Dieu ne te les aurait pas fait rencontrer.
Le vieillard commença alors à parler ainsi (Ps., CIV, 1) : “ Seigneur, mon Dieu, tu es très grand ; tu t’es enveloppé de majesté et de gloire. ” Les mots : “ Seigneur mon Dieu... ”(Jéhovah Élohaï) désignent les deux degrés de l’essence divine qui constituent le commencement de la Foi et qui sont la base du mystère de l’unité et indivisibilité du monde au moment où il a été conçu dans la Pensée suprême et du monde futur. Le terme : “ Jéhovah Élohaï, tu es très grand ” désigne le commencement de la Foi, telle qu’elle était aux premiers jours et dans les jours anciens, c’est-à-dire aux époques diverses des mondes préexistants, où dominait “ le côté droit ” seulement. Le mot “ très ” (meod) désigne le “ côté gauche. ” L’Écriture ajoute : “ Tu t’es revêtu de majesté et de gloire. ” Ces deux termes désignent les deux degrés de l’essence divine symbolisés par les deux rameaux des saules. Lorsque les deux degrés de l’essence divine arrivèrent auprès de l’Arbre de Vie, celui-ci refusa d’entrer dans le nombre de trois, et il se cacha à cause de “ meod ”, qui est la gauche qui contient, parmi les autres, la branche amère. Et c’est pourquoi l’Arbre de Vie s’est dérobé, ne voulant pas entrer dans leur nombre avant que tout soit revenu à l’état primitif. C’est alors que l’Écriture dit (Ps., CIV, 2) : “ Tu t’es enveloppé de la lumière comme d’un vêtement ”, paroles qui désignent l’état du monde tel qu’il existait dès [...]

הַהוּא דְּזָכֵי (ק''א ע''א, קי''ג ע''א) לִתְלֵיסַר שְׁנִין וּלְהָלְאָה, אִקְרֵי בֵּן לִכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וְכָל מַאן דְּאִיהוּ מִבֶּן עֶשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא וְזָכֵי בְּהוּ, אִקְרֵי בֵּן לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וַדַּאי (דברים יד) בָּנִים אַתֶּם לַיְיָ' אֱלהֵיכֶם.

כַּד מָטָה דָּוִד לִתְלֵיסַר שְׁנִין, וְזָכָה בְּהַהוּא יוֹמָא דְּעָאל לְאַרְבֵּיסָר, כְּדֵין כְּתִיב, (תהלים ב) יְיָ' אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ. מַאי טַעְמָא. דְּהָא מִקַּדְמָת דְּנָא לָא הֲוָה לֵיהּ בְּרָא, וְלָא שָׁרָאת עָלֵיהּ נִשְׁמְתָא עִלָּאָה, דְּהָא בִּשְׁנֵי עָרְלָה הֲוָה, וּבְגִין כָּךְ, (קכ''ח ע''ב) אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ, הַיּוֹם וַדַּאי יְלִדְתִּיךָ. אֲנִי, וְלָא סִטְרָא אַחֲרָא, כְּמָה דְּהֲוָה עַד הַשְׁתָּא, אֲנִי בִּלְחוֹדָאי. בַּר עֶשְׂרִין שְׁנִין, מַה כְּתִיב בִּשְׁלֹמֹה, (משלי ד) כִּי בֵן הָיִיתִי לְאָבִי, לְאָבִי מַמָּשׁ וַדַּאי.

וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה. בַּר תְּלֵיסַר שְׁנִין וּלְהָלְאָה, דְּהָא נַפְקָא מֵרְשׁוּ דְּסִטְרָא אַחֲרָא דְּאִזְדַּמְּנַת לֵיהּ, מַה כְּתִיב כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָהּ. מַהוּ כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת. תָּנֵינָן, בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, חָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְהַהוּא יְנוֹקָא דְּקָאֵי בִּרְשׁוּ דְּעָרְלָה, וְאִיהוּ נָפִיק מִינָהּ, וְאִתְמְשַׁךְ לְבֵי סִפְרָא, וְתַבַּר לָהּ, וְאָזִיל לְבֵי כְּנִישְׁתָּא, וְתַבַּר לָהּ. מַה עָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְהַהִיא נִשְׁמְתָא. אָעִיל לָהּ לְאִדָּרָא דִּילֵיהּ, וְיָהִיב לָהּ מַתְּנָן, וּנְבִזְבְּזָן סַגִּיאִין, וְקָשִׁיט לָהּ בְּקִשּׁוּטִין עִלָּאִין, עַד זִמְנָא דְּאָעִיל (בראשית קמ''ז ע''ב) לָהּ לַחוּפָּה בְּהַהוּא (גו ההוא) בַּר, מִתְּלֵיסַר שְׁנִין וּלְעֵילָא.

אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ. הָכָא אִית רָזָא דְּרָזִין, לְחַכִּימִין אִתְמְסָרֵי, וְאִית לְאוֹדָעָא בְּקַדְמִיתָא מִלָּה חֲדָא. תָּא חֲזֵי, בְּיוֹמָא דְּשַׁבְּתָא בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְקַדָּשׁ יוֹמֵי, נַפְקֵי נִשְׁמָתִין מִגּוֹ אִילָנִי דְּחַיֵּי, וּמְנַשְּׁבָן אִינּוּן נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין לְתַתָּאֵי, וְנַיְיחִין בְּהוּ כָּל יוֹמָא דְּשַׁבְּתָא. וּלְבָתַר דְּנָפִיק שַׁבְּתָא, סַלְּקִין כֻּלְּהוּ נִשְׁמָתִין וּמִתְעַטְּרָן בְּעִטְרִין קַדִּישִׁין לְעֵילָּא. (וכד מתעטרן בההוא טבא אלין אינון בעליו דההוא טיבו ודאי) אוּף הָכִי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַזְמִין לְהַהוּא בַּר נָשׁ, וְדָא הוּא נִשְׁמְתָא אַחֶרֶת, וְאַף עַל גַּב דְּדָא זְמִינָא לֵיהּ, נִשְׁמְתָא דַּהֲוָת לֵיהּ בְּקַדְמִיתָא, שְׁאֵרָהּ דְקַדְמֵיתָא, כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע, כְּמָה דְּאִתְּמַר.

בָּכָה הַהוּא סָבָא כְּמִלְקַדְּמִין, וְאָמַר אִיהוּ לְנַפְשֵׁיהּ, סָבָא סָבָא, כַּמָּה יָגַעְתָּ לְאַדְבְּקָא מִלִּין קַדִּישִׁין אִלֵּין, וְהַשְׁתָּא תֵּימָא לוֹן בְּרִגְעָא חֲדָא. אִי תֵּימָא דְּתֵיחָס עָלַיְיהוּ עַל אִינּוּן מִלִּין וְלָא תֵּימָא לוֹן, הָא כְּתִיב (משלי ג) אַל תִּמְנָע טוֹב מִבְּעָלָיו בִּהְיוֹת לְאֵל יָדְךָ לַעֲשׂוֹת.

מַאי אַל תִּמְנָע טוֹב מִבְּעָלָיו. אֶלָּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּכְּנְסֶת יִשְׂרָאֵל אִינּוּן הָכָא. דְּהָא בְּכָל אֲתָר דְּמִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא אַמְרִין, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּכְּנְסֶת יִשְׂרָאֵל אִינּוּן תַּמָן, וְצַיְיתֵי לוֹן. וּכְדֵין, הַהוּא אִילָנָא דְּטוֹב וָרָע, בְּשַׁעֲתָא דְּאַזְלִין מִתַּמָּן, וְצַיְיתוּ אִינּוּן מִלִּין, הַהוּא סִטְרָא דְּטוֹב אִתְגַּבָּר, וְאִסְתַּלָּק לְעֵילָּא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּכְּנְסֶת יִשְׂרָאֵל מִתְעַטְּרָן בְּהַהוּא טוֹב, וְאִלֵּין אִינּוּן בְּעָלָיו דְּהַהוּא טוֹב.

סָבָא סָבָא, אַתְּ אָמַרְתְּ מִלִּין אִלֵּין, וְלָא יָדַעְתְּ אִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הָכָא, וְאִי אִלֵּין דְּקַיְימֵי הָכָא זַכָּאִין לְמִלִּין אִלֵּין. לָא תִּדְחַל סָבָא, דְּהָא הֲוֵית בְּכַמָּה קְרָבִין דְּגַבְרִין תַּקִּיפִין, וְלָא דָּחִילַת, וְהַשְׁתָּא אַנְתְּ דָּחִיל, אֵימָא מִילָךְ, דְּהָא וַדַּאי הָכָא אִיהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּכְּנְסֶת יִשְׂרָאֵל, וְזַכָּאִין אִינּוּן אִלֵּין דְּהָכָא. וְאִי לָאו הָכִי, לָא אַעֲרַעְנָא בְּהוּ, וְלָא שָׁרֵינָא בְּאִלֵּין מִלִּין. אֵימָא מִלּוּלָךְ סָבָא, אֵימָא בְּלָא דְּחִילוּ.

פָּתַח וְאָמַר, (תהלים קד) יְיָ' אֱלהַי גָּדַלְתָּ מְאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. יְיָ' אֱלהַי: (ט' ע''א, רי''ו ע''ב) דָּא שֵׁירוּתָא דִּמְהֵימְנוּתָא, סְלִיקוּ דְּמַחֲשָׁבָה, וְעָלְמָא דְּאָתֵי, רָזָא חֲדָא בְּלָא פִּרוּדָא. גָּדַלְתָּ: דָּא שֵׁירוּתָא, יוֹמָא קַדְמָאָה, וְאִינּוּן יוֹמִין עַתִּיקִין, סִטְרָא דִּימִינָא. מְאֹד: דָּא (ס''ח ע''ב) הוּא סִטְרָא דִּשְׂמָאלָא.

הוֹד וְהָדָר לָבַשְׁתָּ: אִלֵּין תְּרֵין בַּדֵּי (ויחי רכ''ב) עֲרָבוֹת. עַד הָכָא, כֵּיוָן דְּמָטָא לְגוֹ אִילָנָא דְּחַיֵּי, אִתְטָמַּר, וְלָא אִסְתַּלָּק (ס''א ולא בעי) לְמֶהֱוֵי בְּמִנְיָינָא, בְּגִין הַהוּא מְאֹד. מַאי מְאֹד. שְׂמָאלָא, דְּכָל עַנְפִּין דִּלְתַתָּא וּבִכְלָלָא עֲנָפָא מְרִירָא חֲדָא. וְעַל דָּא אִתְטָמַּר הַהוּא אִילָנָא דְּחַיֵּי, וְלָא בָּעָא לְמֶהֱוִי בְּמִנְיָינָא דָּא, עַד דְּאַהֲדָר כְּמִלְּקַדְּמִין, וְשַׁבַּח בְּגַוְונָא אַחֲרָא.

וְאָמַר, עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָא דָּא שֵׁירוּתָא (דאור)
(Ⅰ)

*****

[98b]  
[...] le premier jour de la création. Et il ajouta (ibid.) : “ Et tu as étendu le ciel comme une tente. ” Le mot “ meod ” ne figure plus au milieu de ces paroles, parce que le côté gauche a été absorbé par le côté droit, pour éclairer aussi le ciel. Il ajoute encore (ibid.) : “ Tu couvres d’eaux les parties élevées. ” Ces paroles signifient qu’aussitôt cet état des choses établi, l’Arbre de Vie sortit avec joie du Jardin de l’Éden, et les deux rameaux des saules prirent racine dans l’eau qui coulait au pied de cet Arbre (21).
C’est pourquoi l’Écriture (Jér., XVII, 8) dit : “ ... Qui étend ses racines vers l’eau qui l’humecte. ” Tel est également le sens mystérieux renfermé dans les paroles de l’Écriture (Ps., XLVI, 5) : “ Un fleuve abondant (pelagav) réjouit la cité d’Élohim. Le Très-Haut a sanctifié et s’est consacré son tabernacle. Élohim est au milieu d’elle ; aussi sera-t-elle inébranlable ; Élohim la protégera dès le grand matin. ” Le mot “ pelagav ” désigne les racines des deux rameaux de saules plongées dans les eaux qui coulent aux pieds de l’Arbre de Vie. Enfin les paroles : “ Tu montes sur les nuées ” désignent Michel et Gabriel. Les mots : “ Tu marches sur les ailes des vents ” désignent Raphaël, qui accourt pour apporter la guérison au monde. Le vieillard, se parlant à lui-même, s’écria : Vieillard, vieillard, puisque tu sais toutes ces choses, parle sans crainte et fais répandre la lumière qui se dégage des paroles sortant de ta bouche. Les collègues écoutaient avec ravissement les saintes paroles du vieillard.
Mais voici que le vieillard s’écria : Vieillard, vieillard, fais attention ; car tu t’es jeté à la nage dans le grand océan ! Tache d’en sortir. “ Et (Ex., XXI, 10) s’il fait épouser à son fils une autre femme, il donnera à la fille ce qui lui est dû pour son mariage, et des vêtements, et il ne lui refusera pas le prix qui est dû à sa virginité. ” Beaucoup de mystères concernant les transmigrations des âmes sont renfermés dans ces paroles. C’est dans l’interprétation suivante qu’on va révéler des mystères concernant la transmigration des âmes, mystères connus des initiés dès les temps les plus reculés. Ces mystères n’ont pas encore été révélés aux profanes, et pourtant ils sont conformes à la plus stricte vérité ; car on ne doit s’écarter de la voie de la vérité pas même de l’épaisseur d’un cheveu. Remarquons d’abord que toutes les âmes des prosélytes, après qu’elles ont quitté ce bas monde, s’envolent du Paradis par une voie mystérieuse. Où vont-elles ?
La Loi nous dit que la succession d’un prosélyte doit être considérée comme un bien vacant et que, par conséquent, elle devient la propriété du premier occupant. Cette loi est l’image de ce qui arrive à l’âme du prosélyte. Toutes les âmes saintes et supérieures que le Saint, béni soit-il, a destinées à descendre en ce bas monde, en attendant l’heure fixée pour la descente, quittent, à des époques déterminées, la région supérieure qui est leur résidence, et descendent dans le Paradis pour s’y délecter (22). Là, elles rencontrent les âmes des prosélytes (23) ainsi que d’autres âmes inférieures, lesquelles, une fois revenues de la terre, ne peuvent s’élever plus haut que le Paradis. Les âmes supérieures s’emparent alors de ces âmes inférieures, et s’en font des enveloppes. Chaque âme supérieure se trouve ainsi enveloppée, comme d’un habit, d’une âme inférieure.
Cependant elle ne garde l’enveloppe que durant son séjour dans le Paradis ; mais elle en est dépouillée toute les fois qu’elle quitte le Paradis pour monter dans la région supérieure ; car, dans cette région, les âmes supérieures ne peuvent pas conserver leurs enveloppes(24). Ainsi, les âmes supérieures ne peuvent descendre dans le Paradis qu’entourées d’une enveloppe ; et ce sont les âmes inférieures, celles qui ne peuvent jamais s’élever au-dessus du Paradis, qui leur servent d’enveloppes. Pour que l’on ne croie pas que cette transformation de l’âme inférieure en enveloppe est une dégradation, et que cette âme ainsi transformée jouit moins du bonheur céleste qu’auparavant lorsqu’elle formait une âme distincte, l’Écriture (Ex., XXI, 10) nous dit : “ Et s’il fait épouser à son fils une autre femme, il donnera à la fille ce qui lui est dû pour son mariage, et des vêtements, et il ne lui refusera pas le prix qui est dû à sa virginité. ” Le vieillard se mit de nouveau à pleurer, et, se parlant à lui-même, il s’écria : O vieillard, vieillard, tu dois pleurer et verser des larmes à chaque parole que tu prononces. Mais le Saint, béni soit-il, et sa sainte Schekhina savent bien que, si je prononce ces paroles, c’est pour la gloire du Saint, béni soit-il, et de sa sainte Schekhina qui sont les Maîtres de ces paroles de l’Écriture.
Les paroles de l’Écriture sont comparables aux âmes supérieures qui descendent en ce bas monde. L’âme supérieure ne peut entrer dans un corps que lorsqu’elle s’est enveloppée préalablement d’une âme inférieure, laquelle lui sert en quelque sorte de nourriture. Or, quand le profane regarde un homme, il n’en voit que le corps. Le sage en aperçoit aussi l’enveloppe de l’âme. Quant à l’âme elle-même, Dieu seul la connaît. Dans chaque parole de l’Écriture, le Saint, béni soit-il, a caché un mystère suprême qui constitue l’âme du mot, et d’autres mystère s moins profonds, qui constituent l’enveloppe du premier mystère. L’homme profane ne voit dans chaque mot que le corps, c’est-à-dire le sens littéral. Par contre, les hommes clairvoyants voient dans chaque mot l’enveloppe qui en entoure l’âme et, à travers cette enveloppe, ils entrevoient l’âme, bien que la vue claire et nette de cette âme leur soit impossible. Le Saint, béni soit-il, a plusieurs fois répété le précepte relatif aux ménagements dus au prosélyte ; et cela en raison de la sainte descendance dont le prosélyte est parfois la souche. Il en est de même de la parole de l’Écriture, qu’on doit respecter même prise au sens littéral, en raison du mystère qu’elle cache, mais qui sort parfois de sa gaine, c’est-à-dire que les initiés entrevoient parfois à travers le sens littéral qui en constitue la gaine [...]

דְּיוֹמָא קַדְמָאָה. נוֹטֶה שָׁמַיִם, הָכָא אִתְכְּלִיל שְׂמָאלָא, וְלָא אָמַר מְאֹד, אִתְכְּלִיל שְׂמָאלָא בִּימִינָא, לְמֶהוֵי נָהִיר בִּכְלָלָא דְּשָׁמַיִם. (תהילים ק״ד:ג׳) הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו, הָכָא נָפִיק בְּחֶדְוָה הַהוּא אִילָנָא דְּחַיֵּי, נָהָר דְּנָפִיק מֵעֵדֶן, וְאִשְׁתְּרָשׁוּ בֵּיהּ בְּמֵימוֹי אִינּוּן תְּרֵי בַּדֵּי עֲרָבוֹת, דְּאִינּוּן גַּדְלִין בְּמֵימוֹי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (נ''א ההוא אילנא דחיי ואשתרשו ביה אינון תרי בדי ערבות, דאינון גדלין במימוי וההוא נהרז דנפיק מעדן ודא הוא) הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו. מַאן עֲלִיּוֹתָיו. אִלֵּין בַּדֵּי עֲרָבוֹת.

וְדָא הוּא דִּכְתִּיב, (ירמיה יז) וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו. וְדָא הוּא רָזָא דִּכְתִּיב, (תהלים מו) נָהָר פְּלָגָיו יְשַׂמְחוּ עִיר אֱלהִים. מַאן פְּלָגָיו. אִלֵּין אִינּוּן שָׁרָשָׁיו. וְהָכִי אִקְרוּן, עֲלִיּוֹתָיו, שָׁרָשָׁיו, פְּלָגָיו, כֻּלְּהוּ אִשְׁתְּרָשׁוּ בְּאִינּוּן מַיִין דְּהַהוּא נָהָר. (תהלים קד) הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ. דָּא מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל, אִלֵּין הֵם עָבִים. הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ, לְמֵיהַב אַסְוָותָא לְעָלְמָא, וְדָא אִיהוּ רְפָאֵל. מִכָּאן וּלְהָלְאָה עוֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת וְגוֹ'. סָבָא סָבָא, אִי כָּל הָנֵי יָדַעְתְּ, אֵימָא וְלָא תִּדְחַל, אֵימָה מִילָךְ וְיִנְהֲרוּן מִלִּין דְּפוּמָךְ. חַדּוּ חַבְרַיָּיא, וַהֲווּ צַיְיתִין בְּחֶדְוָה לְמִלּוֹי קַדִּישִׁין. אָמַר אִי סָבָא אִי סָבָא, בְּמָה עַיְילַת גַּרְמָךְ, עָאלַת בְּיַמָּא רַבָּא, אִית לָךְ לְשַׁטְּטָא וְּלְנָפְקָא מִתַּמָּן. (שמות כא) אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ, כַּמָּה גִּלְגּוּלִין עַתִּיקִין הָכָא, דְּלָא אִתְגַּלּוּן עַד הָאִידָּנָא, וְכֻלְּהוּ קְשׁוֹט כְּדְקָא יֵאוֹת, דְּלֵית לְאַסְטָאָה מֵאֹרַח קְשׁוֹט, אֲפִילּוּ כִּמְלא נִימָא. בְּקַדְמִיתָא (נ''א השתא) אִית לְאִתְּעָרָא, (צ''ה ע''ב) נִשְׁמָתִין דְּגִיּוֹרִין כֻּלְּהוּ, פַּרְחָן מִגּוֹ גִּנְתָּא דְּעֵדֶן בְּאֹרַח סָתִים, כַּד מִסְתַּלְּקָן מֵהַאי עָלְמָא, נִשְׁמָתְהוֹן דְּקָא רְוָוחָא מִגּוֹ גִּנְתָּא דְּעֵדֶן, לְאָן אֲתָר תַּיְיבִין.

אֶלָּא תָּנֵינָן, מַאן דְּנָטִיל וְאָחִיד בְּנִכְסֵי גִּיּוֹרִין בְּקַדְמִיתָא, זָכֵי בְּהוּ. אוּף הָכִי כָּל אִינּוּן נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין עִלָּאִין, דְּקָא זַמִּין לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְתַתָּא כִּדְקָאמְרַן, כֻּלְּהוּ נָפְקִין לְזִמְנִין יְדִיעָן. (וסלקין) (בראשית ל''ה ע''ב) בְּגִין לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא בְּגַּן עֵדֶן, (דלעילא) וּפַגְעָן בְּאִינּוּן נִשְׁמָתִין דְּגִיּוֹרִין, מַאן דְּאָחִיד בְּהוּ מֵאִלֵּין נִשְׁמָתִין, (דסלקין) אָחִיד בְּהוּ וְזָכֵי בְּהוּ, וּמִתְלַבְּשָׁן בְּהוּ, וְסַלְּקִין. וְכֻלְּהוּ קַיְימֵי בְּהַאי לְבוּשָׁא וְנַחְתּוּ גּוֹ גִּנְתָּא בִּלְבוּשָׁא דָּא. בְּגִין דִּבְגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, לָא קַיְּימָאן תַּמָּן, אֶלָּא בִּלְבוּשָׁא, כָּל אִינּוּן דְּקַיְימֵי תַּמָּן.

אִי תֵּימָא, דִּבְגִין הַאי לְבוּשָׁא, גַּרְעָן אִינּוּן נִשְׁמָתִין מִכָּל עִנּוּגָא דְּהֲוָה לוֹן בְּקַדְמִיתָא. הָא כְּתִיב, אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעוֹנָתָהּ לא יִגְרָע. בְּגִנְתָּא קַיְימֵי בִּלְבוּשֵׁי דָּא, דְּקַדְמָן לְאַחֲדָא בְּהוּ וְזָכֵי בְּהוּ, וְכַד סַלְּקִין לְעֵילָּא, מִתְפַּשְּׁטָן מִנֵּיהּ, דְּהָא תַּמָּן לָא קַיְימָן (קפ''ו ע''ב, ר''י ע''ב, רכ''ט, נ', נ''ח, ס''ז) בִּלְבוּשָׁא.

בָּכָה הַהוּא סָבָא כְּמִלְּקַדְּמִין, וְאָמַר לְנַפְשֵׁיהּ, סָבָא סָבָא, בְּוַדַּאי אִית לָךְ לְמִבְכֵּי, בְּוַדַּאי אִית לָךְ לְאוֹשָדָא דִּמְעִין, עַל כָּל מִלָּה וּמִלָּה, אֲבָל גַּלֵּי קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ קַדִּישָׁא, דַּאֲנָא בִּרְעוּ דְּלִבָּא, וּבְפוּלְחָנָא דִּלְהוֹן קָאמֵינָא, בְּגִין דְּאִינּוּן בְּעָלָיו דְּכָל מִלָּה, וּמִתְעַטְּרָן בְּהוּ.

כָּל אִינּוּן נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין, כַּד נַחְתֵּי לְהַאי עָלְמָא, בְּגִין לְמִשְׁרֵי כָּל חַד עַל דּוּכְתַּיְיהוּ, דְּאִתְחָזוּן בְּהוּ, לִבְנִי נָשָׁא. כֻּלְּהוּ נַחְתֵּי מִתְלַבְּשָׁן בְּאִינּוּן נִשְׁמָתִין דְּקָא אַמָרָן, וְהָכִי עָאלִין בְזַרְעָא קַדִּישָׁא. וּבְמַלְבּוּשָׁא דָּא, קַיְימֵי לְאִשְׁתַּעְבְּדָא מִנַּיְיהוּ בְּהַאי עָלְמָא. וְכַד אִשְׁתַּאֲבָן אִינּוּן מַלְבּוּשִׁין מִמִּלִּין דְּהַאי עָלְמָא, אִינּוּן נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין, אִתְּזְנָן (נ''א אתהנון) מֵרֵיחָא דְּקָא אֲרִיחָא, מִגּוֹ לְבוּשֵׁיהוֹן אִלֵּין.

קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּל מִלִּין סְתִימִין דְּאִיהוּ עָבִיד, עָאל לוֹן בְּאוֹרַיְיתָא קַדִּישָׁא, וְכֹלָּא אִשְׁתְּכַח בְּאוֹרַיְיתָא, וְהַהִיא מִלָּה סְתִימָא גַּלֵּי לָהּ אוֹרַיְיתָא, וּמִיָּד אִתְלַבְּשָׁא בִּלְבוּשָׁא אַחֲרָא, וְאִתְטָמַּר תַּמָּן, וְלָא אִתְגְּלֵי. וְחַכִּימִין דְּאִינּוּן מַלְיָין עַיְינִין, אַף עַל גַּב דְּהַהִיא מִלָּה אַסְתִּים בִּלְבוּשָׁה (תמן), חָמָאן לָהּ מִגּוֹ לְבוּשָׁה, וּבְשַׁעֲתָא דְּאִתְגְלֵי הַהִיא מִלָּה עַד לָא תֵּיעוּל בִּלְבוּשָׁא, רָמָאן בָּהּ פְּקִיחוּ דְּעֵינָא, וְאַף עַל גַּב דְּמִיָּד אַסְתִּים, לָא אִתְאֲבִיד מֵעֵינַיְיהוּ. (נ''א מינייהו)

בְּכַמָּה דּוּכְתִּין אַזְהַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל גִּיּוֹרָא, (בגין) דְּזַרְעָא קַדִּישָׁא, יִזְדָּהֲרוּן בֵּיהּ, וּלְבָתַר נָפִיק מִלָּה סְתִימָא מִנַּרְתִּקָהּ.
(Ⅰ)

*****

[99a]  
[...] L’Écriture elle-même se plaît souvent à dépouiller les mystères de leurs enveloppes : mais à peine fait-elle sortir le mystère de sa gaine, qu’elle s’empresse de l’y faire entrer et de la cacher. Ainsi, elle fait sortir le mystère de sa gaine lorsqu’elle dit (Ex., XXIII, 9) : “ Vous connaissez l’âme de l’étranger converti. ” Mais elle fait rentrer ce mystère immédiatement dans la gaine, lorsqu’elle ajoute (ibid.) : “ ... Car vous étiez vous-mêmes étrangers dans l’Égypte. ” Or, le sens véritable des mots : “ Vous connaissez l’âme de l’étranger ” est celui-ci : Même les initiés ne connaissent que l’enveloppe de l’âme supérieure, enveloppe formée de l’âme d’un étranger converti ou d’une autre âme inférieure. Le vieillard commença en outre à parler de la manière suivante : Il est écrit (Ex., XXIV, 18) : “ Et Moïse entra dans la nuée, et monta sur la montagne. ” Que signifie “ nuée ” ?
Mais il est écrit : “ Je mis mon arc dans la nuée. ” Qu’est-ce-que l’Écriture désigne par le mot “nuée ” ? Une tradition (25) nous apprend que le degré de l’essence divine appelé “ Arc ”, se dépouilla de son habit et en revêtit Moïse, et que c’est grâce à cette enveloppe que Moïse put monter sur la montagne, y voir tout ce qu’il a vu et y goûter tout le bonheur céleste. Le vieillard était arrivé à cet endroit de son discours, lorsque les collègues vinrent se prosterner devant lui ; ils lui dirent en pleurant de joie : Si nous n’étions venus en ce monde que pour entendre ces paroles de ta bouche, notre existence n’aurait pas été inutile. Le vieillard reprit : Sachez, ô collègues, que je n’ai pas commencé mon discours pour m’arrêter au bout de peu de paroles ; à mon âge on n’a pas l’habitude de faire beaucoup de bruit pour peu de chose. O combien égaré est l’esprit des hommes qui n’entendent pas le sens véritable des paroles de l’Écriture, bien que celle-ci le fasse entendre chaque jour d’une voix douce aux hommes ! Ainsi que je viens de le dire, l’Écriture se plaît parfois à faire sortir le mystère de sa gaine ; mais elle ne le fait que pour un instant ; et à peine l’a-t-elle fait sortir de sa gaine, qu’elle s’empresse de l’y renfermer de nouveau. Mais, même aux rares endroits où l’Écriture découvre les mystères, ceux-ci ne sont bien saisis que par les initiés. La chose peut être comparée à une belle fille renfermée dans un palais. Cette fille a un amant ; mais personne ne connaît l’amour de celui-ci, excepté la
belle fille. Comme l’amant, poussé par le désir de voir sa bien-aimée, passe souvent deyant le palais en jetant ses regards de tous les côtés, la fille se décide à pratiquer une petite ouverture dans le mur de son palais et, au moment où elle voit passer son amant, elle approche son visage, pour un petit instant, de l’ouverture, et l’en retire immédiatement. Toutes les personnes qui passent devant le palais, en même temps que l’amant, ne voient point le visage de la belle fille, excepté l’amant, parce qu’il est le seul dont les regards, le cœur et l’âme soient dirigés vers la bien-aimée. Il en est de même de l’Écriture ; elle ne révèle ses mystères qu’à ses amants. Les non-initiés passent à côté, sans rien voir. Mais aux initiés dont les regards, le cœur et l’âme sont dirigés vers la bien-aimée Écriture, celle-ci daigne se montrer pour un court instant (26).
Remarquez que l’Écriture procède à l’égard de l’homme de la manière suivante : D’abord elle lui fait signe d’approcher. Si l’homme ne comprend pas ce signe, elle l’appelle “ insensé ”, ainsi qu’il est écrit (Prov., IX, 4) : “ Quiconque est insensé, qu’il vienne à moi, etc. ” Lorsque l’homme s’approche d’elle, elle lui parle à travers le rideau qui le sépare encore d’elle. L’homme commence alors à la comprendre petit à petit. L’homme se trouve alors à l’interprétation syllogistique. Ensuite, elle parle à l’homme à travers un voile transparent. L’homme est alors arrivé à l’interprétation symbolique. Enfin, quand l’habitude a rendu l’homme familier avec l’Écriture, celle-ci se montre à lui face à face et lui révèle les mystères qu’elle cache depuis le commencement des temps. C’est alors seulement [...]

וְכֵיוָן דְּאִתְגְלֵי אַהְדָּר לְנַרְתִּקָהּ מִיָּד, וְאִתְלָבַשׁ תַּמָּן.

כֵּיוָן דְּאַזְהַר עַל גִּיּוֹרָא בְּכָל אִינּוּן דּוּכְתִּין, נָפַק מִלָּה מִנַּרְתִּקָהּ וְאִתְגְּלֵי, וְאָמַר (שמות כ״ג:ט׳) וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵר. מִיָּד עָאלַת לְנַרְתִּקָהּ, וְאָהַדְרַת בִּלְבוּשָׁה וְאִתְטַמְּרַת, דִּכְתִּיב כִּי גֵּרִים היִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, דְּחָשִׁיב קְרָא, דִּבְגִין דְּאִתְלְבַּשׁ מִיָּד, לָא הֲוָה מַאן דְּאַשְׁגַּח בָּהּ. בְּהַאי נֶפֶשׁ הַגֵר, יַדְעַת נִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא בְּמִלִּין דְּהַאי עָלְמָא, וְאִתְהֲנִיאַת (ואשתאבת) מִנַּיְיהוּ.

פָּתַח הַהוּא סָבָא וְאָמַר, (שמות כ״ד:י״ח) וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וְגוֹ', עָנָן דָּא מַאי הִיא. אֶלָּא דָּא הוּא דִּכְתִּיב, (בראשית ט׳:י״ג) אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן. תָּנֵינָן, דְּהַהוּא קֶשֶׁת אַשְׁלַחַת לְבוּשׁוֹי, וְיָהִיב לוֹן לְמֹשֶׁה, (רכ''ט ע''א) וּבְהַהוּא לְבוּשָׁא סָלִיק מֹשֶׁה לְטוּרָא וּמִנֵּיהּ חָמָא מַה דְּחָמָא, וְאִתְהֲנֵי מִכֹּלָּא. עַד הַהוּא אֲתָר, אָתוּ אִינּוּן חַבְרַיָּיא, וְאִשְׁתְּטָחוּ קָמֵיהּ דְּהַהוּא סָבָא, וּבָכוּ וְאָמְרוּ, אִלְמָלֵא לָא אֲתֵינָא לְעָלְמָא, אֶלָּא לְמִשְׁמַע מִלִּין אִלֵּין מִפּוּמָךְ דַּי לָן.

אָמַר הַהוּא סָבָא, (אם אחרת יקח לו) חַבְרַיָּיא, לָאו בְּגִין דָּא בִּלְחוֹדוֹי שָׁרֵינָא מִלָּה, דְּהָא סָבָא כְּגִינִי, לָאו בְּמִלָּה חֲדָא עָבִיד קִישׁ קִישׁ, וְלָא קָרֵי, כַּמָּה בְּנֵי עָלְמָא בְּעִרְבּוּבְיָא בְּסָכְלְתָנוּ דִּלְהוֹן, וְלָא חָמָאן בְּאֹרַח קְשׁוֹט בְּאוֹרַיְיתָא, וְאוֹרַיְיתָא קָרֵי בְּכָל יוֹמָא בִּנְהִימוּ (נ''א ברחימו) לְגַבַּיְיהוּ, (דבני נשא) וְלָא בָּעָאן לְאָתָבָא רֵישָׁא.

וְאַף עַל גַּב דַּאֲמֵינָא, דְּהָא אוֹרַיְיתָא מִלָּה נָפְקָא מִנַּרְתִּקָהּ, וְאִתְחֲזִיאַת זְעֵיר, וּמִיָּד אִתְטַמָּרַת. הָכִי הוּא וַדַּאי. וּבְזִמְנָא דְּאִתְגְּלִיאַת מִגּוֹ נַרְתִּקָהּ וְאִתְטַמְּרַת מִיָּד, לָא עַבְדַת דָּא, אֶלָּא לְאִינוּן דְּיַדְעִין בָּהּ, וְאִשְׁתְּמוֹדְעָאן בָּהּ.

מָשָׁל לְמִדַּת הַדִּין, לִרְחִימָתָא, דְּאִיהִי (צ''ה ע''א) שַׁפִּירְתָּא בְּחֵיזוּ, וּשְׁפִירְתָּא בְּרֵיוָא, וְאִיהִי טְמִירְתָּא בִּטְמִירוּ גּוֹ הֵיכָלָא דִּילָהּ, וְאִית לָהּ רְחִימָא יְחִידָאָה, דְּלָא יַדְעִין בֵּיהּ בְּנֵי נָשָׁא, אֶלָּא אִיהוּ בִּטְמִירוּ. הַהוּא רְחִימָא, מִגּוֹ רְחִימָא דְּרָחִים לָהּ עָבַר לִתְרַע בֵּיתָה תָּדִיר, זָקִיף עֵינוֹי לְכָל סְטָר. אִיהִי, יַדְעַת דְּהָא רְחִימָא אַסְחַר תְּרַע בֵּיתָה תָּדִיר, מָה עַבְדַת, פָּתְחַת פִּתְחָא זְעֵירָא בְּהַהוּא הֵיכָלָא טְמִירָא, דְּאִיהִי תַּמָּן, וּגְלִיאַת אַנְפָּהָא לְגַבֵּי רְחִימְאָה, וּמִיָּד אִתְהַדְּרַת וְאִתְכַּסִיאַת. כָּל אִינּוּן דַּהֲווֹ לְגַבֵּי רְחִימָא, לָא חָמוּ וְלָא אִסְתַּכָּלוּ, בַּר רְחִימָא בִּלְחוֹדוֹי, וּמֵעוֹי וְלִבֵּיהּ וְנַפְשֵׁיהּ אָזְלוּ אֲבַתְרָהּ. וְיָדַע דְּמִגּוֹ רְחִימוּ דִּרְחִימָת לֵיהּ, אִתְגְּלִיאַת לְגַבֵּיהּ רִגְעָא חֲדָא, לְאִתְּעָרָא (ס''א לגביה רחימו ליה). הָכִי הוּא מִלָּה דְּאוֹרַיְיתָא, לָא (ר''ל ע''ב) אִתְגְּלִיאַת, אֶלָּא לְגַבֵּי רְחִימְאָה. יַדְעַת אוֹרַיְיתָא, דְּהַהוּא חַכִּימָא דְּלִבָּא אַסְחַר לִתְרַע בֵּיתָה כָּל יוֹמָא, מָה עַבְדַת, גְּלִיאַת אַנְפָּהָא לְגַבֵּיהּ, מִגּוֹ הֵיכָלָא, וְאַרְמִיזַת לֵיהּ רְמִיזָא, וּמִיָּד אָהַדְרַת לְאַתְרָהּ וְאִתְטַמְּרַת. כָּל אִינּוּן דְּתַמָּן, לָא יַדְעֵי, וְלָא מִסְתַּכְּלֵי, אֶלָּא אִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי, וּמֵעוֹי וְלִבֵּיהּ וְנַפְשֵׁיהּ אָזִיל אֲבַתְרָהּ. וְעַל דָּא, אוֹרַיְיתָא אִתְגְּלִיאַת וְאִתְכַּסִּיאַת, וְאַזְלַת בִּרְחִימוּ לְגַבֵּי רְחִימְהָא, לְאִתְּעָרָא בַּהֲדֵיהּ רְחִימוּ.

תָּא חֲזֵי, אָרְחָא דְּאוֹרַיְיתָא כַּךְ הוּא, בְּקַדְמִיתָא כַּד שַׁרְיָא לְאִתְגַּלָּאָה לְגַבֵּי בַּר נָשׁ, (ברגעא) אַרְמִיזַת לֵיהּ בִּרְמִיזוּ, אִי יָדַע טָב. וְאִי לָא יָדַע, שַׁדְרַת לְגַבֵּיהּ, וְקָרָאתָ לֵיהּ פֶּתִי. וְאַמְרַת אוֹרַיְיתָא, לְהַהוּא דְּשַׁדְרַת לְגַבֵּיהּ, אִמְרוּ לְהַהוּא פֶּתִי, דְּיִקְרַב הָכָא, וְאִשְׁתָּעֵי בַּהֲדֵיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי ט) מִי פֶּתִי יָסוּר הֵנָּה חָסֵר לֵב וְגוֹ'. קָרִיב לְגַבָּהּ, שָׁרִיאַת לְמַלְּלָא עִמֵּיהּ, מִבָּתַר פָּרוֹכְתָּא דְּפַרְסָא לֵיהּ, מִלִּין לְפוּם אָרְחוֹי, עַד דְּיִסְתַּכַּל זְעֵיר זְעֵיר, וְדָא הוּא דְּרָשָׁא.

לְבָתַר, תִּשְׁתָּעֵי בַּהֲדֵיהּ, מִבָּתַר שׁוּשִׁיפָא דָּקִיק, מִלִּין דְּחִידָה, וְדָא אִיהוּ הַגָּדָה. לְבָתַר דְּאִיהוּ רָגִיל לְגַבָּהּ, אִתְגְּלִיאַת לְגַבֵּיהּ אַנְפִּין בְּאַנְפִּין, וּמְלִילַת בַּהֲדֵיהּ כָּל רָזִין סְתִימִין דִּילָהּ, וְכָל אָרְחִין סְתִימִין, דַּהֲווֹ בְּלִבְּאָה טְמִירִין, מִיּוֹמִין קַדְמָאִין. כְּדֵין
(Ⅰ)

*****

[99b]  
[...] que l’homme arrive à la connaissance parfaite de l’Écriture ; c’est alors qu’il devient maître de la maison, attendu que tous les mystères lui sont révélés sans qu’aucun d’eux lui reste caché. L’Écriture dit alors à l’homme : Tu vois que, dans les mêmes paroles où je t’ai montré auparavant un sens littéral, je te montre maintenant un sens mystique ; et de même que pour le sens littéral, toutes les paroles sont indispensables, sans que l’on puisse rien y ajouter et rien en retrancher, de même pour le sens mystique, toutes les paroles écrites sont indispensables, sans que l’on puisse y ajouter une seule lettre, ni en retrancher une seule lettre. C’est pour cette raison qu’il convient aux hommes de s’appliquer avec zèle à l’étude de l’Écriture et d’en devenir les amants, ainsi que cela a été dit précédemment.
Remarquez que l’Écriture (Ex., XXI, 10) dit : “ Et s’il fait épouser à son fils une autre femme... ” De grands mystères concernant la transmigration de l’âme sont cachés dans ces paroles. Car toutes les âmes transmigrent. Mais les hommes ne connaissent pas les voies du Saint, béni soit-il ; ils ne connaissent pas le maniement des balances de la justice céleste ; ils ne savent pas que les hommes sont jugés au ciel chaque jour et à chaque heure et que les âmes passent en jugement avant de descendre en ce bas monde et après lorsqu’elles en reviennent. Nombreux sont les cas de transmigration des âmes et nombreuses sont les vicissitudes par lesquelles le Saint, béni soit-il, fait passer un grand nombre d’âmes nues (27) et un grand nombre d’esprits nus, qui errent dans ce bas monde, faute de pouvoir pénétrer dans le palais du Roi. Combien de mondes sont bouleversés par suite de la transmigration des âmes, et combien nombreux sont les bouleversements qui arrivent dans notre monde par suite de ces mêmes transmigrations des âmes !
Mais tout cela échappe à la vue des hommes, qui ignorent que les âmes sont secouées comme la pierre de la fronde, ainsi qu’il est écrit (I Rois, XXV, 29) : “ Et l’âme de tes ennemis sera secouée et jetée bien loin comme la pierre lancée d’une fronde. ” Comme j’ai déjà commencé à divulguer des mystères, il faut que j’aille jusqu’au bout. Toutes (28) les âmes (Neschamoth) émanent du grand et puissant Arbre planté près du fleuve qui sort de l’Éden, alors que tous les esprits intellectuels (Rouhoth) émanent d’un autre arbre plus petit que le premier. L’âme émane d’une région supérieure, et l’esprit intellectuel d’une région inférieure ; ils s’unissent ensemble, à la façon de l’union du mâle et de la femelle ; et ce n’est qu’unis ensemble qu’ils luisent et qu’ils reflètent la lumière supérieure.
Lorsqu’ils sont unis, ils sont appelés “ lumière ” (ner), ainsi qu’il est écrit (Prov., XX, 27) : “ L’âme de l’homme est une lumière (ner) de Dieu. ” Le mot “ ner ” est formé des lettres initiales de “ Neschama ”, (âme) et de “ Rouah ” (esprit). L’âme et l’esprit, voilà le mâle et la femelle. Ils ne projettent de la lumière que quand ils sont unis ; séparés, ils n’ont point de lumière et ne portent pas le nom de “ ner ”. C’est pourquoi l’âme s’enveloppe de l’esprit durant son séjour dans le Palais caché de la région supérieure, ainsi qu’il est écrit (Is., LVII, 16) : “ Car l’esprit enveloppe devant moi, et c’est moi qui ai créé les âmes. ” L’Écriture ne dit pas “ ithâtoph ”, mais “ iaàtoph ”, parce que l’âme s’enveloppe déjà de l’esprit, pendant qu’elle habite encore la région supérieure. Comme dans ce Palais supérieur il n’y a point d’esprit vital (Nephesch), l’Écriture ne parle que de l’esprit intellectuel (Rouah) et de l’âme (Neschama), mais non pas de l’esprit vital, trop inférieur pour arriver dans la haute région dont parle l’Écriture.
De ce qui précède, il résulte que, lorsque l’âme supérieure descend de la région supérieure pour venir en ce bas monde, elle traverse le Paradis inférieur où elle accroche l’âme inférieure qui ne peut pas monter plus haut Elle descend donc sur la terre revêtue de son esprit originel ainsi que de l’âme inférieure. En même temps, revêtue de son esprit originel, l’âme supérieure arrive sur la terre avec un autre esprit occasionnel ; mais celui-ci ne peut pas entrer dans le corps qu’anime l’âme supérieure. Ainsi, l’esprit occasionnel qui, jadis, avait animé un corps disparu de ce bas monde sans avoir été au préalable purifié, c’est-à-dire sans avoir accompli sa mission sur la terre, erre dans l’immensité de l’espace, sans trouver le repos nulle part ; il roule ainsi d’un bout de l’univers à l’autre, telle une pierre de la fronde, jusqu’à l’heure où il rencontre un autre esprit qui lui procure la rédemption. L’esprit rédempteur accueille, dans le corps qu’il anime, l’esprit errant. Ce dernier s’attache de cette façon à l’esprit vital (Nephesch) et demeure uni avec l’autre esprit rédempteur. Mais que l’on ne croie pas que l’esprit rédempteur, en cédant la place à l’esprit errant, fasse perdre au corps son esprit primitif. Rien dans ce monde ne se perd pour toujours ; et il n’y a point de chose en ce monde, quelque insignifiante qu’elle soit, qui n’ait son heure et sa place où elle trouve un abri contre la perte complète. Cet esprit rédempteur n’est autre que l’esprit conjoint (29).
Comme ces deux esprits sont sortis unis de leur région céleste, il est naturel que l’un des conjoints ait pitié de l’autre quand il est en détresse, qu’il l’accueille et le transforme ainsi en une créature nouvelle, en lui associant un esprit nouveau et un corps nouveau. Mais, objectera-t-on, il n’y a pourtant aucun esprit nouveau en ce cas, puisque ces deux esprits étaient déjà unis lors de leur première descente sur la terre ! En effet, c’est ainsi. Cependant l’esprit est appelé “ nouveau ” parce qu’il ne trouve sa rédemption que grâce au concours de l’esprit conjoint. [...]

אִיהוּ בַּר נָשׁ שְׁלִים, בַּעַל תּוֹרָה וַדַּאי, מָארֵי דְּבֵיתָא, דְּהָא כָּל רָזִין דִּילָהּ גְּלִיאַת לֵיהּ, וְלָא רְחִיקַת, וְלָא כַּסִּיאַת מִינֵּיהּ כְּלוּם.

אָמְרָה לֵיהּ, חָמִית מִלָּה דִּרְמִזָא דְּקָא רָמִיזְנָא לָךְ בְּקַדְמִיתָא, כַּךְ וְכָךְ רָזִין הֲווֹ, כַּךְ וְכָךְ הוּא. כְּדֵין חָמֵי, (ס''א דעלאין) דְּעַל אִינּוּן מִלִּין לָאו לְאוֹסָפָא, וְלָאו לְמִגְרַע מִנַּיְיהוּ. וּכְדֵין פְּשָׁטֵיהּ דִּקְרָא, כְּמָה דְּאִיהוּ, דְּלָאו לְאוֹסָפָא וְלָא לְמִגְרַע אֲפִילּוּ אָת חַד. וְעַל דָּא, בְּנִי נָשָׁא אִצְטְרִיכוּ לְאִזְדַּהֲרָא, וּלְמִרְדַּף אֲבַתְרָא דְּאוֹרַיְיתָא, לְמֶהוֵי רְחִימִין דִּילָהּ, כְּמָה דְּאִתְּמַר.

תָּא חֲזֵי (שמות כ״א:י׳) אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ, גִּלְגּוּלִין דְּמִתְגַּלְגְּלָן בְּהַאי קְרָא, כַּמָּה רַבְרְבִין וְעִלָּאִין אִינּוּן, דְּהָא כָּל נִשְׁמָתִין עָאלִין בְּגִלְגּוּלָא. וְלָא יַדְעִין בְּנֵי נָשָׁא אָרְחוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְהֵיאַךְ קַיְּימָא טִיקְלָא, וְהֵיךְ אִתְדָּנוּ בְּנֵי נָשָׁא בְּכָל יוֹמָא, וּבְכָל עִידָּן, וְהֵיךְ נִשְׁמָתִין עָאלִין בְּדִינָא, עַד לָא יֵיתוּן לְהַאי עָלְמָא, וְהֵיךְ עָאלִין בְּדִינָא, לְבָתַר דְּנַפְקֵי מֵהַאי עָלְמָא.

כַּמָּה גִּלְגּוּלִין, וְכַמָּה עוֹבָדִין סְתִימִין, עָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בַּהֲדֵי כַּמָּה נִשְׁמָתִין עַרְטִילָאִין, וְכַמָּה רוּחִין עַרְטִילָאִין אַזְלִין בְּהַהוּא עָלְמָא, דְּלָא עָאלִין לְפַרְגּוֹדָא דְּמַלְכָּא. וְכַמָּה עָלְמִין אִתְהַפַּךְ בְּהוּ וְעָלְמָא דְּאִתְהַפָּךְ בְּכַמָּה פְּלִיאָן סְתִימִין. וּבְנֵי נָשָׁא לָא יַדְעִין, וְלָא מַשְׁגִּיחִין, וְהֵיךְ מִתְגַּלְגְּלִין נִשְׁמָתִין, כְּאַבְנָא בְּקוּסְפִּיתָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמואל א כ״ה:כ״ט) וְאֵת נֶפֶשׁ אוֹיְבֶיךָ יְקַלְעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע. (והואיל אתדכי לגלאה) הַשְׁתָּא אִית לְגַלָּאָה, דְּהָא כָּל (ויקרא כ''ט ע''א) נִשְׁמָתִין, מֵאִילָנָא רַבְרְבָא וְתַקִּיפָא דְּהוּא נָהָר דְּנָפִיק מֵעֵדֶן נַפְקֵי. וְכָל רוּחִין, מֵאִילָנָא אַחֲרָא זְעֵירָא נָפְקִין. נְשָׁמָה מִלְּעֵילָּא רוּחַ מִלְּתַתָּא, וּמִתְחַבְּרָן כַּחֲדָא, כְּגַוְונָא דְּדָכַר וְנוּקְבָּא. וְכַד מִתְחַבְּרָן כַּחֲדָא, כְּדֵין נְהִרִין נְהִירוּ עִלָּאָה. וּבְחִבּוּרָא דְּתַרְוַיְיהוּ אִקְרֵי נֵר. (משלי כ׳:כ״ז) נֵר יְיָ' נִשְׁמַת אָדָם. מַהוּ נ''ר. נְשָׁמָה רוּחַ. וְעַל חִבּוּרָא דְּתַרְוַיְיהוּ כַּחֲדָא אִקְרֵי נֵר, דִּכְתִּיב נֵר יְיָ' נִשְׁמַת אָדָם.

נְשָׁמָה וְרוּחַ: דְּכַר וְנוּקְבָּא לְאַנְהֲרָא כַּחֲדָא, וְדָא בְּלֹא דָּא, לָא נְהִרִין, וְלָא אִקְרֵי נֵר, וְכַד מִתְּחַבְּרָן כַּחֲדָא, אִקְרֵי כֹּלָּא נֵר. וּכְדֵין אִתְעַטָּף נְשָׁמָה בְּרוּחַ, לְקַיְּימָא תַּמָּן לְעֵילָּא, בְּהֵיכְלָא טְמִירָא, דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ז:ט״ז) כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף. יִתְעַטֵּף לָא כְּתִיב, אֶלָּא יַעֲטוֹף. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דִּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי, תַּמָּן לְעֵילָּא בְּגִנְתָּא, בְּהֵיכְלָא טְמִירָא, אִתְעַטָּף וְאִתְלָבַשׁ נְשָׁמָה בְּרוּחַ, כְּמָה דְּאִתְחָזֵי.

וְכֵיוָן דִּבְהַהוּא הֵיכָלָא, לָא הֲוֵי, וְלָא אִשְׁתַּמַּשׁ אֶלָּא בְּרוּחַ וּנְשָׁמָה, נֶפֶשׁ לָא אָתֵי לְתַמָּן, (נ''א מתמן) אֶלָּא מִתְלַבַשׁ בְּהַהוּא רוּחַ תַּמָּן, וְכַד נַחְתָּא לְגוֹ גַּן עֵדֶן דִּלְתַתָּא, (בהאי עלמא) אִתְלָבַשׁ בְּהַהוּא רוּחָא אַחֲרָא דַּאֲמֵינָא, הַהוּא דְּנָפִיק מִתַּמָּן, וַהֲוָה מִתַּמָּן, וּבְכֻלְּהוּ שַׁרְיָא בְּהַאי עָלְמָא, וְאִתְלָבַשׁ בְּהוּ.

הַהוּא רוּחַ דְּנָפִיק מֵהַאי עָלְמָא, דְּלָא אִתְרַבֵּי (דלא אתדכי) וְלָא אִתְפָּשַׁט בְּהַאי עָלְמָא. אַזְלָא בְּגִלְגּוּלָא, וְלָא אַשְׁכַּח נַיְיחָא, אִתִּי בְּגִלְגּוּלָא בְּעָלְמָא, כְּאַבְנָא בְּקוּסְפִיתָא, עַד דְּיִשְׁכַּח הַהוּא פָּרוֹקָא דְּיִפְרוֹק לֵיהּ, וְאַיְיתֵי לֵיהּ בְּהַהוּא מָאנָא מַמָּשׁ, דְּהֲוָה אִיהוּ אִשְׁתַּמַּשׁ בֵּיהּ, וְדָבִיק בֵּיהּ תָּדִיר רוּחֵיהּ וְנַפְשֵׁיהּ, וַהֲוַת בַּת זוּגֵיהּ, רוּחָא בְּרוּחָא, וְהַהוּא פָּרוֹקָא בָּנִי לֵיהּ כְּמִלְּקַדְּמִין.

וְהַהוּא רוּחָא דְּשָׁבַק וְאִתְדְּבַק בְּהַהוּא מָאנָא, לָא אִתְאֲבִיד. דְּהָא לֵית מִלָּה אֲפִילּוּ זְעֵירָא בְּעָלְמָא, דְּלָא הֲוֵי לֵיהּ אֲתָר וְדוּכְתָּא לְאִתְטַמְּרָא וּלְאִתְכַּנְּשָׁא תַּמָּן, וְלָא אִתְאֲבִיד לְעָלְמִין. וּבְּגִין כָּךְ, הַהוּא רוּחָא דְּשָׁבַק בְּהַהוּא מָנָא, תַּמָּן הוּא, וַדַּאי רָדִיף בָּתַר עִקָרָא וִיסוֹדָא דִּילֵיהּ, דְּקָא נָפִיק מִינֵּיהּ, וְאַיְיתֵי לֵיהּ, וּבָנֵי לֵיהּ בְּדוּכְתֵּיהּ, בַּאֲתָר דְּהַהוּא רוּחַ בַּת זוּגֵיהּ, (לך לך פ''ה ע''ב) דְּנַפְקַת בַּהֲדֵיהּ, וְאִתְבְּנֵי תַּמָּן כְּמִלְּקַדְּמִין. וְדָא אִיהוּ בִּרְיָה חַדְתָּא הַשְׁתָּא בְּעָלְמָא, רוּחָא חַדְתָּא וְגוּפָא חַדְתָּא.

וְאִי תֵּימָא, רוּחַ דָּא הוּא מַה דְּהֲוָה. הָכִי הוּא אֲבָל לָא אִתְבְּנֵי, אֶלָּא בְּגִין הַהוּא רוּחָא אַחֲרָא דְּקָא שָׁבַק בְּהַהוּא מָאנָא,
(Ⅰ)

*****

[100a]  
[...] Ici est caché un des plus grands mystères. Dans le livre d’Henoch, on lit ce qui suit : Quand il arrive qu’un corps nouveau est formé pour sauver l’esprit errant, ce corps commence par être animé par l’autre esprit, c’est-à-dire par l’esprit du conjoint qui accourt à l’aide de son frère en détresse ; et ce n’est qu’après que cet autre esprit attire l’esprit nu, c’est-à-dire l’esprit errant. Il en résulte donc que ce corps ainsi formé est animé de deux esprits qui ne font qu’un seul ; et quand ce corps mène une bonne vie, il est jugé digne d’étre animé par une âme supérieure, comme en possèdent les autres hommes. Mais voici qu’une autre question s’impose : Si l’homme formé des deux esprits fusionnés mène une bonne vie, lequel des deux corps sera ressuscité lors de la réurrection ? Est-ce que l’esprit errant retournera, au moment de la résurrection, dans le corps ancien, où il n’a pas accompli sa mission sur la terre, ou bien dans le deuxième corps, où il a trouvé son salut ? En tout cas, un des deux corps semble voué à la perte.
D’après le jugement de la foule, ce sera le premier corps qui ne ressuscitera point, puisqu’il n’était pas digne. D’après ce jugement de la foule, tout le bien que le premier corps a fait resterait sans récompense. Or, ceci n’est pas admissible. Même l’homme qui a transgressé certains commandements mérite une récompense pour ceux qu’il a observés, et même pour un seul. Or, nous savons que même les plus coupables en Israël ont à leur actif autant de bonnes œuvres que la grenade compte de noyaux. Donc, comment ce corps, bien qu’il n’ait point rempli sa mission sur la terre, peut-il être privé de la récompense pour les bonnes œuvres qu’il a accomplies ? ‘‘O collègues, collègues, ouvrez vos yeux. Je sais que vous aussi vous pensez que certains corps ne sont que des figurines qui n’ont point une durée éternelle, mais qui disparaissent sans laisser de trace. Gardez-vous de penser ainsi ; car une telle pensée n’est pas conforme à la vérité ; que Dieu nous préserve d’une pensée semblable ! Le vieillard continua à parler ainsi : Il est écrit (Ps ., CVI, 2) : “ Qui racontera les œuvres de la puissance du Seigneur, et qui fera entendre toutes ses louanges ? ” Il n’y a en effet personne au monde qui puisse exposer toutes les merveilles que le Saint, béni soit-il, accomplit si souvent en ce bas monde. Non, le premier corps ne sera pas perdu ; mais il ressuscitera à la fin des temps ; car il a souffert sur la terre : or, le Saint, béni soit-il, ne prive aucune créature de la récompense à laquelle elle a droit. Les seuls corps qui ne ressusciteront pas sont ceux des hommes qui auront abandonné la foi après l’avoir possédée, et ceux des hommes qui ne se sont pas inclinés pendant la récitation de “ Modim ” (30).
Le Saint, béni soit-il, transforme les corps de cette dernière catégorie d’hommes en corps d’animaux ; et, une fois privés de la forme majestueuse de l’homme, ces corps se perdent et n’ont plus une durée éternelle. Mais il n’en est point ainsi des corps des autres hommes. Cependant, quand l’esprit trouve son salut dans un deuxième corps, comment s’y prend le Saint, béni soit-il, pour ressusciter les deux corps à la fois ? D’après ce qui vient d’être exposé, le corps qu’anime l’esprit errant, c’est-à-dire le deuxième corps, est souvent animé de trois esprits : d’abord, celui du conjoint qui attire l’âme ou l’esprit de son époux ou épouse en détresse ; ensuite, l’esprit errant, et, enfin, l’esprit originel de l’âme nouvelle dont ce corps est jugé digne quand il mène une bonne vie, ainsi que cela a été dit précédemment. Or, ces trois esprits ne peuvent pas séjourner dans un seul et même corps lors de la résurrection. Il en résulte donc qu’à l’heure de la résurrection les deux esprits des deux conjoints retourneront dans leurs premiers corps. Quant au corps nouvellement formé, il sera animé par l’esprit originel de l’âme nouvelle dont ce corps a été jugé digne. En attendant l’heure de la résurrection, le Saint, béni soit-il, garde cet esprit originel derrière la fenêtre du Jardin de l’Éden. Bien que tous les corps soient destinés à être ressuscités, la peine des corps qui n’ont pas rempli leur mission ici-bas est très grande. On les fait descendre à la terre inférieure appelée “ Adamah ” (31), située près de l’ “ Arqa ”, où ils sont châtiés ; ensuite on les remonte sur notre terre appelée “ Thebel ”. Les corps errent ainsi d’une terre à l’autre ; tantôt ils montent, et tantôt ils descendent ; et ils ne trouvent de repos que le jour du sabbat, les jours de fête et au premier jour de chaque mois. C’est pour faire allusion aux diverses terres où le corps erre avant de trouver son salut, que l’Écriture se sert des termes [...]

הָכָא אִית רָזִין (ס''א רזא דרזין בההוא מאנא.) בְּסִפְרָא דְּחֲנוֹךְ, בִּנְיָינָא דָּא דְּאִתְבְּנֵי, לָא אִתְבְּנֵי, אֶלָּא בְּהַהוּא רוּחָא אַחֲרָא דְּשָׁבִיק תַּמָּן, בְּהַהוּא מָאנָא. וְכַד שָׁארֵי לְאִתְבְּנָאָה, דָּא מָשִׁיךְ אֲבַתְרֵיהּ דְּהַהוּא רוּחַ דְּאָזִיל עַרְטִילָאָה, וּמָשִׁיךְ לֵיהּ לְגַבֵּיהּ, וְתַמָּן תְּרֵי רוּחוֹת דְּאִינּוּן חַד. לְבָתַר, דָּא אִיהוּ רוּחַ, וְדָא אִיהוּ נְשָׁמָה, וְתַרְוַויְיהוּ חַד.

אִי זָכָה לְאִתְדַכְּאָה כְּדְקָא יֵאוֹת, תַּרְוַויְיהוּ אִינּוּן חַד, לְאִתְלַבְּשָׁא בְּהוּ נִשְׁמְתָא אַחֲרָא עִלָּאָה. כְּמָה דְּאִית לִשְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא, רוּחַ, דְּזַכָּאִין בְּהוּ נִשְׁמָתִין, אִינּוּן דְּקַדְמָן וְאֲחִידָן בְּהוּ, וְרוּחָא אַחֲרָא מִלְּעֵילָּא. וְנִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא אִתְלַבְּשָׁא בְּהוּ. אוּף הָכִי נָמֵי, מִדִּילֵיהּ מַמָּשׁ אִית תְּרֵין רוּחִין, בְּגִין לְאִתְלַבְּשָׁא בְּהוּ נְשָׁמָה עִלָּאָה.

יְהֵא לְדֵין גּוּפָא אַחֲרָא, דְּקָא אִתְבְּנֵי הַשְׁתָּא חַדְתָּא, הַהוּא גּוּפָא קַדְמָאָה דְּשָׁבַק, מָה אִתְעָבִיד מִנִּיהּ. אוֹ הַאי בְּרֵיקָנַיָּיא, אוֹ הַאי בְּרֵיקָנַיָּיא. לְפוּם סָכְלְתָנוּ דְּבַּר נָשׁ אִשְׁתְּמַע, דְּהַאי קַדְמָאָה דְּלָא אִשְׁתְּלִים בְּקַדְמִיתָא, אִתְאֲבִיד, הוֹאִיל וְלָא זָכָה. אִי הָכִי, לְמַגָּנָא אִשְׁתַּדַּל בְּפִקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, אוֹ אֲפִילּוּ בְּחַד מִנַּיְיהוּ. וְהָא אֲנָן יַדְעֵינָן, דְּאֲפִילּוּ רֵיקָנִין שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, כֻּלְּהוּ מַלְיָין מִצְוֹת כָּרִמּוֹן. וְגוּפָא דָּא, אַף עַל גַּב דְּלָא אִשְׁתְּלִים, לְאִתְרַבְּאָה, וּלְמִזְכֵּי וּלְמִסְגֵּי בְּעָלְמָא, פִּקּוּדִין אַחֲרָנִין דְּאוֹרַיְיתָא נָטַר, דְּלָא אִתְאֲבִידוּ מִנֵּיהּ, וְכִי לְמַגָּנָא הֲווֹ.

חַבְרַיָּיא חַבְרַיָּיא, פְּקִיחוּ עֵינַיְיכוּ, דְּהָא אֲנָא יְדַעְנָא, דְּהָכִי אַתּוּן סַבְרִין וְיַדְעִין, (נ''א סלקא דעתין) דְּכָל אִינּוּן גּוּפִין, צִיּוּנִין אִינּוּן בְּרֵיקָנַיָּיא, דְּלָא אִית לוֹן קִיּוּמָא לְעָלְמִין. לָאו הָכִי, וְחָס לָן לְאִסְתַּכְּלָא בְּאִלֵּין מִלִּין.

פָּתַח סָבָא וְאָמַר, (תהילים ק״ו:ב׳) מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ' יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ. מַאן הוּא בְּעָלְמָא, דְּיָכִיל לְמַלְּלָא גְּבוּרָן, דְּעָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעָלְמָא תָּדִיר. הַהוּא גּוּפָא קַדְמָאָה דְּשָׁבַק, לָא אִתְאֲבִיד, וְקִיּוּמָא לֶהוֵי לֵיהּ לְזִמְנָא דְּאָתֵי. דְּהָא עוֹנְשֵׁיהּ סָבַל בְּכַמָּה זִינִין, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא מְקַפֵּחַ אַגְרָא דְּשׁוּם בִּרְיָין דְּבָרָא, בַּר אִינּוּן דְּנַפְקוּ מִגּוֹ מְהֵימָנוּתָא דִּילֵיהּ, וְלָא הֲוָה בְּהוּ טָב לְעָלְמִין. וּבַר מֵאִינּוּן דְּלָא כָּרְעוּ בְּמוֹדִים, דְּהָנֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד מִנַּיְיהוּ בִּרְיָין אַחֲרָנִין, בְּגִין דְּלָא יִתְבְּנֵי הַהוּא גּוּפָא דִּיּוּקְנָא דְּבַר נָשׁ, וְלָא יְקוּם לְעָלְמִין. אֲבָל הָנֵי לָאו הָכִי.

מַה עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אִי הַהוּא רוּחַ, זָכֵי לְאִתְתָּקְנָא בְּהַאי עָלְמָא, בְּהַהוּא גּוּפָא אַחֲרָא, מֶה עָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. הַהוּא פָּרוֹקָא דְּקָא פָּרִיק לֵיהּ, הַהוּא רוּחַ דִּילֵיהּ דְּקָא אָעִיל תַּמָּן, וְשָׁתַף וְעָרַב בְּהַהוּא רוּחַ דְּהֲוָה בְּהַהוּא מָאנָא, וַדַּאי לָא אִתְאֲבִיד, וּמַה אִתְעָבִיד, דְּהָא תְּלַת רוּחִין תַּמָּן, (ס''א בההוא גופא אחרא ביה יקום ומה עביד קודשא בריך הוא. תא חזי ההוא פרוקא דקא פריק ליה. רוח דיליה הא אעיל המן ושביק ושחף וערב בההוא מאנא. וההוא רוחא קדמאה דהוא בההוא מאנא ואתדבק ביה ודאי אשתאר תמן ולא אתאביד ובגין כך ההוא רוחא דשבק בההוא מאנא ואתדבק תמן הוא רדיף בתר עיקרא דיליה ויסודא דיליה דקא נפיק מיניה ואייתיה ליה ובני ליה בדוכתיה באתר דהוות בת זוגיה. הא תלת רוחין תמן) חַד, דְּהֲוָה בְּהַהוּא מָאנָא, וְאִשְׁתְּאָר תַּמָּן. וְחַד, הַהוּא דְּאִתְמְשָׁךְ תַּמָּן דְּהֲוָה עַרְטִילָאָה. וְחַד, הַהוּא דְּאָעִיל תַּמָּן הַהוּא פָּרוֹקָא, וְאִתְעֲרַב בְּהוּ. לְמֶהוֵי בִּתְלַת רוּחִין אִי אֶפְשָׁר. וּמָה אִתְעָבִיד.

אֶלָּא, כָּךְ אִינּוּן גְּבוּרָן עִלָּאִין, דְּעָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. הַהוּא רוּחָא דְּאָעִיל תַּמָּן הַהוּא פָּרוֹקָא, בֵּיהּ אִתְלָבַשׁ הַהִיא נִשְׁמְתָא, בַּאֲתָר דִּלְבוּשָׁא דְּגִיּוֹרֵי, (והוא) וְהַהוּא רוּחָא עַרְטִילָאָה, דְּתָב תַּמָּן לְאִתְבְּנָאָה, לֶהוֵי לְבוּשָׁא לְנִשְׁמְתָא עִלָּאָה. וְהַהוּא רוּחַ דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא, דְּאִשְׁתְּאַר בְּהַהוּא מָנָא, פָּרַח מִתַּמָּן. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַזְמִין לֵיהּ אֲתָר, בְּגוֹ רָזִין כַּוִּין דְּטִנָרָא, דְּבָתַר כִּתְפוֹי דְגַּן עֵדֶן, וְאִתְטָמַּר תַּמָּן. וְאִסְתַּלָּק לְהַהוּא גּוּפָא קַדְמָאָה, דְּהוּא בְּקַדְמִיתָא. וּבְהַהוּא רוּחַ יְקוּם הַהוּא גּוּפָא, וְדָא אִיהוּ חַד דְּאִינּוּן תְּרֵין, דְּקָא אֲמֵינָא (לעילא).

אֲבָל הַהוּא גּוּפָא, עַד דְּלָא יְקוּם, עוֹנְשֵׁיהּ סַגְיָא דְּהָא בְּגִין דְּלָא זָכָה לְאִתְרַבְּאָה, נַחְתֵּי לֵיהּ לְגוֹ (תיקונין ע''ט ע''א) אֲדָמָה, דְּסָמִיךְ לְאַרְקָא. וְאִתְדָן תַּמָּן. וּלְבָתַר סַלְּקִין לֵיהּ לְהַאי תֵּבֵל. הַשְׁתָּא נָחִית, וְהַשְׁתָּא סָלִיק, הָא סָלִיק, וְהָא נָחִית, לֵית לֵיהּ שְׁכִיכוּ בַּר בְּשַׁבָּתֵי, וּבְיוֹמִין טָבִין וּבְרֵישֵׁי יַרְחֵי.

וְאִלֵּין דְּמִיכִין בְּאַדְמַת עָפָר,
(Ⅰ)

*****

[100b]  
[...] “ Adamah ” et “ Aphar ” qui répond à “ Thebel ” : “ Et (Dan., XII, 2) toute la multitude de ceux qui dorment dans la poussière (admath àphar) de la terre se réveilleront, les uns pour la vie éternelle, et les autres pour un opprobre éternel. ” Ainsi tous les corps ressusciteront ; mais ceux qui n’ont pas rempli leur mission sur la terre porteront toujours un stigmate, en punition de la douleur qu’ils ont causée à l’âme et à l’esprit. Voilà où se manifeste la grande puissance du Roi suprême et sacré. Pour qui, rien ne se perd dans ce monde, pas même l’haleine de notre bouche, pas même une parole prononcée, pas même le moindre son de la voix. Rien ne se produit sans avoir des conséquences. Le moindre mouvement est conservé en un certain endroit, et le Saint, béni soit-il, en fait ce qu’il convient d’en faire.
Dans le cas où un corps nouveau est formé pour sauver l’esprit errant, l’âme qui vient plus tard animer ce corps est privée de conjoint. Quant à sa sœur, elle anime la mère, le frère ou le père. Se parlant à lui-même, le vieillard s’écria : O vieillard, vieillard, qu’est-ce que tu viens de faire ? J’ai déjà dit (32), ô vieillard, que tu aurais mieux fait de te taire ; car, maintenant, tu viens de te jeter dans le grand océan, sans pilote et sans gouvernail ; comment feras-tu pour en sortir ? Monter dans l’air ? Mais c’est impossible ! Descendre en bas ? Mais c’est impossible également, puisque c’est l’abîme qui s’ouvre sous tes pieds ! Comment faire donc ? Ah ! vieillard ! ah ! vieillard ! tu ne dois plus revenir sur tes pas.
Certes, tu aurais dû consulter tes forces avant de pousser ta barque si loin, où personne, dans la présente génération, n’a encore navigué. Seul le fils de Jochaï savait conduire sa barque sur les profondeurs du grand océan ; et, avant de s’embarquer encore, il avait déjà son plan arrêté sur la façon dont il devait naviguer et débarquer. Tandis que toi, ô vieillard, tu t’es jeté à l’océan inconsidérément. Maintenant, ô vieillard, puisque tu es déjà arrivé jusqu’ici, continue ta route et ne perds point courage ; laisse aller ta barque à droite et à gauche, à bâbord et à tribord, sur les sommets des vagues et dans les profondeurs des eaux, sans éprouver nulle crainte. O vieillard, vieillard, prends courage ! Tu as combattu contre maints géants et tu as remporté maintes victoires. Le vieillard se mit alors à pleurer, et commença à parler ainsi : Il est écrit (Cant ;, III, 11) : “ Sortez et venez voir, ô filles de Sion, le Roi Salomon, le diadème dont sa mère l’a couronné le jour de ses noces, le jour où son cœur a été comblé de joie. ”
Ce verset a été déjà interprété. Cependant il reste encore à expliquer : Comment l’Écriture peut-elle inviter les filles de Sion à voir le Roi de la paix, alors que même les légions d’anges supérieurs ne peuvent apercevoir cette haute région dont l’Écriture (Is., LXIV, 4) dit : “ L’œil n’a point vu, hors toi seul, ô Dieu, etc. ” ? En outre, nous savons que tous les anges supérieurs se demandent constamment : Où est le lieu de sa gloire ? L’Écriture dit également : “ Venez voir le Roi Salomon, le diadème dont sa mère l’a couronné. ” Mais elle ne dit pas : “ Et le diadème, etc. ”, afin de nous indiquer que quiconque voit le “ Diadème ”, voit la gloire du Roi de la paix (33).
L’Écriture ajoute : “ ... Dont sa mère l’a couronné. ” Une tradition nous apprend que l’Écriture désigne la même personne tantôt sous le nom de “ Fille ” du Roi de la paix, tantôt sous celui de “ Sœur ”, et tantôt sous celui de “ Mère ” ; car elle est tout cela en effet. Quiconque comprendra ces paroles connaîtra la grande Sagesse. Et maintenant que faut-il que je fasse ? Faut-il que je divulgue ce mystère suprême ? Mais l’heure de le divulguer n’est pas arrivée encore. Faut-il que je me taise ? Mais alors les hommes de bien resteraient privés de la connaissance du plus sublime des mystères. Le vieillard se prosterna face contre terre et dit (Ps., XXXI, 6) : “ Je remets mon âme en tes mains ; tu m’as racheté, Seigneur, Dieu de vérité. ” Les âmes des femmes deviennent maris parfois, et celles des maris deviennent femmes parfois (34). L’âme-sœur destinée à être l’épouse d’une autre en devient parfois la mère. L’âme destinée à animer le frère d’un certain individu en anime parfois le père.
Voilà ce qui constitue le comble des merveilles. Que l’âme du père descende parfois du ciel pour opérer la rédemption de celle de son fils, cela se conçoit. Mais que l’âme du frère se transforme en âme du père, voilà qui est merveilleux. Le monde ici-bas est renversé. Celui que nous croyons être l’ascendant est en réalité le descendant, et celui que nous croyons être le descendant est en réalité l’ascendant. “ Que (Dan., II, 20-22) le nom du Seigneur soit béni dans tous les siècles, comme il l’a été dès le commencement, parce que la sagesse et la force sont à lui. C’est lui qui change les temps et les siècles, etc... Il connaît ce qui se passe dans les ténèbres ; et lui se trouve dans la lumière. ” Remarquez que, quand un homme se trouve dans une pièce éclairée, il ne peut pas voir ce qui se passe dehors dans l’obscurité. Mais il n’en est pas de même du Saint, béni soit-il ; [...]

אַדְמַת, מֵאֲדָמָה. עָפָר מִתֵּבֵל. וְעַל אִלֵּין כְּתִיב, (דניאל י״ב:ב׳) וְרַבִּים מִיְשֵׁינִי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת וּלְדִרְאוֹן עוֹלָם. כָּל אִלֵּין דְלָא זָכוּ לְאִתְתַּקְנָא אֲבָל אִי זָכָה הַהוּא רוּחָא עַרְטִילָאָה, דְּתָב כְּמִלְּקַדְּמִין, לְאִתְתַּקְנָא. זַכָּאָה אִיהוּ, דְּהָא הַהוּא רוּחָא דְּאִתְּמַר בֵּיהּ, דְּאִתְטְמַּר בְּטִנָרָא, יִתְתָּקַּן בְּהַהוּא גּוּפָא קַדְמָאָה. וְעַל אִלֵּין כְּתִּיב אֵלֶה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת וְגוֹ'. כָּל אִינּוּן דְּלָא זָכוּ לְאִתְתַּקְנָא.

וְאִלֵּין אִינּוּן גְּבוּרָן עִלָּאִין, דְּמַלְכָּא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, וְלָא אִתְאֲבִיד כְּלוּם. אֲפִילּוּ הֲבַל דְּפוּמָא אֲתָר וְדוּכְתָּא אִית לֵיהּ, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד מִינֵהּ מַה דְּעָבִיד. וַאֲפִילּוּ מִלָּה דְּבַר נָשׁ, וַאֲפִילּוּ קָלָא, לָא הֲוֵי בְּרֵיקָנַיָּיא, וַאֲתָר וְדוּכְתָּא אִית לְהוּ לְכֹלָּא.

הַאי דְּאִתְבְּנֵי הַשְׁתָּא, וְנָפַק לְעָלְמָא בִּרְיָה חַדְתָּא, לֵית לֵיהּ בַּת זוּג. וְעַל דָּא לָא מַכְרִיזֵי, דְּהָא בַּת זוּגֵיהּ אִתְאֲבִידַת מִנֵּיהּ, בַּת זוּגֵיהּ דַּהֲוַת לֵיהּ, אִתְעָבִידַת אִמֵּיהּ, וְאָחוּהָ אָבוּהָ.

סָבָא סָבָא, מַה עַבְדַת, טָב הֲוָה לָךְ שְׁתִיקָא, סָבָא סָבָא, הָא אֲמֵינָא דְּעָאלָת בְּיַמָּא רַבָּא, בְּלָא חַבְלִין, וּבְלָא דִּגְלָא, מָה תַּעֲבֵיד. אִי תֵּימָא דְּתִסְלַּק לְעֵילָּא, לָא תִּיכוֹל. אִי תֵּימָא דְּתֵיחוּת לְתַתָּא, הָא עִמְקָא דִּתְהוֹמָא רַבָּא, מַה תַּעֲבֵיד. אִי סָבָא אִי סָבָא, לָא אִית לָךְ לְאָהַדְּרָא לַאֲחוֹרָא. בְּעִדָנִין אִלֵּין, לָא הֲוֵית, וְלָא אִתְרְגִּילַת, לְאִתְחַלְּשָׁא בְּתוּקְפָךְ, דְּהָא יַדְעַת, דְּבַר נָשׁ אַחֲרָא בְּכָל דָּרָא דָּא, לָא עָאל בְּאַרְבָּא בְּעֲמִיקָא דָּא דְּאַנְתְּ תַּמָּן.

בְּרֵיהּ דְּיוֹחָאי יָדַע לְאִסְתַּמְּרָא אָרְחוֹי, וְאִי עָאל בְּיַמָּא עֲמִיקָא, אַשְׁגַּח בְּקַדְמִיתָא, הֵיךְ יַעֲבָר בְּזִמְנָא חֲדָא, וִישׁוֹטֵט בְּיַמָּא, עַד לָא יֵיעוּל וְאַנְתְּ סָבָא, לָא אַשְׁגַּחְת בְּקַדְמִיתָא. הַשְׁתָּא סָבָא, הוֹאִיל וְאַנְתְּ תַּמָּן, לָא תֶּחלַשׁ בְּתוּקְפָךְ, לָא תִּשְׁבּוֹק כָּל אָרְחָךְ, לִמְשַׁטְּטָא לִימִינָא וְלִשְׂמָאלָא, לְאָרְכָּא וּלְפוּתְיָיא, לְעָמְקָא וּלְרוּמָא, לָא תִּדְחַל. סָבָא סָבָא, אִתְתָּקַּף בְּתֻקְפָךְ, כַּמָּה גַּבְרִין תַּקִּיפִין תָּבַרְתְּ בְּתֻקְפֵיהוֹן, וְכַמָּה קְרָבִין נָצַחְתְּ.

בָּכָה, פָּתַח וְאָמַר, (שיר השירים ג׳:י״א) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתּוֹ וּבְיוֹם שִׁמְחַת לִבּוֹ. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ, וְהָכִי הוּא. אֲבָל צְאֶינָה וּרְאֶינָה, וְכִי מַאן יָכִיל לְמֵחמֵי בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, דְּהוּא מַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ, וְהָא סָתִים הוּא, מִכָּל חֵילֵי מְרוֹמִין דִּלְעֵילָּא, בְּהַהוּא אֲתָר, (ישעיהו ס״ד:ג׳) דְּעַיִן לָא רָאָתָה אֱלהִים זוּלָתְךָ. וְאַתְּ אָמַרְתְּ צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלמֹה. וְתוּ, דְּהָא כָּבוֹד דִּילֵיהּ, כֻּלְּהוּ מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי שַׁאֲלִי וְאַמְרֵי, אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ.

אֶלָּא, מַה דְּאָמַר צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בַּעֲטָרָה כְּתִיב, וְלָא כְּתִיב וּבַעֲטָרָה דְּכָל מַאן דְּחָמֵי הַהוּא עֲטָּרָה, חָמֵי נֹעַם מַלְכָּא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ. שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ, הָא תָּנֵינָן, קָרֵי לָהּ בַּת, וְקָרֵי לָהּ אָחוֹת, קָרֵי לָהּ אֵם, וְכֹלָּא אִיהוּ. וְכֹלָּא הֲוֵי, מַאן דְּיִסְתָּכַּל וְיִנְדַּע בְּהַאי, יִנְדַּע חָכְמְתָא יַקִּירָא.

הַשְׁתָּא מָה אַעְבִיד, אִי אֵימָא, רָזָא סְתִימָא דָּא, לָא אִצְטְרִיךְ לְגַלָּאָה. אִי לָא אֵימָא, יִשְׁתַּאֲרוּן זַכָּאִין אִלֵּין, יַתְמִין מֵהַאי רָזָא, נָפַל הַהוּא סָבָא עַל אַנְפּוֹי, וְאָמַר, (תהילים ל״א:ו׳) בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי פָּדִיתָ אוֹתִי יְיָ' אֵל אֱמֶת. מָאנָא דַּהֲוַת לְתַתָּא, הֵיךְ יִתְעֲבִיד לְעֵילָּא, בַּעְלָהּ דְּהֲוָה לְעֵילָּא, הֵיךְ יִתְהַפֵּךְ וַהֲוָה לְתַתָּא. בַּת זוּגֵיהּ אִתְעָבִידַת אִמֵּיהּ. תָּוָוהָא עַל תָּוָוהָא. אָחוּהָ אָבוּהָ. אִי אָבוּהָ דְּקַדְמֵיתָא, יִפְרוֹק לֵיהּ, יֵאוֹת, אֲבָל אָחוּהָ דְּלֶיהֱוֵי אָבוּהָ, וְכִי לָא תָּוָוהָא אִיהוּ דָּא. עָלְמָא בְּהִפּוּכָא אִיהוּ. וַדַּאי עִלָּאִין לְתַתָּא, וְתַתָּאִין לְעֵילָּא.

אֶלָּא, (דניאל ב׳:כ׳) לֶהוֵא שְׁמֵיהּ דִּי אֱלָהָא מְבָרַךְ מִן עָלְמָא וְעַד עָלְמָא דִּי חָכְמְתָא וּגְבוּרְתָּא דִּילֵיהּ הִיא. וְהוּא מְהַשְׁנֵא עִדָּנַיָּא וְזִמְנַיָא וְגוֹ' יָדַע מָה בְּחָשׁוֹכָא וּנְהוֹרָא עִמֵּיהּ שָׁרָא. תָּא חֲזִי, מַאן דִּשְׁרֵי בִּנְהוֹרָא, לָא יָכִיל לְאִסְתַּכְּלָא וּלְמֶחמֵי בְּחָשׁוֹכָא. אֲבָל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָאו הָכִי,
(Ⅰ)

*****

[101a]  
[...] il sait ce qui se passe dans les ténèbres, bien que lui-même se trouve dans la lumière. Parlant de la signification des songes, les anciens nous ont appris ce qui suit : Celui qui fait un songe où il a des relations coupables avec sa propre mère peut espérer d’acquérir la sagesse. Cette sentence des anciens est basée sur les paroles de l’Écriture (Prov., II, 3) : “ Appelle la sagesse ta mère (35) ”. Cette sentence demande une explication. Pourquoi fallait-il rêver d’avoir des relations avec sa mère pour espérer d’acquérir la sagesse ? Si c’est par suite du verset cité, il aurait suffi de dire : Celui qui voit sa mère en songe, etc. ; mais pourquoi avoir des relations avec elle ?
Mais voici la véritable signification de cette sentence : Les âmes descendent ici-bas dans un ordre chronologique préétabli : celle de la mère y arrive avant celle du fils, et celle-ci avant celle du petit-fils, et ainsi de suite. Or, il arrive quelquefois que cet ordre chronologique est interverti, et cela précisément quand l’homme a négligé sans motif aucun, l’accomplissement du commandement : “ Croissez et multipliez-vous. ” Dans ce cas, l’âme de l’homme revient sur la terre sous forme de mère et celle de la mère revient sur la terre sous forme d’un fils (36). Voici l’explication de ce qui précède : Il a été dit plus haut (37) que, quand l’homme arrive à l’âge de treize ans, il reçoit l’âme qui lui est destinée, ainsi qu’il est écrit (Ps., II, 7) : “ Le Seigneur m’a dit : Tu es mon fils ; je t’ai engendré aujourd’hui. ” Ainsi, l’âme n’anime pas l’homme dans sa naissance, mais seulement à partir de l’âge de treize ans. Or, les âmes qui animent les mâles émanent de l’ “ Arbre de la Sagesse ” qui est le Principe mâle, tandis que les âmes qui animent les femelles émanent de l’ “ Arbre inférieur ” qui est le Principe femelle. L’homme qui meurt sans enfants porte un préjudice à son âme ; car celle-ci ne peut plus s’élever jusqu’au monde supérieur, degré de Joseph où réside l’ “ Arbre de la Sagesse ”.
Pour sauver cette âme, la mère se dévoue à une nouvelle descente sur la terre, mais sous forme de fils, tandis que l’âme du fils redescend sous forme de mère. Elle va animer, comme âme supplémentaire, le corps d’une fille, et donne le jour à un fils qui est animé, à titre d’âme supplémentaire, de l’âme de la mère. La descente de la mère et la transformation de l’âme mâle en femelle et inversement est absolument indispensable en pareil cas, attendu que l’âme de l’homme mort sans enfants ne peut plus redescendre en un corps d’homme, puisqu’elle n’a point d’âme-sœur devant servir ici-bas d’épouse. Car tout homme mort sans enfants se sépare de l’épouse pour jamais ;. son âme ne se réunira jamais plus avec celle de l’épouse. Cette transformation de l’âme mâle en femelle est si douloureuse que, si les hommes pouvaient s’en faire une idée, ils comprendraient qu’aucune douleur physique ne peut lui être égalée. Telle est la signification des paroles de l’Écriture (Lévit., XXII, 13) : “ Et si la fille d’un homme prêtre, étant veuve ou répudiée, et sans enfants, retourne à la maison de son père, elle mangera le pain dont mange son père, comme elle avait coutume étant fille. ” Nous avons déjà donné (38) l’interprétation du terme “ homme prêtre ” (isch cohen). Ce verset s’applique à une âme qui, ayant quitté la terre sans y laisser d’enfants, est transformée de mâle en femelle. Les paroles : “ ... Retourne à la maison de son père ” signifient qu’elle se fusionne avec le Père céleste dont elle est l’étincelle. Là, elle se transforme en femelle, et elle se détache de nouveau pour venir ici-bas. Là, “ elle mange le pain de son père, comme elle avait coutume étant fille ” ; cela signifie qu’après que l’âme se détache de nouveau du Père céleste, elle est comme nouvellement engendrée, ainsi qu’il est écrit (Ps., II, 7) : “ Je t’ai engendré aujourd’hui (39). ” Si elle se montre digne durant son séjour ici-bas, elle mangera à son retour au ciel “ le pain de son père ”; [...]

יָדַע מָה בַחֲשׁוֹכָא, אַף עַל גַּב דִּנְהוֹרָא עִמֵּיהּ שָׁרָא. מִגּוֹ נְהוֹרָא, אִסְתָּכַּל בַּחֲשׁוֹכָא, וְיָדַע כָּל מַה דְּתַמָּן.

הָכָא, אִית לְאַקְדְּמָא בְּקַדְמִיתָא, מִלָּה חֲדָא, דְּאָמְרוּ קַדְמָאֵי, בְּאִינּוּן חֶזְוֵי לֵילְיָא. דִּתְנָן, מַאן דְּאָתֵי עַל אִמֵּיהּ בְּחֶלְמָא, יְצַפֶּה לַבִּינָה. דִּכְתִּיב, (משלי ב׳:ג׳) כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא, הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, אִי בְּגִין דְּאִיהִי אֵם יֵאוֹת, וַהֲוָה לֵיהּ לְמִכְתַּב הָכִי, דְּמַאן דְּחָמָא אִמֵּיהּ בְּחֶלְמָא, יִזְכֵּי לַבִּינָה. אֲבָל מַאן דְּאָתֵי עַל אִמֵּיהּ אֲמַאי.

אֶלָּא רָזָא עִלָּאָה אִיהוּ, בְּגִין דְּאִתְהַפָּךְ וְסָלִיק מִתַּתָּא לְעֵילָּא. בְּרָא הֲוָה בְּקַדְמִיתָא, כֵּיוָן דְּסָלִיק לְעֵילָּא, אִתְהַפַּךְ אִילָנָא, וְאִתְעָבִיד אִיהוּ מֵעָלְמָא עִלָּאָה, וְשָׁלִיט עָלָהּ, וְזָכֵי לַבִּינָה.

בְּקַדְמִיתָא כַּד סָלִיק אֵינָשׁ לי''ג (צ''ח ע''א) שְׁנִין, מַה כְּתִיב, (תהילים ב׳:ז׳) יְיָ' אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ, כְּדֵין אִיהוּ לְתַתָּא מִינָהּ. כֵּיוָן דְּסָלִיק עָלָהּ, הַאי אִיהוּ מֵעָלְמָא עִלָּאָה. דְּהָא אִסְתַּלָּק בְּדַרְגָּא דְּיוֹסֵף, וְדָא (ס''א ודאי) זָכֵי לַבִּינָה.

אוּף הָכִי הַאי מָאנָא, בְּקַדְמִיתָא אִיהוּ הֲוָה בְּדַרְגָּא דְּיוֹסֵף, בַּעַל אִילָנָא תַּתָּאָה, קַיְּימָא בִּרְעוּתֵיהּ, וְשָׁלִיט עָלֵיהּ, דְּהָא כָּל נוּקְבָּא, בְּדִיּוּקְנָא דְּנוּקְבָּא אִילָנָא תַּתָּאָה קַיְּימָא. כֵּיוָן דְּאִיהוּ לָא בָּעָא לְקַיְּימָא בְּהַהוּא דַּרְגָּא דְּיוֹסֵף, וְלָא אִתְקְיָים לְשַׁמְּשָׁא בֵּיהּ, וּלְאַפָּשָׁא בְּעָלְמָא, וּלְמֶעְבַּד תּוֹלָדִין, כְּדֵין נָחִית לְתַתָּא, וְאִתְעָבִידַת אִיהִי אִמֵּיהּ. וְהַהוּא פָּרוֹקָא, יָרִית יָרוּתָא דְּיוֹסֵף, דְּהֲוָה הוּא בְּקַדְמִיתָא וְאִיהוּ נָחִית לְתַתָּא.

כֵּיוָן דְּנָחִית לְתַתָּא, כְּדֵין אִתְקַיָּים בֵּיהּ, יְיָ' אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ. אִתְהַפַּךְ אִילָנָא, מַה דְּהֲוָה תְּחוֹתֵיהּ וְאִיהוּ שָׁלִיט עָלֵיהּ, אִתְהַדַּר וְשָׁלִיט הַהוּא אִילָנָא עָלֵיהּ, וְאִיהוּ נָחִית לְתַתָּא. כֵּיוָן דְּאִיהוּ נָחִית לְתַתָּא, הַהוּא דְּיָרִית יָרוּתָא אֲתָר דְּיוֹסֵף, אֲבוֹי אִקְרֵי, אֲבוֹי הֲוֵי וַדַּאי, כֹּלָּא אִיהוּ עַל תְקּוּנֵיהּ וַדַּאי כְּדְקָא יֵאוֹת.

בְּקַדְמִיתָא הֲוָה מֵעָלְמָא דִּדְכוּרָא, וְהָא אִתְעַקָּר מִתַּמָּן, וְהַשְׁתָּא אִיהוּ מֵעָלְמָא דְּנוּקְבָּא. וּמַה דְּהֲוָה אִיהוּ שָׁלִיט עָלָהּ, שַׁלְטָא אִיהִי עָלֵיהּ, וְאִתְהַדָּר לְמֶהוֵי בְּעָלְמָא דְּנוּקְבָּא. וְעַל דָּא לֵית לֵיהּ בַּת זוּג כְּלָל. וְלָא מַכְרִיזֵי עָלֵיהּ, עַל נוּקְבָּא. דְּהָא מֵעָלְמָא דְּנוּקְבָּא אִתְהַדַּר אִיהוּ.

וְהַהוּא גּוּפָא קַדְמָאָה דְּשָׁבַק, אִלְמָלֵא יִנְדְּעוּן וְיִסְתַּכְּלוּן בְּנִי עָלְמָא, צַעֲרָא דְּאִית לֵיהּ, כַּד יִתְעָקָּר מֵעָלְמָא דִּדְכוּרָא, וְאִתְהַדָּר לְעָלְמָא דְּנוּקְבָּא. יִנְדְּעוּן, דְּהָא לֵית צַעֲרָא בְּעָלְמָא, כְּהַהוּא צַעֲרָא. בַּת זוּג לֵית לֵיהּ, דְּהָא לָא קַיְּימָא בְּאֲתָר דִּדְכוּרָא. לָא מַכְרִזֵי עָלֵיהּ, עַל נוּקְבָּא, דְּהָא מֵעָלְמָא דְּנוּקְבָּא אִיהוּ. וְאִי אִית לֵיהּ בַּת זוּג, הֲוִי בְּרַחֲמֵי, אִעֲרְעַת בַּהֲדֵי (נ''א בחד) נוּקְבָּא, דְּעַד כְּעַן לָא אִית לָהּ בַּר זוּג. וְעַל דָּא תָּנֵינָן, דִּילְמָא יְקַדְּמֶנוּ אַחֵר בְּרַחֲמִים. אַחֵר תְּנָן. וְכֹלָּא אִיהוּ עַל תְקּוּנֵיהּ.

וְעַל דָּא כְּתִיב (ויקרא כ״ב:י״ג) וּבַת כֹּהֵן כִּי תִּהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ. וּבַת כֹּהֵן, הָא אוֹקִימְנָא מִלָּה דָּא. אַלְמָנָה, מֵהַהוּא גּוּפָא קַדְמָאָה. וּגְרוּשָׁה, דְּלָא עָאלַת לְפַרְגּוֹדָא דְּמַלְכָּא, דְּכָל אִינּוּן דְּלָא קַיְימֵי בְּעָלְמָא דִּדְכוּרָא, לָא אִית לְהוּ בֵּיהּ חוּלָקָא. הוּא אִשְׁתְּמִיט וְאַעְקַר גַּרְמֵיהּ מֵעָלְמָא דִּדְכוּרָא, לָא אִית לֵיהּ חוּלָקָא בֵּיהּ וְעַל דָּא אִיהִי גְּרוּשָׁה. וְזֶרַע אֵין לָהּ, דְּאִי הֲוָה לָהּ זֶרַע, לָא אִתְעַקָּר מִנֵּיהּ, וְלָא הֲוָה נָחִית לְעָלְמָא דְּנוּקְבָּא.

וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ, מַאן בֵּית אָבִיהָ. דָּא עָלְמָא דְּנוּקְבָּא, דְּהַהוּא עָלְמָא בֵּית אָבִיהָ אִקְרֵי, וְהַהוּא מָאנָא דְּהֲוָה אִתְתָּקַּן לְאִשְׁתַּמְּשָׁא בֵּיהּ, אִתְהַפַּךְ וְאִיהוּ נָחִית לְתַתָּא, וְהַהוּא מָאנָא סָלִיק לְעֵילָּא. כִּנְעוּרֶיהָ, כְּהַהוּא זִמְנָא דִּכְתִּיב, אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ, יְלִדְתִּיךָ וַדַּאי, יָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו, כְּמָה דְּהֲוָה (בקדמיתא) מִתְּלֵיסַר שְׁנִין וּלְעֵילָּא.

אִי זָכָאת לְאִתְתַּקְנָא, הוֹאִיל וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ, מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל,
(Ⅰ)

*****

[101b]  
[...] cela signifie qu’elle jouira au ciel de cette béatitude dont on jouit au monde du Principe femelle, où l’on ne mange que les miettes qui y tombent du monde supérieur ; mais elle ne jouira plus de la béatitude des autres justes, c’est-à-dire des âmes qui ne se sont pas détachées de nouveau du Père céleste pour descendre en ce bas monde. Le pain du monde du Principe femelle se mange seulement durant la nuit, ainsi qu’il est écrit (Lévit., XXII, 7) : “ Et lorsque le soleil sera couché, étant purifié, il mangera des choses sanctifiées. ” Au contraire le pain du monde supérieur, qui est du Principe mâle, ne se mange que durant le jour. Voilà pourquoi l’Écriture (Jér., II, 3) dit : “ Israël fut consacré au Seigneur ; il fut choisi pour être les prémices de ses fruits. ” Il est le premier du monde suprême, du monde mâle appelé “ Saint ” ; et celui qui pénétrera dans le “ Saint ” est appelé “ Israël ”.
C’est pourquoi l’Écriture dit : “ ... Saint Israël à Dieu. ” Les esprits qui vont à de certaines époques visiter les tombeaux (40) ne font jamais visite aux tombeaux où sont ensevelis les hommes dont les âmes n’ont pu s’élever jusqu’au monde “ Saint ”, ainsi qu’il est écrit (Lévit., XXII, 10) : “ Et tout étranger ne mangera des choses sanctifiées. ” Mais si l’âme ne se montre pas digne durant son séjour ici-bas, elle ne mangera pas même de la dîme, à son retour au ciel, c’est-à-dire : elle ne jouira pas même de la béatitude dont on jouit au monde du Principe femelle. Voilà ce qui concerne le mystère dont il a été parlé précédemment. Et maintenant, vieillard, vieillard, puisque tu t’es jeté dans le grand océan de la doctrine mystique, parcours-le dans toutes les directions. Il reste encore à expliquer une chose.
Nous avons dit précédemment (41) que l’esprit errant du mari entre dans le corps de la femme, où il trouve sa rédemption ; car nul n’est perdu en ce monde, pas même l’haleine qui sort de la bouche. Ceci est l’exacte vérité. Or, -vieillard, vieillard, si tu veux faire des révélations, fais-les sans nulle crainte, —or, nous savons qu’au moment du mariage l’homme fait pénétrer son propre esprit dans le corps de la femme ; l’esprit du mari et de la femme sont, à ce moment, fondus en un seul ; et cet esprit ainsi composé se promène constamment d’un corps des conjoints à l’autre ; tantôt il réside dans le corps du mari, et tantôt dans celui de la femme. Qu’arrive-t-il donc quand une veuve se remarie ? Si l’esprit errant du premier mari vient à entrer dans le corps de la femme pour y trouver sa rédemption, comment peut-il s’y tenir à côté de l’autre esprit que le second mari y a fait pénétrer ? Il est évident que deux esprits, étrangers l’un à l’autre, ne peuvent pas vivre dans une parfaite harmonie. Si le premier mari a laissé des enfants, sa femme n’est pas tenue de se remarier.
Or, si la femme se remarie quand même, comment l’esprit du premier mari s’accorde-t-il avec celui du second mari ? On ne peut pas admettre non plus qu’un de ces esprits se perde, puisque rien ne se perd en ce monde. Voilà ce qu’il nous reste encore à expliquer. Vieillard, vieillard. regarde ce que tu as fait ; regarde dans quelle impasse tu es entré ! Mais courage, vieillard, vieillard, élève bien haut ton étendard ; prends courage, vieillard ; mais commence par t’humilier devant ton Maître. Le vieillard commença alors à parler de cette façon : “ Seigneur (Ps., CXXXI, 1), mon cœur ne s’est point enflé d’orgueil, et mes yeux ne se sont point élevés ; je ne me suis point engagé dans des choses grandes et éclatantes, qui fussent au-dessus de mes forces. ”
Ces paroles ont été prononcées par le roi David qui, bien que roi puissant et supérieur à tous les autres rois de l’Orient et de l’Occident, n’a jamais dévié du droit chemin et n’a jamais éprouvé un sentiment d’orgueil. Lorsqu’il étudiait la Loi, il était fort comme un lion ; il tenait ses yeux baissés à terre à cause de la crainte du Maître. Lorsqu’il descendait vers le peuple, il n’avait aucun orgueil. Si le roi David parlait ainsi, à plus forte raison cette humilité convient-elle aux autres hommes ! Quant à moi, je m’humilie et je baisse les yeux devant le Roi sacré. Qu’à Dieu ne plaise que j’éprouve un sentiment d’orgueil quand je fais entendre les paroles sacrées de la doctrine ésotérique ! Le vieillard se mit à pleurer, et les larmes tombèrent sur sa barbe. Ah ! s’écria le vieillard, les larmes sur ta barbe, ô vieillard, te font autant de bien que le délicieux parfum qui tombait sur la barbe du bon vieillard Aaron (42). Parle donc, ô vieillard, [...]

תִּתְעַנַּג מֵהַהוּא עִנּוּגָא. דְּעָלְמָא דְּנוּקְבָּא, דְּאַכְלֵי מִנַּהֲמָא דְּאַבִּירִים, דְּנָחִית מִלְּעֵילָּא. אֲבָל לְאִסְתַּכְּלָא וּלְאִתְהֲנֵי בְּמַה דְּאִתְהֲנוּן שְׁאַר צַדִּיקַיָּיא, לָא יַכְלָא בְּגִין דְּהֲוָה זָר לְתַמָּן. וְעַל דָּא לָא אָכִיל קֹדֶשׁ אֲבָל אָכִיל תְּרוּמָה, דְּאִיהוּ יָתִיב בְּעָלְמָא דְּנוּקְבָּא.

וּמִגּוֹ דְּאִיהוּ מֵעָלְמָא דְּנוּקְבָּא, לָא אָכִיל לֵיהּ אֶלָּא בַּלַּיְלָה, דִּכְתִּיב, (ויקרא כב) וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי לַחְמוֹ הוּא. דְּהָא קֹדֶשׁ דְּאִיהוּ מֵעָלְמָא דִּדְכוּרָא, לָא אִתְאֲכִיל אֶלָּא בַּיּוֹם. בְּגִינֵי כַּךְ (ירמיה ב) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְיָ' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה, (בראשית ל''א ע''ב) שֵׁירוּתָא עִלָּאָה דְּכָל עָלְמָא דִּדְכוּרָא, (נ''ט ע''א) קֹדֶשׁ אִיהוּ, וּמַה דְּסָלִיק בֵּיהּ, בַּקֹּדֶשׁ יִשְׂרָאֵל הֲוָה, וּבְגִינִי כַּךְ קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְיָ' רִאשִׁית תְּבוּאָתֹה.

כַּד רוּחִין פְּקִידַאן, בְּאִינּוּן זִמְנִין דְּפַקְדִין לְבֵי קִבְרֵי, אִינּוּן לָא פַּקְדִין, דְּהָא לָא זָכָאן לְעָלְמָא דְּקֹדֶשׁ, דִּכְתִּיב, (ויקרא כב) וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ. וְאִי לָא זָכָה הַהוּא רוּחָא לְאִתְתַּקְנָא כְּדְקָא יֵאוֹת, כֵּיוָן דְּאַהֲדָר בְּגִלְגּוּלָא, אֲפִילּוּ בְּהַהוּא אֲתָר, בִּתְרוּמָה לָא אָכִיל, וְזָר אִקְרֵי, אֲפִילּוּ לְעָלְמָא תַּתָּאָה וְלָא אָכִיל בָּהּ. עַד הָכָא בְּרָזָא דָּא.

סָבָא סָבָא, כֵּיוָן דִּשְׁרִיאַת לְשַׁטְּטָא בְּיַמָּא רַבָּא, זִיל בִּרְעוּתָךְ, לְכָל סִטְרִין דְּיַמָּא. הַשְׁתָּא אִית לְגַלָּאָה, דְּהָא אֲמֵינָא, דְּהַאי פָּרוֹקָא כַּד אָתֵי, עָאל גַּבֵּי הַהוּא מָאנָא, דְּקָא אֲמֵינָא, אָעִיל תַּמָּן, וְדָבִיק תַּמָּן רוּחָא (דעלמא) דִּילֵיהּ בְּהַהוּא מָאנָא וְלָא אִתְאֲבִיד כְּלוּם, אֲפִילּוּ הֲבַל דְּפוּמָא, יֵאוֹת הוּא וְכָךְ הוּא. סָבָא סָבָא, אִי תֵּימָא וּתְגָלֵי, אֵימָא בְּלָא דְּחִילוּ.

שְׁאַר בְּנֵי נָשָׁא דְּעָלְמָא, דְּקָא מִסְתַּלְּקֵי מִנֵּיהּ, וְהָא יְדַעְנָא, דְּרוּחַ דִּילֵיהּ שָׁבִיק בְּהַהִיא אִתְּתָא דַּהֲוַת לֵיהּ, וְרוּחָא אָעִיל תַּמָּן, מָה אִתְעָבִיד מֵהַהוּא רוּחַ. וְאִי נַסְבָא הַאי אִתְּתָא, אוּף הָכִי, מָה אִתְעָבִיד מֵהַהוּא רוּחַ דְּשָׁבַק בָּהּ בַּעְלָהּ קַדְמָאָה, דְּהָא גְּבַר אַחֲרָא אָתֵי עָלָהּ.

לְאִתְקַיְּימָא רוּחַ בְּרוּחַ לָא אֶפְשָׁר, דְּהָא הַאי דְּאָתֵי עָלָהּ הַשְׁתָּא, רוּחַ אָעִיל בָּהּ. וְכֵן הַהוּא קַדְמָאָה דְּאִסְתָּלִיק, רוּחַ אָעִיל בָּהּ. הַהוּא קַדְמָאָה דְּאִסְתַּלָּק בְּנִין הֲווֹ לֵיהּ, וְדָא דְּהַשְׁתָּא לָאו פָּרוֹקָא אִיהוּ, רוּחַ דְּשָׁבַק הַהוּא קַדְמָאָה בְּהַהוּא מָאנָא, וְאָתָא הַאי אַחֲרָא וְאָעִיל בָּהּ רוּחַ, וַדַּאי לָא יַכְלֵי תַּרְוַיְיהוּ לְאִתְקַיְּימָא בְּהַהוּא גּוּפָא דְּאִתְּתָא כַּחֲדָא, אִי נִימָא דְּאִתְאֲבִיד, אִי אֶפְשָׁר, מָה אִתְעָבִיד מִנֵּיהּ.

אוּף הָכִי אִי אִיהִי לָא אִתְנְסִיבַת, הַהוּא רוּחָא דְּשָׁבַק בָּהּ בַּעְלָהּ, מַאי אִתְעָבִיד מִנִּיהּ. אִי נִימָא דְּאִתְאֲבִיד, לָאו הָכִי. כָּל דָּא צָרִיךְ לְגַלָּאָה הַשְׁתָּא. סָבָא סָבָא, חָמֵי מָה עַבְדַת, וּבַמֶּה אָעִילַת גַּרְמָךְ. קוּם סָבָא, אָרִים דִּגְלָךְ. קוּם סָבָא, וְאַשְׁפִּיל גַּרְמָךְ קָמֵי מָארָךְ.

פָּתַח הַהוּא סָבָא וְאָמַר, (תהלים קלא) יְיָ' לא גָּבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי וְגוֹ'. דָּוִד מַלְכָּא אָמַר דָּא, בְּגִין דְּהֲוָה מַלְכָּא עִלָּאָה, וְשַׁלִּיטָא עַל כָּל מַלְכִין עִלָּאִין, וְשַׁלִּיטִין דְּאִית מִמִּזְרָח וְעַד מַעֲרָב, וְלָא סָלִיק עַל לִבֵּיהּ לְאַסְטָאָה מֵאָרְחָא, וְתָדִיר שָׁפִיל לִבֵּיהּ קָמֵי מָארֵיהּ, וְכַד הֲוָה לָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, הֲוָה מִתְגַּבַּר כְּאַרְיָא, וְעֵינוֹי תָּדִיר מְאִיכִין בְּאַרְעָא, מִדְּחִילוּ דְּמָארֵיהּ. וְכַד הֲוָה אָזִיל בֵּין עַמָּא, לָא הֲוָה בֵּיהּ גַּסּוּת רוּחָא כְּלַל.

וְעַל דָּא כְּתִיב, יְיָ' לֹא גָּבַהּ לִבִּי וְגוֹ', לֹא גָּבַהּ לִבִּי, אַף עַל גַּב דַּאֲנָא מַלְכָּא שַׁלִּיטָא עַל כָּל שְׁאַר מַלְכִין דְּעָלְמָא. וְלֹא רָמוּ עֵינֵי, בְּזִמְנָא דַּאֲנָא קַיְּימָא קַמָּךְ, לָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא. וְלא הִלַּכְתִּי בִּגְדוֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי, בְּשַׁעֲתָא דַּאֲנָא אָזִיל בֵּין עַמָּא. וְאִי דָּוִד מַלְכָּא אָמַר הָכִי, שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וַאֲנָא כַּמָּה אֲנָא שָׁפִיל לִבָּא, וּמָאִיךְ עֵינָא קָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא. וְחָס לִי, דִּבְמִלִּין קַדִּישִׁין דְּאוֹרַיְיתָא, יְרוֹם לִבָּאי. בָּכָה וְדִמְעוֹי נַפְלִין עַל דִּיקְנֵיהּ.

אָמַר, סָבָא לָאֵי בְּחֵילָא, כַּמָּה שַׁפִּירָאן דִּמְעִין עַל דִּיקְנָךְ, כְּמָה דְּהֲוָה שַׁפִּיר מִשְׁחָא טָבָא, כַּד הֲוָה נָחִית עַל דִּיקְנָא דְּסָבָא טָבָא דְּאַהֲרֹן. אֵימָא מִילָךְ סָבָא
(Ⅰ)

*****

[102a]  
[...] car le Roi saint se trouve ici présent (43). Nous avons demandé précédemment quel était le sort de l’esprit du premier mari, entré après la mort de celui-ci dans le corps de sa femme, pour y trouver son salut ; quel était, demandions-nous, son sort, quand le second mari fait pénétrer son propre esprit dans le corps de la même femme ? Remarquez que les œuvres du Roi saint sont tellement merveilleuses et tellement puissantes que nul homme ne saurait les décrire. Quand une femme prend un second mari, l’esprit que celui-ci fait pénétrer dans sa femme et l’esprit du premier mari ne peuvent jamais s’accorder, ils sont ennemis ; et la mésalliance, effet de la mésintelligence, règne parmi eux. La femme subit le contre-coup de cette mésintelligence des deux esprits ; et c’est pour cette raison qu’une veuve est rarement heureuse en second ménage. L’esprit du premier mari lui rappelle constamment le souvenir du premier époux ; et la lutte constante entre les deux esprits provoque chez la femme une sensation douloureuse qui la fait pleurer et gémir comme si elle avait un serpent dans les entrailles.
Cette lutte dure pendant un long espace de temps. Ce temps passé, il arrive parfois que l’esprit du premier mari quitte le corps de la femme et cède la place à son antagoniste. Mais il arrive aussi parfois que l’esprit du premier mari chasse celui du second mari ; et, dans ce cas, le second mari quitte immédiatement ce monde. C’est pour cette raison que la Loi défend à l’homme de se marier avec une femme devenue veuve deux fois, attendu qu’une telle femme attire l’ange de la mort pour ses maris, et cela par l’œuvre de l’esprit du premier mari, vainqueur de tous les autres. Collègues, je sais bien que vous vous demandez : Mais s’il en est ainsi, il résulte donc que le second mari meurt uniquement par la volonté de l’esprit du premier mari, sans que sa mort ait été décrétée au Ciel ; comment cela peut-il se faire ? S’il en était ainsi, le second mari devrait être exempté de tout châtiment céleste, alors même qu’il en aurait mérité, attendu qu’il est mort sans un décret céleste (44) ?
Cette objection n’est pas fondée ; car, remarquez qu’on décrète au Ciel lequel des deux esprits doit vaincre Or, si le second mari meurt, c’est parce qu’il a été décrété que la victoire doit être remportée par l’esprit du premier mari, ce qui équivaut à un décret de mort pour le second mari. Quiconque se marie avec une veuve ressemble à un voyageur qui, pendant une forte tempête, s’embarque sur un navire sans pilote, pour traverser la mer ; il n’est pas certain, en pareil cas, d’arriver sain et sauf au terme de son voyage ; peut-être sera-t-il englouti dans l’abîme de la mer. Nous avons dit précédemment que, parfois, c’est l’esprit du second mari qui sort vainqueur de la lutte, et que, dans ce cas, l’esprit du premier cède sa place au second et s’en va. Où va-t-il ? Et quel est son sort en pareil cas ? O vieillard, vieillard, qu’est-ce que tu as fait ? Tu avais l’intention d’effleurer seulement cette question, et d’en dire peu de mots, alors qu’en réalité tu es allé trop loin. Tu as touché une question qui n’a jamais été traitée depuis l’époque de Doëg et Ahitophel, qui posaient quatre cents questions au sujet d’une tour soutenue par des arches. Ces questions étaient si difficiles que seul le roi Salomon a pu les résoudre. O vieillard, vieillard, qu’est-ce que tu as fait ?
Tu viens de révéler un mystère demeuré, jusqu’à ce jour, caché ! O vieillard, vieillard, tu aurais dû réfléchir avant de commencer à parler ! Mais, maintenant, c’est trop tard pour revenir sur tes pas. Prends donc courage, et révèle au monde où s’en va l’esprit du premier mari. Le vieillard se mit à pleurer et dit à ses auditeurs : Collègues, ce n’est point à cause de vous que je verse tant de larmes, mais plutôt parce que je crains d’être châtié par le Maître de l’Univers, pour avoir révélé des mystères sans autorisation. Pourtant, le Saint, béni soit-il, sait que ce n’est ni pour ma gloire, ni pour celle de mon père que je révèle ces mystères, mais uniquement pour la gloire du Ciel. Je connais le mérite de vous deux ; et je sais aussi que l’autre ne le cède en vertu au premier ; cependant, si je ne vous ai révélé ces mystères plus tôt, c’est que le ciel lui-même ne me les a révélas qu’en ce moment.
Une tradition (45) nous apprend qu’il y a plusieurs genres de “ poussée ” parmi les hommes, où, par des voies mystérieuses. la présence d’un homme pousse l’autre et le force à quitter ce monde. Cet esprit, ainsi repoussé, que devient-il ? Cet esprit parcourt le monde, sans être visible à personne, il va souvent visiter la tombe où est enterré le corps qu’il avait animé ; il apparaît à certains autres hommes en songe, sous la forme du corps qu’il avait animé, et leur fait connaître les événements qui se passent sur une autre partie de la terre ; car lui parcourt le monde entier au vol et sait ce qui se passe partout. Mais un jour il va visiter la tombe du corps qu’il avait animé, justement à l’époque où les “ esprits visiteurs ” vont visiter les cimetières. Alors l’esprit errant est absorbé par un “ esprit visiteur ” et élevé ainsi jusqu’à la haute région. Arrivé au Paradis, l’esprit errant se sépare de nouveau de l’ “ esprit visiteur ” et se fixe dans un des Palais [...]

דְּהָא מַלְכָּא קַדִּישָׁא הָכָא. שְׁאַר בְּנֵי נָשָׁא דְּעָלְמָא, דְּקָא אִסְתָּלָקוּ מִנֵּיהּ, וְשָׁבְקוּ רוּחָא בְּהַהוּא מָאנָא, דַּהֲווֹ מִשְׁתַּמְּשֵׁי בֵּיהּ, וְאִתְנְסִיבַת, וְאָתָא אַחֲרָא וְאָעִיל בְּהַהוּא מָאנָא רוּחָא אַחֲרָא, מָה אִתְעָבִיד מֵהַהוּא קַדְמָאָה, כְּמָה דְּאִתְּמַר.

תָּא חֲזִי, כַּמָּה עִלָּאִין גְּבוּרָאן דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, דְּקָא עָבִיד, וּמַאן יָכִיל לְמַלְּלָא לוֹן. כַּד הַאי בַּעְלָהּ תִּנְיָינָא, אָתֵי וְאָעִיל רוּחָא בְּהַהוּא מָאנָא, רוּחָא קַדְמָאָה, מְקַטְרְגָא בְּהַאי רוּחַ דְּעָאל, וְלָא אִתְיַישְּׁבָן כַּחֲדָא.

וּבְגִינֵי כַּךְ, אִתְּתָא לָא אִתְיַישְּׁבַת כְּדְקָא יֵאוֹת, בַּהֲדֵי בַּעְלָהּ תִּנְיָינָא, בְּגִין דְּרוּחָא קַדְמָאָה מְכַשְׁכְּשָׁא בָּהּ, וּכְדֵין אִיהִי דְּכִירַת לֵיהּ תָּדִיר, וּבָכָאת עָלֵיהּ, אוֹ אִתְאַנְחַת עָלֵיהּ, דְּהָא רוּחָא דִּילֵיהּ, מְכַשְׁכְּשָׁא בִּמְעָהָא כְּחִוְיָא, וּמְקַטְרְגָא בַּהֲדֵי רוּחַ אַחֲרָא, דְּעָאל בָּהּ מִבַּעְלָהּ תִנְיָנָא. עַד זְמָן סַגִּי מְקַטְרְגִין דָּא בְּדָא.

וְאִי אַעְבָּר דָּא דְּעָאל, לְהַהוּא (אתערו) דְּהֲוָה קַדְמָאָה (לבתר), דָּא קַדְמָאָה נָפִיק וְאָזִיל לֵיהּ. וּלְזִמְנִין, דְּדָחֵי דָּא קַדְמָאָה לְהַהוּא תִּנְיָינָא, וְאִתְעָבִיד לֵיהּ מְקַטְרְגָא, עַד דְּאַפִּיק לֵיהּ מֵעָלְמָא. וְעַל דָּא תָּנֵינָן, דְּמִתְּרֵין וּלְהָלְאָה, לָא יִסַּב בַּר נָשׁ לְהַאי אִתְּתָא, דְּהָא מַלְאַךְ הַמָּוֶת אִתְתָּקַּף בָּהּ, וּבְנֵי עָלְמָא לָא יַדְעִין, דְּהָא רוּחָא כֵּיוָן דְּאִתְתָּקַּף וְקָא נָצַח לְהַהוּא רוּחָא אַחֲרָא תִּנְיָינָא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה לָא יִתְעָרַב בַּר נָשׁ אַחֲרָא בַּהֲדָהּ.

חַבְרַיָּיא, הָא יְדַעְנָא דִּבַאֲתָר דָּא אִית לְכוּ לְמִקְשֵׁי, וְלֵימָא אִי הָכִי לָא מִית בְּדִינָא הַאי תִּנְיָינָא, וְלָא דַּיְינִין לֵיהּ מִלְּעֵילָּא. תָּא חֲזִי, כֹּלָּא אִיהוּ בְּדִינָא, דְּיִנְצַח פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי אוֹ דְּלָא יְקַטְרֵג עָלֵיהּ פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי. וּמַאן דְּנָסִיב אַרְמַלְתָא, כְּמַאן דְּעָאל בְּיַמָּא, בְּרוּחִין תַּקִּיפִין, בְּלֹא חַבְלִין, וְלָא יָדַע אִי יַעֲבָר בִּשְׁלָם, אִי יִטְבַּע גּוֹ תְּהוֹמֵי.

וְאִי דָּא דְּעָאל הַהוּא רוּחָא תִּנְיָינָא, אִתְתָּקִיף וְנָצַח לְהַהוּא קַדְמָאָה, הַהוּא קַדְמָאָה נָפַק מִתַּמָּן וְאָזִיל לֵיהּ. לְאָן אֲתָר אָזִיל לֵיהּ, וּמָה אִתְעָבִיד. סָבָא סָבָא מָה עַבְדַת. חָשַׁבְתּ דִּתְמַלֵּל זְעֵיר, וְנַפְקַת לְהַאי, הָא עָאלַת בַּאֲתַר דְּלָא עָאל בַּר נָשׁ אַחֲרָא, מִן יוֹמָא דְּדוֹאֵג וַאֲחִיתוֹפֶל עָבְדוּ בַּעְיָין אִלֵּין, בְּאִינּוּן אַרְבַּע מֵאָה בַּעְיִיִ, דַּהֲווֹ בָּעָאן עַל מִגֲדְּלָא דְּפָרַח בַּאֲוִירָא, וְלָא אָתִיב עָלַיְיהוּ בַּר נָשׁ, עַד דְּאָתָא שְׁלמֹה מַלְכָּא, וּבִירֵר לוֹן כָּל חַד וְחַד עַל תְקּוּנֵיהּ. סָבָא סָבָא, רָזָא עִלָּאָה דְּהֲוָה טְמִירָא, אָתִית לְגַלָּאָה, מָה עֲבָדִית.

סָבָא סָבָא, בְּקַדְמִיתָא הֲוָה לָךְ לְנַטְרָא אָרְחָךְ, וְתִסְתַּכַּל בְּרֵישָׁךְ. אֲבָל הַשְׁתָּא, לָאו שַׁעֲתָא לְאִתְטַמְּרָא. סָבָא, אַהְדָּר בְּתֻקְפָךְ. הַהוּא רוּחַ דְּנָפַק, לְאָן אָזִל. בָּכָה וְאָמַר, חַבְרַיָּא, כָּל הָנִי בִּכְיָין דְּקָא בָּכֵינָא, לָאו בְּגִינַיְיכוּ הוּא, אֶלָּא דָּחִילְנָא לְמָארֵי עָלְמָא, דְּגַלֵּינָא אָרְחִין סְתִימִין, בְּלֹא רְשׁוּ. אֲבָל גַּלֵּי קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּלָא לִיקָרָא דִּילִי עֲבִידְנָא, וְלָא לִיקָרָא דְּאַבָּא, אֲבָל רְעוּתִי לְפוּלְחָנָא דִּילֵיהּ, וַאֲנָא חֲמֵינָא, יְקָרָא דְּחָד מִנַּיְיכוּ, בְּהַהוּא עָלְמָא, וְאַחֲרָא יְדַעְנָא דְּהָכִי הוּא. אֲבָל לָא גַּלֵּי קָמָאי, וְהַשְׁתָּא חֲמֵינָא.

תָּנֵינָן, דַּחְיָין גַּבְרָא מִקָּמֵי גַּבְרָא, בְּכַמָּה אָרְחִין סְתִימִין (וילך רפ''ד ע''א) אִתְדַּחְיָין. הַהוּא רוּחָא קַדְמָאָה, דְּאִתְדָּחֵי מִקָּמֵי הַהוּא תִּנְיָינָא, לְאָן אָזִיל. הַהוּא רוּחָא, נָפִיק וְאָזִיל, וּמְשַׁטְּטָא בְּעָלְמָא, וְלָא יְדִיעַ, וְאָזִיל לְגוֹ קִבְרָא דְּהַהוּא בַּר נָשׁ, וּמִתַּמָּן מְשַׁטְּטָא בְּעָלְמָא, וְאִתְחַזֵּי בְּחֶלְמָא לִבְנִי נָשָׁא, וְחָמָאן בְּחֶלְמָא דִּיּוּקְנָא דְּהַהוּא בַּר נָשׁ, וְאוֹדַע לוֹן מִלִּין לְפוּם אָרְחֵיהּ דְּהַהוּא רוּחַ קַדְמָאָה, דְּקָא אִתְמְשַׁךְ מִנֵיהּ, כְּמָה דְּאִיהוּ בְּהַהוּא עָלְמָא, הָכִי מְשַׁטְּטָא הַאי, וְאוֹדַע בְּהַאי עָלְמָא.

וְהָכִי אָזִיל וּמְשַׁטְּטָא בְּעָלְמָא, וּפַקְדַת תָּדִיר לְהַהוּא קִבְרָא, עַד (אחורי הדף) זִמְנָא דְּרוּחוֹת פַּקְדָן לְגַבֵּי קִבְרַיְיהוּ דְּגוּפִין. כְּדֵין, הַאי רוּחָא, אִתְחַבָּר בְּהַהוּא רוּחַ דִּילֵיהּ, וְאִתְלָבַשׁ בֵּיהּ, וְאָזִיל לֵיהּ. כַּד עָאל לְדוּכְתֵּיהּ, אִתְפָּשַׁט מִנֵּיהּ. וְדוּכְתָּא אִית לֵיהּ (באינון רוחין בגן עדן)
(Ⅰ)

*****

[102b]  
[...] du Paradis, spécialement réservé à ces sortes d’esprits, et où chaque esprit jouit selon ses œuvres. Mais, objectera-t-on, la veuve rend donc un service à son mari quand elle se remarie pour la seconde fois ? Non ; elle ne lui rend aucun service, puisqu’elle l’oblige ainsi à errer longtemps dans le monde et à paraître aux hommes en songe, peine qu’elle lui épargne si elle ne se remarie plus. Mais, objectera-t-on encore peut-être, si l’esprit du second mari arrive à repousser celui du premier mari, doit-on en conclure que le second mariage n’a pas été décrété au ciel, ou est-ce le premier qui n’a pas été décrété ? Est-ce l’âme du premier mari qui est l’âme-sœur de la femme, ou est-ce celle du second ? En vérité, si l’esprit du premier mari est mis en fuite par celui du second mari, c’est une preuve que l’âme-sœur de la femme appartient à celle du second mari ; si, au contraire, le second mari meurt, c’est la preuve que l’âme de la femme est l’âme-sœur de celle du premier mari. C’est d’un homme qui se marie avec une veuve que l’Écriture (Prov., VII, 23) dit : “ Et il ne sait qu’il y va de la vie pour lui ”. puisqu’un tel homme ne sait jamais s’il s’unit à une âme-sœur, ou non. Une veuve fait mieux de ne pas se remarier (46), alors même que l’âme du premier mari n’était pas la sœur de la sienne ; car le Saint, béni soit-il, n’impose pas à la femme le devoir de se marier. Quand une femme reste célibataire, le Saint, béni soit-il, procure à l’homme, dont l’âme est sœur de celle de la célibataire, une autre femme. Quand une veuve ne se remarie pas, l’esprit du mari réside en elle pendant les douze mois que dure le châtiment de l’âme ; ensuite il la visite seulement de temps à autre. Il se tient à la porte du paradis ; et, quand la femme meurt, les deux esprits se fondent et luisent d’un grand éclat.
Une tradition nous apprend que [...]

בְּאִינּוּן הֵיכָלִין דְּגַן עֵדֶן, אוֹ לְבַר, לְפוּם אָרְחוֹי דְּכָל חַד וְחַד, וְתַמָּן אִתְטָמַּר.

וְכַד רוּחִין פַּקְדָן לְהַאי עָלְמָא, דְּמֵתִין נִזְקָקִין לְגַבֵּי חַיִּין, לָא נִזְקָקִין אֶלָּא בְּהַהוּא מְשִׁיכוּ דְּרוּחָא, וּבֵיהּ אִתְלָבַשׁ רוּחָא אַחֲרָא. וְאִי תֵּימָא, אִי הָכִי, תּוֹעַלְתָּא אִיהוּ לְרוּחָא, וְהַאי אִתְּתָא תּוֹעַלְתָּא עַבְדַת לְכֹלָּא. לָאו הָכִי, דְּאִלְמָלֵא לָא אִתְנְסִיבַת לְגַבֵּי אַחֲרָא, וְהַאי רוּחָא קַדְמָאָה לָא מִתְדַּחְיָיא מִקָּמֵי הַאי גַּבְרָא אָחֳרָא, תּוֹעַלְתָּא אַחֲרָא הֲוָה לֵיהּ, בְּגַוְונָא אַחֲרָא, וְלָא יְהֵא לָאֵי בְּעָלְמָא, כְּמָה דְּהַוֵי, וְלָא יִזְדַּקֵּק לְגַבֵּי חַיִּין דְּהַאי עָלְמָא, כְּמָה דְּהַוֵי מְשַׁטְּטָא הָכָא וְהָכָא.

אִי הָכִי זִוּוּגָא תִּנְיָינָא דְּהַאי אִתְּתָא, לָא הֲוֵי מִלְּעֵילָּא. וְאַתְּ אַמָרְתְ דְּאִתְדַּחְיָיא גְּבַר מִקָּמֵי גְּבַר, וַאֲמֵינָא דְּהַאי בַּעְלָהּ תִּנְיָינָא, דְּנָסִיב לְאִתְּתָא דָּא, אִיהוּ בַּת זוּגֵיהּ מַמָּשׁ. וְהַהוּא קַדְמָאָה לָאו בַּר זוּגֵיהּ מַמָּשׁ הֲוָה. וְהַאי תִּנְיָינָא דִּילָיהּ הֲוָה, וְכַד מָטָא זִמְנֵיהּ, אִתְדַּחְיָיא דָּא מִקַּמֵּיהּ. וַדָאי הָכִי הוּא, דְּהָא לָא אִתְדַּחְיָיא הַהוּא רוּחַ קַדְמָאָה, דְּהֲוָה בְּהַאי אִתְּתָא. אֶלָּא בְּגִין דְּהַאי תִּנְיָינָא, דְּאִיהוּ בַּר זוּגָהּ. (דבר איהי בת זוגיה) (האי תניינא).

וְכָל אִינּוּן תִּנְיָינִין, דְאִתְדַּחְיָין מִקָּמֵי קַדְמָאִין. קַדְמָאִין הֲווֹ בְּנֵי זוּגַיְיהוּ, וְלָא הָנֵי. וּבְגִין כַּךְ, לָא אִית לוֹן קִיּוּמָא בַּהֲדַיְיהוּ, וְאִתְדַּחְיָיא רוּחַ תִּנְיָינָא מִקָּמֵי רוּחָא קַדְמָאָה. וּבְגִין כַּךְ, מַאן דְּנָסִיב אַרְמַלְתָא, קָרֵינָן עָלֵיהּ, (משלי ז׳:כ״ג) וְלא יָדַע כִּי בְנַפְשׁוֹ הוּא. (משלי א׳:י״ז) כִּי חִנָּם מְזוֹרָה הָרָשֶׁת וְגוֹ' וְלָא יְדִיעַ אִי הִיא בַּת זוּגֵיהּ מַמָּשׁ אִי לָאו.

אַרְמַלְתָא דְּלָא נְסִיבַת, אַף עַל גַּב דְּאָתֵי בַּר זוּגָהּ, וְאִיהִי לָא בָּעָאת לְאִתְנַסְּבָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא כַּיִיף לָהּ מִן דִּינָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַזְמִין לְהַהוּא בַּר נָשׁ אִתְּתָא אַחֲרָא, וְלָא עָאלַת בְּדִינָא כְּהַאי (ס''א ולית עליה בי דינא בהאי) בְּהַהוּא עָלְמָא, וְאַף עַל גַּב דְּלֵית לָהּ בַּר, דְּהָא אִתְּתָּא לָא אִתְפַּקְּדַת אַפִּרְיָה וּרְבִיָּה, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ.

אִתְּתָא דָּא דְּלָא אִתְנְסִיבַת זִמְנָא תִּנְיָינָא, הַהוּא רוּחַ דְּשָׁבַק בָּהּ בַּעְלָהּ מָה אִתְעָבִיד מִנֵּיהּ. יָתִיב תַּמָּן תְּרֵיסַר יַרְחֵי, וּבְכָל לֵילְיָא וְלֵילְיָא, נָפִיק וּפַקְדָּא לְנַפְשָׁא, וְאִתְהַדָּר לְאַתְרֵיהּ. לְבָתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי, דְּקָא אִסְתַּלָּק דִּינָא דְּהַהוּא גַּבְרָא, דְּהָא כָּל אִינּוּן תְּרֵיסַר יַרְחֵי, הָא רוּחָא אִתְכַּפְיָיא בַּעֲצִיבוּ כָּל יוֹמָא. לְבָתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי, נָפִיק מִתַּמָּן, וְאָזִיל וְקַיְּימָא לִתְרַע גַּן עֵדֶן, (אחורי הדף) וּפַקְדָּא לְהַאי עָלְמָא, לְגַבֵּי הַהוּא מָאנָא, דְּנָפִיק מִנֵּיהּ. וְכַד הַאי אִתְּתָא אִסְתַּלָּקַת מֵעָלְמָא, הַהוּא רוּחַ נָפִיק וְאִתְלָבַשׁ בְּהַהוּא רוּחַ דִּילָהּ, וְזָכָאת בֵּיהּ לְגַבֵּי בַּעְלָהּ, וְנָהֲרִין תַּרְוַויְיהוּ, כְּדְקָא יֵאוֹת, בְּחִבּוּרָא חֲדָא.

כֵּיוָן דְּאָתֵינָא לְהַאי אֲתָר, הַשְׁתָּא אִית לְגַלָּאָה אָרְחִין סְתִימִין, דְּמָארֵי עָלְמָא, לָא יַדְעִין בְּהוּ בְּנֵי נָשָׁא. וְכֻלְּהוּ אַזְלִין בְּאֹרַח קְשׁוֹט, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (הושע י״ד:י׳) כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ' וְצַדִּיקִים יֵלְכוּ בָּם וּפוֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָּם. וּבְנִי נָשָׁא לָא יַדְעִין, וְלָא מַשְׁגִּיחִין, כַּמָּה אִינּוּן עִלָּאִין, עוֹבָדִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכַמָּה מְשַׁנְיָין אִינּוּן, וּבְנִי עָלְמָא לָא יַדְעִין, וְכֻלְּהוּ בְּאֹרַח קְשׁוֹט, דְּלָא סָטָאן לִימִינָא וְלִשְׂמָאלָא.

הָנֵי דְּמִתְגַּלְגְּלִין, דְּקָא אִתְתְּרָכוּ בְּתִרוּכִין מֵהַהוּא עָלְמָא, וְלֵית לוֹן בַּת זוּג. בַּת זוּג דְּקָא מִזְדַּוְּוגָן בְּהַאי עָלְמָא, מֵאָן אִינּוּן, אִינּוּן נָשִׁין, דְּקָא מִזְדַּוְּוגָן בַּהֲדַיְיהוּ בְּהַאי עָלְמָא. דְּהָא (תריך לה ולית ליה בת זוג כאינון גברין דלא תריכו וקא מזדווגן בהדי נשייהו) לְכֻלְּהוּ בְּנֵי נָשָׁא, אִית לוֹן בַּת זוּג, בַּר מֵהַאי.

חֲמוּ הַשְׁתָּא, כַּמָּה אִינּוּן רַבְרְבִין וְעִלָּאִין גְּבוּרָן דִּילֵיהּ. תָּנֵינָן, מַאן דִּמְתָּרֵךְ אִתְּתֵיהּ קַדְמָאָה, מַדְבְּחָא אָחִית עֲלוֹי דִּמְעִין. מַדְבְּחָא אֲמַאי. אֶלָּא, הָא אֲמֵינָא, דְּכָל נָשִׁין דְּעָלְמָא בְּדִיּוּקְנָא דְּהַאי מִזְבַּח קַיְימֵי, וְעַל דָּא (נשא קפ''ד ע''א) יָרְתָאן אִינּוּן שֶׁבַע בִּרְכָּאן, דְּכֻלְּהוּ מִכְּנְסֶת יִשְׂרָאֵל אִינּוּן. וְאִי אִיהוּ
(Ⅰ)

*****

[103a]  
[...] quiconque divorce d’avec sa première femme fait verser des larmes à l’autel. Pourquoi ? Parce que la femme est l’image de l’autel : c’est pourquoi elle a pour partage les sept bénédictions (47) ; et l’homme qui divorce fait une brèche à l’autel (48). C’est à ce mystère que font allusion les paroles de l’Écriture (Deut., XXIV, 2) : “ Et il lui écrira une lettre de séparation, et il la mettra dans sa main, et elle sortira de sa maison et épousera un mari étranger (aher). ” Pourquoi l’Écriture a-t-elle besoin d’ajouter le mot “ étranger ” (aher) ? On comprend bien que, si elle divorce, ce n’est point pour reprendre le premier mari, mais bien pour épouser un autre homme. Mais cet “ aher ” a le même sens que dans le verset (Job, VIII, ) : “ Et ils pousseront d’une autre terre (aher), et ce qui a été séparé dans ce monde sera réuni. ” Mais, en vérité, le mot “ aher ” désigne Satan appelé “ étranger ” (aher). De même le mot “ ahron ” du verset suivant désigne Satan. Le Saint, béni soit-il, fit subir la castration à Satan, sans quoi il se serait tellement multiplié que le monde n’aurait pu subsister. Pourtant, si Satan et ses légions n’ont pas le désir pour la femme, ils l’ont conservé pour la femme divorcée. Aussi quand une femme divorcée se remarie, il est certain qu’elle a également des rapports avec Satan. Voilà pourquoi il est permis à un homme de reprendre la femme qui s’est prostituée, même à des milliers d’hommes ; mais il lui est défendu de reprendre la divorcée qui a pris mari, parce que, ajoute l’Écriture (Deut., XXIV, 4) : “ Elle a été souillée, et elle est devenue abominable devant le Seigneur. ” Le mariage légal après le divorce souille la femme plus que la prostitution [...]

מְתָרַךְ לָהּ, אַהְדָּר אַבְנָא (נ''א דמדבחא עלאה) לְגִרְעוֹנָא. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּמִתְחַבְּרָן תִּרוּכִין בַּהֲדֵי הֲדָדֵי.

וְרָזָא דָּא דִּכְתִּיב, (דברים כ״ד:ב׳) וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתוּת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְגוֹ', וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר. מִמַּשְׁמַע דְּאָמַר, וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ, לָא יְדַעְנָא (דההיא אזלה לגבי בעלה דתריך לה, (נ''א דליתיה) ההוא דתריך לה') מַאי אַחֵר. אֶלָּא כְּמָה דְּאִתְּמַר, אַחֵר תְּנָן, וְאַחֵר כְּתִיב, וְאַחֵר קָרֵינָן לֵיהּ, דִּכְתִּיב, (איוב ח׳:י״ט) וּמֵעָפָר אַחֵר יִצְמָחוּ. וְתִרוּכִין מִתְחַבְּרָן כַּחֲדָא, תִּרוּכִין דְּהַהוּא עָלְמָא, וְתִרוּכִין דְּהַאי עָלְמָא. וּמַה דַּהֲוַת הַאי אִתְּתָא, בְּדִיּוּקְנָא עִלָּאָה, הָא אִשְׁתַּעְבְּדָא לְדִיּוּקְנָא תַּתָּאָה, קָרֵינָא לֵיהּ אַחֵר.

וְקָּרֵינָן לֵיהּ אַחֲרוֹן, אַחֲרוֹן מְנָלָן. דִּכְתִּיב, (איוב י״ט:כ״ה) וְאַחֲרוֹן (ק''ה ע''ב) עַל עָפָר יָקוּם. וְהָכָא כְּתִיב וּשְׂנֵאָהּ הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן. אוֹ כִּי יָמוּת הַאִישׁ הָאַחֲרוֹן. אַחֲרוֹן, שֵׁנִי מִבָּעֵי לֵיהּ. וְאִי תֵּימָא, דְּלָא תִּזְדַּוֵּוג אֲפִילּוּ לַעֲשָׂרָה, דָּא בָּתַר דָּא. לָאו הָכִי. וְכִי לְבַעְלָהּ דָּא תִּזְדַּוֵּוג, וְלא לְאַחֲרָא, מַאי אַחֲרוֹן.

אֶלָּא דָּא אִיהוּ הַאי אַחֵר דְּקַאָמְרָן, וְאִיהוּ אַחֵר, וְאִיהוּ אַחֲרוֹן. הַשְׁתָּא אַבְנָא מִתְגַּלְגְּלָא בְּקוּסְפִתָא. אַחֵר אֲמַאי אִקְרֵי הָכִי דְּהָא כָּל בִּנְיָינָא נָפַל, וְאִתְהַדָּר לְעַפְרָא, אִיהוּ הֲוָה מַה דְּהֲוָה, וְלָא אַחֲרָא. אֲמַאי קָרֵינָן לֵיהּ אַחֵר. אוּף הָכִי אֲמַאי אִקְרֵי אַחֲרוֹן, וְכִי אַחֲרוֹן אִיהוּ, וְהָא אִי יִתְיְשַׁר יֵאוֹת, וְאִי לָא, יֶהְדַּר וְיִתְגַּלְגֵּל וְיִתְנְטַע כְּמִלְּקַדְּמִין, אֲמַאי אִקְרֵי אַחֲרוֹן.

אֲבָל תָּא חֲזִי, כְּתִיב (בראשית א׳:ל״א) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד, מַאי טוֹב. תָּנֵינָן, דָּא מַלְאָךְ דְּטוֹב. מְאֹד, דָּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת. וּלְכֹלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַזְמִין תִּקּוּנוֹי.

תָּא חֲזֵי, כְּתִיב (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן, נָהָר דָּא, לָא שָׁכִיךְ לְעָלְמִין, מִלְּאַפָּשָׁא וּלְמִסְגֵּי וּלְמֶעְבַּד פֵּירִין. וְאֵל אַחֵר אִסְתְּרַס, וְלֵית לֵיהּ תִּיאוּבְתָּא לְעָלְמִין, וְלָא אָפִּישׁ, וְלָא עָבִיד פֵּירִין, דְּאִלְמָלֵי עָבִיד פֵּירִין, יְטַשְׁטֵשׁ לְכָל עָלְמָא.

וּבְּגִין כָּךְ, בַּר נָשׁ דְּגָרִים לְהַהוּא סְטַר דְּיִפּוּשׁ בְּעָלְמָא, אִקְרֵי רַע, וְלָא חָמֵי אַפֵּי שְׁכִינְתָּא לְעָלְמִין, דִּכְתִּיב, (תהילים ה׳:ה׳) לֹא יְגוּרְךָ רָע. הַאי בַּר נָשׁ, דְּמִתְגַּלְגְּלָא בְּגִלְגּוּלָא, אִי אִיהוּ עָבַר וְאִתְדַּבָּק בְּהַהוּא אֵל אַחֵר, דְּלָא עָבִיד פֵּירִין, וְלָא אָפִּישׁ בְּעָלְמָא, בְּגִין כַּךְ אִקְרֵי אַחֵר, וּשְׁמָא גָּרִים לֵיהּ, אִיהוּ הוּא, וְאַחַר אִקְרֵי, אַחֵר וַדַּאי.

אַחֲרוֹן: מִקַּדְמָאָה וְאֵילָךְ, אַחֲרוֹן קָרֵינָן לֵיהּ, וְאַחֲרוֹן אִקְרֵי. תִּנְיָינָא אִיהוּ, וּמִיָּד אִקְרֵי אַחֲרוֹן, וְהָכִי קָרֵי לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַחֲרוֹן, בְּגִין דְּיִתְתָּקַּן לְמֶהוֵי אַחֲרוֹן, וְלָא יְתוּב כְּמִלְּקַדְּמִין. תְּלִיתָאָה אוּף הָכִי. וְכֵן בְּכָל זִמְנִין, מִקַּדְמָאָה וְאֵילָךְ. הָכִי אִקְרֵי אַחֲרוֹן, וְהָכִי אִצְטְרִיךְ לְמִקְרֵי אַחֲרוֹן, דְּאִלְמָלֵא אִתְקְרֵי מִיַד תִּנְיָינָא, הָא פְּתִיחוּ דְּפוּמָא לְאָהַדְּרָא כְּמִלְקַדְּמִין, וְהַהוּא בִּנְיָינָא אִסְתְּתַר.

מְנָלָן. מִבַּיִת שֵׁנִי דְּאִקְרֵי אַחֲרוֹן, דִּכְתִּיב, (חגי ב׳:ט׳) גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן. דְּהָא מִקַּדְמָאָה וְאֵילָךְ, אַחֲרוֹן אִקְרֵי, דְּהָא לָא יְהֵא פְּתִיחוּ דְּפוּמָא, דְּהַהוּא בִּנְיָינָא יִנְפּוֹל, וְיִתְהַדָּר כְּמִלְקַדְּמִין.

אוּף הָכִי דָּא, אַחֲרוֹן קָרֵינָן לֵיהּ. וּבְגִין כַּךְ כְּתִיב, לא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּה. לא יוּכַל, לֹא יִקָּחֶנָּה מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי לא יוּכַל. אֶלָּא כֵּיוָן דְּהַאי אִתְּתָא אִתְדַּבְּקַת בְּאַחֵר, וְנַחְתַּת לְאִשְׁתַּעְבְּדָא בְּדַרְגָּא תַּתָּאָה, לָא בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּאִיהוּ יְתוּב מִדַּרְגָּא דִּילֵיהּ, לְמֵיהָב אִיבָא, וּלְאִתְדַּבְּקָא בְּהַהוּא דַּרְגָּא דְּלָאו דִּילֵיהּ.

וְתָּא חֲזֵי, אִי הַאי אִתְּתָא לָא אִתְנְסִיבַת, אֲפִילּוּ תִּזְנֶה בְּכָל גּוּבְרִין דְּעָלְמָא, אִי בָּעֵי בַּעְלָהּ יְתוּב לְגַבָּהּ, אֲבָל אִי אִתְדַּבְּקָא בְּנִשּׂוּאִין לְאַחֵר, (נ''א ואחר) דָּא (האי) לא יוּכַל לָשׁוּב לְדַרְגָּא קַדְמָאָה, דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא לְגַבָּהּ. לא יוּכַל וַדַּאי לְאָתָבָא לְהַהוּא דַּרְגָּא לְעָלְמִין.

אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה. תָּנִינָן, דְּהֻטַּמָּאָה בְּלִבֵּיהּ. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ אִי תִּתְרַחֵק וְתִזְנֶה בְּלָא נִשּׂוּאִין. אֶלָּא, כֵּיוָן דְּאִתְדַּבְּקַת לְאַחֵר, הָא קַבִּילַת עָלָה חוּלָקָא דְּהַהוּא סִטְרָא, וְבַּעְלָהּ
(Ⅰ)

*****

[103b]  
[...] ; et c’est pour cette raison que le premier mari ne doit plus la reprendre. Il est vrai que l’Écriture permet à une femme divorcée ou veuve de se remarier. Cependant quiconque épouse une veuve qui a des enfants de son premier mari s’expose à être frappé par une épée à double tranchant. D’abord, dans cette femme, résident déjà deux esprits, auxquels il va en associer un troisième, c’est-a-dire le sien ; et ensuite il ne convient pas qu’un homme fasse pénétrer son esprit dans une demeure qui a été déjà occupée par un autre. Certes, épouser une veuve n’est pas défendu par la Loi ; mais une telle union est nuisible à l’homme, ainsi que nous venons de le dire. Rabbi Lavitas, du village d’Onou, avait coutume de persifler les veuves qui se remarient, et il leur appliquait les paroles du verset suivant (Prov., XXXI, 15) : “ Et elle rira au dernier jour (ahron). ” Celle qui se marie avec un autre homme (ahron) devient la risée du monde. Mais, objectera-t-on, nous avons cependant l’exemple d’une union avec une veuve dont est sorti un arbre puissant et magnifique qui constitue la base de la vérité ; et cet arbre c’est Obed, père d’Isaïe et aïeul de David ! Comment cet arbre de la vérité a-t-il pu prendre racine sur un mauvais sol (49) ? Mais la vérité est qu’Obed et Isaïe, qui précédèrent la naissance de David, ôtèrent à l’arbre qui prit racine sur ce sol tout ce qu’il avait d’amer. Le vieillard se remit à pleurer en s’écriant : O vieillard, vieillard, n’ai-je pas dit déjà que tu t’es jeté dans le grand océan ? Or, voici que tu es menacé d’être englouti dans l’abîme ; tâche d’en sortir. Il aurait mieux valu pour toi que tu te fusses tû. Maintenant tu ne peux plus t’arrêter ; et tu n’as personne qui te vienne en aide, mais tu es réduit à tes propres forces. Prends donc courage et continue. Toute (50) la postérité de Juda [...]

קַדְמָאָה דְּאִיהוּ מִסִּטְרָא אַחֲרָא טָבָא דְּטוֹב, לָא יְהֵא לֵיהּ בָּהּ חוּלָקָא לְעָלְמִין, וְלָא יַפִּישׁ כְּלָל לְהַהוּא אֲתָר. הָא אִם שִׁלְּחָהּ הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן, אוֹ כִּי יָמוּת הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן, לְקַדְמָאָה אֲסוּרָא, אֲבָל לִשְׁאַר בְּנִי נָשָׁא, תִּשְׁתְּרֵי. דִּילְמָא תִּשְׁכַּח אַתְרָא כְּמִלְקַדְּמִין, וְאַחֲרוֹן יָקוּם דְּיִזְדַּוִּוג בַּהֲדָהּ.

מַאן דְּאִית לֵיהּ בְּנִין מְאִתְּתֵיהּ קַדְמִיתָא, וְאָעִיל הַאי לְגוֹ בֵּיתֵיהּ, הַהוּא יוֹמָא אִתְדַּבָּק בְּחַרְבָּא קַשְׁיָא דְּמִתְהַפְּכָא, בְּגִין תְּרֵין סִטְרִין. חַד, דְּהָא תְּרֵין דָּחַת לוֹן לְבַר, וְהַשְׁתָּא אִיהוּ תְּלִיתָאָה. וְתוּ, מָאנָא דְאִשְׁתָּעֲבֶּד (נ''א דאשתתף) בֵּיהּ אַחֵר, הֵיךְ יֵיתֵי אִיהוּ לְמֵיהַב בֵּיהּ רוּחָא דִּילֵיהּ, וְיִשְׁתַּתַּף בַּהֲדָהּ, וְיִתְדַּבַּק בָּהּ. לָאו דְּאִיהִי אֲסוּרָא, אֲבָל וַדַּאי שִׁתּוּפָא בִּישָׁא אִיהוּ לְגַרְמֵיהּ. (כדאמרן)

רַבִּי לְוִיטַס אִישׁ כְּפַר אוֹנוֹ, הֲוָה חַיִיךְ וּמִתְלוֹצֵץ עַל אִתְּתָא דָּא, כַּד חָמֵי מַאן דְּאִזְדַּוָּג בַּהֲדָהּ, וַהֲוָה אָמַר, (משלי ל״א:כ״ה) וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן כְּתִיב, מַאן דְּאִתְדַּבְּקָת בֵּיהּ בְּאִישׁ אַחֲרוֹן, חִיּוּכָא אִיהִי לְבָתַר.

הַשְׁתָּא, אִית לְאָהַדְרָא וּלְעַיְינָא, עַל אֲתָר (נ''א אילנא) חַד רַב וְעִלָּאָה, דְּהֲוָה בְּעָלְמָא, וְגִזְעָא וְשָׁרְשָׁא דִּקְשׁוֹט, וְאִיהוּ עוֹבֵד אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָּוִד. דְּהָא אִתְּמַר דְּאַחֲרוֹן הֲוָה, הֵיךְ נָפַק שָׁרְשָׁא דִּקְשׁוֹט, מִגּוֹ אֲתָר דָּא.

אֶלָּא, עוֹבֵד אִתְתָּקַּן בְּתִקּוּנָא עִלָּאָה, וְאַהְדָּר שָׁרְשָׁא דְּאִילָנָא דְּקָא אִתְהַפַּךְ, עַל תְקּוּנֵיהּ, וְאִסְתְּלִיק בֵּיהּ, וְאִתְתָּקַּן כְּדְקָא יֵאוֹת, וְעַל דָּא אִקְרֵי עוֹבֵד. מַה דְּלָא זָכוּ הָכִי, שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא.

אָתָא אִיהוּ, פָּלַח וְאַעְדָּר עִקָרָא וְשָׁרְשָׁא דְּאִילָנָא, וְנָפַק מֵאַנְפִין מְרִירָן, וְאַהְדָּר (נ''א ואעדר) וְאִתָּקַן בְּנוֹפָא דְּאִילָנָא אַחֲרָא עִלָּאָה, אָתָא יִשַׁי בְּרֵיהּ, וְאַחֲסִין לֵיהּ, וְתָקִין לֵיהּ, וְאִתְאֲחָד בְּעַנְפּוֹי (קע''ה ע''ב) דְּאִילָנָא אַחֲרָא עִלָּאָה, וְחִבֵר אִילָנָא בְּאִילָנָא, וְאִסְתְּבָּכוּ דָּא בְּדָא. כֵּיוָן דְּאָתָא (ק''ע ע''א) דָּוִד, אַשְׁכַּח אִילָנִין מִסְתַבְכָן וּמִתְאַחֲדָן דָּא בְּדָא, כְּדֵין יָרִית שֻלְטָנוּ בְּאַרְעָא, וְעוֹבֵד גָּרִים דָּא.

בָּכָה הַהוּא סָבָא וְאָמַר, אִי סָבָא סָבָא, וְלָא אֲמֵינָא לָךְ, דְּעָלַת בְּיַמָּא רַבָּא, הַשְׁתָּא אַנְתְּ הוּא גּוֹ תְּהוֹמֵי רַבְרְבִין, אִתְתָּקַּן לְסַלְּקָא. סָבָא סָבָא, אַנְתְּ גָּרַמְתְּ דָּא, דְּאִלְמָלֵא הֲוֵית שָׁתִיק בְּקַדְמִיתָא, הֲוָה יֵאוֹת לָךְ, אֲבָל הַשְׁתָּא לָא יָכִילַת וְלֵית מַאן דְּאָחִיד בִּידָךְ, אֶלָּא אַנְתְּ בִּלְחוֹדָךְ. קוּם סָבָא וְאִסְתַּלָּק בִּסְלִיקוּ.

עוֹבֵד דָּא, אִתְתָּקַּן וְנְפַק מִגּוֹ חֲקַל בִּישָׁא, דְּגוּבִין בִּישִׁין. אָתָא יִשַׁי בְּרֵיהּ, וְאַתְקִין וְאַעְדָּר אִילָנָא, וְעִם כָּל דָּא, (ועובד) דָּא רָזָא דְּרָזִין, וְלָא יְדַעְנָא אִי אֵימָא, אִי לָא אֵימָא. אֵימָא מִילָךְ סָבָא, וַדַּאי אֵימָא, בְּדָא יְדִיעָאן כָּל שְׁאַר בְּנֵי גִּלְגּוּלָא. (נ''א עובד אילנא אתקין) עוֹבֵד עִם כָּל דָּא אִילָנָא אַתְקִין. כַּד אָתָא דָּוִד מַלְכָּא, בְּאִילָנָא תַּתָּאָה דְּנוּקְבָּא אִשְׁתְּאַר, וְאִצְטְרִיךְ לְקַבְּלָא (בראשית קס''ה ע''א) חַיִּין מְאַחֲרָא, וּמָה אִי הַאי דְּאִתְתָּקַּן, וְאַתְקִין כֹּלָּא, הָכִי. שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא דְּאַתְיָין בְּגִלְגּוּלָא, דְּלָא יַכְלִין לְאִתְתַּקְנָא הָכִי, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

בְּכָל סִטְרִין אִתְהַפַּךְ בְּגִלְגּוּלָא. פֶּרֶץ הָכִי הֲוָה. בֹּעַז הָכִי הֲוָה. עוֹבֵד הָכִי הֲוָה. (ס''א ועם כל דא אילנא אתתקן) וּבְכֹלָּא נָפִיק אִילָנָא מִסִּטְרָא דְּרַע, וְאִתְדָּבַּק לְבָתַר בְּסִטְרָא דְּטוֹב. בְּקַדְמִיתָא, (בראשית ל״ח:ז׳) וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע. (אונן אוף הכי) מַחְלוֹן אוּף הָכִי, וְלָאו כָּל כַּךְ. אֲבָל בְּהָנִי אִתְעַכָּל רָע, וְנָפִיק טוֹב לְבָתַר, (נפק) הַהוּא דִּכְתִּיב בֵּיהּ, (שמואל א ט״ז:י״ב) וְטוֹב רֹאִי. (שמואל א ט״ז:י״ב) וַיְיָ' עִמּוֹ. הָכָא קַיְּימָא אִילָנָא תַּתָּאָה עַל תְקּוּנֵיהּ, וּמֶלֶךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם.

בְּשֵׁירוּתָא דְּכֹלָּא, מֵעִקָרָא וִיסוֹדָא עִלָּאָה, אִשְׁתְּרָשׁוּ דַּרְגִּין, רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי יְהוּדָה, מַה כְּתִיב בֵּיהּ, (בראשית כט) הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְיָ', וּכְתִיב וַתַּעֲמוֹד מִלֶּדֶת. הַיְינוּ (ישעיה נד) רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה. בְּגִין דְּכַד אִתְיְלִיד יְהוּדָה, נַפְקַת נוּקְבָּא מִתְדַּבְּקָא בִּדְכוּרָא, וְלָא הֲוַת עַל תִּקּוּנָהָא אַנְפִּין בְּאַנְפִּין, וְלָא אִתְכְּשָׁרַת לְאוֹלָדָא כֵּיוָן דְּנָסַר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאַתְקִין לָהּ, (ס''א אנפין באנפין) כְּדֵין אִתְכְּשָׁרַת לְאִתְעַבְּרָא וּלְאוֹלָדָא.

וּבְסִפְרָא דְּחֲנוֹךְ, וַתַּעֲמוֹד מִלֶּדֶת, לָאו עַל לֵאָה אִתְּמַר, אֶלָּא עַל רָחֵל אִתְּמַר, הַהִיא דִּמְבַכָּה
(Ⅰ)

*****

[104a]  
[...] appartient à l’Arbre du monde du Principe femelle (51). “ Le fils aîné de Juda fut un très méchant homme ”, dit l’Écriture°, et cela parce que Juda émanait du monde du Principe femelle et n’était pas destiné à engendrer des enfants (52). Après qu’elle eut donné le jour à Ruben, Siméon, Lévi et Juda, et que l’Arbre d’ici-bas fut parfait, Lia dit : “ Maintenant je loue Dieu. ” L’Écriture ajoute (Gen., XXIX, 35) : “ Et elle cessa d’enfanter. ” Cela fait allusion aux paroles de l’Écriture (Is., LIV, 1) : “ Chante, femme stérile qui n’a pas d’enfants. ” Pourquoi ? Parce que Juda était né, mâle et femelle réunis et non face à face, et par conséquent inapte à reproduire. Alors le Saint, béni soit-il, sépara les deux principes et les replaça de façon a permettre la reproduction.
Nous trouvons dans le livre d’Henoch que ces paroles : “ Et elle cessa d’enfanter ”, ne se rapportent pas à Lia, mais à Rachel, dont il est dit : “ Elle pleure ses enfants. ” C’est elle qui constitue le Principe femelle de Juda. Juda est composé de Yod, Hé, Vav et de Daleth et Hé. C’est alors seulement qu’elle cessa d’enfanter parce que, jusqu’à Juda, la Figure suprême ne fut pas parfaite. Ruben, le premier, est composé de deux mots “ or ” et “ ben ” qui forment la droite, ainsi qu’il est écrit (Gen., I, 3) : “ Que la lumière (or) soit. ” Siméon symbolise la gauche ; la gangue est mêlée à l’or. Siméon est composé des mots “ scham ” et “ avon ” (là est le péché). Lévi, c’est l’attachement des deux côtés. Juda forme alors l’union du Principe mâle avec le Principe femelle. Yod, Hé, Vav, qui forment les troie premières lettres du Tétragramme, constituent le Principe mâle, et Daleth et les deux dernières lettres Daleth et Hé, dernière lettre du Tétragramme, le Principe femelle. Pourquoi, entre la troisième lettre et la dernière du Tétragramme, a-t-on mis un Daleth ?
Parce que Daleth veut dire “ pauvre ” et désigne le mauvais côté qui pourrit dans la poussière et repousse de nouveau du bon côté. De pauvre, il devient riche ; et le Daleth devient Hé. Sors, vieillard, de l’abîme ; ne crains rien ; des barques t’attendent pour que tu puisses continuer à naviguer sur l’Océan. Le vieillard pleura de nouveau et s’écria : Maître du monde, je crains que l’armée céleste ne se moque de moi en me traitant de vieillard et d’enfant ; mais tu sais que c’est pour ta gloire que je l’ai entrepris ; j’ai voulu me dérober ; mais maintenant il faut que je continue à naviguer. L’Écriture dit (Gen., XLIX, 8) : “ Juda, tes frères te loueront (atha). ”A aucun de ses fils Jacob n’a adressé le mot “ atha ”, excepté à Juda, parce que c’est précisément en raison de cette double nature de Juda, qui tient des Principes mâle et femelle à la fois, que sa postérité se trouve épurée de toute souillure de Satan. Rabbi Siméon, dont les paroles font autorité au ciel aussi bien que sur la terre, a dit que les âmes de ceux qui appartiennent à la race de Juda ne sont jamais assujetties à la transmigration ; et, tandis que les autres hommes, en raison de la transmigration de leurs âmes, ont plusieurs pères et plusieurs mères, ceux de la race de Juda n’ont qu’un seul père et une seule mère. Et c’est en raison [...]

עַל בָּנֶיהָ, הַהִיא דְּאִשְׁתָּרָשַׁת בִּיהוּדָה: יְה''וּ ד''ה. וַתַּעֲמוֹד מִלֶּדֶת, דְּהָא לָא אִתְתַּקְנָא.

בְּקַדְמִיתָא, דִּיּוּקְנָא דִּלְעֵילָּא הֲוָה כֹּלָּא רְאוּבֵן: אוֹ''ר בֵּ''ן. (בראשית א׳:ג׳) וַיֹּאמֶר אֱלהִים יְהִי אוֹר, יְמִינָא אוֹר. (ב''ן) שִׁמְעוֹן שְׂמָאלָא אוֹר בְּהַהוּא סִיגָא דְּדַהֲבָא בַּהֲדֵיהּ שֵׁם עָוֹן. לֵוִ''י: חִבּוּרָא דְּכֹלָּא, לְאִתְחַבְּרָא מִתְּרֵין סִטְרִין. יְהוּדָה: נוּקְבָּא בַּהֲדֵי דְּכוּרָא מִתְדַּבְּקָת, יְה''וּ, דָּא דְּכוּרָא. ד''ה, דָּא נוּקְבָּא דַּהֲוַת בַּהֲדֵיהּ.

ד''ה, אֲמַאי ד''ה. אֶלָּא ד', בְּאִתְדַּבְּקוּתָא דְּרַע בַּהֲדָהּ, אִיהִי דָּלֶ''ת, מִסְכְּנָא אִיהִי, וְאִצְטְרִיךְ לְאָתָבָא בְּגִלְגּוּלָא, לְאִתְעַכְּלָא הַהוּא רַע, וּלְמִתְבְּלֵי בְּעַפְרָא. וּלְבָתַר לְצַמְחָא בְּסִטְרָא דְּטוֹב, וְּלְנָפְקָא מִמִּסְכְּנוּ לַעֲתִירוּ, וּכְדֵין ה'. וְעַל דָּא, יְה''וּ ד''ה.

פּוּק סָבָא, מִגּוֹ תְּהוֹמֵי, לָא תִּדְחַל, כַּמָּה אַרְבִּין זְמִינִין לָךְ, בְּשַׁעֲתָא דִּתְשׁוֹטֵט יַמָּא, בְּגִין לְנַיְיחָא בְּהוּ. בָּכָה כְּמִלְּקַדְּמִין וְאָמַר, מָארֵי דְּעָלְמָא, דִּילְמָא יֵימְרוּן מַשְׁרְיָין עִלָּאִין, דַּאֲנָא סָבָא, וּבָכֵי כִּינוֹקָא. גַּלֵּי קַמָּךְ, דְּעַל יְקָרָךְ אֲנָא עָבִיד, וְלָא עֲבִידְנָא עַל יְקָרָא דִּילִי, דְּהָא בְּקַדְמִיתָא הֲוָה לִי לְאִסְתַּמְּרָא, דְּלָא אֵיעוּל בְּיַמָּא רַבָּא, וְהַשְׁתָּא כֵּיוָן דַּאֲנָא בֵּיהּ, אִית לִי לְשַׁטְּטָא בְּכָל סִטְרִין, וְּלְנָפְקָא מִנֵיהּ. (בראשית כט) יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ, (ס''א כולהו אודאן על שמא דא והיינו וכו') הַיְינוּ דַּאֲנַן אַמְרִין בָּרוּךְ אַתָּה. אִיהוּ בָּרוּךְ וְאִיהִי אַתָּה, לְכֻלְּהוּ בְּנוֹי לָא אָמַר יַעֲקֹב אַתָּה, אֶלָּא לַאֲתָר דְּאִצְטְרִיךְ. דָּא אִיהוּ אַתָּה.

שְׁמָא דָּא, (נ''א ודאי אתה) יוֹדוּךָ אַחֶיךָ, כֻּלְּהוּ אוֹדָן לָךְ עַל שְׁמָא דָּא, וַדַּאי אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ, עַל שְׁמָא דָּא, אִסְתַּלָּק וְאִתְכַּפְיָא סְטָר אַחֲרָא, בְּגִין דְּכַד אִתְקְרֵי וְאַדְכַּר, הָא נַפְקַת סִטְרָא אַחֲרָא בַּהֲדָהּ. כֵּיוָן דְּאַמְרֵי אַתָּה, שֻלְטָנוּ וְרַבְרְבָנוּ אִית לָהּ, וְסִטְרָא אַחֲרָא אִתְכַּפְיָיא, וְלָא אִתְחֲזִיאַת תַּמָּן. וַדַּאי בִּשְׁמָא דָּא אִתְרְשִׁים וְאִתְבְּרִיר מִסִּטְרָא אַחֲרָא. וְדָא אִסְתָּלָקוּ וְשֻלְטָנוּ דִּילָיהּ, וּתְבִירוּ וּבִישׁ לְסִטְרָא אַחֲרָא. כֵּיוָן דְּיוֹדוּךָ אַחֶיךָ עַל שְׁמָא דָּא, אַתָּה, כְּדֵין יָדְךָ בְּעֹרֶף אוֹיְבֶיךָ, מִיָּד אִתְכַּפְיָין לְגַבָּךְ, וּשְׁמָא דָּא גָּרִים.

יָדַעְנָא חַבְרַיָּיא יָדַעְנָא, דְּהָא אַתָּה שְׁמָא דָּא, אַתּוּן אַמְרִין לַאֲתַר אַחֲרָא עִלָּאָה, דִּכְתִּיב, (תהילים ק״י:ד׳) אַתָּה כֹּהֵן לְעוֹלָם, בִּימִינָא עִלָּאָה. שַׁפִּיר אִיהוּ, דְּהָא כֵּיוָן דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹדָן לֵיהּ עִלָּאִין וְתַתָּאִין, וְזָכָה לְכֹלָּא, כָּל מַה דְּאִיהוּ אָמַר, הָכִי אִיהוּ וְשַׁפִּיר.

אֲבָל כַּד תֶּהֱווֹן מָטָאן לְגַבֵּיהּ, אִמְרוּ לֵיהּ, וְאַדְכְּרוּ לֵיהּ, יוֹמָא דְּתַלְגָּא, כַּד (צ''ז ע''ב) זְרַעְנָא פּוֹלִין, לְחַמְשִׁין וּתְרֵין גַּוְונִין. דְּהָא אַתָּה כֹּהֵן, הָכָא אִתְקָשַּׁר כּוֹס דִּבְרָכָה בִּימִינָא, בְּלֹא פִּרוּדָא כְּלָל. וּבְגִין כַּךְ, אַתָּה כֹּהֵן לְעוֹלָם, הָכָא אִתְקָשָּׁר כּוֹס בִּימִינָא, כְּדְקָא יֵאוֹת.

וְעַל דָּא אָמַר קְרָא, יְהוּדָה אַתָּה, לְהַאי אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ, וְלָא כְּתִיב יְהוּדָה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ, וְלָא יַתִּיר, אֶלָּא עַל שְׁמָא דְּאַתָּ''ה. אַתָּה, אֲתָר דָּא, אִצְטְרִיךְ לִשְׁמָא דָּא, וְלָא אַחֲרָא.

יְהוּדָה, אַבָּא קַדְמָאָה, וְאַבָּא תִּנְיָינָא, וְלָא הֲוָה בֵּיהּ חִלּוּפָא לְעָלְמִין. וּבְּגִין כָּךְ פֶּרֶץ אִתְתָּקַּף בֵּיהּ בְּתוֹקְפוֹי, מַה דְּלָא הֲוָה הָכִי לְכָל בְּנֵי עָלְמָא. וְעַל דָּא בִּנְיָינָא דְּדָוִד, שָׁארֵי חֶשְׁבֹּנָא מִפֶּרֶץ, וְלָא מִבֹּעַז, דְּהֲוָה בֵּיהּ שִׁנּוּיָא. חַבְרַיָּיא, אִי תַּשְׁגְּחוּן, לָאו מִלִּין בִּסְתִימוּ קָא אֲמֵינָא, וְאַף עַל גַּב דִּסְתִּימִין אִינּוּן.

וְעַל דָּא, יְהוּדָה רָוַוח שְׁמָא דָּא, דְּאִקְרֵי אַתָּה. קָם עַל בּוּרְיֵהּ זִמְנָא קַדְמָאָה, וְזִמְנָא תִּנְיָינָא, וְלָא אִשְׁתָּנִי לְעָלַם. וּבְנוֹי דִּיהוּדָה וְזַרְעָא דִּילֵיהּ, אוֹדָן וְאָמְרִין כִּי אַתָּה אָבִינוּ. מַה דְּלֵית הָכִי לִשְׁאַר בְּנִי גִּלְגּוּלָא לְעָלְמִין. שְׁאַר בְּנֵי גִּלְגּוּלָא, תְּרֵין אֲבָהָן, תְּרֵין אִמָּהָן, אִית לוֹן גּוָֹון לְבִנְיָינָא. וְרָזִין אִלֵּין, בְּעִמְקֵי יַמָּא, בְּלִבָּא דִּתְהוֹמֵי אִינּוּן, מַאן יָכִיל לְאַפָּקָא לוֹן. קוּם סָבָא, אִתְגַּבָּר וְאִתָּקַף בְּתוּקְפָךְ, אַפִּיק מַרְגְּלָן מִגּוֹ תְּהוֹמֵי.

בֹּעַז, אִתְחָזֵי דְּהֲוָה בֵּיהּ שִׁנּוּיָא, כַּד אוֹלִיד לְעוֹבֵד, דְּהָא עוֹבֵד (ס''א עובדא) בְּשִׁנּוּיָא הוּא. לָאו הָכִי. אִבְצַן הוּא בֹּעַז, הוּא אַבָּא קַדְמָאָה, דְּלָא עָבֵד שִׁנּוּיָא. וְאִי תֵּימָא, אִיהוּ הֲוָה, וַדַּאי כַּד אִתְּעַר לְעוֹבָדָא דָּא, בֵּיהּ הֲוָה, מַאן דְּהוּא תַּקִּיף כְּאַרְיָא וּכְלֵיתָא בֵּיהּ הֲוָה. בְּגִין דְּלָא
(Ⅰ)

*****

[104b]  
[...] de cette épuration que la postérité de Juda n’a rien à craindre de l’hostilité d’un esprit rival. C’est cette supériorité de Juda sur les autres tribus qui lui a valu le nom de “ lion ”. Heureux le sort de Juda ! Ruben, Siméon et Lévi sont l’image de la tête et des deux bras ; Juda est celle du cœur ; Issachar et Zabulon sont celle des deux hanches ; Joseph et Benjamin sont celle des cuisses, et enfin Dan et Nephtali, Gad et Ascher sont celle des deux jambes et des deux pieds. En disant que les douze tribus sont l’image des principales parties du corps, on entend par-là la figure du monde suprême (53), figure sur laquelle le corps humain est modelé.
C’est pourquoi l’Écriture dit : “ Ce sont là (Éléh) les chefs des douze tribus d’Israël. ” Le mot “ Éléh ”, désigne [...]

לֶהוֵי שִׁנּוּיָא בֵּיהּ בְּדָוִד, וְאִתְהַדָּר מִלָּה לְעִקָרָא קַדְמָאָה, בְּגִין דִּיהֵא כֹּלָּא מֵאַבָּא חֲדָא, וְשַׁלְשְׁלָא חֲדָא. וְכֹלָּא חַד, וְלָא הֲוָה שִׁנּוּיָא בְּגִלְגּוּלָא דְּזַרְעָא דְּדָוִד. וְעַל דָּא, אַתָּה מֵרֵישָׁא וְעַד סוֹפָא, בְּלא שִׁנוּיָיא כְּלָל.

הַשְׁתָּא, נַפְקַת סָבָא, מֵעִמְקֵי לִבָּא דְּיַמָּא. יְהוּדָה אַתָּה, וַדַּאי מֵרֵישָׁא וְעַד סוֹפָא וְלָא אִתְחָזֵי לְכָל שְׁאַר בְּנִין, לְאִתְקְרֵי אַתָּה, אֶלָּא לֵיהּ בִּלְחוֹדוֹי. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּדָוִד, דְּהָכִי אִתְבְּרִיר, וְאִסְתַּלָּק מִשְּׁאָר עִקָרָא דִּבְנֵי נָשָׁא בְּאַרְעָא.

יוֹדוּךָ אַחֶיךָ, יוֹדוּךָ כָּל בְּנֵי עָלְמָא מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי טַעְמָא אַחֶיךָ. אֶלָּא אֹרַח כָּל בְּנֵי עָלְמָא, לָא מִתְיַבְּמִין לְגִלְגּוּלָא, אֶלָּא מִסִּטְרָא דְּאַחִין, וְאָחָא אִזְדָּמַן לְיִּבוּמָא, (ואתה בגרמך, אזדמנת ליבומא.) וְהָכָא כֻּלְּהוּ אַחֶיךָ יוֹדוּךָ, דְּלָא יִשְׁתַּלְשֵׁל מִנַּיְיהוּ, וְלָא מֵחָד מִנַּיְיהוּ, שִׁלְשׁוּלָא דְּמַלְכוּ, אֶלָּא אַתָּה בִּלְחוֹדָךְ. אַתָּה, מֵרִישָׁא וְעַד סוֹפָא אַתָּה עַבְדַת, וּמִינָךְ נָפַק, כָּל שִׁלְשׁוּלָא וְגִזְעָא (דיוקנא וגופא) דְּאַרְיֵה.

בָּנֶיךָ, בְּנֵי אַרְיֵה, דְּלָא אִתְעֲבָרוּ לְשִׁנּוּיָא דְּאָחֶיךָ, לָא אִתְחְלָפוּ לְטָלֶה, וְלָא לְשׁוֹר, וְלָא לִגְדִי, וְלָא לְשׁוּם דִּיּוּקְנָא אַחֲרָא, אֶלָּא אַרְיֵה שָׁארֵי לְמִבְנֵי, וְאַרְיֵה סִיֵּים בִּנְיָינָא. כָּל שִׁלְשׁוּלָךְ, בְּנֵי אַרְיֵה נִינְהוּ. דְּאִלְמָלֵא אָתָא גִּלְגּוּלָא מִסִּטְרָא דְּאַחוּךְ, יִתְחַלְּפוּן כָּל דִּיּוּקְנִין, וְיִתְעָרְבוּן אִלֵּין בְּאִלֵּין. וְעַל דָּא יוֹדוּךָ אַחֶיךָ, דְּלָא הֲוָה חַד מִנְּהוֹן, בְּגִלְגּוּלָא דְּשַׁלְשְׁלָאָה דִּבְנָךְ. יָדְךָ זָקִיף, דְּלָא הֲוָה בָּךְ עִרְבּוּבְיָא אַחֲרָא מִנַּיְיהוּ. וְהַיְינוּ מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִית, דְּלָא הֲוָה טַרְפָּא לְאַחֲרָא עַל פָּתוֹרָךְ. כָּרַע, בְּמִיתַת עֵר. רָבַץ, בְּמִיתַת אוֹנָן. לְבָתַר אִתְגַּבָּר כַּאֲרִי, לְאָקָמָא לְפֶרֶץ. וּכְלָבִיא, לְאָקָמָא לְזֶרַח. מִי יְקִימֶנּוּ, דִּכְתִּיב, (בראשית ל״ח:כ״ו) וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ. וְתַרְגּוּם וְלָא פָּסַק. מִי יְקִימֶנּוּ, מַאן הוּא דְּיֵימָא, אֲסוּרָה אִתְּתָא דָּא. מַאן הוּא דְּיֵימָא, הוֹאִיל וְאִשְׁלִימַת אָרְחָהָא, לָא אִצְטְרִיכָא לָךְ יַתִּיר, יְבָמָה דָּא, כֵּיוָן דְּאַשְׁלִימַת אָרְחָהָא, לָא אִצְטְרִיכַת לָךְ יַתִּיר, וְאִתְחֲזִיאַת לְאִתְפָּרְשָׁא מִינָהּ, אֲבָל מִי יְקִימֶנּוּ, וַדַּאי מִתַּמָּן וּלְהָלְאָה אִיהִי דִּילֵיהּ. דְּהָא אַפִּיק מַאן דִּמְכַשְׁכֵּשׁ בִּמְעָהָא. רָזָא סְתִימָא הָכָא, אָחוּהָ דְּבַר נָשׁ אֲמַאי. תּוּ יְהוּדָה דְּהֲוָה אֲבוֹי אֲמַאי. אֶלָּא, הַהוּא דִּמְכַשְׁכֵּשָׁא בִּמְעָהָא, חָמֵי דְּמַאן דְּהֲוָה נָטִיר לֵיהּ, מְקַטְרֵג לֵיהּ קִטְרוּגִין, בְּכָל סִטְרִין. בָּעֵי לְאַפָּקָא. כֵּיוָן דְּנָפִיק, זַמִּין לְאַחֲרָא הַהוּא רוּחַ אַחֲרָא, וְאַתְיָין לְאָעָלָא כְּמִלְּקַדְּמִין, עַד דְּאִתְבְּנֵי כְּמִלְּקַדְּמִין, בְּחֵילָא דְּקִטְרוּגָא תַּקִּיף דְּקָא מְקַטְרֵג בְּאָחוּהּ. מִתַּמָּן וּלְהָלְאָה שָׁרִיאַת אִתְּתָא דָּא לֵיהּ. זַכָּאָה חוּלָקָא דִּיהוּדָה, בְּקַדְמִיתָא הֲוָה גּוּר. לְבָתַר אַרְיֵה, דְּקָא אִתְגַּבָּר וְאִתְפָּשַּׁט בְּחֵילֵיהּ (ולבתר) אַרְיֵה. וְסִיֵּים בְּלָבִיא. כָּל שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא לָאו הָכִי, וְעַל דָּא יְהוּדָה כִּדְקַאָמְרָן.

רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי, הָא תְּלָתָא, כִּדְקַאָמְרָן. יְהוּדָה אִתְחַבָּר בַּהֲדַיְיהוּ, וְכֹלָּא כְּדְקָא יֵאוֹת.

יִשָּׂשׂכָר זְבוּלוּן, תְּרֵין יַרְכִין. אֲתָר דְּיַנְקֵי נְבִיאֵי קְשׁוֹט. יִשָּׂשׂכָר יַרְכָא יְמִינָא, כְּתִיב (דברי הימים א י״ב:ל״ג) וּמִבְּנִי יִשָּׂשׂכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים (ס''א זבולון ירכא שמאלא) וּכְתִיב, (דברים ל״ג:י״ח) שְׂמַח זְבוּלוּן בְּצֵאתֶךָ, וּבְשִׁעוּרָא רַבְרְבָא, כְּתִיב, (בראשית מ״ט:י״ג) זְבוּלוּן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיּוֹת. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּוְיַרְכָתוֹ עַל צִידוֹן. שִׁיעוּרָא (ס''א דירך דידיה) עַד צִידוֹן.

בִּנְיָמִין, אִשְׁתְּאַר לְעֵילָּא בֵּין יַרְכִין, דְּהָא (בראשית קמ''ג ע''ב) יוֹסֵף הֲוָה דִּיּוּקְנֵיהּ בְּאַרְעָא, וּלְאִשְׁתַּמְּשָׁא בְּעָלְמָא דָּא, וְעִמֵּיהּ אִשְׁתָּמַּשׁ מֹשֶׁה, דִּכְתִּיב, (שמות י״ג:י״ט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ. בִּנְיָמִין אִסְתַּלָּק לְעֵילָּא, בִּנְיָמִין צַדִּיקוֹ דְּעָלְמָא.

מְבָרְכִין לְתַתָּא, דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר. בְּיַרְכָא שְׂמָאלָא, דָּן עַד פִּרְקָא דְּרַגְלָא. פִּרְקָא דְּרַגְלָא נַפְתָּלִי. וּבְּגִין כָּךְ, נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלוּחָה, קַל בְּרַגְלוֹי. בְּיַרְכָא יְמִינָא. גָּד, וְהוּא יָגוּד עָקֵב, עַד פִּרְקָא דְּעָקֵב. אָשֵׁר פִּרְקָא דְּעָקֵב יְמִינָא. (דברים ל״ג:כ״ה) וְטוֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ. וּכְתִיב בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת מִנְעָלֶיךָ. כָּל אִלֵּין, אִינּוּן דִּיּוּקְנִין עִלָּאִין, דִּיּוּקְנָא דִּלְעֵילָּא. וּבְגִין דַּהֲווֹ בִּרְיָין מַמָּשׁ בְּהַאי עָלְמָא, אִתַקְנַת בְּהוּ שְׁכִינְתָּא,
(Ⅰ)

*****

[105a]  
[...] la Figure sacrée du monde suprême auquel correspondent les douze tribus ainsi que les douze parties principales du corps humain. (54).… Et dans les temps futurs, lorsque le Saint, béni soit-il, rachètera ses enfants de l’exil, “ Mi ” et “ Éleh ” seront unis ensemble. Le nom d’“ Élohim ”, composé des mêmes lettres que les mots “ Mi ” et “ Éléh ”, sera alors complet ; et le monde sera parfumé. Voilà pourquoi l’Écriture (Is., LX, 8) dit : “ Qui sont ceux-ci (Mi Éléh) qui voleront comme des nuées et comme des colombes qui retournent à leurs colombiers ? ” L’Écriture ne dit pas : “ Mi et Éléh ”, mais : “ Mi Éléh ”, parce que, à cette époque, “ Mi ” et “ Éléh ”, ne formeront qu’un. C’est également le sens des paroles de la liturgie que nous récitons dans les synagogues : “ Que son nom soit grandi et sanctifié ” Cela signifie : que le nom de “ Mi ” soit augmenté de “ Éléh ”. Lorsque le Saint, béni soit-il, créa le monde, il se manifesta sous la forme de “ Mi ” (55) ; mais pour que le monde fût racheté, il a fallu qu’il se manifestât aussi sous la forme d’ “ Éléh ”.
Voilà pourquoi l’Écriture (Is., XL, 26) dit : “ Levez les yeux en haut, et considérez qui (Mi) a créé les cieux, qui fait sortir ses nombreuses armées. ” Que signifient les paroles “ nombreuses armées ” ? Le Saint, béni soit-il, a un Fils unique qui éclaire l’univers d’une extrémité à l’autre ; c’est un grand Arbre puissant dont le sommet touche le ciel et les racines plongent dans la terre sanctifiée ; sept (56) cieux sont soutenus par lui ; et ces cieux portent tous son Nom, puisqu’ils ne subsistent que grâce à lui. Voilà pourquoi l’Écriture (Ps., XIX, 2) dit : “ Les cieux racontent (messaperim) ”... C’est grâce au nombre (mispar) que les cieux subsistent, comme dit l’Écriture : “ Il fait sortir les constellations par le nombre (mispar). ” Et ailleurs (Nomb., XXIII, 10) : “ Qui peut compter la poussière de Jacob et le nombre (mispar) de la multitude d’Israël ? ” Deux ont compté les brebis, afin de les préserver du mauvais œil ; c’est à ces deux que font allusion les paroles précitées. “ Qui compte la poussière de Jacob ? ” La “ poussière ” désigne les pierres sacrées d’où jaillirent les eaux qui abreuvent le monde, comme dit l’Écriture (Gen., XXVIII, ) : “ Et ta postérité sera comme la poussière de la terre. ” C’est grâce à la “ poussière ”, que la terre subsiste, ainsi qu’il est écrit (Gen., XXII, 18) : “ Et toutes les nations seront bénies dans ta postérité. ” Jacob a compté les tribus lorsqu’il était couché sur son lit de mort. Après Jacob, c’est “ Mispar ” [...]

בְּאִלֵּין תְּרֵיסַר פִּרְקִין, תְּרֵיסַר מְתִיחִין, דְּאִתְמְתָחוּ מִיִּשְׂרָאֵל מַמָּשׁ. דִּכְתִּיב, (בראשית מ״ט:כ״ח) כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר. מְתִיחִין דְּיִשְׂרָאֵל, אֵלֶּה אִקְרוּן. לְאִתְמַתְּחָא שְׁמָא דְּמִ''י, לְמֶהוֵי בִּנְיָינָא כַּדְקָא יֵאוֹת, לְמֶהֱוֵי יִשְׂרָאֵל בִּכְלָלָא דִּשְׁמָא דֶּאֱלהִים. אֵלֶּ''ה אִיהוּ יִשְׂרָאֵל בִּכְלָל. מִ''י חִבֵּר (נ''א ברא) אֵלֶּה בַּהֲדֵיהּ, וַהֲוָה בִּנְיָינָא שְׁלִים עַל תְקּוּנֵיהּ, שְׁמָא חֲדָא מַמָּשׁ.

הֲדָא הוּא דְּאָמַר לֵיהּ לְיַעֲקֹב, הַהוּא מְמָנָא דְּעֵשָׂו, דִּכְתִּיב, (בראשית ל״ב:כ״ט) כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלהִים, (עם אנשים ותוכל) לְעֵילָּא, בְּתִקּוּנָא קַדְמָאָה, בְּבִנְיָינָא קַדְמָאָה. כָּל אֵלֶּה, וַדַּאי בִּנְיָינָא קַדְמָאָה אִיהוּ. וְעַל דָּא, לֵית שְׁצִיאוּ לְיִשְׂרָאֵל, לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין. וְחָס וְשָׁלוֹם אִלְמָלֵא יִשְׁתְּצִיאוּ, שְׁמָא דָּא לָא הֲוֵי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (יהושע ז׳:ט׳) וְהִכְרִיתוּ אֶת שְׁמֵנוּ מִן הָאָרֶץ וּמַה תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל. שְׁמָא גָּדוֹל, דָּא, בִּנְיָינָא קַדְמָאָה, שְׁמָא קַדְמָאָה אֱלֹהִים. וְהַשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל אִינּוּן בְּגָלוּתָא, כִּבְיָכוֹל כָּל בִּנְיָינָא נָפַל. לְזִמְנָא דְּאָתֵי, כַּד יִפְרוֹק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִבְנוֹי מִגָּלוּתָא, (מתחבר) מִ''י וְאֵלֶּ''ה דְּהֲוָה בְּפֵרוּדָא בְּגָלוּתָא, יִתְחַבְּרוּן כַּחֲדָא, וּשְׁמָא דֶּאֱלֹהִים יְהֵא שְׁלִים עַל תְקּוּנֵיהּ, וְעָלְמָא יִתְבְּסָם. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו ס׳:ח׳) מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָּה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם.

וּבְגִין דְּאִיהוּ שְׁמָא חֲדָא, לָא כְּתִיב מִי וְאֵלֶּה, אֶלָּא מִי אֵלֶּה, שְׁמָא חֲדָא, בְּלָא פִּרוּדָא, וְהוּא אֱלֹהִים. דְּהַשְׁתָּא בְּגָלוּתָא, אִסְתַּלָּק מִי לְעֵילָּא, כִּבְיָכוֹל אִימָא מֵעַל בְּנִין. וּבְנִין נַפְלוּ. וּשְׁמָא דְּהֲוָה שְׁלִים, דְּהוּא שְׁמָא עִלָּאָה רַבְרְבָא קַדְמָאָה, נָפִיל. וְעַל דָּא, אֲנָן מְצָלָן, וּמְקַדְּשָׁן בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת, עַל שְׁמָא דָּא, דְּיִתְבְּנֵי כְּמָה דְּהֲוָה. וְאַמְרֵי יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. אָמֵן (קס''ה ע''ב) יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ. מַאן שְׁמֵיהּ רַבָּא. הַהוּא קַדְמָאָה דְּכֹלָּא, בְּגִין דְּלֵית לֵיהּ בִּנְיָינָא אֶלָּא בַּהֲדָן. מִ''י לָא יִתְבְּנִי לְעוֹלָם, אֶלָּא בְּאֵלֶּה. וְעַל דָּא, בְּהַהוּא זִמְנָא, מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָּה. וְיֶחמוּן כָּל עָלְמָא, דְּהָא שְׁמָא עִלָּאָה אִתְתָּקַּן עַל תְקּוּנֵיהּ. וְאִי שְׁמֵיהּ רַבָּא דָּא אִתְקַּן, וְאִתְבְּנִי עַל תְקּוּנֵיהּ, הָא יִשְׂרָאֵל שַׁלִּיטִין עַל כֹּלָּא, וְכָל שְׁאַר שְׁמָהָן יִתְהַדְּרוּן עַל תִּקּוּנַיְיהוּ, וְיִשְׂרָאֵל שַׁלִּיטִין עַל כֹּלָּא, דְּהָא כֻּלְּהוּ תַּלְיָין בִּשְׁמֵיהּ רַבָּא, קַדְמָאָה לְכָל בִּנְיָינִין. רָזָא דָּא, כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמִין. קַדְמָאָה לְכָל בִּנְיָינִין, שְׁמָא דָּא אִתְבְּנֵי. דִּכְתִּיב, (ישעיהו מ׳:כ״ו) שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה, בָּרָא שְׁמֵיהּ עַל תְקּוּנֵיהּ, וְכַד בָּרָא אֵלֶּה, בָּרָא (שמיה) לֵיהּ בְּכָל חֵילִין דְּיִתְחֲזוּן לֵיהּ, לְמֶהֱוֵי שְׁמֵיהּ עַל תְקּוּנֵיהּ כְּדְקָא יֵאוֹת, דִּכְתִּיב, (ישעיהו מ׳:כ״ו) הַמּוֹצִיא בְּמִסְפָּר צְבָאָם.

מַאי בְּמִסְפָּר. אֶלָּא בְּרָא חַד דְּנָהִיר מִסַּיְיפֵי עָלְמָא עַד סַיְיפֵי עָלְמָא, אִית לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְהוּא אִילָנָא רַבָּא וְתַקִּיף. רֵישֵׁיהּ מָטֵי לְצֵית שְׁמַיָּא, וְסוֹפֵיהּ מַתְחִן שָׁרְשׁוֹי, וְאִשְׁתָּרְשָׁן בֶּעָפָר קַדִּישָׁא, וּמִסְפָּר שְׁמֵיהּ. וְתַלְיָא בַּשָּׁמַיִם עִלָּאִין, וְחָמֵשׁ רְקִיעִין תַּלְיָין מִנֵּיהּ, עַד הַאי מִסְפָּר, וְכֻלְּהוּ נַטְלִין שְׁמָא דָּא בְּגִינֵיהּ דִּכְתִּיב, (תהילים י״ט:ב׳) הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים, בְּגִין הַאי מִסְפָּר, כֻּלְּהוּ (ד''א בגין האי שמא מספר) שָׁמַיִם רַוְוחִין שְׁמָא דָּא בְּגִינֵיהּ, וְעַל דָּא הַמּוֹצִיא בְּמִסְפָּר צְבָאָם, דְּאִלְמָלֵא מִסְפָּר דָּא, לָא יִשְׁתְּכְּחוּן חַיָּילִין וְתּוֹלָדִין לְעָלְמִין. וְעַל דָּא כְּתִיב, (במדבר כ״ג:י׳) מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל, תְּרֵין אִינּוּן, דְּמָנוּ עָאנָא, וְעָאלוּ בְּחוּשְׁבָּנָא עַל יְדַיְיהוּ, בְּגִין דְּלָא שַׁלְטָא בְּהוּ עֵינָא בִּישָׁא. מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב, הָא חַד, דְּעָבִיד חוּשְׁבָּנָא. וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל, הָא מוֹנֶה אַחֲרָא. וְעַל תְּרֵין אִלֵּין לָא שַׁלְטָא בְּהוּ עֵינָא בִּישָׁא, דְּהָא מִי מָנָה לְעָפָר יַעֲקֹב, אִלֵּין אִינּוּן אֲבָנִין (ד''א דרגין) קַדִּישִׁין, אֲבָנִין מְפוּלָמִין, דְּמִנְּהוֹן נַפְקֵי מַיִין לְעָלְמָא. וְעַל דָּא כְּתִיב (בראשית כ״ח:י״ד) וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ. מַה הַהוּא (וישלח ק''ע) עֲפַר, עָלְמָא מִתְבָּרִךְ בְּגִינֵיהּ. אוּף הָכִי (בראשית כ״ב:י״ח) וְהִתְבָּרַכוּ בְזַרְעֲךָ כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. כַּעֲפַר הָאָרֶץ מַמָּשׁ. וּמִסְפָּר דְּאִיהוּ מוֹנֶה תִּנְיָינָא, מָנָה לְרֹבַע כָּל אִינּוּן נוּקְבִין, מַרְגְּלָן עִלָּאִין, דְּמִטָּה דְּשָׁכִיב עָלֵיהּ יִשְׂרָאֵל. וּמִתַּמָּן
(Ⅰ)

*****

[105b]  
[...] qui compte les étoiles ; car tous, au ciel, agissent d’après ses ordres ; et rien ne se fait sans lui. C’est au temps futur que s’appliquent les paroles de l’Écriture (Jér, XXIII, 13) : “ Les troupeaux passeront encore par les mains de celui qui les comptera. ” L’Écriture ne dit pas qui les comptera. Ce sera “ Mi ” et “ Éleh ” qui, à cette époque, ne formeront qu’une unité. Lève-toi, ô vieillard ; prends courage et continue à nager dans l’océan. Le vieillard recommença à parler ainsi (Nomb, XXIII, 10) : “ Qui (Mi) compte la poussière de Jacob, et Mispar (nombre) les enfants d’Israël ? ” Lorsque le Saint, béni soit-il, fera ressusciter les morts, il y aura, parmi ceux dont les âmes ont transmigré, des cas où deux corps n’auront qu’un seul esprit, où des hommes auront deux pères et deux mères. Pourtant, aucun corps ne sera perdu ; “ Mi ” veillera sur Jacob de façon à ce que rien ne se perde ; et il ressuscitera tout comme il est dit dans l’Écriture (Dan., XII, 2) : “ Et toute la multitude de ceux qui dorment dans la poussière de la terre (admath àphar) se réveilleront, les uns pour la vie éternelle, et les autres pour un opprobre qu’ils auront toujours devant les yeux. ”
Les mots “ admath àphar ” (rpe tmda) furent à peine prononcés par le vieillard, que ses auditeurs virent les lettres dont sont composés ces deux mots voler dans l’air, mais disposées de façon à former les mots “ aëd phamitar (57) ”(rtmp dea) qui sont formés des mêmes lettres que “ admath àphar ”. C’est ainsi, reprit le vieillard, que le livre d’Hénoch veut qu’on lise les mots “ admath àphar ” ; ces paroles confirment ainsi les paroles de l’Écriture (Ecclés., IV, 2) : “ Et je préfère les morts aux vivants. ” Car le second édifice sera plus parfait que le premier. Tous les morts seront ressuscités ; mais ceux du second édifice, s’ils n’ont pas vécu dignement, serviront à épouvanter les hommes. Et pourquoi tout cela ? Parce qu’ils n’ont pas voulu demeurer dans la sainte Alliance. Le vieillard s’arrêta un instant ; et ses collègues étaient pleins d’admiration ; ils ne savaient plus ni l’heure du jour, ni le lieu où ils se trouvaient. [...]

וּלְהָלְאָה, אִיהוּ מוֹנֶה לְכֹלָּא, בְּגִין דְּאִיהוּ טוֹב עַיִן. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, מוֹנֶה מִסְפָּר לַכֹּכָבִים. מַאן הוּא מוֹנֶה לַכֹּכָבִים. מִסְפָּר. מוֹנֶה מִסְפָּר לַכֹּכָבִים, עַל יְדוֹי עַבְרִין כֻּלְּהוּ בְּחֻשְׁבָּנָא, וּלְזִמְנָא דְּאָתֵי, (ירמיהו ל״ג:י״ג) עוֹד תַּעֲבוֹרְנָה הַצֹּאן עַל יְדֵי מוֹנֶה, וְלָא יַדְעִינָן מַאן הוּא. אֶלָּא בְּגִין דִּבְהַהוּא זִמְנָא, יְהֵא כֹּלָּא בְּיִחוּדָא בְּלא פִּרוּדָא, כֹּלָּא לִיהֲוֵי (וכלא ליהוי) מוֹנֶה חַד.

קוּם סָבָא, אִתְּעַר וְאִתְגַּבַּר בְּחֵילָךְ, וְשׁוּט יַמָּא. פָּתַח וְאָמַר, (במדבר כ״ג:י׳) מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל. בְּשַׁעֲתָא דְּיִתְּעַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַחֲיָיא מֵתַיָּא, הָנֵי דְּאִתְהַדָּרוּ בְּגִלְגּוּלָא, תְּרֵין גּוּפִין בְּרוּחָא חֲדָא, תְּרֵין אֲבָהָן, תְּרֵין אִמָּהָן, כַּמָּה גִּלְגּוּלִין מִתְגַּלְגְּלָן עַל (ודא) דָּא, אַף עַל גַּב דְּאִתְּמַר, וְהָכִי הוּא, אֲבָל מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב, וְאִיהוּ יַתְקִין כֹּלָּא, וְלָא יִתְאֲבִיד כְּלוּם, וְכֹלָּא יְקוּם. וְהָא אִתְּמַר, (דניאל י״ב:ב׳) וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ. אַדְמַת עָפָר הָנֵי, כְּמָה דְּאִתְּמַר בְּסִפְרָא דְּחֲנוֹךְ, כַּד חַבְרַיָּיא אִסְתַּכָּלוּ בְּאִינּוּן אַתְוָון (דטסין) בַּאֲוִירָא בֵּיהּ, וְאִינּוּן אע''ד פמת''ר, הַיְינוּ, אַדְמַ''ת עָפָ''ר. הַיְינוּ (קהלת ד׳:ב׳) וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ, אַדְמַת עָפָר אִינּוּן אַתְוָון וְקָלָא אִתְּעַר וְאוֹדַע וְהָכִי אָמַר בְּבִנְיָינָא (ק''ג ע''ב) תִּנְיָינָא. עָפָר, עָפָר קַדְמָאָה. אַדְמַת תִּנְיָינָא, דְּאִתְתָּקַּן עִקָר קַדְמָאָה פְּסוֹלֶת לְגַבֵּיהּ. אַדְמַת עָפָר כֻּלְּהוּ, יָקִיצוּ. אֵלֶּה דְּאִתָּקָנוּ, לְחַיֵּי עוֹלָם. (ס''א יקיצו כמה דאתמר בספרא דחנוך. חברייא איסתכלו באינון אתוון אדמ''ת עפ''ר (ואינון אע''ד פמת''ר) אינון אתוון טסאן באוירא וקלא אתער ואודע (ס''א ואכריז) הקיצו ורננו שוכני עפר ודא איהו בניינא תניינא דאתתקן והכי אמר בספרא דחנוך בניינא תניינא עפר דאתתקן. קדמאה אדמת. וההוא קדמאה פסולת לגבי תניינא דאתתקן והני ישני אדמת עפר כלהו יקיצו אלה דאתתקנו לחיי עולם) מַאן עוֹלָם. דָּא עוֹלָם דִּלְתַתָּא דְּהָא לָא זָכוּ לְמהרֵ בָּעוֹלָם דִּלְעֵילָּא. וְאֵלֶּה דְּלָא זָכוּ, לַחֲרָפוֹתוּלְדִרְאוֹן עוֹלָם. מַאי לַחֲרָפוֹת, אֶלָּא בְּגִין דְּסִטְרָא אַחֲרָא יִתְעַבָּר מֵעָלְמָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִלֵּין דַּהֲווֹ מִנְּבִיעוּ דְּהַהוּא סִטְרָא, יָשְׁאַר לוֹן, לְתַוְּוהָא בְּהוֹן כָּל בְּנֵי עָלְמָא. כָּל דָּא מַאן גָּרִים, הַהוּא דְּלָא בָּעֵי לְאַפָּשָׁא בְּעָלְמָא, וְלָא בָּעֵי לְקַיְּימָא (ס''א בדרגא דההוא נהר דאיהו) בְּרִית קַדִּישָׁא, עַל דָּא גָּרִים כָּל מַה דְּגָרִים, וְכָל הָנֵי גִּלְגּוּלִין דְּקָא אֲמֵינָא עָלָהּ עַד הָכָא. (הדא הוא) עַד כָּאן סָבָא. שָׁתִיק רִגְעָא חֲדָא, וְחַבְרַיָּיא הֲווֹ תָּוְוהִין, וְלָא הֲווֹ יַדְעִין, אִי הֲוָה יְמָמָא, אִי הֲוָה לֵילְיָא, אִי קַיְימֵי תַּמָּן, אִי לָא קַיְימֵי.

פָּתַח הַהוּא סָבָא וְאָמַר, (שמות כ״א:ב׳) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִיעִית וְגוֹ'. קְרָא דָּא אוֹכַח, עַל כָּל מַה דְּאִתְּמַר. תָּא חֲזֵי, כָּל דְּכוּרָא, קָאִים בְּדִיּוּקְנָא, בְּעָלְמָא דִּדְכוּרָא. וְכָל נוּקְבָּא קָאִים בְּדִיּוּקְנָא, בְּעָלְמָא דְּנוּקְבָּא. בְּעוֹד דְּאִיהוּ עַבְדָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְדָּבַּק בֵּיהּ, בְּאִינּוּן שֵׁשׁ שָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת, וְאִי אִעֲקָר גַּרְמֵיהּ מִפּוּלְחָנֵיהּ, יַעְקָר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֵאִינּוּן שֵׁשׁ שָׁנִים, דְּעָלְמָא דִּדְכוּרָא, וְאִתְמְסַר (צ''ד ע''א) לְּבַּר נָשׁ, דְּאִיהוּ מִשִּׁית סִטְרִין, יִפְלַח לֵיהּ שִׁית שְׁנִין, וְיִתְעַקָּר מִשִּׁית שְׁנִין (קדמוניות) דִּלְעֵילָּא. לְבָתַר נָחִית מִתַּמָּן, וְאִתְמְסַר בְּעָלְמָא דְּנוּקְבָּא. הוּא לָא בָּעָא לְקַיְּימָא בִּדְכוּרָא, נָחִית וְקַיְּימָא בְּנוּקְבָא. אָתָאת נוּקְבָּא, דְּאִיהִי שְׁבִיעִית, וְנָטְלָא לֵיהּ, הָא מִכָּאן וּלְהָלְאָה, מֵעָלְמָא דְּנוּקְבָּא אִיהוּ. לָא בָּעָא לְקַיְּימָא בָּהּ, וּבְפִירוּקָא דִּילָהּ, נָחִית לְתַתָּא, וְאִתְדָבַּק לְתַתָּא, וְאִתְאֲחִיד בְּסִטְרָא אַחֲרָא. מִכָּאן וּלְהָלְאָה, אִתְעַקָּר מֵעָלְמָא דִּדְכוּרָא, וּמֵעָלְמָא דְּנוּקְבָּא. הָא אִתְאֲחָד, בְּאִינּוּן עֲבָדִים דְּאִינּוּן מִסִּטְרָא אַחֲרָא. הַשְׁתָּא כֵּיוָן דְּהָכִי הוּא, אִיצְטְרִיךְ פְּגָם, וּלְמֶעְבַּד בֵּיהּ רְשִׁימוּ דִּפְגָם, דְּהָא כָּל פְּגָם דְּסִטְרָא אַחֲרָא אִיהוּ, וּמִיּוֹבֵל וּלְהָלְאָה אִתְהַדַּר לְגִלְגּוּלָא, וְתָב לְעָלְמָא כְּמִלְּקַדְּמִין. (ס''א אי זכי ואתתקן גרמיה אתבר) וְאִתְדַּבָּק בְּהַהוּא עָלְמָא דְּנוּקְבָּא, וְלָא יַתִּיר. זָכָה עָבִיד תּוֹלָדִין בְּעָלְמָא דְּנוּקְבָּא, וְכֻלְּהוּ רָזָא דִּכְתִּיב, (תהילים מ״ה:ט״ו) בְּתוּלוֹת אַחֲרֶיהָ רֵעוֹתֶיהָ מוּבָאוֹת לָךְ. וְזַכָּאָה אִיהוּ כַּד אִתְתָּקַּן וְזָכֵי לְכָךְ. וְאִי לָא זָכָה אֲפִילּוּ בְּגִלְגּוּלָא דְּיוֹבְלָא, הָא אִיהוּ כְּלָא הֲוָה אִתְהַדַּר, וְלָא אַשְׁלִימוּ יוֹמוֹי, לְאִתְנַסְּבָא בְּעָלְמָא, וּלְמֶעְבַּד תּוֹלָדִין. מַה כְּתִיב, אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא. אִי יְחִידָאי יֵעוּל בְּהַהוּא עָלְמָא בְּלָא
(Ⅰ)

*****

[106a]  
[...] Le vieillard reprit ainsi (Ex., XXI, 2) : “ Si tu achètes un esclave hébreu, il te servira durant six ans, et au septième il sortira libre. ” Ce verset se rapporte également au sujet traité.
Remarquez que tout mâle est façonné d’après le monde du Principe mâle, et toute femelle d’après celui du Principe femelle. Or, (58) il y a des âmes qui émanent du côté de l’ “ Esclave ” du Saint, béni soit-il, et d’autres qui émanent de la Schekhina. Mais même la première catégorie d’âmes finit par se ranger du côté de la “ Septième année ” (de la Schekhina), car, après les nombreuses transmigrations, l’âme finit par se ranger du côté de la Schekhina. Voilà pourquoi la Loi veut que l’esclave reste en servitude pendant “ six ans ”seulement, qu’il soit libre à la “ septième année ”. Mais les âmes qui n’arrivent point à se ranger du côté de la Schekhina ne sont plus ni du côté de l’ “ Esclave ” du Saint, béni soit-il, ni de celui de la Schekhina. Elles se rangent alors du côté de “ l’esclave impur ”, qui est le démon.
C’est pour cette raison que l’esclave qui ne veut pas être libre au bout de six ans doit avoir l’oreille percée avec une alène (Ex., XXI , 6) ; car tout ce qui appartient à Satan est ébréché. Cependant, après l’année jubilaire, même cet esclave recouvre sa liberté. Et comment la recouvre-t-il ? Par la transmigration. Voilà pourquoi l’Écriture (Ex., XXI, 3) dit : “ S’il est venu seul, il sortira seul ; et s’il avait une femme, elle sortira avec lui. ” L’âme qui descend en ce monde toute seule, sans l’âme-sœur, ne se mariera point et ne laissera pas d’enfants sur la terre. Et si elle ne s’est pas montrée digne ici-bas, elle ne trouvera plus de moyens de réhabilitation ; car elle n’est plus jugée digne d’une nouvelle transmigration. Voilà le sens des paroles : “ S’il est venu seul, il sortira seul. ” Mais si l’homme a pris femme, alors même qu’il n’a pas eu d’enfants, le Saint, béni soit-il, lui tient compte de sa bonne volonté et permet à son âme d’arriver au salut par une nouvelle transmigration. L’âme de son épouse revient également en ce bas monde où ils se marient de nouveau. Et si cette fois leur conduite est bonne, ils sont réhabilités. Tel est le sens des mots (ibid) : “ Et s’il avait une femme, elle sortira avec lui. ”
“ Mais (Ex., XXI, 4)) si son maître lui fait épouser une femme dont il ait eu des fils et des filles, sa femme et ses enfants seront à son maître, et pour lui il sortira seul. ” A partir de ce verset, l’Écriture passe un autre ordre d’idées. Il arrive parfois qu’une âme descend ici-bas sans être accompagnée de l’âme-sœur. Un tel individu restera pour toujours célibataire. Et d’où vient que certaines âmes descendent seules, sans être accompagnées de leurs âmes-sœurs ? Les individus qui ont divorcé sont punis pour avoir fait pleurer l’autel (59) ; et leurs âmes reviennent en ce monde sans être accompagnées de leur âme-sœur respective. Si un tel homme est repentant, le Saint, béni soit-il, lui procure une autre femme ; car rien ne résiste à la pénitence ; il n’y a point de serrure au ciel qu’on ne puisse ouvrir avec la pénitence.
C’est à un pareil cas que s’appliquent les paroles de l’Écriture : “ Sa femme et ses enfants seront à son maître ”, ce qui signifie : c’est le Maître de l’univers qui lui procurera une femme et des enfants, puisque l’âme-sœur de la sienne et les âmes destinées à animer les enfants de cette union ne sont pas descendues ici-bas. Aussi, après sa mort, un tel homme n’aura-t-il aucun rapport, au ciel, avec la femme et les enfants qu’il a eus sur la terre. Tel est le sens des paroles : “ Et pour lui il sortira seul (begapo). ” Le mot “ begapo ”, peut également avoir le sens de “ dans la hauteur ”, de même que dans le verset (Prov., IX, 3) : “ ... Et sur les hauteurs (gapè) des murailles de la ville. ” D’après cette interprétation, l’Écriture veut nous indiquer la place élevée du pécheur repentant au ciel, qui est de beaucoup plus haute que celle de l’homme qui a toujours marché dans la bonne voie.
Une tradition nous apprend qu’aucun degré n’est assez solide, pour que la pénitence ne puisse le révoquer, aucun malheur, aucun châtiment n’est à ce point inéluctable, pour que la pénitence ne puisse l’empêcher, et cela quand bien même Dieu l’aurait juré ; et en voici la preuve : L’Écriture (Jér., XXI, 24) dit : “ Je jure par moimême, dit le Seigneur, que quand Jechonias, etc. ” Et elle ajoute plus loin (Jér., XXII, 30) : “ Écrivez que cet homme sera stérile. ” Il a pourtant eu des enfants après avoir fait pénitence, ainsi qu’il est écrit (Paralip., III, 17) : “ Et les fils de Jechonias étaient Asir et Salathiel. ” Il en résulte donc que la pénitence annule tous les décrets et brise toutes les chaînes.
C’est pourquoi l’Écriture (Is., LXVI, 24) dit : “ Ils sortiront pour voir les corps morts de ceux qui pèchent (ha-paschim) contre moi. ” L’Écriture emploie le présent : “ ... Qui pèchent ”, au lieu du prétérit : “ ... Qui ont péché ”, (ascher paschou), parce que Dieu ne châtie que ceux qui sont morts sans se repentir ; mais Dieu a compassion du pécheur repentant. Car le Saint, béni soit-il, [...]

תּוֹלָדִין, וְלָא בָּעָא לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּהַאי, וְנָפַק מֵהַאי עָלְמָא יְחִידָאי, בְּלָא זַרְעָא, אָזִיל כְּאַבְנָא בְּקוּסְפִיתָא, עַד הַהוּא אֲתָר דְּטִנָרָא (ק' ע''א) תַּקִּיפָא, וְעָאל תַּמָּן וּמִיַּד נָשַׁב רוּחָא דְּהַהוּא יְחִידָאי, דְּקָא אִשְׁתְּבִיק מִנּוּקְבֵיהּ, וְאָזִיל יְחִידָאי, (צ''ה ע''א) כְּחִוְיָא דְּלָא אִתְחַבָּר בְּאַחֲרָא בְּאוֹרְחָא, וְנָשִׁיב בֵּיהּ. וּמִיָּד נָפַק מִגּוֹ הַהוּא אֲתָר דְּטִנָרָא תַּקִּיפָא, הוּא בִּלְחוֹדוֹי, וְאָזִיל וּמְשַׁטְּטָא בְּעָלְמָא, עַד דְּקָא אַשְׁכַּח פָּרוֹקָא לְאָתָבָא. וְהַיְינוּ אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא, הַאי דְּלָא בָּעָא לְאִתְנַסְּבָא, לְמֶהֱוֵי לֵיהּ תּוֹלָדִין.

אֲבָל אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא, דְּקָא אִתְנְסִיב, וְאִשְׁתָּדַּל בְּאִתְּתֵיהּ, וְלָא יָכִיל, הַהוּא לָא אִתְתָּרַךְ כְּהַהוּא אַחֲרָא, לָא יֵיעוּל יְחִידָאי, וְלָא נָפִיק יְחִידָאי, אֶלָּא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא מְקַפֵּחַ אֲגַר כָּל בִּרְיָין, אַף עַל גַּב דְּלָא זָכוּ בִּבְנֵי, מַה כְּתִיב וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. וְתַרְוַויְיהוּ אַתְיָין בְּגִלְגּוּלָא, וְזַכְיָין לְאִתְחַבְּרָא כַּחֲדָא כְּמִלְּקַדְּמִין. וְהַאי לָא נָסִיב אִתְּתָא דִּתְרוּכִין, אֶלָּא הַהִיא דְּאִשְׁתַּדַּל בָּהּ בְּקַדְמִיתָא, וְלָא זָכוּ, הַשְּׁתָּא יִזְכּוּ כַּחֲדָא, אִי יְתַקְּנוּן עוֹבָדִין, וְעַל דָּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. (שמות כ״א:ג׳-ד׳) אִם אֲדוֹנָיו יִתֵּן לוֹ אִשָּׁה וְגוֹ'. (השתא) אַהְדָּר קְרָא לְמִלִּין אַחֲרָנִין, (ס''א למלה קדמאה) לְהַהוּא דְּנָפִיק יְחִידָאי בְּלָא נוּקְבָּא כְּלָל, וַיִפְרוֹק לֵיהּ הַהוּא דּוּכְתָּא דְּאִקְרֵי שְׁבִיעִית. וְהַהוּא שְׁבִיעִית אִקְרֵי אֲדוֹנָיו, אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ אִיהוּ. אִם דָּא אֲדוֹנָיו חָס עָלֵיהּ, וְאָתִיב לֵיהּ לְהַאי עָלְמָא יְחִידָאי כְּמָה דְּהֲוָה, וְיָהִיב לֵיהּ אִתְּתָא הַהִיא דְּמִזְבֵּחַ אֲחִיתַת עֲלוֹי דִּמְעִין, וְאִתְחַבְּרָא כַּחֲדָא. וְיָלְדָה לּוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ כְּמָה דְּאִתְּמַר. דְּהָא אִי תָּב, וְאַתְקִין הַהוּא אֲתָר דְּפָגִים בְּחַיּיוֹי, אִתְקַבַּל קָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, נָטִיל לֵיהּ, וְאַתְקִין לֵיהּ עַל תִּקּוּנוֹי לְבָתַר. וְדָא אִקְרֵי בַּעַל תְּשׁוּבָה, דְּהָא יָרִית מוֹתְבֵיהּ, דְּהַהוּא אֲתָר, דְּהַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק, וְאַתְקִין גַּרְמֵיהּ מִמַּה דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא. (ס''א ההוא אתר דפגים ואתקין ליה על תיקונוי בחיוי אתקבל קמי מלכא קדישא ונטיל ליה לבתר ודא אקרי בעל תשובה דהא אתקין גרמיה ממה דהוה בקדמיתא) כֵּיוָן דְּאִתְתָּקַּן וְתָב בְּתִיוּבְתָּא, הָא סָלִיק עַל תְקּוּנֵיהּ. דְּלֵית מִלָּה בְּעָלְמָא, וְלֵית מַפְתְחָא בְּעָלְמָא, דְּלָא תָּבַר הַהוּא דְּתָב בְּתִיוּבְתָּא. מַאי יֵצֵא בְּגַפּוֹ. הָא אִתְּמַר, אֲבָל תּוּ רָזָא אִית בֵּיהּ, יֵצֵא בְּגַפּוֹ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר, (משלי ט׳:ג׳) עַל גַּפֵּי מְרוֹמֵי קָרֶת, מַה לְהָתָם עִלּוּיָיא וּסְלִיקוּ, אוּף הָכָא עִלּוּיָיא וּסְלִיקוּ, אֲתָר דְמָרֵיהוֹן דְּתִיוּבְתָּא סַלְּקִין, אֲפִילּוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים לָא יַכְלִין לְמֵיקָם תַּמָּן. וּבְּגִין כָּךְ כֵּיוָן דְּתָב בְּתִיוּבְתָּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְקַבֵּל לֵיהּ וַדַּאי מִיָּד.

תָּנֵינָן, לֵית מִלָּה בְּעָלְמָא דְּקַיְּימָא קַמֵּי תְּשׁוּבָה, וּלְכֹלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְקַבֵּל וַדַּאי. וְאִי תָּב בְּתִיוּבְתָּא הָא אִזְדָּמַן לָקֳבְלֵיהּ אֹרַח חַיִּים, וְאַף עַל גַּב דְּפָגִים מַה דְּפָגִים, כֹּלָּא אִתְתָּקַּן, וְכֹלָּא אִתְהַדַּר עַל תְקּוּנֵיהּ, דְּהָא אֲפִילּוּ בְּמַה דְּאִית בֵּיהּ אוֹמָאָה, (קמי קודשא בריך הוא קרי ביה כי יי' צבאות יעץ ומי יפר דא איהו רזא סתימא. ותו כד קודשא בריך הוא אומי אומאה לא אומי אלא אם לא יעביד תיובתא דהא לית פתגמא דקיימא קמי תיובתא ועל כלא מכפר קודשא בריך הוא כד עבדין תיובתא שלימתא) קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְקַבֵּל, דִּכְתִּיב, (ירמיהו כ״ב:כ״ד) חַי אֲנִי נְאֻם יְיָ' כִּי אִם יִהְיֶה כָּנְיָהוּ וְגוֹ' וּכְתִיב (ירמיהו כ״ב:ל׳) כִּתְבוּ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי וְגוֹ'. וּבָתַר דְּתָב בְּתִיוּבְתָּא כְּתִיב, (דברי הימים א ג׳:ט״ז-י״ז) וּבְנֵי יְכָנְיָה אָסִיר בְּנוֹ וְגוֹ', מִכָּאן דִּתְשׁוּבָה מִתְּבַּר כַּמָּה גִּזְרִין וְדִינִין, וְכַמָּה שַׁלְשְׁלָאִין דְּפַרְזְלָא, וְלֵית מַאן דְּקַיְּימָא קַמֵּי דְּתִיוּבְתָּא. וְעַל דָּא כְּתִיב, (ישעיהו ס״ו:כ״ד) וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים בִּי. אֲשֶׁר פָּשְׁעוּ בִּי, לָא כְּתִיב, אֶלָּא הַפּוֹשְׁעִים בִּי, דְּלָא בָּעָאן לְאָתָבָא, וּלְאִתְנַחֲמָא עַל מַה דְּעָבְדוּ. אֲבָל כֵּיוָן דְּאִתְנַחֲמוּ, הָא מְקַבֵּל לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בְּגִין כַּךְ, בַּר נָשׁ דָּא, אַף עַל גַּב דְּפָשַׁע בֵּיהּ, וּפָגִים בְּאַתְרָא דְּלָא אִצְטְרִיךְ, וְתָב לְקַמֵיהּ, מְקַבֵּל לֵיהּ, וְחָס עָלֵיהּ, דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא
(Ⅰ)

*****

[106b]  
[...] est plein de miséricorde, et il est touché de compassion pour les maux de toutes les créatures, ainsi qu’il est écrit (Ps., CXLV, 9) : “ Et sa miséricorde s’étend sur toutes ses œuvres. ” Elle s’étend même sur les animaux de la terre et sur les oiseaux, à plus forte raison sur l’homme qui raisonne, qui loue son Maître ! C’est pourquoi David dit (Ps., CXVIII, 156) : “ Tes miséricordes sont abondantes, Seigneur ; donne-moi la vie selon ton jugement. ” Certes, si le Saint, béni soit-il, est miséricordieux envers les pécheurs, il l’est à plus forte raison avec les justes. Seulement, il prodigue plus de grâces aux pécheurs repentants, parce que, étant malades, ils ont besoin de remèdes dont les hommes sains peuvent se passer.
Remarquez que l’Écriture (Is., LVII, 17) dit : “ Il s’en est allé comme un vagabond, en suivant les égarements de son cœur. ” Et, immédiatement après (Is., LVII, 18), L’Écriture ajoute : “ J’ai considéré ses voies, et je l’ai guéri ; je l’ai ramené, je l’ai consolé, lui et ceux qui le pleuraient. ” De qui parle l’Écriture ? Est-ce d’un vivant ou d’un mort ? Le commencement du verset semble s’appliquer à un vivant et la fin à un mort (60). Dans sa bonté infinie, le Saint, béni soit-il, accorde à chaque homme, à partir de l’âge de treize ans, deux anges gardiens qui l’accompagnent toujours, l’un à son côté droit et l’autre à gauche. Si l’homme marche dans la bonne voie, ses gardiens sont pleins de joie et ils crient devant lui : Respectez cet homme qui porte l’image du Roi suprême. Mais s’il est pécheur, les anges gardiens le pleurent comme on pleure un mort ; car tout pécheur est un mort. Aussi quand Dieu guérit le pécheur, il console en même temps ceux qui le pleurent, c’est-à-dire les anges gardiens.
Remarquez que l’Écriture (Ps., LI, 6)dit : “ J’ai péché [...]

מָלֵא רַחֲמִין אִיהוּ, וְאִתְמְלֵי רַחֲמִים עַל כָּל עוֹבָדוֹי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים קמ״ה:ט׳) וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו. אֲפִילּוּ עַל בְּעִירֵי וְעוֹפוֹי מָאטוּן רַחֲמוֹי. אִי עָלַיְיהוּ מָאטוּן רַחֲמוֹי, כָּל שֶׁכֵּן עַל בְּנֵי נָשָׁא, דְּיַדְעִין וְאִשְׁתְּמוֹדְעָאן לְשָׁבְחָא לְמָארֵיהוֹן, דְּרַחֲמוֹי מָאטוּן עָלַיְיהוּ, וְשָׁרָאן עָלַיְיהוּ. וְעַל דָּא אָמַר דָּוִד, (תהילים קי״ט:קנ״ו) רַחֲמֶיךָ רַבִּים יְיָ' כְּמִשְׁפָּטֶיךָ חַיֵּינִי. אִי עַל חַיָּיבִין מָאטוּן רַחֲמוֹי, כָּל שֶׁכֵּן עַל זַכָּאִין. אֶלָּא מַאן בָּעֵי אַסְוָותָא, אִינּוּן מָארֵי כְּאֵבִין, וּמַאן אִינּוּן מָארֵי כְּאֵבִין. אִלֵּין אִינּוּן חַיָּיבִין, אִינּוּן בָּעָאן אַסְוָותָא וְרַחֲמֵי, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (רחמי) עָלַיְיהוּ, דְּלָא יְהוֹן שְׁבִיקִין מִנֵּיהּ, וְאִיהוּ דְּלָא אִסְתָּלַק מִנַּיְיהוּ, וִיתוּבוּן לָקֳבְלֵיהּ. כַּד מְקָרֵב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּימִינָא מְקָרֵב. וְכַד דָּחֵי, בִּשְׂמָאלָא דָּחֵי. וּבְשַׁעֲתָא דְּדָחֵי, יְמִינָא מְקָרֵב. מִסִּטְרָא דָּא דָּחֵי, וּמִסִּטְרָא דָּא מְקָרֵב, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא שָׁבִיק רַחֲמוֹי מִנַּיְיהוּ.

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב (ישעיהו נ״ז:י״ח) וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב בְּדֶרֶך לִבּוֹ. וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ, דְּרָכָיו רָאִיתִי וְאֶרְפָּאֵהוּ וְאַנְחֵהוּ וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו. וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב, אַף עַל גַּב דְּחַיָּיבִין עַבְדִין, כָּל מַה דְּעַבְדִין בְּזָדוֹן דְּאַזְלִין בְּאָרְחָא דְּלִבַּיְיהוּ, וְאַחֲרָנִין עַבְדִין בְּהוּ הַתְרָאָה, וְלָא בָּעָאן לְצַיְיתָא לוֹן. בְּשַׁעֲתָא דְּתָבִין בִּתְיוּבְתָּא, וְנַטְלִין אָרְחָא טָבָא דִּתְיוּבְתָּא, הָא אַסְוָותָא זְמִינָא לָקֳבְלַיְהוּ. הַשְׁתָּא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, אִי עַל חַיָּיא אָמַר קְרָא, אוֹ עַל מֵתַיָּיא אָמַר קְרָא. דְּהָא רֵישָׁא דִּקְרָא, לָאו אִיהוּ סֵיפָא. וְסֵיפָא, לָאו אִיהוּ רֵישָׁא. רֵישָׁא דִּקְרָא, אַחְזֵי עַל חַיָּיא. וְסוֹפֵיהּ אַחְזֵי עַל מֵתַיָּיא. אֶלָּא, קְרָא (ס''א רישא דקרא) אָמַר, בְּעוֹד דְּבַר נָשׁ אִיהוּ בְּחַיּיוֹ, וְהָכִי הוּא, וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב בְּדֶרֶך לִבּוֹ, בְּגִין דְּיֵצֶר הָרַע דְּבֵיהּ, תַּקִּיף וְאִתְתָּקַּף בֵּיהּ, וְעַל דָּא אָזִל שׁוֹבָב, וְלָא בָּעֵי לְאָתָבָא בִּתְיוּבְתָּא. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָמֵי אָרְחוֹי, דְּקָא אַזְלִין בְּבִישׁ, בְּלָא תּוֹעַלְתָּא, אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֲנָא אִצְטְרִיכְנָא לְאַתְקְפָא בִּידֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב דְּרָכָיו רָאִיתִי, (וארפאהו) דְּקָא אַזְלִין בְּחָשׁוֹכָא, אֲנָא בָּעֵי לְמֵיהָב לֵיהּ אַסְוָותָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאֶרְפָּאֵהוּ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ אָעִיל בְּלִבֵּיהּ אָרְחֵיהּ דִתִיוּבְתָּא וְאַסְוָותָא לְנִשְׁמָתֵיהּ. וְאַנְחֵהוּ, מַאי וְאַנְחֵהוּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמות לכ) לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם. אַנְהִיג לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאֹרַח מֵישָׁר, כְּמַאן דְּאַתְקִיף בִּידָא דְּאַחֲרָא, וְאַפְקֵיהּ מִגּוֹ חֲשׁוֹכָא. וַאֲשַׁלֵּם נִחוּמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו, הָא אִתְחָזֵי דְּמִיתָא אִיהוּ, (אלא) אִין, וַדַּאי מֵיתָא אִיהוּ, וְקַיְּימָא בַּחַיִּין דְּהוֹאִיל (אלא דאיהי איהו וקיימא בחיין והואיל) וְאִיהוּ רָשָׁע, מֵיתָא אִקְרֵי. מַהוּ וַאֲשַׁלֵּם נִחוּמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו. אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד טִיבוּ עִם בְּנֵי נָשָׁא, דְּכֵיוָן דְּעָאל מִי''ג שְׁנִין וּלְהָלְאָה, פָּקִיד עִמֵּיהּ (בראשית קמ''ד ע''ב, קס''ה ע''ב) תְּרֵין מַלְאָכִין נְטוּרִין דְּנַטְרֵי לֵיהּ, חַד מִימִינֵּיהּ, וְחַד מִשּׂמָאלֵיהּ. כַּד אָזִיל בַּר נָשׁ בְּאֹרַח מֵישָׁר, אִינּוּן חַדָּאן בֵּיהּ, וְאִתָּקִיפוּ עִמֵּיהּ בְּחֶדְוָה, מַכְרְזָן קָמֵיהּ וְאַמְרִין, הָבוּ יְקָר לְדִיּוּקְנָא דְּמַלְכָּא. וְכַד אָזִיל בְּאֹרַח עָקִימוּ, אִינּוּן מִתְאַבְּלָן עָלֵיהּ, וּמִתְעַבְרָן מִנֵיה. כֵּיוָן דְּאַתְקִיף בֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאַנְהִיג לֵיהּ בְּאֹרַח מֵישָׁר, כְּדֵין כְּתִיב, וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו. וַאֲשַׁלֵּם נִחוּמִים לוֹ בְּקַדְמִיתָא, דְּאִיהוּ אִתְנְחַם עַל מַה דְּעָבַד בְּקַדְמִיתָא, וְעַל מַה דְּעָבַד הַשְׁתָּא, וְתָב בִּתְיוּבְתָּא. וּבָתַר כֵּן וְלַאֲבֵלָיו, אִינּוּן מַלְאָכִין דַּהֲווֹ מִתְאַבְּלָן עָלֵיהּ כַּד אִתְעֲבָרוּ מִנֵּיהּ, וְהַשְׁתָּא דְּאִתְהַדָּרוּ בַּהֲדֵיהּ, הָא וַדַּאי נִחוּמִים לְכָל סִטְרִין. וְהַשְׁתָּא אִיהוּ חַי וַדַּאי. חַי בְּכָל סִטְרִין, אָחִיד בְּאִילָנָא דְּחַיֵּי, וְכֵיוָן דְּאָחִיד בְּאִילָנָא דְּחַיֵּי, כְּדֵין אִקְרֵי בַּעַל תְּשׁוּבָה, (נשא קכ''ב ע''ב) דְּהָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, תְּשׁוּבָה אוּף הָכִי אִקְרֵי. וְאִיהוּ בַּעַל תְּשׁוּבָה אִקְרֵי. וְקַדְמָאֵי אָמְרוּ, בַּעַל תְּשׁוּבָה מַמָּשׁ. וְעַל דָּא, אֲפִילּוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים אֵינָם יְכוֹלִים לַעֲמוֹד, בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִים.

דָּוִד מַלְכָּא אָמַר, (תהילים נ״א:ו׳) לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי וְהָרַע בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי וְגוֹ', לְךָ לְבַדְּךָ, מַאי לְךָ לְבַדְּךָ. אֶלָּא, בְּגִין דְּאִית חוֹבִין, דְּחָטֵי בַּר נָשׁ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְלִבְנַי נָשָׁא. וְאִית חוֹבִין דְּחָטָא לִבְנֵי נָשָׁא, וְלָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאִית חוֹבִין דְּחָטֵי לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי וְלָא לִבְנִי נָשָׁא. (אחרא) דָּוִד מַלְכָּא, חָב לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי, וְלָא לִבְנֵי נָשָׁא. וְאִי תֵּימָא הָא
(Ⅰ)

*****

[107a]  
[...] devant toi seul. ” Que signifie “ devant toi seul ” ? Il y a certains péchés contre Dieu et les hommes a la fois ; d’autres sont contre les hommes seulement, et d’autres enfin contre le Saint, béni soit-il, seul, et non contre les hommes. Or, le péché du roi David était contre le Saint, béni soit-il, et non contre les hommes. Mais, objectera-t-on, le péché avec Bethsabée était aussi contre les hommes, attendu que, d’après la Loi, une femme adultère ne peut plus cohabiter avec le mari ; donc David a péché et contre son prochain (Urie, le mari de Bethsabée) et contre le Saint, béni soit-il. Il n’en est rien, attendu que Bethsabée était divorcée de son mari ; car il était d’usage en Israël que quiconque allait à la guerre remettait à sa femme, avant de partir, un acte de divorce. Or le temps était déjà passé ; Bethsabée était donc libre.
De ce que l’Écriture même l’appelle “ sa femme ”, il résulte que Bethsabée était la compagne véritable destinée à David dès le jour de la création du monde (61). Car l’Écriture (II Rois, XII, 24) dit : “ Et ensuite il consola sa femme Bethsabée. ” Mais s’il en était ainsi, en quoi consistait donc le péché de David contre le Saint, béni soit-il ? Le péché de David ne consistait pas en ceci qu’il avait déterminé la mort d’Urie, celui-ci l’ayant méritée pour avoir dit à David (II Rois, XI, 11) : “ Et Joab, mon seigneur (62)... ” Son péché consistait en ceci qu’il l’avait fait tuer par l’épée des Ammonites, au lieu de le tuer lui-même. Sur chaque lame de ces épées était gravé un serpent roulé en forme de dragon, qui était la divinité des Ammonites. Voilà pourquoi Dieu lui fit dire~ (II Rois, XII, 9) : “ ... Parce que tu l’as fait tuer par l’épée des enfants d’Ammon. ” David ajouta (Ps., LI, 6) : “ Et j’ai fait le mal dans tes yeux. ” Il ne dit pas “ devant tes yeux ”, mais “ dans tes yeux ”, parce que le péché de David consistait précisément en cela d’avoir oublié que les yeux de Dieu le regardent constamment. Enfin David ajoute : “ ... Pour que tu sois juste dans tes paroles. ”
Remarquez que tout artisan a coutume de mêler dans sa conversation les termes de son métier. David était le bouffon du Roi suprême (63) ; et quelque grande qu’ait été parfois la tristesse de son âme, il reprenait, dès qu’il se présentait devant le Roi, ce ton facétieux propre à amuser son Maître. Voilà donc comment David s’exprimait : Maître de l’Univers, je t’avais demandé : “ Éprouve-moi, (Ps., LI, 6) Seigneur, et sonde-moi. ” Mais tu m’avais répondu que je ne saurais soutenir l’épreuve. Il a donc fallu que je péchasse, “ pour que tu fusses juste dans tes paroles (Ps., XXVI, 2) ”, pour que tes paroles fussent vraies, sans quoi elles eussent été mensongères. En parlant ainsi, David exerçait son métier de bouffon, et, en dépit de sa douleur, disait des facéties à son Roi.
Une tradition nous apprend que David n’avait aucune des dispositions qui entraînent l’homme à commettre un péché tel que le sien, puisqu’il a dit (Ps., CIX, 22) : “ Et mon cœur est vide au-dedans de moi. ” [...]

חָב הַהוּא חוֹבָה דְּבַת שֶׁבַע, וְתָנֵינָן, מַאן דְּאָתֵי עַל עֶרְוָה אִתְּתָא בִּרְעוּתָהּ אָסְרָה עַל בַּעְלָהּ, וְחָב לְחַבְרֵיהּ, וְחָב לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לָאו הָכִי הוּא דְּהַהוּא דְּאַתְּ אָמַר. בְּהֶיתֵּרָא הֲוָה, וְדָוִד דִּילֵיהּ נָקַט, וְגֵט הֲוָה לָהּ מִבַּעְלָהּ, עַד לָא יֵהַךְ לִקְרָבָא, דְּהָכִי הֲוָה מִנְהֲגָא דְּכָל יִשְׂרָאֵל, דְּיַהֲבִין גֵּט זְמַן לְאִתְּתֵיהּ, כָּל דְּנָפִיק חֵילָא. וְכֵן עָבֵד אוּרִיָּה לְבַת שֶׁבַע. וּלְבָתַר דְּעָבַר זְמַן וַהֲוַת פְּטוּרָא לְכֹלָּא, נָטַל לָהּ דָּוִד. וּבְהֶיתֵּרָא עָבַד כָּל מַה דְּעָבַד. דְּאִלְמָלֵא לָאו הָכִי, וּבְאִסוּרָא הֲוָה, לָא שַׁבְקָה קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְגַבֵּיהּ. וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב לְסַהֲדוּתָא, (שמואל ב יב) וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ. סַהֲדוּתָא דְּאִשְׁתּוֹ הִיא, וַדַּאִי אִשְׁתּוֹ, וּבַת זוּגוֹ הֲוַת, דְּאִזְדַּמְּנַת לְגַבֵּיהּ, מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרִי עָלְמָא. (ורזא דמלתא מלכותא דלעילא דאיהו אתעביד רגלה רביעא למרכבתא עלאה ואתקרי בת שבע על אבן אחת שבע עיניים) הָא סַהֲדוּתָא דְּלָא חָב דָּוִד חוֹבָה דְּבַת שֶׁבַע כִּדְקָאמְרַן. וּמַה הִיא חוֹבָה דְּחָב, (אלא) לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי, וְלָא לְאַחֲרָא. דְּקָטַל לְאוּרִיָּה בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן, וְלָא קַטְלֵיהּ אִיהוּ בְּשַׁעֲתָא דְּאָמַר לֵיהּ וַאֲדֹנִי יוֹאָב, דְּהָא דָּוִד הֲוָה רִבּוֹן עָלֵיהּ, (ועל יואב) וְקָרָא אוֹכַח, דִּכְתִּיב, (שמואל בכג) אֵלֶּה שְׁמוֹת הַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר לְדָוִד, וְלא אֲשֶׁר לְיוֹאָב, וְלֹא קַטְלֵיהּ הַהִיא שַׁעֲתָא, וְקַטְלֵיהּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן. וְקָרָא אָמַר, וְלא נִמְצָא אִתּוֹ דָּבָר, (מלכים א טו) רַק בִּדְבַר אוּרִיָּה הַחִתִּי. רַק לְמָעוּטֵי קָא אָתֵי, בִּדְבַר אוּרִיָּה, וְלָא בְּאוּרִיָּה. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר, וְאוֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן, וְכָל חֶרֶב בְּנִי עַמּוֹן, הֲוָה חָקִיק בֵּיהּ חִוְיָא עָקִים, דִּיּוּקְנָא דְּדַרְקוֹן, וְאִיהוּ עֲבוֹדָה זָרָה דִּלְהוֹן. אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, יָהָבַת חֵילָא לְהַהוּא שִׁקּוּץ. (ד''א דכיון דחרב בני עמון אתגבר ההיא שעתא על אוריה כמה תוקפא תקיף ההוא חויא עקימא) בְּגִין דִּבְשַׁעֲתָא דְּקָטְלוּ בְּנֵי עַמּוֹן לְאוּרִיָּה, וְסַגִּיאִין מִבְּנִי יִשְׂרָאֵל עִמֵּיהּ, וְאִתְגַּבַּר בְּהַהִיא שַׁעֲתָא חֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן, כַּמָּה תֻּקְפָּא אִתְתָּקַּף הַהִיא עֲבוֹדָה זָרָה שִׁקּוּץ.

וְאִי תֵּימָא, אוּרִיָּה לָא הֲוָה זַכָּאי, כֵּיוָן דִּכְתִּיב עָלֵיהּ אוּרִיָּה הַחִתִּי. לָאו הָכִי, זַכָּאָה הֲוָה, אֶלָּא דִּשְׁמָא דְּאַתְרֵיהּ הֲוָה חִתִּי. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שופטים יא) וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי, עַל שׁוּם אַתְרֵיהּ אִתְקְרֵי הָכִי.

וְעַל דָּא בִּדְבַר אוּרִיָּה הַחִתִּי, דְּשִׁקּוּץ בְּנֵי עַמּוֹן אִתְגַּבָּר עַל מַחֲנִה אֱלֹהִים, דְּמַשִּׁרְיָתָא דְּדָוִד, דִּיּוּקְנָא מַמָּשׁ דִּלְעֵילָּא הֲווֹ. וּבְהַהוּא שַׁעֲתָא דְּפָגִים דָּוִד מַשִּׁרְיָתָא דָּא, פָּגִים לְעֵילָּא מַשִּׁרְיָתָא אַחֲרָא. וְעַל דָּא אָמַר דָּוִד, (תהלים נא) לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי. לְבַדְּךָ, וְלָא לְאַחֲרָא. דָּא הֲוָה הַהוּא חוֹבָה דְּחָב לְגַבֵּיהּ. וְדָא הוּא בִּדְבַר אוּרִיָּה. וְדָא הוּא בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן.

כְּתִיב, (דברי הימים ב טז) כִּי יְיָ' עֵינָיו מְשׁוֹטְטוֹת בְּכָל הָאָרֶץ, אִלֵּין (ויחי רמ''ח ע''א) נוּקְבִין. וּכְתִיב (זכריה ד) עֵינִי יְיָ' הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים, אִלֵּין דְּכוּרִין, וְהָא יְדִיעָן אִינּוּן. דָּוִד אֲמַר (תהלים נא) וְהָרַע בְּעֵינְיךָ עָשִׂיתִי. בְּעֵינֶיךָ, לִפְנֵי עֵינֶיךָ מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא מַאי בְּעֵינֶיךָ, אָמַר דָּוִד, בְּהַהוּא אֲתָר דְּחַבְנָא, בְּעֵינֶיךָ הֲוָה. דַּהֲוֵינָא יָדַע, דְּהָא עֵינְיךָ הֲווֹ זְמִינִין, וְקַיְּימִין קָמָאי, וְלָא חַשַׁבְּנָא לוֹן, הֲרֵי חוֹבָא דְּחַבְנָא, וְעַבַדְנָא, בְּאָן אֲתָר הֲוָה, בְּעֵינֶיךָ.

לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ תִּזְכֶּה בְשָׁפְטֶךָ, וְלֹא יְהֵא לִי פִּתְחוֹן פֶּה לְמֵימָר קַמָּךְ. תָּא חֲזֵי, כָּל אוּמָנָא, כַּד מַלִּיל, בְּאוּמָנֻתֵיהּ מַלִּיל. דָּוִד בְּדִיחָא דְּמַלְכָּא הֲוָה, וְאַף עַל גַּב דְּהֲוָה בְּצַעֲרָא, כֵּיוָן דְּהֲוָה קַמֵּי מַלְכָּא, תָּב לִבְדִיחוּתֵיהּ, כְּמָה דְּהֲוָה, בְּגִין לְבַדְּחָא לְמַלְכָּא.

אָמַר, מָארֵי דְּעָלְמָא, אֲנָא אֲמֵינָא, (תהלים כו) בְּחָנֵנִי יְיָ' וְנַסֵּנִי, וְאַתְּ אָמַרְתְּ דְּלָא אִיכוּל לְקַיְּימָא בְּנִסְיוֹנָךְ. הָא חָבְנָא, לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ, וִיהֵא מִילָּךְ קְשׁוֹט, דְּאִלְמָלֵא לָא חָבְנָא, יְהֵא מִלָּה דִּילִי קְשׁוֹט, וִיהֵא מִילָּךְ בְּרֵיקַנְיָּא, הַשְׁתָּא דְּחַבְנָא, בְּגִין דְּלֶהֱוֵי מִילָּךְ קְשׁוֹט, יָהִיבְנָא אֲתָר לְצַדְּקָא מִילָּךְ, בְּגִין כַּךְ עֲבִידְנָא, לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ תִּזְכֶּה בְשָׁפְטֶךָ. אַהְדָּר דָּוִד לְאוּמָנוּתֵיהּ, וְאָמַר גּוֹ צַעֲרֵיהּ מִלִּין דִּבְדִיחוּתָא לְמַלְכָּא.

תָּנֵינָן, לָאו דָּוִד אִתְחָזֵי לְהַהוּא עוֹבָדָא, דְּהָא אִיהוּ אָמַר, (תהלים קט) וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי (אנקיד חלל כבר הוה חלל בקרבי)
(Ⅰ)

*****

[107b]  
[...] Le sens de ces paroles est celui-ci : Le cœur humain est composé de deux compartiments, l’un rempli de sang et servant de résidence à l’esprit tentateur, et l’autre rempli d’air, et partant vide. David a donc eu les deux compartiments vides, et partant était incapable de commettre un péché. S’il a quand même péché, c’était pour montrer aux coupables combien puissante est la pénitence. Les pécheurs se diront maintenant : Puisque le roi David, qui n’avait pas des dispositions naturelles au péché, a obtenu le pardon, grâce à la pénitence, à plus forte raison peuvent l’obtenir les autres hommes qui ont l’excuse d’y être poussés par l’esprit tentateur. Voilà pourquoi David a dit (Ps., LI, 15) : “ J’enseigne tes voies aux méchants, et les pécheurs reviendront vers toi. ” L’Écriture (II Rois, XV, 30) dit aussi : “ Et David montait la colline des oliviers, et pleurait en montant. Il allait nu-pieds et la tête couverte. ” Il allait ainsi, parce qu’il s’était mis au ban, lui-même, pour mieux expier son péché par l’humiliation. Tous ceux qui le rencontraient s’éloignaient de son chemin à une distance de quatre coudées (64).
Remarquez que l’offense que Semeï, fils de Gera, fit à David (II Rois, XVI, 5-8) était la plus grave de toutes celles que-David ait jamais subies. C’est pour n’avoir pas relevé cette offense, que David obtint la rémission de ses péchés. Comment Semeï, qui était un savant et un sage, a-t-il pu agir de la sorte ? Il n’a pas agi de sa propre initiative ; mais le Ciel l’a inspiré d’agir ainsi, pour arracher des larmes à David, le mortifier et lui fournir l’occasion d’obtenir la rémission de ses péchés par un acte d’humilité. Avant de mourir, David rappela au souvenir de Salomon les gestes de deux hommes : ceux de Joab et ceux de Semeï (III Rois, II, 5 et 8). Ce dernier était le précepteur de Salomon (Id., II, 35). “ Le roi envoya appeler Semeï et lui dit : Bâtis-toi une maison dans Jérusalem, demeures-y et n’en sors point. ” Où trouve-ton dans ces paroles la sagesse habituelle de Salomon ? C’est que Salomon désirait que Semeï enfermé pour toujours chez lui, se consacrât à l’étude. David dit (Id., II, 8) : “ Je lui jurai par le Seigneur que je ne le ferais point mourir par l’épée. ” Semeï était-il donc si naïf de se contenter d’un pareil serment ? Qu’importe de mourir par l’épée, ou par le poignard, ou par la flèche ? Le fils du grand poisson (65) [...]

הָכִי הוּא. אֲבָל אָמַר דָּוִד, בְּלִבָּא אִית תְּרֵין הֵיכָלִין, בְּחַד דָּמָא, וּבְחַד רוּחָא, הַהוּא חַד דְּמַלְיָיא דָּמָא, בֵּיהּ דִּיּוּרָא לְיֵצֶר הָרָע. וְלִבִּי לָאו הָכִי, דְּהָא רֵיקָן אִיהוּ, וְלָא יָהֲבִית דִּיּוּרָא לְדָמָא בִּישָׁא, לְשַׁכְנָא בֵּיהּ יֵצֶר הָרָע, וְלִבִּי וַדַּאי חָלַל אִיהוּ, בְּלָא דִּיּוּרָא (נ''א דמא) בִּישָׁא, וְכֵיוָן דְּהָכִי הוּא, לָא אִתְחֲזֵי דָּוִד לְהַהוּא חוֹבָה דְּחָב אֶלָּא, בְּגִין לְמֵיהָב פְּתִיחוּ דְּפוּמָא לְחַיָּיבַיָּא, דְּיֵמְרוּן, דָּוִד מַלְכָּא חָב וְתָב בִּתְיוּבְתָא, וּמָחַל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל שֶׁכֵּן שְׁאַר בְּנֵי נָשָׁא. וְעַל דָּא אָמַר (תהילים נ״א:ט״ו) אֲלַמְּדָה פוֹשְׁעִים דְּרָכֶיךָ וְחַטָּאִים אֵלֶיךָ יָשׁוּבוּ.

וּכְתִיב, (שמואל ב ט״ו:ל׳) וְדָוִד עֹלֶה בְּמַעֲלֵה הַזֵּיתִים עוֹלֶה וּבוֹכֶה וְרֹאשׁ לוֹ חָפוּי וְהוּא הוֹלֵךְ יָחֵף. רֹאשׁ לוֹ חָפוּי, וְיָחֵף אֲמַאי. אֶלָּא, נָזוּף הֲוָה, עָבֵד גַּרְמֵיהּ נָזוּף, לְקַבְּלָא עֹנְשָׁא. וְעַמָּא הֲווֹ רְחִיקִין מִנֵּיהּ ד' אַמּוֹת. זַכָּאָה עַבְדָּא דְּהָכִי פָּלַח לְמָארֵיהּ, וְאִשְׁתְּמוֹדָע בְּחוֹבֵיהּ, לְאָתָבָא מִנֵיהּ בִּתְיוּבְתָא שְׁלֵימָתָא.

תָּא חֲזֵי, יַתִּיר הֲוָה, מַה דְּעָבַד לֵיהּ שִׁמְעִי בֶּן גֵּרָא, מִכָּל עַקְתִּין דְּעָבְרוּ עָלֵיהּ עַד הַהוּא יוֹמָא, וְלָא אָתִיב דָּוִד לָקֳבְלֵיהּ מִלָּה דְּהָכִי הֲוָה יֵאוֹת לֵיהּ, וּבְדָא אִתְכַּפָּרוּ חוֹבוֹי. הַשְׁתָּא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, שִׁמְעִי תַּלְמִיד חָכָם הֲוָה, וְחָכְמְתָא סַגִּיאָה הֲוַת בֵּיהּ, אֲמַאי נָפִיק לְגַבֵּי דָּוִד, וְעָבִיד לֵיהּ כָּל מַה דְּעָבַד. אֶלָּא מֵאֲתָר אַחֲרָא הֲוָה מִלָּה, וְאָעִיל לֵיהּ בְּלִבֵּיהּ מִלָּה דָּא. וְכָל דָּא לְתוֹעַלְתָּא דְּדָוִד. דְּהָא הַהוּא דְּעָבַד לֵיהּ שִׁמְעִי, גַּרְמָא לֵיהּ לְמֵיתָב בִּתְיוּבְתָּא שְׁלֵימָתָא, וְתָבַר לִבֵּיהּ בִּתְבִירוּ סַגִּי, וְאוֹשִׁיד דִּמְעִין סַגִּיאִין, מִגּוֹ לִבֵּיהּ קֳדָם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעַל דָּא אָמַר, (שמואל ב טז) כִּי יְיָ' אָמַר לוֹ קַלֵּל. יָדַע, דְּהָא מֵאֲתָר עִלָּאָה אַחֲרָא נָחַת מִלָּה.

תְּרֵין פִּקּוּדִין, פָּקִיד דָּוִד לִשְׁלֹמֹה בְּרֵיהּ, חַד דְּיוֹאָב, וְחַד דְּשִׁמְעִי, עִם שְׁאַר פִּקּוּדִין דְּפָקִיד לֵיהּ. דְּיוֹאָב: דִּכְתִּיב, (מלכים א ב׳:ה׳) וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה. מִלָּה סְתִימָא הֲוָה, דְּאֲפִילּוּ שְׁלמֹה לָא הֲוָה לֵיהּ לְמִנְדַּע, וְלָא יָדַע אֶלָּא בְּגִין דְּיָדְעוּ אַחֲרָנִין, אִתְגְּלֵי (ליה) לִשְׁלֹמֹה. וְעַל דָּא אָמַר, וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ וְגוֹ'. מַה דְּלָא אִתְחָזֵי לָךְ לְמִנְדַּע.

דְּשִׁמְעִי: כְּתִיב, וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶּן גֵּרָא. מַאי וְהִנֵּה עִמְּךָ, זַמִּין הוּא עִמְּךָ תָּדִיר, רַבּוֹ הֲוָה. וּבְגִין כַּךְ לָא אָמַר עַל יוֹאָב וְהִנֵּה עִמְּךָ יוֹאָב. אֲבָל שִׁמְעִי דָּא, דְּאִשְׁתְּכַח עִמֵּיהּ תָּדִיר, אָמַר וְהִנֵּה עִמְּךָ.

וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרָא לְשִׁמְעִי וַיֹּאמֶר בְּנֵה לְךָ בַיִת בִּיְרוּשָׁלַם. אָן הוּא חָכְמְתָא דְּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא בְּהַאי. אֶלָּא כֹּלָּא בְּחָכְמְתָא עָבַד, וּלְכָל סִטְרִין אַשְׁגַּח, דְּהָא חַכִּים הֲוָה שִׁמְעִי, וְאָמַר שְׁלמֹה, בְּעֵינָא דְּיִסְגֵי אוֹרַיְיתָא בְּאַרְעָא עַל יְדוֹי דְּשִׁמְעִי, וְלָא יִפּוּק לְבַר.

תּוּ מִלָּה אַחֲרָא אַשְׁגַּח שְׁלמֹה בְּחָכְמְתָא, דִּכְתִּיב, (שמואל ב ט״ז:ה׳) יֹצֵא יָצוֹא וּמְקַלֵּל. מַאי יֹצֵא יָצֹא תְּרֵי זִמְנֵי, וַיֵּצֵא וַיְקַלֵּל סַגִּי. (ליה) אֶלָּא, חַד יְצִיאָה, דְּנָפַק מִבֵּי מִדְרָשָׁא לְגַבֵּי דָּוִד. וְחַד יְצִיאָה, דְּנָפַק מִיְרוּשָׁלַ ם, לְגַבֵּי עַבְדּוֹי דְּמִית עָלוֹי. יְצִיאָה חֲדָא לְגַבֵּי מַלְכָּא, וִיצִיאָה תִּנְיָינָא לְגַבֵּי עַבְדִּין. וְכָל דָּא חָמָא שְׁלמֹה, וְאַשְׁגַּח בְּרוּחַ קוּדְשָׁא, הַהוּא יְצִיאָה תִּנְיָינָא. וְעַל דָּא אָמַר, וְהָיָה בְּיוֹם צֵאתְךָ, יָדַע דְּבִיצִיאָה יָמוּת. (שמואל ב ט״ז:י״ג) וְעִפַּר בֶּעָפָר מַהוּ. אָמַר שְׁלֹמֹה לְגַבֵּי אַבָּא בֶּעָפָר הֲוָה. לְגַבֵּי שִׁמְעִי בְּמַיָּא, דִּכְתִּיב וְהָיָה בְּיוֹם צֵאתְךָ וְעָבַרְתָּ אֶת נַחַל קִדְרוֹן. עָפָר הָתָם, וְהָכָא מַיָּא. תַּרְוַויְיהוּ דָּן שְׁלֹמֹה, לְמֶהֱוֵי עָפָר וּמַיָּא כַּסּוֹטָה, לְמַאן דְּאַסְטִין אָרְחָא לְגַבֵּי אֲבוֹי.

כְּתִיב (מלכים א ב׳:ח׳) וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת. וּכְתִיב וָאֶשָּׁבַע לוֹ בַּיְיָ' לֵאמֹר אִם אֲמִיתְךָ בֶּחָרֶב. מַאי בֶּחָרֶב. וְכִי שִׁמְעִי טִפְּשָׁא הֲוָה, דְּאִילּוּ הָכִי אוֹמֵי לֵיהּ, דְּלָא יֵימָא בְּחֶרֶב לָא. אֲבָל בַּחֲנִית אוֹ בְּגִירָא אִין.

אֶלָּא תְּרֵין מִלִּין הָכָא. חַד אָמַר יַנּוֹקָא, בְּרֵיהּ דְּנוּנָא רַבָּא הַהוּא
(Ⅰ)

*****

[108a]  
[...] dont les nageoires s’élèvent jusqu’aux nues explique les paroles de David de cette façon : Toutes les fois que David voulait jurer, il tirait son épée sur laquelle était gravé le nom ineffable (66). Salomon s’était dit : Il (Semeï) a offensé mon père par les paroles ; je veux le faire mourir aussi par la parole Et en effet il le tua en prononçant à son intention le Nom mystérieux (67). Mais pourquoi le fit-il mourir, malgré le serment de David ? Le serment, en ces conditions, ne ressemble- t-il pas à un guet-apens ? Et David ne nous apparaît-il pas comme un homme dont le cœur et la bouche ne sont jamais d’accord ? Non, car David, lui-même, ne l’a pas tué, restant ainsi, fidèle à sa promesse. Or, on sait que tous les membres du corps humain peuvent, sans danger pour la vie, supporter maintes attaques, tandis que le cœur n’en supporte aucune, fût-ce seulement de l’épaisseur d’un cheveu. David ayant été l’image du cœur, il ne pouvait pas supporter l’injure impunément. Voilà pourquoi il dit à son fils (III Rois, II, 9) : “ Et tu es sage pour savoir comment tu dois le traiter. ”
Il est écrit (Ps., LI, 18 et 19) : “ ... Car tu ne souhaites point que je t’offre des sacrifices ; tu n’as pas les holocaustes pour agréables. Un sacrifice digne d’Élohim, c’est un esprit brisé de douleur. ” Comment David peut-il dire que Dieu ne souhaite point des sacrifices et des holocaustes ? N’est-il pas commandé dans le Pentateuque d’en offrir ? Et le Saint, béni soit-il, n’a-t-il pas commandé aux pécheurs d’offrir des sacrifices pour obtenir la rémission de leurs péchés ? En effet, les sacrifices étaient offerts à Jéhovah ainsi qu’il est écrit (Lévit., I, 2) : “ Si quelqu’un d’entre vous offre un sacrifice à Jéhovah, ce sacrifice consistera en une bête, un bœuf ou une brebis. ” Par contre, David parle à Élohim, lequel n’a pas l’offre de bêtes pour agréable (68), mais souhaite l’humilité et la contrition. [...]

דְּקַשְׂקָשׂוֹי סָלְקִין לְרוּם עֲנָנִין. אוֹמָאָה דְּדָוִד מַלְכָּא, כַּד הֲוָה בָּעֵי לְאוּמָאָה, אַפִּיק חֲרְבָּא דִּילֵיהּ, דְּתַמָּן הֲוָה חָקִיק שְׁמָא גְּלִיפָן, וְתַמָּן אוֹמֵי. וְכָךְ עָבִיד לְשִׁמְעִי, דִּכְתִּיב וָאֶשָּׁבַע לוֹ בַיְיָ' לֵאמֹר אִם אֲמִיתְךָ בֶּחָרֶב. בְּמָאי הֲוָה אוֹמָאָה דָּא. בֶּחָרֶב. (ס''א בהאי חרב דשמא קדישא חקיק ביה אומי) בֶּחָרֶב אוֹמֵי. וּמִלָּה אַחֲרָא, דָּן שְׁלֹמֹה, אָמַר, בִּקְלָלָה אָתָא לְגַבֵּי אַבָּא, בְּמִלִּין, הָא מִלִּין לְגַבֵּיהּ, וּבְשֵׁם הַמְּפוֹרָשׁ קַטְלֵיהּ, וְלא בֶּחָרֶב. וּבְגִין דָּא עָבַד שְׁלֹמֹה הָכִי.

הַשְׁתָּא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, דְּכֵיוָן דְּאוֹמֵי לֵיהּ דָּוִד, אֲמַאי קַטְלֵיהּ, דְּאִתְחָזֵי דְּהָא אוֹמָאָה דָּא בַּעֲלִילָה הֲוָה, דְּהָא לִבָּא וּפוּמָא לָא הֲווֹ כַּחֲדָא. אֶלָּא וַדַּאי דָּוִד לָא קַטְלֵיהּ, וְהָא יְדִיעָא, כָּל שַׁיְיפִין דְּגוּפָא מְקַבְּלִין כֹּלָּא, וְלִבָּא לָא מְקַבְּלָא אֲפִילּוּ כְּחוּטָא דְּנֵימָא דְּשַׂעֲרָא. דָּוִד מַלְכָּא לִבָּא הֲוָה, וְקָבִּיל מַה דְּלָא אִתְחָזֵי לֵיהּ לְקַבְּלָא, וּבְגִין כָּךְ, (מלכים א ב׳:ט׳) וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לוֹ כְּתִיב. וְתוּ, דְּהָא אִילָנָא גָּרִים לְמֶהֱוֵי נָטִיר וְנוֹקֵם כְּחִוְיָא.

כְּתִיב (תהילים נ״א:י״ח-י״ט) כִּי לא תַחְפּוֹץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה עוֹלָה לא תִרְצֶה. זִבְחֵי אֱלהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלהִים לא תִבְזֶה. כִּי לא תַחְפּוֹץ זֶבַח, וְכִי לָא בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִקְרְבוּן קָמֵיהּ קָרְבְּנָא, וְהָא אִיהוּ אַתְקִין לְגַבֵּי חַיָּיבַיָּא קָרְבְּנָא, דְּיִקְרְבוּן וְיִתְכַּפֵּר לְהוּ חוֹבַיְיהוּ. אֶלָּא דָּוִד לְקָמֵי שְׁמָא דֶּאֱלהִים אָמַר, וְקָרְבָּנָא לָא קְרָבִין לִשְׁמָא דֶּאֱלֹהִים, אֶלָּא לִשְׁמָא דיו''ד הֵ''א וָא''ו הֵ''א. דְּהָא לְגַבֵּי דִּינָא קַשְׁיָא מִדַּת הַדִּין, לָא מְקָרְבִין קָרְבְּנָא. דִּכְתִּיב, (ויקרא א׳:ב׳) אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיְיָ'. לַיְיָ', וְלָא (ויקרא ה' ע''א) לִשְׁמָא דֶּאֱלהִים. וְכִי תַקְרִיב קָרְבָּן מִנְחָה לַיְיָ'. זֶבַח תּוֹדָה לַיְיָ'. זֶבַח שְׁלָמִים לַיְיָ'.

וּבְגִין כַּךְ, כֵּיוָן דְּדָוִד מַלְכָּא, לְגַבֵּי אֱלֹהִים אָמַר. אִצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב, כִּי לֹא תַחְפּוֹץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה עוֹלָה לא תִרְצֶה. דְּהָא לִשְׁמָא דָּא לָא מְקָרְבִין, אֶלָּא רוּחַ נִשְׁבָּרָה. דִּכְתִּיב זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה. קָרְבְּנָא דֶּאֱלהִים, עֲצִיבוּ, וּתְבִירוּ דְּלִבָּא. וּבְגִין כַּךְ, מַאן דְּחָלַם חֶלְמָא בִּישָׁא, עֲצִיבוּ אִצְטְרִיךְ לְאַחֲזָאָה, דְּהָא בְּמִדַּת אֱלהִים קַיְּימָא, וְזֶבַח דְּמִדַּת דִּינָא, עֲצִיבוּ אִצְטְרִיךְ וְרוּחַ נִשְׁבָּרָה, וְהַהוּא עֲצִיבוּ מִסְּתְיֵיהּ לְחֶלְמָא בִּישָׁא, וְלָא שַׁלְטָא דִּינָא עֲלוֹי. דְּהָא זֶבַח דְּאִתְחָזֵי לְמִדַּת דִּינָא, אַקְרִיב קָמֵיהּ.

לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לא תִבְזֶה, מַאי לֹא תִבְזֶה, מִכְּלָל דְּאִיכָּא לֵב דְּאִיהוּ בּוֹזֶה. אִין. הַיְינוּ לֵב דְּאִיהוּ גֵּאֶה, לֵב בְּגַסּוּת רוּחָא, הַיְינוּ לֵב דְּאִיהוּ בּוֹזֶה, אֲבָל לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלהִים לא תִבְזֶה.

הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלַ ם. מַאי הֵטִיבָה, אִתְחָזֵי דְּהָא טִיבוּ אִית בָּהּ, וְהַשְׁתָּא הֵטִיבָה עַל הַהוּא טִיבוּ. וַדַּאי הָכִי הוּא, דְּהָא מִן יוֹמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִשְׁתָּדַּל בְּבִנְיַן בֵּי מַקְדְּשָׁא לְעֵילָּא, עַד (ויקרא רכ''א ע''א) כְּעַן, הַהוּא הֲטָבָה דְּרָצוֹן, לָא שַׁרְיָיא עַל הַהוּא בִּנְיָן, וְעַל דָּא לָא אִשְׁתָּכְלַל. דְּהָא בְּשַׁעֲתָא דְּרָצוֹן דִּלְעֵילָּא יִתְּעַר, יֵיטִיב וְיַדְלִיק נְהוֹרִין דְּהַהוּא בִּנְיָן, וְהַהוּא עֲבִידְתָּא, דְּאֲפִילּוּ מַלְאָכִין דִּלְעֵילָּא, לָא יֵיכְלוּן (לא) לְאִסְתַּכְּלָא בְּהַהוּא בֵּי מַקְדְּשָׁא, וְלָאו בְּהַהוּא בִּנְיָן. וּכְדֵין בֵּי מַקְדְּשָׁא, וְכָל עוֹבָדָא אִשְׁתָּכְלַל.

תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלַם, וְכִי מִן יוֹמָא דְּאִשְׁתַּדַּל בְּבִנְיַן בֵּי מַקְדְּשָׁא עַד כְּעַן, לָא בָּנָה לוֹן. (או) אִי חוֹמוֹת יְרוּשָׁלַ ם עַד כְּעַן לָא בָּנָה, בֵּי מַקְדְּשָׁא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל עוֹבָדוֹי, לָאו כְּעוֹבָדֵי דְּבַּר נָשׁ. בְּנֵי נָשָׁא כַּד בָּנוּ בֵּי מַקְדְּשָׁא לְתַתָּא, בְּקַדְמִיתָא עָבְדוּ שׁוּרֵי קַרְתָּא, וּלְבַסּוֹף עָבְדוּ בֵּי מַקְדְּשָׁא. שׁוּרֵי קַרְתָּא בְּקַדְמִיתָא, בְּגִין לְאַגָּנָא עָלַיְיהוּ, וּלְבָתַר בִּנְיָינָא דְּבֵיתָא. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָאו הָכִי, אֶלָּא בָּנֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא בְּקַדְמִיתָא, וּלְבַסּוֹף, כַּד יָחִית לֵיהּ מִשְּׁמַיָּא, וְיוֹתִיב לֵיהּ עַל אַתְרֵיהּ, כְּדֵין יִבָּנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלַ ם דְּאִנּוּן שׁוּרִין דְּקַרְתָּא. וְעַל דָּא אָמַר דָּוִד עָלָיו הֲשָׁלוֹם, (תהילים נ״א:כ׳) הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר תִּבְנֶה
(Ⅰ)

*****

[108b]  
[...] C’est pour cette raison que celui qui a fait un mauvais rêve doit, pour en éviter la réalisation, recourir à la contrition, parce que toute vision en songe vient du degré d’Élohim, principe de la rigueur. David ajoute (Ps., LI, 19) : “ Tu ne méprises, pas, ô Élohim, un cœur contrit et humilié. ” Y a-t-il donc d’autres cœurs qu’Élohim méprise bien ? Oui : les orgueilleux et les présomptueux. Enfin, David ajoute encore (Ibid., 20) : “ Traite favorablement Sion, et bâtis les murs de Jérusalem. ” Dès le jour que le Saint, béni soit-il, éleva le Sanctuaire suprême, la faveur céleste ne se manifesta jamais dans le Temple, ce sanctuaire terrestre en pierres et en mortier. Mais lorsque l’heure sera venue de faire descendre ici-bas les faveurs suprêmes, le Sanctuaire céleste s’illuminera et projettera une lumière tellement éclatante que même les anges supérieurs ne pourront élever leurs yeux sur ce Sanctuaire pour le contempler, ce qui n’était pas le cas du sanctuaire en maçonnerie. David parle d’abord de Sion, et ensuite des murs de Jérusalem. parce que, contrairement à l’usage des hommes qui élèvent d’abord les murs de la ville avant de bâtir le Temple au milieu, le Saint, béni soit-il, n’élèvera les murs de Jérusalem qu’après que le Sanctuaire sera descendu du ciel et mis à sa place.
Remarquez que le Saint, béni soit-il, forme toujours l’extérieur avant l’intérieur : la pulpe avant le noyau, le crâne avant le cerveau, l’impureté avant la pureté. Mais, pour l’édification du Temple futur, comme le “ mauvais côté ” aura disparu, ce sera le cerveau qui sera créé d’abord, et ensuite ce sera le crâne, ainsi que dit l’Écriture (Ps., LI, 20) : “ Traite favorablement Sion ”, et ensuite : “ ... Et bâtis les murailles de Jérusalem. ” A ce moment, la pelure aussi sera pure, ainsi qu’il est écrit (Zac., II, 5) : “ Et je (ani) serai une muraille de feu autour d’elle, dit le Seigneur. ” C’est “ Ani ”qui formera la muraille et non le “ mauvais côté ”. Israël forme le cerveau du monde suprême : c’est lui qui était le premier dans la Pensée de Dieu. Les autres peuples qui forment l’enveloppe le précédèrent en fait, ainsi qu’il est écrit (Gen., XXXVI, 31) : “ Les rois qui régnèrent au pays d’Edom avant qu’un roi régnât parmi les enfants d’Israël... ” Mais, dans les temps futurs, c’est le cerveau qui sera créé avant, car il sera sans enveloppe, ainsi qu’il est écrit (Jér ;, II, 3) : “ Israël est saint à l’Éternel, le premier des produits. ” Il est le cerveau qui est avant l’enveloppe ; et, bien qu’il ne soit que cerveau, il subsistera sans enveloppe, parce que, en ce moment, tout sera uni, le Nom sera complet et le sacrifice sera uni à Élohim. C’est à cette époque que s’applique le verset (Deut., XXXII, 39) : “ Voyez que moi c’est moi (ani ani hou) et qu’Élohim n’est point avec moi (69). ” Ces paroles signifient qu’à cette époque Dieu ne sera plus entouré de démons, mais que son extérieur sera aussi sacré que son intérieur. [...]

חוֹמוֹת יְרוּשָׁלַ ם.

הָכָא אִית רָזָא, כָּל עוֹבָדִין דְּעָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּקַדְמִיתָא אַקְדִּים הַהוּא דִּלְבַר, וּלְבָתַר מוֹחָא דִּלְגוֹ, וְהָכָא לָאו הָכִי. תָּא חֲזֵי, כָּל אִינּוּן עוֹבָדִין דְּעָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאַקְדִּים הַהוּא דִּלְבַר, מוֹחָא אַקְדִּים בְּמַחֲשָׁבָה, וּבְעוֹבָדָא הַהוּא דִּלְבַר, דְּהָא כָּל קְלִיפָּה מִסִּטְרָא אַחֲרָא הֲוֵי, וּמוֹחָא מִן מוֹחָא, וְתָדִיר סִטְרָא אַחֲרָא אַקְדִּים וְרַבִּי וְאַגְדִּיל וְנָטִיר אִיבָּא. כֵּיוָן דְּאִתְרַבֵּי, זַרְקִין לֵיהּ לְבַר, (איוב כ״ז:י״ז) וְיָכִין רָשָׁע וְצַדִיק יִלְבַּשׁ, וְזַרְקִין לְהַהִיא קְלִיפָּה, וּמְבָרְכִין (עקב רע''א ע''א) לְצַדִּיקָא דְּעָלְמָא. אֲבָל הָכָא, בְּבִנְיָינָא דְּבֵי מַקְדְּשָׁא, דְּסִטְרָא בִּישָׁא יִתְעַבָּר מֵעָלְמָא, לָא אִצְטְרִיךְ, דְּהָא מוֹחָא וּקְלִיפָּה דִּילֵיהּ הֲוֵי. אַקְדִּים מוֹחָא, דִּכְתִּיב הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלַם. הַהִיא חוֹמָה דִּלְבַר, דְּאִיהִי קְלִיפָּה, דִּילֵיהּ הִיא מַמָּשׁ. דִּכְתִּיב, (זכריה ב׳:ט׳) וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם יְיָ' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב. אֲנִי וְלָא סִטְרָא בִּישָׁא.

יִשְׂרָאֵל, אִינּוּן מוֹחָא, עִלָּאָה דְּעָלְמָא. יִשְׂרָאֵל סְלִיקוּ בְּמַחֲשָׁבָה בְּקַדְמִיתָא, עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, דְּאִינּוּן קְלִיפָּה, אַקְדִּימוּ. דִּכְתִּיב, (בראשית ל״ו:ל״א) וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְאַקְדְּמָא מוֹחָא, בְּלָא קְלִיפָּה. דִּכְתִּיב, (ירמיהו ב׳:ג׳) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְיָ' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה, מוֹחָא קָדִים לִקְלִיפָּה. וְאַף עַל גַּב דְּמוֹחָא יְקוּם בְּלא קְלִיפָּה, מַאן הוּא דְּיוֹשִׁיט יַדָא לְמֵיכָל מִנֵּיהּ, בְּגִין, (ירמיהב) דְּכָל אוֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם יְיָ'.

בְּהַהוּא זִמְנָא, (תהילים נ״א:כ״א) אָז תַּחְפּוֹץ זִבְחֵי צֶדֶק. בְּגִין, דְּהָא כְּדֵין, יִתְחַבָּר כֹּלָּא בְּחִבּוּרָא חֲדָא, וִיהֵא שְׁמָא שְׁלִים בְּכָל תְקּוּנֵיהּ. וּכְדֵין קָרְבְּנָא לֶהֱוֵי שְׁלִים, לַיְיָ' אֱלהִים. דְּהַשְׁתָּא אֱלהִים לָא אִתְחַבָּר לְקוֹרְבָּנָא, דְּאִלְמָלֵא אִתְחַבָּר בֵּיהּ, כַּמָה אֱלֹהִים יְסַלְקוּן אוּדְנִין לְאִתְחַבְּרָא תַּמָּן. אֲבָל בְּהַהוּא זִמְנָא, (תהלים פו) כִּי גָּדוֹל אַתָּה וְעוֹשֶׂה נִפְלָאוֹת אַתָּה אֱלהִים לְבַדֶּךָ. וְאֵין אֱלֹהִים אַחֲרָא.

וּבְהַהוּא זִמְנָא כְּתִיב, (דברים ל״ב:ל״ט) רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלהִים עִמָּדִי (ראו עתה) רְאוּ כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא סַגִּי, מַאי עַתָּה. אֶלָּא דְּלָא הֲוָה קֹדֶם לָכֵן, וְהַהוּא זִמְנָא לִיהֲוֵי. אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַתָּה רְאוּ, מַה דְּלָא תֵּיכְלוּן לְמֶיחֱמֵי מִקַּדְמַת דְּנָא.

כִּי אֲנִי אֲנִי, תְּרֵי זִמְנִי אֲמַאי. אֶלָּא לְדַיְיקָא, דְּהָא לֵית תַּמָּן אֱלֹהִים, אֶלָּא הוּא. דְּהָא כַּמָּה זִמְנִין, דְּאִתְּמַר אֲנִי זִמְנָא חֲדָא, וְלָא יַתִּיר, וַהֲוָה תַּמָּן סִטְרָא אַחֲרָא. אֲבָל הַשְׁתָּא אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי, דְּהָא כָּל סִטְרָא אַחֲרָא אִתְעֲבָר, וְדַיְיקָא אֲנִי אֲנִי.

אֲנִי אָמִית וַאֲחֲיֶּה, עַד הַשְׁתָּא מוֹתָא הֲוַת מִסִּטְרָא אַחֲרָא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה, אֲנִי אָמִית וַאֲחֲיֶּה, מִכָּאן דִּבְהַהוּא זִמְנָא, כָּל אִינּוּן דְּלָא טַעֲמֵי טַעֲמָא דְּמוֹתָא. מִנֵּיהּ תְּהֵא לוֹן מוֹתָא, וְיָקִים לוֹן (מיד). אֲמַאי. בְּגִין דְּלָא יִשְׁתְּאַר מֵהַהוּא זוּהֲמָא בְּעָלְמָא כְּלָל, וִיהֵא עָלְמָא חַדְתָּא, בְּעוֹבְדֵי יְדוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (תנינן י' דברים כו' קי''ג ע''ב) (שייך לעיל ק''ו ע''א) (שמות כ״א:ה׳) וְאִם אָמֹר יֹאמַר וְגוֹ' לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי. כְּמָה דְּאִתְּמַר כְּדֵין פָּגִים לֵיהּ פְּגִימוּ. אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא, מַהוּ בְּגַפּוֹ. תָּנֵינָן, כְּתַרְגּוּמוֹ, בִּלְחוֹדוֹי. יֵאוֹת הוּא. אֲבָל הָא תָּנֵינָן, כָּל עָלְמָא, לָא קָאִים, אֶלָּא עַל גַּפָּא חֲדָא, דְּלִוְיָתָן.

וְרָזָא דָּא, בְּשַׁעֲתָא דְּקַיְּימָא דְּכַר וְנוּקְבָּא, דִּדְכַר וְנוּקְבָּא בָּרָא לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבְכָל מַה דְּאַזְלִין, עָלְמָא מִזְדְּעַזְעָ, וְאִלְמָלֵא דְּסִרֵס קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּכוּרָא, וְצִנֵּן יַת נוּקְבָּא, הֲווֹ מְטַשְׁטְשִׁין עָלְמָא. וְעַל דָּא לָא עַבְדִין תּוֹלָדִין, (דבר אחר ומאן דלא עביד תולדין בגפו) אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא, תְּחוֹת הַהוּא גַּפָּא, דְּלָא עָבִיד תּוֹלָדִין עָאל. וְהוֹאִיל וְכֵן, בְּגַפּוֹ יֵצֵא, לְתַמָּן אִתְדַחָא, וְלָא עָאל לְפַרְגּוֹדָא כְּלָל, וְאִתְדֲחָא וְאִטְרִיד מֵהַהוּא עָלְמָא. בְּגַפּוֹ יֵצֵא, בְּגַפּוֹ יֵצֵא וַדַּאי.

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, (ויקרא כ׳:כ׳) עֲרִירִים יָמוּתוּ, עֲרִירִים (כתיב) כְּלָל דְּכַר וְנוּקְבָּא. בְּרָזָא דִּדְכוּרָא עָאל, וּבְרָזָא דְּנוּקְבָּא יִפּוּק. עָאל בְּהַאי, וְיִפּוּק בְּהַאי. וְהַאי אִיהוּ אֲתָר, דְּקָא אִתְדָּבַּק בֵּיהּ בְּהַהוּא עָלְמָא, דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא בָּעֵי דְּיֵעוֹל קָמֵיהּ, מַאן דִּמְסָרֵס גַּרְמֵיהּ בְּהַאי עָלְמָא.

תָּא חֲזִי, מִן קָרְבְּנָא. דְּלָא
(Ⅰ)

*****

[109a]  
[...] “ Élohim ” désigne, dans ce verset, le démon dont l’empire est modelé sur l’empire de l’Élohim saint. A partir de cette époque, le règne du démon aura cessé, pour ne laisser subsister que le seul règne de l’Élohim saint. Jusqu’à cette époque, la mort des hommes sera toujours opérée par le démon ; mais, à partir de cette époque, ceux qui ne seront pas déjà morts auparavant rendront les âmes à Élohim ; c’est Élohim lui-même qui opérera la mort des hommes et les fera ressusciter après. Pourquoi ? Pour qu’il ne reste plus aucune trace de la souillure du démon ici-bas et pour que le monde soit renouvelé par l’œuvre du Saint, béni soit-il. “ Et (Ex., XXI, 5)(70) si l’esclave dit : J’aime mon maître, ma femme et mes enfants ; je ne veux point sortir pour être libre... ” Ainsi qu’il a déjà été dit précédemment (71), le mot “ begapo ” signifie “ seul ”, ainsi que l’interprète la paraphrase du Targoum. Mais on prête à ce mot encore une autre signification.
Une tradition nous apprend que tout ce bas monde est soutenu par une seule aile du Léviathan (Gapa). Or, nous savons aussi que, pour éviter la destruction du monde qui serait résultée de la reproduction de Léviathan, le Saint, béni soit-il, fit subir la castration au mâle et refroidit la femelle. L’homme qui vient en ce monde “ begapo ” (ce qui veut dire sous les auspices du Principe femelle, dont le Léviathan est l’image), quittera ce monde également “ be-gapo ”, c’est-à-dire qu’il sera repoussé du parvis céleste ; car le Saint, béni soit-il, ne veut point qu’un homme qui subit en ce monde la castration paraisse devant lui au ciel.
Remarquez qu’il est même défendu d’offrir comme sacrifice un animal qui a subi la castration ; et l’Écriture (Lévit., XXII, 24) ajoute : “ Et gardez-vous absolument de faire cela dans votre pays. ” Cette défense du Saint, béni soit-il, restera en vigueur éternellement. Nulle créature ne doit être soumise à la castration ; car toute castration vient du démon. Si un homme prend femme, mais n’a point d’enfants, son existence ici-bas est considérée comme nulle et non avenue. Son âme retourne au monde du Principe mâle, et celle de sa femme au monde du Principe femelle. Mais ceci n’arrive que dans le cas où l’homme n’a pas laissé d’enfants parce qu’il ne l’a pas voulu, ou parce que la femme ne l’a pas voulu. Mais dans le cas où la stérilité n’est pas attribuable à la mauvaise volonté des époux, les âmes de tels époux reviennent une seconde fois sur la terre (72). Il arrive aussi parfois qu’un homme, après son retour ici-bas, épouse, grâce à des prières adressées au Ciel à cette intention, une femme dont l’âme n’est point la sœur de la sienne.
Dans ce cas, l’homme n’a aucun mérite de son mariage et de sa paternité, puisque la femme qu’il a épousée n’a pas une âme sœur de la sienne. Les enfants qu’il a eus de cette femme sont plutôt attribués à cet homme dont l’âme est sœur de celle de la femme, et que le père apparent des enfants a pu évincer, grâce à ses prières. Cet homme ressemble donc à quelqu’un qui cultive le jardin d’un autre ; le propriétaire du jardin jouit, seul, des fruits, mais non pas celui qui les a cultivés. Tel est le sens des paroles (Ex., XXI, 4) : “ Et si son maître lui fait épouser une femme dont il a des fils et des filles, sa femme et ses enfants seront au maître de la femme, tandis que lui sortira seul (73). ”, Mais, s’il en est ainsi, où donc est la justice céleste ? N’est-ce pas le Saint, béni soit-il, qui donna ce jardin à l’homme pour le cultiver ? Pourquoi donc le priver des produits et attribuer ces derniers à un autre ? Mais la vérité est que tous les actes du Saint, béni soit-il, sont basés sur l’équité et la justice. Prends courage, ô vieillard, et achève l’exposé commencé, puisque le verset suivant semble renverser tout l’édifice que tu viens d’élever ; ce verset semble se mettre à ta poursuite en faisant treize bonds (74). Reprends donc, ô vieillard, le courage dont tu as fait preuve autrefois. Souviens-toi, ô vieillard, qu’au temps où nous avions semé des légumineux (75), tu as remporté la victoire dans une controverse avec treize collègues [...]

הֲווֹ מְקָרְבִין קָמֵיהּ סִרוּסָא, וְאַפִּיקוּ לֵיהּ, דְּלָא יִתְקָרִב לְקָמֵיהּ, וּפָקִיד וְאָמַר, (ויקרא כ״ב:כ״ד) וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַּעֲשׂוּ. וְכֵן לְדָרֵי דָּרִין אָסִיר לְסָרוּסֵי בִּרְיָין, דְּבָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעָלְמָא. דְּהָא כָּל סִרוּסָא, דְּסִטְרָא אַחֲרָא אִיהוּ. וְאִי אִיהוּ אִשְׁתָּדַּל, וְנָסִיב אִיתְּתָא, וְלָא עָבִיד תּוֹלָדִין, וְלָא בָּעָא, וְאַף עַל גַּב דְּאִית לֵיהּ אִיתְּתָא, אוֹ אִי הִיא לָא בָּעָאת, וְעָאל לְהַהוּא עָלְמָא, בְּלָא תּוֹלָדִין, מַה כְּתִיב. אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא, וְלָא אַשְׁגָּחוּ לְפֹעַל יְדוֹי דְּמָארֵיהוֹן, וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, אִיהוּ יֵעוּל בְּגַפּוֹ דִּדְכוּרָא, וְאִיהִי בְּנוּקְבָא. בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא כְּמָה דְּאִתְּמַר, כֹּלָּא עַל תְקּוּנֵיהּ.

אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה, כְּמָה דְּאִתְּמַר, אִם אֲדֹנָיו, דָּא אִיהוּ אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ. יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה, מֵהָכָא, דְּלָאו בִּרְשׁוּתָא דְּבַר נָשׁ קַיְּימָא לְמֵיסָב אִתְּתָא. אֶלָּא (כלא משלי ט''ז פלס מאזני משפט יי') כֹּלָּא בְּמֹאזְנַיִם לַעֲלוֹת. יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה, דְּהָא לָאו בִּרְשׁוּתֵיהּ אִיהוּ. וּמַאן אִיהִי. הַהִיא דְּלָאו דִּילֵיהּ, וְלָא אִזְדַּמְּנַת לְגַבֵּיהּ, וּמַאן אִיהִי. הַהִיא דַּהֲוַת זְמִינָא לְאַחֲרָא, וְאַקְדִּים הַאי בְּרַחֲמֵי, וְנָטִיל לָהּ, דָּא אִתְיְיהִיבַת לֵיהּ, דְּלָא אִתְחֲזִיאַת לֵיהּ. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָמֵי מֵרָחִיק, וְחָמֵי לְהַהִיא אִתְּתָא, דִּזְמִינַת לְאַפָּקָא תּוֹלָדִין בְּעָלְמָא. אַקְדִּים הַאי בְּרַחֲמֵי, וְאִתְיְיהִיבַת לֵיהּ, וְעָבִיד אִיבִין, וְזָרַע זַרְעָא, בְּאִתְּתָא (ס''א בגנתא) דְּלָאו דִּילֵיהּ, בְּגִין כָּךְ, הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ, וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ. אִי עַנְיָיא מִסְכְּנָא, כַּמָּה אִשְׁתָּדַּל בְּרֵיקַנְיָּא, לָאָה וְאִשְׁתָּדַּל לְמֶעְבַּד פֵּירִין, בְּגִנְתָּא דְּלָאו אִיהִי דִּילֵיהּ, וְנָפַק בְּרֵיקַנְיָּא.

סָבָא סָבָא, בְּעִדָנִין (נ''א בעניינין) אִלֵּין, לָא הֲוֵית בְּרַגְלָיךְ דָּחֵי לְתַרְעָא, כְּמַאן דְּשָׁכִיב בְּאַרְעָא בְּלָא תּוּקְפָּא, דְּהָא אִתְחֲלָשׁ וּמֵחָלְשָׁא סַגִּי, דְּלָא יָכִיל, דָּחֵי בְּרַגְלוֹי. אִתְּתְקַף סָבָא, וְלָא תִּדְחַל. הָא עַנְיָיא מִסְכְּנָא, דְּאִשְׁתַּדַּל בְּרֵיקַנְיָּא, אֵימָא אֲמַאי. אִי בְּגִין דְּזָרַע בְּגִנְתָּא אַחֲרָא דְּלָאו דִּילֵיהּ, יֵאוֹת. אִי הָכִי (ס''א אבל הכא) קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב לֵיהּ הַהוּא גִּנְתָּא לְמִזְרַע בָּהּ, דְּהָא אִיהוּ לָא נָטִיל לָהּ. אֶלָּא תָּא חֲזֵי כָּל מִלִּין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֲבִיד כֻּלְּהוּ בְּדִינָא אִינּוּן וְלָא הֲוֵי מִלָּה בְּרֵיקַנְיָא הָאי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב לֵיהּ אִתְּתָא וְעָבַד בָּהּ פֵּירִין וְאִיבִּין לָאו הָאי כִּשְׁאָר בְּנֵי גִלְגוּלָא וְלָא דָמֵי מָאן דְאִשְׁתַדָל בְּהָאי עָלְמָא לְאַסְגָּאָה אִילָנָא (ס''א ולא יכיל) לְמָאן דְלָא בָּעָא לְאַסְגָּאָה וּלְאִשְׁתָּדְלָא וְאַעֲקָר וְאַפִּיל טַרְפִּין דְאִילָנָא וְאַזְעָר אִיבָּא דִּילֵיהּ.

הַאי דַּאֲדֹנָיו יָהִיב לֵיהּ אִתְּתָא, בְּגִין לְמֶעְבַּד אִיבִין, הָא אִשְׁתָּדַּל בְּקַדְמִיתָא בְּגִין לְאַסְגָּאָה אִילָנָא, וְלָא יָכִיל. זַכְיָין כָּל כַּךְ לֵית לֵיהּ, (ס''א דבנין גם כן לית ליה) דְּאִי הֲוָה זַכָּאָה כְּדְקָא יֵאוֹת, לָא הֲוָה תָּב בְּגִלְגּוּלָא, (כאבנא בקוספיתא) דְּהָא כְּתִיב, (ישעיהו נ״ו:ה׳) וְנָתַתִּי לָכֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמוֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת. וְהַשְׁתָּא דְּלָא זָכָה, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָמֵי, דְּהָא אִשְׁתָּדַּל וְלָא יָכִיל, הַאי, אֲדוֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה, כְּמָה דְּאִתְּמַר. וְכֵיוָן דְּחָס עָלֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְיָהַב לֵיהּ בְּרַחֲמֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גַּבֵי מִדִּידֵיהּ בְּקַדְמִיתָא, וְנָטִיל מַה דְּגָרַע הַהוּא מַבּוּעָא, וּבְּגִין כָּךְ, הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ, וּלְבָתַר יֵיתוּב, וְיִשְׁתָּדֵּל עַל גַּרְמֵיהּ, לְאַשְׁלוּמֵי גִּרְעוֹנֵיהּ. עַד הָכָא רָזָא דִּקְרָא.

סָבָא סָבָא, אַתְּ אֲמַרְתְּ עַל דָּא, דִּבְרֵיקָנְיָא אִשְׁתָּדַּל, וְלָא אַשְׁגַּחְתּ עֲלָךְ, דִּבְרֵיקָנְיָא אַתְּ אָזִיל בְּמָה דַּאֲמַרְתְּ, דְּהָא קְרָא רָדִיף אֲבַתְרָךְ, דְּסָתִיר כָּל בִּנְיָינָא דְּבָנִית עַד הַשְׁתָּא, וְאַת חָשִׁיב דְּאַנְתְּ מְשַׁטְּטָא יַמָּא לִרְעוּתָךְ. וּמַאי אִיהוּ. דִּכְתִּיב, וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדוֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְגוֹ'.

אִי סָבָא סָבָא, לָאֵי חֵילָא, מַה תַּעֲבֵיד, חָשַׁבְתּ דְּלָא לִיהֲוֵי מַאן דְּרָדִיף אֲבַתְרָךְ, הָא הַאי קָרָא רָדִיף אֲבַתְרָךְ, וְנָפִיק מִבָּתַר כֹּתָלָא, כְּאַיָּלָה בְּחַקְלָא, מְדַלֵּג דִּלּוּגִין אֲבַתְרָךְ, תְּלֵיסַר דִּילּוּגִין דָּלִיג אֲבַתְרָךְ וְאַדְבִּיק לָךְ, מַה תַּעְבִּיד סָבָא. הַשְׁתָּא אִית לָךְ לְאִתְגַּבְּרָא בְּחֵילָךְ. דְּהָא גִּיבָּר תַּקִּיף הֲוֵית עַד יוֹמָא. סָבָא סָבָא, הֲוֵי דָּכִיר יוֹמָא (צ''ז ע''ב) דְּתַלְגָּא, כַּד זְרַעְנָא פּוֹלִין, וַהֲווּ כַּמָּה גּוּבְרִין בְּנִי
(Ⅰ)

*****

[109b]  
[...] des plus illustres et des plus érudits (76) ; à plus forte raison sauras-tu vaincre les treize mots qui semblent s’opposer à ton interprétation. Voici donc le sens des paroles (Ex., XXI, 5) : “ Et si l’esclave dit dit (deux fois : amor yomar) : J’aime mon maître, ma femme et mes enfants ; je ne veux point sortir, —son maître le présentera devant les juges, etc. ” Il est certain qu’un homme qui revient pour la seconde fois ici-bas n’est pas parfait ; car, s’il l’était, son âme n’aurait pas subi la peine de la transmigration. Donc, si un tel homme imparfait est prédestiné à n’avoir point d’enfants avec la femme dont l’âme est la sœur de la sienne, il sera nécessairement obligé, s’il se marie avec cette femme, de revenir une troisième fois sur la terre. Mais le Saint, béni soit-il, a pitié de certaines âmes et leur épargne la peine d’une troisième descente sur la terre, et voici ce qui arrive alors : Au lieu de désirer la femme animée d’une âme sœur de la sienne, l’homme jette son dévolu sur une femme étrangère à son âme, et l’obtient en mariage grâce à ses prières adressées au ciel à cet effet. Il cultive alors le jardin d’un autre ; et les enfants qu’il a sont attribués au mari véritable et prédestiné de la femme, à celui dont l’âme est sœur de celle de la femme. Arrivé au ciel, l’homme s’entend condamner à descendre de nouveau sur la terre, pour n’avoir point laissé d’enfants pendant sa vie antérieure, ceux qu’il a eus n’appartenant pas à lui, mais au mari évincé.
L’homme proteste alors et dit : “ J’aime mon maître ”, et je veux désormais rester près de lui ; “ j’aime aussi ma femme et mes enfants ”, et je ne veux pas qu’on les attache à un autre homme. Et il termine sa protestation par les mots : “ Je ne veux pas sortir. ” Le Saint, béni soit-il, fait alors remise à cette âme de la peine d’une nouvelle descente sur la terre. Il la fait comparaître devant un tribunal céleste qui lui inflige des châtiments pour expier ses péchés. Elle reste dehors jusqu’à l’année jubilaire et alors on la fait entrer dans l’école céleste. Le vieillard ferma les yeux pour quelques instants ; ensuite il reprit ainsi : Il est écrit (Michée, VI, 2) : “ Montagnes, écoutez la défense du Seigneur, et vous, montagnes puissantes (èthanim) qui êtes les fondements de la terre ; car le Seigneur veut entrer en jugement avec son peuple. ” Que signibe “ harim ” (montagnes) et que signifie “ éthanim ” (montagnes puissantes) ? O vieillard ! Jusqu’ici tu as eu à lutter contre les profondeurs de l’océan, et voici que tu vas maintenant combattre de puissantes montagnes. Mais tu ne peux plus revenir sur tes pas ; arme toi donc de courage et continue. Il y a des “ montagnes ” dans la région la plus élevée du ciel, et il y a des “ montagnes ” ici-bas [...]

חֵילָא, לָקֳבְלָךְ, וְאַנְתְּ בִּלְחוֹדָךְ, נָצַחְתְּ תְּלֵיסָר גַּבְרִין תַּקִּיפִין, בְּנֵי חֵילָא, דְּכָל חַד מִנַּיְיהוּ קָטִיל אַרְיָא, עַד לָא יֵיכוּל.

אִי לְאִינוּן תְּלֵיסַר גּוּבְרִין נָצַחְתְּ, הָנֵי תְּלֵיסָר דְּלֵית בְּהוּ חֵילָא, אֶלָּא מִלִּין, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמֹר יֹאמַר כְּתִיב. אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָרְחֵיהּ לְמֶעְבַּד דִּינָא לְכֹלָּא. כַּד מָטָא זִמְנָא דְּהַאי אִתְּתָא לְאַשְׁכְּחָא בַּר זוּגֵיהּ מַה עָבִיד קָטִיל לְדֵין, וְנָטִיל לָהּ הַהוּא בַּר זוּגָא, וְאִיהוּ נָפִיק מֵהַאי עָלְמָא בִּלְחוֹדוֹי יְחִידָאָה.

וְאִם אָמֹר יֹאמַר, הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא כִּפְשָׁטֵיהּ דִּקְרָא. וְאִם אָמֹר, בְּשֵׁירוּתָא דְּשִׁית שְׁנִין, יאמַר, בְּסוֹפָא דְּשִׁית שְׁנִין, עַד לָא יֵעוּל שְׁבִיעָאָה, דְּהָא אִי אָמַר, כַּד אִיהוּ אֲפִילּוּ בְּיוֹמָא חַד מִשְּׁבִיעָאָה, מִלּוֹי בְּטֵלִין. מַאי טַעְמָא. הָעֶבֶד כְּתִיב, בְּעוֹד דְּאִיהוּ עֶבֶד, בְּשַׁתָּא שְׁתִיתָאָה. אָמַר בְּשֵׁירוּתָא דְּשִׁית שְׁנִין, וְלָא אָמַר בְּסוֹפָא דְּשִׁית שְׁנִין, לָאו כְּלוּם הוּא, וּבְגִין כַּךְ, תְּרֵי זִמְנִי אָמֹר יֹאמַר.

וְהָכָא, בְּעוֹד דְּאִיהוּ בְּהַאי אִתְּתָא, אַסְגֵּי (ויקרא רמ''ד ע''א) צְלוֹתִין וּבָעוּתִין בְּכָל יוֹמָא, לְגַבֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, כְּמָה דְּהֲוָה שֵׁירוּתָא בְּרַחֲמֵי, הָכִי הוּא סוֹפָא בְּרַחֲמֵי, וְדָא הוּא אָמֹר יֹאמַר. אֱמוֹר בְּקַדְמִיתָא, כַּד אַקְדִּים בְּרַחֲמֵי. יֹאמַר בְּסוֹפָא וְיִתְקַבֵּל בְּרַחֲמֵי. וּמַה יֹּאמַר. אָהַבְתִּי אֶת אֲדוֹנִי, דִּבְּגִין דָּא, וּבִסְגִּיאוּ דִּצְלוֹתִין, רָחִים לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אַתְקִין עוֹבָדוֹי, וְאָמַר אָהַבְתִּי אֶת אֲדוֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קַבִּיל לֵיהּ, בְּהַהוּא תִּיּוּבְתָּא, וּבְאִינּוּן סְגִּיאוּ דִּצְלוֹתִין. מַה עָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מַה דְּהֲוָה זַמִּין לְאָהַדְּרָא לֵיהּ בְּגִלְגּוּלָא, וּלְמִסְבַּל עוֹנָשִׁין בְּהַאי עָלְמָא, עַל מַה דְּעָבַד, לָא אַהְדָּר לֵיהּ לְהַאי עָלְמָא. וּמֶה עָבִיד, קָרִיב לֵיהּ לְבֵי דִּינָא דִּמְתִיבְתָּא דִּרְקִיעָא, וְדַיְינִין לֵיהּ, וּמַסְרִין לֵיהּ לְבֵי מַלְקִיּוּתָא, וְאַרְשִׁים לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֵיךְ אִתְמְסַר לְבֵי עוֹנְשָׁא, וּפָגִים לֵיהּ, לְמֶהֱוֵי תְּחוֹת שֻׁלְטָנֵיהּ דְּעָרְלָה, (נ''א ופקיד ליה למהר תחות שולטנא דיובלא) עַד זְמַן יְדִיעָא, וּבָתַר פָּרִיק לֵיהּ.

אִי בְּהַהוּא זִמְנָא דְּקָא עַבְדִין לֵיהּ פְּגִימוּ, אִי מָטָא יוֹבְלָא, אֲפִילּוּ יוֹמָא חַד לְיוֹבְלָא, אִתְחֲשָׁב כְּמָה דְּאַשְׁכַּח זִמְנָא עַד יוֹבְלָא, הָכִי אִתְעַנָּשׁ וְלָא יַתִּיר. אָתָא יוֹבְלָא, וְאַפְרוּק, וְעָאלִין לֵיהּ גּוֹ פַּרְגּוֹדָא. עַד הָכָא. אַסְתִּים עֵינוֹי הַהוּא סָבָא, רִגְעָא חֲדָא.

פָּתַח וְאָמַר, (מיכה ו׳:ב׳) שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב יְיָ' וְהָאֵיתָנִים מוֹסְדֵי אָרֶץ כִּי רִיב לַיְיָ' עִם עַמּוֹ וְגוֹ'. אִי סָבָא, עַד הַשְׁתָּא הֲוֵית בְּעִמְקֵי יַמָּא, וְהַשְׁתָּא דָּלַגְתָּ בְּטוּרִין תַּקִּיפִין, לְמֶעְבַּד עִמְּהוֹן קְרָבָא. אֶלָּא וַדַּאי עַד כְּעָן, בְּיַמָּא תַּקִּיפָא אַנְתְּ, אֲבָל עַד דְּאַזְלַת בְּעִמְקֵי יַמָּא, פָּגַעְתְּ בְּאִינּוּן טוּרִין תַּקִּיפִין, דִּי בְּגוֹ יַמָּא, וְאִעֲרָעָת בְּהוּ. הַשְׁתָּא אִית לָךְ לְאַגָּחָא קְרָבָא בְּעִמְקֵי יַמָּא, וּבְהַנְהוּ טוּרִין.

סָבָא לָאֵי חֵילָא, מַאן יָהֲבָךְ בְּדָא, הֲוֵית בִּשְׁלָם, וּבָעִית לְכָל הַאי, אַנְתְּ עַבְדַת, אַנְתְּ סָבִיל. הַשְׁתָּא לֵית לָךְ, אֶלָּא לְאַגָּחָא קְרָבָא, וּלְנַצְּחָא כֹּלָּא, וְלָא לְמֶהֲדָר לַאֲחוֹרָא. אִתָּקַף בְּחֵילָךְ, חֲגוֹר חַרְצָךְ, וְלָא תִּדְחַל, לְתַבְרָא הָנֵי טוּרִין, דְּלָא יִתְתַּקְפוּן לְגַבָּךְ. אֵימָא לוֹן, טוּרִין רָמָאִין, טוּרִין תַּקִּיפִין, הֵיךְ אַתּוּן מִתְתַּקְפִין.

תְּרֵי קְרָאֵי כְּתִיבֵי, חַד כְּתִיב, (מיכה ו׳:א׳-ב׳) קוּם רִיב אֶת הֶהָרִים וְתִשְׁמַעְנָה הַגְּבָעוֹת קוֹלֶךָ. וְחַד כְּתִיב, שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב יְיָ'. אֶלָּא אִית טוּרִין, וְאִית טוּרִין. אִית טוּרִין, דְּאִינּוּן טוּרִין (ג' ע''א) רָמָאִין לְעֵילָּא לְעֵילָּא, לְאִלֵּין כְּתִיב, שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב יְיָ'. וְאִית הָרִים, דְּאִינּוּן טוּרִין תַּתָּאִין לְתַתָּא מִנַּיְיהוּ, לְאִלֵּין כְּתִיב, קוּם רִיב אֶת הֶהָרִים. דְּהָא רָדִיף מָצוּתִין, (תיקונין נ''ג) אִית לְגַבַּיְיהוּ. וְעַל דָּא אִית טוּרִין וְאִית טוּרִין.

וְאִי תֵּימָא, סָבָא, הָא כְּתִיב וְתִשְׁמַעְנָה הַגְּבָעוֹת, אִלֵּין גִּבְעוֹת כָּל (ק''ב ע''ב, קכ''ט ע''ב) אִינּוּן דִּלְתַתָּא, וְהַשְׁתָּא אַנְתְּ עָבִיד לוֹן הָרִים. אֶלָּא הָכִי הוּא, לְגַבֵּי אִינּוּן טוּרִין רָמָאִין, אִקְרוּן גִּבְעוֹת. כַּד אִינּוּן בִּלְחוֹדַיְיהוּ אִינּוּן הָרִים אִקְרוּן.

תָּא חֲזִי, כְּתִיב וְהָאֵיתָנִים מוֹסְדֵי אָרֶץ, כֵּיוָן דִּכְתִּיב שִׁמְעוּ הָרִים,
(Ⅰ)

*****

[110a]  
[...] Les trois “ montagnes ” (éthanim) d’ici-bas sont l’image des trois “ Montagnes ” (harim) d’en haut. C’est à ces dernières que font allusion les paroles de David (Ps., CXXI, 1) : “ J’ai élevé mes yeux vers les montagnes (harim), d’où viendra mon salut. ” O vieillard, vieillard, tu sais bien que pour gagner une bataille il faut savoir cacher son plan de combat ; il faut faire semblant d’attaquer l’armée ennemie du côté droit, alors qu’en réalité on a l’intention de se jeter sur son aile gauche. Voyons donc ce que dit l’Écriture ailleurs (Ps., LXXXIX, 1) : “ Intelligence d’Èthan Ezrahite. ” Le mot “ èthan ” désigne Abraham le Vieillard Si Abraham porte le nom d’ “ Èthan ”, il s’ensuit que ses descendants Isaac et Jacob portent le nom d’ “ Èthanim ”, au pluriel. Ailleurs (Nomb., XXIV, 21), l’Écriture dit : “ Et il prophétisa et dit : Le lieu où tu résides. est fort (èthan). ” “ Èthan ‘‘désigne lematin d’Abraham, comme dit l’Écriture “ lumière du matin ”. C’est la Colonne sur laquelle le monde repose. Sa lumière vient d’Abraham ; c’est le fleuve qui sort du jardin. O vieillard, vieillard, tu as une autre pensée et tu ne sais pas la cacher ; où est donc ta force ? Le vieillard continua : Il est écrit : “ Intelligence d’Èthan Ezrahite. ” Et ailleurs : “ Intelligence de David. ” “ Intelligence ” désigne le fleuve qui sort du Jardin. “ Èthan Ezrahite ” désigne Abraham d’en haut. Enfin c’est également Abraham qui est désigné sous le terme de “ lumière du matin ” (ha-boqer or (Gen., XLIV, 3)), parce qu’il est le premier qui ait aperçu le “ Fleuve qui sort de l’Eden ” Le mot “ Ezrahite (Ps., LXXXIX, 1) ” désigne Abraham. La signification du verset (Ibid.) : “ Intelligence d’Éthan Ezrahite ” est donc celle-ci : L’intelligence d’Èthan a alimenté celle d’Abraham ; c’est à Éthan qu’Abraham a puisé sa sagesse. Mais réveille-toi, ô vieillard ; car voici le roi Salomon qui s’approche de toi, entouré de ses armées, de ses capitaines et de ses courtisans.
Il est écrit (III Rois, VIII, 2) : “ Tout Israël s’assembla auprès du roi Salomon en un jour solennel du mois d’Èthanim, qui est le septième mois. ” “ Mois d’Éthanim ” signifie le mois dans lequel sont venus au monde les trois Patriarches appelés “ Èthanim ” ; c’est le mois Tischri. Les lettres composant le nom de ce mois sont disposées en sens inverse de l’ordre alphabétique. Me voici maintenant dans le fourré. Mais comment faire pour en sortir, moi, un vieillard humble et chétif ? Courage, vieillard ! car le Saint, béni soit-il, viendra à ton aide, puisque, réduit à tes propres forces, tu n’en sortiras jamais. Le vieillard commença alors à parler ainsi : Il y a intelligence et intelligence ; il y a une Intelligence céleste et une intelligence ici-bas ; cette dernière est le reflet de la première. La conduite de l’homme ici-bas forme la fenêtre de la cervelle humaine, par où s’infiltre l’Intelligence du cerveau céleste. Si l’homme vit dans l’état de grâce, la vitre de son cerveau reste polie et diaphane ; et, par conséquent, son intelligence se trouve être le reflet fidèle de l’Intelligence céleste. Mais il n’en est pas de même quand l’homme mène une mauvaise vie. La vitre qui garnit la fenêtre de son cerveau se trouve alors couverte de boue, qui intercepte la Lumière céleste, de sorte que ce que l’homme prend pour de l’intelligence, ce n’est point le reflet de l’Intelligence céleste, seule et réelle Intelligence, mais plutôt celui des immondices entassées sur la fenêtre de son cerveau. [...]

מַאן אִינּוּן הָרִים, וּמַאן אִינּוּן אֵיתָנִים. אֶלָּא, הָרִים וְאֵיתָנִים כֻּלְּהוּ חַד. אֲבָל אִינּוּן תְּלַת עִלָּאִין לְעֵילָּא עַל רֵישַׁיְיהוּ. וְאִינּוּן תְּלַת לְתַתָּא מִנַּיְיהוּ. וְכֻלְּהוּ חַד. הָרִים לְעֵילָּא, וְעָלַיְיהוּ אָמַר דָּוִד (תהלים קכא) אֶשָּׂא עֵינִי אֶל הֶהָרִים. וְאִלֵּין אִינּוּן תְּלַת קַדְמָאֵי. וְהָאֵיתָנִים מוֹסְדֵי אָרֶץ, אִלֵּין אִינּוּן תְּלַת בַּתְרָאֵי, לְתַתָּא מִנַּיְיהוּ, תְּרֵי סַמְכֵי בֵּיתָא, וְחַד חֶדְוָה דְּבֵיתָא, וְאִלֵּין אִקְרוּן מוֹסְדֵי אָרֶץ. אֵיתָנִים אִינּוּן, וְאֵיתָנִים אִקְרוּן.

סָבָא סָבָא, הָא יָדַעְתְּ, מַאן דְּאַגָּח קְרָבָא, אִי לָא יָדַע לְאִסְתַּמְּרָא, לָא יִנְצַח קְרָבִין, אִצְטְרִיךְ לְמָחָאָה בִּידֵיהּ, וּלְאִסְתַּמְּרָא בְּרַעְיוֹנֵיהּ, מַה דִּיהֵא חָשִׁיב אַחֲרָא, דִּיהֵא חָשִׁיב אִיהוּ, וְיַד יְמִינָא זְמִינָא תָּדִיר לְמָחָאָה. וּמַחֲשָׁבוֹי וִידָא שְׂמָאלִית, זְמִינָא תָּדִיר לְקַבְּלָא וּלְאִסְתַּמְּרָא, וִימִינָא כֹּלָּא. הַשְׁתָּא אָמַרְתְּ וְהָאֵיתָנִים, אֵיתָנִים אִינּוּן לְתַתָּא, וְהָרִים לְעֵילָּא. אִסְתָּמַּר סָבָא, דְּהָא רַעְיוֹנָא אַחֲרָא לָקֳבְלָךְ, דִּכְתִּיב, (תהילים פ״ט:א׳) מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי. וְדָא אִיהוּ אַבְרָהָם סָבָא, וְאִקְרֵי אֵיתָן, וְאִי אַבְרָהָם אִיהוּ אֵיתָן, יִצְחָק וְיַעֲקֹב אֵיתָנִים אִקְרוּן. קוּם סָבָא, דְּהָא יַדָעְתְּ רַעְיוֹנָא דָּא הֲוֵי מָחֵי לְרַעְיוֹנָךְ. (במדבר כד) וְיִשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ וְשִׂים בַּסֶּלַע קִנֶּךָ. אֵיתָן: דָּא (קי''ט ע''ב, בלק י''ד ע''א) בֹּקֶר דְּאַבְרָהָם. וְהַיְינוּ, (בראשית מה) הַבֹּקֶר אוֹר. דָּא עַמּוּדָא, דְּכָל עָלְמָא קַיְּימָא עָלֵיהּ, וּנְהִירוּ דִּילֵיהּ מֵאַבְרָהָם יָרִית. נָהָר הַיּוֹצֵא מֵעֵדֶן אִקְרֵי. אִי סָבָא סָבָא, הָא רַעְיוֹנָא אַחֲרָא לָקֳבְלָךְ, וְלָא יָדַעְתְּ לְאִסְתַּמְּרָא, הֵיכִי מַגִּיחִין קְרָבָא. סָבָא, אָן הוּא תּוּקְפָּא דִּילָךְ, וַדַּאי (קהלת ט) לא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה.

כְּתִיב מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי, וּכְתִיב מַשְׂכִּיל לְדָוִד, דָּא נָהָר הַיּוֹצֵא מֵעֵדֶן, דְּאִיהוּ תּוּרְגְמָן לְדָוִד, לְאוֹדָעָא לֵיהּ, מֵאִינּוּן מִלִּין סְתִימִין עִלָּאִין. אִי מַשְׂכִּיל אִיהוּ נָהָר דְּנָפִיק מֵעֵדֶן. אֵיתָן הָאֶזְרָחִי אַבְרָהָם, אִיהוּ לְעֵילָּא וַדַּאי, הָא יְדַעְנָא. וְאַף עַל גַּב דַּאֲנָא סָבָא, עַל רַעְיוֹנָא דָּא מָחֵינָא. אֵיתָן הָאֶזְרָחִי, תְּרִין דַּרְגִּין אִינּוּן. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, בֹּקֶר אוֹר. אוֹר, הוּא אַבְרָהָם. (ויקרא ו' ע''א, כ''ב ע''ב) בֹּקֶר הוּא נָהָר. אוּף הָכִי, אֵיתָן הָאֶזְרָחִי, אֶזְרָח, הוּא אַבְרָהָם. אֵיתָן, כְּמָה דְּאִתְּמַר, דָּא הַהוּא נָהָר דְּנָגֵיד וְנָפִיק מֵעֵדֶן.

הַשְׁתָּא סָבָא, קוּם קָאִים עַל רְתִיכָךְ, דְּהַשְׁתָּא תִּנְפּוֹל וְלָא תִּיכוּל לְמֵיקָם. הָא שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, אָתֵי בְּחֵילוֹי וּרְתִיכוֹי וְגַבְרוֹי וּפָרָשׁוֹי, וְאָתֵי לָקֳבְלָךְ, קוּם פּוּק מִן חַקְלָא, דְּלָא יִשְׁכַּח לָךְ תַּמָּן. כְּתִיב (מלכים א ח) וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵיתָנִים בֶּחָג וְגוֹ'. יֶרַח דְּאִתְיְלִידוּ בֵּיהּ הָאֵיתָנִים, וּמַאן אִינּוּן. אֲבָהָן, וְאִינּוּן אֵיתָנֵי עוֹלָם. וַיָּרַח דָּא, אִיהוּ תִּשְׁרֵי. דְּאַלְפָא בֵּיתָא אַהְדָּר לְמַפְרֵעַ מִתַּתָּא לְעֵילָּא.

וְתוּ מִמִּילָּךְ, יֵאוֹת דְּתִפּוֹק מִן חַקְלָא, וְלָא תִּשְׁתְּכַח תַּמָּן. אִילוּ כְּתִיב מַשְׂכִּיל אֵיתָן הָאֶזְרָחִי כִּדְקָאָמַרְתְּ. הַשְׁתָּא דִּכְתִּיב מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי. לֵית קְרָבָךְ כְּלוּם, וְתִפּוֹק מִן חַקְלָא, בְּעַל כָּרְחָךְ וְלָא תִּתְחָזֵי תַּמָּן.

אִי סָבָא עַנְיָא מִסְכְּנָא, הֵיכִי תֵּפּוֹק. אִי הָכִי, יִנְצְחוּן לָךְ וְתַּעֲרוֹק מִן חַקְלָא, כָּל בְּנֵי עָלְמָא יִרְדְּפוּן אֲבַתְרָךְ, וְלֵית לָךְ אַנְפִּין לְאִתְחֲזָאָה קָמֵי בַּר נָשׁ לְעָלְמִין. הָכָא אוֹמֵינָא, דְּלָא אִפּוֹק מִן חַקְלָא, וְהָכָא אִתְחָזֵי אַנְפִּין בְּאַנְפִּין בִּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְגוּבְרִין וּפָרָשִׁין וּרְתִיכִין דִּילֵיהּ. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְסַיֵּיעַ לָךְ סָבָא, דְּהָא לָאֵי חֵילָא אַנְתְּ. קוּם סָבָא אִתְגַּבָּר בְּחֵילָךְ וְאִתְתָּקַּף, דְּעַד יוֹמָא דָּא הֲוֵית גִּיבָּר תַּקִּיף בְּגוּבְרִין.

פָּתַח וְאָמַר, מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי. אֵלּוּ כְּתִיב מַשְׂכִּיל לְדָוִד, כִּדְקָאָמַרְתְּ, אֲבָל מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן, אִית מַשְׂכִּיל וְאִית מַשְׂכִּיל. אִית מַשְׂכִּיל לְעֵילָּא, וְאִית מַשְׂכִּיל (בראשית ט''ז ע''ב) לְתַתָּא. מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן בְּזִמְנָא דְּהַהוּא נָהָר, קָם בְּתִאוּבְתָּא כָּל שַׁיְיפִן חֲדָאן וּמִתְחַבְּרָן לְגַבֵּיהּ, וְאִי הוּא
(Ⅰ)

*****

[110b]  
[...] Voici donc le sens des paroles : “ Intelligence d’Èthan Ezrahite. ” L’intelligence d’Abraham (Ezrahite) était le reflet véritable de celle d’Èthan. Il en était de même de l’intelligence de David. Lorsque Moïse monta sur la montagne de Sinaï pour y recevoir la Loi, le Saint, béni soit-il, lui remit les soixante-dix clefs à l’aide desquelles on peut pénétrer les mystères de la Loi. Après en avoir examiné soixante-neuf, Moïse se trouva en présence d’un mystère en contemplant la soixante-dixième ; il ne put la comprendre. Il supplia Dieu pour qu’il dessillât ses yeux. Dieu se borna à lui dire : Moïse, sache qu’avec cette clef on ouvre toutes les portes en haut et en bas. Maître de l’univers, s’écria alors Moïse, fais-moi pour le moins connaître le nom de cette clef. Son nom, lui répondit Dieu, est “ Èthan ” ; et tous les hommes illustres dont les noms figurent dans l’Écriture sainte et dans la tradition dépendent de lui et ne subsistent que par lui. Voilà pourquoi les grands hommes dont les noms figurent dans la loi écrite sont appelés Èthanim ”, et ceux dont les noms figurent dans la loi orale sont appelés “ Thanaïm ”, appellations dérivées d’ “ Éthan ”.
Il est écrit (Osée, XII, 3) (77): “ Le Seigneur entrera en jugement (fera querelle) avec Juda ; il va visiter Jacob dans sa colère. ” Et pourquoi cette colère contre Jacob ? L’Écriture (Id., XII, 4) ajoute comme réponse : “ Il supplanta, dans le sein de sa mère, son frère. ” L’a t-il donc supplanté déjà dans le sein de sa mère ? Oui, en vérité. [...]

סָלִיק, עַד דְּמוֹחָא עִלָּאָה אִתְפָּיַּיס לְגַבֵּיהּ, וְחַדֵּי לָקֳבְלֵיהּ. וּכְדֵין מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי, מַשְׂכִּיל לֵיהּ, וְאוֹדַע לֵיהּ עַל יְדָא דְּאַבְרָהָם (ס''א על ידוי דאברהם) רְחִימוֹי, כָּל מַה דְּאִצְטְרִיךְ, וְהַהוּא מוֹחָא עִלָּאָה מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן. וְכַד דָּוִד מַלְכָּא, אִתְתָּקַּן בְּתִיאוּבְתָּא לְגַבֵּיהּ, אִיהוּ מַשְׂכִּיל לְדָוִד. כְּמָה דְּהֲוָה מוֹחָא עִלָּאָה, מַשְׂכִּיל לֵיהּ. וְעַל דָּא, אִית מַשְׂכִּיל, וְאִית מַשְׂכִּיל. (אית משכיל).

בְּיֶרַח הָאֵיתָנִים, דְּאִתְיְלִידוּ בְּהָא יֶרַח אֵיתָנִים, בִּנְיָנָא לְתַתָּא אִיהוּ כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, וְאִתְיְלִידוּ בֵּיהּ הָרִים וְאֵיתָנִים. הָרִים סְתִימִין. אֵיתָנִים: יַרְכִין תַּקִּיפִין כִּנְחָשָׁא, וְהַהוּא אֵיתָן בֵּינַיְיהוּ.

קוּם סָבָא, הֲוֵי מָחֵי לְכָל סִטְרִין, בְּשַׁעֲתָא דְּסָלִיק מֹשֶׁה לְקַבְּלָא אוֹרַיְיתָא, מָסַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שִׁבְעִין מַפְתְּחָן דְּאוֹרַיְיתָא. כַּד מָטָא לְתִשְׁעָה (ושיתין) וְחַמְשִׁין, הֲוָה חַד מַפְתְחָא גָּנִיז וְסָתִים, דְּלָא הֲוָה מָסַר לֵיהּ, אִתְחַנָּן לְקָמֵיהּ. אָמַר לֵיהּ, מֹשֶׁה, כָּל מַפְתְּחָן עִלָּאִין וְתַתָּאִין בְּהַאי מַפְתְחָא תַּלְיָין. אָמַר לְקַמֵּיהּ, מָארֵיהּ דְּעָלְמָא, מַה שְׁמֵיהּ. אָמַר לֵיהּ אֵיתָן. וְכָל אִינּוּן אֵיתָנִים בֵּיהּ תַּלְיָין, וּבֵיהּ קַיְימָן לְבַר מִגּוּפָא דְּתוֹרָה שֶׁבִּכְתָב אִיהוּ. אוֹדַע לֵיהּ, וּמַשְׂכִּיל לֵיהּ, אִיהוּ עִקָרָא וּמַפְתְּחָא דְּתוֹרָה שֶׁבִּכְתָב.

וְכַד אִתְתַּקְנַת תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה לְגַבֵּיהּ, עִיקָרָא דְּהֵיכָלָא הוּא מַפְתְחָא (בראשית ל''ז ע''ב) דִּילָהּ, (לגביה) וַדַּאי כְּדֵין מַשְׂכִּיל לְדָוִד. וּמִגּוֹ (קי''ח ע''ב) דְּיָרְתָא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, (לגביה) אַתְוָון לְמַפְרֵעַ. עַל דָּא אִקְרֵי תִּשְׁרֵ''י תש''ר אִיהוּ, אֲבָל בְּגִין דְּאִיהוּ רָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא חָתִים בֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אָת דִּשְׁמֵיהּ י'. בַּמִּזְבֵּחַ, חָתִים בֵּיהּ ה', הָרְשֶׁת עַד חֲצִי הַמִּזְבֵּחַ. אָתַת דְּבוֹרָה, וְחָתִים בֵּיהּ ו', וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, (שופטים ה) וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה. וּבַאֲתַר דָּא, חָתִימוּ דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, דְּאַחְתִּים בֵּיהּ.

וְהַהוּא מַפְתְחָא, כַּד פַּתְחָא בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, בָּעֵינָן לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא לֵיהּ, וְדָא אִיהוּ (מ''ז ע''ב) תַּנְיָא, אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ, בָּרַיְיתָא לְבַר מִגּוּפָא. אֵיתָנִים: אִינּוּן תַּנָּאִים. עַמּוּדִים סַמְכִין, לְבַר מִגּוּפָא. הַשְׁתָּא אִית לְאוֹדָעָא מִלָּה, בְּזִמְנָא דְּאִלֵּין לְגַבֵּי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, אִקְרוּן אֵיתָנִים. לְגַבֵּי תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, אִקְרוּן תַּנָּאִים. אֵיתָן, לְגַבֵּי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. תַּנְיָא, לְגַבֵּי תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְכֹלָּא כַּדְקָא יֵאוֹת.

חַבְרַיָּיא, הָא אֲנָא בְּחַקְלָא. שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, וְגוּבְרִין תַּקִּיפִין דִּילֵיהּ. יְיתֵי וְיִשְׁכַּח חַד סָבָא, לָאֵי בְּחֵילָא, תַּקִּיף גִּיבָּר, נָצַח קְרָבִין. הָא יְדַעְנָא דְּאָתָא, וְקַיְּימָא לְבָתַר טִינְרָא דְּחַקְלָא, וְהוּא אַשְׁגַּח בִּי, וְהֵיךְ גְּבוּרְתִי קַיְּימָא בְּחַקְלָא, בִּלְחוֹדוֹי אַשְׁגַּח, דְּאִיהוּ אִישׁ שָׁלוֹם, מָארֵיהּ דִּשְׁלָמָא, וְאָזַל לֵיהּ. הַשְׁתָּא סָבָא, גְּבוּרְתָּךְ עֲלָךְ, וְאַנְתְּ בִּלְחוֹדָךְ בְּחַקְלָא, תּוּב לְאֲתְרָךְ. וְשָׁארִי זִינָךְ מֵעֲלָךְ. (ד''א כמאן דנפיק מן חקלא) (מיכה ו) שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב יְיָ' וְהָאֵתָנִים מוֹסְדֵי אָרֶץ. שִׁמְעוּ הָרִים כִּדְקַאמְרָן. וְהָאֵיתָנִים מוֹסְדֵי אָרֶץ, מוֹסְדֵי אָרֶץ וַדַּאי, דְּהָא מִנַּיְיהוּ אִתְּזָן, וּמִנַּיְיהוּ קַבִּיל כָּל יוֹמָא, וְאִינּוּן מוֹסְדֵי אָרֶץ. (מיכה ו) כִּי רִיב לַה' עִם עַמּוֹ, מַאן הוּא דְּיָכִיל לְמֵיקָם בְּרִיב דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (כל שכן) בְּיִשְׂרָאֵל. וְעַל דָּא אָמַר לְאִלֵּין, שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב ה', דָּא אִיהוּ מָצוּתָא חֲדָא. קוּם רִיב אֶת הֶהָרִים, מָצוּתָא תִּנְיָינָא. דְּנָצַח בְּהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל אִלֵּין רִיבוֹת לְיִשְׂרָאֵל, וְכָל אִינּוּן תּוֹכָחוֹת, כֻּלְּהוּ כְּאַבָּא דְּאוֹכַח לִבְרִיהּ, וְהָא אוּקְמוּהָ.

בְּיַעֲקֹב כְּתִיב, בְּשַׁעֲתָא דְּבָעָא לְנַצְּחָא בַּהֲדֵיהּ, מַה כְּתִיב, (הושע יב) וְרִיב לַיְיָ' עִם יְהוּדָה וְלִפְקוֹד עַל יַעֲקֹב. מָה רִיב אִיהוּ, כְּמָה דִּכְתִּיב, (הושע יב) בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו. עַל הַאי מִלָּה אָתָא תּוֹכָחָה, וְכָל אִינּוּן רִיבוֹת. וְכִי לָאו מִלָּה רַבְרְבָא אִיהוּ, בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וְגוֹ'. הַאי לָאו מִלָּה זְעִירָא אִיהוּ, מַאי דְּעָבִיד בַּבֶּטֶן. וְכִי עוּקְבָא עָבִיד בַּבֶּטֶן, אִין וַדַּאי.

ס''א (נ''א והא אתמר) (אבל) בְּכֹלָּא, דָּחָה יַעֲקֹב לְעֵשָׂו אֲחוּי, בְּגִין דְּלָא יְהֵא לֵיהּ חוּלָקָא כְּלַל. עֵשָׂו לָא הִתְרַעַם אֶלָּא מֵחָד דְּאִינּוּן תְּרֵין, דִּכְתִּיב, (בראשית כז) וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם. פַעֲמַיִם מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי זֶה. אֶלָּא, חַד דְּאָקִישׁ לִתְרֵין. חַד דְּנָפַק לִתְרֵין. וּמַאי נִיהוּ. בְּכֹרָתִי אִתְהַפְּכוּ אַתְוָון, וַהֲוָה בִּרְכָּתִי. זֶה פַעֲמַיִם: חַד, דְּאִתְּקַשׁ לִתְרִין.

וְלָא יָדַע עֵשָׂו מַה דְּעָבַד לֵיהּ בַּבֶּטֶן, אֲבָל רַב מְמָנָא דִּילֵיהּ יָדַע הֲוָה, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַרְגִּישׁ שְׁמַיָּא וחֵיילַיְיהוּ לְקָלָא דָּא, דְּהָא בְּרָכָה וּבְכוֹרָה לָא תָּבַע מְמָנָא דִּילֵיהּ, וְלָא אָמַר. דְּהָא בְּרָכָה הֲוָה לֵיהּ לְמִתְבַּע, וְלָא תָּבַע. אָחוּהָ הָא תָּבַע ודַּאי, דִּכְתִּיב, (ישעיה נח) וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם וְלָא בָּעָא יַעֲקֹב לְמֵיהָב לֵיהּ לְמֵיכַל, עַד דְּנָטַל מִנֵּיה בְּכוֹרָתָא דִּילֵיהּ.

מָאי בְּכוֹרָה נָטַל מִנֵּיהּ, הַבְּכוֹרָה דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא. בְּכֹרָה חָסֵר ו'. כְּדֵין עָקַב אֶת אָחִיו, ודַּאי דְּעָבַד לֵיהּ עוּקְבָא, וְאַרְמֵי לֵיהּ לַאֲחוֹרָא. מַאי אֲחוֹרָא. אַקְדִּים לֵיהּ, דְּיִפּוּק בְּקַדְמִיתָא לְהַאי עָלְמָא. אָמַר יַעֲקֹב לְעֵשָׂו, טוֹל אַתָּה הַאי עָלְמָא בְּקַדְמִיתָא, ואֲנָא לְבָתַר.

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, (בראשית כ״ה:כ״ו) וְאַחֲרֵי כֵן יָצָּא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו. מַאי בַּעֲקֵב עֵשָׂו. וְכִי סַלְּקָא דַּעְתָּךְ דְּהֲוָה אָחִיד יְדֵיהּ בְּרַגְלֵיהּ, לָאו הָכִי. אֶלָּא, יָדוֹ אֹחֶזֶת בְּמַאן דְּהַהוּא דְּהֲוָה עָקֵב, וּמַנּוֹ עֵשָׂו. דְּהָא עֵשָׂו עָקֵב אִקְרֵי, מִשַׁעֲתָא דְּעֲקַב לֵיהּ לְאָחוּי, וּמִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא עָקֵב קָרֵי לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב, (בראשית ג׳:ט״ו) הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב. אַנְתְּ דְּאִקְרֵי עָקֵב, תְּשׁוּפֶנּוּ בְּקַדְמִיתָא. וּלְבַסּוֹף הוּא דְּיִמְחֵי רֵישָׁךְ מֵעָלָךְ. וּמַנּוֹ. סָמָאֵ''ל. דְּאִיהוּ רֵישָׁא דְּחִויָא, דְּמָחֵי בְּהַאי עָלְמָא.

וְעַל דָּא בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו, שָׁוִי עָלֵיהּ לְמֶהֱוִי עָקֵב, וְנָטַל עֵשָׂו הַאי עָלְמָא בְּקַדְמִיתָא, ודָא רָזָא דִּכְתִּיב, (בראשית ל״ו:ל״א) וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. ודָא אִיהוּ רָזָא דְּאָמַר שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, (משלי כ׳:כ״א) נַחֲלָה מְבוֹהֶלֶת בָּרִאשׁוֹנָה וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבוֹרָךְ, בְּסוֹף עָלְמָא.

וְעַל דָּא (הושע י״ב:ד׳) בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלהִים. מַאי וְאוֹנוֹ. הָכִי אָמְרוּ בְּחֵילָא וְתּוּקְפָּא דִּילֵיהּ יֵאוֹת, אֲבָל לָאו הָכִי. בְּרִירוּ דְּמִלָּה, יַעֲקֹב דִּיּוּקְנָא עִלָּאָה הֲוָה, וְגוּפָא קַדִּישָׁא. דְּלֵית גּוּפָא מִיּוֹמָא דְּהֲוָה אָדָם הָרִאשׁוֹן, כְּגוּפָא דְּיַעֲקֹב, וְשׁוּפְרֵיהּ דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן, הַהוּא שׁוּפְרֵיהּ מַמָּשׁ הֲוָה לֵיהּ לְיַעֲקֹב. וְדִיּוּקְנֵיהּ דְּיַעֲקֹב, דִּיּוּקְנָא דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן מַמָּשׁ.

אָדָם הָרִאשׁוֹן, בְּשַׁעֲתָא חִוְיָא דְּאָתָא וְאִתְפַּתָּה עַל יְדוֹי, יָכִיל חִוְיָא לֵיהּ. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּלָא הֲוָה תּוּקְפָּא לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, וְעַד כְּעָן לָא אִתְיילִיד מַאן דְּהֲוָה תּוּקְפָּא דִּילֵיהּ. וּמַנּוֹ תּוּקְפָּא דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן. דָּא שֵׁת, דְּהֲוָה בְּדִיּוּקְנָא דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן מַמָּשׁ, דִּכְתִּיב, (בראשית ה׳:ג׳) וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַּלְמוֹ ויִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת. מַאי בִּדְמוּתוֹ כְּצַּלְמוֹ. דְּהֲוָה מָהוּל. וְכַד אָתָא מְמָנָא דְּעֵשָׂו לְגַבֵּי דְּיַעֲקֹב, כְּבַר אִתְיְלִיד תּוּקְפָּא דְּיַעֲקֹב, דְּאִיהוּ יוֹסֵף. וְזֶהוּ וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים. (עד כאן מצאתי)

הַאי קָלָא דְּאִתְּתָא, דְּיַכְלָא קָלָא דְּחִוְיָא לְאָחֲדָא בָּהּ, כְּכַלְבָּא בְּכַלְבְּתָא, מַאן אִיהוּ.
(Ⅰ)

*****

[111a]  
[...] Car, remarquez que la voix de certaines femmes s’unit parfois à la voix du mauvais serpent, pareil à l’accouplement des chiens ; et de cet accouplement naît un monstre diabolique. Les femmes exposées à ce malheur sont d’abord celles qui n’observent pas rigoureusement la continence durant les menstrues, ou qui prennent le bain de purification avant le délai prescrit, et ensuite les femmes qui, pour faire souffrir leur mari, différent le jour de leur purification. Ces deux catégories de femmes s’exposent au malheur de voir leur voix s’unir à celle du mauvais serpent. Mais, dira-t-on, qu’importe que leur voix s’unisse à celle du serpent ! Oh ! malheur à celle à qui pareille chose arrive ! Voilà comment les hommes courent à leur perte sans s’en douter ! Lorsque la voix d’une femme s’accouple avec celle du mauvais serpent, la coupable et l’impie (78) sort de son antre appelé “ haine ” (79) (Eibâ) (80), et parcourt le monde. Quand elle aperçoit une des femmes mentionnées, elle la chauffe ; et de cette chaleur la femme conçoit ; elle devient alors enceinte par l’opération du mauvais esprit. Un démon entre dans le sein de la femme, pour animer l’enfant dont le corps vient d’être formé par l’opération du mauvais esprit. Lorsque cet enfant est né, Lilith vient souvent le caresser et jouer avec lui, comme ferait une autre femme amie de la mère. Parfois aussi elle envoie un messager pour qu’il aille tuer cet enfant.
C’est pourquoi l’Écriture (Ecclés., IV, 1) dit : “ J’ai vu les oppressions qui se font sous le soleil, les larmes des innocents qui n’ont personne pour les consoler, et l’impuissance où ils se trouvent de résister à la violence, et qui [...]

אֶלָּא תָּא חֲזִי, דְּלֵית בְּכָל קָלִין דְּנָשִׁין דְּעָלְמָא, דְּיַכְלָא קָלָא דְּחִוְיָא לְאִתְדַּבְּקָא בָּהּ, וּלְאִתְאַחֲדָא בָּהּ, וּלְאִשְׁתַּתְּפָא בָּהּ. אֶלָּא תְּרִין נָשִׁין אִינּוּן דְּיַכְלָא קָלָא דְּחִוְיָא לְאִתְאַחֲדָא בְּהוֹן, חֲדָא. הַאי דְּלָא נְטִירַת סוֹאָבוּת נִדּוּתָהּ, וִימֵי לִבּוּנָהּ, כְּדְקָא יֵאוֹת, אוֹ דְּאַקְדִּימַת יוֹמָא חֲדָא לִטְבּוֹל. וַחֲדָא, הַאי אִתְּתָא דִּמְאַחְרֶת לְבַעְלָהּ עוֹנָה דִּילָהּ לְמֶעְבַּד צַעֲרָא לְבַעְלָהּ, בַּר אִי אִיהוּ לָא חָיִישׁ, וְלָא אַשְׁגַּח לְדָא.

אִלֵּין אִינּוּן תְּרֵין נָשִׁין, דְּהָא כְּמָה דְּאַקְדִּימוּ, הָכִי אִינּוּן מִתְאַחֲרָן, לְגַבֵּי קָלָא דְּנָחָשׁ, עַד דְּאַדְבִּיק קָלָא בְּקָלָא, וּכְמָה דְּמִתְאַחֲרָן לְמֶעְבַּד צַעֲרָא לְבַעְלָהּ (בעבודה) בְּעִכּוּבָא דְּמִצְוָה, הָכִי אַקְדִּים קָלָא דְּנָחָשׁ, לְאִתְדַּבְּקָא בְּהַהִיא קָלָא דְּאִתְּתָא. וְאִלֵּין אִינּוּן תְּרֵין נָשִׁין, דְּקָלָא דְּנָחָשׁ אָחִיד בְּקָלָא דִּלְהוֹן, כְּכַלְבָּא בְּכַלְבְּתָא, סִאוּבְתָּא בָּתַר סִאוּבְתָּא, זִּינָא בָּתַר זִינֵיהּ.

וְאִם תֹּאמַר, מָה אִיכְפַּת לָן, אִי אָחִיד קָלָא בְּקָלָא, אִי לא אָחִיד. וַוי דְּהָכִי מִתְאַבְּדָן בְּנֵי עָלְמָא בְּלא דַּעְתָּא. הַאי קָלָא דְּאִתְּתָא, כַּד אִתְעֲרָב וְאִשְׁתָּתַּף בַּהֲדֵי קָלָא דְּנָחָשׁ, בְּשַׁעֲתָא דְּחַיָּיבַת וּמַרְשָׁעַת נַפְקַת מִגּוֹ אֵיפָה וּמְשַׁטְּטָא בְּעָלְמָא, אִי עַרְעַת בְּהָנֵי תְּרֵין קַלִין, קָלָא דְּנָחָשׁ, וְקָלָא דְּאִתְּתָא, וְאִתְּתָא אִתְחַמְּמַת בְּהוּ, וְאִינּוּן בָּהּ, וְכֵיוָן (ס''א דמתחממן רוחא אזלין בהדה) דְּאִתְחַמְּמָת, מִתְעַבְּדִין רוּחָא, וְאַגְלִים בַּהֲדָהּ, עַד דִּמְשַׁטְּטָא, וְעָאל בִּמְעָהָא דְּהַאי אִתְּתָא.

וְהַאי יָנּוֹקָא דִּיְלִידַת, כַּד אָתַאת הַהִיא חַיַּיבְתָּא, פְּקִידַת לֵיהּ לְהַהוּא רוּחָא, דְּאִיהוּ חִבּוּרָא בִּישָׁא, קָלָא דְּנָחָשׁ, דִּמְכַּשְׁכְּשָׁא בָּהּ, וְאִיהוּ מְחַיְיכָא בִּינּוֹקָא, עַד דְּאָתַת הַהִיא חַיַּיבְתָּא, כְּאִתְּתָא דְּפָקִידַת בְּרָא לְאִתְּתָא אַחֲרָא, וּמְפַטְפֶטֶת לֵיהּ וְחַיְּיכַת לֵיהּ, בְּפִטְפּוּטָא עַד דְּתֵיתֵי אִמֵּיהּ. כַּךְ עָבְדָא הַאי רוּחָא. וּזְמָנִין סַגִּיאִין, דְּאִיהוּ שְׁלִיחָא דְּהַהִיא חַיַּיבְתָּא, וְקַטְלָא לֵיהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (קהלת ד׳:א׳) וּמִיַּד עוֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ. וְלָא
(Ⅰ)

*****

[111b]  
[...] n’ont personne pour les consoler. ” L’Écriture répète deux fois les mots : “ ... Qui n’ont personne pour les consoler ”, pour faire allusion aux visites de Lilith et à celles de son messager, également funestes au malheureux enfant. Le vieillard continua : Il est écrit (Gen., IV, 7) : “ Le mal s’accroupira à la porte. ” Dès que Lilith entend la voix d’une femme, elle se met à rôder autour de la porte de son sein (tel un chien qui rôde autour d’une porte de maison), avec l’intention de rendre la femme enceinte. Mais le Saint, béni soit-il, la chasse de là et l’oblige de rentrer dans son antre appelé “ haine ” Ainsi, les démons s’attaquent de préférence aux cuisses de l’homme aussi bien que de la femme. C’est parce qu’ils guettent surtout cette partie du corps humain. C’est à la cuisse que Jacob fut touché (81) par le démon, le chef d’Esaü. Mais comme le Saint, béni soit-il, a privé le démon des seins des femmes vertueuses, il lui a accordé, en compensation, le sein de la femme adultère, ainsi qu’il est écrit (Nomb., V, 27) : “ Son ventre s’enflera, et sa cuisse pourrira. ” Comme la femme adultère a fait ce qui est agréable au démon, son sein devient le patrimoine du maître qu’elle a servi. Le Saint, béni soit-il, jette ainsi le sein de la femme adultère en pâture, comme on jette un os à un chien, afin qu’il ne souille pas le sein d’une femme vertueuse. C’est ce désir du démon pour la cuisse qui fit dire aux docteurs : La fatigue que les docteurs de la Loi éprouvent aux jambes et l’usure rapide de leurs habits proviennent de ce que les démons se frottent contre eux. [...]

כְּמָה דְּאַתּוּן אַמְרִין. אֶלָּא הַהוּא כֹּחַ דְּהַהוּא רוּחָא, וְעַל דָּא, תְּרִין זִמְנִין כְּתִיב בְּהַאי קְרָא, וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם. חַד מִלִּילִית חַיַּיבְתָּא, וְחַד מֵהַהוּא רוּחָא.

אִי סָבָא, הַשְׁתָּא אִית לָךְ רְחִימִין, וְאַתְּ מִשְׁתָּעֵי, כְּמַאן דְּלָא חָמִית אִינּוּן מַגִּיחֵי קְרָבָא, הָא כֻּלְּהוּ בִּשְׁלָמָא עִמָּךְ. הַשְׁתָּא מִכָּאן וּלְהָלְאָה, לָא אַעְדֵּי מִנַּאי מָאנֵי קְרָבָא בְּדִיל לְאַדְכְּרָא שְׁמִי.

הַהוּא חַטָּאת רוֹבֵץ, קָאִים עַל פִּתְחָא כְּכַלְבָּא. בְּזִמְנָא דְּקָלָא בַּתְרַיְיתָא, דְּיָהִיבַת אִתְּתָא, נָפִיק, אִיהוּ דָּלִיג מֵעַל פִּתְחָא וְאִתְעֲבָר מִתַּמָּן, וְאָזִיל אֲבַתְרָהּ. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁדַר חַד מַפְתְחָא דִּילֵיהּ, וְקָלָא פַּרְחָא, וּמַפְתְּחָא אַתְיָא, וְחִוְיָא אָזַל בָּתַר קָלָא דְּהוּא נָפִיק לְעָלְמָא, וְעַד טוּרָא דְּבִטְנָא אָזִיל, וּמְכַשְׁכְּשָׁא, עַד עִידָּן דְּאִתְנְקִיאַת, מֵהַהוּא זוּהֲמָא, דִּנְשִׁיכִין דְּחִוְיָא בִּישָׁא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מְסַבֵּב סִבוּבִין, וְעָבִיד עוֹבָדִין כַּדְקָא יֵאוֹת.

וְכָל דָּא, בְּגִין דְּהַהוּא בֶּטֶן אִתְדַּחְיָא. הָא וַדַּאי, אִתְדַּחְיָא מֵהַהוּא בֶּטֶן, וְלֵית לֵיהּ חוּלָקָא, וְאִתְדָּחֵי מִבֶּטֶן דִּלְתַתָּא, דִּשְׁאַר נְשִׁין דְעַלְמָא דְּאַף עַל גַּב דְּעָבִיד צַעַר לָא אִתְיְיהִיב לֵיהּ רֵשׁוּ לְשַׁלְּטָאָה בֵּיהּ. וּמַאן בֶּטֶן אִתְיְיהִיב לֵיהּ, וְאִיהוּ שָׁלִיט עָלֵיהּ. הַהוּא בֶּטֶן דְּסוֹטָה, דִּכְתִּיב, (במדבר ה׳:כ״ז) וְצָבְתָה בִטְנָהּ, בְּגִין דְּהַאי בֶּטֶן, עָבִיד בֵּיהּ נוּקְמִין לִרְעוּתֵיהּ, וְהַאי בֶּטֶן דִּילֵיהּ אִיהוּ, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב לֵיהּ בְּגִין דְּלָא אִתְדָּחֵי מִכֹּלָּא. הַשְׁתָּא רְחִימִין דִּילִי, אֲצִיתוּ. לָא חֲמֵינָא לְכוּ, וּמַלִּילְנָא לְכוּ. (קהלת א׳:ח׳) כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים, לָא יָכִיל אִינִישׁ לְמַלְּלָא, אֲפִילּוּ מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא יְגֵעִים אִינּוּן.

כְּתִיב, (בראשית לכ) וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, וּכְתִיב וַיַּרְא כִּי לא יָכוֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ. וְהַהוּא יָרֵךְ דְּרָוַוח מִיַּעֲקֹב. וְהַהוּא יָרֵךְ בַּחֲלִישׁוּ דִּילֵיהּ (בראשית נ''א ע''ב, קמ''ד ע''א) עַד דְּאָתָא שְׁמוּאֵל. מַאי בַּחֲלִישׁוּ דְּלָא מָשִׁיךְ נְבוּאָה. כַּד אָתָא שְׁמוּאֵל, נָטַל הַהוּא יָרֵךְ, וְסַלְקֵיהּ מֵהַהוּא אֲתָר, וְחָטַף לֵיהּ מִנֵּיהּ, וּמֵהַהוּא זִמְנָא אִתְעָדֵי מִנֵּיהּ, וְלָא הֲוָה לֵיהּ חוּלָקָא בִּקְדוּשָׁה כְּלָל.

קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא קָפַח, וְלָא דָּחֵי לֵיהּ מִכֹּלָּא, בְּגִין דְּנָטַל שְׁמוּאֵל יָרֵךְ דִּילֵיהּ, אֶלָּא יָהִיב לֵיהּ חוּלָקָא חֲדָא. מַאי אִיהִי. יָהִיב לֵיהּ הַהוּא יָרֵךְ וּבֶטֶן דְּסוֹטָה, חֳלַף הַהוּא יָרֵךְ וּבֶטֶן, דְּאַעְדֵּי מִנֵּיהּ. וְעַל דָּא תַּרְוַויְיהוּ יָהִיב לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְמֶהוֵי אַתְרָא דְּקֻדְשָׁא פָּנוּי מִכָּל סַאֲבוּתָא.

וְלַנְפִּיל יָרֵךְ. מַהוּ וְלַנְפִּיל, וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְלַצְבּוֹת, וְצָבְתָה יְרֵכָהּ מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא, כְּמַאן דְּאַשְׁדֵי גַּרְמָא לְכַלְבָּא, וְאָמַר לֵיהּ, טוֹל הַאי לְחוּלָקָךְ. וּמִכֹּלָּא לָא אַבְאִישׁ קָמֵיהּ, אֶלָּא דְּגָזְלוּ (ס''א דאפיקו) מִנֵּיהּ יָרֵךְ, בְּגִין דְּאִיהוּ יָגַע וְלָאֵי עָלֵיהּ, וְרָוַוח לֵיהּ וְאַפִּיקוּ לֵיהּ מִנֵּיהּ. וְעַל דָּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַפִּיל לֵיהּ, גַּרְמָא דָּא דְּסוֹטָה, וְאַפִּיק לֵיהּ כִּדְקַאמְרָן, וּבְדָא אִיהוּ רַוִּי וְחַדֵּי.

כָּל אִינּוּן רְתִיכִין וְסִיַּיעְתָּא דִּילֵיהּ, בָּעָאן תָּדִיר יָרֵךְ, וְאַזְלֵי בְּכִסוּפָא אֲבַתְרֵיהּ. וּבְגִין דָּא, (קי''ב ע''ב) הָנֵי בָּרְכִי דְּרַבָּנָן דְּשַׁלְהֵי, מִן דָּא אִיהוּ. דְּכָל כִּסּוּפָא דִּלְהוֹן, בָּתַר יָרֵךְ אִיהוּ, וְכָל שֶׁכֵּן יָרֵךְ דְּרַבָּנָן, וְכָל מִלָּה אַהְדָּר לְאַתְרֵיהּ, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא גָּרַע כְּלוּם, מִכָּל מַה דְּאִצְטְרִיךְ, וְלָא בָּעָא דְּיִקְרַב לִקְדוּשָׁה, בַּר עִמֵּיהּ וְעַדְבֵיהּ חוּלָקֵיהּ וְאַחֲסַנְתֵּיהּ. כְּמָה דְּעָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָּא, הָכִי עַבְדֵי יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, וְהָכִי אִצְטְרִיךְ לְמֶעְבַּד, וְהָכִי תָּנֵינָן, אָסִיר לֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל, לְמֵילָף אוֹרַיְיתָא לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, דִּכְתִיב, (תהילים קמ״ז:כ׳) מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב וְגוֹ', לא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וְגוֹ'.

וְעַל דָּא דָּחֵי לֵיהּ יַעֲקֹב, וְדָחֵי לֵיהּ שְׁמוּאֵל, דְּלָא יְהֵא לֵיהּ חוּלָקָא
(Ⅰ)

*****

[112a]  
[...] Remarquez que, d’ordinaire, quand quelqu’un trouve un compagnon d’une pensée et d’une conduite égales aux siennes propres, il le prend en affection, s’attache à lui et le comble de faveurs et de bienfaits. L’autre côté, le démon, n’agit pas de la sorte. Quand il trouve un homme qui tourne le dos au côté sacré du Saint, béni soit-il, pour servir le démon et s’attacher à lui, il éprouve immédiatement le désir de l’exterminer de ce monde. La femme adultère fait sa volonté et s’attache à lui ; et le démon, en récompense de ce service, lui fait enfler le ventre et pourrir la cuisse. Au contraire, le Saint, béni soit-il, aime et comble de grâces tous ceux qui se détournent du mauvais côté pour s’attacher a lui.
Il est écrit (Ecclés., I, 3) : “ Que retire l’homme de tout le travail qui l’occupe sous le soleil ? ” N’y a-t-il donc aucun travail utile et profitable à l’homme ? Salomon parle d’un certain individu (82) qui existe au monde ; celui-ci ne fait que le mal ; il ne fait jamais le bien, pas même durant un clin d’œil. C’est lui que Salomon désigne sous le nom d’ “ homme ” ; celui-ci ne retire rien de tout son travail sous le soleil. C’est pour cette raison que, pour exprimer l’idée du “ travail ”, l’Écriture emploie le terme “ àmal ”, qui exprime toujours un mauvais travail, au lieu du terme “ yeghià ” Ainsi l’Écriture (Ps., VII, 17) dit : “ Le mal (àmalo) retombera sur la tête des pécheurs. ” Et ailleurs (Nomb., XXIII, 21) : “ Il n’y a point de mauvaise action (àmal) en Israël. ” Et encore ailleurs (Ps., X, 14) : “ Tu vois le mal (àmal) et la colère. ” D’autre part, l’Écriture (Ps., CXXVIII, 2) dit : “ Tu mangeras le fruit du travail (yeghià) de tes mains. ” Et ailleurs (GEN., XXXI, 42) : “ Dieu a regardé le travail (yeghià) de mes mains. ” Ainsi, c’est uniquement au mauvais travail (àmal) que cet “ homme ” (le démon) se consacre ; et c’est de lui que l’Écriture (Job, XVIII, 19) dit : “ Il n’aura point de postérité. ” Autrement, le monde n’aurait pas pu subsister. L’homme qui ne fait pas tout son possible pour laisser des enfants ici-bas est placé sous les ailes (sous la protection) du démon qui, semblable à un serpent, marche seul, sans avoir une compagne de la vie. Voilà pourquoi Ruth dit (Ruth, III, 9) : “ Et tu étendras tes ailes sur ta servante. ” Car elle voulait être épousée par un juste, pour avoir des enfants. Sur de tels hommes, Dieu lui-même étend ses ailes. Il a été précédemment question de querelle contre Juda et Jacob (83). Pourquoi ? Parce que, jadis, Israël connaissait tous les noms des anges supérieurs, et il pouvait ainsi les conjurer et changer le cours des astres, ou obtenir tout ce qu’il souhaitait, [...]

בִּקְדוּשָׁא. וּבְגִין דָּא, כָּל נְטִירוּ דְּבָבוּ לְיִשְׂרָאֵל, עַל דָּא אִיהוּ. לְכַלְבָּא דְּחָטִיף עוֹפָא דַּכְיָא מִן שׁוֹקָא, וְאַיְיתֵי לֵיהּ, וְעַד לָא אִתְּבַר, אָתָא חַד בַּר נָשׁ וְחַטְפָא מִנֵּיהּ, לְבָתַר יָהִיב לֵיהּ חַד גַּרְמָא גְּרִירָא בְּלָא תּוֹעַלְתָּא.

כַּךָ לְשָׂרוֹ שֶׁל עֵשָׂו, אַפִּיקוּ לֵיהּ מֵהַהוּא בֶּטֶן, חָטִיפוּ מִנֵּיהּ הַהוּא יָרֵךְ. לְבָתַר יָהֲבוּ לֵיהּ גַּרְמָא חַד, הַהוּא בֶּטֶן וְהַהוּא יָרֵךְ דְּסוֹטָה, וְלָא אָחֳרָא. הָא גַּרְמָא, דְּקָא יָהֲבוּ לֵיהּ לְחוּלָקֵיהּ וְעַדְבֵיהּ, וְעָרַב לֵיהּ. וּבְּגִין כָּךְ, כָּל דִּינִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּינִין דִּקְשׁוֹט אִינּוּן, וּבְנִי נָשָׁא לָא יַדְעִין, וְלָא מַשְׁגִּיחִין לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכֻלְּהוּ בְּאֹרַח קְשׁוֹט. הִיא אַסְטִיאַת גַּרְמָהּ מִבַּעְלָהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (משלי ב׳:י״ז) הָעוֹזֶבֶת אַלּוּף נְעוּרֶיהָ וְגוֹ', אוּף הָכִי אִתְּתָא, כְּגַוְונָא דִּילָהּ בְּאַרְעָא.

תָּא חֲזֵי, מַאן דְּאַשְׁכַּח חַבְרָא כְּוָותֵיהּ, דְּעָבִיד כְּעוֹבָדוֹי בְּעָלְמָא, רָחִים לֵיהּ, וְאִתְדָּבַּק בַּהֲדֵיהּ, וְעָבִיד עִמֵּיהּ טִיבוּ. אֲבָל סִטְרָא אָחֳרָא לָאו הָכִי, כֵּיוָן דְּאַשְׁכַּח מַאן דְּשָׁבַק סִטְרָא דִּקְדוּשָׁה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעָבִיד כְּעוֹבָדוֹי, וְאִתְדָּבַּק בָּהּ, כְּדֵין בַּעְיָא לְשֵׁיצָאָה וּלְאַפָּקָא לֵיהּ מֵעָלְמָא. הַאי אִתְּתָא, עַבְדַת כְּעוֹבָדָהָא, וְאִתְדַּבְּקַת בָּהּ, חֲזִי מַה דְּעַבְדַת בָּהּ, וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָאו הָכִי, מַאן דְּשָׁבִיק לְסִטְרָא אָחֳרָא, וְאִתְדַּבָּק בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּדֵין רָחִים לֵיהּ, וְעָבִיד לֵיהּ כָּל טִיבוּ דְּעָלְמָא. הַשְׁתָּא סָבָא אַתְקִין גַּרְמִיךְ, דְּהָא חִוְיָא אָזִיל לֵיהּ, וּבָעָא לְאִתְגָּרָא בַּהֲדָךְ, וְלָא יָכִיל.

פָּתַח וְאָמַר (קהלת א׳:ג׳) מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמוֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, וְכִי לָא אָתָא שְׁלמֹה אֶלָּא לְאוֹלְפָא מִלָּה דָּא. אִלּוּ אָמַר (ס''א וכי מה אתא שלמה מלכא לאלפא במלה דא ותו אלו אמר) בַּעֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמוֹל יֵאוֹת, דְּהָא אִשְׁתְּאַר עָמָל, דְּאִית בֵּיהּ יִּתְרוֹן. אֶלָּא כֵּיוָן דִּכְתִיב בְּכָל עֲמָלוֹ, הָא כְּלָלָא דְּכֹלָּא, דְּלָא אִשְׁתְּאַר כְּלוּם דְּאִית בֵּיהּ יִּתְרוֹן.

אֶלָּא, לָאו לְכָל אָדָם אָמַר שְׁלֹמֹה מִלָּה דָּא, אֶלָּא אָדָם אִית בְּעָלְמָא, דְּאִיהוּ מִשְׁתַּדֵּל תָּדִיר בְּבִישׁ וּלְאַבְאָשָּׁא, וְלָא אִשְׁתָּדַּל בְּטָב אֲפִילּוּ רִגְעָא חֲדָא. וְעַל דָּא כְּתִיב עֲמָלוֹ, וְלָא כְּתִיב יְגִיעוֹ. עֲמָלוֹ: כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ז׳:י״ז) יָשׁוּב עֲמָלוֹ בְרֹאשׁוֹ. (במדבר כ״ג:כ״א) וְלא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל. יְגִיעוֹ: כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים קכ״ח:ב׳) יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל וְגוֹ'. וּכְתִיב (בראשית ל״א:מ״ב) וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים. אֲבָל עֲמָלוֹ, כְּתִיב, (תהילים י׳:י״ד) עָמָל וָכַעַס. אִשְׁתַּדְּלוּתֵיהּ הוּא תָּדִיר לְבִישׁ, וְעַל דָּא אִיהוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. בְּשַׁעֲתָא דְּהַאי אָדָם אִשְׁתָּדַּל בְּבִישׁ, עַל הַאי כְּתִיב, (איוב י״ח:י״ט) לֹא נִין לוֹ וְלֹא נְכֶד בְּעַמּוֹ וְגוֹ', דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי, דְּלָא יַעְבִּיד תּוֹלָדִין, דְּאִלְמָלֵא יַעְבֵּיד תּוֹלָדִין, הֲוָה מְטַשְׁטֵשָׁא עָלְמָא. וְעַל דָּא כְּתִיב, מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ. וּמַאן דְּלָא יִשְׁתָּדַּל לְמֶעְבַּד תּוֹלָדִין, אִתְדָּבַּק בְּהַאי סִטְרָא דְּאָדָם בִּישָׁא וְעָאל תְּחוֹת גַּדְפּוֹי.

רוּת אָמְרָה, (רות ג׳:ט׳) וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶיךָ עַל אֲמָתְךָ, בְּגִין לְאִזְדַּוְּוגָא בַּהֲדֵיהּ דְּצַדִּיק, לְמֶעְבַּד תּוֹלָדִין, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא פָּרִישׂ גַּדְפּוֹי עַל בַּר נָשׁ, בְּגִין לְאַפָּשָׁא בְּעָלְמָא. לְמַאן דְּלָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד תּוֹלָדִין, בְּגַפּוֹ יָבֹא, בְּגַפּוֹ דְּהַהוּא בִּישׁ, דְּאִיהוּ אָזִיל עֲרִירִי, כְּחִוְיָא דָּא, (צ''ה ע''א) דְּאָזִיל יְחִידָאי. בְּגַפּוֹ יֵצֵא, (כמה דאת אמר השתא) אִיהוּ דְּלָא אִשְׁתָּדַּל לְמֶעְבַּד תּוֹלָדִין, הָא אִתְּמַר כָּל מַה דְּאִצְטְרִיךְ. (ס''א תא חזי, דאית לאהדרא סבא, במלין קדמאין)

רִיב דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הָא אִתְּמַר, רִיב: דִּכְתִיב, (מיכה ו׳:א׳) קוּם רִיב אֶת הֶהָרִים. מַאי אִיהוּ. אֶלָּא, אִינּוּן טוּרִין דִּלְתַתָּא. אֲמַאי רִיב דָּא. בְּגִין דִּבְהוּ תַּלְיָא, כָּל חוֹבָא דְּעַבְדִין יִשְׂרָאֵל, לְגַבֵּי אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּיִשְׂרָאֵל הֲווֹ יַדְעִין שִׁמּוּשָׁא דְּכָל מַלְאָכִין עִלָּאִין דְּבִשְׁמַיָּא, וְלָא אָנִיס לְהוּ, אֲפִילּוּ שְׁמָא דְּחָד מִנַּיְיהוּ, וְכָל שִׁמּוּשָׁא דִּלְהוֹן.

וּבִתְרֵין סִטְרִין הֲוֵי טָעָאן אֲבַתְרַיְיהוּ. חַד, דַּהֲווֹ יַדְעִין לְאַמְשָׁכָא חֵילָא דִּלְהוֹן, דְּכֹּכָבַיָּא וּמַזָּלֵי בְּאַרְעָא. וְחַד, דַּהֲווֹ יַדְעֵי לְאוּמָאָה לוֹן, בְּכָל מַה דְּאִצְטְרִיכוּ. וְעַל דָּא בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶעְבַּד בְּהוּ רִיב וְדִינָא. וְכֵיוָן דִּבְּהוֹן לֶהֱוֵי רִיב וְדִינָא, כָּל שִׁלְשׁוּלָא נָפַל דְּהָא לָא יֶהֱוֵי בֵּיהּ תּוֹעַלְתָּא. וּבְגִין כַּךְ, קוּם רִיב וְגוֹ'. וְתִשְׁמַעְנָה הַגְּבָעוֹת קוֹלֶךָ.
(Ⅰ)

*****

[112b]  
[...] tandis que, maintenant ! il ne connaît plus aucun des noms des anges supérieurs. Salomon a dit (Écclés., IV, 1) : “ Je suis revenu, et j’ai vu les oppressions qui se font sous le soleil, etc. ” Ce verset a été déjà expliqué (84). Mais encore reste-t-il à savoir pourquoi Salomon dit : “ Je suis revenu. ” D’où était-il revenu ? Une tradition (85) nous apprend (86) que Salomon avait coutume de tourner, chaque matin, son visage vers les quatre points cardinaux. En se tournant à la fin vers le Nord, il leva sa tête et vit arriver vers lui deux colonnes, l’une de feu, l’autre de nuée. Sur ces colonnes se tenait un aigle gigantesque et puissant, dont l’aile droite était posée sur la colonne de feu, tandis que le corps et l’aile gauche reposaient sur la colonne de nuée. En s’avançant, l’aigle se baissa devant le roi Salomon et lui remit deux feuilles de plantes qu’il apportait dans son bec. Salomon les prit, en sentit le parfum et dit : Cette feuille m’est envoyée par “ Celui qui tombe ”, et l’autre feuille par “ Celui qui a les yeux ouverts ” (87).
Lorsqu’il reçut ces deux feuilles, il savait que les démons avaient tous deux à lui communiquer des nouvelles. Il scella alors son trône avec le sceau sur lequel était gravé le Nom sacré, mit à son doigt une bague sur laquelle était également gravé le Nom sacré, et monta sur le dos de l’aigle. L’aigle s’éleva alors à une hauteur prodigieuse et prit son vol. Couvrant le disque du soleil, l’obscurité se répandit sur tout son parcours. Les sages de ces contrées, où l’obscurité se répandait, en connaissaient la cause et s’écriaient : Voilà le roi Salomon qui passe ; mais ils ignoraient où il allait, tandis que les sots attribuaient l’obscurité aux nuages. Après une course de quatre cents lieues, l’aigle arriva aux montagnes des ténèbres qui sont le “ Taramoud ” des montagnes du désert, dont parle l’Écriture. Là il descendit ; Salomon montra sa bague, et il lui fut permis d’approcher. Lorsqu’il eut appris tout ce qu’il voulait savoir, il remonta sur le dos [...]

מַאן גִּבְעוֹת. אִלֵּין אִינּוּן אִמָּהוֹת, (ק''ט ע''ב, קפ''ט ע''ב) דַּרְגִּין דְּאִקְרוּן (תהלים מה) בְּתוּלוֹת אַחֲרֶיהָ וְגוֹ', וּבְגִין כַּךְ וְתִשְׁמַעְנָה הַגְּבָעוֹת קוֹלֶךָ. דְּהָכִי הֲווֹ עַבְדֵי יִשְׂרָאֵל, עַד דְּאִשְׁתַּתָּפוּ בְּדַרְגִּין תַּתָּאִין.

תָּא חֲזֵי, דְּאִית לְאָהַדְּרָא סָבָא, בְּמִלִּין קַדְמָאִין, דְּהָכִי הֲווֹ עַבְדֵי יִשְׂרָאֵל, עַד דְּאִשְׁתַּתָּפוּ בְּדַרְגִּין תַּתָּאִין יָרֵךְ דְּקָא אַמָרָן, סַגִּי אַתְקִיפוּ לוֹן יִשְׂרָאֵל, בְּהַהוּא יָרֵךְ. מָרְדְּכַי הֲוָה אַחְמֵי לְהַהוּא רָשָׁע דְּהָמָן הַהוּא יָרֵךְ דִּילֵיהּ, וְעַל דָּא הֲוָה רָגִיז, מִלָּה דְּאִתְחָזֵי לֵיהּ, וְאִיהוּ אַרְגִּיז לֵיהּ בַּהֲדֵיהּ. חָמוּ חַבְרַיָּיא, מַה כְּתִיב, (בראשית כז) וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת וְגוֹ'. בְּאִלֵּין לְבוּשִׁין דִּילֵיהּ, גָּזַל דִּילֵיהּ, וְאַפִּיק לֵיהּ מִכָּל בִּרְכָּאן דִּילֵיהּ, וּמִבְּכִרוּתָא.

וּבְגִין כַּךְ, עִילָה דְּקָא אַשְׁכָּחוּ רְתִיכִין דִּילֵיהּ, לְרַבָּנָן, אִיהוּ דְּחוּפְיָא דִּלְהוֹן לְמָאנֵי דְּרַבָּנָן תָּדִיר. (קי''א) לְיַרְכִין דִּלְהוֹן. וּלְמָאנִין דִּלְהוֹן. וְאִלֵּין תְּרֵין מִלִּין דִּסְטָר אַחֲרָא הָווֹ, וְכָל דָּא בְּגִין דְּגָזְלוּ לוֹן מִנֵּיהּ. לֵית לְהוּ עִילָה אֶלָּא לְרַבָּנָן. וּבְגִין כַּךְ, הָנֵי מָאנִי דְּרַבָּנָן דְּקָא בָּלוּ מֵחוּפְיָא דִּלְהוֹן אִיהוּ, וְהָנִי בָּרְכִי דְּשַׁלְהֵי, מִנַּיְיהוּ הוּא וַדַּאי. וּמִדִּלְהוֹן הָווֹ, וּמִנְּהוֹן נַטְלֵי עִילָה, וּמִמַּה דַּהֲווֹ מִנַּיְיהוּ. בָּעָאן לְרַבָּנָן, דְּאִינּוּן כְּלָלָא דְּהַהוּא יוֹשֵׁב אֹהָלִים, וְעַל דָּא לֵית עִילָה בְּלָא עִילָה, וְעַל דָּא לֵית מִלָּה, בְּלָא דִּינָא, וְכָל מִלָּה תָּב לְאַתְרֵיהּ.

שְׁלמֹה אָמַר, (קהלת ד) וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשׁוּקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשׁוּקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם וּמִיַּד עוֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם. הַאי קְרָא אַרְמִיזְנָא בֵּיהּ, (קי''א ע''ב) וְאִתְּמַר. אֲבָל שַׁבְתִּי אֲנִי, וְכִי מֵאָן אֲתָר תָּב שְׁלֹמֹה. אִי נִימָא, לְבָתַר דְּאָמַר מִלָּה דָּא, תָּב כְּמִלְקַדְּמִין, וְאָמַר מִלָּה אָחֳרָא, יֵאוֹת אֲבָל שַׁבְתִּי וָאֶרְאֶה (ויקרא רל''ג ע''א).

תַּמָּן תָּנֵינָן, בְּכָל יוֹמָא הֲוָה אַקְדִּים שְׁלֹמֹה בְּצַפְרָא, וַהֲוֵי שַׁוֵּי אַנְפּוֹי לִסְטַר מִזְרָח, וְחָמֵי מַה דְּחָמֵי, וּלְבָתַר תָּב לִסְטַר דָּרוֹם, וְחָמֵי מַה דְּחָמֵי וְהָדָר תָּב לִסְטַר צָפוֹן, וְקָאִים תַּמָּן. מָאִיךְ עֵינוֹי וְזָקִיף רֵישֵׁיהּ.

בְּהַאי שַׁעֲתָא, הָא עַמּוּדָא דְּאֶשָּׁא וְעַמּוּדָא דַּעֲנָנָא, הֲווֹ אַתְיָין, וְעַל הַהוּא עַמּוּדָא דַּעֲנָנָא, הֲוָה אָתֵי נִשְׁרָא חֲדָא. וְהַהוּא נִשְׁרָא הוּא רַבְרְבָא וְתַקִּיף, וְכֵן הֲוָה אָתֵי, גַּדְפָּא יְמִינָא, עַל גַּבֵּי עַמּוּדָא דְּאֶשָּׁא, וְגוּפָא וְגַדְפָּא שְׂמָאלָא, עַל גַּבֵּי עַמּוּדָא דַּעֲנָנָא. וְהַהוּא נִשְׁרָא הֲוִי מַיְיתֵי תְּרֵין טַרְפִין בְּפוּמָהָא, אָתָא עַמּוּדָא דַּעֲנָנָא, וְעַמּוּדָא דְּאֶשָּׁא, וְהַהוּא נִשְׁרָא עָלַיְיהוּ, וְסַגְדִּין לְקָמֵיהּ דְּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא.

אָתָא נִשְׁרָא, וּמָאִיךְ לְקָמֵיהּ, וְיָהִיב לֵיהּ אִינּוּן טַרְפִין, נָטִיל לוֹן שְׁלמֹה מַלְכָּא, וַהֲוָה מֵרִיחַ בְּהוּ, וַהֲוָה יָדַע בְּהוֹן סִימָן, וְאָמַר דָּא אִיהוּ דְּנוֹפֵל, וְדָא אִיהוּ דִּגְלוּי עֵינָיִם. בְּשַׁעֲתָא דִּתְרֵין טַרְפִין הָווֹ, הֲוָה יָדַע דְּתַרְוַויְיהוּ, (בלק ר''ח ע''א) נוֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם בָּעָאן לְאוֹדָעָא לֵיהּ מִלִּין.

מַה עָבִיד, חָתִים כֻּרְסְיֵיהּ בְּגוּשְׁפַּנְקָא, דְּהֲוָה חָקִיק בֵּיהּ שְׁמָא קַדִּישָׁא. וְאִיהוּ נָטִיל עִזְקָא דְּחָקִיק עָלֵיהּ שְׁמָא קַדִּישָׁא, וְסָלִיק לְאִגְרָא, וְרָכִיב עַל הַהוּא נִשְׁרָא, וְאָזִיל לֵיהּ. וְהַהוּא נִשְׁרָא, הֲוָה מִסְתָּלַּק, לְרוּם עֲנָנִין, וּבְכָל אֲתָר דְּאִיהוּ עָבַר, הֲוָה אִתְחֲשָׁךְ נְהוֹרָא. חַכִּימֵי דַּהֲווֹ בְּהַהוּא אֲתָר דְּאִתְחֲשָׁךְ נְהוֹרָא, הֲווֹ יַדְעֵי, וַהֲווּ אַמְרֵי, שְׁלֹמֹה מַלְכָּא הָא אָזִיל, וְאַעְבַּר הָכָא, וְלָא יַדְעֵי לְאָן אֲתָר הֲוָה אָזִיל. טִפְּשִׁין דַּהֲווֹ תַּמָּן, הֲווֹ אַמְרֵי, עֲנָנִין הֲווֹ אִינּוּן, דְּקָא אַזְלֵי וְחָשִׁיךְ עָלְמָא.

גָּבַהּ נִשְׁרָא בַּהֲדֵיהּ, וּפָרַח אַרְבַּע מְאָה פַּרְסִין, עַד דְּמָטָא לְטוּרֵי חָשׁוֹךְ. וְתַמָּן אִיהוּ תַּרְמוּד בַּמִּדְבָּר בְּהָרִים, וְאִיהוּ נָחִית תַּמָּן. זָקִיף רֵישֵׁיהּ, וְחָמֵי טוּרָא חָשׁוֹךְ, וַהֲוָה יָדַע תַּמָּן כָּל מַה דְּאִצְטְרִיךְ. וַהֲוָה יָדַע דְּתַמָּן יֵעוּל. הֲוָה רָכִיב עַל נִשְׁרָא כְּמִלְּקַדְמִין, וְטָאס וְעָאל לְגוֹ טוּרִין, עַד הַהוּא אֲתָר דְּזֵיתָא תַּמָן, קָרָא בְּחֵילָא וְאָמַר, (ישעיה כו) יְיָ' רָמָה יָדְךָ בַּל יֶחזָיוּן וְגוֹ'.

עָאל תַּמָּן, עַד דְּקָרִיב לְהַהוּא אֲתָר, שַׁוֵּי עִזְקָא קָמַיְיהוּ, וְקָרִיב, וְתַמָּן הֲוָה יָדַע כָּל מַה דְּבָעֵי מֵאִינּוּן חָכְמְתָן נוּכְרָאִין, דְּבָעֵי לְמִנְדַּע. כֵּיוָן דַּהֲווֹ אַמְרִין לֵיהּ כָּל מַה דְּבָעֵי, כְּדֵין הֲוָה רָכִיב עַל הַהוּא
(Ⅰ)

*****

[113a]  
[...] de l’aigle et retourna dans son pays. Après s’être rasséréné, il s’assit sur son trône et prononça des paroles de profonde sagesse. Voilà pourquoi Salomon a dit (Ecclés., IV, 1) : “ Je suis revenu, et j’ai vu les oppressions qui se font sous le soleil. ” Et quels sont ces oppressés ? Ce sont les petits enfants qui meurent à cause des péchés de leurs mères. Les collègues ont dit beaucoup de choses à ce sujet. De quelle espèce de rapt d’enfants (88) parle Salomon ? Il parle des enfants qui meurent par suite des péchés de leurs parents, ainsi qu’il est écrit (Ex., XX, 5) : “ ... Qui venge l’iniquité des pères sur les enfants jusqu’à la troisième et quatrième génération. ” Il est certain que le mot “ aschouqim ” signifie “ les volés ”, ainsi que les mots (Prov., XXVIII, 17) : “ L’homme qui vole (aschouq) le sang innocent... ”, ainsi que les mots (Lévit., XIX, 14) : “ Ne vole (thaschoq) pas ton prochain. ” Or, il y a plusieurs genres de vols d’enfants. L’homme qui commet un adultère avec la femme d’autrui vole l’enfant qui naît de cette relation coupable ; il n’en vole pas seulement l’âme, en la forçant de descendre ici-bas, tandis qu’elle n’était nullement destinée à descendre ; mais il en vole aussi le corps, puisqu’il force le Saint, béni soit-il, à créer un corps qui n’était pas prévu dès le commencement des choses, comme c’est le cas de tous les corps nés légitimement. [...]

נִשְׁרָא, וְתָב לְאַתְרֵיהּ. כֵּיוָן דְּהֲוָה יָתִיב עַל כּוּרְסְיֵיהּ, אִתְיָישַּׁב בְּדַעְתֵּיהּ וַהֲוָה מְמַלֵּל בְּדַעְתֵּיהּ מִלִּין דְּחָכְמְתָא יַקִּירָא. בְּהַהִיא שַׁעֲתָא הֲוָה אָמַר, וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה, שַׁבְתִּי וַדַּאי מֵהַהוּא אָרְחָא, שַׁבְתִּי מֵהַהִיא חָכְמְתָא, וְאִתְיְישָׁבִת בְּלִבָּאי וּבְדַעְתָּאי. וּכְדֵין וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשׁוּקִים. וְכִי זְעִירִין אִינּוּן בְּעָלְמָא דְאִיהוּ אֲמָר אֶת כָּל הֲעַשׁוּקִים (נ''א סלקא דעתך דכל עשיקין דהוו בעלמא, הוה חמי שלמה מלכא.) אֶלָּא, מַאי עֲשׁוּקִים אִלֵּין דְּהוּא אָמַר. אִינּוּן יְנוֹקִין דְּמֵתִין בְּתּוּקְפָא דְּאִמְּהוֹן, דְּקָא עֲשׁוּקִים מִכַּמָּה סִטְרִין, עֲשׁוּקִים בַּאֲתָר עִלָּאָה דִּלְעֵילָּא, וַעֲשׁוּקִים לְתַתָּא. וְהָא חַבְרַיָּיא אִתְּעָרוּ, וְהָכִי הוּא, אֲבָל סַגִּיאִין אִינּוּן. קוּם סָבָא, אִתְּעַר בְּחֵילָךְ. סָבָא אֵימָא מִילָךְ, דְּוַדַּאי בְּלָא דְּחִילוּ תֵּימָא.

לֵית עָשׁוּק כְּאִינּוּן עֲשׁוּקִים, דְּהֲוָה אִיהוּ עָשִׁיק בְּקַדְמִיתָא, אוֹ מִתְּלָתָא לְאָחֳרָא, כְּמָה דִּכְתִיב, (שמות כ׳:ה׳) פּוֹקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים.

הֵיךָ הֲוָה עָשִׁיק. שְׁלמֹה מַלְכָּא צָוַוח וְאָמַר (משלי כ״ח:י״ז) אָדָם עָשׁוּק בְּדָם נָפֶשׁ עַד בּוֹר יָנוּס אַל יִתְמְכוּ בוֹ. כֵּיוָן דְּהוּא עָשׁוּק, בְּדַם נֶפֶשׁ, הוּא, אוֹ בְּנוֹ, אוֹ בֶּן בְּנוֹ, יְהוֹן עֲשׁוּקִין בְּטִיקְלָא, דִּכְתִיב עַד בּוֹר יָנוּס אַל יִתְמְכוּ בוֹ. עַד הַהוּא בּוֹר רַק יָנוּס מֵאֲתָר קַדִּישָׁא, וְאַל יִתְמְכוּ בּוֹ בְּהַאי עָלְמָא. כֵּיוָן דְּאִיהוּ עָשׁוּק בְּדַם נֶפֶשׁ, אִיהוּ, אוֹ זַרְעֵיהּ, לֶהֱווֹ עֲשׁוּקִים מֵהַהוּא סִטְרָא אָחֳרָא.

אִית עָשׁוּק, מִשְּׁאָר עֲשׁוּקִים, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ויקרא י״ט:י״ג) לא תַעֲשׁוֹק אֶת רֵעֲךָ. אִיהוּ עָבַר וְעָשַׁק, אִיהוּ עָשׁוּק בִּבְנוֹי, מֵהַהוּא סִטְרָא אָחֳרָא. וּבְּגִין כָּךְ אָמַר, אֶת כָּל הָעֲשׁוּקִים. אָמַר שְׁלֹמֹה, קָאִימְנָא בְּכָל אִינּוּן עֲשׁוּקִים, בְּכָל סִטְרִין דַּעֲשָׁק.

וַאֲמַאי אִינּוּן עֲשׁוּקִים. אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ, אֲשֶׁר גָּרוּ מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ. אִי עֲשִׂיָּיה אִיהִי לִשְׁבָחָא, לָאו עֲשִׂיָּיה דִּלְהוֹן אֶלָּא לְעֵילָּא מִן שִׁמְשָׁא.

אֲבָל וַדַּאי נַעֲשׂוּ. הֵיךְ נַעֲשׂוּ. אֶלָּא כֵּיוָן דְּעֲשׁוּקִים מֵרוּחֵיהוֹן תַּמָּן, אֲמַאי אַתְיָין לְהַאי עָלְמָא. אֶלָּא רוּחִין וַדַּאי נַעֲשׂוּ, אִתְעָבִידוּ בְּרוּחִין וּבְגוּפָא בְּהַאי עָלְמָא, כֵּיוָן דְּאִשְׁתָּכְלַל גּוּפָא דִּלְהוֹן, וְאִתְעָבִיד הַהוּא רוּחָא בְּגוּפָא זַךְ וְנָקִי בְּלָא לִכְלוּכָא דְּחוֹבִין, בְּהַאי עָלְמָא, כְּדֵין אִתְעֲשָׁק גּוּפָא, כְּמָה דְּאִתְעֲשָׁק רוּחָא. וְהַאי אִיהוּ גּוּפָא, דְּאִתְהֲנֵי בֵּיהּ יַתִּיר מִכֹּלָּא. וַעֲשׁוּקִין אַחֲרָנִין אִית, בְּכַמָּה זִינִין מֵרוּחִין תַּמָּן, וְלָא נַעֲשׂוּ בְּגוּפִין. אֲבָל אִלֵּין, אִינּוּן עֲשׁוּקִים אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ.

אִית אַחֲרָנִין, אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ, וְאַטְרָחוּ בְּנֵי נָשָׁא לְמָארֵיהוֹן. וּמַאן אִיהוּ. מַאן דְּעָשִׁיק אִתְּתָא דְּחַבְרֵיהּ בִּטְמִירוּ, אוֹ בְּאִתְגַּלְּיָיא. וְהַהוּא וַלְדָּא דְּאִתְיְלִיד מִנַּיְיהוּ, עָשׁוּק אִיהוּ, בְּלָא רְעוּתָא דְּמָארִיהוֹן, וְלָא יָדַע בַּעְלָהּ דְּאִתְּתָא, אִינּוּן עוֹבָדִין עֲשׁוּקִין אִינּוּן, וְאַטְרָחוּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶעְבַּד לוֹן גּוּפָא, וּלְצַיְּירָא לוֹן צוּרָה, אִלֵּין עֲשׁוּקִים אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ. אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ וַדַּאי גּוּפִין דִּלְהוֹן, עַל כָּרְחָא. בְּגִין כָּךְ, שְׁלמֹה מַלְכָּא אָמַר, (קהלת ד׳:א׳) וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשׁוּקִים, בְּכָל זִינֵי עֲשׁוּקִים קָאִימְנָא, אִינּוּן אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ וְאִתְעָבִידוּ בַּעֲשִׂיָּיה.

כְּמָה דְּהָנֵי (דבר אחר איהו בערלה, אינו רבי ועביד ולבתר עשקין ליה מינה הכי) אִינּוּן עֲשׁוּקִין, דְּכְבָר נַעֲשׂוּ בְּעָרְלָה רַבֵּי וְנָטִיל וְגָדִיל גּוּפָא, וְעָבִיד לֵיהּ, וּלְבָתַר עַשְׁקִין לוֹן מִנֵּיהּ, וְנַטְלִין לוֹן, הֲרֵי עֲשׁוּקִים אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ, וְעַל כֹּלָּא קָאִים שְׁלמֹה מַלְכָּא וְאָמַר, קָאִימְנָא עַל כָּל הָעֲשׁוּקִים אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ.

וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים, כֹּלָּא אוֹשְׁדִין דִּמְעִין, עִם טַעֲנָה קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. הָנֵי אוֹשְׁדִין דִּמְעִין, דְּהָא עָרְלָה רַבֵּי לוֹן, וְגָדִיל לוֹן, עַד י''ג שְׁנִין, וּלְבָתַר עַשְׁקִין לוֹן מֵעָרְלָה, וְנָטִיל לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הָא לָךְ עֲשׁוּקִין אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ כְּבָר.

עָבַר עֲבֵירָה קַטְלִין לֵיהּ. לוֹן אִית טַעֲנָה, וּזְמִינִין לוֹמַר, מָארֵי דְּעָלְמָא, תִּינוֹק בַּר יוֹמֵיהּ דְּחָב, דַּיְינִין לֵיהּ דִּינָא. אֲנָא בַּר יוֹמֵיהּ הֲוֵינָא, דְּהָא (צ''ח ע''ב) מֵהַהוּא יוֹמָא קָרֵי לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בֵּן, דִּכְתִיב (תהילים ב׳:ז׳) יְיָ' אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי
(Ⅰ)

*****

[113b]  
[...] Quand un bâtard meurt, on le sépare de la communauté du saint peuple. Arrivé au ciel, ce malheureux pleure devant le Saint, béni soit-il, et lui dit : Maître de l’univers, pourquoi dois-je expier les fautes commises par les auteurs de mes jours ? Pareille plainte font entendre également les jeunes enfants morts à cause des péchés de leurs parents. Mais comment concilier, en effet, la mort des enfants innocents avec la justice de Dieu ? En vérité, la place réservée, dans le ciel, aux enfants [...]

הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ, מָארֵיהּ דְּעָלְמָא, יְלִיד בַּר יוֹמָא, דִּינָא עַבְדִין לֵיהּ, הֲרֵי דִּמְעַת אִינּוּן הָעֲשׁוּקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם.

וְאִית עָשׁוּק אַחֵר, הַהוּא עָשׁוּק דְּאִקְרֵי מַמְזֵר, כַּד נָפַק מֵעָלְמָא, מִיָּד מַפְרִישִׁין לֵיהּ מִקְּהִלָּתָא דְּעַמָּא קַדִּישָׁא. הַהוּא מַמְזֵר, עַנְיָא מִסְכְּנָא, אוֹשִׁיד דִּמְעִין קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאַטְעִין קָמֵיהּ, מָארֵיהּ דְּעָלְמָא, אִי אֲבָהָתַי חָאבוּ, אֲנָא מַה חוֹבָא עֲבִידְנָא, הָא עוֹבָדָאי, מִתְתַּקְּנָן לְקַמָּךְ הֲווֹ, וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשׁוּקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם. וְכֵן לְכָל אִינּוּן עֲשׁוּקִים, אִית לוֹן טַעֲנָה קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּמֵהַהִיא טַעֲנָה לֵית לוֹן מְנַחֵם, וְלֵית דְּיָתִיב מִלָּה עַל לִבְּהוֹן.

וּמַה דְּאָמַר (את כל העשוקים) וְהִנִּה דִּמְעַת הָעֲשׁוּקִים, אִלֵּין אִינּוּן דְּמֵתִין בְּתּוּקְפָא דְּאִמְּהוֹן, אִלֵּין עַבְדִין לְאוֹשָדָא דִּמְעִין, לְכָל בְּנֵי עָלְמָא, בְּגִין דְּלֵית דִּמְעִין דְּנַפְקֵי מִלִּבָּא, כְּהָנֵי דִּמְעִין, דְּכָל בְּנִי עָלְמָא תָּוְוהִין וְאַמְרִין, דִּינִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קְשׁוֹט אִינּוּן, וְעַל אֹרַח קְשׁוֹט אַזְלֵי. הָנִי מִסְכְּנֵי יְנוּקֵי דְּלָא חָאבוּ, אֲמַאי מִיתוּ. אָן דִּינָא דִּקְשׁוֹט, דְּעָבִיד מָארֵי עָלְמָא. אִי בְּחוֹבֵי אֲבָהַתְהוֹן אִסְתַּלְּקֵי מֵעָלְמָא, אֲמַאי. וַדַּאי אֵין לָהֶם מְנַחֵם.

תּוּ, וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשׁוּקִים, הַהוּא דִּמְעָה דִּלְהוֹן בְּהַהוּא עָלְמָא, דְּקָא מְגִינִּין עַל חַיָּיָא. דִּתְנָן אֲתָר אִית מִתְתַּקְנָא לוֹן בְּהַהוּא עָלְמָא, דְּאֲפִילּוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים לָא יַכְלִין לְקַיְּימָא תַּמָן, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רָחִים לוֹן, וְאִתְדָּבַּק בְּהוּ, וְאַתְקִין בְּהוּ, (צ''ו ע''ב) מְתִיבְתָּא עִלָּאָה דִּילֵיהּ. וְעָלַיְיהוּ כְּתִיב, (תהילים ח׳:ג׳) מִפִּי עוֹלְלִים וְיוֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז. וּמַאי תּוֹעַלְתָּא עַבְדִין תַּמָּן, וַאֲמַאי סַלְּקִין תַּמָּן. דִּכְתִּיב, (תהילים ח׳:ג׳) לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם. וְכֵן אִית אֲתָר אָחֳרָא לְבַעֲלֵי תִּיּוּבְתָּא. (תחזור לעיל דף ק''ו תנינן לית מלה)

תָּנֵינָן, עֲשָׂרָה דְּבָרִים אִתְבְּרִיאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת כוּ'. הַכְּתָב וְהַמִּכְתָּב וְהַלּוּחוֹת. דִּכְתִּיב וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא. מַאי אִירְיָא מִדְּהָכִי דְּעֶרֶב שַׁבָּת הֲוָה, וְדִילְמָא אֶלֶף שְׁנִין לְבָתַר, אוֹ בְּשַׁעֲתָא דְּקַיְימוּ יִשְׂרָאֵל עַל טוּרָא דְּסִינַי. אֶלָּא, וַדַּאי הָכִי הוּא דְּבְּעֶרֶב שַׁבָּת הֲוָה. תָּא חֲזֵי, בְּכָל עוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, לָא אִתְּמַר שֵׁם מָלֵא, אֶלָּא אֱלֹהִים, אֱלהִים, בְּכָל מַה דְּאִתְבְּרֵי. וְכֻלְּהוּ שֵׁם אֱלֹהִים, עַד דְּכָל עוֹבָדָא אִשְׁתָּכְלַל בְּעֶרֶב שַׁבָּת. מִדְּאִשְׁתָּכְלַלוּ כָּל עוֹבָדָא, אִקְרֵי יְיָ' אֱלֹהִים, שֵׁם מָלֵא.

וְאַף עַל גַּב דִּבְשֵׁם אֱלֹהִים אִתְבְּרֵי כֹּלָּא, לָא אִשְׁתָּכְלַל בַּעֲשִׂיָּה, כָּל מַה דְּאִתְבְּרֵי, עַד עֶרֶב שַׁבָּת. בְּהַהִיא שַׁעֲתָא אִשְׁתָּכְלַל כֹּלָּא בַּעֲשִׂיָּה, דִּכְתִּיב, (בראשית ב׳:ב׳) מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וְקַיְּימָא בְּמַעֲשֶׂה. וְעַל דָּא כְּתִיב, וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלהִים, כַּד אִשְׁתָּכְלַל עָלְמָא, בְּשֵׁם אֱלֹהִים בְּמַעֲשֶׂה, וְלָא לְבָתַר, דִּכְתִּיב יְיָ' אֱלֹהִים וּבְדָא אִשְׁתָּכְלַל עָלְמָא, וְקַיְּימָא עַל קִיוּמֵיהּ.

תָּא חֲזֵי, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּתָבַר מֹשֶׁה הַלּוּחוֹת, דִּכְתִּיב, (שמות ל״ב:י״ט) וַיְשַׁבֵּר אוֹתָם תַּחַת הָהָר. צָף אוֹקְיָינוּס מֵאַתְרֵיהּ, וְסָלִיק לְשַׁטְּפָא עָלְמָא. חָמָא מֹשֶׁה דְּאוֹקְיָינוּס סָלִיק לְגַבַּיְיהוּ, וַהֲוָה בָּעֵי לְשַׁטְּפָא עָלְמָא, מִיָּד וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׁוֹּ וַיִּשְׂרוֹף אוֹתוֹ בָּאֵשׁ וְגוֹ', וַיִּזֶר עַל פְּנִי הַמַּיִם. קָם מֹשֶׁה עַל מֵי אוֹקְיָינוּס וְאָמַר, מַיָּא מַיָּא מָה אַתּוּן בָּעָאן. אָמְרוּ וְכִי אִתְקַיָּים עָלְמָא אֶלָּא בְּאוֹרַיְיתָא דְּלוּחוֹת, וְעַל אוֹרַיְיתָא דְּשָׁקְרוּ בָּהּ יִשְׂרָאֵל (ד''א ועבדו עגלא דדהבא, אנן בעאן לשטפא עלמא.)

מִיָּד אָמַר לוֹן, הָא כָּל מַה דְּעָבְדוּ בְּחוֹבָא דְּעֶגְלָא, הָא מָסִיר לְכוֹן, וְלָא דַּי כָּל אִינּוּן אַלְפִין דְּנָפְלוּ מִנַּיְיהוּ, מִיָּד וַיִּזֶר עַל פְּנִי הַמַּיִם. לָא הֲווֹ מִשְׁתַּכְכֵי מַיָּא, עַד דְּנָטִיל מַיָּא מִנַּיְיהוּ וְאַשְׁקֵי לוֹן, מִיָּד אִשְׁתְּקַע אוֹקְיָינוּס בְּאַתְרֵיהּ.

דְּהָא בְּהַהוּא מִדְבָּר לָא הֲווֹ מַיָּא, דִּכְתִּיב, (במדבר כ׳:ה׳) לא מְקוֹם זֶרַע וְגוֹ'. וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת. וְאִי תֵּימָא, לְבֵירָא דְּמִרְיָם אַרְמִי לֵיהּ. חַס וְשָׁלוֹם, דְּתַמָּן שָׁדֵי מֹשֶׁה דֻּכְרָנָא בִּישָׁא דָּא לְמִשְׁתֵּי לְבָתַר. וְתוּ, דְּעַד כָּאן לָא הֲוָה לְהוּ בֵּירָא, עַד דְּאָתוּ לְמִדְבַּר מַתָּנָה, דִּכְתִּיב, (במדבר כ״א:י״ח) בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים וְגוֹ'. וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה. מִתַּמָּן יַרְתּוּ בֵּירָא. כְּתִיב הָכָא עַל פְּנֵי הַמַּיִם, וּכְתִיב הָתָם (בראשית א׳:ב׳) עַל פְּנִי תְהוֹם.

חָרוּת עַל הַלֻּחֹת, מַאי חָרוּת עַל הַלֻּחֹת. הָכִי אוּקְמוּהָ, חֵירוּת מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת, חֵירוּת מִשִּׁעְבּוּד מַלְכִיּוֹת,
(Ⅰ)

*****

[114a]  
[...] est plus haute que celle réservée aux justes parfaits. Voilà pourquoi l’Écriture (Ps., VIII, 3) dit : “ Tu as formé dans la bouche des enfants, et de ceux qui sont encore à la mamelle, une louange parfaite. ” Les enfants meurent pour être au ciel les défenseurs de ceux qui vivent. Aimant la voix de l’innocence, le Saint, béni soit-il, s’attache les enfants et se complaît en leur société. Voilà pourquoi l’Écriture (Ibid.) ajoute : “ ... Pour confondre tes adversaires et pour détruire l’ennemi et celui qui veut se venger. ” Il a été également dit qu’il y a une autre place élevée, dans le ciel, destinée pour les pénitents.... (89) Sachez, mes collègues, que dorénavant le mauvais côté (le démon) n’aura aucune prise sur vous ; et c’est moi, Yebba le Vieillard, moi qui suis devant vous, qui vous le promets. Les collègues se levèrent ; mais ils étaient incapables de proférer une seule parole, tant leur trouble était grand ; ils ressemblaient à quelqu’un qui vient à peine de se réveiller. Ils se prosternèrent devant le vieillard et fondirent en larmes.
Rabbi Hiyâ prit la parole et s’exprima ainsi : “ Mets-moi (Cant., VIII, 6) comme un sceau sur ton cœur. ” La “ Communauté d’Israël ” dit à son divin époux : De même que la marque du sceau subsiste même après qu’on ote le sceau, de même puisse mon souvenir rester toujours gravé dans ton cœur. L’Écriture (Cant., VIII, 6) ajoute : “ ... Car l’amour est fort comme la mort. ” L’amour et la mort, en effet, émanent d’une même source. Enfin L’Écriture ajoute (Ibid.) : “ Ses lampes sont de feu et de la flamme de Dieu. ” C’est une allusion à la flamme qui descend du monde suprême et s’attache à la “ Communauté d’Israël ”, afin que l’union soit parfaite. Or, tu viens de nous communiquer cette flamme céleste. Puisse donc notre souvenir, ô vieillard, rester gravé dans ton cœur, comme ton souvenir restera éternellement gravé dans nos cœurs. Le vieillard les embrassa, les bénit, et ils s’en allèrent. Arrivés près de Rabbi Siméon, les collègues lui racontèrent tout ce qui leur était arrivé en chemin. Le Maître se montra réjoui et étonné à la fois. Heureux votre sort, leur dit-il, d’avoir été jugés dignes de rencontrer ce “ lion céleste ”. C’est un homme versé dans la connaissance de la doctrine ésotérique ; il n’a pas son pareil. Mais je me demande avec étonnement comment vous avez échappé à la punition que vous avez méritée pour l’avoir injurié (90). Je vois que le Saint, béni soit-il, a eu pitié de vous.
Rabbi Siméon leur appliqua les versets suivants (Prov., IV, 18) : “ Et le sentier des justes est-comme une lumière brillante, qui s’avance et qui croit jusqu’au jour parfait. ”—“ Et (Prov., IV, 12) lorsque tu marcheras, tes pas ne se trouveront pas resserrés, et lorsque tu courras, rien ne fera que tu tombes. ”—“ Tout (Is., LX, 21) ton peuple est un peuple de justes ; ils posséderont la terre pour toujours ; ils sont les rejetons que j’ai plantés, les ouvrages que ma main a faits pour me rendre gloire. ” (Fin du récit relatif à Rabbi Yebba le Vieillard.)
RAAÏAH MEHEMNAH. — PASTEUR FIDÈLE.
“ Si (Ex., XXI, 22) des hommes se querellent, et que, l’un d’eux ayant frappé une femme enceinte, les enfants sortent prématurément du sein de celle-ci, sans qu’elle en meure elle-même, il subira la peine que le mari de la femme jugera convenable. ” Les hommes qui se querellent sont l’ange Michel et le démon Samaël. La femme enceinte frappée, c’est la “ Communauté d’Israël ”. Les enfants sortis, c’est Israël en exil. Samaël sera puni de la façon que jugera convenable le mari de la femme, qui est le Saint, béni soit-il. Le commandement suivant (91) concerne la restitution de l’objet trouvé° et perdu par son prochain. La “ Lampe Sainte ” dit au Pasteur Fidèle (92) : Le Saint, béni soit-il, te rendra l’objet que tu as perdu à cause des “ Intrus ” (Ereb rab) ; je parle de ta “ Fiancée (93) ” Lorsque les “ Intrus ” adorèrent le veau d’or, ta “ Fiancée ” est tombée, ainsi qu’il est écrit (Ex., XXII, 19) : “ Il jeta les tables qu’il tenait à la main. ” Dieu t’a dit également (Ex., XXXII, 7) : “ Va (lekh), descends. ” Il t’a indiqué le quatrième exil. Car le mot “ lekh ” désigne un exil. Dieu dit à [...]

חֵירוּת מִכֹּלָּא, הָכִי הוּא. וּמַאי חָרוּת. גּוּשְׁפַּנְקָא דְּעָלְמָא דְּאָתֵי, דְּבֵיהּ הֲוָה חֵירוּת, בְּכָל מִינֵי חֵירוּת. וְאִלְמָלֵא לָא אִתְּבָּרוּ, כָּל מַה דְּאָתָא לְעָלְמָא לְבָתַר, לָא אָתָא, וַהֲווּ יִשְׂרָאֵל דִּיּוּקְנָא דְּמַלְאָכִין עִלָּאִין דִּלְעֵילָּא. וְעַל דָּא אַכְרִיז קְרָא וְאָמַר, וְהַלּוּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים וְגוֹ', לָא תֵּימָא דִּלְבָתַר דְּעָלְמָא אִשְׁתָּכְלַל, וְאַדְכַּר שֵׁם מָלֵא הָווֹ, אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא דְּאִשְׁתָּכְלַל בְּשֵׁם אֱלהִים, עַד לָא יֵיעוּל שַׁבָּת.

הֵמָּה, מַאי הֵמָּה. הִפּוּךְ מה''ה הָווֹ. מִתְּרֵין סִטְרִין הָווֹ. חֲדָא בְּעוֹבָדָא, וַחֲדָא דְּחֵירוּת לְעֵילָא, רָשִׁים לְעֵילָּא לְנַטְרָא לְכֹלָּא. וְעַל דָּא המ''ה. וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלהִים הוּא, אֶשָּׁא אוּכָמָא עַל גַּבֵּי אֶשָּׁא חִוָּורָא. מִכְתַּב אֱלהִים הוּא, הַיְינוּ דִּכְתִּיב, (במדבר י״ח:כ״ג) וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא. חָרוּת כְּמָה דְּאִתְּמַר, דְּהָא יוֹבֵל קָרֵי חָרוּת, וְעָבִיד חֵירוּת לְכָל עָלְמִין.

עֲד כָּאן חַבְרַיָּיא. מִכָּאן וְהָלְאָה תִּנְדְּעוּן, דְּהָא סִטְרָא בִּישָׁא, לָא שַׁלְטָא עָלַיְיכוּ וַאֲנָא יֵיבָא סָבָא, קָאִימְנָא קָמַיְיכוּ, לְאִתְּעָרָא מִלִּין אִלֵּין, קָמוּ אִינּוּן, כְּמַאן דְּאִתְּעַר מִשֵּׁינָתֵיהּ, וְאִשְׁתְּטָחוּ קָמֵיהּ, וְלָא הֲווֹ יַכְלִין לְמַלְּלָא. לְבָתַר שַׁעֲתָא בָּכוּ.

פָּתַח רַבִּי חִיָּיא וְאָמַר, (שיר השירים ח׳:ו׳) שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ וְגוֹ', שִׂימֵנִי כַחוֹתָם, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְדַּבְּקָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּבַעְלָהּ, אִיהִי אַמְרַת שִׂימֵנִי כַחוֹתָם, (ויחי רמ''ד ע''ב) אָרְחָא דְּחוֹתָם, כֵּיוָן דְּאִתְדַּבָּק בְּהַהוּא אֲתָר דְּאִתְדַּבָּק שָׁבִיק בֵּיהּ כָּל דִּיּוּקְנֵיהּ, אַף עַל גַּב דְּהַהוּא חוֹתָם אָזִיל הָכָא וְהָכָא, וְלָא קַיְּימָא תַּמָּן, וְהָא אִתְעֲבָר מִנֵּיהּ, כָּל דִּיּוּקְנֵיהּ שָׁבִיק תַּמָּן, וְתַמָּן קַיְּימָא. אוּף הָכִי אַמְרַת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן דְּאִתְדַּבָּקְנָא בָּךְ, כָּל דִּיּוּקְנִי לִיהֲוֵי חָקִיק בָּךְ, דְּאַף עַל גַּב דְּאֵיזִיל הָכָא אוֹ הָכָא, תִּשְׁכַּח דִּיּוּקְנִי חָקִיק בָּךְ, וְתִדְכַּר לִי.

וְכַחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ, כְּמָה דִּכְתִּיב, (שיר השירים ב׳:ו׳) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי, אוּף הָכִי, תְּהֵא דִּיּוּקְנִי חָקִיק תַּמָּן. וּבְכֵן אֱהֵא בָּךְ מִתְדַּבְּקָא לְעָלְמִין, וְלָא אִתְנְּשֵׁי מִינָךְ. כִּי עַזָּה כַמָּוְת אַהֲבָה, תַּקִּיפָא כַּמָּוֶת אַהֲבָה, בְּתּוּקְפָא תַּקִּיף, כְּהַהוּא אֲתָר דְּשַׁרְיָא בֵּיהּ מוֹתָא. אַהֲבָה, הַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי אַהֲבַת עוֹלָם.

קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה, אוּף הָכִי, דְּהָא אִלֵּין שְׁמָהָן, מֵהַהוּא סִטְרָא אִינּוּן. רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ, מַאן אִינּוּן רִשְׁפֵּי אִלֵּין. אִינּוּן אַבְנִין וּמַרְגְּלָן טָבָאן, דְּאִתְיְלִידוּ מֵהַהוּא אֵשׁ. שַׁלְהֶבֶת יָהּ. מֵהַהוּא שַׁלְהוֹבָא, דְּנָפְקָא מֵעָלְמָא עִלָּאָה, וְאִתְאַחֲדָא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא חַד יִחוּדָא, וַאֲנָן, הָא אַהֲבָה וּרְשָׁפִין דְּשַׁלְהוֹבָא דְּלִבָּא אֲבַתְרָךְ, יְהֵא רַעֲוָא, דְּדִיּוּקְנָא דִּילָן, תְּהֵא חֲקוּקָה בְּלִבָּךְ, כְּמָה דְּדִיּוּקְנָא דִּילָךְ חַקּוּק בְּלִבָּן. נָשַׁק לוֹן, וּבָרִיךְ לוֹן וְאָזְלוּ.

כַּד מָטוּ לְגַבֵּי דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְסָחוּ לֵיהּ כָּל מַה דְּאִירַע לוֹן, חַדֵּי וְתַוָּוה, אָמַר, זַכָּאִין אַתּוּן דְּזָכִיתוּן לְכָל הַאי, וּמַה הֲוֵיתוּן בַּהֲדֵי אַרְיָא עִלָּאָה, גִּיבָּר תַּקִּיף, דְּלָא הֲווֹ כַּמָּה גִּיבָּרִין לְגַבֵּיהּ כְּלוּם, וְלָא יְדַעְתּוּן לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא לֵיהּ מִיַּד. תַּוָוהְנָא, אֵיךְ אִשְׁתְּזַבְתּוּן מֵעוֹנְשָׁא דִּילֵיהּ, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעָא לְשֵׁזָבָא לְכוֹן, קָרָא עָלַיְיהוּ, (משלי ד׳:י״ח) וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וְאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם. (משלי ד׳:י״ח) בְּלֶכְתְּךָ לא יֵצֶר צַעֲדֶךָ וְאִם תָּרוּץ לא תִכָּשֵׁל. (ישעיהו ס׳:כ״א) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִיקִים לְעוֹלָם יִרְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר. (ע''כ מן רב ייבא סבא).

רעיא מהימנא

(מ) כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים. אִלֵּין, מִיכָאֵל וְס''מ. וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ, בְּגָלוּתָא. עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ, דָּא ס''מ, כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

פִּקּוּדָא (מא) בָּתַר דָּא, לְהָשִׁיב אֲבֵדָה. וַאֲבַתְרֵיהּ לְהָשִׁיב הַגֶּזֶל. אָמַר בּוּצִינָא קַדִּישָׁא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָתִיד לְאָהַדְרָא לָךְ, אֲבֵדָה דְּאָבְדַתּ בְּגִין עֵרֶב רַב, וְדָא כַּלָּה דִּילָךְ, דִּבְזִמְנָא דְּעָבְדוּ עֵרֶב רַב יַת עֶגְלָא, נַפְקַת כַּלָּה דִּילָךְ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות לב) וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת.

וְאִתְּמַר בָּךְ לֵךְ רֵד, הָתָם קָא רָמִיז נְחִיתוּ דִּילָךְ, בְּגָלוּתָא רְבִיעָאָה, לֵךְ:
(Ⅰ)

*****

[114b]  
[...] Abraham (Gen., XII, 1) : “ Va, va (lekh lekha), sors de ton pays. ” La lettre Schin (s) du nom “ Mosché ” (Moïse) désigne les trois premiers exils, ainsi qu’il est écrit (Job, XXXIII, 29) : “ Dieu fait cela (il pardonne) à l’égard de chacun des hommes, jusqu’à trois fois. ” Mais pendant le quatrième exil, la Fille unique de Dieu, ta “ Fiancée ”, tombera, ainsi qu’il est écrit (Amos, V, 2) : “ La Vierge d’Israël est tombée, et elle ne se relèvera plus. ” Cependant, dès que tu descendras, grâce à toi Israël se relèvera. Voilà, Pasteur Fidéle, l’objet perdu que le Saint, béni soit-il, te rendra. Ce n’est pas en vain que la Loi a été révélée à toi plus qu’au reste d’Israël. La Loi va au-devant de quiconque la cherche, comme l’eau du puits de Miryam, qui montait au-devant de quiconque voulait en puiser. La Loi est comparée (Nomb., XXI, 16) à l’eau d’une source inépuisable ; il y en a pour tous les peuples du monde ; et même les nuages s’y alimentent, sans que le puits diminue d’une goutte d’eau.
Le Saint, béni soit-il, te rendra aussi la chose qui t’a été volée : ta verge ; car les paroles (II Rois, XXIII, 21) : “ Et il vola la lance de l’Égyptien ” se rapportent à toi, qui es appelé “ Égyptien ” (Ex., II, 19). Mais, dans l’exil même, le Saint, béni soit-il, t’accordera un lieu de refuge pour t’y mettre à l’abri de tes persécuteurs. Il y a un commandement (94) concernant les villes de refuge. Toi aussi tu as besoin d’un lieu de refuge, pour avoir tué un Égyptien (Ex., II, 12). Cet Égyptien était en réalité le serpent primitif ; pendant que celui-ci était entouré de toutes ses légions de démons, tu l’as tué avant l’heure fixée par le ciel. Tu n’as pas eu peur de t’exposer aux poursuites de ses femmes, qui sont : Na’âmé, Agrath et Lilith la noire. Voilà pourquoi tu as besoin d’un lieu de refuge. Et ce lieu de refuge c’est la pénitence ; car tu es le fils de “ Jah ”, le fils du Père et de la Mère. Après avoir fait pénitence, tu es arrivé au degré de Binâ. Les trois premières lettres du nom sacré : Yod, Hé et Vav, constituent l’Arbre de Vie.
C’est pourquoi tu as mérité la lettre Hé qui symbolise la pénitence. Et comme ton intention était de faire remonter la lettre Hé de l’exil et de la rendre à ton Maître en l’ajoutant aux trois premières, et non pour être récompensé, Dieu plaça son Nom en toi. Et la Cause de toutes les causes s’est révélée à toi par les quatre lettres du Tétragramme. Toi, tu as voulu faire une grâce (Hésed) à la Schekhina. Dieu t’a fait connaître le degré de “ Hésed ”. Tu observais tous les commandements négatifs et tu surmontais le mauvais penchant ; tu as voulu asservir Samaël et sa compagne, la mauvaise esclave et tous ses chefs ; c’est pourquoi le Saint, béni soit-il, t’a fait connaître le degré de “ Gueboura ”, afin qu’ils tremblent devant toi et restent enchaînés par ton pouvoir. Comme tu as fait pénitence, Dieu t’a fait connaître le dégré de “ Binâ ”. Ces trois correspondent aux lettres Yod, Hé, Vav du Nom sacré. Et comme ta pensée était bonne, le nom ineffable repose sur toi. Avant de faire pénitence, tu étais au degré de l’Arbre du Bien et du Mal ; tu étais appelé “ Serviteur ” ou “ Adolescent ”, comme dit l’Écriture (Ex., II, 6) : “ Un adolescent pleurait. ” Tu es appelé “ Serviteur fidèle ”, comme il est écrit (Nomb, XII, 7) : “ Mon serviteur Moïse, fidèle dans ma maison... ” C’est le “ Mal ” associé au “ Serviteur ”, qui fut la cause du péché commis par toi près du Rocher avec la verge (matah). [...]

כְּגוֹן (בראשית י״ב:א׳) לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וְגוֹ'. הָכָא ש, (איוב ל״ג:כ״ט) הֵן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלֹשׁ עִם גָּבֶר. הָכָא קָא רָמִיז לֶךְ, לְךָ ג' זִמְנִין (בגלגולא) בְּגָלוּתָא. רְבִיעָאָה רֵד, בְּגִין בַּת יְחִידָה, כַּלָּה דִּילָךְ, דְּנַפְלַה. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (עמוס ה׳:ב׳) נָפְלָה לא תוֹסִיף קוּם. וּמִיַּד דְּאַנְתְּ נָחִית בְּגִינֵיהּ, תָּקוּם עֲלָךְ וְהַאי (איהו השבת אבדה, והאי אורייתא דאתגליא על ידך האי) אִיהוּ הֲשָׁבַת אֲבֵדָה דִּילָךְ, דְּלָאו לְמַגָּנָא אִתְגַּלְיָא לָךְ אוֹרַיְיתָא, יַתִּיר מִכָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִסְתַּלָּקַת לְגַבָּךְ, כְּמַיָּא דִּבְאֵר דְּאִסְתַּלָּקוּ לְגַבָּךְ, וְלָא לַאֲבָהָן, וְלָא לְבַר נָשׁ, דְּהָא בְּאֵר מַכֶּרֶת אֲדוֹנֶיהָ. וְאוֹרַיְיתָא דָּא, אִתְּמַר עָלָהּ, (במדבר כ״א:ט״ז) וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִיא הַבְּאֵר וְגוֹ'. הַבְּאֵר הִיא מַלְיָא, וְלָא נָפְקִין מֵימוֹי לְבַר. וְאִיהוּ בְּאֵר מַיָּא דְּאוֹרַיְיתָא, דְּאַפִּיק כָּל מַיִין, וְכָל מַיִין דְּעָלְמָא עָאלִין בֵּיהּ, וְלָא נָפְקִין מֵימוֹי לְבַר.

וְאִיהוּ בְּאֵר דְּאֲפִילּוּ כָּל בְּנֵי עָלְמָא שָׁאֲבִין מִנֵּיהּ מַיָּא, וַאֲפִילּוּ כָּל עֲנָנֵי עָלְמָא, לָא חֲסֵרִין מִנֵּיהּ, אֲפִילּוּ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה. בְּגִין דִּבְאֵר דָּא, לֵית לֵיהּ סוֹף, יַתִּיר עָמוֹק הוּא מִדְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִתְּמַר בָּהּ (איוב י״א:ט׳) וּרְחָבָה מִנִּי יָם. וּבְכַד דִּילֵיהּ, מַאן דְּשָׁאֲבֵי מִנֵּיהּ מַיָּא, אִיהוּ בָּלַע (ס''א כל מימין וכל חכמתין) כָּל חָכְמָתִין דְּעָלְמָא, כָּל שֶׁכֵּן בְּאֵר עַצְמוֹ.

וְכֵן עָתִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאָהַדְרָא לָךְ גֶּזֶל דִּילָךְ, דְּאִיהוּ מַטֶּה, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ (שמואל ב כ״ג:כ״א) וַיִּגְזוֹל אֶת הַחֲנִית מִיַּד הַמִּצְרִי, דְּעָלָךְ אִתְּמַר אִישׁ מִצְרִי. וּבְגָלוּתָא דִּילָךְ וּבְגִלְגּוּלָא דִּילָךְ, יַפְרִישׁ לָךְ עָרֵי מִקְלָט, לְשֵׁזָבָא, מִכַּמָּה דְּרַדְפִין אֲבַתְרָךְ, דְּלֵית לְהוֹן סוֹף.

וְהַאי אִיהוּ פִּקּוּדָא, (מב) (חדא) לְהַפְרִישׁ עָרֵי מִקְלָט, לְמַאן דְּקָטַל, בְּגִין הַהוּא מִצְרִי דְּקָטַלַת בְּמִצְרַיִם, דְּתַּמָּן הֲוָה נָחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי וְכָל מַשִּׁרְיָיתֵיהּ, דַּהֲווֹ סָחֲרִין לֵיהּ, וְקָטְלַת לֵיהּ בְּלָא זִמְנֵיהּ, וְלָא דָּחַלְתָּ מֵרוֹדְפִין דִּילֵיהּ, דִּבְכַמָּה אַתְרִין רָדְפוּ אֲבָתְרָךְ, כַּמָּה נָשִׁין בְּנַעֲרוּתָךְ, דְּאִינּוּן נַעֲמָ''ה אַגְרַ''ת לִילִי''ת אוּכָמָא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב לָךְ עָרֵי מִקְלָט, לְאִשְׁתְּזָבָא מִנְּהוֹן, וְאִינּוּן שַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה.

בְּגִין דְּאַתְּ בֵּן יָהּ, בְּרָא דְּאַבָּא וּדְאִמָא. בָּתַר דְּהַדְרַת בְּהֵ''א בְּתִיוּבְתָּא, אִסְתְּלַּקְתּ בַּבִּינָה, יה''ו, אִילָנָא דְּחַיֵּי, וּבְגִינָהּ אַתְּ זָכֵי לְאָת ה', בְּגִין דְּאַעִילַת גַּרְמָךְ אֲבַתְרָהָא, בְּתִיוּבְתָּא לְאָהַדְרָא לָהּ לְמָרָךְ, וּלְסַלְּקָא לָהּ מִגָּלוּתָא, וְלָא לְקַבְּלָא אַנְתְּ אַגְרָא.

וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, שַׁוֵּי שְׁמֵיהּ בָּךְ, וּבְגִין דְּמַחֲשָׁבָה דִּילָךְ הֲוַת לְעִלַּת הָעִלּוֹת, שַׁוִּי בָּךְ מַחֲשַׁבְתֵּיהּ, דְּאִיהִי יוּ''ד הֵ''א וָא''ו הֵ''א. וְעִלַּת הָעִלּוֹת, אִיהוּ מְיַחֵד אִלֵּין אַתְוָון בָּךְ, לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא לֵיהּ בְּאִלֵּין אַתְוָון.

וּבְגִין דְּאַתְּ הֲוֵית גּוֹמֵל חֶסֶד עִם שְׁכִינְתָּא, דְּכָל פִּקּוּדִין דִּילָךְ לְקַיְּימָא, אֵיזֶהוּ חָסִיד הַמִּתְחַסֵּד עִם קוֹנוֹ. יָהַב לָךְ מִדַּת חֶסֶד. וּבְגִין דְּנָטַרְתָּ פִּקּוּדִין דְּלָא תַּעֲשֶׂה, וַהֲוָה לָךְ לְאִתְגַּבְּרָא עַל יִצְרָךְ, לְמִקְשָׁר לֵיהּ תְּחוֹת יְדָךְ, וְלָא אִשְׁתַּדְּלַת בְּהַאי פִּקּוּדָא, אֶלָּא לְקַשְּׁרָא סָמָאֵ''ל תְּחוֹת יְדָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּבַת זוּגֵיהּ דְּאִיהִי שִׁפְחָתָא בִּישָׁא, תְּחוֹת יַד גְּבִירְתָּא. לוֹן וּלְכָל מְמָנָן וּלְכָל מַשְׁרְיָין דִּלְהוֹן. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב לָךְ, מִדַּת גְּבוּרָה דִּילֵיהּ, לְמֶהוֵי בִּסְיַּעְתָּךְ דְּיִתְחַלְחַלוּן וִידַחֲלוּן מִינָךְ, סָמָאֵ''ל וּבַת זוּגֵיהּ, וְכָל מְמָנָן וּמַשְׁרְיָין דִּלְהוֹן, וִיהוֹן קְשׁוּרִים בְּשַׁלְשְׁלָאֵי תְּחוֹת יְדָךְ.

וּבְגִין דְּהַדְרַת בְּתִיוּבְתָּא, בְּאוֹת בְּרִית, נָחִית בִּינָה יה''ו, לְאִתְחַבְּרָא בְּצַדִיק. בְּגִינָךְ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב לָךְ אוֹת בְּרִית צַדִּיק דִּילֵיהּ. וּבְגִין דְּמַחֲשָׁבָה טוֹבָה עָבַדְתְּ כֹּלָּא, הָכִי נָחִית שְׁמָא מְפֹרָשׁ (דמרך) עָלָךְ, וּמִתַּמָּן, (נ''א רשומא דנחית) נָחִית עָלָךְ.

וּבְגִין דְּאַנְתְּ תִּשְׁתָּדֵּל בְּכָל יוֹמָא, בִּתְרֵין שִׂפְוָון דִּילָךְ בִּצְלוֹתָא, לְשַׁבְּחָא לְמָרָךְ, בַּאֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח, בִּתְרֵין שִׂפְוָון דִּילָךְ. בִּנְבִיאִים וּבַכְתוּבִים. וּבְכָל מִינֵי זֵמֶר וְנִגּוּן בִּצְלוֹתָא. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָחִית לוֹן בְּשִׁפְוָון דִּילָךְ. כָּל שֶׁכֵּן דַּרְגָּא דִּילָךְ, עַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא, וּבֵיהּ אִשְׁתַּדְּלַת בְּכָל יוֹמִין דִּילָךְ בִּקְשׁוֹט, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהֲבֵיהּ לָךְ, לְסַלְּקָא לָךְ בֵּיהּ, בְּתוֹרַת אֱמֶת, כְּלִילָא מִכָּל מִדּוֹת וְאַתְוָון. בִּשְׁמָא מְפֹרָשׁ, בְּד' אַתְוָון.

דְּקֹדֶם דְּחָזַרְתְּ בְּתִיוּבְתָּא
(Ⅰ)

*****

[115a]  
[...] Cette verge provenait de l’Arbre du Bien et du Mal, de Métatron qui symbolise le Bien et de Samaël qui est le Mal. Maintenant que tu as fait pénitence, tu es attaché à l’ “ Arbre de Vie ” et tu n’es plus le serviteur, mais le fils de Dieu. Et la verge qu’on te remet sera l’Arbre de Vie ; elle sera le symbole du Vav qui est le fils de Yod et de Hé. “ Mat ” désigne également les quarante-neuf genres d’interprétations dont chaque parole de l’Écriture est susceptible (95). Le Vav soutient le Juste. Intercalé entre les lettres Mem et Teth, il forme le mot “ mot ” (chanceler). C’est pour cette raison que David dit (Ps., LV, 23) : “ Il ne laissera point chanceler (mot) le juste. ” Le verset “ Schema ” (Deut., VI, 4) compte quarante-neuf lettres ; et le verset “ Baroukh ”, qu’on récite après, compte six mots, valeur numérique de Vav, symbole du Juste. C’est à cause du méchant Samaël que Moïse n’a pu connaître, comme nous dit la tradition, que quarante-neuf des cinquante portes de l’Intelligence, “ Binâ ”.
Mais après avoir fait pénitence, il atteignit le degré de Vav et il put sauver Israël. C’est alors que s’accomplit le commandement du verset (Deut., XXII, 4) : “ Tu l’aideras à relever (haqem thaqem ymo) ”, et : “ Tu l’aideras (azob tazob ymo). ” “ Haqem ” désigne le Vav d’en haut, le premier Messie. “ Taqem ” désigne le deuxième Vav. “ Ymo ” désigne Moïse, le fils d’Amram, qui a relevé le Hé tombé au cinquième millénaire, après soizante-douze années, valeur numérique des lettres Aïn et Beth renfermées dans le mot “ azob ”. Ce sont également les soixante-douze lettres sacrées renfermées dans le verset : “ Il est parti, il est arrivé et il étendit sa tente. ” Quand le Yod, le Hé et le Vav seront tous trois unis, Dieu fera aussi relever le Hé final du Nom sacré, afin d’accomplir la promesse faite à Israël (Is., LIV, 7) : “ Je vous rassemblerai par une grande miséricorde. ” Tel est aussi le sens des paroles (Deut., XXII, 4) : “ Tu l’aideras à le relever (haqem thaqem ymo) ”. Le mot “ ymo ” doit être interprété : ym ò (avec le Vav). Dieu exhorte Israël de le relever avec le Vav. Qui faut-il relever ? Le Hé final. Le mot qui sert d’appellation à la lettre w se prononce Vav (waw), composé de deux Vav ; le premier de ces Vav désigne le premier Messie ; le deuxième Vav désigne le second Messie (96). “ Ymò ” désigne également le fils d’Amram (Moïse). Après l’avènement des deux Messies, le Hé final sera relevé. Après l’an soixante-douze du cinquième millénaire, le Hé tombera de nouveau. Mais Dieu le relèvera bientôt après. C’est à cette date de soixante-douze que correspondent le mot “ azob ”, et les soixante-douze noms sacrés.
Le commandement d’affranchir l’esclave hébreu mâle ou femelle est exprimé dans le verset suivant : “ Si tu achètes (Ex., XXI, 2) un esclave hébreu ; il te servira durant six ans, et au septième il sortira libre. ” Que signifie cette servitude de six ans ? et que signifie l’achat d’un esclave ? D’après la doctrine ésotérique, Métatron, qui est le serviteur de Dieu, embrasse les six directions célestes (97) auxquelles correspondent les six séries de la Mischna. Le nom de “ Métatron ” est également composé de six lettres. Il convient à l’homme de servir son Maître par ces six pour devenir le serviteur de Dieu. “ ... L’acquisition faite avec son argent (qinian kaspo). ” “ Argent ” désigne Abraham qui correspond à la Séphira “ Hésed ”, d’où émane la Loi. Celui qui s’occupe de la Loi est jugé digne du monde futur appelé aussi “ Qinian Kaspo ” (98), le “ monde qu’on désire ”. Le mot “ qanah ” exprime en effet l’idée de délivrance. L’Écriture (Gen., XIV, 22) dit : “ Le Dieu Très Haut, acheteur (qoneh) du ciel et de la terre... ” Et ailleurs (Prov., IV, 5) : “ Achète (qeneh) Hocmâ, achète (qeneh) Binâ (99)... ” Quand le Maître achète l’homme, Celui-ci sera affranchi. Il y en a qui sont achetés pour six ans, et d’autres qui le sont pour toujours. Quand l’Écriture parle d’une “ servitude pour toujours ”, elle entend par-là une période de [...]

לָא הֲוֵית, אֶלָּא בְּאִילָנָא דְּטוֹב וָרָע, עֶבֶד וְנַעַר הֲוָה שְׁמָךְ בְּקַדְמִיתָא, (שמות ב) וְהִנֵּה נַעַר בּוֹכֶה, עֶבֶד נֶאֱמָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (במדבר יב) לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. וְהַהוּא רַע, שׁוּתָּפָא דְּעֶבֶד, גָּרַם לָךְ לְמֶחטֵי בַּסֶּלַע, בְּגִין דְּמַטֶּה דְּאִתְּמְסַר לָךְ, (נ''א בידך) הֲוָה דְּאִילָנָא דְּטוֹב וָרָע, (תיקונין צ' ע''ב) מְטַטְרוֹ''ן טוֹב. סָמָאֵ''ל רָע.

וּכְעָן, דְּחָזַרְתְּ בְּתִיוּבְתָּא, וְאִתְדַּבְּקַת בְּאִילָנָא דְּחַיֵּי, הָא נַפְקַת מֵעֶבֶד, וְאִתְהָדַרְתְּ בֶּן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּמַטֶּה דְּאִתְמְסָר בִּידָךְ, יְהֵא עֵץ חַיִּים, ו', דְּאִיהוּ בֶּן יָ''הּ, וְתֵיעוּל (ד''א ותיעול) בְּמ''ט אַנְפִּין דִּילָךְ בְּאוֹרַיְיתָא, וְיִתְעֲבֵד מוֹט. וְיִתְקְיָים בָּךְ, (תהלים נה) לא יִתֵּן לְעוֹלָם מוֹט לַצַּדִּיק. מ''ט אַנְפִּין, מ''ט אַתְוָון דִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל, וּבָרוּךְ שֵׁם, שִׁית תֵּיבִין דְּיִחוּדָא עִלָּאָה, ו' עִלָּאָה תִּפְאֶרֶת. שִׁית תֵּיבִין תִּנְיָינִין, דְּבָרוּךְ שֵׁם, ו' תִּנְיָינָא צַדִּיק. מ''ט. בְּאֶמְצָעִיתָא א. וַיִּשָּׂאוּהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם.

בְּלֹא וָא''ו בְּאֶמְצָעִיתָא, אִיהוּ מ''ט. (נ''א בלא א' דאמצעיתא דו''ו) וְצַדִיק מ''ט לִפְנִי רָשָׁע. וּמַאן גָּרַע דָּא. א'. אֶחָד מֵחֲמִשִּׁים. דְּחַמְשִׁין תַּרְעִין אִתְיְהִיבוּ לָךְ, חָסֵר חַד, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, חַמְשִׁים שַׁעֲרֵי בִּינָה נִמְסְרוּ לְמֹשֶׁה, חוּץ מְאֶחָד. וְהַאי אִיהוּ א', דְּחָסֵר מֵחַמְשִׁין, וְאִשְׁתְּאַר מ''ט, וְדָא גָּרִים לָךְ צַדִּיק מ''ט לִפְנֵי רָשָׁע. מַאי רָשָׁע. דָּא סָמָאֵ''ל.

וְהַאי אִיהוּ מ''ט, מִן מַטֶּה דִּילָךְ, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ (שמות יז) וּמַטֵּה הָאֱלהִים בְּיָדִי. (דמטה אחרא אית לך) מַטֵּה דִּילָךְ הוּא מַטֶּה דְּמֹשֶׁה, וּבְגִין דָּא א, דְּאִיהִי בִּינָה, חוֹזְרַת לָךְ, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ בְּמַתְנִיתִין, אָלֶף בִּינָה. דְּחָזְרַת לָךְ בְּתִיוּבְתָּא, וְתֵיעוּל בֵּין וָ''ו, וְאִתְעָבִיד וָא''ו, לְקַיֵּים בָּךְ לְיִשְׂרָאֵל, (ישעיה נד) וּבְרַחֲמִים גְּדוֹלִים אֲקַבְּצֵךְ. (ירמיה ל''א) (ובתחנונים אובילם) מִתַּמָּן וְאֵילָךְ יִתְקַיֵּים בָּךְ, לא יִתֵּן לְעוֹלָם מוֹט לַצַּדִּיק.

בְּהַהוּא זִמְנָא, יִתְקַיְּימוּ בָּךְ תְּרֵין פִּקּוּדִין. חַד, (דברים כ״ב:ד׳) הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ. תִּנְיָינָא, (שמות כ״ג:ה׳) עָזוֹב תַּעֲזוֹב עִמּוֹ. הָקֵם עִם ו' עִלָּאָה, מָשִׁיחַ רִאשׁוֹן. תָּקִים עִם ו' תִּנְיָינָא. עִמּוֹ, דָּא בֶּן עַמְרָם, דִּסְלִיקַת לַבִּינָה דְּאִיהִי א'.

וּלְמַאן הָקֵם תָּקִים. לְאָת ה'. דְּנַפְלַת בְּאָלֶף חֲמִשָׁאָה, בָּתַר ע''ב, כְּמִנְיָן עָזוֹ''ב תַּעֲזוֹב עִמּוֹ. עָזוֹב: ע''ב ז''ו. וְדָא ע''ב שְׁמָהָן, וַיִּסַּע וַיָּבֹא וַיֵּט. דָּא וָא''ו מִן וה''ו, תַּמָּן עֵזֶר, וְלָא קִימָה, וְהַאי אִיהוּ עָזוֹב תַּעֲזוֹב, תַּמָּן (דברים י״א:י״ד) בְּעִתּ''וֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְּגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, דְּאִינּוּן יִשְׂרָאֵל. לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה, (ויקרא י״ט:י׳) לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזוֹב אוֹתָם. הָכָא אוֹלִיפְנָא. פִּקּוּדָא תְּלִיתָאָה.

וְצָרִיךָ לְאַחֲזָרָא עָלַיְיהוּ, דְּהָא מִסִּטְרָא דְּצַדִּיק, עָנִי, עָזוֹב תַּעֲזוֹב, צַדִּיק. עִמּוֹ, דָּא בֶּן עַמְרָם. וְהַאי אִיהוּ לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזוֹב אוֹתָם. גֵּר אַנְתְּ כְּגַוְונָא דְּאִתְּמַר בָּךְ בְּקַדְמִיתָא עַם עָנִי, (שמות יח) גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה.

אֲבָל הֲקָמָה, בְּדַרְגָּא דִּילָךְ, הָקֵם ו' תַּתָּאָה. תָּקִים עִמּוֹ: עִם בֶּן עַמְרָם, בְּדַרְגָּא עִלָּאָה דִּילָךְ, תִּפְאֶרֶת. בְּמ''ה דִּילָךְ, שְׁמָא מְפֹרָשׁ בִּשְׁלִימוּ. בָּתַר ק' ק' דְּהָקֵם תָּקִים, (ובגין דא הקם תקים) אִשְׁתְּאַר תים. מַאי קָא אַחְזֵי. (בראשית כה) יַעֲקֹב אִישׁ תָּם. עִמּוֹ: עִם בֶּן עַמְרָם, יוֹקִים. הָקֵם: צַדִּיק. תָּקִים: תָּם.

פִּקּוּדָא בָּתַר דָּא לִפְדּוֹת עֶבֶד עִבְרִי וְאָמָה הָעִבְרִיָּה, לְיַעֵד אָמָה הָעִבְרִיָּה, לָדוּן בְּקִנְיַן עֶבֶד עִבְרִי, הַעֲנֵק תַּעֲנִיק לוֹ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד. מַאי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד. וּמַאי קִנְיָן דִּילֵיהּ. אֶלָּא בְּסִתְרֵי תּוֹרָה, מְטַטְרוֹ''ן עֶבֶד יְיָ', כָּלִיל שִׁית (צ''ה ע''א) סִטְרִין, כְּחוּשְׁבָּן שִׁית אַתְוָון דִּילֵיהּ, שִׁית סִדְרֵי מִשְׁנָה. וּבְהוֹן אִית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְמִפְלַח לְמָארֵיהּ, לְמֶהֱוֵי לֵיהּ עֶבֶד, (ס''א ממכר) לְמֶעְבָּד קִנְיַן כַּסְפּוֹ, דְּכֶסֶף יְמִינָא, דְּאַבְרָהָם חֶסֶד דַּרְגָּא דִּילֵיהּ, אוֹרַיְיתָא מִתַּמָּן אִתְיְהִיבַת.

וּמַאן דְּאִשְׁתָּדַּל בָּהּ, בְּגִין לְזַכָּאָה (בה) לְעָלְמָא דְּאָתֵי, אִקְרֵי קִנְיַן. כַּסְפּוֹ: עָלְמָא דְּכִסּוּפָא. קִנְיָן: עַל שֵׁם (בראשית י״ד:כ״ב) אֵל עֶלְיוֹן קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרְץ. (משלי ד׳:ה׳) קְנֵה חָכְמָה קְנֵה בִינָה. קָנָה לוֹ ד''ת. רַבּוֹ בָּתַר דְּקָנָה לוֹ, גְּאוּלָה תִּהְיֶה לוֹ. אִית דְּאִיהוּ קָנוּי (ליה) לְעוֹלָם, וְאִית דְּאִיהוּ קָנוּי לֵיהּ שִׁית שְׁנִין. מַאן דְּאִיהוּ קָנוּי לֵיהּ לְעוֹלָם, כְּתִיב בֵּיהּ, וְרָצַע אֲדוֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעוֹלָם. לֵית עוֹלָם, אֶלָּא עוֹלָמוֹ
(Ⅰ)

*****

[115b]  
[...] “ Jobel ”, qui est de cinquante ans, nombre correspondant aux vingt-cinq lettres du “ Schema ” (Deut., VI, 4), récité deux fois par jour, ce qui fait ensemble cinquante, symbolisant les cinquante portes de Binâ. Pour l’esclave, l’Écriture (Ex., XXI, 6) dit : “ Et son maître percera (ratza) son oreille avec le poinçon et il servira toujours. ” Ce verset fait allusion aux phylactères. L’oreille de l’homme est ouverte par la lanière du phylactère (retzia), afin qu’il entende le Schema qui renferme le mystère des cinquante. Par “ servitude ” (abodâ), on entend la prière. “ Servitude de six ans ” correspond donc aux trois premières et aux trois dernières bénédictions de l’ “ Amida ”.
Ces six bénédictions peuvent aussi être récitées par l’officiant aux lieu et place de celui qui ne sait pas prier ; et ce dernier satisfait ainsi au devoir de la prière. Or, le Juste qui vit éternellement est invoqué à l’aide de “ six ”: “ Juste ”, “ Booz ”, “ Rédempteur ”, “ Proche ”, “ Parent ”, et “ Fidèle ”. Heureux l’homme qui connaît (Prov., XXVII, 10) “ le voisin proche, lequel vaut mieux que le frère éloigné ”. C’est la “ Colonne du milieu ”, le “ Fils de Yod ”, Hé, qui est monté au ciel, qui est le degré de Binâ et qui est en même temps le monde de “ Jobel ”, puisqu’il correspond aux cinquante lettres dont il a été question précédemment. En ce monde, l’homme peut trouver sa rédemption dans le Juste, par les “ six ans ” qui désignent les trois premières et les trois dernières bénédictions. Le petit Vav (six) symbolise les six ans de l’esclave. Le monde futur appelé le monde de “ Jobel ” correspond aux cinquante lettres du “ Schema ”. L’officiant ne peut pas réciter le “ Schema ” à la place d’un autre ; mais chacun est obligé de le réciter lui-même dans la langue qu’il sait parler.
De même, dans le monde des “ cinquante ”, on ne trouve pas la rédemption par le secours d’un autre ; mais chacun doit travailler pour soi-même. Voilà pourquoi la tradition dit : Si “ Je ” n’est pas pour moi, “ Qui ” est pour moi. Or “ Qui ” (Mi) désigne le monde de “ Jobel ”. Lorsque les collègues qui accompagnaient la “ Lampe Sainte ” entendirent ces paroles, ils s’écrièrent : O Pasteur Fidèle, c’est la Schekhina, celle d’en haut et celle d’en bas, qui parle par ta bouche. C’est de toi que l’Écriture (Ps., CXLIX, 6) dit : “ Les louanges de Dieu sont dans leur bouche, et les épées à deux tranchants sont dans leurs mains. ” La lettre Yod du Nom sacré correspond au bout de ta langue, le Vav à ta langue, les deux Hé à tes lèvres, et les quatre lettres réunies correspondent à ta puissante pensée qui engendre de si merveilleuses paroles.
C’est à cause de cela que le prophète Élie est retenu au ciel et ne descend pas, parce que, s’il descendait, il t’apporterait de grandes richesses ; or, tu dois rester pauvre, puisque ta pauvreté fait le salut d’Israël. C’est pourquoi le Messie attend que le pauvre arrive, celui dont l’Écriture (Is., LIII, 5) dit : “ Nous sommes guéris par ses meurtrissures. ” Le “ Pasteur Fidèle ” leur répondit : S’il en est ainsi, allons le délier de son serment, afin qu’il descende ; car il m’est plus cher que tous les trésors du monde. Je le délie de son serment ; et si ma parole seule ne suffit pas, unissons-nous et délions-le ensemble, afin qu’il vienne près de moi.
La “ Lampe Sainte ” objecta : “ Serment de Dieu ” désigne la Schekhina, Fille unique de Dieu et ce n’est pas pour rien que la Loi veut que ce soient trois docteurs qui délient d’un serment. Or, le Schin de “ schabbath ” (s) symbolise les trois branches des Patriarches ; les deux autres lettres “ bath ” (tb) désignent la Fille unique qui s’attache à eux ; c’est pourquoi il faut trois docteurs pour délier le serment. Le serment n’est valable que lorsqu’il a pour objet une chose palpable, tandis qu’un vœu est valable alors même qu’il a pour objet une chose impalpable et indéterminée, ainsi que la Mischna l’a expliqué. Celui qui jure, c’est comme s’il jure par le Roi, et celui qui fait un vœu, c’est comme s’il fait un vœu sur la vie du Roi. Le “ Pasteur Fidèle ” répondit : Maîtres, je sais bien que vous connaissez la loi relative au déliement du serment ; mais je veux vous en apprendre la raison d’après la doctrine ésotérique. Ainsi, Celui qui renouvelle chaque jour l’œuvre de la création (Dieu), vous fera bientôt entendre des nouvelles. Bien que l’Ecclésiaste ‘Ecclés., I, 9) ait dit : “ Rien n’est nouveau sous le soleil ”, il y a pourtant du nouveau dans le monde qui est au-dessus du soleil. Je veux vous enseigner le mystère de la Loi. Quoique tout ce qui est ici-bas corresponde à tout ce qui est en haut, et que la lumière jalllisse de l’obscurité, le monde futur qui vient de Binâ est au-dessus du soleil et ne ressemble à rien ici-bas ; car il est la Colonne du milieu. Le serment est l’image de ce bas monde, qui ne subsiste que grâce au fondement, ainsi qu’il est écrit (Prov., X, 25) : “ Et le Juste est le fondement du monde. ” Or [...]

שֶׁל יוֹבֵל, דְּאִינּוּן חַמְשִׁין. וְדָא קְרִיאַת שְׁמַע, דְּתַמָּן כ''ה כ''ה אַתְוָון, עַרְבִית וְשַׁחֲרִית. נ' תַּרְעִין דְּבִינָה.

בָּתַר דִּמְיַחֵד בְּהוֹן בַּר נָשׁ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּאִיהוּ עֶבֶד דִּילֵיהּ, בְּעוֹל תְּפִלִּין עַל רֵישֵׁיהּ. וְאֹזֶּן דִּילֵיהּ רְצִיעָא פְּתִיחָא לְמִשְׁמַע קְרִיאַת שְׁמַע, דִּשְׁמַע, בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ, דְּהַיְינוּ מַשְׁמָעוּת.

דְּמַאן דְּפִדְיוֹן דִּילֵיהּ תְּלוּיָה בִּקְרִיאַת שְׁמַע, דְּאִיהוּ רָזָא דְּחַמְשִׁין, לֵית לֵיהּ פִּדְיוֹן עַל יַד אַחֲרָא בְּגִלְגּוּלָא, דִּמְרוּצָע הוּא לְמָארֵיהּ, הָכָא לָא אִתְּמַר (ויקרא כ״ה:מ״ט) אוֹ דוֹדוֹ אוֹ בֶן דוֹדוֹ יִגְאָלֶנּוּ. דְּבִצְלוֹתָא דְּבַר נָשׁ, אִיהוּ כְּעֶבֶד, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד. וְאֵין עֲבוֹדָה, אֶלָּא תְּפִלָּה. שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד: ג' רִאשׁוֹנוֹת, וְג' אַחֲרוֹנוֹת דְּשְׁלִיחַ צִבּוּר אַפִּיק לֵיהּ לְבַר נָשׁ יְדֵי חוֹבָתוֹ, לְמַאן דְּלָא יָדַע לְצַלָּאָה בְּהוּ דְּצַדִּיק חַי עָלְמָא, אִתְקְרֵי בְּהוּ, עַל שְׁמֵיהּ. בֹּעַז, צַדִּיק, גּוֹאֵל, קָרוֹב, וְנֶאֱמָן. (נ''א ותמן) (תהילים קמ״ה:י״ח) קָרוֹב יְיָ' לְכָל קוֹרְאָיו. וְטָב לֵיהּ לְבַר נָשׁ, (משלי כ״ז:י׳) שָׁכֵּן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק, דְּהַיְינוּ עַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא, דְּאִיהוּ בֶּן יָהּ, דְּאִסְתַּלָּק לְעֵילָּא דְּאִיהוּ בִּינָה, דְּעוֹלָם דָּא, עוֹלָמוֹ שֶׁל יוֹבֵל, דְּאִיהוּ חַמְשִׁין אַתְוָון דְּיִחוּדָא. דְּבְעָלְמָא דֵּין, יָכִיל בַּר נָשׁ, לְמֶהוֵי לֵיהּ פִּדְיוֹן בְּצַדִיק, ו' שְׁנִין דְּכָלִיל תְּלַת קַדְמָאִין, וּתְלַת בַּתְרָאִין דִּצְלוֹתָא. ו' זְעִירָא, אִינּוּן (נ''א איהו) שִׁית שְׁנִין יַעֲבוֹד.

אֲבָל בְּעָלְמָא דְּאָתֵי, דְּאִיהוּ עוֹלָמוֹ שֶׁל יוֹבֵל, דְּתַּמָּן נ' אַתְוָון דִּקְרִיאַת שְׁמַע, לֵית שְׁלִיחַ צִבּוּר אַפִּיק לֵיהּ מֵחוֹבָה. בְּגִין דְּלֵית לֵיהּ פִּדְיוֹן עַל יְדֵי אֲחֵרִים. וּבְגִין דָּא שְׁמַע, בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ. וּבְגִין דָּא קָא רָמִיז, אִם אֵין אֲנִי לִי מִי לִי. מִ''י: וַדַּאי עוֹלָמוֹ שֶׁל יוֹבֵל.

מִיַּד דְּשָׁמְעוּ מִלִּין אִלֵּין, מָארֵי מְתִיבְתָּאן דַּהֲווֹ נַחְתֵּי עִם בּוּצִינָא קַדִּישָׁא, פָּתְחוּ וְאָמְרוּ, רַעְיָא מְהֵימָנָא, פִּי שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה וְתַתָּאָה, דִּבְתַרְוַויְיהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא פֶּה אֵל פֶּה מַלִּיל עִמָּךְ בִּקְרִיאַת שְׁמַע, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ, (תהילים קמ״ט:ו׳) רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם. דְּהָא וַדַּאי, י', רֵישָׁא דְּחַרְבָּא, דְּאַסְחַר שָׂפָה דִּילָךְ. ו', לִישָׁנָא דְּחַרְבָּא דִּילָךְ. ה', ה', תְּרֵין פִּיפִיּוֹת, בִּתְרֵין שִׂפְוָון דִּילָךְ. וְהָא וַדַּאי, שְׁמָא דְּמָרָךְ, מְמַלֵּל בְּפוּמָךְ. יוּ''ד הֵ''א וָא''ו הֵ''א, אִיהוּ בְּמַחֲשַׁבְתָּךְ דְּאַפִּיק אִלֵּין חַמְשִׁין מִפּוּמָךְ.

בְּוַדַּאי, בְּגִין מִלִּין אִלֵּין, אֵלִיָּהוּ אִתְעַכָּב לְעֵילָּא, דְּתָפִיס אִיהוּ. דְּלָא נָחִית לְגַבָּךְ, דְּהָא בְּכַמָּה עֻתְרָא הֲוָה נָחִית לְגַבָּךְ. וְאִיהוּ תָּפִיס לְעֵילָּא, דְּלָא נָחִית לְגַבָּךְ. בְּגִין דַּעֲנִיּוּתָא דִּילָךְ, אִיהוּ פָּרוֹקָא לְיִשְׂרָאֵל. וּבְגִין דָּא מָשִׁיחַ אָמַר, עַד דְּיֵיתֵי עָנִי, וְהַאי אִיהוּ דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ג:ה׳) וּבַחֲבוּרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ.

אָמַר לוֹן, אִי הָכִי, נַעְבִּד לֵיהּ הַתָּרָה, וִיהֵא נָחִית לְגַבָּאי, דְּחָשִׁיב הוּא גַּבָּאי, מִכָּל מָמוֹנָא דְּעָלְמָא. וְהָא אֲנָא מָחִיל וְשָׁרֵי לֵיהּ, וּמַתִּיר לֵיהּ אוֹמָאָה. וְאַתּוּן אוּף הָכִי שָׁרוּ לֵיהּ וְאִי צָרִיךְ הַתָּרָה יַתִּיר, נִשְׁתַּדֵּל בַּהַתָּרָתֵיהּ, דִּיהֵא נָחִית גַּבָּאי.

אָמַר לֵיהּ בּוּצִינָא קַדִּישָׁא, שְׁבוּעַת יְיָ', אִיהִי שְׁכִינְתָּא, בַּת יְחִידָה. וְלָא לְמַגָּנָא תַּקִּינוּ תְּלַת בְּנִי נָשָׁא, לְמִפְטַר לֵיהּ. אֶלָּא, ש' דְּשַׁבָּת, תְּלַת עַנְפֵי אֲבָהָן, בַּת יְחִידָה. שְׁבוּעָה. דְּאִשְׁתְּתָּפַת (ס''א בה כורסיא ודאי) בְּהוּ.

בְּוַדַּאי, שְׁבוּעָה לָא חָלָה אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ. נֵדֶר חָל, אֲפִילּוּ עַל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ. וְהָא אוּקְמוּהָ בְּמַתְנִיתִין. וְלא עוֹד, אֶלָּא יַתִּיר אָמְרוּ, נְדָרִים עַל גַּבֵּי שְׁבוּעוֹת עוֹלִין, וְכָל הַנִּשְׁבַּע כְּאִלּוּ נִשְׁבַּע בַּמֶּלֶךְ עַצְמוֹ. וְכָל הַנּוֹדֶר, כְּאִילּוּ נוֹדֵר בְּחַיֵּי הַמֶּלֶךְ.

אָמַר לוֹן רַעְיָא מְהֵימְנָא, מָארֵי דִּמְתִיבְתָאן, יְדַעְנָא בְּכוּ, דְּאַתּוּן יַדְעִין, אֲבָל הַהוּא דִּמְחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, יְחַדֵּשׁ לוֹן חִדוּשִׁין, דְּהָא וַדַּאי אָמַר קֹהֶלֶת, (קהלת א׳:ט׳) אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, אֲבָל לְמַעְלָה מִן הַשֶּׁמֶשׁ, יֵשׁ לוֹ. וּבְסִתְרֵי תּוֹרָה אֲנָא בָּעֵינָא לְמֵימַר, (תהלים פד) שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן יְיָ' אֱלֹהִים צְבָאוֹת, בְּעָלְמָא דִּילֵיהּ, וְלָא בְּעָלְמָא דְּהֶדְיוֹט, אַף עַל גַּב דְּזֶה לְעוּמַת זֶה עָשָׂה הָאֱלהִים, מִגּוֹ חֲשׁוֹכָא, נָפִיק נְהוֹרָא.

וּבְוַדַּאי עָלְמָא דְּאָתֵי, בִּינָה, אִיהִי לְמַעְלָה מֵהַשֶּׁמֶשׁ, דְּאִיהוּ עַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא. נְדָרִים מִתַּמָּן, עַל גַּבֵּי שְׁבוּעָה עוֹלִים, וְחָלִין עַל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ, בְּגִין דִּשְׁבוּעָה אִיהוּ עָלְמָא דֵּין, דְּלֵית לֵיהּ קִיּוּמָא, אֶלָּא עַל יְסוֹד, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי י׳:כ״ה) וְצַדִיק יְסוֹד עוֹלָם.
(Ⅰ)

*****

[116a]  
[...] il (Booz) a juré par cette colonne, qui constitue le fondement, ainsi qu’il est écrit (Ruth, III, 13) : “ Je jure par le Seigneur que tu resteras couchée avec moi jusqu’au matin. ” Nous (100) savons également que la Schekhina d’en bas a choisi sa demeure près du mur occidental du temple à Jérusalem, parce que c’est ce mur vers lequel tous les yeux se tournent. De là le nom de “ cothel ” (mur), composé de “ co ” et “ thel ” “ Co ”, dont la valeur numérique est de vingt-six, est égale à celle du Nom sacré Jéhovah ; et “ thel ”, qui signifie “ un monceau de pierres ”, symbolise la Schekhina, ainsi qu’il est écrit (Cant., V, 11) : “ Ses cheveux (ke-boutzothav) sont comme un régime de palmier (thalthalim), noirs comme le corbeau. ” Et on dit que ce verset signifie que, sur chaque point (kotz) de la Loi, il y a des monceaux (thel) d’explications. Le Daleth du mot “ ehad ” (Deut., VI, 4) est surmonté d’un trait (kotz) ; c’est la colline (thel) vers laquelle tout le monde se tourne ; c’est le trait qui unit le Daleth avec Aleph et Heth pour former “ ehad ”.
Et la paraphrase chaldaïque traduit le verset (I Chro., XXX) : “ ... Car tout ce qui est dans le ciel et la terre ” par : qui “ unit ” le ciel et la terre. Voilà pourquoi les Maîtres ont dit dans le traité Haguiga : Sur quoi le monde est-il basé ? Sur une Colonne qui porte le nom de “ Juste ”, ainsi qu’il est écrit (Prov., X, 25) : “ Et le Juste est le fondement du monde. ” Qui est cette colonne ? C’est le serment de l’Alliance, ainsi qu’il est écrit (Prov., X, 25) : “ Sans mon alliance il n’y aurait ni jour ni nuit, ni ciel ni terre. ” Les deux premières lettres du mot “ ehad ” symbolisent le ciel ; le Daleth symbolise la terre. Comme c’est à cause du serment fait à Noé que le monde subsiste, quiconque fait un faux serment est aussi coupable que s’il eut détruit le ciel et la terre, remplacé “ Ehad ” (le règne de Dieu) par “ Aher ” (règne de Samaël), la vérité par le mensonge, et comme s’il avait jeté du ciel sur la terre la beauté d’Israël. ” Qui est-ce que l’Écriture (Lament., II, 1) désigne par la “ beauté d’Israël ”? C’est la Schekhina qui ne se sépare jamais d’Israël, même lorsqu’il tombe à terre.
D’où savons-nous que la “ Vérité ” est également tombée avec la Schekhina ? Du verset suivant (Dan., VIII, 12) : “ Et la vérité sera jetée sur la terre. ” Mais celui qui prête un serment véridique, relève la vérité, ainsi qu’il est écrit (Ps., LXXXV, 12) : “ La vérité sort de la terre (101) ”. C’est la Vérité qui forme la Colonne du milieu par laquelle l’édifice subsiste, ainsi qu’il est écrit : “ Bara Elohim eth ”, Dieu créa “ Eth ”. Or la finale d’Élohim forme avec “ Eth ” le mot “ Emeth ” (vérité). C’est la Vérité qui est la base du monde. C’est pourquoi le serment ne s’applique qu’à une chose palpable, tandis que le vœu s’applique même aux idées, parce qu’il est l’image du monde futur qui n’a pas de base concrète symbole de la procréation. C’est pour cette raison qu’au jour du “ Grand Pardon ”, qui est l’image du monde futur, on commence par la prière “ Col Nidré ” (tous les vœux) et qu’il est défendu d’avoir des relations conjugales.
Dans le monde futur, l’Alliance est remplacée par la lettre Yod, couronne de la Loi, ainsi que les rabbins l’ont dit : Dans le monde futur il n’y a ni boire, ni manger, ni relations conjugales ; mais les justes restent avec leur couronne sur la tête et contemplent la beauté de la Schekhina. Mais ici-bas il est défendu de se servir de la “ couronne ”, comme disent les rabbins : Celui qui se sert de la couronne disparaîtra. Les voyelles des lettres, les points-voyelles, sont les serviteurs des lettres, et, partant, l’image de ce bas monde, tandis que les déliés (102) des lettres sont l’image du monde d’en haut. Voilà pourquoi, dans les Pentateuques, on ne fait figurer que les déliés, mais non pas les points-voyelles. C’est pour la même raison que, pour exprimer la défense de se faire servir par un docteur de la Loi, les Maîtres se sont servis de l’expression : “ Périsse l’homme qui se sert d’un délié ”, mais ils n’ont pas dit : “ ... Qui se sert d’un point-voyelle. ” Tous les Maîtres présents vinrent alors se prosterner devant le “ Pasteur Fidèle ” en s’écriant : En vérité, c’est le Saint, béni soit-il, lui-même qui parle par ta bouche ; car, hors de toi, il n’y a point de mortel au monde qui puisse parler ainsi.
C’est de toi que Dieu a dit (Nomb., XII, 8) : “ Je lui parle bouche à bouche. ” Prie le Saint, béni soit-il, qu’il t’envoie Élie chargé de trésors de la Loi. O “ Pasteur Fidèle ”, serviteur fidèle, c’est de toi que l’Écriture (Deut., XV, 14) dit : “ Charge-le (le serviteur) de quelque chose de tes troupeaux, de ta grange (mi-iqbekh) et de ton pressoir. ” “ Charge le ”, c’est-à-dire : Charge les enfants des paroles sacrées de la Loi appelée “ grange ”. “ Et de ton pressoir ” désigne aussi la Loi, ainsi que les rabbins l’ont expliqué ; les lettres du mot “ yeqeb ” (grange) forment les initiales des mots “ ihoud ” (unité), “ kedouscha ” (sainteté) et “ berakha ” (bénédiction). La bénédiction est à la droite du Saint, béni soit-il, la sainteté à gauche et l’unité au milieu. Les initiales du Saint, béni soit-il (hbqh)(103) ont la valeur numérique de yekeb (bqy). “ Baki ” (érudit) est formé des mêmes lettres que yekeb, d’où l’expression “ érudit ” dans la “ halakha ”. Il y a des “ halakhoth ” et des “ halathoth ” ; mais la tienne, Pasteur Fidèle, est celle dont il est dit qu’elle a été révélée à Moïse sur le mont Sinaï par le Saint, béni soit-il. Dieu t’a donné sa Fille, la Schekhina, comme il est dit : “ Beaucoup de filles ont fait fortune (haïl) ”, c’est-à-dire, ont composé des “ halakhoth ”, mais toi tu les as surpassées toutes. ” “ Dieu est avec toi, fort de l’armée (haïl). ” C’est par toi que Dieu a fait élever son édifice. Heureux ton sort ! [...]

וּבֵיהּ אוֹמָאָה, דִּכְתִּיב, (רות ג׳:י״ג) חַי יְיָ' שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר. דִּשְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה, כּוֹתֶל מַעֲרָבִי, דִּיּוּרָא דִּילֵיהּ. עַל שֵׁם דְּאִיהוּ תֵּל שֶׁהַכֹּל פּוֹנִים בּוֹ. כּ''וֹ תֵּ''ל, יְדוָֹ''ד כּ''וֹ, וַדַּאי שְׁכִינְתָּא, אִיהוּ תֵּל דִּילֵיהּ. עַל שֵׁם, (שיר השירים ה׳:י״א) קֶוִצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחוֹרוֹת כָּעוֹרֵב וְאוּקְמוּהָ עַל כָּל קוֹץ וְקוֹץ תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת. (קוץ) ד' מִן אֶחָד, תֵּל שֶׁהַכֹּל פּוֹנִים בּוֹ. וְהַאי קוֹץ, הוּא אָחִיד בֵּין א''ח, וּבֵין ד', הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברי הימים א כ״ט:י״א) כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, וְתִרְגֵם יְהוֹנָתָן, דְּאָחִיד בִּשְׁמַיָּא וּבְאַרְעָא.

וְעָלֵיהּ אוּקְמוּהָ מִכָּל מָקוֹם בְּחֲגִיגָה, עַל מַה הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל עַמּוּד אֶחָד שֶׁשְּׁמוֹ צַדִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר וְצַדִיק יְסוֹד עוֹלָם. וּבְוַדַּאי אִיהוּ בְּרִית דִּשְׁבוּעָה, דְּעָלֵיהּ קַיְימִין א''ח ד', דְּאִינּוּן שְׁמַיָּא וְאַרְעָא, דִּכְתִּיב, (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וְלַיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי. א''ח שָׁמַיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (מלכים א ח׳:ל״ב) וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם. ד', הָאָרֶץ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו ס״ו:א׳) וְהָאָרֶץ הֲדוֹם רַגְלָי.

וּבְגִין דִּבְרִית אָחִיד בֵּין שְׁמַיָּא וְאַרְעָא, וּבֵיהּ שְׁבוּעָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, חַי יְיָ' שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר. מַאן דְּאוּמֵי בִּשְׁמֵיהּ לְשִׁקְרָא, כְּאִילּוּ הָרַס בִּנְיָינָא דִּשְׁמַיָּא וְאַרְעָא, וְאַהְדָּר עָלְמָא לְתֹהוּ וָבֹהוּ. דְּאִי בַּר נָשׁ יַעְדֵי קוֹצָא דְּד' מִן אֶחָד יִשְׁתְּאַר אַחֵר, סָמָאֵל בְּאַתְרֵיהּ שֶׁקֶר. וּכְאִלּוּ הַהוּא בַּר נָשׁ בָּנֵי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא עַל שֶׁקֶר. וְקוּשְׁטָא קָאֵי, שִׁקְרָא לָא קָאֵי. הָרַס בִּנְיָינָא, וְנָפְלוּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא.

וְהַאי אִיהוּ כְּאִילּוּ הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל. דְּמַאן יָהִיב אֶרֶץ בַּשָּׁמַיִם, דְּקָאָמַר (איכה ב׳:א׳) הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ. אֶלָּא וַדַּאי דָּא שְׁכִינְתָּא, וְתִפְאֶרֶת עִמָּהּ, דְּלָא אִתְפְּרַשׁ מִינָהּ בִּנְפִילוּ דִּילָהּ, לְקַיֵּים בָּהּ (ישעיהו מ״ב:ח׳) אֲנִי יְיָ' הוּא שְׁמִי וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לא אֶתֵּן. וּמְנָלָן דֶּאֱמֶת נָפַל עִמָּהּ, דִּכְתִּיב, (דניאל ח׳:י״ב) וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה. וּמַאן דְּאוֹמֵי קוּשְׁטָא, הוּא מְקַיֵּים (תהלים פה) אֱ''מֶת מֵ''אֶרֶץ תִּ''צְמָח, דְּאִיהוּ עַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא, דְּבֵיהּ אִיהוּ קַיְּימָא בִּנְיָינָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב בָּרָ''א אֱלֹהִי''ם אֵ''ת, וּלְבָתַר הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וּבְגִין דִּשְׁבוּעָה, אִיהוּ בִּנְיָינָא דְּעָלְמָא דָּא, לֵית לֵיהּ קִיּוּמָא בְּלֹא יְסוֹד, דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ. נֶדֶר, דְּאִיהוּ עָלְמָא דְּאָתֵי, עַל גַּבֵּי שְׁבוּעָה סְלִיקַת, וְאִיהִי חָלָה עַל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ, דְּלָא צְרִיכָה יְסוֹד לְקַיְּימָא עָלֵיהּ, דְּאִיהוּ בְּרִית, דְּבֵיהּ תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. וּבְגִין דָּא, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, עָלְמָא דְּאָתֵי, דְּבֵיהּ תַּקִּינוּ כָּל נִדְרֵי, אָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה.

תַּמָּן אוֹת בְּרִית, י' אִיהִי תָּגָא עַל סֵפֶר תּוֹרָה צַדִּיק, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ הָעוֹלָם הַבָּא, אֵין בּוֹ, לֹא אֲכִילָה, וְלֹא שְׁתִיָּה, וְלא תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, אֶלָּא צַדִּיקִים יוֹשְׁבִים וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם.

וּבְגִין דְּלֵית (ס''א דאית) שִׁמּוּשׁ בְּעָלְמָא דֵּין בְּתָגָא, אוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, כָּל הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּתָגָא חֲלָף. דְּתָגָא לְתַתָּא, בְּעָלְמָא דֵּין אִיהִי. נְקוּדָה שִׁמּוּשָׁא דְּאַתְוָון. אֲבָל בְּעָלְמָא דְּאָתֵי, לֵית שִׁמּוּשָׁא בְּאַתְוָון, וּבְגִין דָּא סֵפֶר תּוֹרָה לֵית בֵּיהּ נְקוּדָה בְּאַתווֹי, אֶלָּא תָּגָא, וּבְגִין דָּא, מַאן דְּמִשְׁתַּמֵּשׁ בְּסֵפֶר תּוֹרָה חֲלָף. וְהָכִי, מַאן דְּמִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמִי שֶׁשּׁוֹנֶה הֲלָכוֹת, עָלֵיהּ אוּקְמוּהָ רַבָּנָן, דְּאִשְׁתַּמַּשׁ בְּתָגָא חֲלָף.

אָתוּ כֻּלְּהוּ מָארֵי מְתִיבְתָּאן, וְאִשְׁתְּטָחוּ קָמֵיהּ, וְאָמְרוּ וַדַּאי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַלִּיל בְּפוּמָךְ, וְלֵיהּ אֲנָן סַגְדִּין. וַאֲנָן אִשְׁתְּמוֹדְעִין בְּמִלִּין אִלֵּין, דְּלֵית יְלוּד אִשָּׁה אַחֲרָא בַּר מִינָךְ, יָכִיל לְמַלְּלָא לוֹן. וַדַּאי מִלִּין אִלֵּין, קָא סָהֲדִין בָּךְ, דְּאַנְתְּ הוּא דְּאִתְּמַר בֵּיהּ, (במדבר י״ב:ח׳) פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֵּר בּוֹ. לֵית לְעַכְּבָא לְאֵלִיָּהוּ גַּבָּךְ, אֶלָּא לְפַיְּיסָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְנַחְתָּא לֵיהּ לְגַבָּךְ, מַלְיָא עוּתְרָא, מַלְיָיא סְגוּלוֹת לְגַבָּךְ.

רַעְיָא מְהֵימָנָא, עֶבֶד נְאֱמָן, לְגַבָּךְ עֶבֶד עִבְרִי, (דברים ט״ו:י״ד) הַעֲנֵק תַּעֲנִיק לוֹ. הַעֲנֵק לֵיהּ, תַּעֲנִיק לִבְנוֹי, בְּמִלִּין גְּנִיזִין אִלֵּין. (דברים ט״ו:י״ד) וּמִגָּרְנְךָ: גָּרְנָהּ שֶׁל תּוֹרָה דִּילָךְ. וּמִיִּקְבֶךָ, בְּגֹרֶן וְיֶקֶב קְרָא מְמַלֵּל, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, בִּפְסוֹלֶת גֹרֶן וְיֶקֶב הַכָּתוּב מִדְבָּר.

יֶקֶ''ב: (קי''ט ע''א, רס''ב ע''א) יִ''חוּד. קְ''דוּשָׁה. בְּ''רָכָה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְדָא שְׁכִינְתָּא, דְּאִיהִי בְּרָכָה, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִימִינָא. וְאִיהִי קְדוּשָּׁה מִשּׂמָאלֵיהּ. וְאִיהִי יִחוּדֵיהּ, בְּאֶמְצָעִיתָא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הָכִי סַלְּקִין אַתְווֹי דִּילֵיהּ, יַבֹּ''ק. כְּגַוְונָא
(Ⅰ)

*****

[116b]  
[...] Le “ Pasteur Fidèle ” commença à parler : “ Que (Gen., XLVIII, 16) l’ange qui m’a délivré de tous maux bénisse les enfants. ” L’ange désigne la Schekhina, dont l’Écriture (Ex., XIV, 19) dit aussi : “ Et l’ange d’Élohim marchait devant le camp. ” Les mots : “ ... Bénisse les enfants ” signifient : Qu’il vous bénisse dans l’autre monde. Les mots : “ ... Que vous vous multipliiez sur la terre ”, désignent ce monde, c’est-à-dire : Que vous dominiez sur les deux mondes. Malheur à l’homme qui ne vit que la vie animale. Une telle vie c’est la mort. Tant que l’homme reste enveloppé dans la peau, la chair, les os et les nerfs, il est comme mort ; il ne peut pas voir les anges qui l’accompagnent, ni entendre leur voix ; moins encore peut-il voir la Schekhina qui est au-dessus des anges, et encore moins peut-il voir le Saint, béni soit-il, qui est au-dessus de la Schekhina. Plus l’homme vit de la vie animale, moins il peut voir à travers le rideau qui le sépare du monde d’en haut. Voilà pourquoi l’Écriture (Is., LIX, 2) dit : “ Ce sont vos péchés qui ont fait une séparation entre vous et votre Dieu. ” [...]

דָּא, הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בְּחֻשְׁבַּן יַבֹּ''ק. וּמַאן דְּאִיהוּ בָּקִ''י בַּהֲלָכָה דִּילֵיהּ, דְּאִיהִי שְׁכִינְתָּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עִמֵּיהּ. דִּבְגִינָהּ לָא יָזוּז מִנֵּיהּ לְעָלַם. דְּאִית הֲלָכָה דְּאִיהִי נַעֲרָה דִּילָהּ, מִסִּטְרָא דְּנַעַר, וּבְגִינָהּ אִתְּמַר הֲלָכָה כִּפְלוֹנִי. אֲבָל הֲלָכָה דִּילָךְ, רַעְיָא מְהֵימָנָא, אִיהִי דְּאִתְּמַר בָּהּ, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי, מִפִּי הַגְּבוּרָה, יָהִיב לָךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּרָתָא דִּילֵיהּ.

וּבְגִין דָּא, עַל הֲלָכוֹת אַחֲרָנִין אִתְּמַר, (משלי ל״א:כ״ט) רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל. עַל הֲלָכָה דִּילָךְ אִתְּמַר, וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה. דְּאִתְגַּבַּרְתּ עַל כֻּלְּהוּ, בִּגְבוּרָה. (שופטים ו׳:י״ב) יְיָ' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל. אַתְקִין (ס''א אתתקפת) בָּךְ, וְאַשְׁלִים בִּנְיָינָא דְּמַלְכָּא, וְאִיהוּ בָּנֵי בִּנְיָינֵיהּ עַל פּוּמָךְ, וְעַל יְדָךְ, זַכָּאָה חוּלָקָךְ.

פָּתַח רַעְיָא מְהֵימָנָא וְאָמַר, (בראשית מ״ח:ט״ז) הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל אוֹתִי מִכָּל רָע, דְּאִיהִי שְׁכִינְתָּא, דְּאִתְּמַר בָּהּ, (שמות י״ד:י״ט) וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים. יְבָרֵךְ לְכוּ בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, בְּעָלְמָא דֵּין. לְמֶהֱוֵי שֻׁלְטָנוּתֵכוֹן בִּתְרֵין עָלְמִין, דְּאַתּוּן חַיִּין. דְּמַאן דְּאִיהוּ מֵעָלְמָא דָּא, חַי אִתְקְרֵי. כְּמָה דִּכְתִּיב, (משלי ג׳:י״ח) עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ. חַיִּים תַּמָּן, חַיִּים הָכָא.

מַה דְּלָאו הָכִי, מַאן דְּאִיהוּ מְלוּבָּשׁ בְּאִלֵּין קְלִיפִין, דְּעוֹר וּבָשָׂר וַעֲצָמוֹת וְגִידִים דְּגוּפָא שְׁפֵלָא, דְּרוּחָא הוּא מִית תַּמָּן. מַה מֵיתָא, לָא חָמֵי וְלָא שָׁמַע וְלָא מְמַלֵּל וְלֵית לֵיהּ תְּנוּעָה בְּכָל אֵבָרִין דִּילֵיהּ. הָכִי רוּחָא, לָא חָזָא דִּלְעֵיל מִנִּיהּ. דְּאִתְּמַר בְּאוֹרַיְיתָא עָלַיְיהוּ, דָּע מַה לְמַעְלָה מִמָּךְ, עַיִן רוֹאֶה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בְּסֵפֶר נִכְתָּבִים. דְּכַמָּה מַלְאָכִין אַזְלִין עִמֵּיהּ, דְּאִתְּמַר בְּהוֹן, (תהילים צ״א:י״א) כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָךְ. וְלֵית לֵיהּ רְשׁוּ בְּהַאי גּוּפָא, לְאִסְתַּכְּלָא בְּהוֹן, וּלְמִשְׁמַע בְּקַלֵיהוֹן, דְּאִינּוּן חִיוָן דְּאֶשָּׁא, (פ''א ע''ב) מְמַלְּלָן וּמְקַדְּשָׁן וּמְבָרְכָן וּמְיַחֲדָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עִם יִשְׂרָאֵל כַּחֲדָא. כָּל שֶׁכֵּן לִשְׁכִינְתָּא, דְּאִיהִי עָלַיְיהוּ. כָּל שֶׁכֵּן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּאִיהוּ לְעֵילָּא מִן שְׁכִינְתֵּיהּ, דְּבָהּ מְקַבֵּל צְלוֹתִין דְּיִשְׂרָאֵל.

וּבְגִין חוֹבִין, הֲווֹ מִתְלַבְּשִׁין בְּאִלֵּין קְלִיפִין. כְּגַוְונָא דְּאָדָם, דְּחוֹבֵי אֲבָהַתְהוֹן בִּידֵיהוֹן. וְהַאי אִיהוּ דְּאוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, כְּשֶׁאוֹחֲזִין מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵיהֶם בִּידֵיהֶם. וּבְגִין אִלֵּין קְלִיפִין דְּחוֹבִין, אָמַר קְרָא, (ישעיהו נ״ט:ב׳) כִּי אִם עֲוֹנוֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּילִים בֵּינֵיכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם. וּבְגִין אִלֵּין קְלִיפִין, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִתְכַּסְיָא בְּכַמָּה גַּדְפִּין. דְּאִתְּמַר בְּהוֹן, (ישעיהו ו׳:ב׳) בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָּנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וְגוֹ'.

לֶעָתִיד לָבֹא, (ישעיהו ל׳:כ׳) וְלא יִכָּנִף עוֹד מוֹרֶיךָ וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ. דְּאַתּוּן בְּהַאי עָלְמָא, דְּלֵית לְכוֹן קְלִיפִין וְעוֹרִין, אִית לְכוֹן רְשׁוּ לְאִסְתַּכְּלָא בִּבְנִי עָלְמָא, וּבְנֵי עָלְמָא (ס''א לית) אִית לוֹן רְשׁוּ לְאִסְתַּכְּלָא בְּכוּ. וּבְגִין דָּא, עָלַיְיכוּ אִתְּמַר דְּאַתּוּן חַיִּין, וְעָלְמָא דִּלְכוֹן, עוֹלָם הַחַיִּים. אֲבָל עָלְמָא שְׁפָלָא, דָּא עוֹלָם הַמֵּתִים, דְּכָל אֱלָהוּת דְּאוּמִין דְּעָלְמָא, מִבַּלְעֲדֵי יְיָ', כֻּלְּהוֹן מֵתִים.

אָמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן, (בוצינא קדישא) (נ''א רעיא מהימנא') עִם כָּל דָּא, דְּאַנְתְּ לָא יָכִיל לְאִסְתַּכְּלָא בִּבְנֵי עָלְמָא דְּאָתֵי בְּעַיְינִין, וְלָא בְּמַלְאֲכַיָּא, כָּל שֶׁכֵּן בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּבִשְׁכִינְתֵּיהּ, אֲבָל בְּעֵין הַשֵּׂכֶל דְּלִבָּךְ, אַתְּ חֲזִי בְּכֹלָּא בִּבְנֵי עָלְמָא דְּאָתֵי, וּבְמַלְאָכִין וּבְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ. דְּסַחֲרִין לָךְ. וּבְגִין דָּא אָמַר שְׁלֹמֹה, דִּכְתִּיב בֵּיהּ (מלכים א ה׳:י״א) וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם, (קהלת א׳:ט״ז) וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת.

אֲבָל בַּנְּבוּאָה, לֵית לְכוֹן רְשׁוּ לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ (כל שכן) נָבִיא בְּעֵין הַשֵּׂכֶל, אֶלָּא בְּעַיְינִין, דְּאִיהִי מַרְאֶה וְחֶזְיוֹן דְּעַיְינִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (במדבר י״ב:ו׳) בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע. וְעוֹד בְּחֶזְיוֹן לַיְלָה, מַרְאֶה בִּימָמָא, חֶזְיוֹן בְּלֵילְיָא, וְכֹלָּא בְּעַיְינִין, וְלָא בְּעֵין הַשֵּׂכֶל דְּלִבָּא. וְעַיְינִין אִינּוּן תְּרֵי סַרְסוּרֵי דְּלִבָּא, וּמִשַּׁמָּשִׁין דִּילֵיהּ. וְאִיהוּ מַלְכָּא בֵּינַיְיהוּ (לגבייהו), וּבְגִין דָּא, חָכָם עָדִיף מִנָּבִיא. וְהָכִי הוּא תְּרֵין אוּדְנִין, תְּרֵין שַׁמָּשֵׁי דְּלִבָּא.

וּבְגִין דָּא אוּקְמוּהָ רַבָּנָן, הַלֵּב רוֹאֶה, וְהַלֵּב שׁוֹמֵעַ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא דְּאִתְּמַר בַּלֵּב, הַלֵּב מֵבִין, הַלֵּב יוֹדֵעַ. (שמות ל״א:ו׳) וּבְלֵב כָּל חָכָם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה. הֲרֵי חָכְמָה וּתְבוּנָה וָדַעַת בְּלִבָּא. דִּבְּהוֹן אִתְעָבִידוּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא, וּתְהוֹמִין. וּבְהוֹן אִתְעָבִיד מַשְׁכְּנָא,
(Ⅰ)

*****

[117a]  
[...] Rabbi Siméon, la “ Lampe Sainte ”, s’exprima ainsi : Certes, le commun des hommes ne peut voir les anges, ni la Schekhina, ni le Saint, béni soit-il, avec les yeux du corps, mais seulement avec les yeux de l’esprit. Voilà pourquoi Salomon, qui était le plus sage des hommes, a dit (Ecclés., I, 16) : “ Mon cœur a vu beaucoup de sagesse et de science. ” Les prophètes, eux, voient avec les yeux du corps, ainsi qu’il est écrit (Nomb., XII, 6) : “ Je lui apparais en vision, ou je lui parle en songe. ” L’apparition a lieu pendant le jour, le songe durant la nuit. Cependant le sage qui voit les choses célestes des yeux de son cœur est au-dessus du prophète qui les voit des yeux de la tête. Car les deux yeux ainsi que les deux oreilles ne sont que les serviteurs du cœur qui, pareil à un roi, se tient dans l’intérieur de son palais. C’est l’esprit qui est clairvoyant, tandis que les yeux ne voient et que les oreilles n’entendent que confusément. Voilà aussi pourquoi l’Écriture (Gen., XLVIII, 16) dit : “ Et je l’ai rempli de l’esprit de Dieu, de sagesse, d’intelligence et de science. ” Ainsi, on ne parle que de l’esprit ; mais on ne parle pas des yeux. Mais toi, ô “ Pasteur Fidèle ”, tu vois le Saint, béni soit-il, sa Schekhina, tous les hommes du monde futur, ainsi que tous [...]

הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ל״א:ג׳) וָאֲמַלֵּא אוֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת. מַה דְּלֵית כּוּלֵי הַאי בְּעַיְינִין.

וְרַעְיָא מְהֵימָנָא, מַאן דְּכוּלֵי הַאי בְּלִבֵּיהּ, יַתִּיר חֲזִי מִן נָבִיא, כָּל שֶׁכֵּן מַחֲשַׁבְתָּא דִּילָךְ. דְּלֵית לָהּ סוֹף, וּבָהּ תִּסְתָּכַּל, בְּהַהוּא, דְּלֵית בֵּיהּ סוֹף, מַה דְּלָא הֲוָה לָךְ רְשׁוּ בְּקַדְמִיתָא לְאִסְתַּכְּלָא בְּעַיְינִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ל״ג:כ״ג) וְרָאִיתָ אֶת אֲחוֹרָי וּפָנַי לא יֵרָאוּ.

אִלֵּין טִפְּשֵׁי דְּלִבָּא, אִינּוּן מֵתִין, וְסוּמִין בְּאִלֵּין קְלִיפִין. אֲבָל לְגַבָּךְ, לָאו אִינּוּן חֲשִׁיבִין כְּלוּם, וְלָא מַפְסִיקִין בֵּינָךְ לְבֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, וְכָל בְּנֵי עָלְמָא דְּאָתֵי, וּמַלְאָכִין, דְּהָכִי יֵיעוּל לְגַבָּךְ בְּאִינּוּן חַלּוֹנִין, דְּעַיְינִין, וְאוּדְנִין, וְנוּקְבֵי חוֹטָמָא, וּפוּמָא. כְּמַלְכָּא דְּיֵיעוּל בְּאִתְכַּסְיָיא לְחַדְרֵי חֲדָרִים, לְמַלְּלָא עִם בְּרֵיהּ. וּבְגִין דָּא, מְצָלִין יִשְׂרָאֵל בֵּיהּ בִּצְלוֹתָא דִּלְהוֹן, (משלי כ׳:כ״ז) אַתָּה חוֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בֶּטֶן רוֹאֶה כְּלָיוֹת וָלֵב וְאֵין כָּל דָּבָר נֶעְלָם מִמְּךָּ.

וְהַיְינוּ דְּאָמַר שְׁלמֹה, (שיר השירים ב) מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלּוֹנוֹת וְגוֹ'. וְאִלֵּין אִינּוּן חַלּוֹנוֹת, דְּעַיְינִין וְאוּדְנִין וְנוּקְבֵי חוֹטָמָא וּפוּמָא בְּאִלֵּין שִׁבְעָה נוּקְבִין, נִשְׁמְתָא סְלִיקַת, בְּשִׁבְעָה מִינֵי בּוּסְמִין, וְהָכִי צְלוֹתָא סְלִיקַת בְּאִלֵּין ז' בּוּסְמִין, דְּאִינּוּן (שיר השירים ד) נַרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן עִם כָּל עֲצֵי לְבוֹנָה מֹר וַאֲהָלוֹת עִם כָּל רָאשֵׁי בְּשָׂמִים. בְּהַהוּא זִמְנָא דִּצְלוֹתָא הָכִי סְלִיקַת, מְקֻטֶּרֶת מֹר וְכוּ'. הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁאִיל עָלָהּ, (שיר השירים ג) מִי זֹאת עוֹלָה מִן הַמִּדְבָּר מְקֻטֶּרֶת מֹר וּלְבֹנָה וְגוֹ'. מִי זֹאת וַדַּאי, מִסִּטְרָא דְּמִ''י אִיהוּ וַדַּאי בִּינָה, כְּלִילָא מִשִּׁבְעָה מִינִי בּוּסְמִין.

וְדָא קְרִיאַת שְׁמַע, כְּלִילָא מֵחַמְשִׁין תַּרְעִין, דְּאִינּוּן כ''ה כ''ה. כְּלִילָא מִשִּׁבְעָה בִּרְכָּאן, בַּשַּׁחַר שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ, וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ, וּבְעֶרֶב שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ, וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ. וְאִינּוּן, (דברי הימים א כט) הַגְּדוֹלָה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד, עַד לְךָ יְיָ' הַמַּמְלָכָה, דְּאִיהִי מַלְכוּת. דְּאִיהִי כְּלִילָא מִתְּלַת בּוּסְמִין. מְקֻטֶּרֶת מֹר, דָּא כֶּתֶר. וּלְבוֹנָה, דָּא חָכְמָה. מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל, דָּא בִּינָה. קוּם אַשְׁלִים פִּקּוּדִין דְּמָרָךְ. (שמות כג) לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעוֹת וְגוֹ', אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטּוֹת. אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטּוֹת, לֵית רַבִּים פָּחוּת מִג' וְאִי לֵית בֵּית דִּין בְּג', לֵית לְהַטּוֹת בָּתַר דִּינֵיהּ. בֵּית דִּין: שְׁכִינְתָּא. בְּג': תְּלַת חִיוָן דְּמֶרְכַּבְתָּא דִּילָהּ, וְאִיהִי דִּין תּוֹרָה, דִּין אֱמֶת, עַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא. וְכָל דַּיָּין דְּלָא דָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, דָּא אִיהוּ כְּאִילּוּ אַשְׁלִיט סָמָאֵ''ל בְּעָלְמָא. (דניאל ח) וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה, וְאַפִּיל שְׁכִינְתָּא עִמֵּיהּ, וְיָקִים גֵּיהִנָּם, בַּת זוּגֵיהּ דְּסָמָאֵ''ל, עִם סָמָאֵ''ל. בַּאֲתָר דְּדִין אֱמֶת, יוֹקִים שְׂפַת שָׁקֶר. דִּין אֱמֶת, עַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא. שְׂפַת שָׁקֶר גֵּיהִנָּם וְסָמָאֵ''ל.

וּבְגִין דָּא, כַּד דַּיָּין דָּן דִּין, גֵּיהִנָּם פְּתוּחָה לְפָנָיו מִשְֹּׁמֹאלוֹ, בַּת זוּגֵיהּ דְּסָמָאֵ''ל. וְחֶרֶב עַל צַוָּארוֹ, מַלְאַךְ הַמָּוֶת. סָמָאֵ''ל מֵאֲחוֹרוֹי מֵעַל צַוָּארֵיהּ. וְגַן עֵדֶן פָּתוּחַ לִימִינֵיהּ, וְעֵץ הַחַיִּים פָּתוּחַ לְקַמֵּיהּ, עַל רֵישֵׁיהּ.

אִי דָּן דִּינָא דְּשִׁקְרָא, שָׁלִיט עָלֵיהּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת, וְשָׁחִיט לֵיהּ, וּלְבָתַר אוֹקִיד לֵיהּ בַּגִּיהִנָּם. וְאִי דָּן דִּין אֱמֶת, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יֵיעוּל לֵיהּ לְגַן עֵדֶן, וְאַטְעִים לֵיהּ מֵאִילָנָא דְּחַיֵּי, דִּכְתִּיב עָלֵיהּ, (בראשית ג׳:כ״ב) וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעוֹלָם. דְּאִתְבְּרֵי בְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִתְּמַר בָּהּ, עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ. עֵץ חַיִּים, תִּפְאֶרֶת. (ויקרא נ''ח ע''א, תיקונים ס''ו ע''ב) חַיִּים דִּילֵיהּ חָכְמָה וּבִינָה. חַיֵּי הַמֶּלֶךְ וַדַּאי.

וּלְעוֹלָם, דִּינָא דְּמַלְכוּתָא, דִּינָא. וְדִינָא בַּלֵּב, וְאִתְּמַר בֵּיהּ, הַלֵּב רוֹאֶה. וּבְגִין דָּא, אֵין לוֹ לַדַּיָּין אֶלָּא מַה שֶׁעֵינָיו רוֹאוֹת. וְהָכָא לֵית דַּיָּין, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מַה שֶׁעֵינָיו רוֹאוֹת, (דברי הימים ב ט״ז:ט׳) כִּי יְיָ' עֵינָיו מְשׁוֹטְטוֹת. (איוב לה) עֵינָיו עַל דַּרְכֵי אִישׁ.

וּבְהוֹן, (שיר השירים ב׳:ט׳) מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלּוֹנוֹת. בְּז' נוּקְבִין דְּבַר נָשׁ, בִּתְרֵין עַיְינִין, וּתְרֵין אוּדְנִין, וּתְרֵין נוּקְבִין דְּחוֹטָמָא, וּפוּמָא. הָא ז' דְּאִמָא עִלָּאָה. וְהָכִי בְּעוֹבָדוֹי אִסְתָּכַּל בְּשֶׁבַע, מִסִּטְרָא דִּשְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה, בְּב' יְדִין וְצַוָּאר תְּלַת, וְגוּף וּבְרִית תְּרֵין, הָא חֲמֵשׁ. תְּרֵין רַגְלִין, הָא שֶׁבַע. יָ''הּ, יוּ''ד הֵ''א, בְּשֶׁבַע אַתְוָון דִּילֵיהּ, אִסְתָּכַּל בְּשֶׁבַע נוּקְבִין דְּרֵישָׁא,
(Ⅰ)

*****

[117b]  
[...] les anges par les yeux de ton esprit. Tout ce que les insensés ne voient pas, tu l’aperçois à l’aide de tes sept fenêtres : les yeux, les oreilles, les narines et la bouche. Dieu pénètre dans ton corps par ces sept fenêtres, ainsi qu’il est écrit (Cant., II, 9) : “ Notre bien-aimé se tient derrière notre mur, et regarde par les fenêtres. ” Ces sept fenêtres correspondent aux sept parfums célestes dont parle l’Écriture (Cant., IV, 14). Lorsque la prière d’un juste monte parfumée, le Saint, béni soit-il, demande (Cant., III, 6) : “ Qui (Mi) est celle qui monte du désert, parfumée, etc ? ” “ Mi ”•, a la valeur numérique de cinquante correspondant aux cinquante portes de Binâ, et au Schéma composé de vingt-cinq lettres et récité deux fois par jour. “ Tu (Ex., XXIII, 2) ne te rendras point à l’avis de la multitude pour faire le mal. ” Et immédiatement après on ajoute : “ Tu te rendras à l’avis de la multitude. ”
Le terme “ multitude ” ne désigne jamais une assemblée de moins de trois personnes. Aussi l’arrêt d’un tribunal est-il nul, s’il n’est pas composé de trois juges. Le “ tribunal ” désigne la Schekhina qui est un des Trois Êtres de la “ Mercaba ”. C’est la Schekhina qui juge conformément à la Loi, conformément à la vérité ; car elle est la “ Colonne du milieu ”. Un juge qui ne rend pas la justice conformément à la vérité fortifie le règne de Samaël dans ce monde ; il jette la vérité par terre, et la Schekhina avec elle ; il établit le mensonge à la place de la vérité ; il favorise l’enfer, qui est le compagnon de Samaël. Mais la justice conformément à la vérité favorise la “ Colonne du milieu ”. C’est pour cette raison que le juge doit toujours supposer avoir à sa gauche l’enfer ouvert, l’épée de l’ange exterminateur suspendue sur sa tête, et à sa droite le Paradis ouvert, et l’Arbre de Vie suspendu sur sa tête.
C’est selon son jugement qu’il ira à droite ou à gauche. Que le juge cependant ne se décourage pas. Il n’a qu’à juger d’après ce qu’il voit de ses yeux, —non d’après la vue des yeux du corps, mais de ceux de l’esprit. Le Saint, béni soit-il, fait pénétrer son esprit chez le juge qui cherche la vérité par les sept fenêtres : les deux yeux, les deux oreilles, les deux narines et la bouche. Ces sept ouvertures du corps, images de la mère d’en haut, correspondent aux sept membres de la Schekhina d’en bas : deux bras, le cou, le tronc, le membre de génération et les deux jambes. C’est à ces sept membres que correspondent les lettres du Nom sacré Vav et Hé (104). “ Tu fuiras le mensonge (Ex., XXIII, 7) ; tu ne feras point mourir l’innocent et le juste, parce que j’abhorre l’impie. ” L’Écriture veut que le juge traite les deux parties d’une égale façon et qu’il ne se montre pas plus favorable à l’une qu’à l’autre. Les lettres finales des mots (Ex., XXIII, 8) “ schohad lo thiqah ” (tu ne recevras point de présents) forment le mot “ ehad ” (un), parce que le juge doit imiter l’exemple de l’Un (de Dieu) qui ne se laisse pas suborner. Les Maîtres de la Mischna ont dit : Il y a des justes heureux, et il y a des justes malheureux ; il y a des impies heureux, et il y a des impies malheureux.
Les Maîtres de la Mischna ont dit en outre : Les justes sont jugés par l’esprit du bien, les impies par l’esprit du mal. Les hommes médiocres sont jugés par les deux esprits ensemble. Les justes dont les âmes émanent de l’ “ Arbre de Vie ” brisent tellement l’esprit du mal que celui-ci n’a plus aucune prise sur eux. Ce sont les justes heureux. Les justes dont les âmes émanent du côté de l’ “ Arbre du Bien et du Mal ”, sont tourmentés par l’esprit du mal ; mais ils finissent toujours par le dominer. Voilà pourquoi on les appelle “ justes auxquels est le mal ” ; le mal devient en quelque sorte leur propriété, puisqu’ils le dominent. De même, par l’expression “ impies auxquels est le bien ”, les Maîtres entendent ces impies dont l’esprit du bien est tellement dominé par l’esprit du mal, qu’il ressemble à un serviteur soumis aux ordres du roi. Bien qu’un juste parfait ait le pouvoir de punir un tel impie (105), il ne lui convient pas de le faire ; car l’impie peut toujours se convertir.
Aussi, le juste parfait n’a absolument rien de l’esprit du mal, et l’impie parfait n’a absolument aucune part à la Schekhina ; car l’homme ne participe qu’au côté du bien de la Schekhina. Toutes les parties de la Schekhina ne sont pas d’une égale valeur ; la partie de la Schekhina de l’ “ Arbre du Bien et du Mal ” ne constitue que le trône. Mais, de la partie de la Schekhina de l’“ Arbre de Vie ”, l’Écriture (Ps., V, 5) dit : “ Le mal ne demeure point près de toi. ” Cependant, comme l’Écriture (Ps., CIII, 19) dit : “ Le Seigneur a préparé son trône dans le ciel, et son empire s’étend partout ”, il en résulte que celui qui profane le siège de la Schekhina outrage la Schekhina elle-même ; et quiconque outrage la Matrona outrage le Roi lui-même. A plus forte raison outrage-t-on la Matrona quand on la chasse de son siège, pour mettre son esclave le démon à sa place. Toutes les fois que l’homme souille ses membres, la Schekhina le quitte ; et il ne retrouve pas sa réhabilitation [...]

נְקָבִים: עַל שֵׁם נְקֵבָה, דִּנְקָבֶיהָ פְּתוּחוֹת לְקַבֵּל. ו''ה, וא''ו ה''א, בְּשֶׁבַע אַתְוָון דִּילֵיהּ, אִסְתָּכַּל בְּשִׁבְעָה אֵבָרִין דִּלְתַתָּא, דְּאִינּוּן תִּקּוּנָא דְּגוּפָא, דִּבְּהוֹן עֲשִׂיַּית הַמִּצְוֹת.

אִשְׁתּוֹ כְּגוּפוֹ דַּמְיָא. וְעַל שֵׁם פִּקּוּדִין, אִתְקְרִיאוּ אֵבָרִים. עַל שֵׁם שְׁכִינְתָּא, גּוּפָא. דְּמִסְטְרָא אַחֲרָא לְבוּשָׁא, דְּאִינּוּן עוֹר וּבָשָׂר. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב י׳:י״א) עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּשֹׂכְכֵנִי, בַּאֲתַר דְּלֵית שְׁכִינְתָּא, הַהוּא גּוּפָא לָא אִתְקְרֵי, אֶלָּא לְבוּשָׁא דְּאָדָם. דְּאִיהוּ תּוֹרָה, (במדבר י״ט:י״ד) זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל. (ישעיה מה) כְּתִפְאֶרֶת אָדָם לָשֶׁבֶת בָּיִת. וּבַאֲתַר דְּתַּמָּן מִצְוָה, אִתְקְרֵי גּוּפָא דְּאָדָם, כְּגוֹן גּוּפִי הֲלָכוֹת, וּפִסְקֵי דִּינִין.

קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שׁוֹפֵט, עַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא. מִסִּטְרָא דְּבִינָה, דְּאִיהוּ יְדוָֹ''ד. (קי''ח ע''א) דַּיָּין, מִסִּטְרָא דְּמַלְכוּת. שׁוֹטֵר, הוּא שַׁלִּיט, (מסטרא דיוסף הצדיק מתמן (בראשית מ״ב:ו׳)) וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט. וְכָל סְפִירָין, אִינּוּן שׁוֹפְטִים, מִסִּטְרָא דְּאִמָא עִלָּאָה, דְּתִפְאֶרֶת שׁוֹפֵט. וְאִינּוּן שׁוֹטְרִים, מִסִּטְרָא דְּמַלְכוּת. דְּצַדִּיק מִתַּמָּן שׁוֹטֵר וּמוֹשֵׁל. (ופקודא בתר דא מינוי שופטים וכו' תמצאנו בריש פרשת שופטים דף רע''ד ע''ב) (שמות כ״ג:ז׳) מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִיק אַל תַּהֲרוֹג וְגוֹ'. פִּקּוּדָא לְהַשְׁווֹת הַבַּעֲלֵי דִּינִין, וּלְהִתְרַחֵק מִדְּבַר שֶׁקֶר, דְּלָא יֵימְרוּן מַשּׂוֹא פָּנִים (יש בדבר). דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְּמַר בֵּיהּ, (דברים י׳:י״ז) אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָּנִים. וְלֹ''א יִקַּ''ח שֹׂחַ''ד, בְּסוֹפֵי תֵּיבוֹת אֶחָד. הַאי דַּיָּין, צָרִיךְ לְמֶהוֵי כְּגַוְונָא דְּאֶחָד, דְּאִיהוּ יְדוָֹ''ד אֶחָד, דְּלָא יִקַּח שֹׂחַד, דִּיהֵא אִיהוּ בְּדִיּוּקְנֵיהּ. וּבְדִינָא לְהַשְׁווֹת תַּרְוַויְיהוּ כְּאֶחָד, וְלָא יַטֶּה דִּינָא לְדָא יַתִּיר מִן דָּא, אֶלָּא בְּתִקְלָא חַד, עַד דִּיקַבְּלוֹן דִּינָא. וּלְבָתַר, כָּל חַד אִתְּדָן, כְּפוּם עוֹבָדוֹי.

וְאוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, צַדִּיק יֵצֶר הַטּוֹב שׁוֹפְטוֹ. רָשָׁע, יֵצֶר הָרָע שׁוֹפְטוֹ. בֵּינוֹנִי, זֶה וְזֶה שׁוֹפְטוֹ. מַאן דְּאִיהוּ מֵאִילָנָא דְּחַיֵּי, לֵית לֵיהּ דִּינָא כְּלָל, לֵית לֵיהּ יֵצֶר הָרָע, וְדָא צַדִּיק גָּמוּר, וְדָא צַדִּיק וְטוֹב לוֹ. וְלֵית טוֹב, אֶלָּא תּוֹרָה. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי ד׳:ב׳) כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזוֹבוּ. וְצַדִיק וְרָע לוֹ, מִסִּטְרָא דְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע. וַאֲמַאי אִתְקְרֵי צַדִּיק בָּתַר דְּרַע לוֹ, דְּאִיהוּ יֵצֶר הָרָע. אֶלָּא, בְּגִין דְּטוֹב שַׁלִּיט עָלֵיהּ, אִתְקְרֵי צַדִּיק וְרָע לוֹ. דְּהַהוּא רָע אִיהוּ תְּחוֹת רְשׁוּתֵיהּ. (ס''א כעבדא תחות רביה)

רָשָׁע וְטוֹב לוֹ, אֲמַאי אִתְקְרֵי רָשָׁע. בְּגִין דְּאִיהוּ אִסְתַּלָּק לְמֶהוֵי רֵישָׁא יֵצֶר הָרָע דִּילֵיהּ, וְטוֹב אִיהוּ תְּחוֹת רְשׁוּתֵיהּ, כְּעַבְדָּא תְּחוֹת רַבֵּיהּ. וְאַף עַל גַּב דְּרָשָׁע אִיהוּ מַכְתִּיר אֶת הַצַּדִּיק, וְיָכִיל צַדִּיק גָּמוּר לְאַעְנָשָׁא לֵיהּ, (משלי יז) גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִיק לא טוֹב, בְּגִין הַהוּא טוֹב דְּאִיהוּ תְּחוֹת רַגְלוֹי דְּרָשָׁע, לֵית לְאַעְנָשָׁא לֵיהּ, דְּאוּלַי יַחֲזוֹר בִּתְשׁוּבָה וְיִתְגַּבֵּר עַל יִצְרֵיהּ, וִיהֵא עָפָר תְּחוֹת רַגְלוֹי.

דְּמִסְטְרָא דְּרָשָׁע וְטוֹב לוֹ, (נ''א שכינתא) שְׁכִיבַת, (רות ג׳:ז׳) וַתְּגַל מַרְגְּלוֹתָיו וַתִּשְׁכָּב. הַאי אִיהוּ (משלי ל׳:כ״ג) וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִירְתָּהּ. (דבר אחר ומסטרא דצדיק גמור) שִׁפְחָה, יֵצֶר הָרָע נוּקְבָּא. יֵצֶר הָרָע, דְּכַר. בְּגִינֵיהּ אִתְּמַר, (ישעיהו מ״ב:ח׳) וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לא אֶתֵּן. (במדבר א׳:נ״א) וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת.

וּמִסִּטְרָא דְּצַדִּיק וְרָע לוֹ, שְׁכִינְתָּא אִיהִי עֲטָּרָה עַל רֵישָׁא דְּבַר נָשׁ, וְשִׁפְחָה יֵצֶר הָרָע, אִתְכַּפְיָיא תְּחוֹת גְּבִירְתָּהּ. וּמִסִּטְרָא דְּצַדִּיק גָּמוּר, לֵית זָר, וְלֵית יֵצֶר הָרָע. וּמִסִּטְרָא דְּרָשָׁע גָּמוּר, לֵית לֵיהּ חוּלָקָא בִּשְׁכִינְתָּא, דְּלֵית חוּלָקָא לְבַּר נָשׁ בִּשְׁכִינְתָּא, אֶלָּא מִסִּטְרָא דְּטוֹב.

וְלֵית כָּל שְׁכִינְתָּא שְׁקִילִין, דְּהָא שְׁכִינְתָּא דְּאִילָנָא דְּטוֹב וָרָע, אִיהוּ כֻּרְסְיָיא, אֲבָל שְׁכִינְתָּא דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי, עָלָהּ אִתְּמַר, (תהילים ה׳:ה׳) לֹא יְגוּרְךָ רָע. אֲבָל (ד''א אלא) בְּגִין דְּאִתְּמַר בָּהּ, (תהילים ק״ג:י״ט) וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה, מַאן דְּפָגִים אֲתָר דִּילָהּ, אִתְחֲשִׁיב כְּאִילּוּ עָבִיד בְּמַטְרוֹנִיתָא קְלָנָא. דְּקָלָנָא דְּמַטְרוֹנִיתָא אִיהוּ, מַאן דִּמְזַלְזֵל בְּאַתְרָהָא. וּקְלָנָא דְּמַטְרוֹנִיתָא, דְּמַלְכָּא אִיהוּ.

כָּל שֶׁכֵּן מַאן דְּאַעְבַּר לָהּ מֵאַתְרָהָא, וְשַׁוֵּי שִׁפְחָה בְּאַתְרָהָא. דִּבְכָל אֲתָר דְּאִיהוּ פָּגִים, מַטְרוֹנִיתָא לָא שַׁרְיָא תַּמָּן, אֶלָּא שִׁפְחָה, דְּאִיהִי פְּגִימָא, שַׁרְיָא בַּאֲתָר פָּגִים. וּפְגִימוּ דְּבַר נָשׁ דְּחוֹבוֹי, פָּגִים בְּכָל אֵבָרִין דִּילֵיהּ, עַד דְּלָא אַשְׁכָּחַת מַטְרוֹנִיתָא אֲתָר לְשַׁרְיָא תַּמָּן. וְלֵית לֵיהּ תִּקּוּנָא
(Ⅰ)

*****

[118a]  
[...] tant qu’il ne fait pas revenir la Matrona dans tous ses membres. La “ Lampe Sainte ” dit au “ Pasteur Fidèle ” : C’est donc pour cette raison que tu voues tes deux cent quarante-huit membres à l’exécution des deux cent quarante-huit commandements du Roi, le Saint, béni soit-il (106). Heureux ton sort ; car tu étends le règne de la Schekhina sur tous les enfants d’Israël qui constituent ses vrais membres. Le Saint, béni soit-il, t’en récompensera en faisant reposer son nom sur toi et en te faisant le roi de toutes les armées d’en haut et d’ici-bas. Léve-toi, ô “ Pasteur Fidèle ”, et explique-nous les lois de la Mischna relatives aux dommages (107), dans l’ordre du nom Jéhovah qui constitue “ le (Ps., LXVIII, 18) char de Dieu environné de plus de dix mille ” (schinan). Le mot “ schinan ” est formé des initiales des mots “ schor ” (bœuf), “ nescher ” (aigle), “ ariyé ” (lion) et “ adam ” (homme) (108). Car il est certain que les quatre Hayoth du char de Dieu, qui ont les formes d’un bœuf, d’un aigle, d’un lion et d’un homme, sont constamment en lutte avec les quatre principaux dégâts qui viennent de l’ “ autre côté ”. Ces quatre principaux genres de degâts, qui constituent les quatre Hayoth du démon, sont : le bœuf, la fosse, la dent et le feu (109).
Le “ Pasteur Fidèle ” commença à parler ainsi : “ Seigneur ” (Adonaï), ouvre mes lèvres ; et ma bouche publiera tes louanges. ” Le nom “ Adonaï ” forme l’anagramme du mot “ dina ” (jugement). Voilà pourquoi les Maîtres de la Loi ont dit : Le jugement (dina) du Roi est irrévocable. Car tout jugement émane du Roi céleste. Tout jugement doit se faire par trois juges, pour correspondre aux trois patriarches, y compris la “ Colonne du milieu ”. C’est Élohim qui préside, ainsi qu’il est écrit (Ps., LXXV, 8) : “ ... Car c’est Élohim qui juge. ” Les quatre Hayoth du char de Dieu jugent les quatre dégâts ; l’un juge les dégâts du bœuf, l’autre ceux de la fosse, le troisième ceux du feu, et le quatrième ceux de l’homme, c’est-à-dire les affaires concernant les quatre genres de dépositaires : le gardien gratuit, le gardien salarié, le prêteur et le loueur (Ex., XXII, 6-14). C’est à ce nombre que correspondent également les quatre genres de contestation : dissolution d’association, division de terrains, partage d’esclaves et différends entre créanciers et débiteurs. Correspondent en outre à ce nombre les quatre genres de mort que le tribunal inflige aux coupables. Or, le Saint, béni soit-il, inflige à la “ mauvaise servante ” qui veut hériter de sa maîtresse toutes les peines édictées par la Loi.
Car c’est de cette “ servante ” qu’émanent tous les démons, causes des dégâts en ce bas monde. Ce sont les âmes des impies qui deviennent démons destructeurs dans le monde, ainsi que l’ont dit les Maîtres de la Mischna (110). Le “ dieu étranger ” (el aher) est un destructeur, un brigand et un impie ; et sa compagne est un poison mortel. C’est pourquoi ils doivent à la Schekhina et à ses enfants les quatre indemnités : pour le dommage causé pour la perte de temps, pour l’affront subi et enfin pour les frais de la médication (111). Car le démon a causé de grands dommages, aidé en cela de ses nombreuses légions. Il a aussi fait un affront à la Schekhina en lui opposant de faux dieux et en la dépouillant de ses quatre habits d’or ornés de douze pierres précieuses, c’est-à-dire les habits sacerdotaux avec le Rational et l’Ephod (112), ainsi que des quatre habits blancs avec lesquels la Matrona avait coutume de paraître devant le Saint, béni soit-il, ainsi qu’il est écrit (Gen., IX, 16) : “ Et en la voyant, je me souviendrai de l’Alliance éternelle. ” [...]

עַד דְּיַחֲזִיר לָהּ עַל כָּל אֵבָרִין דִּילֵיהּ.

אָמַר בּוּצִינָא קַדִּישָׁא, רַעְיָא מְהֵימָנָא, בְּגִין דָּא, אַנְתְּ מְתַקֵּן, בְּחִבּוּרָא דָּא, דְּרמ''ח פִּקּוּדִין. לְאַמְלְכָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל כָּל אֵבָרִים דִּשְׁכִינְתָּא, בְּכָל פִּקּוּדָא וּפִקּוּדָא, וְלֵית אַנְתְּ חָיִישׁ לִיקָרָךְ. זַכָּאָה חוּלָקָךְ, דִּכְגַוְונָא דְּאַנְתְּ מַמְלִיךְ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּכָל אֵבָרִים דִּשְׁכִינְתָּא, דְּאִינּוּן בַּעֲלֵי מִדּוֹת, דְּכָל יִשְׂרָאֵל. מָארֵי מִדּוֹת אִינּוּן אֵבָרִים דִּשְׁכִינְתָּא, הָכִי עָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְשַׁרְיָא שְׁמֵיהּ עָלָךְ, וְיַמְלְכִינָךְ, עַל כָּל מַשְׁרְיָין עִלָּאִין וְתַתָּאִין (שופטים ער''ה ע''א לא יקום עד אחד).

קוּם רַעְיָא מְהֵימָנָא, לְסַדְּרָא דִּינִין בְּהִלְכוֹת נְזִקִין, בְּסִדּוּרָא דִּשְׁמָא דָּא, הָוָיָ''ה. דְּאִיהוּ, (תהילים ס״ח:י״ח) רֶכֶב אֱלהִים רִבּוֹתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן, דְּאִינּוּן, שׁוֹר נֶשֶׁר אַרְיֵה אָדָם, דְּהָא מִסִּטְרָא דִּימִינָא, דְּתַּמָּן יְדוָֹ''ד, ד' חִיוָון, הָכִי אִיהוּ סִדּוּרָא דִּלְהוֹן, אָדָם אַרְיֵה נֶשֶׁר שׁוֹר. וּכְפוּם שִׁנּוּיִין דְּהֲוָיָין, הָכִי אִיהוּ תְּנוּעָה וְסִדּוּרָא דְּחֵיוָן. וְחֵיוָן דְּסִטְרָא אַחֲרָא, דְּאִינּוּן נְזִיקִין דִּשְׂמָאלָא, הָכִי סִדּוּרַיְיהוּ, שִׁנְאָן. וּבְגִין דָּא, הַתְחָלָה דִּלְהוֹן, הַשּׁוֹר. קָשׁוּר בְּד' אָבוֹת נְזִיקִין, הַשּׁוֹר וְהַבּוֹר וְהַמַּבְעֶה וְהַהֶבְעֵר וְסִיּוּמָא דִּלְהוֹן אָדָם, מוּעָד.

קוּם אַתְעַר בְּדִינִין. פָּתַח רַעְיָא מְהֵימָנָא וְאָמַר, (תהילים נ״א:י״ז) אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ. אֲדֹנָ''י, בְּהִפּוּךְ אַתְוָון דִּינָ''א. וּבְגִין דָּא, אָמְרוּ מָארֵי מַתְנִיתִין, דִּינָ''א דְּמַלְכוּתָא דִּינָא. כָּל דִּינִין בְּהַאי שְׁמָא אִתְדָנוּ. (ס''א בה' בד' וכו') בְּד', בְּג'. בְּד': שְׁכִינְתָּא (ס''א בית דין בג' בית דין שכינתא בג') לָקֳבֵל תְּלַת אֲבָהָן. עַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא, דַּיָּין אֱמֶת, וְהוּא דַּיָּין, לָדוּן מִסִּטְרָא דַּאֲדֹנָ''י, דְּתַּמָּן אִיהוּ דַּיָּין אֱמֶת. וּמִסִּטְרָא דְּשֵׁם אֱלהִים, שׁוֹפֵט. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (תהילים ע״ה:ח׳) כִּי אֱלֹהִים שׁוֹפֵט.

וּמַה דִּינִין אִינּוּן. חַד, לָדוּן בְּנִזְקֵי שׁוֹר. תִּנְיָינָא, לָדוּן בְּנִזְקֵי בּוֹר. תְּלִיתָאָה, לָדוּן בְּנִזְקֵי אֵשׁ. רְבִיעָאָה, לָדוּן בְּנִזְקֵי אָדָם. וַאֲבַתְרַיְיהוּ, לָדוּן בְּדִינֵי אַרְבַּע שׁוֹמְרִים. שׁוֹמֵר חִנָּם. וְשוֹמֵר שָׂכָר. וְהַשּׁוֹאֵל. וְנוֹשֵׂא שָׂכָר. (ס''א והשוכר) לָקֳבְלַיְיהוּ, דִּינִין אַרְבְּעָה. דִּין חֲלוּקַת הַשּׁוּתָּפִים. דִּין חֲלוּקַת קַרְקָעוֹת. דִּינֵי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת. דִּינֵי תּוֹבֵעַ וְנִתְבָּע, בְּכַמָּה מִינֵי תְּבִיעוֹת דְּחִיּוּב מָמוֹן, וְגֶזֶל, וַאַבֵדָה, אוֹ שֶׁמַּזִּיק לַחֲבֵרוֹ, וְהוֹרְגוֹ בְּאֶחָד מֵאַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין.

אָדוֹן אִיהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בַּאֲדֹנָ''י. לָדוּן בְּכָל מִינִי דִּינִין, לְשִׁפְחָה בִּישָׁא, כִּי תִירַשׁ גְּבִירְתָּהּ. דְּמִינָּהּ כָּל נְזִיקִין אִשְׁתְּכָחוּ, דְּאִינּוּן (כל) מַלְאֲכֵי חַבָּלָה, דְּמִנַּיְיהוּ נִשְׁמָתְהוֹן שֶׁל רְשָׁעִים, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, (בראשית כ''ט ע''א) נִשְׁמוֹת הָרְשָׁעִים הֵן הֵן הַמַּזִּיקִים בָּעוֹלָם. אֵל אַחֵר, מַזִּיק, גַּזְלָן רָשָׁע. וּבַת זוּגֵיהּ, סַם הַמָּוֶת.

נֶזֶק שֶׁבֶת וּבֹשֶׁת וְרִפּוּיּ, לִשְׁכִינְתָּא וּבְנָהָא. שֶׁבֶת, דְּבִטוּלָא דְּאוֹרַיְיתָא, דְּבָטִילַת לִבְנָהָא. וְרִפּוּיּ, דְּגַרְמָת לוֹן דְּמִתְרַפִּין מִדִּבְרֵי תּוֹרָה. נְזֶק, בְּכַמָּה נְזִקִין דְּמַלְאֲכֵי חַבָּלָה, מָארֵי מַשְׁחִית אַף וְחֵימָה. וּבֹשֶׁת, דַּהֲווֹ מְבַזִּין לִשְׁכִינְתָּא בְּכּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שִׁקְרָא דִּלְהוֹן, וַהֲווּ אַמְרִין אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ. וְכַמָּה גְּזֵלוֹת מִן שִׁפְחָה בִּישָׁא, דְּאִתְּמַר בָּהּ (ישעיהו ג׳:י״ד) גְּזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם.

כַּמָּה בִּרְכָּאן, גַּזְלַת לִשְׁכִינְתָּא, שִׁפְחָא בִּישָׁא. בְּכוֹבֶד הַמַּס, וּבְכוֹבֶד כַּמָּה דִּינִין מְשׁוּנִים עַל בְּנָהָא, וְכַמָּה קָרְבְּנִין דְּבֵי מַקְדְּשָׁא, דִּבְטִילַת לְמַטְרוֹנִיתָא. וּבֹשֶׁת דְּמַטְרוֹנִיתָא, דְּאִשְׁתְּאָרַת עֲרוּמָה, מֵד' בִּגְדֵי זָהָב דְּנָהֲרִין, מֵד' טוּרֵי אָבֶן, בי''ב אֲבָנִין מַרְגְּלָן. מְעִיל בְּכַמָּה זָגִין וְרִמּוֹנִים. וְאַרְבַּע בִּגְדֵי לָבָן, דִּבְּהוֹן הֲוַת מַטְרוֹנִיתָא, מִתְקַשְּׁטָא קֳדָם מַלְכָּא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ט׳:ט״ז) וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם. וְגָזְלַת לָהּ לִגְּבִרְתָּהּ, כַּמָּה מַאֲכָלִין דְּקָרְבְּנִין.

שׁוֹר מוּעָד בַּעְלָהּ, עָאל לְבֵי מַלְכָּא (קצ''א ע''א) רִבּוֹנֵיהּ, בְּאַרְבַּע אֲבוֹת נְזִיקִין דִּילֵיהּ, (דאינון, (יחזקאל א׳:י׳) ופני שור מהשמאל לארבעתם) עָוֹן וּמַשְׁחִית אַף וְחֵמָה, דְּכֻלְּהוּ מוּעָדִין לְקַלְקֵל. בְּגוּפָא דִּילֵיהּ, הִרְבִּיץ עַל הַכֵּלִים, מִזְבַּח מְנוֹרָה שֻלְחָן וּשְׁאַר מָאנִין, רָבַץ עָלַיְיהוּ וְשִׁבְּרָתָן. וּבְשֵׁן דִּילֵיהּ, אָכִיל כָּל קָרְבְּנִין דִּמַּאֲכָלִים דְּפָתוֹרָא, וְשַׁאֲרָא בְּרַגְלוֹי רַפְסָא. (ומדקא כלא ושארא דאינון אמוהן ופדרין שיירי מנחות ברגלוי רפסא) וּבְקֶרֶן דִּילֵיהּ, קָטַל כַּהֲנֵי וְלֵיוָאֵי. הָרַס כֹּלָּא, (איכה ב) חִלֵּל
(Ⅰ)

*****

[118b]  
[...] Enfin, le démon a causé les quatre principaux genres de dégâts suivants : les cornes du bœuf ont percé le cœur des prêtres du temple à Jérusalem ; la dent a broyé les holocaustes offert sur l’autel ; la fosse creusée désigne l’exil, et le quatrième genre de dégât, le feu, a été causé par cet “ homme exécrable et impie ” (Samaël) qui mit le feu à la ville de Jérusalem et en réduisit les maisons et les bosquets en cendre. Maitre de l’univers, tu es la vérité, et ta Loi est véritable. Tu as donné aux justes le commandement concernant les phylactères (113) qui ornent leurs têtes comme un diadème. Ils servent leurs Père et Mère (114) célestes, comme tous les membres du corps servent la tête. De même la femme sert le mari. Il y a des anges qui servent le corps, et d’autres qui servent l’âme.
La différence entre les anges destinés au service du corps et ceux destinés au service de l’âme est aussi grande que la différence entre le corps et l’âme. Les âmes ont aussi des âmes et les anges ont aussi des anges. “ Car (Ecclés., V, 7) celui qui est élevé en a un autre au-dessus de lui, et il y en a encore d’autres qui sont élevés au-dessus d’eux. ” Cependant, - quelle que soit la différence entre les âmes, elles sont toutes de la même essence. Ainsi, l’âme et son âme à elle sont d’une même essence, bien que dans le langage imagé l’une soit appelée le corps de l’autre dont elle tire sa nourriture spirituelle. De même la Schekhina (bien que, par rapport à toutes les autres lumières de la création, elle constitue ce que l’âme est au corps) est par rapport au Saint, béni soit-il, ce que le corps est à l’âme. Et pourtant, elle et Dieu ne font qu’Un, —ce qui n’est pas le cas pour l’homme Pour lui, corps et âme sont substances différentes l’une est matérielle, l’autre spirituelle ; l’une vivante, l’autre mortelle.
Mais le Saint, béni soit-il, est vivant, et sa Schekhina aussi est vivante, ainsi qu’il est écrit (Prov., III, 18) : “ Elle est un arbre de vie pour ceux qui l’embrassent. ” Voilà pourquoi les justes portent constamment l’emblème du Saint, béni soit-il, et de la Schekhina. Dans les jours ouvrables (115), les justes portent la marque des phylactères et de la circoncision. Durant le jour de sabbat, ils portent la marque de “ souviens-toi ” et d’ “ observe ” (116), emblèmes du Saint, béni soit-il, et de la Schekhina Il y a aussi la loi écrite et la loi orale, séparées en apparence, mais unies en réalité. De même que les poumons sont séparés en haut et unis à leur base, de même les Hayoth sont séparés en haut seulement où ils étendent les ailes, mais unis en bas. Le Saint, béni soit-il, a marqué Israël de divers signes ; car, pareils aux anges, il y en a qui sont du côté droit et qui dépendent du Saint, béni soit-il, et d’autres qui sont du côté gauche et qui dépendent de la Schekhina, et enfin d’autres encore qui dépendent du Saint, béni soit-il, et de la Schekhina unis. En vérité (117), ceux qui sont versés dans la Loi sont marqués de la Séphira “ Hésed ”, et ceux qui observent les commandements sont marqués de la Séphirâ “ Gueboura ” ; ils portent la marque des phylactères, celle du sabbat et celle de la circoncision, ainsi que toutes les autres marques du juste.
Mais les ignorants, qui sont pareils aux bêtes, ne portent que deux marques : celle de la circoncision et celle de la mise à nu du gland par le retrait du prépuce. De même que les bêtes n’ont que deux marques distinctives (c’est-à-dire qu’on reconnaît par ces deux marques qu’elles appartiennent à la classe d’animaux purs), la volaille portant celles du jabot et de la membrane intérieure du gésier et les bêtes à cornes portant celles de la rumination et de la fourchure des pieds (118), de même les ignorants ne portent que deux marques : la circoncision et la mise à nu du gland (perouâ). Mais les docteurs de la Loi sont tous marqués de plusieurs signes. Les uns portent les marques du trône, les autres celles des anges, encore d’autres celles des quatre Hayoth du char, encore d’autres celles des étoiles [...]

מַמְלָכָה וְשָׂרֶיהָ.

הַבּוֹר, נוּקְבָּא בִּישָׁא, לִילִית, בְּבַיִת דִּילָהּ, דְּאִיהִי בֵּית הַסֹּהַר, תְּפִיסַת לְמַטְרוֹנִיתָא וּבְנָהָא, שִׁפְחָה בִּישָׁא, בְּגָלוּתָא דִּילָהּ, וְשַׁוְויָיאן לוֹן, בְּכַמָּה שַׁלְשְׁלָאִין וַאֲסוּרִין לִבְנָהָא, יְדַיְיהוּ מְהַדְּקָן לַאֲחוֹרָא. (איכה א׳:ג׳) הִיא יָשְׁבָה בַּגּוֹיִם לא מָצְאָה מָנוֹחַ. וְלא עוֹד אֶלָּא (איכה א׳:ח׳) כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ גַּם הִיא נְאֶנְחָה וַתָּשָׁב אָחוֹר.

וְלא עוֹד, אֶלָּא זוֹנָה דְּאִיהִי הֶבְעֵר, דְּהַיְינוּ אֵשׁ, (איכה ד׳:י״א) וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן. לְבָתַר קָם אָדָם בְּלִיַּעַ''ל רָשָׁע, רְבִיעִי לַאֲבוֹת נְזִיקִין, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ אָדָם מוּעָד לְעוֹלָם, בֵּין עֵר בֵּין יָשֵׁן, וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירוֹ, וְאָכִיל וְשֵׁצֵי וְגָדַע כְּרָמִים וּפַרְדֵּסִים דִּיְרוּשָׁלַ ם, וְשֵׁצֵי כֹּלָּא.

רִבּוֹן עָלְמָא, אַנְתְּ קְשׁוֹט, וְאוֹרַיְיתָךְ קְשׁוֹט, יָהָבַת לָן מִצְוַת תְּפִילִין, (מ''ג ע''א) לַצַדִּיקִים גְּמוּרִים אִיהוּ אַגְרָא כְּפוּם עוֹבָדַיְיהוּ, פְּאֵר עַל רֵישַׁיְיהוּ. וּמְשַׁמְּשִׁין לַאֲבוּהוֹן וְאִמְּהוֹן, כְּגַוְונָא דְּגוּפָא, דְּכָל אֵבָרִים דִּילֵיהּ מְשַׁמְּשִׁין לְרֵישָׁא. הָכִי אִתְּתָא, מְשַׁמְּשָׁא לְבַעְלָהּ.

וְאִית מַלְאָכִין דְּאִינּוּן מְשַׁמְּשִׁין לְגוּפָא, וּמַלְאָכִין דִּמְשַׁמְּשִׁין לְנִשְׁמְתָא. וּכְגַוְונָא דְּאִית אַפְרָשׁוּתָא בֵּין גּוּפָא לְנִשְׁמְתָא, הָכִי אִית אַפְרָשׁוּתָא בֵּין מַלְאָכִין דְּגוּפָא, לְמַלְאָכִין דְּנִשְׁמְתָא. וְאִית נִשְׁמְתָא לְנִשְׁמְתָא. וּמַלְאָכִין לְמַלְאָכִין, (קהלת ה׳:ז׳) כִּי גָּבוֹהַּ מֵעַל גָּבוֹהַּ שֹׁמֵר וּגְבוֹהִים עֲלֵיהֶם. וְאִלֵּין דְּאִינּוּן נִשְׁמְתָא לְנִשְׁמְתָא, כֻּלְּהוּ חַד. וְאַף עַל גַּב דְּאֹרַח מִתְלָא, אִינּוּן כְּגוּפָא אֵצֶל נִשְׁמְתָא אִלֵּין לְאִלֵּין, בְּגִין דִּמְקַבְּלִין אִלֵּין מֵאִלֵּין. הָכִי שְׁכִינְתָּא, (נשמתא) אַף עַל גַּב דְּאִיהִי לָקֳבֵל שְׁאַר נְהוֹרִין דִּבְרִיאָה, כְּנִשְׁמְתָא אֵצֶל גּוּפָא, לָקֳבֵל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חֲשִׁיבָא כְּגוּפָא. אֲבָל כֹּלָּא חַד. הָכָא גּוּפָא וְנִשְׁמְתָא כֹּלָּא חַד. מַה דְּלָאו הָכִי בְּבַר נָשׁ, דְּגוּפֵיהּ וְנִשְׁמָתֵיהּ בְּפִרוּדָא. דָּא חוֹמֶר, וְדָא שֵּׂכֶל. דָּא חַיֵּי, וְדָא מוֹתָא. אֲבָל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חַיִּים, וּשְׁכִינְתֵּיהּ חַיִּים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי ג׳:י״ח) עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ.

וְכָל אִינּוּן דִּרְשִׁימִין בְּסִימָנִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, אִינּוּן רְשִׁימִין בְּיוֹמִין דְּחוֹל, בְּאוֹת דִּתְפִלִין, וּבְאוֹת דְּמִילָה. וּרְשִׁימִין בְּזָכוֹר וְשָׁמוֹר בְּשַׁבָּת. רְשִׁימִין בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, דְּאִתְיְהִיבַת מִימִינָא. וּבַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, דְּאִתְיְהִיבַת מִשְּׂמָאלָא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, זָכוֹר מִימִינָא, וְשָׁמוֹר מִשְּׂמָאלָא. וּשְׁכִינְתָּא, זְכִירָה מִימִינָא, וּשְׁמִירָה מִשְּׂמָאלָא. אִינּוּן תְּפִלִּין דְּרֵישָׁא דְּבַּר נָשׁ, וּתְפִלִּין דְּיָד. וְהָכִי שְׁכִינְתָּא, (תהלים יט) תּוֹרַת יְיָ' תְּמִימָה, וּמִצְוָה דִּילֵיהּ. וְהַאי מִסִּטְרָא דְּעַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא, דְּאִיהוּ כָּלִיל דִּינָא וְרַחֲמֵי. זָכוֹר וְשָׁמוֹר. אִתְקְרִיאַת אִיהִי זְכִירָה שְׁמִירָה. וּבְכָל פִּקּוּדִין אִיהִי שָׁקִילָה לְגַבֵּיהּ בְּמַדְרֵגָה.

אֲבָל מִסִּטְרָא דְּחֶסֶד, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זָכוֹר, וּשְׁכִינְתָּא שָׁמוֹר. כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, זָכוֹר לְזָכָר, וְשָׁמוֹר לְכַלָּה. בְּגִין דְּבִימִינָא וּבִשְׂמָאלָא עַנְפִּין מִתְפָּרְדִין, כְּגַוְונָא דְּכַנְפֵי רֵיאָה, דְּאִינּוּן פְּרוּדוֹת מִלְּמַעְלָה. לָקֳבְלַיְיהוּ חֵיוָן, (יחזקאל א׳:י״א) וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם פְּרוּדוֹת מִלְּמַעְלָה. וְלָקֳבֵל פְּתוּחוֹת דְּסֵפֶר תּוֹרָה. לְתַתָּא תַּרְוַויְיהוּ בְּיִחוּדָא חֲדָא, כְּגוֹן סְתוּמוֹת דְּסֵפֶר תּוֹרָה, דְּלֵית תַּמָּן פִּרוּדָא. וּבְגִין דָּא, בַּאֲתָר דְּיִחוּדָא, דְּאִיהוּ גּוּפָא, דּוֹמֶה לַשִּׁדְרָה דְּלוּלָב, אִם נִפְרְצוּ, אוֹ נִפְרְדוּ עָלָיו פָּסוּל.

בְּכַמָּה רְשִׁימִין רָשִׁים קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא לְגַבֵּי מַלְאָכִין. אִלֵּין דִּימִינָא, דְּתַלְיָין מְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אוֹ אִלֵּין דִּשְׂמָאלָא, דְּתַלְיָין מִשְׁכִינְתָּא. אוֹ אִלֵּין דְּתַלְיָין מְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּשְׁכִינְתֵּיהּ בְּיִחוּדָא חֲדָא. וַדַּאי אִלֵּין דְּאִית בְּהוֹן תּוֹרָה, רְשִׁימִין בְּחֶסֶד. וְאִלֵּין דְּאִית בְּהוֹן מִצְוָה, רְשִׁימִין בִּגְבוּרָה. וְאִלֵּין מָארֵי דִּתְפִלִין, וְאוֹת שַׁבָּת, וְאוֹת בְּרִית, רְשִׁימִין בְּצַדִּיק.

וּבְעִירָן, עַמֵּי הָאָרֶץ, אִינּוּן רְשִׁימִין בְּאַעְבָּרוּ דְּעָרְלָה וּפְרִיעָה. עוֹפִין, בְּזֶפֶק וּבְקֻרְקְבָן נִקְלָף, בְּאַעְבָּרוּ דְּזֶפֶק, וּקְלִיפָה דְּקֻרְקְבָן אִינּוּן רְשִׁימִין עוֹפִין לְמֵיכַל, וּבְעִירָן, בִּתְרֵי סִימָנִין, מַעֲלַת גֵּרָה, וּמַפְרֶסֶת פַּרְסָה. כֻּלְּהוּ רְשִׁימִין בִּתְרֵי סִימָנִין, כְּגַוְונָא דְּעָרְלָה וּפְרִיעָה, דְּמִתְעַבְּרַן מִעַמָּא קַדִּישָׁא.

אֲבָל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, כֻּלְּהוֹן רְשִׁימִין מִנְּהוֹן, בְּכֻרְסְיָיא. וּמִנְּהוֹן, בְּמַלְאָכֵי, בְּאַרְבַּע חֵיוָן דְּכֻרְסְיָיא. מִנְּהוֹן בְּכֹכָבַיָּא
(Ⅰ)

*****



Page:  1 |

Menu livre ↑




Zepher Ha Zohar


VOLUME 1
















VOLUME 2















VOLUME 3