VAYHI
Onelittleangel > > VAYHI  >
(81 Verses | Page 1 / 2)
Version Jean de Pauly




Versions
Comparer
(Ⅰ)

[211b]  
[...] [Passage apocryphe] [...]

דְּאִקְרֵי חַי הָעוֹלָמִים, וּבְגִין כָּךְ כִּי עוֹדְךָ חָי. וְעַל דָּא בְּקַדְמִיתָא אָמַר, רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי, דְּאִצְטְרִיךְ לְמֵיקַם בְּרָזָא דְחַי, וְהָא אִתְּמָר.

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, פַּרְעֹה אַף עַל גַּב דְּאוּקְמוּהָ בְּרָזָא אוֹחֲרָא, סֶמֶךְ דְּקָא סַמְכִינָן בְּעַלְמָא.

אֲבָל תָּא חֲזֵי, (שיר השירים א׳:ט׳) לְסוּסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ רַעֲיָתִי, תָּא חֲזֵי, אִית רְתִיכִין לִשְׂמָאלָא בְּרָזָא דְסִטְרָא אָחֳרָא, וְאִית רְתִיכִין לִימִינָא בְּרָזָא דִלְעֵילָא דִקְדּוּשָּׁה, וְאִלֵּין לָקֳבֵל אִלֵּין. אִלֵּין דְּרַחֲמֵי וְאִלֵּין דְּדִינָא.

וְכַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבַד דִּינָא בְּמִצְרָאֵי, כָּל דִּינָא דְּעָבִיד, כְּהַהוּא גַוְונָא דְּאִינוּן רְתִיכִין מַמָּשׁ, וּכְגַוְונָא דִילֵיהּ דְּהַהוּא סִטְרָא מַמָּשׁ. מַה הַהוּא סִטְרָא (ממש) קָטִיל וְאַפִּיק נִשְׁמָתִין, אוּף קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד בְּהַהוּא גַוְונָא מַמָּשׁ. דִּכְתִיב, (שמות י״ג:ט״ו) וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר, וְכֵן כֹּלָּא בְּמִצְרַיִם, בְּהַהוּא גַוְונָא מַמָּשׁ. וּבְגִין כָּךְ דִּמִיתִיךְ רַעֲיָתִי, כְּגַוְונָא דִילָהּ מַמָּשׁ לְקָטְלָא. דִּכְתִיב, כִּי אֲנִי ה' אֲנִי הוּא וְלא אַחֵר. וּלְזִמְנָא דְאָתֵי מַה כְּתִיב, (ישעיהו ס״ג:א׳) מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה וְגו'.

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גּוֹשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד. וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ, אַחְסָנַת עָלְמִין. וְיֵּאָחֲזוּ בָּהּ, דְּהָא לְהוֹן אִתְחֲזֵי, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ. (ד''א ל''ג אמר רבי יוסי) וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד, ודַּאי, דְּהָא צַעֲרָא לָא שָׁרַאת בְּהוּ, וְקָיְימֵי בְּתַפְנוּקֵי עַלְמָא, וּבְגִין כָּךְ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:
(Ⅰ)

*****

[212a]  
[...] [Passage apocryphe] [...]

(אמרו המגיהים מתוך הלשון ניכר שאינו מספר הזוהר (עד ויחי יעקב. רבי חייא פתח וכו' בדף רט''ו ע''א) (והאור ניכר מתוך החושך). ולדיתינו כי הוא ממדרש הנעלם ובלשון הקודש היה. והמתחכמים להתהלל שנו שפת אמת והפסידו כונת והבנת המאמר כי לא ידעו ולא הבינו לעשות הלשון על מתכונתו והנה יהיה בעיני כל מעיין כדברי הספר החתום וכבר היינו משמיטין אותו כי בהעתקה שבא מצפת תוב''ב לא מצאנו אותו. אלא מפני הרואים שלא יתפארו עלינו לאמר כי מלאכתנו חסרה הדפסנו אותו כאשר הוא ואין כח בידינו לתקן את אשר עותו)

וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וגו'. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, לִבָּא חָמָא בִּנְבוּאָה, בְּמִצְרַיִם, דִּיהוֹן בְּנוֹהִי בְּכַמָּה גַּלָּוון, עַד הָכָא ועַד עִדָּנָא דְּקֵץ מְשִׁיחָא. ולָא מָטָא לִנְבוּאָה דְּויְחִי אֶלָּא בְּמִצְרַיִם. וְהִיא מַעַלְיָיתָא, נְבוּאָתָא מִדְּאִתְנַבִּיאוּ (ד''א לא אתנביאו) אִתְנַבִּיאוּ דְּכַוָּותָה, וְלָא מָטָא לְהוּ שׁוּם אֵינִישׁ מִן בְּנִי נְבִיאָה, אֶלָּא הוּא וּמשֶׁה. בְּמשֶׁה כְּתִיב, (שמות ל״ג:כ׳) כִּי לא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. בְּיַעֲקֹב כְּתִיב, ויְחִי יַעֲקֹב. וַיְחִי, נְבוּאָתָה דְּנַחֲתָא מֵאַסְפַּקְלַרְיָאה (מאירתא) דְּנַהֲרָא.

בָּעֵי לְמֵימַר (חפץ ההוא הוה בעינוהי) נְבוּאָן דְּגָלוּתָא דְּעַרְעָן לִבְנוֹהִי בְּאַרְעָא דִכְנָעַן וּבְכָל אַרְעָא דְאִתּוֹתַב בָּהּ. מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם הֲוָה תְּבִיר לִבֵּיהּ. דִּכְתִיב, (בראשית מ״ב:א׳) כִּי יֵשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרַיִם.

וְעַל דָּא מָטָא, וַיְחִי יַעֲקֹב בְּמִצְרַיִם, וְלָא הֲוָה חָדֵי. (סי א') כִּי בְּאַרְעָא
(Ⅰ)

*****

[212b]  
[...] [Passage apocryphe] [...]

הַהִיא סְפֵיקָן דְּעַמִין, סַפִּרִין דְּכוּרְסֵי יְקָרָא. וְלָא מָטָא לְהוֹן שׁוּם אֵינִישׁ, לָא מִן עִלָּאָה וְלָא מִן תַּתָּאָה, אֶלָּא ח''י. וְרָזָא דָא, כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. כַּמָּה הוּא רָזָא עִלָּאָה בְּדָא קְרָא, וְאֲנַן חַבְרַיָיא תְּמֵיהִין עֲלַיְיהוּ, עַל וַיְחִי דְּדָכִיר עִמֵּיהּ יַעֲקֹב. הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר קַמֵּי יִשְׂרָאֵל. יִשְׂרָאֵל מִנַּיִן, דִּכְתִיב, (ירמיהו ב׳:ג׳) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית וְגו'. (שמות ד׳:כ״ב) בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל. רִבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, וְכִי לָא אָמַר קְרָא, (בראשית כ״ה:ל״ג) וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכוֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב.

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוּהָ, בְּעִידְנָא דְּהֲווּ יִשְׂרָאֵל קְשִׁיטִין וְזַכָּאִין וְעָבְדִין זְכוּ, וְלָא הֲווּ רְתִיתִין יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא יַעֲקֹב לְחוּדֵיהּ. בְּדִין טָבָאן דְּעָבְדִין, הֲוָה לְמֶעְבַּד לְהוּ טָבָאן סַגִּיאִין דָּא בְּדָא.

מִדְּחָבוּ, וְאִתְגְּלִיאוּ עַל חוֹבֵיהוֹן, וְעַל עוֹבָדֵיהוֹן בִּישִׁין, לָא הֲווּ סָבְלִין יָתֵיהּ, דְּלָא יֶהֶוְיָין לְעַלְמָא, בְּקוּשְׁטָא עַל חוֹבֵיהוֹן. וְעַל דָּא אָתֵי מְכִילְתָּא דְרַחֲמֵי וְדִינָא לְחוּד, יִשְׂרָאֵל, וְיַהֲבִית (וישראל יהבית) יַתְהוֹן בְּאַרְעָא גָּלוּתְהוֹן. יָאוֹת בָּעֵי בְּרִי, אֲבָל אִינִישׁ מִסְתַּכֵּל וְיִנְדַע יָתֵיהּ, יַעֲקֹב דְּמִתְלַף עִם וַיְחִי, קֹדֶשׁ. וְעַל דְּנָא רָזָא אָמְרִין, יַעֲקֹב בָּחַר יָתֵיהּ סַפִּירָא בְּכוּרְסֵי יְקָרָא.

רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו נ״ז:ט״ו) וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים. לֵב נִדְכָּאִים, דָּא יַעֲקֹב. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, תְּחוֹת מִן דַּרְגָּא נְחִיתַת עֲלוֹהִי נְבִיאִין בִּרְכָאן בְּמִצְרַיִם. תָּנָא אָמַר רִבִּי אַבָּא, לִבָּא חָמָא, דְּיַעֲקֹב דְּהֲוָה בְּמִצְרַיִם לֵית נְבוּאָתֵיהּ מַעַלְיוּתָא. (ס''א דארעא סניאה) אַרְעָא סַגִּיאָה.

תָּא חֲזֵי, לָא זָכֵי לְבָרֵךְ לְחַד מִבְּנוֹהִי, וְלָא הֲוָה בִּידֵיהּ רוּחָא לְבָרֵךְ אֶלָּא בְּמִצְרַיִם, כַּד בָּרִיךְ יַתְהוֹן כָּל חַד וְחַד בְּרָזָא. וְרָזָא (בראשית מב) וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֵשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרַיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ. תָּא חֲזֵי, דְּלָא אִיתְיְיהִיבַת נְבוּאֲתָא, אֶלָּא לִתְבִירֵי לִבָּא. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית מב) רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת.

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, תְּחוֹת כָּרְסֵי יְקָרָא קַדִּישָׁא, יַעֲקֹב סַפִּיר, דְּאִיהִי מְכִילָתָא דְּדִינָא לְסִטְרֵיהּ, אֲתָא אָמַר, (בראשית ל״ב:כ״ט) לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְּךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל. אַתְּ מַשְׁכַּח דְּיַעֲקֹב חָזָא לְסִטְרֵיהּ מְכִילָתָא דְּדִינָא, וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְגו', וְרָזָא דְמִלָּה (ירמיהו ו׳:ד׳) אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְּלֵי עָרֶב.

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, כַּד אִתְגְּלִיאוּ מִן יְרוּשְׁלֵם, וְאַעֲדִיאוּ תְּדִירָא, וְסָאִיב מְסַנְאָה יַת הֵיכָלָא. בְּעִדָּנָא הַהִיא לָא סוֹבְלַת מַלְכוּתָא לְיִשְׂרָאֵל עַל חוֹבֵיהוֹן, אֶלָּא יִשְׂרָאֵל. בְּגִין דְּהִיא מִתְּרֵי גִיסָא, רַחֲמֵי וְדִינָא.

וּמִלָּה דְּלֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כַּד אִתְפְּרִישׁ בִּסְבִירֵיהּ. יִשְׂרָאֵל יַעֲקֹב עִלָּאָה דָּא מִן דָּא, וּבְגִינֵהוֹן הֲוָה חוּטְרָא דְמשֶׁה גְּלִיפָא מִתְּרֵין סִטְרוֹי מִשְׁמֵיהּ קַדִּישָׁא, חַד רַחֲמֵי בְּדִינָא, וְחַד דִּינָא בְּדִינָא.

וְרָזָא (במדבר כ״ג:כ״א) לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל, מִדַּאֲנַן בְּגָלוּתָא, דְּחִיקָן בֵּין שָׂנְאֵי, וְאִסְתַּלִּיקַת מַטְרוֹנִיתָא מִן מַלְכָּא, וְאִתְרְחִיקַת מִנֵּיהּ, הוּא יַשְׁרֵי שְׁכִינְתָּא בֵּינָנָא וְיִפְרְקִינָנָא. וְרָזָא (ישעיהו מ״ה:י״א) כֹּה אָמַר ה' מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ ה' צְבָאוֹת. וַיְחִי חַי, (ישעיהו ס״ו:א׳) כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדוֹם רַגְלָי.

בִּנְיָן עִלָּאָה, שְׁתֵּ''י רַגְלַי חַי, לי' רַבָּתָא, י' לְח' זְעֵירְתָּא, ח' לְתיו, וי' לְו', ו' לְד', הֲדָא הוּא דְּנָפִיק מֵעִלָּאָה. תְּחוֹת כָּרְסֵיהּ יְקָרָא, מֵאֶבֶן טָבָא בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. הַיְינוּ דִּכְתִיב, (ישעיה יט) וְנָגַף ה' אֶת מִצְרַיִם וְגו', י''ב פְּרִישָׁא. (ישעיה כו) כִּי טַל אוֹרוֹת טַלֶּךָ א' בְּגִין פְּרִישָׁא.

וּבְגִין דָּא מִתְחַלַף כְּחֲדָא, ב' פְּרִישָׁא גָּלוּתָא, א' פְּרִישָׁא קַדְמַיְיתָא. תָּא חֲזֵי, מַאי דִכְתִיב, (ישעיה ב) בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה', בְּגָלוּתָא, אַתְוָון דְּאִתְגְּזַר עֲלֵיהוֹן, עַל חוֹבֵיהוֹן, בְּקוּשְׁטָא בְּדִינָא הֲווּ, בְּאוֹרַיְיתָא תַּקַּנְתָּא, וְתִפְקוּן מִן חַמְרָא טִינָא, דְּהִיא גָלוּתָא, וְתַהֲכוּ לְנַהֲרָא דַּיְיָ.

א' רְצוֹנוֹ לוֹמַר בָּאָרֶץ, אִתְצַפֵּי אֲתָא בְּתִיגְנָא דְּסִיפְרָא דְאוֹרַיְיתָא. וְאֲנָא אִתְפַּלִיג בָּאָרֶץ, בָּאָרֶץ אַתְּ מַשְׁכַּח בְּתִיגְנָא דְסִפְרָא דְאוֹרַיְיתָא, ר''ץ מִתְלַפִּין כְּחֲדָא גָּלוּתָא. מַאי גָּלוּתָא דְמִצְרָאֵי. אַרְבַּע
(Ⅰ)

*****

[213a]  
[...] [Passage apocryphe] [...]

מְאָה שְׁנִין הֲוָה אָמַר לְאַבְרָהָם, דִּיהֵא גָּלוּתָא לִבְנוֹהִי בְּמִצְרָאֵי, וְכִי הֲוֵית מָנֵיתָא יַתְהוֹן, מָאתָן וְתִשְׁעִין שְׁנִין הֲווּ.

תָּא חֲזֵי, וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וְעֶשֶׂר שָׁנִים. רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (ישעיה ו) הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיוֹלֶדֶת בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּאֵל, עִדּוּי וְלֵידָה, דְּאִתְמְלֵי לְגִלּוּיָאן וְעָקְתָן סַגִּיאִין וְעִידָן בִּישִׁין. וְאַף עַל גַּב דִּיְהוּ בְּאִלֵּין, מַטְרוּנִיתָא אִזְדַּעְזְעַת וְאִתְרַחֲקַת מִן בַּעֲלָהּ, תְּהֵא עִמָּנָא בְּגָלוּתָא, בֶּן מֵאָה וְעֶשֶׂר הֲוָה גִּלּוּפָא דְּאִתּוֹסַף, יִתְרְעֵי לְמֵימַר וְהֲוָה עָבַר מִן גָּלוּתָא מֵאָה וְעֶשֶׂר שְׁנִין, וּמָאתָן וְתִשְׁעִין, הֲוִי אַרְבַּע מְאָה שְׁנִין, וְלָא אִתְמְנֵי גָלוּתָא דְיַעֲקֹב, אֶלָּא מִדְּמִית יוֹסֵף, (והיינו דא על גבי דא דאמר ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם וגו'.)

וַיְּהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שְׁנָה, הָכָא רָזָא בְּגָלוּתָא בְּמִנְיְינָא, תִּקוּנְתָּא יְהוֹן בְּנַיָיא דְּאִתְגַּלְּיָין בְּמִכִילָתָא דְּדִינָא תְּלָתָא גַּלָּוָון. קַדְמָאָה דְמִצְרָאֵי, דְּאִתְמְתַל בִּשְׁבַע שְׁנִין. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (שיר השירים ב׳:ז׳) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת וְגו'.

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר מֵהָכָא, (ירמיהו ל״א:ג׳) מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ וְגו'. הָכָא רָזָא בְּגָלוּתָא תַּקַּנְתָּא יְהוֹן בְּנוֹהִי דְיִשְׂרָאֵל. מִשְׁתְּרֵי גַּלָּיָיא וְיִתְרְעֵי לְמֵימַר, יְהוֹן בְּנַיָא קַדִּישָׁא דְּאִתְגַּלָּוָון עַל חוֹבֵיהוֹן בְּדִינָא, שְׁנִין סַגִּיאִין יְהֵא. (ויקרא כ״ו:כ״א) שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם, (בראשית ד׳:כ״ד) כִּי שִׁבְעָתַיִם יוּקַּם קָיִן, בְּגָלוּתָא קַדְמָאָה דְמִצְרָאֵי, דְּהִיא זְעֵירָא.

תִּנְיָינָא, גָּלוּתָא דְשׁוֹפְטִים, דְּאִתְמְתַל לְאַרְבָּעִים שְׁנִין, בִּשְׁבַע דְּאִינְהוּ סַגִּיאֵי מִנֵּיהּ. תְּלִיתָאֵי, גָּלוּתָא דַאֲנַן בֵּיהּ אֲרִיכָא, דְּאִתְמְתַל לִמְאָה שְׁנִין, לְאַרְבְּעִין וְהַיְינוּ דָּא עַל גַּבֵּי עִלָאָה דְּאֲמָר (דניאל י״ב:י״א) וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שׁוֹמֵם וְגו':

וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת. רִבִּי חִזְקִיָּה אָמַר, חֲמָא דָא עַקְתָא דְגָלוּתָא דְּהֲוָה עָרְעָן לִבְנוֹהִי, קְרִיבָא אֲנַפְשֵׁיהּ וּדְחִיקַת לִמְמָת, לָא אִשְׁתָּאַר חַי, כַּד הֲוָה נָחִית מִדַרְגִין, בְּדִיל חוֹבֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, לָא נָחִית עִמְּהוֹן בְּגָלוּתָא, זַכָּאָה חוּלְקֵהוֹן, דְּאִי לָא נָחִית עִמְּהוֹן בְּגָלוּתָא, אִשָׁתָּאֲרָן בֵּינֵי עַמְמַיָא, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ (ישעיהו נ׳:ב׳) מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ קָרָאתִי וְאֵין עוֹנְה. וְאֵין עוֹנֶה, דָּא יִשְׂרָאֵל, בָּאתִי וְאֵין אִישׁ, דָּא שְׁכִינָה. הַקָּצוֹר קָצְרָה יָדִי מִפְּדוּת וְאִם אֵין בִּי כֹּחַ לְהַצִּיל הֵן בְּגַעֲרָתִי אַחֲרִיב יָם אָשִׂים נְהָרוֹת מִדְבָּר. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב חוּלָקָא לְיִשְׂרָאֵל דְּלָא יִשְׁלוֹט רַבְרְבָנָא אָחֳרָא בְהוֹן. נָחֲתוּ לְגָלוּתָא, שְׁכִינְתָּא עִמְּהוֹן וְהוּא רָחִיק מִמַּטְרוֹנִיתָא:

וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, חָקַר יַת בְּנוֹהִי כֻּלְּהוֹן, וְאָמַר לְהוֹן, עַקְתָן סַגִּיאִין, בִּישִׁין רַבְרְבִין, חָמִית לְמֵיעַל לִבְרֵיכוֹן אַשְׁכְּחָן רַחֲמֵי עִלָּאֵי.

וְאִי אַתּוּן בָּעָאן לְמֵיפַּק מִכָּל עָקְתָא, קַיְימוּ לִי, וְהֲבוּ בֵּינָנָא רִבּוֹן עָלְמָא וְתַעַבְדוּן קְשׁוֹט וְדִינָא, וְתֶהוֵי כַּאֲבָהַתְכוֹן, וּפַקִּידֵי בְּכָל דָּר וְדָר דְּיֵיתֵי בַּתְרֵיכוֹן, וְאִי אַתּוּן בָּעָאן לְמֶעְבַּד הָכִי, תִּפְקוּן מִכָּל עַקְתָא דְּיֵיתֵי עֲלֵיכוֹן.

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, (עמוס ה׳:ט״ו) וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט אוּלַי יֶחנַן ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁאֵרִית יוֹסֵף. (דאתקריאו בנוהי ישראל כלהון יוסף) וְאִי תַעַבְדוּן הָכִי, לָא תִקְבְּרוּן חַד מִן בְּרִי, אֶלָּא אִתִּי תְּתוּבוּן לְאַרְעֲכוֹן בִּשְׁלָמָא.

הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית כ״ד:ב׳) שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי, מַהוּ יָדְךָ. פָּתַח וְאָמַר, (תהילים מ״ה:ד׳) חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ, סַיְיפָא דְקָאי בָּהּ חֶסֶד וְאֱמֶת, תְּרֵין סְפִירָן סְפִירָן, וְלָא שָׁבְקִין דָּא לְדָא. וְעַל דָּא אָמַר, (תהלים פט) חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְמוּ פָנֶיךָ, (איכה ד׳:ט״ז) פְּנֵי ה' חִלְּקָם. וְאִי הֲווּ טָבָאן בְּנוֹהִי, וְעֲבִידוּ מַה דְּקָיְימוּ, לָא מִית חַד מִבְּנַיְיהוּ בְּמִצְרָאֵי, דְּכָל טַב וְטַב דְּגָזִיר שְׁמָא דֵּאלָהָא עַל אֵינָשָׁא, לָא הֲוֵי אֶלָּא עַל דִּיהוֹן טָבִין. וְאִי לָא, לָא. כְּמָה דְּאָמַר דָוִד, (מלכים א ב׳:ד׳) לְמַעַן יָקִים ה' אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי לֵאמֹר אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי בֶּאֱמֶת. וְאִי לָא, לָא (מייתי ברכאן דאמר עליהון).

תָּא חֲזֵי, כַּמָּה הוּא עָדִיף רוּחָא דְּאַבָּא מֵרוּחָא דְּבָרָא. דְּרוּחָא דְּאַבָּא הוּא רוּחָא דִבְרָא, רוּחָא מֵרוּחָא סָלְקָא. וְאִי סַיְיעַת אֲוִירָא אָחֳרָא בְּרוּחָא, לָא נָפִיק שְׁלִים.
(Ⅰ)

*****

[213b]  
[...] [Passage apocryphe] [...]

דְּהָא חָסִיר הוּא בְּהַאי אֲוִירָא. וְהַיְינוּ (ירמיהו ב׳:כ״ד) פֶּרֶה לִמֻּד מִדְבָּר בְּאַוַּת נַפְשָׁהּ שָׁאֲפָה רוּחַ.

תָּנָא, (ויקרא ע''ה ע''ב, ע''ש כי שם בא כל הענין בשלמותו) רַב הַמְנוּנָא סָבָא אֲזַל לְקַפּוֹטְקִיָּיא, עָאל לְקַמַּייהוּ רַב יִיִסָא סָבָא. אָמַר לֵיהּ, בְּמַאי עַסְקִיתוּ. וַוי לֵיהּ, וַוי לְנַפְשֵׁיהּ. אִי אִשְׁתְּלַף רוּחָא דִּמְסָאֲבָא דְּאִשְׁתַּכַּח עִמֵּיהּ וְאוֹרִית לֵיהּ לִבְרֵיהּ. וְהַאי אִיהוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לֵית לֵיהּ חוּלָקָא. שָׁבִיק לֵיהּ חוּלָקָא שָׁבִיק לֵיהּ לְשֵׁיצָאָה לֵיהּ לְעַלְמָא דְאָתֵי. אָמַר לֵיהּ, מְנָא לָךְ הָא. אָמַר לֵיהּ, הָכָא אוֹלִיפְנָא, דְּהַאי יְרוּתָא בִּישְׁתָּא, אַחְסְנִין (אחרי מות עו ע''א) כֻּלְּהוּ בְּנוֹי אִי לָא יְתוּבוּן, דְהָא לֵית מִלָּה קָיְימָא קַמֵי תְּשׁוּבָה. וְאֲנָא הָכִי אוֹלִיפְנָא, דְּהָא אַסְוָותָא דָא יַהֲבוּ לִי זִמְנָא חָדָא, דְּהֲוֵינָא רְשִׁים בְּאַנְפִּי, וְיוֹמָא חַד הֲוֵינָא אָזִיל בְּאָרְחָא וְעַרְעָנָא בְּחַד זַכָּאָה, וְעַל יְדוֹי אִתְעֲבַר מִנָאי הַהוּא רְשִׁימָא. אָמַר לֵיהּ מַה שְּׁמָךְ, אָמַר לֵיהּ אֶלְעָזָר, וְקָרֵינָא לֵיהּ אֶלְעָזָר אָחֳרָא, אָמַר לֵיהּ בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּחָמֵינָא לָךְ, זַכָּאָה חוּלָקָךְ בְּעַלְמָא דֵין, וּבְעַלְמָא דְאָתֵי:

וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וְגו'. רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו ס״ב:ח׳) נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ, קִּיֵּים קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִפּוּק לְיִשְׂרָאֵל מִן גָּלוּתָא דִלְהוֹן, וְדָא קִּיֵּים לְהוֹן, קְיָים, דְּלָא יִשְׁבּוֹק לוֹן בְּאַרַע שַׂנְאֵיהוֹן. (בראשית ל״ב:כ״ז) וַיֹּאמֶר שַׁלְחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. מַאן בֵּרַכְתָּנִי. יָהַב לוֹן גָּלוּתָא, וְקִּיֵּים לוֹן דְּיִפְקוּן מִנֵּיהּ.

תָּנָא, זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִבְרֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דִּיהוֹן כָּל חַד וְחַד תְּחוֹת כָּרְסֵיהּ, וִיהוֹן מַעַלְיָין מִכָּל עִלָּאֵי, בְּגִין דָּא תִּשְׁכַּח וא''ו אֲרִיכָא. קִּיֵּים קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִשְׁלֵמוּתָא דְּו' דְּר''א וּבְגִין שִׁתָּא וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה. סְגִיד יִשְׂרָאֵל דְּלֵיתֵי מְשִׁיחָא בְּסוֹף מִנְיָינָא דָא, וְתִשְׁרֵי שְׁכִינְתָּא עִמְּהוֹן. וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חוֹלֶה וְגו': מַתְנִיתִין, אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, לָא אֲתָא קְרָא לְאַשְׁמוּעִינָן דְּעָבַד, אֶלָּא אֲתָא קְרָא לְאַתְיָא מַה דְּיֶהוֵי בְּסוֹף גָּלוּתָא, כָּל אִלֵּין לְסוֹף מִנְיָינָא דְאִתְמְנֵי. צָבֵי לְמֵימַר דְּיֵיתֵי מְשִׁיחָא, וְיֵימָא לֵיהּ אָבוּךְ דְּבִשְׁמַיָיא בָּהִיל לִסְבַר אַפָּךְ, סָפִין לְקִצָּא דִמְשִׁיחָא. יְהֵא רַעֲוָא מִן אֱלֹהָא דִשְׁמַיָא, דְּיִסַּב בְּרֵיהּ דְּאַסְגִּיאוּ בְּגָלוּתָא, וּמִדְּאִתְנְשִׁיאוּ בְּהוּ, דְּנָשֵׁי יַתְהוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּחוֹבֵיהוֹן בְּקוּשְׁטָא.

כַּד אֲתָא רִבִּי אַבָּא אָמַר, לָאו לִדְרָשָׁא קָא אֲתִינָא, חֲשׁוֹב רָזָא דְמִלְּתָא (בראשית ל׳:כ״ד) יוֹסֵף ה' לִי בֶּן אַחֵר, כִּדְפָרִישְׁנָא לְעֵיל, הַאי שְׁמֵיהּ קַדִּישָׁא בְּיוֹסֵף, יה''ו יֹאמַר, הָא אֲבוּךְ מָארֵי עַלְמָא, דְאָתֵי לְמֶעְבַּד טָבָא לִבְרֵיהּ, דְּיִפְקוּן מִן גָּלוּתָא דִּלְהוֹן. וְאִי אַתְּ לָא רָעֵי בְּקוּשְׁטָךְ, רִבּוּעָא ידו''ד אֶחָד יַעֲבֵד יָתָךְ, וְיָדְעֵי דְּתֵיתוּב מַטְרוֹנִיתָא לְאַתְרָא.

דַּאֲבָהֳתָנָא אִינוּן רְתִיכִין דִּלְעֵילָא, (בראשית י״ז:כ״ב) וַיַּעַל אֱלהִים מֵעַל אַבְרָהָם, אֲבָהָן שׁוֹקֵי עַלְמָא, (מיכה ז׳:כ׳) תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם, תָּנָא דְיֵיתֵי מְשִׁיחָא.

רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאָמַר, (זכריה ד) וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה' לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר. רוֹצֶה לְמֵימַר, תְּרֵין מְעַרְעִין בִּישִׁין דְּאָתָן לִבְנוֹהִי לְמֶהוֵי בְּגָלוּתָא בְּאַרַע שַׂנְאֵיהוֹן, וְלָא יִסְתְּכֵי בְּהוֹן, כַּמָּה שְׁנִין סַגִּיאִין, עַל חוֹבֵיהוֹן בְּקוּשְׁטָא, הָכִי יִזְנַח יַתְהוֹן בְּאַרַע שַׂנְאֵיהוֹן. וְיִסַּב בְּנַיְיהוּ דְּאַרַע לְהוֹן בִּישִׁין אִלֵּין, וְיַדְבֵּר לְהוֹן לַאֲרַע טַב כְּפִירוּשָׁא דִקְרָא.

וְהֲוָה תְּרֵי רַבְרְבָן סַגִּיאִין מַעַלְיָיאן הֲוָה מְטַרְקָן תְּחוֹת כָּרְסֵי יְקָרָא, דְּאַפַּטְרוֹפָּא דְּיִשְׂרָאֵל מְכִילָתָא חֲמִישָׁאָה, בְּדִיל דִּיְהוֹן בְּגָלוּתָא כָּל עִדָּנָא הָדֵין, וְאַרַע דְּנָשֵׁי יַתְהוֹן בְּאַרַע שַׂנְאֵיהוֹן.

וְהוּא תְּרֵין מְכִילָתָן, בִּתְרֵין סָפִין, נָפַק חָדָא וּמַלִּיל לָקֳבֵל רִבּוֹן עָלְמָא, וְיָהִיב לֵיהּ רְשׁוּ דִּימַלֵּל כָּל מַאן דְּבָעֵי, וְחָזֵי בְּיִשְׂרָאֵל מִן גִּיסָא חָדָא לְמִגְזַר בְּהוֹן בְּיִשְׂרָאֵל, דְּיִפְקוּן מִן גָּלוּתָא, בְּדִין אֲבָהַתְהוֹן. וּמִן גִּיסָא אַחֲרִינָא, רָעָא לְמִגְזַר עֲלֵיהוֹן, בְּדִיל חוֹבֵיהוֹן, דְּאָמְרוּ עֲלַיְיהוּ בִּישָׁא סַגִּיאָה. הָא ד' מְכִילָתָן, וְלָא הֲוָה בְּהוֹן מְכִילָתָא חֲמִישָׁאָה אַפַּטְרוֹפָּא דְיִשְׂרָאֵל, וּמַלִּילוּ כָּל דִּרְעוּ.
(Ⅰ)

*****

[214a]  
[...] [Passage apocryphe] [...]

עַד דְּמָטָא לְוַותְהוֹן מְכִילָתָא חֲמִישָׁאָה, וְהֲוָה בְּכָרְסֵי יְקָרָא מִן שְׁמָא קַדִּישָׁא, וְאָמַר עַל בְּנוֹהִי דְיִשְׂרָאֵל טַב, וְלָא הֲווּ רַתְיָין תְּרֵין מְכִילָתָן קַמַּיְיתָא לְמַלָּלָא קַמֵּיהּ, בְּדִין מְכִילָתָא חֲמִישָׁאָה דְּאִתְמְתַל לְלֵילְיָא, וְנָפַק לִנְהוֹרָא דִלְהוֹן. וְעַל דָּא פָּתַח, וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה' לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר.

תָּנִינָא (בראשית א׳:ה׳) וַיִּקְרָא אֱלהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה, וְהָתָם אָמַר וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם, וְקַשְׁיָא דִידֵיהּ אֲדִידֵיהּ. אֲתָא רִבִּי אֶלְעָזָר לְרִבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוֹי, וְאָמַר לֵיהּ אַבָּא מָארִי, מַאי דָא. אָמַר לֵיהּ, מִבְּרֵאשִׁית עַד ו' דוֹרוֹת בָּרָא ידו''ד אֶחָד, צָבֵי לְמֵימַר, ו' דִּשְׁמֵיהּ, יָהַב בֵּיהּ רוּחַ חָכְמָה, עַד הָכָא לָא הֲוָה מִנְדַּע מַהוּ חשֶׁךְ. קָם רִבִּי אֶלְעָזָר וְנָשַׁק יְדוֹי דְּאֲבוֹי.

קָם רִבִּי אַבָּא וְשָׁאַל, מַאי חשֶׁךְ. אִסְתַּחֲרוּ חַבְרַיָא וְלָא מָטוּ מַאי דְּשָׁאֲלוּ, עֲבָדוּ עוֹבָדָא, וּמָטָא קָלָא מִן קֳדָם רִבּוֹן עַלְמָא, בְּהָאי קְרָא, (איוב י׳:כ״ב) אֶרֶץ עֵיפָתָה וְגו' צַלְמָוֶת וְלֹא סְדָרִים, וַתּוֹפַע כְּמוֹ אוֹפֶל, גֵּיהִנֹּם מִקַּמֵּי דְּאִתְבְּרֵי עַלְמָא, הֲוָה גָּנִיז לְרַשִּׁיעַיָּא, וַוי לְהוֹן לְחַיָּיבַיָא, דִּיהוֹן כַּד יַעֲבִיד אֱלָהָא יַת אִלֵּין, (ישעיהו ס׳:ב׳) כִּי הִנֵּה הַחשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאוּמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח יְיָ וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה. זַכָּאָה חוּלְקֵהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא בָּרָא לְהוֹן דָּא, (תהילים קמ״ד:ט״ו) אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁיְיָ אֱלהָיו:

וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, מַלְאָכָא הוּא, דְּהֲוָה עָתִיד לְמֵימַר טַב עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כַּד יְתִיבוּן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּכָל עָקַתְהוֹן, כַּד יֵיתֵי קִצָּא דִמְשִׁיחָא, בְּכָל עָקְתָא דְּתֵיתֵי עֲלֵיהוֹן, יֵימְרוּן לִמְכִילָתָא בְּרִיךְ אָתִי לְוָתָךְ, וְיִתְפָּרְקוּן טָבָאי. זַכָּאָה חוּלְקֵהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּאִתְקְרִיאוּ בְּנוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּאִינוּן כְּמַלְאָכַיָיא, (איוב ל״ח:ז׳) וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלהִים, הוי''ה מַאי.

תָּא חֲזֵי, מִנַּיִן שֶׁקָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיַעֲקֹב אֵ''ל, אַתְּ בְּעִלָּאָה, וְאֲנָא אֱהֵא בְּתַתָּאָה, (נ''א את תהא בתתאה, ואנא אהא אלהא בעלאה), מַאי קָא מַיְירֵי. (בראשית י״ז:כ״ב) וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם, אֲבָהָתָן אִינוּן רְתִיכָאן דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. תָּנָא, (מיכה ז׳:כ׳) תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם, הָא תְּרֵין סְפִירָן, בִּתְרֵין רְתִיכָן, רַבְרְבָן עִלָּאִין.

תְּלִיתָאָה יִצְחָק, מַאי (בראשית ל״א:נ״ג) וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק. וּבְגִין פַּחַד יִצְחָק דְּהֲוָה סְפִירָה, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּהוּא כָּרְסֵי יְקָרָא רְתִיכָא עִלָּאָה, וּסְפִירָה דְיִצְחָק הִיא מֵעִלָּאָה, מְפָרְשָׁא יַתִּיר מִכָּל סְפִירָן דַּאֲבָהָתָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק.

רִבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (בראשית ל״א:נ״ג) אֱלהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵּינֵינוּ אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם, וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק, מֵהַאי קְרָא אַתְּ יָכִיל לְמִנְדַע דָּא.

וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה, וְרָזָא דִקְרָא, (דניאל י״ב:א׳) בָּעֵת הַהִיא יַעֲמוֹד מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל הָעוֹמֵד עַל בְּנִי עַמְּךָ וְהָיְתָה עֵת צָרָה. רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, דָּא גְּבוּרַת יְדָא דְמִיכָאֵל רַבְרְבָא. וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה, כְּמָּה לֵיהּ הֲוָה מִקַּדְּמַת דְּנָא סְגִיד. לְמַאן הֲוָה סְגִיד, סְגִיד לְעַרְסָא, הֲוָה עַרְסָא פְּתִיחָא מִנֵּיהּ. לְמָהוּלְתָּא הֲוָה סְגִיד, דְּהָא הֲוַת חֲבִיבָא מִינֵּיהּ. (מלאכי ב׳:י״א) כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נִכָר, כַּד אִסְתַּלַּק זִיוֵיהּ מִנֵּיהּ עַל חוֹבֵיהוֹן, לָא הֲוָה לֵיהּ לְמֵיקַם קַמֵּיהּ, וְאִתָּרְכַת מַטְרוֹנִיתָא מִן מַלְכָּא, בְּדִיל דְּלָא יָכְלָא לְשָׁבְקָא לָהּ לִבְרָהָא בֵּין עַמִין לְמִקְטַלְּהוֹן, וְהֲוָה בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא הוּא, בְּהָא דִּיהוֹן עַמִּין נוּכְרָאִין מִן עַמֵּיהּ. צָבֵי לְמֵימַר, עָאל שְׁכִינְתָּא בֵּינֵיהוֹן בְּגָלוּתָא, וְעִדָּנָא דְלָא הֲוָה בְּאַרְעָא, וְהִיא בַּאֲרַע עַמְּמִין, בְּזִיוָא דְיִשְׂרָאֵל, אִסְתַּמָּרוּ עַמְּמַיָּא דִי בְסַחְרָנִיהוֹן.

תָּאנָא, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, תְּרֵין רַבְרְבִין הֲווּ תְּחוֹת כָּרְסֵי יְקָרָא קַדִּישָׁא, וְהָא בִּשְׁמֵיהּ חַד מָאנִי בְּעַרְסָא, דְּהֲוָה שָׁדֵי אֲגוֹזֵּיהּ דְּהֵיכָלָא. וְהָא אֲנַן בְּגָלוּתָא, לָא אִשְׁתָּאַר בֵּינָנָא אֶלָּא דָּא דְּבֵּינֵי דְּזִינֵיהּ, וְהוּא חָתוּךְ מִן שְׁמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמותכג) הִנֵּה אָנֹכִי שׁוֹלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנְיךָ לִשְׁמָרְךָ וְגו', לָא לְמַלָּלָא הָכִי, אֶלָּא בְּעַלְמָא דְאָתֵי, כַּד פָּרִישְׁנָא בְּסִטְרִין וְהוּא צוּרִין בְאָרְחָא, אֲנָא שָׁרֵינָא שְׁכִינְתָּא בֵּינִיכוֹן לְמָארֵיהוֹן בְּגָלוּתָא וְהִיא נָטְרַת יַתְכוֹן, עַד
(Ⅰ)

*****

[214b]  
[...] [Passage apocryphe] [...]

דְּתֵיתֵי יַתְכוֹן לְאַרְעֲכוֹן, כְּמָה דְּהֲוִיתוּן מִקַּדְמַת דְּנָא. אֲשֶׁר הֲכִינוֹתִי, מוֹתָבָן מִקַּדְמַת דְּנָא.

דָּא שְׁכִינְתָּא מִן מטטרו''ן. וְאִתָּרְכַת מַטְרוֹנִיתָא מִן מַלְכָּא, עַד דְּתֵיתוּב לְאַתְרָהָא, וְרָזָא (דברים ג׳:י״א) כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאָר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלא הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן, כִּדְפָרִישְׁנָא בְּאַתְרֵיהּ. וְאָרְחָא, דְּאִתְמְתַל לְגָלוּתָא, נָטַר יַתְהוֹן בְּגָלוּתָא, עַל עַקְתָא דְּתֵתֵי עֲלֵיכוֹן, עַד דְּיֵיתֵי וְיֵיעוּל יַתְכוֹן לְאַרְעָא, דְּקַיַּים לַאֲבָהַתְכוֹן דְּאִתְנַטְרַת.

רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר (רות ג) לִינִי הַלַּיְלָה וְהָיָה בַּבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, שַׁלִּיט רַחֲמֵי עַל דִּינָא. (בראשית א) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, טוֹב וְאוֹר שָׁוִין, דְּהוּא מַבּוּעוֹי דְּנַחֲלִין, דְּנָפַק מִנְּהוֹן יַמָּא וְנַחֲלָא דִּבְעָלְמָא.

תָּנָא אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, זִמְנָא חָדָא סָלִיקְנָא וְנָחִיתְנָא לְאַנְהָרָא בְּמַבּוּעֵי דְּנַחֲלִין, וְסָלִיק בַּתְרָאי רִבִּי אַבָּא. אָמַר לִי, בְּמַאי עַסְקִיתוּ. אָמָרִית לֵיהּ, בְּהַאי קְרָא (קהלת א׳:ז׳) דְּכָל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינְנּוּ מָלֵא. מִזִּיוִיהּ אִתְבְּרִיאוּ כָּל רַבְרְבַיָיא דְּמִן עַלְמָא, וּמִן זִיוֵיהּ אִתְנְבִיעוּ כָּל נַחֲלַיָיא, נַחֲלַיָיא הֲווּ אִינוּן לְהַאי קְרָא, דְּמֵאִיכֵי בְּהַאי גָלוּתָא, דְּהָא חֲשׁוֹכָא כָּמוּפְלָא, חִבָּתָא דְּאִמָּא עָבִיד לְהוּ, וְאִי לָאו, נַחֲלָא עָבִיד בְּרַתֵּיהּ. רַבְרְבָא תָּנִינתָא הוּא, הוּא תְּחוֹת קַדִּישָׁא, דְּגָנֵי אֲגְנִים דְּהֵיכָלָא. דְּהָא רַבְרְבָא דְיִשְׂרָאֵל דְּאִתְמַנֵּי עֲלֵיהוֹן, בְּכָל עִידָן דְּהֲוַת מַטְרוֹנִיתָא עִם מַלְכָּא, הֲוָה נָפִיק וְעָאל קֳדָמֵיהוֹן מטטרו''ן. וְהוּא קָבִּיל פּוּלְחַנְהוֹן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּנוּרָא. כַּד אִתְבַּטִיל נוּרָא וְאִתְגַּלִיאוּ, אִסְתַּלַּק זִיוָהּ, וְאִסְתַּלְּקָא מַטְרוֹנִיתָא מִן מַלְכָּא. הָא לָא הֲוָה שְׁלִים עַד דְּיֵיתֵי גִּיסָא אָחֳרָא, דְּלָא הֲוָה בְּגָלוּתָא מָנִיתָא.

וּשְׁמָהָן דְּאִתְקְרִיאַת יַד, הִיא מַבּוּעָא לְכֹלָּא, וְתִשְׁכַּח יַד הוי''ה, (ישעיה נט) הֵן לָא קָצְרַת יַד הוי''ה, דְּלָא אִדְכַּר יָדָא אֶלָּא בִּשְׁמָא דְּחַד.

אֲתָא רִבִּי אֶלְעָזָר, וְשָׁאַל לְרִבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוֹי, וּבְכָה וְאָמַר לֵיהּ, גַּלֵּי לִי הַאי רָזָא אַבָּא מָארִי. אָמַר לֵיהּ בְּהַאי קְרָא אִתְגְּלִי לָךְ, (שמות י״ז:ט״ז) כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַיְיָ, כֵּס בְּגִין הוי''ה, שַׁלִּיט רַחֲמֵי עַל דִּינָא. צָבֵי לְמֵימַר, יְהֵא רַעֲוָא דִּיְהֵא לְעַלְמָא בְּאֲתַר גְּבוּרָת, יַד יְיָ רַבָּתָא קְרָבָא דְּהֲוַת בְּמִצְרַיִם, וְאִי לָאו הֲווּ בְּדִינֵי.

וְיֵיתֵי מְשִׁיחָא, יֵיתֵי בְּחַדְתּוּ בִּידָא רַבָּתָא, וְיִגַּח קְרָבָא בַּעֲמָלֵק. (שמות י״ג:ט׳) בְּחוֹזֶק יָד הוֹצִיאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם, וְכַד יֵיתֵי שְׁמָא דְיַד בְּתוּקְפָא יְדָא לְחוּדֵיהּ, הוּא בְּעִידָנָא, דְּיַגִּיחַ קְרָבָא בַּעֲמָלֵק, לֵיתֵי מְשִׁיחָא. רִבִּי אֶלְעָזָר מְסַיֵּיעַ, (זכריה י״ד:ג׳) וְיָצָא יְיָ וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב. כ''ס בְּגִין ידו''ד.

תָּא חֲזֵי, כַּמָּה הִיא יְדָא רַבָּתָא דְּלָא מָטָא לְהַאי יָדָא עִלָּאָה, לַאֲבָהָן רַבְרְבָא לָא אֲגְנִים. וּבְדָא יָדָא נָפְקוּ מִמִּצְרַיִם, בְּגִין דְּמִשְׁוְיָין שָׁוִין, מַנִּי ד' לְד', שָׁוִין דָּא דְּרָע, שְׁמָא דְּיָדָא רַבָּתָא, דְיִפוּק מִן אִינוּן שָׁוִין בְּאַתְוַותְהוֹן דְּמִנְיָינֵיהוֹן כְּמִנְיָינֵיהוֹן, דְּקִבְּלָא תְּרֵין יַד, תְּרֵין.

כֵּיצַד לָא אִתְמְנָעוּ דָּא מִן דָּא, וְלָא שָׁוִין. אִתְפְּרַשׁ תְּרֵין אִלֵּין בְּרִיךְ הוּא דִּבְאַתְוַותְהוֹן סַיְיעָאן יַד בַּעֲלָהּ ה', תְּרֵין לְאָב מִנְיָנֵיהוֹן מִתְפָּרַשׁ. מֵאִלֵּין אִתְבְּרִיאוּ שְׁמַיָא וְאַרְעָא וּדְעִמֵּיהּ. וְאִינוּן סְפִירָא קַדְמָאָה, דְּהִיא כִּתְרָא עִלָּאָה. תִּנְיָנָא, (משלי טו) בְּכָל מָקוֹם עֵינֵי ה' צוֹפוֹת רָעִים וְטוֹבִים. תְּלִיתָאָה, הֵם מְסַיַּיעְתָּן לִשְׁמָא חַד ו' דְּעֲבַד כַּמָּה אַתְוָון בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם.
(Ⅰ)

*****

[215a]  
[...] [Passage apocryphe] [...]

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. רִבִּי אַבָּא אָמַר, לוּז דָּא יְרוּשָׁלִַם עִלָּאָה, דְּאַשְׁרָאָה שְׁכִינְתָּא בֵּינָהָא. אָמַר יַעֲקֹב עִלָּאָה לְתַתָּא, הַב לִי בִּרְכָתָא דְּהוּא בָּעֵי, לְאַנְפִּישׁ יַתְכוֹן אֲנָא, וּלְמִיתַּן יַת אַרְעָא לִבְנֵיכוֹן. לוּז זוֹ יְרוּשָׁלִַם עִלָּאָה, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הַב רַבְרְבָא דְּהַוְויָן בְּרָכָה דָּא עַל יְדֵיהּ, בְּאַרְעָא רָבְיָיא, אֲבָל בְּרָא, לְאַרְעָא אָחֳרָא, לָא יְהֵא בִּרְכָתָא.

רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, (משלי כ״ז:י״ד) מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרָא לְיִשְׂרָאֵל אַחִים וְרֵעִים. מַאי בִּרְכָתָא יָהַב לוֹן, דִּיהוֹן הַאי עַמָּא דַּכְיָא תְּחוֹת יְדֵיהּ, וְלִמֶהֱוֵי עֲלֵיהוֹן נָטִיר.

זַכָּאָה חוּלְקֵהוֹן דְּהַאי עַמָּא דַכְיָא, דְּהוּא עֲלֵיהוֹן, דְּאִקְרֵי בָנִים חֲבִיבִים יַתִּיר מֵעִלָּאָה, כְּתִיב, (דברים ד) בָּנִים אַתֶּם לַה', כֹּלָּא בְּדִיל דָּא. מַאי הוּא, בְּדִיל דְּאִשְׁתְּלִים שְׁמָא בְּחוֹתָמָא דִלְהוֹן, דְּאִינוּן גְּזִירִין.

תָּא חֲזֵי, בְּאַנְפּוֹי דְּאֵינָשָׁא שְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְחַסְרָא יוּ''ד מִנֵּיהּ, וְלָא אִשְׁתְּלִים. אֲתָא אַבְרָהָם וְחִבֵּב לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמַר לֵיהּ בָּךְ אִשְׁתְּלִים שְׁמָא, וְאִתְגְּזַר, וְאִשְׁתְּלִים שְׁמָא בְּיוּ''ד דְּמִילָה. בְּאַנְפּוֹי דְּאֶנָּשָׁא שי''ן דְּשד''י, וְד', חָסֵר יו''ד, אִשְׁתְּלִים בְּיו''ד דְּמִילָה, וּכְדֵין אִקְרוּן בָּנִים לַה', בְּנִין קַדִּישִׁין.

וְכַד מְסָאֲבִין לֵיהּ לְהַאי אָת קַיָּימָא קַדִּישָׁא, וְעֲאִיל לֵיהּ לִרְשׁוּ אָחֳרָא, סָלִיק מִנֵּיהּ הַאי קִדּוּשָׁא דְּחוֹתָמָא, וְהוּא כְּמָה דְחָרִיב עַלְמָא, וְסָאִיב חוֹתָמָא, דְּאִשְׁתְּלִים בֵּיהּ שְׁמָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְהָא הוּא חָרִיב עַלְמָא.

רִבִּי אַבָּא הֲוָה אָזִיל מִקַּפּוֹטְקִיָּא, וְהֲוָה עִמֵּיהּ רִבִּי יוֹסֵי. עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, חָמוּ חַד בַּר נָשׁ דְּהֲוָה אָתֵי, וּרְשִׁימָא חַד בְּאַנְפּוֹי, אֲבָל וַוי לוֹן לְחַיָּיבַיָא, דִימוּתוּן בְּלָא תְּשׁוּבָה, דְּלָא יַעֲדֵי מִנֵּיהּ רְשִׁימָא, לָא בְּעַלְמָא דֵין, וְלָא בְּעַלְמָא דְאָתֵי:

וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְּנִי מַפְרְךָ וְהִרְבֵּיתִיךָ. רִבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, הַאי קְרָא (ישעיהו כ״ט:כ״ב) לא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחוָרוּ. וְכִי אֵינִישׁ דְּאָמַר טַב לְבַּר נָשׁ כַּוָּותֵיהּ. אִי לָא יַשְׁלִים מַה דְּאָמַר, אַפּוֹהִי מִתְבַּיְישָׁן, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה מִן עִלָּאֵי לְבַּר נָשׁ, דְּאִי לָא מַיְיתֵי כָּל טַב דְּאָמַר עַל בְּנוֹהִי, אַנְפּוֹהִי מִתְבַּיְישָׁן.

אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לֵיהּ, אֲנָא יִשְׂרָאֵל עִלָּאָה, דְּאֲנָא מַפְשִׁינָךְ וְאַסְגִּינָךְ. הַאי בִּרְכָתָא דְּיָהִיב לִי, וְאֶתֵּן יַת אַרְעָא הָדָא לִבְרֵיכוֹן, לָא הֲוָה בְּאַרְעָא, לָא הֲוָה עִמְּהוֹן. כַּד יֵיתֵי קִיצָא דִמְשִׁיחָא וְיִשְׁתְּלִים, אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב, כְּעַן (לא) אַנְפוֹי דְיַעֲקֹב דִּלְעֵילָא, לָא מִתְבַּיְישָׁן מִדַּאֲמַר לְהוֹן אֶתֵּן, אֲרֵי עַד כְּעַן לָא הֲווּ בִּידֵיהּ, וְהֲווּ אַנְפּוֹהִי מִתְבַּיְישָׁן, כְּעַן דִּילֵיהּ מִסְתַּיֵּיעַ מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָא וְאַרְעָא.

כְּמָה דְאַמְרִינָן, אֲגָחְנָא דַּעֲמָלֵק, כַּד יִשְׁתְּלִים קִיצָא, לָא יְהֵא אֶלָּא בִּתְקוֹף יְדָא, כְּמָה דְּהֲוִית בְּיוֹם קְרָב, וְיָצָא ה' וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם, דִּידֵיהּ וְלָא אָחֳרָא:

וְעַתָּה שְׁנֵי בָנְיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ, דָּא יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, דְּאַתְרֵיהוֹן בְּגָלוּתָא, בְּנוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּאִתְיְילִידוּ בֵּינִי עַמְמַיָא. תָּנָא אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, יִשְׂרָאֵל כַּד יְהוֹן בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא דְיִשְׂרָאֵל, דָּר בְּאַרְעָא, כַּד יֵיתֵי מְשִׁיחָא, יְהוֹן עִם אֲחוּהוֹן דִּילָווּן בָּתְרֵיהוֹן. דְּלָא אִתְקְרֵי גָּלוּת, אֶלָּא לְמַאן דְּאִיהוּ דָּר בְּאַרְעָא נוּכְרָאָה, אִינוּן אִתְקַרְיָין גָּלְיָין. (ויקרא כו)

וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב, וא''ו יְתֵירָה, תֵּיתֵי וא''ו דְּאִסְתַּלְּקַת כַּד אִתְחָרִיב בֵּיתָא, וּתְהֵא סִיּוּעָא לְיַעֲקֹב, כַּד יְהֵא דָא, וִיהֵא לִבְרָא קַדִּישָׁא אַרְעָא אַחְסָנַת עָלַם, וִיהוֹן בְּנוֹהִי בְּאַרְעֲהוֹן, דְּדָארוּ מִקַּדְּמַת דְּנָא בְּאַרְעֲהוֹן, זַכָּאָה חוּלְקֵהוֹן.

כְּעַן בָּרְיָא, דְּהֲוָה עַרְעָן לְהוֹן, תְּהוֹן אָזְלִין רַבְרְבִין דְּאִתְגְּלִיאוּ מִן לְבַר לְאַרְעָא וְאִתְנְשִׁיאוּ, וְאַנְפִּישׁוּ. וְיֵימָא יַעֲקֹב עִלָּאָה לְתַתָּא, בָּרֵי דִּילָךְ דְּאִינוּן לְבַר לְאַרְעָא דְּאִתְיְילִידוּ בְּגָלוּתָא, בְּכָל אַרְעָא וְאַרְעָא, עַד דְּאֲנָא אִיעוֹל לְמִצְרָאֵי, וְאַעֲבִיד לְהוֹן דִּינָא

(Ⅰ)

*****

[215b]  
[...] [Passage apocryphe] [...]

עַל חוֹבֵיהוֹן, לָאו אֲנָא מַסְקִית בְּרָךְ, דְּאִתְבְּרִיאוּ בְּגָלוּתָא, לְבַר לְאַרְעָא בְּאַרְעָא רְחִיקָא. וְאַף עַל גַּב דְּאִינוּן סַגִּיאִין, וְאִתְנְשִׁיאוּ, דִּילִי אִינוּן. כַּד חֲזֵיתִי דָּא גָּלוּתָא דִּלְהוֹן, וְאַסֵיתִי לְכֵיבֵיהוֹן, וְשָׁמְעִית קָלֵיהוֹן. רְאוּבֵן, (בראשית כ״ט:ל״ג) כִּי רָאָה ה' אֶת עָנְיִי. שִׁמְעוֹן, כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי, וְחָשִׁיב בְּלִבָּךְ, כְּאִילּוּ יֶהֶוְיָין קֳדָמַי אִינוּן, וּמִדִּנְתוּב מִמִּצְרָאֵי, מִלְּמֶעְבַּד דִּינָא, נָסִיק יַתְהוֹן מֵאֲרַע גָּלוּתָא.

רִבִּי אַבָּא אָמַר, מֵהָכָא (ישעיהו ס״ו:כ׳) וְהֵבִיאוּ אֶת כָּל אֲחֵיכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם מִנְחָה לַה'. צָבֵי לְמֵימַר, כַּד יְהֵא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּדִינָא בְּמִצְרָאֵי, בְּעִדָּנָא הַהִיא יֵיתוּן כָּל עַמְּמַיָא מִנְחָה, כַּד שְׁמָעוּ שְׁמוּעָה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הַיְינוּ (ישעיהו ב׳:ב׳) וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם.

תָּנָא, אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, עָתִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶיעְבַּד לְכָל זַכָּאָה וְזַכָּאָה, חוּפָּה בִּיְרוּשָׁלִַם, (ירמיהו ט״ז:ט׳) קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, כַּד תִּיתוּב מַטְרוֹנִיתָא לְמַלְכָּא, וְעָבִיד לָהּ אֵרוּסִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים ג׳:י״א) צְאֶינָה וּרְאֶינָה וְגו' בְּיוֹם חֲתוּנָתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. בְּיוֹם חֲתוּנָתוֹ זֶה מַתַּן תּוֹרָה, וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ:

וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ, דָּא יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, לַאֲבָהָן דְּאִינוּן רְתִיכִין, תְּהֵא שְׁמָהַתְהוֹן בְּרָזָא דְּאִתְיַילִידוּ לְבָתַר דְּנָן, עַל שְׁמָא דַּאֲחֵיהוֹן יְהוֹן מַקְרִיבִין בְּאַחְסָנָא דִלְהוֹן.

תָּאנָא, אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, וּמוֹלַדְתְּךָ, דָּא יְרוּשְׁלִַם דִּלְתַתָּא, (ויקרא י״ח:ט׳) מוֹלֶדֶת בַּיִת בְּפָרָשַׁת עֲרָיוֹת, יְרוּשָׁלִַם לְתַתָּא, גּוּבְרִין דְּאִתְיְילִידוּ דָּא יְרוּשָׁלִַם, בָּתַר דְּנָא, דִּיתוּבוּן עַלְמָא לְמָארֵי שְׁמַיָא בִּירוּשָׁלִַם, כַּד גִּיּוֹרִין לָא אִתְקָרוּן אֶלָּא עַל שְׁמָהָן, דְּהוּא בַּר יִשְׂרָאֵל, וְלָא יִתְקָרוּן כַּד אֲבָהַתְהוֹן, גִּיּוֹרָא מִקַּפּוֹטְקִיָּא, אֶלָּא בְּהָא יִשְׂרָאֵל. לְךָ יִהְיוּ, צָבֵי לְמֵימַר, עַל שְׁמֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל יִתְקָרוּן, עַל שֵׁם אֲחֵיהוֹן יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם, וְכַד תָּבוּ לָא יִתְחַסְנוּן אִלֵּין עִם יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא, וְיִסַּב כָּל שִׁבְטָא וְשִׁבְטָא, דִּידֵיהּ וְגוּבְרִין מִנְּהוֹן, כָּל חָדָא לְפוּם מִנְיָינֵיהּ. וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדַּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בַּדֶּרֶךְ וְגו', רִבִּי אַבָּא פָּתַח, (ירמיהו ל״א:ט״ו) כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע וְגו', מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, כֹּה אָמַר ה' מִנְּעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעוּלָתֵךְ וְגו' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם, לא אָמַר וְיָשׁוּבוּ, אֶלָּא וְשָׁבוּ, כְּבָר שָׁבוּ.

תָּא חֲזֵי, אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, בְּשַׁעְתָּא דִיהֵא דִינָא עַל טוּרָא, תִּתְעַטַּר מַטְרוֹנִיתָא עַל טוּרָא, וְהִיא סָבְרַת דִּבְנֵיהוֹן אָבְדִין בְּדִינָא, וְרָזָא (ישעיהו נ״ד:א׳) רָנִי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי וְגו'. תָּנָא, סַגְיָין יְהוֹן בְּנִי כֻּרְסְיָיא מִן דִּידָהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנִי בְעוּלָה, תִיתוּב מַטְרוֹנִיתָא לְבַעֲלָהּ, (זכריה י״ד:ט׳) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.

מִן קַדְמַת דְּנָא, תֵּימָא מַטְרוֹנִיתָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּנַיָיא דִילִי אָן. יֵימָא לָהּ, בְּדִינָא. הִיא תִּסְבַּר דְּאָבְדִין בְּדִינָא, וּבָכָה עַל דִּינָא לִבְנַיָא דִידָהּ, כִּי אֲרֵי סַגִּי אִית לָךְ לְמֵיסַב מִנִּי בְּדִלְהוֹן, דְּהֲוַת עִמְּהוֹן, וְהָא תָּבוּ מֵאַרְעָא דְּשַׂנְאָה.

וְכִי לָא הֲוָה יָדַע יוֹסֵף דְּמֵתָה אִמֵּיהּ, תַּמָן הֲוָה עִמָּהּ כַּד מֵתָה. אֶלָּא יֹאמַר יִשְׂרָאֵל עִלָּאָה, כַּד נֵיתֵי מִפְרָקְנֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, תִּתְעַר מַטְרוֹנִיתָא, וְתִתְעַר כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְתִגַּח קְרָבָא עִם עַמָּמִין, וִימוּתוּן מִנְהוֹן, וְיִתְקָרְבוּן בִּזְעֵיר לְמֵיתֵי אַרְעָא. יֵימַר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד הִיא בָּכָה. לָא תִדְחֲלִי, אַגְרָא לְהוֹן בְּנַיָיא דְּמִיתָן עַל שְׁמִי, אָחֳרָנִין הָא תָּבוּ, אִינוּן יְתוּבוּן לְחַיֵּי מֵיתַיָיא.

מֵתָה עָלַי רָחֵל, מֵתָה עַל יִיחוּד שְׁמָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעַל דָּא אִתְּמָר בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא, דְּמִיתוּ עַל יִיחוּד שְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְבַר לְאַרְעָא, בְּאַרְעָא דָּא, לָא יָמוּת חַד מִנְּהוֹן.

תָּנָא, אָמַר רִבִּי אַבָּא, עֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לַאֲגָחָא קְרָבָא בְּאָרְחָא דְאֶפְרָת, וִימוּתוּן עַמָּא סַגְיָא מִנְּהוֹן, וּבָתַר כֵּן לְחַיֵּי מֵיתַיָא יְקוּמוּן. וְיַתִּיר שָׁלְטָנָא יְהֵא לְכוֹן דְּמִיתִין בְּאָרְחָא הָדֵין, מִכָּל דִּיהֵא קָדָמֵיהוֹן בִּיְרוּשָׁלִַם.

וְלָמָּה אִתְקְרֵי שְׁמָא דְּאַתְרָא קַדִּישָׁא,

(Ⅰ)

*****

[216a]  
[...] Il est écrit (Gen., XLVII, 28) : « Et Jacob vécut en Égypte dix-sept ans. »
Rabbi Hiyâ ouvrit une de ses conférences de la manière suivante : L’Écriture (Is., LX, 21) dit : « Tout ton peuple est un peuple de justes ; ils posséderont la terre pour toujours. » Le sort d’Israël est plus heureux que celui des autres peuples païens, puisque le Saint, béni soit-il, l’appelle « un peuple de justes », qui recevra en partage le monde futur où il trouvera ses délices, ainsi qu’il est écrit (Is., LVIII) : « Alors tu trouveras tes délices dans le Seigneur. » Pourquoi Israël est-il tant privilégié ? Parce qu’il s’est attaché au Roi lui-même, ainsi qu’il est écrit (Is., LVIII) : « Vous qui vous êtes attachés au Seigneur votre Dieu, vous avez été tous conservés en vie jusqu’aujourd’hui. »
Rabbi Isaac commença à parler de la manière suivante : Le verset : « Tout ton peuple est un peuple de justes ; ils posséderont la terre pour toujours » renferme un mystère suprême connu des Moissonneurs (2). Nul ne recevra en partage cette « terre », dont parle l’Écriture, s’il ne mérite pas le nom de « juste ». Dans son exégèse, Rabbi Siméon nous apprend que, par le mot « terre », l’Écriture désigne le partage du juste dans le monde d’en haut. Comme la « Matrona » est le partage du juste dans le monde d’en haut, et comme, d’autre part, la « Matrona » est attachée à la « terre » d’en haut, afin de l’agrémenter, il s’ensuit que le juste, en recevant en partage la « Matrona », reçoit également la « terre » à laquelle celle-ci est attachée. Ainsi, c’est grâce à l’amour que le Saint, béni soit-il, porte à Israël, que l’Écriture dit : « Tout ton peuple est un peuple de justes. » Et, par conséquent, il sera jugé digne de recevoir en partage la « Matrona » ainsi que la « terre » à laquelle elle est attachée. Et pourquoi Israël est-il appelé « juste » et recevra-t-il en partage la « Matrona » ? Parce qu’il se circoncit ; car nous savons par une tradition que quiconque est circoncis et garde dans toute sa pureté la marque de l’alliance montera en haut et s’y attachera au Roi lui-même.
C’est pourquoi l’Écriture dit : « Ils posséderont la terre pour toujours. » Quelle est cette « terre » ? - C’est la « terre de vie (3) ».
L’Écriture ajoute : « ... Un des rejetons que j’ai plantés, un des ouvrages que ma main a faits pour me rendre gloire. » La « terre » d’en haut forme un des rejetons que le Saint, béni soit-il, a plantés lors de la création du monde, ainsi qu’il est écrit (Gen., II, 8) : « Et Jéhovah Élohim planta un Jardin dans l’Eden du côté de l’Orient. »
D’après une autre interprétation, le verset : « Tout ton peuple. est un peuple de justes » s’applique à Jacob et à ses fils qui, bien qu’immigrés en Égypte au milieu d’un peuple entêté, sont restés dignes.
C’est pourquoi L’Écriture ajoute : [...]

דְּאַתְרָא הָדֵין לָחֶם. בְּדִיל דְּהוּא מִן שְׁמָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בֵּיהּ, דִּימוּתוּן תַּמָּן עַל שְׁמֵיהּ, י''ד, דִּימוּתוּן תַּמָּן עַל שְׁמֵיהּ י''ה, לֶחֶם בְּגָלוּתָא, בְּדִיל דְּהוּא מִן שְׁמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא:

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיּאמֶר מִי אֵלֶּה. רִבִּי אַבָּא פָּתַח, (ישעיה מט) וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה, מַאי קָא מַיְירֵי, יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, חָזֵי דְּיֵיתוּן בְּנוֹהִי דְיִשְׂרָאֵל קָדָמֵיהּ, כַּד יֵיתוּן (ישעיה יא) מֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת וּמֵאִיֵּי הַיָּם וְאַכְנָשׁוּ כֻּלְּהוּ וִיהוֹן סַגִּיאִין. תֵּימָא שְׁכִינְתָּא מֵאָן אִינוּן כֻּלְּהוֹן, וְלָא בְּהוֹן פְּסוּל מִבְּנִי נוּכְרָאָה. יִיִמְרוּן לֵיהּ, אֲנַחְנָא כֻּלָּנָא מִבֵּרַךְ, וְלֵית בְּנָא נוּכְרָאָה בַּהֲדָן, דְּיִתְפָּרְשׁוּן דָּא מִן דָּא וְכָרַת לְהוֹן כְּחֲדָא, וְיִתְגַּיְירוּן, יְתוּבוּן גִּיּוּרִין עִם יִשְׂרָאֵל, וִיהוֹן כְּחֲדָא.

תָּנָא, קָשִׁים גֵּרִים לְיִשְׂרָאֵל כְּסַפַּחַת בְּעוֹר הַחַי, לְאַרְעֲהוֹן. כְּתִיב (ישעיה יא) כִּי יְרַחֵם ה' אֶת יַעֲקֹב וּבָחַר עוֹד בִּיְרוּשָׁלַ ם וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב, כַּד יְתוּבוּן לְאַרְעֲהוֹן בְּרָיָא, וִיהֶוְיָין רְחִימוּ בְהוֹן, (זכריה יד) יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד, יִתְלַוּוּן גִּיּוֹרִין עִם יִשְׂרָאֵל וִיהֶוְויָין לְהוֹן כְּעוּמְקָא בְּבִשְׂרֵיהוֹן.

וְכָל כָּךְ לָמָּה. תָּא שְׁמַע, אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, עַל תְּחוּמִין דְּאַרְעָא, דְּכָל חַד יְהֵא רַעֲוָא לְמֵידַר בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל, וְתִסְתָּעַר דִּיּוּרִין. כְּתִיב, (ישעיה נד) וִיתֵדוֹתַיִךְ חֲזֵקִי, צָבֵי לְמֵימַר, סִיכְיָא דְּהַוְיָין עִמָּךְ מֵעִקָּרָא, אַתְקִיף יַתְהוֹן, וְסַיַּיע יַתְהוֹן יַתִּיר מִשְׁאָר עַמָּמִין. כִּבְיָכוֹל דְּאַתְּ סָכֵי לְאִתְתַּקְּפָא יַתְהוֹן בְּכָל עַמְּמַיָא אָחֳרָא, וִיהוֹן סַגִּיאִין:

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה, רִבִּי שִׁמְעוֹן תָּאנִי מֵהָכָא, (דברים ד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם משֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, יֹאמַר יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, כַּד יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהוֹן לְעֵילָא, בָּנַי אִינוּן, דְּיָהַב לִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹרַיְיתָא, כַּמָּה יַתְהוֹן וְנִימוּסֵיהוֹן קְשִׁיטִין, בְּנִימוּסֵי אוֹרַיְיתָא (דאתיהיבת להון. תא חזי, כד יהון ישראל תחות גדפי שכינתא, אורייתא) דִלְהוֹן אִתְקְרִיאַת זֶה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות טו) זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, וּבְכָל עִדָּן דְּלָא הֲוָה דָּוִד מְמַלֵּל תְּחוֹת גַּדְפֵי שְׁכִינְתָּא דָא מִלְּתָא, אֶלָּא אִתְנַבֵּי מַה דְּלֶיהוֵי, אִתְקָרֵינָא זֹאת.

רַב נַחְמָן אָמַר מֵהָכָא, (תהלים כז) אִם תַּחֲנְה עָלַי מַחֲנְה לא יִירָא לִבִּי וְגו' בְּזֹאת אֲנִי בּוֹטֵחַ, זֹאת דָּא אוֹרַיְיתָא תְּהֵא לֵייתֵי מְשִׁיחָא, וּבְגִין דָּא, (שיר השירים ב) וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. עַל מָה אִתְמַתְלַת אוֹרַיְיתָא, לְגוֹזָלָא. מַה גּוֹזָלָא קָלֵיהּ עָרֵב, אַף פִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא קָלֵיהּ עָרֵב, וְדָא קָלָא יְהֵא לֵייתֵי מְשִׁיחָא, לְיוֹמָא דְּדִינָא.

תָּנָא, הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. הַנִּצָּנִים, דָּא אֲבָהָתָן דְּמֶרְכָּבָה, דְּמִן עַלְמָא יְקוּמוּן וְיִתְחֲזוּ. עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, תּוּשְׁבַּחְתָּא דִּישַׁבְּחוּן לֵיוָאֵי, כַּד יְתוּבוּן לְפוּלְחָנֵיהוֹן כִּדְבְּקַדְמִיתָא. וְקוֹל הַתּוֹר, אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה, פִּתְגָמֵי דְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִינוּן עֲרֵבִין כְּקָלָא דְּתוֹרָא, דָּא זֶ''ה זֹא''ת תּוֹר שָׁוִין.

מַאי קָא מַיְירֵי. וְרָזָא דְמִלְּתָא, בְּעִדָּנָא דְּלָא תֶהֶוְיָין תְּחוֹת גַּדְפֵי שְׁכִינְתָּא, א' דִּלְזֹאת נָחִית, וְהוּא מִתְּחוֹת לְכֹלָּא, וּסְלִיקַת ה', דְּזֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, מִדְּחָרַב בֵּיתָא, דְּה''א, לָא יָכְלָא לָדוּר וּלְמֶהֱוֵי בֵּין עַמָּמִין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, דְּה''א קַדִּישָׁא חֲתוּכָא מִן שְׁמָא. ה''א אֶלֶף, ה''א עֲדִיפַת בִּקְדוּשָּׁה, א' עֲדִיפַת לְאַתְוָון. כַּד יְתוּבוּן יִשְׂרָאֵל לְאַרְעֲהוֹן, ה''א קַדִּישָׁא דְּהוּא חֲתוּכָא מִן שְׁמָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, תֵּיתוּב בָּזֶה וְיִפּוּק (מיומא דדינא, והא' תקבל) מִנְיָינָא תַּקַנְתָּא.

רִבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (ישעיה מ) מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן, זֶה תּוֹר, שָׁוִין כִּבְיָכוֹל, ז' לְר', ר' לְת', ו' לְה', זַרְתָּא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּשִׁית מְאָה וְשִׁבְעִין שְׁנִין, מֵהָכָא מִן שְׁמַיָא, וְעַד אַרְעָא, כֵּיצַד (ז''ה) תּוֹ''ר, זֶרֶת ו''ה ה''ו תר''ז, אִתְקַדְּמַת ה' לְו'. וְאִתְקַּדְמַת ו' לְת', ת' לְר', ר' לְז', (שמות כח) רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ כָּפוּל. וַיֹּאמֶר קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרַכֵם, יֹאמַר מִדַּהֲווֹ בְּפִתְגָּמֵי אוֹרַיְיתָא מִתְעַסְּקִין, (והוה) וְהוּא דָא מְכִילָתָא בֵּין חַכִּימַיְהוּ, אֲבָרַכִינוּן, וְרָזָא (בראשית לב) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר
(Ⅰ)

*****

[216b]  
[...] « Ils posséderont la terre pour toujours. » Car c’est à la sortie d’Égypte que la descendance de Jacob reçut en partage la terre sainte.
Il est écrit (Gen., XLVII, 28) : « Et Jacob vécut en Égypte. » Pourquoi cette section est-elle fermée (4) ? Rabbi Jacob dit : Lorsque Jacob est mort, les Israélites furent frappés de cécité.
Rabbi Yehouda dit : Cette section est fermée parce que, à partir de ce moment, l’exil d’Israël a commencé où il fut opprimé. Rabbi Siméon dit : L’Écriture (Gen., XLVII, 27° dit précédemment : « Et Israël demeura en Égypte, en la terre de Gessen, qu’il a prise, et où sa famille s’accrut et se multiplia extraordinairement. » Et, immédiatement après , elle ajoute : « ... Et Jacob vécut en Égypte », pour nous indiquer que, de même que la famille de Jacob a vécu en Égypte sans soucis et pourvue de tous les plaisirs, de même Jacob a goûté de tous les plaisirs royaux pendant son séjour près de Joseph.
C’est pourquoi l’Écriture dit : « Et Jacob vécut... » Car ce n’est qu’à partir du jour où il revit son fils que Jacob a commencé à vivre, alors que, durant le reste de sa vie, Jacob n’a vécu que dans l’amertume ; et c’est à lui que s’appliquent les paroles de l’Écriture (Job, III, 26) : « Je n’ai pas conservé la patience ; je n’ai pas gardé le silence ; je n’ai pas conservé la tranquillité ; et la colère de Dieu est tombée sur moi. » Ce n’est qu’à son arrivée en Égypte, où il a trouvé son fils élevé à la royauté, ses autres fils dignes et jouissant de tous les biens du monde, et où il se vit au milieu de ses enfants, que l’Écriture dit de lui : « Et Jacob vécut. » C’est là que Jacob se trouvait à son aise en se voyant entouré de ses enfants, tel le vin qui repose sur la lie. L’Écriture nous apprend que Jacob a vécu en Égypte dix-sept ans. Pourquoi dix-sept ans ?
Rabbi Siméon dit : Les premières années de la vie de Jacob étaient pleines d’amertume ; le temps que Joseph a vécu dans la maison paternelle constituait le seul répit dans la vie tourmentée de Jacob ; car chaque fois qu’il regardait Joseph, il lui semblait voir Rachel, tant la beauté de Joseph ressemblait à celle de sa mère. Après la perte de Joseph, Jacob a constamment pleuré cette perte et a regretté les dix-sept ans de bonheur dont il jouissait pendant que Joseph était chez lui. Car Joseph avait dix-sept ans lorsqu’il a quitté son père, ainsi qu’il est écrit (Gen., XXXVII, 2) : « Joseph avait dix-sept ans, etc. » C’est pourquoi Dieu lui a promis de lui accorder dix-sept autres années de joie, ainsi qu’il est écrit (Gen., XLVI, 4) : « Joseph te fermera les yeux de ses mains. » Car ce n’est que pendant les dix-sept ans que Jacob passa en Égypte près de son fils Joseph qu’il jouit de toutes les joies et de tous les plaisirs.
C’est pourquoi l’Écriture dit : « Et Jacob vécut en Égypte dix-sept ans. » Nous savons par une tradition que, pendant ces dix-sept ans, la Schekhina, qui constitue la gloire du Saint, béni soit-il, était avec Jacob ; et c’est pourquoi l’Écriture dit qu’il a vécu pendant dix-sept ans.
Remarquez que l’Écriture (Gen., XLV, 27) dit : « Et l’esprit de Jacob leur père revit. » Car, jusqu’à ce moment, l’esprit de Jacob était mort ; or, l’esprit d’en haut ne repose jamais sur le vide (5).
Rabbi Yossé dit : La Schekhina ne repose qu’en un lieu qui est complet, mais non pas en un lieu qui est incomplet, qui est ébréché, ni en un lieu où règne la tristesse ; elle ne repose que là où règne la gaieté ; c’est pourquoi la Schekhina s’est détournée de Jacob durant le temps où celui-ci a été accablé de tristesse à cause de Joseph. Nous avons appris que Rabbi Éléazar dit au nom de Rabbi Abba : Il est écrit (Ps., C, 2) : « Servez le Seigneur avec joie ; présentez-vous devant lui avec des chants d’allégresse. » Ce verset nous apprend qu’on ne peut servir le Saint, béni soit-il, qu’avec gaieté, conformément à la sentence de Rabbi Éléazar, suivant laquelle la Schekhina ne repose jamais sur un homme en tristesse, ainsi qu’il est écrit (IV Rois, III, 15) : « Et maintenant, faites-moi venir un joueur de harpe ; et lorsque ce joueur jouait de la harpe, l’esprit du Seigneur fut sur Élisée. » Dans ce verset, se trouve trois fois le mot « joueur (6) ». Pourquoi ? - Pour nous indiquer que c’est par la gaieté qu’on s’attire l’Esprit d’en haut, le plus parfait de tous.
Rabbi Abba dit : Nous avons appris ailleurs que l’Esprit d’en haut embrasse tous les quatre points cardinaux. Toutes les racines du monde d’en haut et du monde d’en bas sont dans cet Esprit ; la tradition nous apprend, en outre, que l’un entre et que l’autre sort, l’un est caché et l’autre révélé, l’un s’unit à l’autre et il constitue les Pères de toutes choses. Rabbi Siméon dit : Il est écrit (Deut., X, 15) : « Le Seigneur a désiré vos pères seulement. » « Vos pères » désignent les trois patriarches, puisque l’Écriture dit « seulement » (raq) ; toute la race est issue des trois patriarches ; tous les autres s’unissent à eux et forment ensemble une couronne au nom sacré. Nous avons appris que
Rabbi Yossé dit : Dès le jour où Rabbi Siméon est sorti de sa caverne, les mystères n’ont plus eu de secrets pour les collègues, à qui la doctrine ésotérique était devenue si familière qu’au jour même où elle avait été révélée au mont Sinai. Mais, aussitôt que Rabbi Siméon mourut, s’accomplirent les paroles de l’Écriture (Gen., VIII, 9) : « Et les sources [...]

לָמָּה זֶה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, מִנְיָינָא דָא, לְמִנְיָינָא קַדְמִיתָא דְּקַמֵּיהּ, כְּדְפָרִישְׁנָא בְּאַתְרֵיהּ.

וְרָזָא אָחֳרָא, וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וְגו' וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אוֹתוֹ שָׁם, הָא לָא עָתִיד, אֶלָּא בִּזְכוּתָא דְזֶה, לְבָרְכֵהוֹן. וְרָזָא סַגִּיאָה תִּנְיָנָא, בְּאַתְרָה דְּהַאי קְרָא, אֲבָל לָא אָתֵינָא לְקַמָּן דְּלָא לְאַשְׁמוּעִינָן הַאי קְרָא דְּאָמַרְנָא, מִקַּמֵיהּ דְּאֲמִינָא לָךְ דְּאִתְקְרִיאַת אוֹרַיְיתָא זֶה. כְּתִיב, (שופטים ה׳:ה׳) זֶה סִינַי מִפְּנֵי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כַּד אִתְיְיהִיבַת אוֹרַיְיתָא עַל יְדָא דְמשֶׁה, (שמות ל״ב:א׳) כִּי זֶה משֶׁה הָאִישׁ (שמות ט״ו:ב׳) זֶה אֵלִי וְאַנְוִהוּ, אוֹרַיְיתָא הֲוָה נָחֲתַת מִן קַמֵּי אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל. וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן וְגו', וּבְגִין דָּא, לָא אַתְּ מַשְׁכַּח דְּכַוָּותֵיהּ, וְכַד יְהוֹן בְּגָלוּתָא כָּל זִמְנָא חֲרוּבָא הָדִין, סִיבוּ. לָא יָכְלִין לְמֶחזֵי אַפֵּי שְׁכִינְתָּא, עַד דְּתֵיתֵי רוּחָא אָחֳרָא בְּהוֹן.

מִקַּדְּמַת דְּנָא אִסְתָּאִיבוּ בַּאֲרַע עַמְּמַיָא, וְלָא הֲווּ בְּנִימוּסֵי אוֹרַיְיתָא. כְּמָּה דִּיְהוֹן כָּהִיל לְמֵיהַךְ, וְתָבוּ עִדָּנָא סַגֵּי בֵּינִי נְכְרָאִין, דָּרָא בָּתַר דָּרָא, וְאוֹלִיפוּ מִן אָרְחֵיהוֹן, כַּד יְתוּבוּן אַפֵּי שְׁכִינְתָּא לְאַרְעֲהוֹן, בְּקַדְמִיתָא לָא יָכְלִין לְמֶחמֵי אַפִּי שְׁכִינְתָּא, עַד דְּיָהִיב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רוּחָא דִילֵיהּ לְהוֹן.

רִבִּי חִיָּיא פָּתַח, (יחזקאל ל״ו:כ״ז) וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, לְבָתַר וְעָשִׂיתִי אֶת אֲשֶׁר בְּחוּקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם, מִן בָּתַר דְּיָהַב רוּחִין בְּכוֹן וּקְדוּשָּׁה, בְּנִימוּסַי תֵּהֲכוּן וְתִתְהֲכוּן.

לֹא יוּכַל לִרְאוֹת, רִבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (משלי ט״ז:ט״ו) בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים וּרְצוֹנוֹ כְּעָב מַלְקוֹשׁ, כַּד יִסְּבְּרוּן אַפֵּי שְׁכִינְתָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְיִתְעַסְּקוּן בְּאִינוּן רְתִיכִין דְּמִנְּהוֹן חֵיוָון דְּעָלְמָא.

תָּא חֲזֵי, לָא תִשְׁכַּח בְּהַנֵּי קְרָאֵי כֻּלְּהוֹן לִישְׁנָא, אֶלָא לְאִינִישׁ, (תהילים ע״א:כ״ד) גַּם לְשׁוֹנִי כָּל הַיּוֹם תֶּהגֶה צִדְקָתֶךָ. וְלָא אַתְּ מַשְׁכַּח בְּהַנֵּי קְרָאֵי בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבְגִין כַּךְ יְתוּבוּן לְאַרְעֲהוֹן, וְיָהַב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רוּחַ חָכְמְתָא בְּהוֹן, לִישְׁנָא דִּלְהוֹן תֶּהֶוְיָין תָּדִיר בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (עד כאן אינו מן הזהר):

וַיְחִי יַעֲקֹב וְגו', רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו ס׳:כ״א) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ וְגו', זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל, יַתִּיר מִכָּל עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרָא לוֹן צַדִּיקִים. לְאַחְסִין לוֹן יְרוּתַת עַלְמִין בְּעַלְמָא דְאָתֵי, לְאִתְעֲנָגָא בְּהַהוּא עַלְמָא, כְּמָה דִכְתִיב, (ישעיהו נ״ח:י״ד) אָז תִּתְעַנֵּג עַל ה'. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּמִתְדַּבְּקִין בְּגוּפָא דְמַלְכָּא, דִּכְתִיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם.

רִבִּי יִצְחָק פָּתַח וְאָמַר, וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ, הַאי קְרָא רָזָא עִלָּאָה אִיהוּ בֵּין מְחַצְדֵי חַקְלָא, דְּהָא בְּרָזָא דְּאַגַּדְתָּא תָּנֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן. דְּאַחְסָנַת יְרוּתָא עִלָּאָה דְּהַהִיא אֶרֶץ, לֵית מַאן דְּיָרִית לָהּ, בַּר הַהוּא דְאִקְרֵי צַדִּיק. (ס''א דהאי ארץ, ולית מאן דירית לה, בר ההוא דאקרי צדיק, דהא צדיק ירית למטרוניתא ודאי) דְּהָא מַטְרוֹנִיתָא בֵּיהּ אִתְדַּבְּקַת לְאִתְבַּסְּמָא, וְצַדִּיק יָרִית לְמַטְרוֹנִיתָא וַדַּאי.

אוּף הָכָא, בַּחֲבִיבוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אָמַר, וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, וּבְגִין כָּךְ לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אֶרֶץ, אִתְחֲזוּן לְיָרִית לְמַטְרוֹנִיתָא. מַאי טַעְמָא אִקְרוּן צַדִּיקִים, וּמַאי טַעְמָא יָרְתִין לְמַטְרוֹנִיתָא. בְּגִין דְּאִתְגַּזָּרוּ. כְּמָה דְתָנִינָן, כָּל מַאן דְּאִתְגְּזַר, וְעֲיִּיל בְּהַאי (ס''א ברית קדישא ועייל בהאי) אַחְסָנָא, וְנָטִיר לְהַאי בְּרִית, עָאל וְאִתְדָּבַּק בְּגוּפָא דְמַלְכָּא, וְעָאל בְּהַאי צַדִּיק. וּבְגִינֵי כָּךְ אִקְרוּן צַדִּיקִים, וְעַל דָּא לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ. מַאי אָרֶץ, דָּא אֶרֶץ הַחַיִּים.

אַהֲדַר וְאָמַר, נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר. נִצֶר מַטָּעַי, עֲנָפָא מֵאִינוּן עֲנָפִין, דְּנָטַע קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד בָּרָא עַלְמָא. דִּכְתִיב, (בראשית ב׳:ח׳) וַיִּטַּע ה' אֱלהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם, וְהַאי אֶרֶץ חַד מִנַּיְיהוּ. בְּגִינִי כָּךְ, נִצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר.

דָּבָר אַחֵר, וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, דָּא יַעֲקֹב וּבְנוֹי דְּנָחֲתוּ לְמִצְרַיִם בֵּין עַם קְשֵׁי קְדַל, וְאִשְׁתַּכָּחוּ כֻּלְּהוּ זַכָּאִין. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, לְעוֹלָם
(Ⅰ)

*****

[217a]  
[...] de l’abîme furent fermées, ainsi que les cataractes du ciel. » A partir de ce moment, les collègues ont bien balbutié les paroles qu’ils avaient entendues de Rabbi Siméon, mais sans succès. Ainsi, Rabbi Yehouda, assis un jour à la porte de Tibériade, vit deux chameaux chargés d’étoffes. La charge des chameaux étant tombée par terre, des oiseaux s’approchèrent de la charge. Mais à peine y furent-ils parvenus qu’ils disparurent. D’autres oiseaux vinrent plus tard et se posèrent sur des rochers qui se trouvaient à côté de la charge. En vain poussait-on des cris pour mettre les oiseaux en fuite ; ceux-ci ne bougèrent pas. Au même moment, une voix surnaturelle fit entendre ces paroles : La Couronne de toutes les couronnes est plongée maintenant dans l’obscurité, et le Maître se tient dehors (7). Pendant qu’il était assis, il vit passer un homme qui, se tournant vers lui, lui dit : Tu n’as pas observé les paroles de l’Écriture (Gen., XV, 11) : « Les oiseaux venaient fondre sur ces bêtes mortes, et Abram les en chassait. »
Rabbi Yehouda lui répondit : J’ai fait tout ce que j’ai pu pour chasser les oiseaux, mais ceux-ci n’ont pas voulu s’en aller. L’homme se tourna de nouveau vers lui et lui dit : Tu n’as pas encore arraché les cheveux au Maître, ni tondu la Matrona (8). Rabbi Yehouda courut derrière cet homme pendant trois lieues, sans que celui-ci lui eût adressé la parole. Rabbi Yehouda en fut très mortifié. S’étant endormi un jour sous un arbre, il vit en songe Rabbi Siméon s’élever dans les airs, monté sur quatre ailes ; il le vit monter au ciel, emportant avec lui un Pentateuque, et il n’y avait pas un seul livre traitant des mystères suprêmes et de l’exégèse biblique qui ne fût monté avec Rabbi Siméon au ciel. Rabbi Yehouda les suivit des yeux jusqu’à ce qu’il les eût perdus de vue. Réveillé, il s’écria : Il est certain que, depuis la mort de Rabbi Siméon, la connaissance de la Sagesse suprême a disparu de dessus la terre. Malheur à la génération qui a perdu cette pierre précieuse qui éclairait le monde et qui servait d’appui aux êtres d’en haut et d’ici-bas ! Arrivé près de Rabbi Abba, il lui raconta ce qu’il avait vu. Rabbi Abba mit ses mains sur sa tête, et se mit à pleurer en disant : Rabbi Siméon était le moulin qui moulait la manne tous les jours et que le monde allait cueillir, ainsi qu’il est écrit (Nomb., XI, 32) : « Le peuple, en se levant, amassa durant tout ce jour une si grande quantité, que ceux qui en avaient le moins en avaient dix mesures. » Par contre, maintenant, moulin et manne ont disparu et il n’en reste plus dans le monde, si ce n’est cette minime quantité dont parle l’Écriture (Ex., XVI, 33) : « Prends une petite cruche et mets-y de la manne autant qu’un omer peut en tenir, et cache-la devant le Seigneur, afin qu’elle se garde pour les races à venir. » Ainsi, le peu de connaissance des mystères que nous possédons doit être caché ; celui qui peut dévoiler les mystères, doit savoir à qui il les dévoile. Il communiqua ensuite quelques mystères à Rabbi Yehouda. Il lui dit, en outre : Il est certain que l’homme que tu as vu était le prophète Élie qui ne voulait pas te dévoiler les mystères, pour rendre à la génération actuelle d’autant plus sensible la perte de Rabbi Siméon, et pour la faire pleurer souvent.
Rabbi Yehouda lui répondit : Puisqu’il suffit de le pleurer, je le pleurerai. Rabbi Yehouda pleura toute la journée qu’il passa avec d’autres collègues dans la maison sacrée où Rabbi Siméon avait coutume d’enseigner. Malheur à moi, s’écria-t-il, de ne pas être mort en ce jour avec les trois collègues qui sont morts dans cette maison sacrée, au lieu de vivre et de voir une génération différente de celle de Rabbi Siméon ! Rabbi Yehouda demanda alors à Rabbi Abba : Maître, explique-moi pourquoi l’Écriture (Ex., XXVIII, 5) dit : « Ils y emploieront l’or, l’hyacinthe, la pourpre, l’écarlate teinte deux fois, et de fin lin retors, dont l’ouvrage sera tissu du mélange de ces couleurs. » Pourquoi ne dit-elle pas : « ... Et l’argent » ? Car, cependant, on a offert de l’argent également, ainsi qu’il est écrit (Ex., XXV, 3) : « Voici les choses que tu dois recevoir : de l’or, de l’argent et de l’airain. »
Rabbi Abba lui répondit : Tu vois cependant que l’Écriture ne parle pas de l’airain non plus, bien qu’on l’ait offert également. Mais il y a, caché derrière ces paroles, un mystère que je n’oserais divulguer, si la Lampe sacrée ne l’avait déjà divulgué. Et il commença à parler de la manière suivante : Il est écrit (Aggée, II, 8) : « L’argent est à moi, et l’or est à moi, dit le Seigneur des armées. » Et ailleurs (Ps., CXVI, 17) il est écrit : « Les cieux sont au Seigneur. » Nous trouvons également en plusieurs endroits qu’il y a des habits sacrés, ainsi qu’il est écrit (Lév., XVI, 4) : « ... Car ces habits sont sacrés. » Et ailleurs (Ex., XXVIII, 4) : « Ce sont les habits saints, etc. » Quelle sainteté y a-t-il dans les habits ? Mais tout ce qui est ici-bas correspond à ce qui est en haut ; les habits du grand-prêtre, ici-bas, correspondent aux habits du Grand-Prêtre d’en haut.
Or, de ces habits, l’argent et l’airain doivent être exclus et employés à des choses de moindre importance, parce qu’ils correspondent à un degré moindre en haut, ainsi qu’il est écrit (Ex., XXVII, 17) : « Toutes les colonnes du parvis tout autour seront revêtues de laines d’argent ; elles auront leurs chapiteaux d’argent et leurs bases d’airain. » Mais les habits du grand-prêtre d’ici-bas doivent correspondre à la gloire du Grand-Prêtre d’en haut ; et c’est pourquoi il est défendu à tout autre homme de les porter, excepté au grand-prêtre oint de l’huile sacrée, ainsi qu’il est écrit (Ex., XXVIII, 2) : « Tu feras un habit sacré à Aaron, ton frère, pour la gloire et l’ornement. » Ce sont les habits du grand-prêtre, ici-bas, qui ressemblent à ceux du Grand-Prêtre d’en haut.
Il est écrit (Gen., XLVII, 29) : « Et les jours de la mort de Jacob approchèrent. »
Rabbi Yehouda dit : Malheur au monde où les hommes ne voient, n’entendent et ne [...]

יִירְשׁוּ אֶרֶץ דְּמִּתַּמָּן סְלִיקוּ לִירַית אַרְעָא קַדִּישָׁא.

וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אַמַּאי פַּרְשָׁתָא דָא סְתִימָא. רִבִּי יַעֲקֹב אָמַר, בְּשַׁעְתָּא דְּמִית יַעֲקֹב, אִסְתִּימוּ עֵינֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, דִּכְדֵין נָחֲתוּ לְגָלוּתָא, וְאִשְׁתַּעְבִּידוּ בְּהוֹן.

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, מַה כְּתִיב לְעֵילָא, וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד. וּכְתִיב וַיְחִי יַעֲקֹב, דְּלָא אִתְחֲזֵי לְאַפְרָשָׁא בֵּין דָּא לְדָא. מָה אִינוּן קָיְימֵי בְּתַפְנוּקִין דְּמַלְכִין, וְקַבִּילוּ עִנּוּגָא וְכִסּוּפִין לְגַרְמַיְיהוּ. אוּף יַעֲקֹב נָמֵי, קַיַּים בְּתַפְנוּקֵי מַלְכִין, בְּעִנּוּגָא וְכִסּוּפָא לְגַרְמֵיהּ, לָא אִתְפְּרַשׁ דָּא מִן דָּא.

וְהָכָא אִקְרֵי וַיְחִי. דְּהָא כָּל יוֹמוֹי לָא אִקְרֵי וַיְחִי, בְּגִין דְּכָל יוֹמוֹי בְּצַעֲרָא הֲווּ, בְּצַעֲרָא אִשְׁתַּכְּחָן, עֲלֵיהּ כְּתִיב, (איוב ג׳:כ״ו) לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלא נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז. בָּתַר דְּנָחַת לְמִצְרַיִם, אִקְרֵי וַיְחִי. חָמָא לִבְרֵיהּ מַלְכָּא, חָמָא לְכָל בְּנוֹי זַכָּאִין צַדִּיקִין, וְכֻלְּהוּ בְּתַעֲנוּגֵי וְתַפְנוּקֵי עַלְמָא, וְהוּא יָתִיב בֵּינִיהוֹן כַּחֲמַר טַב דְּיָתִיב עַל דּוּרְדַּיֵּיהּ, כְּדֵין אִקְרֵי וַיְחִי יַעֲקֹב. וְלָא פָּרִישׁ בֵּין וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד לְוַיְחִי יַעֲקֹב, וְהָכִי אִתְחֲזֵי.

שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, מַאי טַעְמָא שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה. אֶלָּא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כָּל יוֹמוֹי דְּיַעֲקֹב בְּצַעֲרָא הֲווּ, בְּצַעֲרָא אַעֲבַר לוֹן בְּקַדְמִיתָא, כֵּיוָן דְּחָמָא לְיוֹסֵף, וְהֲוָה קָאִים קַמֵּיהּ, כַּד יַעֲקֹב מִסְתַּכֵּל בְּיוֹסֵף, הֲוָה אִשְׁתְּלִים בְּנַפְשֵׁיהּ, כְּאִילּוּ חָמָא לְאִמֵּיהּ דְּיוֹסֵף. דְּשַׁפִּירוּ דְּיוֹסֵף דָּמֵי לְשַׁפִּירוּ דְּרָחֵל. וְהֲוָה דָּמֵי בְּגַרְמֵיהּ כְּמָה דְּלָא אַעֲבַר עֲלֵיהּ צַעֲרָא בְּיוֹמוֹי.

וְכַד יוֹסֵף אִתְפְּרַשׁ מִנֵּיהּ, כְּדֵין אִתְקְיַּים, לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלא נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז. דְּדָא קַשְׁיָא לֵיהּ לְיַעֲקֹב מִכָּל מַה דְּעֲבַר, וּבְזִמְנָא דְּאִתְפְּרַשׁ יוֹסֵף מִנֵּיהּ, מַה כְּתִיב, (בראשית ל״ז:ב׳) יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רוֹעֶה וְגו'. וְכָל יוֹמִין דְּיַעֲקֹב, לָא הֲוָה לֵיהּ צַעֲרָא כְּהַאי, וְהֲוָה בָּכֵי כָּל יוֹמָא לְאִינוּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה דְיוֹסֵף.

מַאי קָאֲתִיבוּ לֵיהּ, (בראשית מ״ו:ד׳) וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ, הָא לְךָ שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה אָחֳרָנִין, בְּעִנּוּגִין וְתַפְנוּקִין וַהֲנָאוֹת וְכִסּוּפִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְגו'. תָּנָא, כָּל אִינוּן שְׁנִין, שְׁכִינְתָּא יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עִמֵּיהּ אִשְׁתַּכְּחָא, וּבְגִין כָּךְ חַיִּים אִקְרוּן.

תָּא חֲזֵי, כְּתִיב וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, אִתְחֲזֵי דְּהָא בְּקַדְמִיתָא מִית הֲוָה הַהוּא רוּחָא דִילֵיהּ, וְלָא הֲוָה מִתְכַּוֵּין לְקַבְּלָא רוּחָא אָחֳרָא. דְּהָא רוּחָא דִלְעֵילָא, לָא שַׁרְיָא בְּרֵיקַנְיָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, שְׁכִינְתָּא לָא שַׁרְיָא, אֶלָּא בְּאֲתַר שְׁלִים, וְלָא בְּאֲתַר חָסֵר, וְלָא בְּאֲתַר פָּגִים, וְלָא בְּאֲתַר עָצִיב, אֶלָּא בְּאֲתַר דְּאִתְכַּוֵּון, בְּאֲתַר חֲדוּ. וּבְגִין כָּךְ, כָּל אִינוּן שְׁנִין דְּיוֹסֵף אִתְפְּרַשׁ מֵאֲבוֹי, וְיַעֲקֹב הֲוָה עָצִיב, לָא שַׁרְיָא בֵּיהּ שְׁכִינְתָּא.

תָּנָא, אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רִבִּי אַבָּא, כְּתִיב, (תהילים ק׳:ב׳) עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה. לְאֲפָקָא, דְּלֵית פּוּלְחָנָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֶלָּא מִגּוֹ חֶדְוָה. דְּאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, לֵית שְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא מִגּוֹ עַצְבוּת, דִּכְתִיב (מלכים ב ג׳:ט״ו) וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן. מְנַגֵּן מְנַגֵּן תְּלַת זִימְנֵי אַמַּאי. בְּגִין לְאַתְעָרָא רוּחָא מִשְׁלֵימוּתָא דְּכֹלָּא, דְּהוּא רוּחַ שְׁלֵימָא.

אָמַר רִבִּי אַבָּא, תַּמָּן תָּנִינָן, מֵאַרְבַּע סִטְרִין כֹּלָּא אִשְׁתַּכַּח, וְכָל שָׁרָשִׁין דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין בְּהוּ אֲחִידָן. וְתָנָא דָּא עָיִיל וְדָא נָפִיק דָּא סָתִים וְדָא פָּרִישׁ, אִתְאֲחַד חַד בַּחֲבֶרְתָּהּ, וְאִינוּן אֲבָהָן דְּכֹלָּא.

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, (דברים י׳:ט״ו) רַק בַּאֲבוֹתֶיךָ חָשַׁק ה', כְּתִיב בַּאֲבוֹתֶיךָ, מַמָּשׁ תְּלָתָא, וּמַשְׁמַע דִּכְתִיב רַק, רַק מַמָּשׁ, וּמֵאִלֵּין מִתְפָּרְשָׁן וּמִתְאַחֲדָן כָּל שְׁאָר אָחֳרָנִין, וְסָלְקִין שְׁמָא לְאִתְעַטְּרָא.

תָּנָא, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מִן יוֹמָא דְּאִסְתַּלִּיק רִבִּי שִׁמְעוֹן מִן מְעַרְתָּא, מִלִּין (אלין) לָא אִתְכַּסְיָין מִן חַבְרַיָא, וְרָזִין עִלָּאִין הֲווּ מִסְתַּכְּלָן וְאִתְגַּלְּיָין מִבֵּינַיְיהוּ, כְּאִלּוּ אִתְיְיהִיבוּ הַהִיא שַׁעְתָּא בְּטוּרָא דְסִינַי. בָּתַר דְּשָׁכִיב כְּתִיב, (בראשית ח) וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְינוֹת
(Ⅰ)

*****

[217b]  
[...] savent qu’une voix céleste retentit chaque jour et se fait entendre, et est entendue dans deux cent cinquante mondes. Nous avons appris qu’il y a en haut un monde où la voix retentit ; ce monde est ébranlé et tremble chaque fois que cette voix s’y fait entendre. Deux oiseaux (9), dont le séjour est sous l’Arbre qui renferme la vie et la mort, quittent ce monde après que la voix y a retenti, et, se dirigeant l’un vers le Sudet l’autre vers le Nord, ils proclament dans ce bas monde ce que la voix a fait connaître dans le monde d’en haut. L’un de ces oiseaux proclame la voix entendue en haut au commencement du jour, et l’autre la proclame à la tombée du jour. Leurs proclamations faites, les oiseaux s’apprêtent à retourner à leurs places, et ils plongent leurs pieds dans les profondeurs de l’abîme où ils restent jusqu’à minuit. A cette heure, une voix retentit de nouveau et fait entendre ces paroles (Ecclés., IX, 12) : « Et comme les oiseaux sont pris au filet, ainsi les hommes se trouvent pris. »
Rabbi Yehouda dit : Lorsque les pieds de l’homme faiblissent et que le jour de la mort approche, on proclame ce jour en haut ; ce jour est appelé « jour du Seigneur », car une âme est rendue à Celui dont elle émane.
Rabbi Yehouda dit en outre : Heureux le sort des justes à l’heure où le Saint, béni soit-il, désirera leurs âmes et les fera entrer en lui-même. Car nous savons par une tradition qu’à l’heure où le Saint, béni soit-il, désire que l’âme revienne à lui, celle-ci retourne, si elle est digne, à Dieu, ainsi qu’il est écrit (Ecclés., XII, 7) : « Et l’esprit retourne à Dieu qui l’avait donné. » Mais malheur à l’âme, si elle est trouvée indigne ; car elle devra être purifiée par le feu avant d’entrer dans l’intérieur du Roi lui-même. Malheur à l’âme qui ne peut être réhabilitée par le feu purificateur ; car elle sera toujours jetée çà et là comme la pierre de la fronde, ainsi qu’il est écrit (I Rois, XXV, 29) : « ... Mais l’âme de tes ennemis sera agitée et jetée comme une pierre lancée d’une fronde. » Nous avons appris que si l’âme est digne, beaucoup de bien lui est réservé dans le monde futur, ainsi qu’il est écrit (Is., LXIX, 3) : « Aucun œil n’a vu, hors toi seul, ô Dieu, ce que tu as préparé à ceux qui espèrent en toi. »
Rabbi Yossé dit : Quand le jour de la mort approche, cette mort est proclamée dans le monde pendant les trente jours qui la précèdent ; elle est proclamée même par le pépiement des oiseaux. Si l’homme est digne, sa mort est proclamée parmi les justes au Jardin de l’Eden pendant les trente jours qui la précèdent. Une tradition nous apprend, en outre, que pendant les trente jours qui précèdent la mort, l’âme se sépare du corps chaque nuit, monte au ciel et y voit la place qui lui est réservée dans le monde futur, alors que l’homme ne s’en doute pas. Durant ces trente jours, le corps n’a plus, sur l’âme, ce pouvoir qu’il avait auparavant, ainsi qu’il est écrit (Ecclés., VIII, 8) : « L’homme n’a pas de pouvoir sur l’âme, lorsque celle-ci quitte le corps, etc. »
Rabbi Yehouda dit : Dès le commencement des trente jours qui précèdent la mort, l’image de l’homme s’obscurcit et l’ombre qu’il projette par terre n’en reproduit plus la silhouette (10). Rabbi Isaac était un jour assis devant la porte de Rabbi Yehouda. Il était triste. Le voyant si triste, Rabbi Yehouda, qui venait de sortir de sa maison, lui dit : Que t’est-il arrivé en ce jour de plus triste que les autres jours ?
Rabbi Isaac lui répondit : Je viens chez toi pour te demander trois faveurs : toutes les fois que tu répéteras une des choses que j’ai dites relatives à la Loi, tu feras remarquer que c’est moi qui l’avais dite, pour que mon nom ne tombe pas dans l’oubli. La seconde faveur est que tu apprennes la Loi à mon fils Joseph. Enfin, la troisième faveur que je demande est que tu ailles sur mon tombeau pendant les sept jours qui suivront ma mort et y pries pour mon âme.
Rabbi Yehouda lui dit : Comment sais-tu que tu vas mourir ?
Rabbi Isaac lui répondit : D’abord, parce que mon âme me quitte chaque nuit et ne me montre plus des songes comme auparavant ; en outre, j’ai l’habitude, chaque fois que, dans ma prière, j’arrive à la bénédiction : « Sois béni, Seigneur, qui entends les prières », de contempler sur le mur vers lequel j’ai le visage tourné la silhouette formée par mon ombre, or, cette fois-ci, je ne vois plus ma silhouette, et j’en conclus que la proclamation de ma mort a été déjà faite en haut, puisque mon image est effacée, ainsi qu’il est écrit (Ps., XXXIX, ) : « L’homme ne passe qu’avec l’image », ce qui veut dire qu’aussi longtemps que l’image de l’homme n’est effacée, l’homme reste attaché à son âme et qu’il la gardera encore longtemps ; mais aussitôt que l’image est effacée au point de ne plus être reproduite par l’ombre, l’homme va disparaître de ce monde.
Rabbi Yehouda lui répliqua : Ce que tu dis résulte également du verset (Job, VIII, 9) suivant : « L’ombre de nos jours est sur la terre. » Rabbi Yehouda lui dit en outre : Je ferai tout ce que tu viens de me demander ; mais je te prie [...]

תְּהוֹם וַאֲרוּבּוֹת הַשָּׁמַיִם, וְהֲווּ חַבְרַיָיא מְרַחֲשָׁן מִלֵּי, וְלָא מִתְקַיְימֵי בְּהוּ.

דְּיוֹמָא חַד הֲוָה יָתִיב רִבִּי יְהוּדָה, אֲפִתְחָא דִטְבֶרְיָה, וְחָמָא תְּרֵי גְּמַלֵּי, דְּסָלְקֵי קַטְפִירָא מֵעֲלוֹי דְּכִתְפִין, נָפַל מָטוּלָא דְּקַטְפִירָא, וְאֲתוּ צִפֳּרֵי. וְעַד לָא מָטוּ עֲלַיְיהוּ, אִתְבַּקָּעוּ.

לְבָתַר אָתוּ כַּמָּה צִפֳּרִין, וְהֲווּ אָזְלֵי עֲלַיְיהוּ, וְשָׁרוּ (נ''א ושדיאו) לוֹן בְּטַרְטִישָׁא, וְלָא מִתְבַּקְּעִין. וְהֲווּ צָוְוחִין לוֹן, וְלָא הֲווּ מִתְפָּרְשָׁן. שָׁמְעוּ חַד קָלָא, עִטְרָא דְעִטְרִין בְּקִדְרִין שַׁרְיָא, וּמָרִיהּ לְבַר.

עַד דְּהֲוָה יָתִיב, עָבַר חַד גַּבְרָא, אַשְׁגַּח בְּהוּ. אָמַר, לָא קִיֵּים דָּא, הָא דִכְתִיב, (בראשית ט״ו:י״א) וַיֵּרֶד הָעַיִּט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אוֹתָם אַבְרָם. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, וְהָא עֲבִידְנָא וְלָא אִתְפָּרְשָׁן. אַהֲדַר רֵישֵׁיהּ הַהוּא גַבְרָא וְאָמַר, עַד לָא מָרִיט דָּא רֵישֵׁיהּ דְּמָרֵיהּ, וְעַד לָא גָּלִישׁ לְמַטְרוֹנִיתָא. רָהַט אֲבַתְרֵיהּ תְּלַת מִלִּין, וְלָא אָמַר לֵיהּ. חָלַשׁ דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יְהוּדָה.

יוֹמָא חַד, אִדְמוּךְ תְּחוֹת אִילָנָא, וְחָמָא בְּחֶלְמֵיהּ, ד' גַּדְפִין מִתְתַּקְנָן, וְסָלִיק רִבִּי שִׁמְעוֹן עֲלַיְיהוּ, וְסֵפֶר תּוֹרָה עִמֵּיהּ. וְלָא שָׁבִיק כָּל סִפְרֵי רָזִין עִלָּאִין וַאֲגַדְתָּא, דְּלָא סָלִיק לוֹן בַּהֲדֵיהּ. וְסָלִיק לְהוֹן (ס''א וסליקן ליה) לִרְקִיעָא, וְחָמָא דְמִתְכַּסְיָא מֵעֵינָא, וְלָא אִתְגַּלְיָא.

כַּד אִתְעַר, אָמַר, וַדַּאי מִדְּשָׁכִיב רִבִּי שִׁמְעוֹן, חָכְמְתָא אִסְתַּלְּקַת מֵאַרְעָא. וַוי לְדָרָא דְּהַאי אַבְנָא טָבָא, דְהֲווּ מִתְחֲזָן (ס''א דמתאחדן) מִנֵּיהּ, וְסָמְכִין עֲלֵיהּ עִלָּאִין וְתַתָּאִין, אִתְאֲבִיד מִנַּיְיהוּ.

אֲתָא לְגַבֵּיהּ דְּרִבִּי אַבָּא, סָח לֵיהּ. סָלִיק רִבִּי אַבָּא יְדוֹי עַל רֵישֵׁיהּ, וּבָכָה וְאָמַר, רִבִּי שִׁמְעוֹן רֵיחַיָיא דְּטַחֲנִין מִנֵּיהּ מַנָּא טָבָא כָּל יוֹמָא, וְלָקְטִין לֵיהּ. כְּמָה דִכְתִיב, (במדבר י״א:ל״ב) הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים, וְהַשְׁתָּא רֵיחַיָּיא וּמַנָּא אִסְתַּלְּקוּ וְלָא אִשְׁתָּאַר בְּעַלְמָא מִינֵיהּ, בַּר כְּמָה דִכְתִיב, (שמות ט״ז:ל״ג) קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעוֹמֶר מָן וְהַנַּח אוֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת. וְאִלּוּ בְּאִתְגַּלְּיָיא לָא כְּתִיב, אֶלָּא לְמִשְׁמֶרֶת, לְאַצְנָעוּתָא. הַשְׁתָּא מַאן יָכִיל לְגַלָּאָה רָזִין, וּמַאן יִנְדַע לוֹן.

לָחִישׁ לֵיהּ לְרִבִּי יְהוּדָה בִּלְחִישׁוּ, (אמר ליה רבי אבא) וַדַּאי הַהוּא גַבְרָא דְּחָמִית, אֵלִיָּהוּ הֲוָה. וְלָא בָּעָא לְגַלָּאָה רָזִין, בְּגִין דְּתִנְדַע שְׁבָחָא דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, דְּהֲוָה בְּיוֹמוֹי, וְיִבְכּוֹן דָּרָא עֲלוֹי. אָמַר לֵיהּ, דַּי לְמִבְכֵּי בְּכִיָּה עֲלֵיהּ.

רִבִּי יְהוּדָה הֲוָה בָּכֵי כָּל יוֹמָא עֲלוֹי, דְּהָא אַעֲרַא עִמֵּיהּ בְּאִדְרָא קַדִּישָׁא דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, וּשְׁאָר חַבְרַיָיא. אָמַר לֵיהּ, וַוי דְּלָא אִסְתַּלַּקְנָא הַהוּא יוֹמָא עִם אִינוּן תְּלָתָא דְּאִסְתַּלָּקוּ, וְלָא לֶחֱמֵי דָרָא דָא, דְּהָא אִתְהַפַּךְ.

אָמַר לֵיהּ, רִבִּי אֵימָא לִי, כְּתִיב, (שמות כ״ט:מ״ד) וְהֵם יִקְחוּ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן וְאֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ, וְאִילּוּ כֶּסֶף לָא כְּתִיב. וְהָא כְּתִיב זָהָב וָכֶסֶף. אָמַר לֵיהּ וְהָא נָמֵי נְחשֶׁת, דְּכֶסֶף וּנְחשֶׁת בְּחֻשְׁבְּנָא הֲווּ, וְהָכָא לָא. אֶלָּא, אִי לָא דְּגַלֵּי בּוֹצִינָא קַדִּישָׁא בְּאַתְרֵיהּ, לָא אִצְטָרִיכְנָא לְגַלָּאָה.

פָּתַח וְאָמַר, (חגי ב׳:ח׳) לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה', הַיְינוּ דִכְתִיב, (תהילים קט״ו:ט״ז) הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה'. בְּכַמָּה אֲתַר אִסְתַּכַּלְנָא בְּאִלֵּין מָאנֵי דְּקוּדְשָׁא, דִּכְתִיב, (ויקרא טו) בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם, וּכְתִיב, (שמות כ״ח:ד׳) וְעָשׂוּ בִּגְדֵי קֹדֶשׁ. מַאי קְדוּשָּׁה הָכָא. אֶלָּא הָכִי תָּנִינָן, קְדוּשָּׁה אִינוּן בְּכָל אֲתַר. וּכְתִיב בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם. וְעָשִׂיתָ בִּגְדֵי קֹדֶשׁ, כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא.

דְּתַנְיָא כֹּהֵן גָּדוֹל לְעֵילָא, כֹּהֵן גָּדוֹל לְתַתָּא, לְבוּשִׁין דִּיקָר לְעֵילָא, לְבוּשִׁין דִּיקָר לְתַתָּא. וּמַה דְּלָא אָמַר כֶּסֶף וּנְחשֶׁת, לְאֲתַר אָחֳרָא אִסְתַּלִּיקוּ. דִּכְתִיב (שמות כ״ז:י״ז) כָּל עַמּוּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב מְחוּשָׁקִים כָּסֶף וְגו', וּכְתִיב וְאַדְנֵיהֶם נְחשֶׁת. דְּאִינוּן מָאנֵי שִׁמּוּשָׁא, לְאִשְׁתַּמָּשָׁא מַשְׁכְּנָא בְּהוּ.

אֲבָל הָכָא בְּאִלֵּין לְבוּשִׁין דִּיקָר, לָא בָּעֵי לְאִשְׁתַּמָּשָׁא בְּהוּ בַּר נָשׁ אָחֳרָא, בַּר מִכַּהֲנָא רַבָּא, דִּרְבוּ מְשַׁח קוּדְשָׁא עַל רֵישֵׁיהּ. דִּכְתִיב (שמות כ״ח:ב׳) וְעָשִׂיתָ בִּגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת. דִּבְאִינוּן לְבוּשִׁין דָּמֵי לְגַוְונָא דִלְעֵילָא.

השלמה מההשמטות (סימן נ''ב)

לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב. מָאי לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁתֵּי אוֹצָרוֹת, אַחַת שֶׁל כֶּסֶף וְאַחַת שֶׁל זָהָב. שָׂם שֶׁל כֶּסֶף בִּימִינוֹ וְשֶׁל זָהָב בִּשְׂמֹאלוֹ אָמַר זֶה יִהְיֶה מְזוּמָן וְקַל לְהוֹצָאָה וְעוֹשֶׂה דְבָרָיו בְּנָחָת וְהוּא יִהְיֶה דַבֵק עִם הַעֲנִיִּים וּמָנְהִיגָּם בְּנָחָת. כְּהַהִיא דְאַמְרֵינָן, (שמות ט״ו:ו׳) יְמִינְךָ יְיָ נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ.

וְאִם שָׂמֵחַ אָדָם בְּחֶלְקוֹ טוֹב, וְאִם לָאו, (שמות ט״ו:ו׳) יְמִינְךָ יְיָ תִּרְעַץ אוֹיֵב. מָאי יְמִינְךָ יְיָ תִּרְעַץ אוֹיֵב, אָמַר לוֹ, זֶה הַזָּהָב דִּכְתִיב לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב. לָמָה נִקְרָא שְׁמוֹ זָהָב שְׁבּוֹ כְּלוּלוֹת שְׁלשׁ מִדּוֹת. הַז', ז' מִדּוֹת. הַה', ה' אַחֲדוֹת אַחֲרוֹנוֹת (ס''א אחרונה) הַב' חָכְמָ''ה וּבִינָ''ה וְנִקְרֵאת נְשָׁמָה זוֹ עַל שֵׁם אַצִילוּת ה' סְפִירוֹת אַחֲרוֹנוֹת וְה' שֶׁמוֹת לְנְשָׁמָה (ס''א נר''ן ח''י סימנא נפש רוח נשמה חיה יחידה). רוּחַ, חַיָּה, יְחִידָה, נְשָׁמָה, נֶפֶשׁ.

מָאי עֲבִידְתֵּיהּ כִּסֵּא הִיא ה' לְז'. דִּכְתִיב כִּי גָּבוֹהּ מֵעַל גָּבוֹהּ שׁוֹמֵר וּגְבוֹהִים עֲלֵיהֶם וּב' הִיא קִיוּמָם כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר בְּבְּרֵאשִׁית. וּמָאי עֲבִידְתֵּיהּ הַכָא, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְאֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ בַּת טוֹבָה וּנְעִימָה וּשְלֵמָה וְנָאָה וְהִשִׂיאָה לְבֵן מֶלֶךְ וְהִלְבִּישָׁה וְעִיטְרָה וְקִישְׁטָה וּנְתָּנָה לוֹ עִם מָמוֹן רַב. אָמַר אֶפְשָׁר לְמֶלֶךְ זֶה לָשֶׁבֶת חוּץ מִבֵּיתוֹ, אֲמַרְתָּ לֹא. אֶפְשָׁר לוֹ לָשֶׁבֶת כָּל הַיּוֹם תָּמִיד עִמָּהּ, אֲמַרְתָּ לֹא. הָא כֵּיצָד שָׂם חַלּוֹן בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וְכָל שָׁעָה שֶׁצְרִיכָה הַבַּת לְאָבִיהָ אוֹ הָאָב לְבִּתּוֹ מִתְחַבְּרִין יַחַד בַּחַלוֹן. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים מ״ה:י״ד) כָּל כְּבוּדָה בַּת מֶלֶךְ פְּנִימָה מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ ע''כ. (וכתיב) (וויהם כסף) (שמות כ״ז:י״ז) וְאֲדְנֵיהֶם נְחשֶׁת דְּאִינוּן מָאנֵי שִׁמוּשָא לְאִשְׁתַּמְשָׁא מַשְׁכְּנָא בְּהוּ.

אֲבָל הַכָא בְּאִלֵּין לְבוּשִׁין דִּיְקָר לָא בָּעֵי לְאִשְׁתַּמְשָׁא בְּהוּ בַּר נָשׁ אַחֲרָא בָּר כַּהֲנָא (נ''א מכהנא) רַבָּא, דְּרְבוּ מְשַׁח קוּדְשָׁא עַל רֵישָׁא. דִּכְתִיב (שמות כ״ח:ב׳) (ועשית) בִּגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶ''ת, דְּבְּאִינוּן לְבוּשִׁין דָמֵי לְגּווָֹנָא דִּלְעֵילָא: (עד כאן מההשמטות)

תַּנְיָא. וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, וַוי לְעַלְמָא, דְּהָא בְּנֵי נָשָׁא לָא חָמָאן וְלָא שְׁמָעָן, וְלָא
(Ⅰ)

*****

[218a]  
[...] de me choisir, dans le monde futur, une place à côté de toi, pour que nous y soyons voisins, comme nous l’étions en ce bas monde. Rabbi Isaac se mit à pleurer et lui dit : Je te prie de ne pas me quitter pendant ces jours qui précèdent ma mort. Ils se rendirent ensemble auprès de Rabbi Siméon qu’ils trouvèrent se consacrant à l’étude de la Loi. Ayant levé les yeux, Rabbi Siméon vit Rabbi Isaac au-devant de qui l’ange exterminateur courait et faisait des entrechats. Rabbi Siméon s’avança vers Rabbi Isaac, le prit par la main et s’écria : J’ordonne que ceux seuls qui ont l’habitude d’entrer ici entrent maintenant, mais que ceux qui n’ont pas l’habitude d’y entrer n’y entrent pas.
Rabbi Isaac et Rabbi Yehouda entrèrent, alors que l’ange exterminateur fut immobilisé dehors. Rabbi Siméon s’aperçut que le temps de Rabbi Isaac n’était pas encore arrivé, car son temps était jusqu’à la fin de la huitième heure du jour. Rabbi Siméon le fit donc asseoir devant lui et l’entretint de sujets concernant la Loi. Il dit en outre à Rabbi Éléazar, son fils : Assieds-toi à la porte et ne parle avec personne ; et si quelqu’un veut entrer ici, jure-lui qu’il n’entrera pas, Rabbi Siméon demanda ensuite à Rabbi Isaac : As-tu vu aujourd’hui l’image de ton père, ou non ? Car nous savons par une tradition que, lorsque l’homme quitte ce monde, son père, ainsi que ses autres parents, lui apparaissent et se font connaître ; de même tous les amis avec lesquels il a eu des accointances jusqu’à un certain degré dans ce bas monde s’assemblent autour de l’homme et en accompagnent l’âme jusqu’à la place qui lui est réservée en haut.
Rabbi Isaac lui répondit : Jusqu’à maintenant je n’ai encore vu aucun de ces visages. Rabbi Siméon se leva alors et s’écria : Maître du monde, Rabbi Isaac nous est connu ; il est un des sept yeux (11) que nous avons ici ; je viens de l’attacher à moi laisse-le-moi. Une voix surnaturelle fit entendre ces paroles : L’étincelle du Maître, c’est-à-dire l’âme de Rabbi Isaac, repose sous les ailes de Rabbi Siméon. Aussi Rabbi Isaac t’appartient et tu le ramèneras ici lorsque tu remonteras au ciel pour t’asseoir sur ton trône. Rabbi Siméon s’écria : Ainsi soit-il ! Pendant ce temps Rabbi Éléazar vit l’ange exterminateur s’en aller en disant : La rigueur ne peut pas sévir dans les lieux que Rabbi Siméon, fils de Jochaï, a coutume de fréquenter.
Rabbi Siméon dit ensuite à Rabbi Éléazar, son fils : Entre ici pour tenir compagnie à Rabbi Isaac ; car je vois qu’il a peur. Rabbi Éléazar entra et lui tint compagnie pendant que Rabbi Siméon détourna son visage et se consacra à l’étude de la Loi. Rabbi Isaac s’endormit et vit son père. Celui-ci lui dit : Mon fils, heureux ton sort dans ce monde et dans le monde futur où l’on t’a réservé une place parmi les feuilles de l’Arbre de vie dans le Jardin de l’Éden ; et l’arbre puissant dans les deux mondes qu’est Rabbi Siméon, fils de Jochaï, te soutient avec ses branches. Heureux ton sort, mon fils. Rabbi Isaac lui demanda : Père, dis-moi quel sera mon sort en haut ?
Son père lui répondit : Pendant trois jours on fut occupé à dresser la tente où tu reposeras ; on y aménagea des fenêtres pour que la lumière y pénétrât des quatre directions du monde ; c’est en voyant la place qui t’est réservée, que je fus tellement réjoui que je m’écriai : Heureux ton sort, mon fils. Seulement, ton fils n’a pas encore appris la Loi (12). En ce moment même on allait envoyer à ta rencontre douze âmes des justes d’entre nos collègues. Mais avant de quitter le ciel, j’ai entendu une voix qui retentit dans tous les mondes et qui fit entendre ces paroles : Quels sont les collègues ici qui constitueront la couronne de Rabbi Siméon ? Car Rabbi Siméon vient de faire une demande qui lui a été accordée. Mais Rabbi Siméon n’aura pas seulement les justes comme suite ; sa couronne sera formée de soixante-dix régions ; chaque région donnera accès à soixante-dix mondes ; chaque monde donnera accès à soixante-dix anges supérieurs ; chaque ange supérieur donnera accès à soixante-dix couronnes suprêmes ; et ces soixante-dix couronnes suprêmes conduisent aux sentiers qui mènent vers l’Ancien le plus mystérieux de tous, où l’on voit les délices d’en haut et la lumière qui délecte tous les êtres, ainsi qu’il est écrit (Ps., XXVII, 4) : « ... Afin que je contemple les délices du Seigneur, et que je considère son temple. » Que signifient les mots : « ... Et que je considère son temple » ? Ces paroles expriment le mystère renfermé dans le verset (Nomb., XII, 7) suivant : « Il est mon serviteur fidèle dans toute ma maison. »
Rabbi Isaac demanda en outre à son père : Père, dis-moi combien de temps on m’a accordé en ce monde. Son père lui répondit : Je ne suis pas autorisé à te le dire ; et c’est ce qu’on ne fait connaitre à aucun homme ; mais ce que je puis te dire, c’est qu’à la grande noce de Rabbi Siméon, tu serviras à table, ainsi qu’il est écrit (Cant., III, 11) : « Sortez, filles de Sion, et venez voir le roi Salomon avec le diadème dont sa mère l’a couronné le jour de ses noces, le jour où son cœur a été comblé de joie. » Pendant ce temps, Rabbi Isaac s’éveilla ; il souriait, et la joie était empreinte sur son visage. L’ayant regardé en face, Rabbi Siméon lui dit : Tu viens d’entendre quelque chose de nouveau.
Rabbi Isaac lui répondit : En effet. Et lui ayant tout raconté, il se prosterna devant lui. Nous avons appris qu’à partir de ce jour [...]

יָדְעִין דְּהָא כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא, קָלָא דְּכָרוֹזָא אִשְׁתְּמַע, בְּמָאתָן וְחַמְשִׁין עָלְמִין.

תָּנָא עַלְמָא חָדָא, אִשְׁתְּמוֹדַע לְעֵילָא. וְכַד כָּרוֹזָא נָפִיק, הַהוּא עַלְמָא מִזְדַּעְזְעָא וּמִתְחַלְחְלָא. נָפְקֵי (קסב ע''ב) תְּרֵין צִפֳּרִין, דְּאִסְתַּלָּקוּ מֵהַהוּא עַלְמָא, דִּמְדוֹרֵיהוֹן תְּחוֹת אִילָנָא דְּחֵיזוּ דְחַיֵּי וּמוֹתָא בֵּיהּ.

נָפְקָא חַד צִפּוֹרָא לִסְטַר דָּרוֹמָא וְחַד צִפּוֹרָא לִסְטַר צָפוֹנָא, וְחַד צִפּוֹרָא כַּד נָהִיר יְמָמָא, וְחַד כַּד אִתְחֲשַׁךְ יְמָמָא. כָּל חַד וְחַד קָרֵי וּמַכְרְזָא, מַה דְּשָׁמְעִין מֵהַהוּא כָּרוֹזָא.

לְבָתַר בָּעוּ לְאִסְתַּלָּקָא לְאַתְרַיְיהוּ, וּמִשְׁתַּמְטֵי רַגְלַיְיהוּ בְּנוּקְבָא דִתְהוֹמָא רַבָּא, וּמִתְלַכְּדָן בְּגַוֵּיהּ, עַד דְּאִתְפְּלִיג לֵילְיָא. כַּד אִתְפְּלִיג לֵילְיָא, כָּרוֹזָא קָרֵי, (קהלת ט) וְכַצִּפֳּרִים הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח כָּהֵם יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, בְּשַׁעְתָּא דְּמִתְלַכְּדָן רַגְלוֹי דִּבְנֵי נָשָׁא, וְיוֹמוֹי אִתְקְרִיבוּ, הַהוּא יוֹמָא, אִתְקְרֵי יוֹם ה', לְאֲתָבָא רוּחֵיהּ לֵיהּ. תָּנָא בְּהַהִיא שַׁעְתָּא, פַּקְדָא הַהוּא כִּתְרָא קַדִּישָׁא, עַל רוּחֵיהּ. וּמַאן אִיהוּ, דִּכְתִיב, (תהילים צ׳:י׳) יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה. וְהִיא כִּתְרָא שְׁבִיעָאָה דְּכֹלָּא.

וְאִם מִסִּטְרָא דִגְבוּרָה קָאֳתֵי, כְּתִיב, וְאִם בִּגְבוּרוֹת שְׁמֹנִים שָׁנָה דְּכִתְרָא דִּגְבוּרָה תְּמִינָאָה הֲוֵי, מִכָּאן וּלְהָלְאָה, לֵית אֲתַר לְאִתְמְשַׁךְ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוְן. בְּאֲתַר דְּלָא הֲוֵי יְסוֹדָא, בִּנְיָינָא לָא אִתְקְיַּים.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָא, כַּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעָא לְאֲתָבָא רוּחֵיהּ לֵיהּ, וּלְשָׁאֲבָא הַהוּא רוּחָא בְּגַוֵּיהּ. דְּתַנְיָא, בְּשַׁעְתָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעָא לְאֲתָבָא רוּחֵיהּ לֵיהּ, אִי זַכָּאָה הוּא הַהוּא רוּחָא, מַה כְּתִיב, (קהלת יב) וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ.

וְאִי לָא אִשְׁתַּכַּח זַכָאָה, וַוי לְהַהוּא רוּחָא, דְּבָעֵי לְאִסְתַּחָאָה בְּנוּרָא דְּדָלִיק, וּלְאִתְתַּקָּנָא בְּגִין לְאִשְׁתָּאֲבָא בְּגוּפָא דְמַלְכָּא וְאִי לָא אִתְתַּקָּנַת, וַוי לְהַהוּא רוּחָא, דְמִתְגַּלְגְּלָא כְּאַבְנָא בְּקוֹסְפִיתָא, דִּכְתִיב, (שמואל א כה) וְאֶת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע. תַּנְיָא, אִי הַהוּא רוּחָא זָכֵי, כַּמָּה טָבִין גְּנִיזִין לֵיהּ בְּהַהוּא עַלְמָא. דִּכְתִיב, (ישעיה סד) עַיִן לא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ.

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, כַּד הַהוּא בַּר נָשׁ אִתְקְרִיבוּ יוֹמוֹי, תְּלָתִין יוֹמִין מַכְרִיזֵי עֲלוֹי בְּעַלְמָא וְאֲפִילּוּ צִפֳּרֵי שְׁמַיָא מַכְרִיזִין עֲלוֹי. וְאִי זַכָּאָה הוּא, תְּלָתִין יוֹמִין מַכְרִיזִין עֲלוֹי בֵּין צַדִּיקַיָא, בְּגִינְתָא דְעֵדֶן.

תָּנָא, כָּל אִינוּן תְּלָתִין יוֹמִין, נִשְׁמָתֵיהּ נָפְקַת מִנֵּיהּ בְּכָל לֵילְיָא, וְסָלְקַת וְחָמַאת דּוּכְתָּהּ בְּהַהוּא עַלְמָא, וְהַהוּא בַּר נָשׁ לָא יָדַע, וְלָא אַשְׁגַּח, וְלָא שַׁלִּיט בְּנִשְׁמָתֵיהּ, כָּל אִינוּן תְּלָתִין יוֹמִין כְּמָה דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא. דִּכְתִיב, (קהלת ח׳:ח׳) אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלא אֶת הָרוּחַ וְגו'. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, מִכַּד שָׁרָאן אִינוּן תְּלָתִין יוֹמִין, צַלְמָא דְּבַּר נָשׁ אִתְחֲשַׁךְ, וְדִיוּקְנָא דְאִתְחֲזֵי בְּאַרְעָא אִתְמְנָעַת.

רִבִּי יִצְחָק הֲוָה יָתִיב יוֹמָא חַד אֲפִתְחָא דְּרִבִּי יְהוּדָה, וְהֲוָה עָצִיב. נָפִיק רִבִּי יְהוּדָה, אַשְׁכְּחֵיהּ לְתַרְעֵיהּ, דְּהֲוָה יָתִיב וְעָצִיב. אָמַר לֵיהּ (צ''ל מה) מַאן יוֹמָא דֵין מִשְּׁאָר יוֹמִין.

אָמַר לֵיהּ, אָתֵינָא לְגַבָּךְ, לְמִבְעֵי מִינָךְ תְּלַת מִלִּין, חַד, דְּכַד תֵּימָא מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא, וְתַדְכַּר מֵאִינוּן מִלִּין דְּאֲנָא אֲמִינָא, דְּתֵימָא לוֹן מִשְּׁמִי, בְּגִין לְאַדְכָּרָא שְׁמִי. וְחַד דְּתִזְכֵּי לְיוֹסֵף בְּרִי בְּאוֹרַיְיתָא. וְחַד, דְּתֵיזִיל לְקִבְרִי כָּל ז' יוֹמִין, וְתִבְעֵי בָּעוּתִיךְ עָלַי.

אָמַר לֵיהּ מִנַּיִן לָךְ. אָמַר לֵיהּ, הָא נִשְׁמָתִי אִסְתַּלְּקַת מִינִי בְּכָל לֵילְיָא, וְלָא אַנְהִיר לִי בְּחֶלְמָא כְּמָה דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא. וְעוֹד דְּכַד אֲנָא מַצְלֵינָא וּמָטִינָא לְשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה, אַשְׁגַּחְנָא בְּצוּלְמִי דִילִי בְּכוֹתְלָא, וְלָא חָמִינָא לֵיהּ. וְאֲמִינָא דְּהוֹאִיל וְצַלְמָא אִתְעֲבַר וְלָא אִתְחֲזֵי, דְּהָא כָּרוֹזָא נָפִיק וְכָרִיז. דִּכְתִיב, (תהילים ל״ט:ז׳) אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ, כָּל זִמְנָא דְּצוּלְמָא דְּבַר נָשׁ לָא יִתְעֲבַר מִנֵּיהּ, יִתְהַלֶּךְ אִישׁ, וְרוּחֵיהּ אִתְקַיְּימָא בְּגַוֵּיהּ. אִתְעֲבַר צוּלְמָא דְבַר נָשׁ וְלָא אִתְחֲזֵי, אִתְעֲבַר מֵהַאי עָלְמָא.

אָמַר לֵיהּ, וּמֵהָכָא, דִּכְתִיב, (איוב ח׳:ט׳) כִּי צֵל יָמֵינוּ עֲלֵי אָרֶץ. אָמַר לֵיהּ, כָּל אִלֵּין מִלִּין דְּאַתְּ בָּעֵי עֲבִידְנָא. אֲבָל בָּעִינָא מִינָךְ
(Ⅰ)

*****

[218b]  
[...] Rabbi Isaac prenait son fils par la main et lui apprenait la Loi, sans jamais plus l’abandonner. Lorsqu’il se rendait près de Rabbi Siméon, il laissait son fils dehors et s’asseyait seul devant Rabbi Siméon où il récitait le verset suivant (Is., XXXVIII, 14) : « Seigneur, je souffre violence ; réponds pour moi. » Nous savons par une tradition qu’en ce jour redoutable et tant craint par les hommes, le jour où l’homme doit quitter ce monde, les chefs de la Rigueur accourent des quatre coins du monde. Les quatre éléments dont le corps est composé commencent à lutter entre eux ; car chacun désire se séparer des autres. Une voix retentit qui proclame la mort de l’homme ; cette voix est entendue dans deux cent soixante-dix mondes. Si l’homme est digne, tous ces mondes se réjouissent de l’arrivée de son âme ; sinon, malheur à l’homme et à son sort !
Une tradition nous apprend, en outre, qu’au moment où la voix proclame la mort de l’homme, une flamme sort du côté du Nord et va se jeter dans le « fleuve de feu » où elle se répand dans les quatre directions du monde et brûle les âmes des coupables. La flamme sort ensuite du « fleuve de feu » et, descendant dans ce bas monde, elle pénètre entre les ailes d’un coq noir, qui bat des ailes et pousse des cris sur le seuil de la porte. Le premier cri exprime les paroles (Malachie, III, 19) suivantes : « ... Car le jour est arrivé brûlant comme une fournaise ardente, etc. » Le second cri exprime les paroles (Amos, IV, 13) suivantes : « Car voici Celui qui forme les montagnes, qui crée le vent et qui annonce sa Parole à l’homme. » Pendant que le coq profère ces cris, les œuvres de l’homme témoignent devant lui, et lui reconnaît la véracité de leur témoignage. Au moment où l’on ôte l’âme à l’homme, le coq pousse un troisième cri exprimant les paroles (Jér., X, 7) suivantes : « Qui ne te craindra, ô Roi des nations ? Car la gloire t’appartient, etc. »
Rabbi Yossé demanda : Pourquoi un coq noir plutôt qu’un autre ?
Rabbi Yehouda lui répondit : Tout ce que le Saint, béni soit-il, fait sur la terre a sa raison d’être dans la Sagesse éternelle, que les hommes ne comprennent pas, ainsi qu’il est écrit (Ps., CIV, 24) : « Que tes œuvres sont grandes, Seigneur ! Tu as, fait toutes choses avec sagesse ; la terre est toute remplie de tes biens. » Comme tout a été fait par la Sagesse éternelle, tout trouve sa raison d’être dans la Sagesse éternelle.
Une tradition nous apprend que la Rigueur ne sévit qu’en un lieu qui lui ressemble ; or, la couleur noire émane de la Rigueur. C’est pourquoi, à minuit exact, lorsque la brise du Nord souffle, une flamme du côté du Nord frappe le coq sous les ailes et le fait chanter. A plus forte raison cela arrive-t-il au coq noir dont le chant se fait entendre avec plus de précision à l’heure exacte de minuit. De même, à l’heure de mort où la Rigueur sévit, le coq noir est frappé par cette flamme qui le fait chanter. Aucun homme ne s’en aperçoit, excepté le mourant ; car une tradition nous apprend qu’à l’heure de la mort, l’esprit de l’homme augmente au point qu’il voit des choses qu’il n’a jamais vues de sa vie, ainsi qu’il est écrit : « ... Tu augmentes leur esprit au moment où, défaillants, ils retournent dans la terre. » Et ailleurs (Ex., XXX, 20) il est écrit : « ... Car nul homme ne me verra sans mourir. » Ainsi, l’homme ne peut voir les choses surnaturelles pendant sa vie ; mais il les voit à l’heure de la mort.
Une tradition nous apprend qu’à l’heure de la mort, l’homme reçoit l’autorisation de voir ses parents et ses amis morts ; il les reconnaît ; car ils lui apparaissent avec les mêmes visages qu’ils avaient durant leur séjour en ce bas monde. Si l’homme est digne, tous ses parents et amis lui apparaissent pleins de joie et le saluent ; sinon, il n’en reconnaît que les coupables qui expient chaque jour dans l’enfer. Tous ses amis coupables sont plongés dans la tristesse ; ils commencent, en entrant, par pousser le cri de douleur « aïe », et en sortant, ils crient encore « aïe ». Le mourant lève alors les yeux et, voyant ses amis noirs comme un tison éteint, il pousse également le cri de douleur « aïe». Une tradition nous apprend, en outre, qu’à l’heure de la mort, tous les parents et amis du mort accompagnent son âme dans l’autre monde, et lui montrent le lieu de ses délices ou de ses châtiments. Si l’homme est digne, l’âme reste au lieu des délices de l’autre monde ; sinon, l’âme reste ici-bas jusqu’à l’heure où le corps est enseveli sous la terre ; aussitôt que le corps est enterré, plusieurs chefs de la Rigueur saisissent l’âme et la transmettent à l’ange Doumâ, qui la jette dans l’enfer.
Rabbi Yehouda dit : Pendant les premiers sept jours qui suivent la mort, l’âme va et vient entre la maison où habitait le mort et le tombeau où repose le corps, car elle porte le deuil [...]

דִּבְהַהוּא עַלְמָא, תְּבָרִיר דּוּכְתָּאי גַּבָּךְ, כְּמָה דַהֲוֵינָא בְּהַאי עַלְמָא. בָּכָה רִבִּי יִצְחָק וְאָמַר, בְּמָטוּ מִינָךְ, דְּלָא תִּתְפָּרֵשׁ מִנָּאי כָּל אִלֵּין יוֹמִין.

אֲזְלוּ לְגַבֵּיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, אַשְׁכְּחוּהוּ דְּהֲוָה לָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, זָקִיף עֵינוֹי רִבִּי שִׁמְעוֹן, וְחָמָא לְרִבִּי יִצְחָק, וְחָמָא לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת דְּרָהִיט קַמֵּיהּ, וְרָקִיד קַמֵּיהּ. קָם רִבִּי שִׁמְעוֹן, אָחִיד בִּידֵיהּ דְּרִבִּי יִצְחָק. אָמַר, גּוֹזַרְנָא, מַאן דְּרָגִיל לְמֵיעַל, יֵעוּל. וּמַאן דְּלָא רָגִיל לְמֵיעָאל, לָא יֵיעוּל. עָאלוּ רִבִּי יִצְחָק וְרִבִּי יְהוּדָה, קָטִיר מַלְאַךְ הַמָּוֶת לְבַר.

אַשְׁגַּח רִבִּי שִׁמְעוֹן, וְחָמָא דְּעַד כְּעַן לָא מָטָא עִדָּנָא, דְּהָא עַד תְּמַנְיָא שַׁעְתֵּי דְיוֹמָא הֲוָה זִמְנָא. אוֹתְבֵיהּ קַמֵּי רִבִּי שִׁמְעוֹן, וְהֲוָה לָעֵי לֵיהּ בְּאוֹרַיְיתָא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְרִבִּי אֶלְעָזָר בְּרִיהּ, תִּיב אֲפִתְחָא וּמַה (צ''ל ומאן) דְּתֶחמֵי, לָא תִשְׁתָּעֵי בַּהֲדֵיהּ. וְאִי יִבְעֵי לְמֵיעָאל הָכָא, אוֹמֵי אוֹמָאָה דְּלָא לֵיעוֹל.

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן לְרִבִּי יִצְחָק, חָמִית דִּיוּקְנָא דְּאֲבוּךְ יוֹמָא דָא, אוֹ לָא. דְּהָא תָּנִינָן, בְּשַׁעְתָּא דְבַר נָשׁ אִסְתַּלַּק מֵעַלְמָא, אֲבוֹי וְּקְרֵיבוֹי מִשְׁתַּכְּחִין תַּמָּן עִמֵּיהּ, וְחָמָא לוֹן וְאִשְׁתְּמוֹדַע לוֹן, וְכָל אִינוּן דְּהֲוָה מְדוֹרֵיהּ גַּבַּיְיהוּ בְּהַהוּא עַלְמָא בְּדַרְגָּא חַד, כֻּלְּהוּ מִתְכַּנְּשֵׁי וּמִשְׁתַּכְּחֵי עִמֵּיהּ, וְאָזְלִין עִם נִשְׁמָתֵיהּ, עַד אֲתַר דְּתִשְׁרֵי בְּאַתְרֵיהּ. אָמַר, עַד כְּעָן לָא חָמֵינָא.

אַדְּהָכִי קָם רִבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, מָארֵי דְעַלְמָא, אִשְׁתְּמוֹדַע רִבִּי יִצְחָק לְגַבָּן, וּמֵאִנּוּן שִׁבְעָה עַיְינִין דְּהָכָא הוּא. הָא אֲחִידְנָא בֵּיהּ, וְהַב לִי. נָפַק קָלָא וְאָמַר, כּוּרְסְיָיא (ס''א טסיסה) דְמָארֵיהּ קְרִיבָא בְּגַדְפוֹי דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, הָא דִידָךְ הוּא, וְעִמָּךְ תַּיְיתֵיהּ בְּזִימְנָא דְתִיעוֹל לְמִשְׁרֵי בְּכוּרְסְיָךְ. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, וַדַּאי.

אַדְּהָכִי, חָמָא רִבִּי אֶלְעָזָר דְּהֲוָה אִסְתַּלִּיק מַלְאַךְ הַמָּוֶת. וְאָמַר, לֵית קוּפְטְרָא דְּטִיפְסָא, בְּאֲתַר דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי שְׁכִיחַ. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן לְרִבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ, עוּל הָכָא, וְאָחִיד בֵּיהּ בְּרִבִּי יִצְחָק, דְּהָא חָמֵינָא בֵּיהּ דְּמִסְתָּפֵי. עָאל רִבִּי אֶלְעָזָר, וְאָחִיד בֵּיהּ. וְרִבִּי שִׁמְעוֹן אַהֲדַר אַנְפֵּיהּ וְלָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא.

נַיִים רִבִּי יִצְחָק, וְחָמָא לְאֲבוֹי. אָמַר לֵיהּ, בְּרִי, זַכָּאָה חוּלָקָךְ בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. דְּהָא בֵּין טַרְפֵּי אִילָנָא דְחַיֵּי דְּגִנְתָא דְעֵדֶן, אִתְיְהִיב (את יתיב) אִילָנָא רַבָּא וְתַקִּיף בִּתְרֵין עָלְמִין, רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי הוּא. דְּהָא הוּא אָחִיד לָךְ בְּעַנְפוֹי, זַכָּאָה חוּלָקָךְ בְּרִי.

אָמַר לֵיהּ אַבָּא, וּמָה אֲנָא הָתָם. אָמַר לֵיהּ, תְּלַת יוֹמִין הֲווּ דְּחָפוּ אִדְרָא דְּמִשְׁכָּבָךְ. וְתַקִּינוּ לָךְ כֵּיוַן פְּתִיחָן, לְאַנְהָרָא לָךְ מֵאַרְבַּע סִטְרִין דְּעַלְמָא. וְאֲנָא חָמֵינָא דּוּכְתֵּיךְ וְחָדֵינָא, דַּאֲמֵינָא זַכָּאָה חוּלָקָךְ בְּרִי. בַּר דְּעַד כְּעָן, בְּרָךְ לָא זָכֵי בְּאוֹרַיְיתָא.

וְהָא הַשְׁתָּא הֲוֵי זְמִינִין לְמֵיתֵי גַּבָּךְ, תְּרֵיסַר צַדִּיקַיָא דְחַבְרַיָיא, וְעַד דַּהֲוֵינָא נָפְקֵי, אִתְעַר קָלָא בְּכֻלְּהוּ עַלְמִין, מַאן חַבְרִין (ס''א שבילין) דְּקָיְימִין הָכָא, אִתְעֲטָרוּ, בְּגִינֵיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן. שְׁאֶלְתָּא שָׁאִיל, וְאִתְיְיהִיב לֵיהּ.

וְלָא דָא בִּלְחוֹדוֹי, דְּהָא שִׁבְעִין דּוּכְתֵּי מִתְעַטְּרָן הָכָא דִילֵיהּ. וְכָל דּוּכְתָּא וְדוּכְתָּא, פָּתְחִין פְּתִיחָן לְשִׁבְעִין עָלְמִין. וְכָל עַלְמָא וְעַלְמָא אִתְפַּתַּח לְע' רְהִיטִין. וְכָל רְהִיטָא וּרְהִיטָא, אִתְפַּתַּח לְשִׁבְעִין כִּתְרִין עִלָּאִין. וּמִתַּמָּן אִתְפַּתָּחוּ אָרְחִין לְעַתִּיקָא סְתִימָאָה דְּכֹלָּא, לְמֶחֱמֵי בְּהַהוּא נְעִימוּתָא עִלָּאָה דְּנָהֲרָא, וּמְהַנְיָא לְכֹלָּא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהלים כז) לַחֲזוֹת בְּנוֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ. מַהוּ וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ. הַיְינוּ דִכְתִיב, (במדבר יב) בְּכָל בֵּיתִי נְאֱמָן הוּא.

אָמַר לֵיהּ, אַבָּא, כַּמָּה זִמְנָא יְהִיבוּ לִי בְּהַאי עַלְמָא, אָמַר לֵיהּ, לֵית לִי רְשׁוּתָא וְלָא מוֹדָעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ. אֲבָל בְּהִלּוּלָא רַבָּא דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, תְּהֵא מְתַקֵּן פָּתוֹרֵיהּ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ג) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ.

אַדְּהָכִי אִתְעַר רִבִּי יִצְחָק, וְהֲוָה חָיִיךְ, וְאַנְפּוֹי נְהִירִין. חָמָא רִבִּי שִׁמְעוֹן, וְאִסְתַּכֵּל בְּאַנְפּוֹי. אָמַר לֵיהּ, מִלָּה חַדְתָּא שְׁמַעְתָּא. אָמַר לֵיהּ, וַדַּאי. סָח לֵיהּ, אִשְׁתַּטַּח קַמֵּיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן.

תָּאנָא, מֵהַהוּא יוֹמָא, הֲוָה
(Ⅰ)

*****

[219a]  
[...] du corps, ainsi qu’il est écrit (Job, XIV, 22) : « Sa chair sera dans la douleur, et son âme déplorera son état. » L’âme revient ensuite à la maison et y voit tous ceux qui sont tristes et pleurent le mort.
Une tradition nous apprend en outre que, pendant les sept jours qui suivent la mort, le corps reste ce qu’il était, alors que l’âme se promène ; tantôt elle va voir la place qui lui est réservée, tantôt elle rentre dans la « caverne double », où les patriarches sont ensevelis ; elle voit ce qui lui est donné à voir, et elle va partout où il lui est permis d’aller. E
nfin, elle arrive à la porte du Jardin de l’Éden où elle rencontre les Cheroubim et où elle aperçoit l’épée étincelante du Jardin de l’Éden d’ici-bas (V. Gen., III, 24). Si elle est digne, elle y entre. La tradition nous apprend enfin que quatre anges supérieurs se présentent à l’âme, tenant entre leurs mains une enveloppe semblable à un corps dont ils revêtent l’âme, l’âme garde cet habit pendant son séjour dans le Jardin de l’Éden d’ici-bas, jusqu’au jour où l’on décide de son sort. Ensuite, une voix retentit et une colonne de trois couleurs apparaît. Cette colonne est appelée « demeure de la montagne de Sion », ainsi qu’il est écrit (Is., IV, 5) : « Et le Seigneur fera naître sur toute la demeure de la montagne de Sion, et au lieu où il aura été invoqué, une nuée obscure pendant le jour, etc. » C’est par cette Colonne que l’on monte à la porte de la Justice où Sion et Jérusalem sont enfermées. Si l’âme est juste, elle s’élève et a le sort heureux de pouvoir s’attacher au Roi lui-même ; sinon, il s’accomplit ce que dit l’Écriture (Is., IV, 3) : « Alors tous ceux qui seront restés dans Sion et qui seront demeurés dans Jérusalem seront appelés saints. » Mais heureux le sort de celui qui peut monter plus haut, car il y jouira des délices du Roi qui se trouvent dans la région qui est au-dessus de celle appelée cieux, ainsi qu’il est écrit (Is., LVIII, 14) : « Alors tu trouveras tes délices dans le Seigneur. » Ainsi, là, on trouve les délices dans le Seigneur lui-même. Heureux le sort de celui qui est jugé digne d’arriver jusqu’à cette gloire, ainsi qu’il est écrit (Ps., CVIII, 5) : « ... Car la gloire est grande au-dessus des cieux. » La gloire de Dieu est-elle donc au-dessus des cieux ? Il est pourtant écrit (Ps., LVII, 11) : « ... Car ta gloire s’élève jusqu’aux cieux » ?
Rabbi Yossé dit : Il y a gloire et gloire, il y a une gloire supérieure, et il y a une gloire inférieure, ainsi qu’il est écrit (Is., LV, 3) : « La gloire de David... » C’est de ce dernier genre de gloire que l’Écriture dit qu’elle va jusqu’aux cieux.
Rabbi Isaac dit : Il est écrit (Ps., CXIII, 9) : « La mère des enfants se réjouit, alleluia. » Nous savons ce qu’est la mère ; mais que signifient les enfants ?
Rabbi Siméon dit : Nous savons par une tradition que le Saint, béni soit-il, a deux enfants : un fils et une fille. Il donna le fils à Jacob, ainsi qu’il est écrit (Ex., IV, 22) : « Israël est mon fils aîné. » Et ailleurs, il est écrit (Is., XLIX, 3) : « Israël, en qui je me glorifie... »Et il donna la fille à Abraham, ainsi qu’il est écrit (Gen., XXIV, 1) : « Et le Seigneur bénit Abraham en toutes choses (bacol). » Ceci corrobore la tradition aux termes de laquelle Abraham avait une fille qui portait le nom de « Bacol ». La Mère, c’est-à-dire la Schekhina, les couvre et les allaite.
C’est ainsi qu’il faut entendre les paroles de l’Écriture (Deut., XXII, 6) : « Tu n’enlèveras pas la mère de dessus les petits. » D’après une tradition, ces paroles signifient que l’homme ne doit jamais. commettre ici-bas un péché qui sépare la mère de ses enfants. C’est ainsi également qu’on doit entendre les paroles de l’Écriture (Lévit., XVIII, 7) : « Elle est ta mère ; tu ne découvriras rien en elle contre la pudeur (13). » Malheur à celui qui découvre dans la mère ce qui est contre la pudeur. C’est pour cette raison que la pénitence est désignée sous le nom de « theschoubâ » ; or, le mot « theschoubâ » signifie « retour », parce que c’est grâce à la pénitence que la Mère retourne à ses enfants. Tel est le sens des paroles de l’Écriture (Ps., CXIII, 9) : « La mère des enfants se réjouit. » Elle se réjouit en effet quand elle est près de ses enfants. C’est en raison de ce qui précède que l’homme ne doit pas manquer d’accomplir le commandement de : « Croissez et multipliez-vous » tant qu’il n’a pas eu un fils et une fille.
Rabbi Isaac dit : L’Écriture (Ps., XXVII, 4) dit : « ... Afin que je contemple les délices du Seigneur et que je considère son temple. » Il résulte donc de ce verset que les justes aspirent à contempler les délices du Seigneur, tandis qu’ailleurs l’Écriture (Is., LVII, 14) dit : « Alors tu trouveras tes délices dans le Seigneur. » Donc les justes désirent se réjouir dans le Seigneur lui-même ?
Rabbi Siméon lui répondit : Il n’y a dans ces versets aucune contradiction ; le premier verset cité désigne les délices qui émanent de l’Ancien sacré et qui se trouvent dans la région appelée « cieux », alors que le deuxième verset cité désigne le Seigneur lui-même dont on contemple les délices dans la région qui se trouve au-dessus de celle appelée « cieux ». Mais les justes qui parviennent jusqu’à cette région sont peu nombreux. Nous avons appris que Rabbi Siméon parla ainsi : Il est écrit (Cant., I, 6) : « Les enfants de ma mère se sont élevés contre moi ; ils m’ont mise dans les vignes pour les garder. » Les paroles : « Les enfants de ma mère » ont la même signification que les paroles (Lam., II, 1) suivantes : « Il a fait tomber la terre du ciel. » Car lorsque le Saint, béni soit-il, voulut détruire sa maison d’ici-bas et disperser Israël parmi les autres peuples, il commença par éloigner de lui la terre d’en haut, ainsi qu’il est écrit (Ex., II, 4) : « Et sa sœur se tenait loin de là. » Ainsi, c’est parce que la terre d’en haut a été éloignée de la région des cieux que la terre d’ici-bas a été ravagée et qu’Israël a été dispersé parmi les peuples. Ainsi la « Communauté d’Israël » se demande : Qui m’a causé tous ces maux ? Elle répond : « Les enfants de ma mère se sont élevés contre moi. » C’est parce que les enfants de ma mère ont été éloignés de moi, que tous ces malheurs sont tombés sur moi. Rabbi Yossé se trouvait une fois en voyage. Rabbi Hiyà, fils de Rab, l’accompagnait.
En marchant, Rabbi Yossé dit à son compagnon de voyage : As-tu vu également ce que je viens de voir ? Celui-ci lui répondit : Je vois un homme debout au milieu du fleuve. Un oiseau qui s’est posé sur [...]

רִבִּי יִצְחָק אָחִיד לִבְרֵיהּ בִּידֵיהּ, וְלָעֵי לֵיהּ בְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא הֲוָה שַׁבְקֵיהּ. כַּד הֲוָה עָאל קַמֵּיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, אוֹתְבֵיהּ לִבְרֵיהּ לְבַר, וְיָתִיב קַמֵּיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, וְהֲוָה קָרֵי קַמֵּיהּ (ישעיהו ל״ח:י״ד) ה' עָשְׁקָה לִי עָרְבֵנִי.

תָּנָא, בְּהַהוּא יוֹמָא תַּקִּיפָא וּדְחִילוּ דְבַר נָשׁ, כַּד מָטֵי זִמְנֵיהּ לְאִסְתַּלָּקָא מֵעַלְמָא, אַרְבַּע סִטְרִין דְּעַלְמָא קָיְימִין בְּדִינָא תַּקִּיפָא, וּמִתְעָרִין דִּינִין מֵאַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא. וְאַרְבַּע קִשּׁוּרִין נָצָאן, וּקְטָטוּתָא אִשְׁתַּכַּח בֵּינַיְיהוּ, וּבָעְיָין לְאִתְפְּרָשָׁא כָּל חַד לְסִטְרוֹי.

כָּרוֹזָא נָפִיק וּמַכְרְזָא בְּהַהוּא עַלְמָא, וְאִשְׁתְּמַע בְּמָאתָן וְשִׁבְעִין עָלְמִין. אִי זַכָּאָה הוּא, כֻּלְּהוּ עָלְמִין חָדָאן לְקָדָמוּתֵיהּ. וְאִי לָאו, וַוי לְהַהוּא בַּר נָשׁ וּלְחוּלָקֵיהּ.

תָּנָא, בְּהַהוּא זִמְנָא דְּכָרוֹזָא כָּרִיז, כְּדֵין נָפַק חַד שַׁלְהוֹבָא מִסְּטַר צָפוֹן, וְאָזְלָא וְאִתּוֹקַד בִּנְהַר דִּינוּר, וּמִתְפָּרְשָׁא לְאַרְבַּע סִטְרֵי עַלְמָא, וְאוֹקִיד נִשְׁמַתְהוֹן דְּחַיָּיבַיָא. וְנָפַק הַהוּא שַׁלְהוֹבָא, וְסָלְקָא וְנָחֲתָא בְּעַלְמָא. וְהַהוּא שַׁלְהוֹבָא מָטָא בְּגַדְפוֹי דְתַרְנְגוֹלָא אוּכְמָא, וּבָטַשׁ בְּגַדְפוֹי, וְקָרֵי בְּפִתְחָא בֵּין תַּרְעֵי.

זִמְנָא קַדְמָאָה קָרֵי וְאָמַר, (מלאכי ג׳:י״ט) הִנֵּה יוֹם ה' בָּא בּוֹעֵר כַּתַּנּוּר וְגו'. זִמְנָא תִּנְיָינָא קָרֵי וְאָמַר, (עמוס ד׳:י״ג) כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבוֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ. וְהַהִיא שַׁעֲתָּא, יָתִיב בַּר נָשׁ בְּעוֹבָדוֹי, דְּסָהֲדִין קַמֵּיהּ, וְהוּא אוֹדֵי עֲלַיְיהוּ. זִמְנָא תְּלִיתָאָה, כַּד בָּעְיָין לְאֲפָקָא נִשְׁמָתֵיהּ מִנֵּיהּ, קָרֵי תַּרְנְגוֹלָא וְאָמַר, (ירמיהו י׳:ז׳) מִי לֹא יִירָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה וְגו'.

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, תַּרְנְגוֹלָא אוּכְמָא לְמַאי נַפְקָא. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יְהוּדָה, כָּל מַה דְּעֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא, כֻּלְּהוּ רָמִיז בְּחָכְמָה, בַּר דִּבְנֵי נָשָׁא לָא יָדְעֵי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהלים קד) מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶיךָ, וּמִשּׁוּם דְּאִתְעֲבִידוּ בְּחָכְמָה, כֻּלְּהוּ רְמִיזִין בְּחָכְמָה.

וְתַרְנְגוֹלָא אוּכְמָא, תָּנִינָן, לֵית דִּינָא שַׁרְיָא אֶלָּא בְּאֲתַר דְּהוּא זִינִיהּ. וְאוּכְמָא מִסִּטְרָא דְּדִינָא קָאָתֵי. וּבְגִין כָּךְ, בְּפַלְגוּת לֵילְיָא מַמָּשׁ, כַּד רוּחָא דְסִטְרָא דְּצָפוֹן אִתְעַר, חַד שַׁלְהוֹבָא נָפִיק, וּבָטַשׁ תְּחוֹת גַּדְפוֹי דְתַרְנְגוֹלָא, וְקָרֵי. וְכָל שֶׁכֵּן בְּתַרְנְגוֹלָא אוּכְמָא, דְּאִתְכַּוֵּון יַתִּיר מֵאַחֲרָא.

אוּף הָכָא, בְּשַׁעְתָּא דְּדִינָא דְבַר נָשׁ יִתְעַר, שָׁארֵי וְקָרֵי לֵיהּ, וְלֵית דְּיָדַע לֵיהּ, בַּר הַהוּא בַּר נָשׁ דְּשָׁכִיב. דְּתָנִינָן, בְּשַׁעְתָּא דְּבַר נָשׁ שָׁכִיב, וְדִינָא שַׁרְיָא עֲלֵיהּ לְנַפְקָא מֵהַאי עַלְמָא, אִתּוֹסַף רוּחָא עִלָּאָה בֵּיהּ, מַה דְּלָא הֲוָה בְּיוֹמוֹי. וְכֵיוָן דְּשַׁרְיָא עֲלוֹי וְאִתְדָּבַּק בֵּיהּ, חָמֵי מַה דְּלָא זָכָה בְּיוֹמוֹי, מִשּׁוּם דְּאִתּוֹסַף בֵּיהּ הַהוּא רוּחָא. וְכַד אִתּוֹסַף בֵּיהּ וְחָמָא, כְּדֵין נָפִיק מֵהַאי עַלְמָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ק״ד:כ״ט) תּוֹסֶף רוּחָם יִגְוָעוּן וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן. כְּדֵין כְּתִיב, (שמות ל״ג:כ׳) כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי, בְּחַיֵּיהוֹן לָא זָכָאן, בְּמִיתַתְהוֹן זָכָאן.

תָּאנָא, בְּשַׁעְתָּא דְּבַר נָשׁ מִית, אִתְיְהִיב לֵיהּ רְשׁוּתָא לְמֶחֱמֵי, וְחָמֵי גַבֵּיהּ קְרִיבוֹי וְחַבְרוֹי מֵהַהוּא עָלְמָא, וְאִשְׁתְּמוֹדַע לְהוּ. וְכֻלְּהוּ גְּלִיפִין בְּדִיוּקְנֵיהוֹן כְּמָה דְּהֲווּ בְּהַאי עַלְמָא. אִי זַכָּאָה הַהוּא בַּר נָשׁ, כֻּלְּהוּ חָדָאן קַמֵּיהּ, וּמַקְדְּמֵי לֵיהּ שְׁלָם.

וְאִי זַכָּאָה לָא הֲוֵי, לָא אִשְׁתְּמוֹדְעָן גַּבֵּיהּ, בַּר מֵאִינוּן חַיָּיבַיָא, דְּטָרְדִין לוֹן בְּכָל יוֹמָא בַּגֵּיהִנָּם. וְכֻלְּהוּ עֲצִיבִין, וּפָתְחִין בְּוַוי וּמְסַיְּימִין בְּוַוי. וְסָלִיק עֵינוֹי, וְחָמָא לוֹן כְּטִיסָא דְּמִסְתַּלְּקָא מִן נוּרָא, אוּף הָכִי, הוּא פָּתַח, וַוי.

תַּנְיָא, בְּשַׁעְתָּא דְּנָפַק נִשְׁמָתֵיהּ דְּבַר נָשׁ, אָזְלִין כֻּלְּהוּ קְרִיבוֹי וְחַבְרוֹי דְּהַהוּא עַלְמָא עִם נִשְׁמָתֵיהּ, וּמַחְזְיָין לֵיהּ אַתְרָא דְעִדּוּנָא, וְאַתְרָא דְּעוֹנָשָׁא. אִי זַכָּאָה הֲוִי, חָמֵי דוּכְתֵּיהּ, וְסָלִיק וְיָתִיב, וְאִתְעֲדַן בְּעִדּוּנָא עִלָּאָה דְּהַהוּא עָלְמָא. וְאִי לָא הֲוֵי זַכָּאָה, אִשְׁתְּאָרַת הַהִיא נִשְׁמָתָא בְּהַאי עַלְמָא, עַד דְּאִטָמִיר גּוּפָא בְּאַרְעָא. כֵּיוָן דְּאִטָמַר, כַּמָּה גַרְדִּינִין דְּנִמּוּסִין אַחֲדָן בֵּיהּ, עַד דְּמָטָא לְדוּמָ''ה, וְעָאלִין לֵיהּ בְּמָדוֹרוֹי דְּגֵיהִנֹּם.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כָּל ז' יוֹמִין, נִשְׁמָתָא אָזְלָא מִבֵּיתֵיהּ לְקִבְרֵיהּ, וּמִקִּבְרֵיהּ לְבֵיתֵיהּ, וְאִתְאַבָּלַת עֲלוֹי
(Ⅰ)

*****

[219b]  
[...] sa tête tient dans son bec un morceau de chair qu’il mange en la déchiquetant avec ses serres. L’homme pousse des hauts cris ; mais je ne comprends ce qu’il dit. Rabbi Yossé dit à son compagnon : Approchons-nous pour entendre.
Rabbi Hiyâ lui répondit : Je crains de m’approcher.
Rabbi Yossé lui répliqua : Crois-tu donc que c’est un homme, celui que nous voyons devant nous ? C’est une allusion à la Sagesse que le Saint, béni soit-il, veut nous faire par cette apparition. Ils s’approchèrent de l’homme et ils entendirent ces paroles : « Couronne, couronne, deux enfants sont dehors ; il n’y aura ni repos, ni tranquillité jusqu’à ce que l’oiseau soit jeté en Césarée. » Rabbi Yossé se mit à pleurer en s’écriant : Je comprends maintenant le sens de l’Écriture : « Les enfants de ma mère se, sont élevés contre moi. » Et, d’après la tradition, les paroles suivantes motivent celles qui précèdent. « Pourquoi les enfants se sont-ils élevés contre moi ? - Parce que je n’ai pas gardé ma vigne. »
Rabbi Yossé dit en outre : Il est certain que l’exil d’Israël durera encore longtemps ; aussi les oiseaux de dessous le ciel, c’est-à-dire les esprits du démon, ne disparaîtront-ils de dessus la terre, jusqu’au jour où la domination des peuples païens cessera dans le monde. Et quand arrivera ce jour ? Lorsque le Saint, béni soit-il, fera sévir la Rigueur dans le monde, ainsi qu’il est écrit (Zac., XIV, 7) : « Il y aura un jour connu du Seigneur, qui ne sera ni jour ni nuit ; et sur le soir de ce jour la lumière paraîtra. » Au moment de se remettre en route, ils entendirent une voix surnaturelle qui disait : Que le feu fasse sévir la Rigueur. Au même moment une flamme parut et brûla l’oiseau.
Rabbi Yossé s’écria : Il est certain qu’il vient de s’accomplir sous nos yeux la même vision dont parle l’Écriture (Dan. VII, 11) : « ... Et je vis que la bête avait été tuée, que son corps était détruit, et qu’il avait été livré pour être brûlé. »
Rabbi Yossé dit en outre : Le Saint, béni soit-il, n’a exilé Israël que lorsqu’il a vu que celui-ci manquait de foi ; quand Israël manquait de foi, il a fait, - s’il est permis de s’exprimer ainsi, -une alliance avec l’enfer, ainsi qu’il est écrit (Is., XXVIII, 18) : « L’Alliance que vous aviez contractée avec la mort sera rompue ; et le pacte que vous aviez fait avec l’enfer ne subsistera plus. » Rabbi Hiyâ demanda : Que signifient les paroles « Il précipitera la mort pour jamais ? »
Rabbi Yossé lui répondit : Lorsque le Saint, béni soit-il ; agitera sa main droite, la mort disparaîtra de ce monde ; mais le Saint, béni soit-il, n’agitera sa droite tant qu’Israël ne s’attachera à cette même droite, qui est la Loi, ainsi qu’il est écrit (Deut., XXXIII, 2) : « Il porte en sa main droite la loi de feu. » C’est à cette époque que s’accompliront les paroles de l’Écriture (Ps., CXVIII, 16 et 17) : « La droite du Seigneur a fait éclater la puissance du Seigneur ; je ne mourrai point ; mais je vivrai et je raconterai les œuvres du Seigneur. » Heureux le sort du juste dont le Saint, béni soit-il, désire l’âme. Son arrivée dans le Jardin de l’Éden est proclamée, trente jours avant sa mort, parmi les justes. Tous les justes se réjouissent et ornent la place qu’il occupera lorsqu’il viendra demeurer parmi eux. Mais, si celui qui meurt est un coupable, c’est dans l’enfer que son arrivée est proclamée trente jours avant la mort. Tous les coupables de l’enfer sont tristes et poussent des cris de douleur « aïe», parce que la rigueur de l’enfer va sévir avec plus d’intensité en raison du nouveau venu. De nombreuses légions de rigueur vont au-devant de cette âme et lui crient Malheur à l’impie et malheur à ses voisins ; ils lui crient en outre (Is., III, 11) : « Malheur à, l’impie qui fait le mal ; car il sera puni selon l’ouvrage de ses mains. » Que signifie : « ... Selon l’ouvrage de ses mains » ?
Rabbi Isaac dit : Ces paroles désignent le coupable qui pratique l’onanisme et qui se sert de ses mains pour commettre son crime ; car une tradition (14) nous apprend que quiconque pratique l’onanisme est appelé un « méchant », ainsi qu’il est écrit (Ps., V, 5) : « Le méchant ne demeurera point près de toi. » Et ailleurs (Gen., XXXVIII, 7) : « Her, fils aîné de Juda, fut un très méchant homme. » C’est pourquoi l’Écriture dit : « Malheur à l’impie qui fait le mal », ce qui veut dire : qui se fait méchant lui-même ; c’est celui qui se sert de ses mains pour commettre le crime de l’onanisme.
Remarquez que tous les coupables sortiront de l’enfer, excepté celui-ci. Mais, demandera-t-on : Et les assassins, sortiront-ils aussi de l’enfer ? Remarquez que les assassins sortiront aussi de l’enfer, car ils n’ont tué que des étrangers, alors que celui-ci a versé le sang de ses propres enfants.
Remarquez en outre que, pour aucun crime, l’Écriture ne se sert du terme : « Et il déplut au Seigneur ce qu’il avait fait », excepté pour le crime de l’onanisme. Pourquoi ? Parce que l’Écriture (ibid.) dit : « Et il répandit sa semence sur la terre. » Nous avons appris que
Rabbi Yehouda dit : Il n’y a aucun crime qui ne soit effacé par la pénitence, excepté celui-ci, et il n’y a aucun coupable qui n’arrive à contempler le visage de la Schekhina, excepté celui qui se souille de ce crime, ainsi qu’il est écrit (Ps., V, 5) : « Le méchant ne demeurera point près de toi. »
Rabbi Isaac dit : Heureux le sort des justes dans ce monde et dans le monde futur ; car c’est d’eux que l’Écriture (Is., LX, 21) dit : « Tout ton peuple est un peuple de justes ils posséderont la terre pour toujours. » Que signifient les mots : « Ils posséderont la terre pour toujours » ?
Rabbi Yehouda dit : Ces mots ont la signification du verset (Ps., CXVI, 9) suivant : « Je marcherai devant le Seigneur dans la terre des vivants. » [...]

דְגוּפָא. דִּכְתִיב, (איוב י״ד:כ״ב) אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל. אָזְלָא וְיָתְבָא בְּבֵיתֵיהּ, חָמֵי לְכֻלְּהוּ עֲצִיבִין וּמִתְאַבְּלָא.

תָּנָא, בָּתַר ז' יוֹמִין, גּוּפָא הֲוֵי כְּמָה דְּהֲוָה, וְנִשְׁמָתֵיהּ עָאלַת לְדוּכְתָּא, עָאלַת לִמְעַרְתָּא דְכָפֵלְתָּא, חָמַאת מַה דְּחָמַאת, וְעָאלַת לְאֲתַר דְּעָאלַת, עַד דְּמָטַת לְגַּן עֵדֶן, וְעַרְעָת לִכְרוּבִים, וְשָׁנַן דְּחַרְבָּא דִּי בְּגַּן עֵדֶן דִּלְתַתָּא. אִי זַכָּאָה הוּא דְּתֵיעוּל, עָאלַת.

תָּאנָא, אַרְבַּע סַמְכִין זְמִינִין, וְחַד דִּיוּקְנָא דְגוּפָא בִּידַיְיהוּ, (שמות ר''י ע''א) מִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ בְּחֶדְוָותָא וְיָתִיבַת בְּהַהוּא מָדוֹרָא דְּגַּן עֵדֶן דִּלְתַתָּא, עַד זִמְנָא דְאִתְגְּזַר עֲלָהּ. לְבָתַר כְּרוֹזָא קָרֵי.

וְעַמּוּדָא דִתְלַת גְּוָונֵי אִזְדַּמַּן, וְהַהוּא עַמּוּדָא אִתְקְרֵי, מְכוֹן הַר צִיּוֹן דִּכְתִיב, (ישעיה ד) וּבָרָא ה' עַל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶיהָ עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן וְגו'. סָלְקָא בְּהַהוּא עַמּוּדָא לְפִתְחָא דְצֶדֶק, דְּצִיּוֹן וִירוּשָׁלַם בֵּיהּ.

אִי זָכֵי לְסַלְקָא יַתִּיר, טַב חוּלָקֵיהּ וְעַדְבֵיהּ, לְאִתְדַּבְּקָא בְּגוֹ גוּפָא דְמַלְכָּא. וְאִי לָא זָכֵי לְסַלְּקָא יַתִּיר, כְּתִיב, (ישעיה ד) וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלַם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ. וְאִי זָכֵי לְסַלְקָא יַתִּיר, זַכָּאָה הוּא. דְּזָכֵי לִיקָרָא דְמַלְכָּא, וּלְאִתְעַדְּנָא בְּעִדּוּנָא עִלָּאָה, דִּלְעֵילָא מֵאֲתַר דְּאִקְרֵי שָׁמַיִם. דִּכְתִיב, (ישעיה נח) אָז תִּתְעַנֵּג עַל ה', עַל ה' דַּיְיקָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמַאן דְּזָכֵי לְחֶסֶד דָּא, דִּכְתִיב, (תהלים קח) כִּי גָדוֹל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ.

וְכִי עַל הַשָּׁמַיִם הוּא, וְהָא כְּתִיב, (תהלים נז) כִּי גָדוֹל עַד שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, אִית חֶסֶד, וְאִית חֶסֶד. חֶסֶד עִלָּאָה, וְחֶסֶד תַּתָּאָה. חֶסֶד עִלָּאָה מֵעַל שָׁמַיִם הוּא. חֶסֶד תַּתָּאָה, הוּא דִכְתִיב, (ישעיה נה) חַסְדֵּי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים, וּבְהַנֵּי כְּתִיב עַד שָׁמַיִם.

תַּנְיָא, אָמַר רִבִּי יִצְחָק, כְּתִיב, (תהלים קיג) אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְּלוּיָה, אִמָּא יְדִיעָא, הַבָּנִים מַאן אִינוּן. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, הָא תָּנִינָן, תְּרֵין בְּנִין אִית לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, חַד דְּכַר וְחַד נוּקְבָא. דְּכַר, יַהֲבֵיהּ לְיַעֲקֹב, דִּכְתִיב, (שמות ד) בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל, וּכְתִיב, (ישעיה מט) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאֵר. בַּת, יַהֲבָהּ לְאַבְרָהָם, דִּכְתִיב, (בראשית כד) וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל, בַּת הָיְתָה לוֹ לְאַבְרָהָם, וּבַכֹּל שְׁמָה.

וְאִמָא רְבִיעָא עֲלַיְיהוּ, דְּיָנְקָא לְהוּ, וְעַל הַאי כְּתִיב, (דברים קד) לא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. וְתָנִינָן, לָא יַסְגֵּי בַּר נָשׁ חוֹבוֹי לְתַתָּא, בְּגִין דְּיִסְתַּלַּק אִמָּא מֵעַל בְּנִין. וּכְתִיב, (ויקרא יח) אִמְּךָ הִיא לא תְגַלֵּה עֶרְוָתָהּ, וַוי לְמַאן דְּגָלֵי עֶרְיָיתָא.

וְכַד תָּיְיבִין בְּנֵי עַלְמָא, וְאַסְגִּין בִּזְכוּתָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִמָּא תָבַת וְכַסְיָא עַל בְּנִין, כְּדֵין אִתְקְרֵי תְּשׁוּבָה. מַאי תְּשׁוּבָה. דָּא תְּשׁוּבָה דְאִמָּא, דְּתָבַת בְּקִיּוּמָהָא, וּכְדֵין (שמות פ''ג ע''א) כְּתִיב, (תהלים קיג) אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה, אֵם הַבָּנִים וַדַּאי. וְעַל דָּא, לָא לִפָּטַר אִינִישׁ מִפְּרִיָּה וּרְבִיָּה, עַד דְּאוֹלִיד בֵּן וּבַת.

תַּנְיָא אָמַר רִבִּי יִצְחָק, כְּתִיב, (תהילים כ״ז:ד׳) לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ, תִּיאוּבְתָּא דְצַדִּיקַיָא לְמֶחֱמֵי דָא, (ז''ח ל''ג נעם ה') וְאַתְּ אֲמַרְתְּ עַל ה'. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, כֹּלָּא חַד. מַשְׁמַע דִּכְתִיב נֹעַם ה', דְּאַתְיָא מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא לְהַאי שָׁמַיִם. וְתִיאוּבְתָּא דְצַדִּיקַיָא כָּךְ הוּא וַדַּאי, וְעַל הַשָּׁמַיִם כְּתִיב, אָז תִּתְעַנֵּג עַל ה'. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְּזָכֵי. וַדַּאי זְעִירִין אִינוּן.

תָּנִינָן, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כְּתִיב, (שיר השירים א׳:ו׳) בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי שָׂמוּנִי נוֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים, בְּנֵי אִמִּי, כְּמָה דִכְתִיב, (איכה ב׳:א׳) הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ, דְּכַד בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶחְרָבָא בֵּיתֵיהּ דִּלְתַתָּא, וּלְאַגְלָאָה יִשְׂרָאֵל בֵּינֵי עַמְמַיָא. אַעֲבַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִקַּמֵּיהּ לְהַאי אֶרֶץ, וְאִתְרַחֲקָא מִנִּיהּ. כְּדִכְתִיב, (שמות ב׳:ד׳) וַתֵּתַצַּב אֲחוֹתוֹ מֵרָחוֹק. וְכַד הַאי אֶרֶץ אִתְרַחֲקָא מִשָּׁמַיִם דִּלְעֵילָא, הַאי אֶרֶץ דִּלְתַתָּא אִתְחָרְבָא, וְיִשְׂרָאֵל אִתְפַּזְּרוּ בֵּינִי עַמְמַיָא, אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, מַאן גָּרִים לִי הַאי וּמַאן עָבִיד לִי הַאי, בְּנֵי אִמִּי דְּנִחֲרוּ בִי, וְאִתְרַחֲקוּ מִנִּי, בְּנִי אִמִּי וַדַּאי.

רִבִּי יוֹסֵי הֲוָה אָזִיל בְּאָרְחָא, וְהֲוָה עִמֵּיהּ רִבִּי חִיָּיא בַּר רַב. עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי לְרִבִּי חִיָּיא, חֲמֵיתָא מַה דְּאֲנָא חָמִית. אָמַר לֵיהּ, חָמֵינָא גַּבְרָא חַד בְּנַהֲרָא, וְצִפֳּרָא חַד עַל
(Ⅰ)

*****

[220a]  
[...] [Texte absent] [...]

רֵישֵׁיהּ, וְעִלְעָא בְּפוּמֵיהּ דְּצִפּוֹרָא, וְאָכְלָא וְרָפְסָא בְּרַגְלוֹי, וְהַהוּא גְּבַר רָמֵי קָלִין וְצָוַוח, וְלָא יְדַעְנָא מַאי קָאֲמַר.

אָמַר, נִקְרַב גַּבֵּיהּ וְנִשְׁמַע. אָמַר, מִסְתָּפִינָא לְמִקְרַב. אָמַר לֵיהּ, וְכִי בַּר נָשׁ הוּא בְּאֲתַר דָא, אֶלָּא רְמִיזָא דְחָכְמְתָא דְּרָמִיז לָן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. קְרִיבוּ גַבֵּיהּ, שָׁמְעוּ דְּהֲוָה אָמַר, עוֹטְרָא עוֹטְרָא, תְּרֵין בְּנִין שַׁרְיָין לְבַר, (ס''א שריאו לברא) לָא נָח וְלָא נַיְיחָא, עַד דְּצַפְרָא בְּקִיסְרָא רְמִיו.

בָּכָה רִבִּי יוֹסֵי וְאָמַר, הַיְינוּ דְתָנִינָן, בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי וְגו', מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּכַרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי. אָמַר, וַדַּאי גָלוּתָא אִתְמְשַׁךְ, וְעַל דָּא (ס''א די) צִפֳּרֵי שְׁמַיָא לָא אַעֲדִיוּ, עַד דִּי שָׁלְטָנוּתָא דְּעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אַעֲדִיאוּ מִן עַלְמָא. וְאֵימָתַי, עַד דְּיִמְטֵי יוֹמָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעַר דִּינוֹי בְּעַלְמָא. דִּכְתִיב, (זכריה י״ד:ז׳) וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה' לא יוֹם וְלֹא לָיְלָה.

עַד דְּהֲווּ אָזְלִין, שָׁמְעוּ חַד קָלָא דְּהֲוָה אָמַר, אוֹקִידָא דְּקוּפְטִירָא מָטָא בְּדִינוֹי, נָפַק חַד שַׁלְהוֹבָא, וְאוֹקִיד לְהַהוּא צִפּוֹרָא. אָמַר, וַדַּאי, כְּמָה דִכְתִיב, (דניאל ז׳:י״א) וִיהִיבַת לִיקֵדַת אֶשָּׁא.

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, לָא אַגְלֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אֶלָּא בְּזִמְנָא דְּלָא אִשְׁתַּכַּח מְהֵימְנוּתָא בֵּינַיְיהוּ. כַּד אִתְמְנַע מְהֵימְנוּתָא בֵּינַיְיהוּ, כִּבְיָכוֹל, הָכִי אִשְׁתַּכַּח בְּכֹלָּא. דִּכְתִיב, (ישעיהו כ״ח:י״ח) וְכִפֶּר בְּרִיתְכֶם אֶת מָוֶת.

אָמַר רִבִּי חִיָּיא, מַאי דִכְתִיב, (ישעיהו כ״ה:ח׳) בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח. אָמַר לֵיהּ, כַּד יִתְעַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְמִינָא דִילֵיהּ, אִתְמְנַע מוֹתָא מִן עַלְמָא. וְלָא יִתְעַר הַאי יְמִינָא, אֶלָּא כַּד יִתְעָרוּן יִשְׂרָאֵל בִּימִינָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּמַאי נִיהוּ תּוֹרָה, דִּכְתִיב בָּהּ, (דברים לג) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ. בְּהַהוּא זִמְנָא, (תהילים קי״ח:ט״ז-י״ז) יְמִין ה' עוֹשָׂה חָיִל וְגו', לא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ.

תָּ נָא, הַהוּא זַכָּאָה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בֵּיהּ, וְכָרוֹזָא קָרֵי עֲלֵיהּ, ל' יוֹמִין, בֵּינֵי צַדִּיקַיָיא בְּגִנְתָא דְעֵדֶן. כֻּלְּהוּ צַדִּיקַיָא חָדָאן, כֻּלְּהוּ צַדִּיקַיָיא אַתְיָין, וּמְעַטְּרָן דּוּכְתֵּיהּ דְּהַהוּא צַדִּיקָא, עַד דְּיֵיתֵי לְמֵידַר דִּיּוּרֵיהּ בֵּינַיְיהוּ. וְאִי חַיָּיבָא הוּא, כָּרוֹזָא קָרֵי עֲלֵיהּ בַּגֵּיהִנָּם תְּלָתִין יוֹמִין (עליה), וְכֻלְּהוּ חַיָּיבַיָא, כֻּלְּהוּ עֲצִיבִין.

כֻּלְּהוּ פָּתְחִין וַוי, דְּהָא דִינָא חַדְתָּא אִתְעַר הַשְׁתָּא, בְּגִינֵיהּ דִּפְלַנְיָא. כַּמָּה גַרְדִינִין דְּנִמּוּסִין מִזְדַּמְּנִין לְקֳבְלֵיהּ, וּלְאַקְדָּמָא לֵיהּ וַוי. אוֹי לָרָשָׁע אוֹי לִשְׁכֵנוֹ. וְכֻלְּהוּ פָּתְחִין וְאָמְרִין, (ישעיהו ג׳:י״א) אוֹי לְרָשָׁע רָע כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לוֹ. מַאי (טעמא) גְּמוּל יָדָיו. אָמַר רִבִּי יִצְחָק. לְאַכְלָלָא (לאפקא) מַאן דְּזָנֵי בִּידוֹי, לְאֲפָקָא וּלְחַבְּלָא זַרְעֵיהּ בְּרֵיקַנְיָא (ס''ט ע''א).

דְּהָא תָּנִינָן, כָּל מַאן דְּאַפִּיק זַרְעֵיהּ בְּרֵיקַנְיָא, אִקְרֵי רָע, וְלָא חָמֵי אַפֵּי שְׁכִינְתָּא. דִּכְתִיב, (תהילים ה׳:ה׳) כִּי לא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אַתָּה לא יְגוּרְךָ רָע. וּכְתִיב, (בראשית ל״ח:ז׳) וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע. אוּף הָכָא, אוֹי לְרָשָׁע רָע. וַוי לְהַהוּא חַיָּיבָא דְּאִיהוּ רַע, דְּעֲבַד גַּרְמֵיהּ רַע. כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לוֹ, לְאַכְלָלָא מַאן דְּזָנֵי בִּידוֹי, לְאֲפָקָא וּלְחַבְּלָא זַרְעֵיהּ בְרֵיקַנְיָא, וּלְהַאי טָרְדִין בְּהַהוּא עַלְמָא יַתִּיר מִכֹּלָּא.

תָּא חֲזֵי, דְּהָא כְּתִיב אוֹי לְרָשָׁע (רע), כֵּיוָן דִּכְתִיב אוֹי לְרָשָׁע, אַמַּאי רָע. אֶלָא כְּמָה דְּאֲמִינָא, דְּעֲבַד גַּרְמֵיהּ רָע. וּכְתִיב לֹא יְגוּרְךָ רָע. וְכֻלְּהוּ סָלְקִין, וְהַאי לָא סָלִיק.

וְאִי תֵימָא, שְׁאָר חַיָּיבִין דְּקָטְלוּ בְּנֵי נָשָׁא. תָּא חֲזֵי, כֻּלְּהוּ סָלְקִין וְהוּא לָא סָלִיק. מַאי טַעְמָא, אִינוּן קְטִילוּ בְּנֵי נָשָׁא אָחֳרָא, וְהַאי קָטִיל בְּנוֹי מַמָּשׁ, אוֹשִׁיד דָּמִין סַגִּיאִין.

תָּא חֲזֵי, בִּשְׁאָר חַיָּיבֵי עַלְמָא, לָא כְּתִיב וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה', וְכָאן כְּתִיב, וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה. מַאי טַעְמָא, מִשּׁוּם דִּכְתִיב וְשִׁחֵת אַרְצָה.

תְּנַן, אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, לֵית לָךְ חוֹבָא בְּעַלְמָא דְּלָא אִית לֵיהּ תְּשׁוּבָה, בַּר מֵהַאי. וְלֵית לָךְ חַיָּיבַיָא דְּלָא חָמָאן אַפֵּי שְׁכִינְתָּא, בַּר מֵהַאי. דִּכְתִיב לא יְגוּרְךָ רָע, כְּלַל. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָיא, בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. עֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (ישעיהו ס׳:כ״א) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ. מַאי לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ, אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כְּמָה דִכְתִיב, (תהלים קטו) אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים:

וַיְחִי יַעֲקֹב (שייך ויקרא ק''ד ע''ב) בְּגַוַּיְיהוּ. (בד''ק נמצא בח''ג בדף נ' עמוד קצ''ט) עַל דָּא לִבָּעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ דְּלָא לְאִתְעַרְבָא צוּלְמָא דִילֵיהּ
(Ⅰ)

*****

[220b]  
[...] [Texte absent] [...]

בְּצוּלְמָא דְעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, בְּגִין דְּהַאי קַדִּישָׁא וְהַאי מְסָאֲבָא.

תָּא חֲזֵי, מַה בֵּין יִשְׂרָאֵל לְעַמִין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. דְּיִשְׂרָאֵל כַּד אִשְׁתַּכַּח בַּר נָשׁ מִית הוּא מְסָאַב לְכָל גּוּפָא, וּבֵיתָא מְסָאֲבָא. וְגוּפָא דְעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת לָא מַסְאִיב לְאָחֳרָא, וְגוּפֵיהּ (נ''א וביתא) לָא מְסָאֲבָא כַּד אִיהוּ מִית. מַאי טַעְמָא.

יִשְׂרָאֵל בְּשַׁעְתָּא דְאִיהוּ מִית כָּל קִדּוּשֵׁי דְּמָארֵיהּ מִתְעַבְרָן מִנֵּיהּ, אִתְעֲבַר מִנֵּיהּ הַאי צוּלְמָא קַדִּישָׁא, וְאִתְעֲבַר מִנֵּיהּ הַאי רוּחַ קוּדְשָׁא, אִשְׁתָּאַר גּוּפָא מְסָאֲבָא.

אֲבָל עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, לֵית הָכִי. דִּבְחַיֵּי מְסָאַב בְּכָל סִטְרִין, צוּלְמָא דִילֵיהּ מְסָאֲבָא, וְרוּחָא דִילֵיהּ מְסָאֲבָא. וּבְגִין דְּסוֹאֲבוּתֵי אִלֵּין שַׁרְיָין בְּגַוֵּיהּ, אָסִיר לְמִקְרַב לְגַבֵּיהּ. כֵּיוָן דְּמִית, נָפְקֵי כָּל אִלֵּין מְסָאֲבוּתָא וְאִשְׁתָּאַר גּוּפָא בְּלָא מְסָאֲבוּתָא לְסוֹאֲבָא.

וְאַף עַל גַּב דְּגוּפָא דִּלְהוֹן מְסָאַב, בֵּין בְּחַיֵּיהוֹן וּבֵין בְּמִיתַתְהוֹן. אֲבָל בְּחַיֵּיהוֹן דְּכָל אִינוּן מְסָאֲבִין אִשְׁתַּכְּחֵי לְגַבַּיְיהוּ, אִית לוֹן חֵילָא לְסוֹאֲבָא לְאַחֲרִינִי, בְּמִיתַתְהוֹן דְּנָפְקֵי כָּל אִינוּן מְסָאֲבִין מִנַּיְיהוּ, לָא יָכְלִין לְסָאֲבָא. וּדְיִשְׂרָאֵל, יָכִיל לְסָאֲבָא לְאַחֲרִינֵי. בְּגִין דְּכָל קַדִּישִׁין נָפְקִין מִנֵּיהּ וְשָׁרָא עֲלֵיהּ סִטְרָא אָחֳרָא.

תָּא חֲזֵי, הַאי צֶלֶם קַדִּישָׁא, כַד אָזִיל בַּר נָשׁ וְאִתְרַבֵּי, וְאִתְעֲבִיד מֵהַאי פַּרְצוּפָא דִיוּקְנָא דִילֵיהּ. אִתְעֲבִיד צוּלְמָא אָחֳרָא, וּמִתְחַבְּרָן כְּחֲדָא. וְדָא נָטִיל לְדָא, בְּשַׁעְתָּא דְּאִשְׁתַּכְּחוּ תְּרֵין צוּלְמִין, נָטִיר הוּא בַּר נָשׁ, וְגוּפָא דִילֵיהּ בְּקִיּוּמָא, וְרוּחֵיהּ שַׁרְיָא בְּגַוֵּיהּ. בְּשַׁעְתָּא דְּקָרִיבוּ יוֹמוֹי, מִתְעַבְרָן מִנֵּיהּ, וְדָא סָלִיק לְדָא, וְאִשְׁתָּאַר בַּר נָשׁ בְּלָא נְטִירוּ. כְּדֵין, (שיר השירים ב׳:י״ז) עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים, תְּרֵי.

תָּא חֲזֵי, כַּד אִתְעַר דִּינָא בְּעַלְמָא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָתִיב עַל כָּרְסֵי דְּדִינָא לְמֵידַן עַלְמָא, בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאַתְעָרָא (בדינא) תְּשׁוּבָה, דְּיֵיתוּב מֵחִיּוּבָא (נ''א מחובוי). דְּהָא הַהוּא יוֹמָא, פִּתְקִין כְּתִיבוּ, וּמִשְׁתַּכְּחֵי כֻּלְּהוּ בְּאַחְמָתָא הָא כְתִיבִין. אִי זָכֵי בַּר נָשׁ דְּיֵיתוּב קַמֵּי מָארֵיהּ, קָרְעִין פִּתְקִין דְּעֲלֵיהּ.

לְבָתַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זַמִּין קַמֵּיהּ דְבַּר נָשׁ, יוֹמָא דְכִפּוּרֵי יוֹמָא דִתְשׁוּבָה. אִי תָב מֵחֶטְאוֹי טַב. וְאִי לָא, פַּקִּיד מַלְכָּא לְמִחְתַּם פִּתְקִין. וַוי, דְּהָא תְּשׁוּבָה בַּעְיָא לְאִסְתַּלָּקָא מִנֵּיהּ.

אִי זָכֵי בִּתְשׁוּבָה, וְלָא שְׁלֵימָתָא כְּדְקָא יְאוּת, תַּלְיָין לֵיהּ עַד הַהוּא יוֹמָא בַּתְרָאָה דַּעֲצֶרֶת, דְּהוּא תְּמִינָאָה לֶחָג. וְאִי עֲבַד תְּשׁוּבָה שְׁלֵימָתָא לְקַמֵּי מָארֵיהּ, אִתְקְרָעוּ. וְאִי לָא זָכֵי, אִינוּן פִּתְקִין נָפְקִין מִבֵּי מַלְכָּא, וְאִתְמַסְּרָן בִּידוֹי דְּסַנְטִירָא, וְדִינָא מִתְעֲבִיד, וּפִתְקִין לָא מְהַדְּרָן תוּ לְבֵי מַלְכָּא.

כְּדֵין צוּלְמִין אִתְעֲבָרוּ מִנִּיהּ, וְלָא מִשְׁתַּכְּחִין עִמֵּיהּ. כֵּיוָן דְּמִתְעַבְרָן מִנֵּיהּ, הָא וַדַּאי טוּפְסְקָא דְמַלְכָּא יַעֲבֹר עֲלֵיהּ, וְיִטְעוֹם כַּסָּא דְמוֹתָא. וּבְהַהוּא לֵילְיָא דְּחַגָּא בַּתְרָאָה, סַנְטֵירִין זְמִינִין, וּפִתְקִין נָטְלִין, בָּתַר דְּנַטְלֵי לוֹן, צוּלְמִין מִתְעַבְרָן, וְלָא מִשְׁתַּכְּחִין (נ''א ואי משתכחין גריעין יעבר עלוי מרעין וכו') בְּהוּ יָדֵי. וְאִי מִשְׁתַּכְּחִין בְּהוּ יָדֵי (יעדי), דִּינָא גְרִיעָא, אוֹ יַעֲבֹר עֲלוֹי דִּינָא מַרְעִין בִּישִׁין, בִּגְרִיעוּתָא דִּלְהוֹן, וְהָא אוֹקִימְנָא לְהָא.

וּבְסִפְרֵי קַדְמָאֵי אַמְרֵי יַתִּיר, כַּד רֵישָׁא אִגְרַע, וְיִשְׁתַּכַּח גּוּפָא. בְּרֵיהּ, אוֹ אִנְתְתֵיהּ יִשְׁתַּכָּחוּ וְהוּא יִסְתַּלֵּק. וְהָנִי מִילֵי, כַּד לָא אַהֲדַר כָּל הַהוּא זִמְנָא בִּתְיוּבְתָּא. אֲבָל אִי אַהֲדַר, טַעֲמָא דְמוֹתָא יִטְעַם, וְיִתְּסֵי.

וְאִי גוּפָא לָא אִתְחֲזֵי, וְיִשְׁתַּכַּח רֵישָׁא. אִינוּן סָלְקִין, וְהוּא אִתְקַיֵּים. וְהָנֵי מִילֵי, כַּד בְּרֵיהּ זְעֵירָא בִּרְשׁוּתֵיהּ. וְאִי יְדוֹי פְּגִימוּ, עֲבִידְתָּא דִידוֹי פְּגִימִין. רַגְלוֹי, מַרְעִין רָדְפִין עֲלֵיהּ. עָרַק צוּלְמָא וְאַהֲדַר, עָרַק וְאַהֲדַר. עֲלֵיהּ כְּתִיב, (דברים כח) בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב, וְהַאי כַּד נָהֲרָא סִיהֲרָא, וְלֵילְיָא אִתְתַּקַּן בִּנְהוֹרָא.

אֲבָל זַכָּאֵי חֲסִידֵי, בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא מִסְתַּכְּלֵי בְּלִבַּיְיהוּ, כְּאִלּוּ הַהוּא יוֹמָא מִסְתַּלְּקֵי מֵעַלְמָא, וְעָבְדִין תְּיוּבְתָּא שְׁלֵימָתָא קַמֵּי מָארֵיהוֹן, וְלָא יִצְטָרְכוּן לְמִלָּה אָחֳרָא. זַכָּאָה חוּלְקֵהוֹן בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי.

תָּא חֲזֵי, (ישעיה מג) כָּל הַנִּקְרָא בִּשְׁמִי, כַּמָּה עִלָּאִין עוֹבָדֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, דְּהָא בְּאִינוּן עוֹבָדֵי (נ''א בריין) דְאִיהוּ עָבִיד לְתַתָּא קָטִיר לוֹן בְּמִלִּין עִלָּאִין דִּלְעֵילָא, וְכַד נָטְלִין לוֹן לְתַתָּא וְעָבְדֵי בְּהוּ עוֹבָדָא, אִתְעַר הַהוּא עוֹבָדָא דִלְעֵילָא דְּקָטִיר בָּהּ. כְּגוֹן אֵזוֹבָא, עֵץ אֶרֶז, וְהָא אוֹקִימְנָא
(Ⅰ)

*****

[221a]  
[...] Rabbi Siméon ouvrit une de ses conférences de la manière suivante : Il est écrit (Cant., II, 1) : « Je suis la fleur des champs, je suis le lis des vallées. » La « Communauté d’Israël » est très aimée du Saint, béni soit-il, puisque le dernier loue le premier, et le premier, le dernier. Heureux le sort d’Israël qui est uni à la part sacrée qui lui est échue, ainsi qu’il est écrit (Deut., XXXII, 9) : « Car il a choisi son peuple pour être à lui, etc. » Les mots : « Je suis la fleur des champs (ha-scharon) » désignent la « Communauté d’Israël » qui fait l’ornement du Jardin de l’Éden. Le mot « ha-scharon » signifie que la « Communauté d’Israël » chante toujours des cantiques (15) à la gloire du Roi suprême.
D’après une autre interprétation, les mots : « Je suis la fleur des champs » signifient que la « Communauté d’Israël » s’alimente au fleuve céleste, ainsi qu’il est écrit (Is., XXXV, 7) : « La terre qui était desséchée se changera en un étang etc. » Le mot « mamaqim » signifie que la « Communauté d’Israël » se trouve dans la profondeur, c’est-à-dire dans l’intérieur de la région céleste, ainsi qu’il est écrit (Ps., CXXX, 1) : « Des profondeurs, j’ai crié vers toi, ô Seigneur. » L’Écriture l’appelle « fleur des champs » pour indiquer que cette fleur est plantée près d’une rivière dont les eaux ne cessent jamais de couler. Les mots « lis des vallées » désignent cette région d’en haut qui est la plus mystérieuse de toutes.
Remarquez que l’Écriture compare la « Communauté d’Israël » tantôt à un lis et tantôt à une rose ; le premier a ses feuilles jaunes, la seconde en a de rouges mêlées avec des blanches (16), parce que la « Communauté d’Israël » était en pleine Rigueur avant son union avec le Roi, et en pleine Clémence après avoir baisé le Roi, car c’est ce baiser donné au Roi que l’Écriture compare à un lis, ainsi qu’il est écrit (Cant., V, 13) : « Les lèvres sont comme le lis. » L’Écriture compare également la « Communauté d’Israël » à, un lis des vallées, parce que, de même que le lis change de couleur, de même la « Communauté d’Israël » est tantôt bonne et tantôt mauvaise, tantôt en pleine Clémence et tantôt en pleine Rigueur.
Il est écrit (Gen., III, 6) : « Et la femme vit que le fruit de cet arbre était bon à manger, et qu’il était beau et agréable à la vue. » Remarquez que les hommes ignorent que lorsque le Saint, béni soit-il, créa Adam, il l’avait entouré de la gloire d’en haut ; il voulait qu’il restât uni de cœur et d’esprit à celui dont il était le modèle et qu’il [...]

מִלֵּי.

וְאִית מִנַּיְיהוּ דְּאֲחִידָן בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, כְּגוֹן (ויקרא כד ע''א) לוּלָב, וְאֶתְרוֹג, הֲדָס, וַעֲרָבָה, דְּכֻלְּהוּ אֲחִידָן בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא לְעֵילָא. וְעַל דָּא תָּנִינָן, לְאַחֲדָא לוֹן, וּלְמֶעְבַּד בְּהוּ עוֹבָדָא, בְּגִין לְאִתְעָרָא חֶדְוָה הַהוּא דְאָחִיד בֵּיהּ. וְעַל דָּא תָּנִינָן, בְּמִלִּין וְעוֹבָדָא בָּעְיָין לְאַחֲזָאָה מִלָּה, בְּגִין לְאִתְעָרָא מִלָּה אָחֳרָא.

הֲדָא הוּא דִכְתִיב, כָּל הַנִּקְרָא בִּשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי (בראתיו), לְאַתְעָרָא יְקָרִי. בְּרָאתִיו, לְיַיחֲדָא לִי. יְצַרְתִּיו, לְמֶעְבַּד בֵּיהּ עוֹבָדָא (נ''א חילא). אַף עֲשִׂיתִיו, לְאַתְעָרָא בֵּיהּ חֵילָא דִּלְעֵילָא.

דָּבָר אַחֵר, כָּל הַנִּקְרָא בִּשְׁמִי, הַיְינוּ דִכְתִיב (ויקרא כ״ג:מ׳) פְּרִי עֵץ הָדָר. וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו, הַיְינוּ כַּפּוֹת תְּמָרִים. יְצַרְתִּיו, הַיְינוּ וַעֲנַף עֵץ עָבוֹת. אַף עֲשִׂיתִיו, הַיְינוּ וְעַרְבֵי נָחַל.

וְתִקּוּנָא דְהַאי דְאָמַר קְרָא, (ויקרא כ״ג:מ׳) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, דַּיְיקָא. דְּהוּא חֲמִישָׁאָה עַל עָשׂוֹר. אֲבָל בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, הַהוּא יוֹם רִאשׁוֹן מַאן הוּא. אֶלָּא יוֹם דְּנָפִיק רִאשׁוֹן, לְנַטְלָא (ד''א לכלא) בְּמַבּוּעוֹי דְּמַיִין נְבִיעִין, וְאֲנַן בָּעְיָין לְאַמְשָׁכָא לֵיהּ לְעָלְמָא.

מְתַל לְמַלְכָּא דְּקָטַר בְּנֵי נָשָׁא בְּקִטְרוֹי, אִמֵּיהּ מַטְרוֹנִיתָא אָתַת, וַאֲפִיקַת לוֹן לְחֵירוּת, וּמַלְכָּא אַשְׁגַּח לִיקָרָא דִילָהּ, וְיָהַב לוֹן בִּידָהָא. אַשְׁכָּחַת לוֹן כַּיְיפִין וְצַחִין, אֲמָרַתְּ, הָא אֲפִיקַת לוֹן לְחֵירוּ, אַיְיתֵי לוֹן מֵיכְלָא וּמִשְׁתַּיָּיא.

כָּךָ, הָא יוֹם הַכִּפּוּרִים אַפִּיק לְכֹלָּא לְחֵירוּ, וְאֲנַן כַּפְנִי מְזוֹנָא קָאִימְנָא, וְצַחִינָן לְמִשְׁתַּיָּא, הִיא אַעֲטָרַת לְמַלְכָּא בְּעִטְּרוֹי. בְּהַאי יוֹמָא יְדַעְנָא, דְּהָא מַיִין נְבִיעִין עִמָּהּ שַׁרְיָין, שָׁאִילְנָא לְמִשְׁתַּיָּיא, לְמַאן דְּאַפִּיק לוֹן לְחֵירוּ. וְעַל דָּא קָרִינָן לֵיהּ יוֹם רִאשׁוֹן.

דָּא בְּסִפְרָא דְּאַגַּדְתָּא וְשַׁפִּיר הוּא. אֲבָל בְּהַאי יוֹמָא, לְאַבְרָהָם שֵׁירוּתָא דְּכֹלָּא, אִי בַּעֲנָנֵי יְקָר הוּא שֵׁירוּתָא, אִי בְּמַיָא הוּא שֵׁירוּתָא. דְּאַבְרָהָם שָׁארֵי לְמֶחְפְּרִי בֵּיִרִי דְמַיָא.

פְּרִי עֵץ הָדָר, דָּא בֵּירָא דְיִצְחָק, דְּיִצְחָק אַהֲדַר לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְקָרָא לֵיהּ עֵץ הָדָר. פְּרִי דְּהַאי עֵץ הָדָר יְדִיעָא. כַּפּוֹת תְּמָרִים, דִּכְתִיב, (תהילים צ״ב:י״ג) צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, וְלָא אִשְׁתַּכַּח בֵּינַיְיהוּ פִּירוּדָא. וְעַל דָּא לָא כְּתִיב וְכַפּוֹת, אֶלָּא כַּפּוֹת. בְּגִין דְּלָא סָלִיק דָּא בְּלָא דָא, וּבְהַאי אִתְמַלְיָיא הַאי בְּאֵר, מִבְּאֵר מַיִם עִלָּאִין נְבִיעִין, הַהוּא אִתְמַלֵּי בְּקַדְמִיתָא, וּמִנֵּיהּ אִתְמַלְיָיא בֵּירָא, עַד דְּאִיהוּ נְבִיעוּ לְכֹלָּא.

וַעֲנַף עֵץ עָבוֹת, דָּא עֲנָפָא דְאִילָנָא רַבְרְבָא, דְּאַתְקִיף וְאִשְׁתַּרְשָׁא בְּשָׁרְשׁוֹי, אִתְעֲבִיד אִילָנָא עִלָּאָה עַל כֹּלָּא, דְּאָחִיד בְּכָל סִטְרֵיהּ, עָנָף דְּאִיהוּ עֵץ עָבוֹת, עֵץ דְּאָחִיד לֶעָבוֹת, דְּהָא מֵהַאי נָטַל יְסוֹדָא דְעַלְמָא, וְאִתְמַלְּיָא לַאֲרָקָא בְּבֵירָא, הַאי הוּא עַלְמָא אֲרָקָא דְּשַׁקְיוּתָא.

וְעַרְבֵי נַחַל, תְּרֵי אִינוּן, תְּרֵין נַחֲלִין דְמַיָּיא אִתְכְּנִישׁ בְּהוּ, לַאֲרָקָא לַצַּדִּיק. דָּבָר אַחֵר, וְעַרְבֵי נַחַל, אִלֵּין אִינוּן גְּבוּרָן, דְּאֲחִידָן בֵּיהּ בְּיִצְחָק, דְּאַתְיָין מִסִּטְרָא דְהַהוּא נַחַל עִלָּאָה, וְלָא מִסִּטְרָא דְאַבָּא. בְגִין כָּךְ, כֹּלָּא יָאֵי, וְלָא בְּסִימָא לְפֵירִין, וְלָא עָבִיד פֵּירִין. וְעַרְבֵי נַחַל, תְּרֵין קְיָימִין, דְּגוּפָא קָיְימָא עֲלַיְיהוּ, אֲבָל וְעַרְבֵי נַחַל וַדַּאי, כְּמָה דְאִתְּמָר, וְאִלֵּין אִינוּן כֻּלְּהוּ לַאֲרָקָא מַיָּיא לְבֵירָא.

השלמה מההשמטות (סימן ג''ן)

מַאי פֶּרִי עֵץ הֲדַר אִילָנָא דְּאֶתְרוֹגָּא וּמָאי הֲדַר הַיְינוּ הֲדַר עַל הַכֹּל וְהַיְינוּ הֲדַר דְּשִׁיר הַשִׁירִים דִּכְתִיב בֵּיה (שיר השירים ו׳:י׳) מִי זֹאת הַנִשְׁקַפָה כְּמוֹ שָׁחַר. וְהַיְינוּ עַל שֵׁם נְקֵבָה וְעַל שְׁמָהּ נִלְקְחָה נְקֵבָה מֵאָדָם שְׁאִי אֶפְשָׁר לְהִתְקַיֵּים עוֹלָם הֲתַחְתוֹן בְּלָא נְקֵבָה. וּמָאי טַעְמָא אִקְרֵי נְקֵבָה עַל שֵׁם שֶׁנְקַבֵיהָ רְחֲבִים וְיֵשׁ לָהּ נִקַבִים יֵתְרִים עַל הָאִישׁ. וּמָאי נִינְהוּ נְקַבִים שָׁדַיִם וֻרְחֶם וּבֵית קִיבּוּל הַוְלָד.

וּמָאי נִיהוּ שֶׁאָמְרוּ שִׁיר הַשִׁירִים שֶׁהוּא הֲדַר לְכָל סִפְרֵי הַקֹּדֶשׁ אִין דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כָּל הַסְפָרִים קֹדֶשׁ וְשִׁיר הַשִׁירִים קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים, וּמָאי נִיהוּ קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים. אֶלָּא קֹדֶשׁ, שֶׁהוּא קֹדֶשׁ לְקֳדָשִׁים. וּמָאי הֵם קֳדָשִׁים אֵלּוּ שֶׁכְּנֶגֶד שֵׁשׁ קְצָווֹת שֶׁבַּאָדָם וְקֹדֶשׁ הֲוֵי לְהוּ קֹדֶשׁ לְכֻלְּהוּ.

וּמָאי נִיהוּ קֹדֶשׁ זֶה, אֶתְרוֹג שֶׁהוּא הֲדַר הַכֹּל. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ הֲדַר אַל תִקְרֵי הֲדַר אֶלָּא ה' דָר זֶה אֶתְרוֹג שֶׁהוּא נִפְרָד מֵאֶגֶד הַלוּלָב וְאֵין מִצְוַת לוּלָב קַיְימֶת אֶלָּא בּוֹ, וְהוּא גַּם כֵּן אֲגּוּד עִם הַכֹּל. שְׁעִם כָּל אֶחָד הוּא וְעִם כּוּלָן יַחַד הוּא.

וּמָאי לוּלָב כְּנֶגֶד חוּט הַשִּׂדְרָה. וְעַנָף עֵץ עֲבוֹת שְׁעֲנָפָיו חוֹפִין אֶת רוּבּוֹ וְאִם אֵין עֲנָפָיו חוֹפִין אֶת רוּבּוֹ אֵינוֹ כְּלוּם. מִפְּנֵי מָה, מָשָׁל לְאָדָם שְׁבִּזְרוֹעוֹתָיו יָגֵן עַל רֹאשׁוֹ הֲרֵי זְרוֹעוֹתָיו שְׁנַיִם וְרֹאשׁוֹ שְׁלשָׁה וְהַיְינוּ עֲנָף לִשְׂמֹאל עֲבוֹת לְיָמִין וְנִמְצָא עֵץ בְּאֶמְצַע. וְלָמָּה נֶּאֱמַר בּוֹ עֵץ שֶׁהוּא שׁוִֹרְשׁ הֲאִילָן.

וּמָאי עַרְבֵי נַחַל שׁוֹקֵי הַאָדָם שֶׁהֵם שְׁתַּיִם. וּמָאי נִינְהוּ לִישָׁנָא דְּעֲרְבֵי נַחַל, מִשׁוּם דְּגָדוֹל שֶׁבָּהֶם הֲוֵי לְמַעֲרָב וּמִשָׁם יוֹנֵק כֹּחוֹ. וְשֶׁל צָפוֹן הוּא קָטָן מִמֶּנּוּ מַהֲלַךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהוּא בְּרוּחַ צְפוֹנִית מָעֲרָבִית וּבוֹ פּוֹעֵל וְנִקְרָא עַל שְׁמוֹ וְהֵם שְׁנֵיהֶם עֵצִים. דָבָר אַחֵר עַרְבֵי שְׁפְּעֲמִים מֵעַרְבִין פְּעוּלָתָן זֶה עִם זֶה מָאי עַרְבֵי נַחַל, נַחַל הֲוִי עַל שֵׁם הַמָּקוֹם שֶׁהֵם קְבוּעִים בּוֹ שֶׁשְׁמוֹ נַחַל כְּדִכְתִיב (קהלת א׳:ז׳) כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם.

מָאי נִיהוּ יָם, הֱוֵי אוֹמֶר זֶה אֶתְרוֹג. וּמְנָא לָן דְּכָל מִדָּה וּמִדָּה מֵאֶלוּ הַשִׁבְעָה אִיקְרֵי נַחַל שְׁנְּאֱמַר (במדבר כ״א:י״ט) וּמְמָתַנָה נָחֲלִיאֵל אַל תִקְרֵי נָחֲלִיאֵל אֶלָּא נַחֲלֵי אֵל. וְעוֹד שָׁם, מָה לֵב, הֲדַר פֶּרִי הַגּוּף, אַף יִשְׂרָאֵל פֶּרִי עֵץ הֲדַר. מָה אִילָן תָּמָר, עֲנָפָיו סְבִיבָיו וְלוּלָבוֹ בְּאֶמְצַע, אַף יִשְׂרָאֵל נָטְלוּ גּוּף הֲאִילָן הַזֶּה שֶׁהוּא לִבּו וּכְּנְגֶד הַגּוּף חוּט הַשִּׂדְרָה בָּאָדָם שֶׁהוּא עִיקָר הַגּוּף. וּמָה לוּלָב זֶה כְּתִיב לוֹ לֵב אַף לֵב מָסוּר לוֹ. וּמָה לֵב זֶה שְׁלשִׁים וּשְׁתַּיִם נְתִיבוֹת חָכְמָה בּוֹ, אַף בְּכָל נְתִיב מֶהֵן צוּרָה שׁוֹמֶרֶת שְׁנֶּאֱמַר (בראשית ג׳:כ״ד) לִשְׁמוֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים: (עד כאן מההשמטות)

דָּבָר אַחֵר, וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר, דָּא אַבְרָהָם. כַּפֹּת תְּמָרִים, דָּא יִצְחָק. וַעֲנַף עֵץ עָבוֹת, דָּא יַעֲקֹב. וְעַרְבֵי נָחַל, אִלֵּין אִינוּן תְּרֵין דַּרְגִּין דְּאֲמָרָן.

וּמַאן דְּמַתְנֵי הַאי, בְּגִין דְּעֵץ עָבוֹת דָּא יַעֲקֹב, דְּאָחִיד לְכֻלְּהוּ חֲלָקִין, וַדַּאי דָּא יַעֲקֹב. אֲבָל הָא אוֹקִימְנָא, פְּרִי עֵץ הָדָר דָּא בֵּירָא דְּיִצְחָק, דָּא גְבוּרָה תַּתָּאָה. כַּפֹּת תְּמָרִים. כַּפֹּת חָסֵר, קִשּׁוּרָא דְאִתְקַשַּׁר בְּבֵירָא, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (דניאל ג) כְּפִיתוּ בְּסַרְבָּלֵיהוֹן, בְּגִין דְּאִלֵּין לָא סָלְקִין דָּא בְּלָא דָא. וַעֲנַף עֵץ עָבוֹת, עֲנָפָא הוּא עִלָּאָה, דְּאִתְעֲבִיד עֵץ עָבוֹת, וְאָחִיד לְכָל סִטְרָא, כְּמָה דְּאִתְּמָר. עַרְבֵי נַחַל דָּא יִצְחָק, בְּכָל סִטְרֵי, דְּאֲחִידָן בְּסִטְרָא דְנַחֲלָא, וְלָא בְּסִטְרָא דְאַבָּא. דְּתָנִינָן, אַף עַל גַּב דִּבְהַאי נַחַל דִּינָא לָא אִשְׁתַּכַּח בֵּיהּ, דִּינִין מִתְעָרִין מִנֵּיהּ.

וְרַב הַמְנוּנָא סָבָא פָּרִישׁ, וְעַרְבֵי נַחַל, אִינוּן תְּרֵין קָיְימִין דְּקָאֲמָרָן, דְּמַיָּיא נָפְקֵי מִנַּיְיהוּ, וְשַׁפִּיר. אֲבָל תָּא חֲזֵי, הָא חָזִינָן דִּתְרֵין דַּרְגִּין אִלֵּין דְּקָיְימֵי עַל דַּרְגָּא דְצַדִּיק, אִיבָּא וּכְנִישׁוּ רַבְרְבָא (ס''א דברכאן) נָפְקֵי מִנַּיְיהוּ, וְעַרְבֵי נַחַל לָא נָפְקֵי מִנַּיְיהוּ, אִיבָּא, וְלָא טַעְמָא, וְלָא רֵיחָא. וְהָא אוֹקִימְנָא וְכֹלָּא שַׁפִּיר.

וְעַל דָּא אֶתְרוֹג
(Ⅰ)

*****

[221b]  
[...] ne changeât jamais. Si Adam était resté étroitement uni à celui qui est la synthèse de toutes choses, et en qui tout est uni, ainsi qu’il est écrit (Gen., II, 9) : « ... Et l’Arbre de Vie au milieu du Jardin », il serait resté toujours et invariablement le même. Mais lorsqu’il quitta la voie de la Foi, et qu’il abandonna l’Arbre suprême qui est la synthèse de tous les autres arbres, il tomba dans la région susceptible de variations. C’est pourquoi l’homme change de couleur ; tantôt il est bon et tantôt il est mauvais ; tantôt il monte et tantôt il descend ; et tout cela pour avoir abandonné l’Arbre de Vie, supérieur à tous les autres, ainsi qu’il est écrit (ECClés., VII, 29) : « Ce que j’ai trouvé seulement c’est que Dieu a créé l’homme droit et juste, et qu’il s’est lui-même embarrassé dans une infinité de questions. »
Car, en effet, c’est Adam lui-même qui s’est attiré les variations auxquelles il était exposé. Le Saint, béni soit-il, dit à Adam : Adam, tu as abandonné la vie pour t’attacher à la mort. Car l’Arbre de Vie préserve tous ceux qui s’y attachent de la mort pour toujours, alors que celui qui s’attache à l’autre Arbre s’attache à la mort, ainsi qu’il est écrit (Prov., V, 5) : « Ses pieds descendent dans la mort. » Et ailleurs, il est écrit (Ecclés., VII, 27) : « Et’j’ai reconnu que la femme est plus amère que la mort. » Car c’est la femme qui a amené la mort pour tout le monde. Pourquoi le péché d’Adam est-il imputé à crime à tout le monde ? Si Adam a péché, pourquoi faire expier son péché aux autres hommes qui n’ont pas péché ? Tous les hommes ont-ils donc mangé de l’Arbre défendu ? Non, tous les hommes n’ont pas mangé de cet Arbre ; mais dès qu’Adam était debout, toutes les créatures le voyaient, le craignaient et le suivaient comme les serviteurs suivent leur roi ; tous ses actes étaient répétés par tout le monde.
Aussi disait-il (Ps., XCV, 6) : « Venez ; adorons-le ; prosternons-nous et bénissons le Seigneurqui nous a créés. » Et quand Adam se prosterna devant l’ « autre côté » et s’y attacha, toutes les créatures suivirent son exemple. Voilà pourquoi Adam a causé la mort de tout le monde. C’est à partir de ce moment que l’homme est susceptible de variations ; tantôt il est bon et tantôt il est mauvais ; tantôt il est vivant et tantôt il est mort, parce que la nature elle-même, ayant suivi l’exemple d’Adam, s’est assujettie aux variations, alors que Dieu a voulu que l’homme restât toujours invariable. Tel est également le sens de l’expression (Gen., III, 24) « une épée tournante ». C’est ce côté où il y a des variations : le Bien et le Mal, la Clémence et la Rigueur. C’est également pour cette raison que l’autre Arbre est appelé « Arbre de connaissance du Bien et du Mal ». Dieu a défendu à Adam de manger de l’Arbre susceptible de variations. Mais Adam n’en ayant pas tenu compte et ayant suivi le conseil de sa femme, a causé la mort de tout le monde.
Remarquez que c’est au monde futur que s’appliquent les paroles de l’Écriture (Is., LXV, 22) : « Car la vie de mon peuple égalera la vie des arbres », ce qui veut dire que l’homme n’est susceptible de variations qu’à cause de l’Arbre auquel il s’est attaché. Aussi l’Écriture (Is., XXV, 8) dit-elle : « Il précipitera la mort pour toujours, et le Seigneur Dieu séchera les larmes de tous les yeux ; et il effacera de dessus la terre l’opprobre de son peuple. » Il est écrit (Gen., XLVII, 29) : « Et les jours de la mort d’Israël approchèrent »
Rabbi Hiyâ dit : Précédemment, l’Écriture a dit : « Et Jacob vécut en Égypte dix-sept ans. » Ainsi, durant sa vie, l’Écriture le nomme Jacob, alors qu’à l’heure de sa mort elle le nomme Israël.
Rabbi Yossé lui répondit : En effet, c’est ainsi. Car, remarquez également que l’Écriture dit : « Et les jours de la mort d’Israël s’approchèrent. » La mort dure-t-elle donc plusieurs jours ? La durée n’est pourtant que d’une seconde ? Mais voici ce qu’une tradition nous apprend à ce sujet : Lorsque le Saint, béni soit-il, redemande l’âme, tous les jours que l’homme a vécus sur la terre paraissent devant Dieu pour rendre compte. Quand tous les jours sont réunis en haut, l’homme meurt ici-bas, et l’âme retourne à Dieu. Heureux le sort de l’homme dont tous les jours peuvent paraître devant le Roi, sans honte ; car, si parmi les jours que l’homme a vécus il s’en trouve qui ont été mal remplis, ils sont chassés de devant le Roi.
C’est pourquoi l’Écriture ne se sert du terme : « Les jours de la mort approchèrent » que chez les justes ; car ce ne sont que les jours de ceux-ci qui peuvent tous approcher le Roi. Malheur aux coupables dont les jours ne peuvent guère approcher le Roi. Comment, en effet, pourraient- ils approcher le Roi, alors qu’ils ont été tous remplis de péchés. Aussi ces jours sont-ils effacés en haut et chassés de devant le Seigneur. C’est à ces jours que s’appliquent les paroles de l’Écriture (Prov., IX, 19) : « La voie des méchants est pleine de ténèbres ; ils ne savent où ils tombent. » [...]

בִּשְׂמָאלָא, לָקֳבֵיל לִבָּא. לוּלָב בִּימִינָא, כַּפֹּת בְּכֹלָּא, וְקָטִיר בְּכֹלָּא. דְּהָא צַדִּיק כַּפּוֹת הוּא בְּכָל סִטְרִין, וְקָטִיר בְּכֹלָּא, וְדָא הוּא קִשּׁוּרָא דִּמְהֵימְנוּתָא.

וּבְסִפְרָא דְּאַגַּדְתָּא שַׁפִּיר קָאֲמַר, דְּכָל אִלֵּין אִינוּן אוּשְׁפִּיזִין, דְּזַמִּינִין עַמָּא קַדִּישָׁא בְּהַאי יוֹמָא, דְּבַעְיָין לְאַשְׁכָּחָא לְהוּ, כֵּיוָן דְּזַמִּין לוֹן. וּבְהוּ בָּעֵי בַּר נָשׁ לְמַלְכָּא בָּעוּתֵיהּ. זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל דְּיָדְעִין אָרְחוֹי דְמַלְכָּא קַדִּישָׁא, וְיָדְעִין אָרְחוֹי דְאוֹרַיְיתָא, לְמֵהַךְ בְּאוֹרַח קְשׁוֹט, לְמִזְכֵּי בְּהוּ בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי.

בְּיוֹמָא דָא נָפְקֵי יִשְׂרָאֵל, בְּסִימָנִין רְשִׁימִין מִגּוֹ מַלְכָּא, בְּגִין דְּאִינוּן נָצְחִין דִּינָא. וּמַאי סִימָנִין אִינוּן, סִימָנֵי מְהֵימְנוּתָא, חוֹתָמָא דְמַלְכָּא עִלָּאָה. לִתְרֵי בְּנִי נָשָׁא, דְּעָאלוּ קֳדָם מַלְכָּא לְדִינָא, וְלָא יָדְעֵי עַלְמָא מַאן מִנַּיְיהוּ נָצַח. נָפַק חַד לִגְיוֹן מִבֵּי מַלְכָּא, שְׁאִילוּ לוֹ. אָמַר לוֹן, מַאן דְּיִפּוּק וּבִידוֹי סִימָנִין דְּמַלְכָּא, הוּא נָצַח.

כָּךָ, כּוּלֵי עַלְמָא עָאלִין לְדִינָא, קֳדָם מַלְכָּא עִלָּאָה, וְדָאִין לוֹן מִיּוֹמָא דְרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, עַד חֲמֵשׁ סָרֵי יוֹמִין לְיַרְחָא. וּבֵין כָּךְ אִשְׁתַּכָּחוּ יִשְׂרָאֵל זַכָּאִין כֻּלְּהוּ בִּתְיוּבְתָּא. טָרְחִין בְּסֻכָּה וְלוּלָב וְאֶתְרוֹג, וְלָא יָדְעֵי מַאן נָצַח דִּינָא. מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי שָׁאֲלוּ מַאן נָצַח דִּינָא. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לְהוּ, אִינוּן דְּמַפְקֵי בִּידַיְיהוּ סִימָנִין דִּילִי, אִינוּן נָצְחִין דִּינָא.

בְּהַאי יוֹמָא, נָפְקֵי יִשְׂרָאֵל בִּרְשִׁימוּ דְמַלְכָּא, בְּתוּשְׁבַּחְתָּא דְּהַלֵּילָא. עָאלִין בַּסֻּכָּה, אֶתְרוֹג בִּשְׂמָאלָא, לוּלָב בִּימִינָא. חָמָאן כֻּלְּהוּ, דְּיִשְׂרָאֵל רְשִׁימִין בִּרְשִׁימִין דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא. פָּתְחֵי וְאָמְרֵי, (תהילים קמ״ד:ט״ו) אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁה' אֱלהָיו.

עַד כָּאן חֶדְוָותָא דְכֹלָּא, חֶדְוָותָא דְאוּשְׁפִּיזִין, וְאֲפִילּוּ אוּמּוֹת הָעוֹלָם חָדָאן בְּחֶדְוָותָא, וּמִתְבָּרְכִין מִנָּהּ. וְעַל דָּא (מקריבין) קָרְבָּנִין בְּכָל יוֹמָא עֲלַיְיהוּ, לַאֲטָלָא עֲלַיְיהוּ שְׁלָם, וְיִתְבָּרְכוּן מִינָן. מִכָּאן וּלְהָלְאָה, יוֹמָא חַד, דְּמַלְכָּא עִלָּאָה, דְּחָדֵי בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל. דִּכְתִיב, (במדבר כ״ט:ל״ה) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם. דְּהָא יוֹמָא דָא מִן מַלְכָּא בִּלְחוֹדוֹי, חֶדְוָותָא דִילֵיהּ בְּיִשְׂרָאֵל. לְמַלְכָּא דְּזַמִּין אוּשְׁפִּיזִין וְכוּ'.

רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (שיר השירים ב׳:א׳) אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים, כַּמָּה חֲבִיבָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְשַׁבַּח לָהּ, וְהִיא מְשַׁבַּחַת לֵיהּ תָּדִיר, וְכַמָּה מְשַׁבְּחִין וּמְזַמְּרִין אַזְמִינַת לֵיהּ תָּדִיר לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. זַכָּאָה חוּלְקֵהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּאֲחִידָן בֵּיהּ בְּעַדְבָא דְחוּלָקָא קַדִּישָׁא. כְּמָה דִכְתִיב, (דברים ל״ב:ט׳) כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ וְגו'. אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּקַיְימָא בְּשַׁפִּירוּ דְּנוֹי בְּגִנְתָא דְעֵדֶן. הַשָּׁרוֹן, דְּהִיא שָׁרָה וּמְשַׁבַּחַת לְמַלְכָּא עִלָּאָה.

דָּבָר אַחֵר אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן, דְּבָעְיָא לְאַשְׁקָאָה מִשַּׁקְיוּ דְנַחֲלָא עֲמִיקָא, מַבּוּעָא דְּנַחֲלִין. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ל״ה:ז׳) וְהָיָה הַשָּׁרָב לְאַגַּם. (נ''א (ישעיהו ל״ג:ט׳) והיה השרון כערבה) שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים, דְּקָיְימָא בַּעֲמִיקְתָא דְּכֹלָּא. מַאן אִינוּן עֲמָקִים. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ק״ל:א׳) מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'. חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן. חֲבַצֶּלֶת, מֵהַהוּא אֲתַר, דְּשַׁקְיוּ דְּנַחֲלִין נָפְקִין וְלָא פָּסְקִין לְעָלְמִין. שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים, שׁוֹשַׁנָּה מֵהַהוּא אֲתַר דְּאִקְרֵי עֲמִיקָא דְכֹלָּא, סָתִים מִכָּל סִטְרִין.

תָּא חֲזֵי, בְּקַדְמִיתָא יְרוּקָא כַּחֲבַצֶּלֶת, דְּטַרְפִּין דִּילָהּ יְרוּקִין. לְבָתַר שׁוֹשַׁנַּת, סוּמְקָא בִּגְוָונִין חִוְורִין. שׁשַׁנָּה בְּשִׁית טַרְפִּין, שֹׁשַׁנַּת, דְּאִשְׁתְּנִיאַת מִגּווָֹנָא לְגווָֹנָא, וְשַׁנִּיאַת גְּוַונָהָא.

שֹׁשַׁנַּת, בְּקַדְמִיתָא חֲבַצֶּלֶת, בְּעִדָּנָא דְּבָעְיָא לְאִזְדַּוָּוגָא בֵּיהּ בְּמַלְכָּא, אִקְרֵי חֲבַצֶּלֶת. בָּתַר דְּאִתְדַּבְּקַת בֵּיהּ בְּמַלְכָּא בְּאִינוּן נְשִׁיקִין, אִקְרֵי שֹׂשַׁנַּת. בְּגִין דִּכְתִיב, (שיר השירים ה׳:י״ג) שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים. שׁשַׁנַּת הָעֲמָקִים דְּהִיא מְשַׁנְיָיא גְּוָונָהָא, זִמְנִין לְטַב, וְזִמְנִין לְבִישׁ, זִמְנִין לְרַחֲמֵי, זִמְנָא לְדִינָא. (בראשית ג׳:ו׳) וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַּאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם. תָּא חֲזֵי, דְּהָא בְּנֵי נָשָׁא לָא מִסְתַּכְּלִין, וְלָא יָדְעִין, וְלָא מַשְׁגִּיחִין. בְּשַׁעְתָּא דְּבָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאָדָם, וְאוֹקִיר לֵיהּ בִּיקִירוּ עִלָּאָה, בָּעָא מִנֵּיהּ לְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ בְּגִין דְּיִשְׁתַּכַּח יְחִידָאי, וּבְלִבָּא יְחִידָאי, וּבַאֲתַר דִּדְבֵקוּתָא יְחִידָאי, דְּלָא
(Ⅰ)

*****

[222a]  
[...] Mais, ici, l’Écriture dit : « Et les jours de la mort d’Israël approchèrent » ; car tous ses jours pouvaient s’approcher de Dieu avec joie et sans honte. C’est pour cette raison que l’Écriture emploie ici le nom d’Israël, qui exprime une plus grande perfection que celui de Jacob. Mais, objectera-t-on, il est pourtant écrit : « Et Jacob était un homme parfait (17). » En effet, le nom de Jacob exprime également la perfection, mais non à un degré aussi élevé que celui d’Israël.
Rabbi Yossé dit : A l’heure où les jours que l’homme a vécus sur la terre paraissent devant le Roi, il y en a qui, tout en paraissant devant le Roi, ne s’en approchent pas de très près ; ce sont les jours des justes imparfaits. Mais il y en a d’autres qui se placent tout près du Roi, ans éprouver aucune honte ; ce sont les jours des justes parfaits. Heureux leur sort.
C’est pourquoi l’Écriture dit : « Et les jours de la mort d’Israël approchèrent. » L’Écriture ajoute : Et il appela son fils Joseph. » Rabbi Isaac demanda : Les autres chefs de tribus n’étaient-ils donc ses fils ? Rabbi Abba répondit : Joseph était son fils à plus de titres que les autres, car une tradition nous apprend qu’à l’heure où la femme de Putiphar, pressa Joseph de pécher avec elle, il arriva ce que l’Écriture (Gen., XXXIX, 8) dit : « Un jour, Joseph entra dans la maison pour faire son ouvrage, et personne des membres de la maison n’y était présent. » L’Écriture ne dit pas : « ... Et personne n’y était présent », mais : « ... Personne des membres de la maison », ce qui indique qu’il y avait bien quelqu’un qui n’était pas des membres de la maison. En effet, lorsque Joseph leva les yeux, il aperçut l’image de son père ; et c’est ce qui le fit reculer.
Remarquez que l’Écriture (Gen., XXXIX, 8) dit : « Et il refusa, en disant à la femme de son maître, etc. » Le Saint, béni soit-il, dit alors à Joseph : Je jure à ta vie qu’en récompense de ton acte (que l’Écriture désignera sous le terme : « Et il refusa en disant »), tes fils seront bénis par quelqu’un dont l’Écriture dira également : « Et il refusa en disant », ainsi qu’il est écrit (Gen., XLVIII, 18) : « Et son père refusa, en disant : Je sais, mon fils, je sais. » Pourquoi l’Écriture répète-t-elle deux fois le mot : « Je sais» ? Jacob dit à Joseph : Je sais d’abord que tu es mon fils, parce que tu as conservé ton corps dans la pureté, et lorsque mon image t’est apparue, tu as su résister à la tentation ; et je sais en outre que c’est celui de tes fils qui est l’aîné. Voilà la raison pour laquelle l’Écriture dit : « Et il appela son fils Joseph. »
D’après une autre interprétation, l’Écriture se sert de cette expression, afin de nous indiquer que Jacob et Joseph étaient d’une ressemblance si parfaite que tous ceux qui virent ce dernier durent convenir qu’il était le fils du premier.
Rabbi Yossé dit : Joseph avait plus de titres à être appelé « le fils de Jacob », parce qu’il nourrissait son père dans sa vieillesse, ainsi que les enfants de son père. Pourquoi Jacob appela-t-il Joseph plutôt qu’un autre de ses fils ? - Parce que Joseph avait seul les moyens de faire transporter la dépouille de Jacob hors d’Égypte.
Rabbi Yossé demanda : Puisque Jacob a prévu que ses fils resteraient en captivité en Égypte, pourquoi ne s’est-il pas laissé enterrer en Égypte, où la présence de son corps aurait pu être profitable à ses enfants ? Est-ce là l’amour paternel dont l’Écriture (Ps., CIII, 13) dit : « De même qu’un père a une compassion pleine de tendresse pour ses enfants... » ? Où est la tendresse de Jacob ? Mais voici ce que la tradition nous apprend à ce sujet : Lorsque Jacob allait en Égypte, il avait peur et il se disait : Peut-être, - ce qu’à Dieu ne plaise,- mes enfants resteront-ils parmi les peuples païens, et peut-être le Saint, béni soit-il, m’ôtera-t-il sa Schekhina, comme auparavant ! C’est pourquoi, dans son apparition, Dieu (Gen., XLVI, 3) lui dit : « Ne crains point d’aller en Égypte, parce que je t’y rendrai le chef d’un grand peuple. Mais, comme Jacob avait peur que Dieu ne lui ôtât la Schekhina, Dieu ajouta : « J’irai là avec toi. » Et comme il appréhendait également d’être enterré en Égypte, loin de ses parents, Dieu ajouta encore : « ... Et je t’en ramènerai. »
Voilà pourquoi Jacob ne voulait pas être enterré en Egypte : d’abord, parce qu’il avait prévu les châtiments que le Saint, béni soit-il, se proposait de faire tomber sur les Égyptiens ; ensuite, parce qu’il avait prévu que la Schekhina resterait avec ses enfants dans la captivité ; et enfin, parce qu’il voulait que son corps fût enseveli à côté, de ses parents, et non parmi les Égyptiens coupables. Car Une tradition nous apprend que la beauté de Jacob égalait celle d’Adam ; ainsi le corps de Jacob ressemblait donc à l’image suprême et sacrée assise sur le trône d’en haut. Aussi ne voulait-il pas que ce corps fût enseveli parmi les coupables. Jacob savait également qu’il ne devait y avoir aucune séparation entre les trois patriarches ; et c’est pourquoi il dit à Joseph (Gen., XLVI, 3) : « Et je reposerai avec mes parents. » La raison pour laquelle l’Écriture se sert du terme « son fils Joseph » est également celle-ci : Joseph n’était pas, seulement le fils de Jacob par la ressemblance de la figure, mais aussi par la ressemblance du cœur et de l’esprit. C’est pourquoi Joseph avait plus de titres au nom de « fils de Jacob » que ses frères.
Remarquez que l’Écriture (Gen., XXX, 15) dit : « N’est-ce pas assez que tu aies enlevé mon mari ? » Il résulte de ce verset que tout l’amour de Jacob se concentrait sur Rachel ; et c’est pourquoi l’Écriture dit : [...]

אִשְׁתַּנֵּי, וְלָא מִתְהַפֵּךְ לְעָלְמִין. בְּהַהוּא קִשּׁוּרָא יְחִידָא, דְּכֹלָּא בֵּיהּ אִתְקַשַּׁר. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ב׳:ט׳) וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן.

לְבָתַר סָטוּ מֵאָרְחָא דִמְהֵימְנוּתָא, וְשָׁבְקוּ אִילָנָא יְחִידָאי, עִלָּאָה מִכָּל אִילָנִין. וְאָתוּ לְאִתְדַּבְּקָא בְּאֲתַר דְּמִשְׁתַּנֵּי, וּמִתְהַפֵּךְ מִגּווָֹנָא לְגווָֹנָא וּמִטַּב לְבִישׁ וּמִבִּישׁ לְטַב. וְנַחֲתֵי מֵעֵילָא לְתַתָּא, וְאִתְדַּבָּקוּ לְתַתָּא בְּשִׁנּוּיִין סַגִּיאִין. וְשָׁבְקוּ אִילָנָא יְחִידָאָה, עִלָּאָה מִכָּל אִילָנִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (קהלת ז׳:כ״ט) אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְגו'.

וַדַּאי כְּדֵין אִתְהַפַּךְ לִבַּיְיהוּ, בְּהַהוּא סִטְרָא מַמָּשׁ, זִמְנִין לְטַב, זִמְנִין לְבִישׁ, זִמְנִין לְרַחֲמֵי, זִמְנִין לְדִינָא. בְּהַאי מִלָּה דְּאִתְדַּבָּקוּ בָּהּ וַדַּאי, (קהלת ז׳:כ״ט) בִקְשׁוּ חִשְׁבוֹנוֹת רַבִּים, וְאִתְדַּבָּקוּ בְּהוּ.

אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אָדָם, שְׁבַקְתְּ חַיֵּי וְאִתְדָּבַּקְתְּ בְּמוֹתָא. חַיֵּי, דִּכְתִיב וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן, דְּאִקְרֵי חַיִּים. דְּמַאן דְּאָחִיד בֵּיהּ, לָא טָעִים מוֹתָא לְעָלְמִין. אִתְדָּבַּקְתְּ בְּאִילָנָא אָחֳרָא, הָא וַדַּאי מוֹתָא הוּא לְקִבְלָךְ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי ה׳:ה׳) רַגְלֶיהָ יוֹרְדוֹת מָוֶת, וּכְתִיב, (קהלת ז׳:כ״ו) וּמוֹצֵא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה. וַדַּאי בְּאֲתַר דְּמוֹתָא אִתְדָּבַּק, וְשָׁבַק אֲתַר דְּחַיֵּי. בְּגִין כָּךְ אִתְגְּזַר עֲלֵיהּ וְעַל כָּל עַלְמָא מוֹתָא.

אִי הוּא חָטָא, כָּל עַלְמָא מַה חָטוּ. אִי תֵימָא, דְּכָל עַלְמָא אָכְלֵי מֵאִילָנָא דָא, וְאִתְרַמֵּי לְכֹלָּא. לָאו הָכִי. אֶלָּא בְּשַׁעְתָּא דְאָדָם קָאִים עַל רַגְלוֹי, חָמֵי לֵיהּ בִּרְיָין כֻּלְּהוּ, וּדְחִילוּ מִקַּמֵּיהּ, וְהֲווּ נָטְלִין אֲבַתְרֵיהּ, כְּעַבְדִין בָּתַר מַלְכָּא. וְהוּא אָמַר לוֹן, אֲנָא וְאַתּוּן, (תהילים צ״ה:ו׳) בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה וְגו'. וְאֲזְלוּ כֻּלְּהוּ אֲבַתְרֵיהּ. כֵּיוָן דְּחָזוּ דְּאָדָם סְגִיד לְהַאי אֲתַר, וְאִתְדָּבַּק בֵּיהּ, כֻּלְּהוּ אִתְמַשְּׁכוּ אֲבַתְרֵיהּ וְגָרִים מוֹתָא לְכָל עָלְמָא.

וּכְדֵין אִשְׁתַּנֵּי אָדָם לְכַמָּה גְּוָונִין, זִמְנִין דִּינָא, זִמְנִין רַחֲמֵי זִמְנִין מוֹתָא, זִמְנִין חַיֵּי. וְלָא קָאִים בְּקִיּוּמָא תָּדִיר בְּחַד מִנַּיְיהוּ, בְּגִין דְּהַהוּא אֲתַר גָּרִים לֵיהּ. וְעַל דָּא אִקְרֵי, חֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, הַמִּתְהַפֶּכֶת מִסִּטְרָא דָא לְסִטְרָא דָא, מִטַּב לְבִישׁ, מֵרַחֲמֵי לְדִינָא, מִשְּׁלָם לְקָרָבָא, מִתְהַפֶּכֶת הִיא בְּכֹלָּא. טַב וְרַע דִּכְתִיב, (בראשית ב׳:ט׳) וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע.

וּמַלְכָּא עִלָּאָה, לְרַחֲמָא עַל עוֹבָדוֹי, אוֹכַח לֵיהּ, וְאָמַר לֵיהּ, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ וְגו', וְהוּא לָא קַבִּיל מִנֵּיהּ, וְאִתְמְשַׁךְ בָּתַר אִתְּתֵיהּ, וְאִתְתָּרַךְ לְעָלְמִין. דְּהָא אִתְּתָא לְאַתְרָא (ס''א לאתר דא) סַלְקָא וְלָא יַתִּיר, וְאִתְּתָא גָרִים מוֹתָא לְכֹלָּא.

תָּא חֲזֵי, לְעַלְמָא דְאָתֵי כְּתִיב, (ישעיהו ס״ה:כ״ב) כִּי כִּימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי, כִּימֵי הָעֵץ, הַהוּא דְאִשְׁתְּמוֹדָעָא, בֵּיהּ זִמְנָא, כְּתִיב, (ישעיהו כ״ה:ח׳) בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה' אֱלֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ וְגו' (עד כאן נדפס בויקרא):

וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת. תָּאנָא, אָמַר רִבִּי חִיָּיא, כְּתִיב וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, הָתָם בְּקִיּוּמֵיהּ יַעֲקֹב, וְהָכָא בְּמִיתָתֵיהּ יִשְׂרָאֵל. דִּכְתִיב, וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, הָכִי הוּא וַדַּאי, דְּהָא לָא כְּתִיב וַיִּקְרַב יוֹם יִשְׂרָאֵל לָמוּת, אֶלָּא יְמֵי, וְכִי בְּכַמָּה יוֹמֵי מִית בַּר נָשׁ, וְהָא בְּשַׁעְתָא חָדָא, בְּרִגְעָא חָדָא, מִית וְנָפִיק מֵעַלְמָא.

אֶלָּא הָכִי תָּאנָא, כַּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לְאֲתָבָא רוּחֵיהּ לֵיהּ, כָּל אִינוּן יוֹמִין דְּקָאִים בַּר נָשׁ בְּהַאי עַלְמָא, אִתְפַּקְדָּן קַמֵּיהּ, וְעָאלִין בְּחוּשְׁבְּנָא. וְכַד אִתְקְרִיבוּ קַמֵּיהּ לְמֵיעַל בְּחוּשְׁבְּנָא, מִית בַּר נָשׁ. וְאָתִיב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רוּחֵיהּ לֵיהּ, הַהוּא הֶבֶל דְּאַפִּיק וְנָפַח בֵּיהּ, אוֹתְבֵיהּ לְגַבֵּיהּ.

זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ, דְּיוֹמוֹי אִתְקְרִיבוּ גַּבֵּי מַלְכָּא בְּלָא כִּסּוּפָא, וְלָא דָחֵי יוֹמָא מִנַּיְיהוּ לְבַר, דְּיִשְׁכַּח בְּהַהוּא יוֹמָא, דְּאִתְעֲבִיד בֵּיהּ חוֹבָא. בְּגִין כָּךְ, כְּתִיב בְּצַדִּיקַיָא, קְרִיבָה. (והיך יקרבון) מִשּׁוּם דְּקָרִיבוּ יוֹמוֹי קַמֵּי מַלְכָּא, בְּלָא כִּסּוּפָא.

וַוי לְרַשִּׁיעַיָא, דְּלָא כְּתִיב בְּהוּ קְרִיבָה, וְהֵיךְ יִקְרְבוּן יוֹמֵי קַמֵּי מַלְכָּא, דְּהָא כָּל יוֹמוֹי בְּחוֹבֵי עַלְמָא אִשְׁתַּכָּחוּ. ובְגִינֵי כָּךְ לָא יִקְרְבוּן קַמֵּי מַלְכָּא, וְלָא יִתְמַנּוּן קַמֵּיהּ, וְלָא יִדָּכְרוּ לְעֵילָא, אֶלָּא אִינוּן שְׁצֵיאָן מִגַּוַּויְיהוּ. עֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (משלי ד׳:י״ט) דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ.
(Ⅰ)

*****

[222b]  
[...] « Et il appela son fils Joseph. » Nous avons appris que .
Rabbi Siméon ouvrit une de ses conférences de la manière suivante : Il est écrit (Deut., XXIX, 28) : « Les secrets sont connus du Seigneur notre Dieu, etc. » Remarquez combien le devoir incombe à l’homme de se tenir éloigné du péché et de ne pas transgresser le commandement de son Maître ; car tout acte de l’homme en ce bas monde est inscrit dans le livre de comptes toujours ouvert devant le Roi sacré, ainsi qu’il est écrit (Jér., XXIII, 24) : « L’homme peut-il se cacher sans que je le voie ? dit le Seigneur. » Aussi l’homme ne peut-il cacher ses secrets à son Maître.
Une tradition nous apprend que même la pensée de l’homme est connue du Saint, béni soit-il, à qui rien n’échappe.
Remarquez que la nuit où Lia entra dans la tente de Jacob à qui elle répéta le mot d’ordre que Jacob avait donné à Rachel, Jacob croyait avoir des relations avec Rachel. Ruben est ainsi né. Mais le Saint, béni soit-il, qui pénètre les pensées de l’homme, savait que, dans la pensée de Jacob, le premier-né était le fils de Rachel ; et c’est pourquoi il ôta le droit d’aînesse à Ruben et le donna à Joseph. Car le Saint, béni soit-il, savait également que Jacob n’agissait pas comme certains coupables qui, au moment de leur cohabitation avec leurs femmes, pensent à d’autres femmes. Jacob ayant donc pensé à, Rachel, c’était le fils de celle-ci qui devait jouir du droit d’aînesse. C’est pour la même raison que l’Écriture (Gen., XXXV, 28) dit : « Et les enfants de Jacob étaient au nombre de douze. » L’Écriture veut nous indiquer que Jacob ne pensait pas à des femmes étrangères au moment où il cohabitait avec ses propres femmes. Car les coupables qui commettent ce crime ne transmettent point leurs noms à leurs enfants », ainsi que cela est connu des collègues.
C’est pourquoi l’Écriture dit : « Et Jacob appela son fils Joseph. » Car Joseph était son premier et son dernier fils, premier en pensée et dernier, ou plutôt avant-dernier, en fait.
Rabbi Yossé dit : En disant à Joseph : « Mets ta main sous ma cuisse », Jacob le fit jurer par la marqué sacrée de l’Alliance, empreinte sur sa chair, marque qui constituait la valeur des patriarches et dont Joseph était l’image. Rabbi Siméon dit : Abraham aussi bien que Jacob se sont servis de l’expression (18) : « Mets ta main sous ma cuisse», expression qui indique le nom sacré dont émane la descendance sacrée attachée à la Foi d’en haut, alors que, pour Isaac, l’Écriture n’emploie pas ce terme, parce qu’il avait engendré Esaü. Jacob dit en outre à Joseph : Juremoi par cette marque, qui donna naissance à une race sacrée, qu’elle ne sera pas enterrée parmi les impurs qui n’ont jamais conservé la leur dans la pureté, et dont l’Écriture (Éz., XXIII, 20) dit : « ... Dont la chair est comme la chair des ânes, et dont la semence est comme celle des chevaux. » Mais, demandera-t-on, pourquoi Joseph qui avait gardé la marque dans toute sa pureté, plus que tous les autres hommes, a-t-il été enterré. en Égypte ? Mais une tradition nous apprend à ce sujet ce qui suit : Il est écrit (Éz., I, 3) : « Le Seigneur adressa sa parole à Ézéchiel, prêtre, fils de Busi, dans le pays des Chaldéens, prés du fleuve C’bar ; et c’était là que la main du Seigneur agit sur lui. » Or, ce verset semble en contradiction avec la tradition aux termes de laquelle la Schekhina ne descend jamais ici-bas qu’en terre sainte. Mais la Schekhina a pu descendre, même hors de la terre sainte, parce que c’était près d’un fleuve ; et
C’est pourquoi L’Écriture ajoute : « ... Et c’était là que la main du Seigneur agit sur lui. » De même, le cercueil de Joseph avait été submergé dans l’eau. Le Saint, béni soit-il, disait : Il n’est pas possible de faire transporter le cercueil de Joseph maintenant hors d’Égypte, parce que, dans ce cas, les Israélites ne pourraient plus être opprimés dans ce pays ; aussi vais-je ensevelir le corps de Joseph en un endroit où il ne sera pas souillé, c’est-à-dire dans l’eau, et, de cette façon, Israël pourra rester en captivité.
Rabbi Yossé dit : Jacob a su que les patriarches étaient le symbole du trône sacré, et il se demandait : Comment est-il possible que mon corps soit enterré hors de la « caverne double », alors que son nom indique déjà qu’elle doit contenir deux paires plus une ! Remarquez que les patriarches ont été jugés dignes d’être enterrés dans cette caverne avec leurs épouses ; Jacob y était également enterré [...]

וְהָכָא וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל וַדַּאי, בְּלָא כִסּוּפָא, בִּשְׁלֵימוּתָא, בְּחֶדְוָותָא שְׁלִים. וּבְגִינֵי כָּךְ, יְמֵי יִשְׂרָאֵל, דְּהֲוָה שְׁלִים יַתִּיר יִשְׂרָאֵל מִיַּעֲקֹב. וְאִי תֵימָא, וְהָא כְּתִיב, (בראשית כ״ה:כ״ז) וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, שְׁלִים. שְׁלִים הֲוָה, וְלָא שְׁלִים בְּדַרְגָּא עִלָּאָה כְּיִשְׂרָאֵל.

תַּנְיָא, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּשַׁעְתָּא דְיוֹמוֹי דְּבַר נָשׁ אִתְפַּקִּידָן קַמֵי מַלְכָּא, אִית זַכָּאָה דְּאִתְפַּקְּדָן יוֹמוֹי וּרְחִיקִין מִקַּמֵּי מַלְכָּא. וְאִית זַכָּאָה, דְּכַד מִתְפַּקְּדָן יוֹמוֹי, קְרִיבִין וּסְמִיכִין לְמַלְכָּא, וְלָא מִתְרַחֲקִין. בְּלָא כִסּוּפָא עָאלִין, וְקָרִיבִין לְמַלְכָּא. זַכָּאָה חוּלְקֵהוֹן. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת.

וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף, אָמַר רִבִּי יִצְחָק, וְכִי שְׁאָר שִׁבְטִין לָאו בְּנוֹי אִינוּן. אֶלָּא אָמַר רִבִּי אַבָּא, יוֹסֵף בְּנוֹ הֲוָה יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ. דְּתָנִינָן, בְּשַׁעְתָּא דְּאִנְתְּתֵיהּ דְּפוֹטִיפַר דְּחָקַת לֵיהּ לְיוֹסֵף, מַה כְּתִיב, (בראשית ל״ט:י״א) וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת. הַאי קְרָא הָכִי מִבָּעֵי לֵיהּ, וְאֵין אִישׁ בַּבַּיִת. מַהוּ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת. אֶלָּא לְאַכְלָלָא דִּיוּקְנָא דְיַעֲקֹב, דְּהֲוָה תַּמָּן וְאִשְׁתַּכַּח תַּמָּן. וּבְגִינֵי כָּךְ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת, אֲבָל אִישׁ אָחֳרָא הֲוָה תַּמָּן. כֵּיוָן דְּסָלִיק יוֹסֵף עֵינוֹי, וְחֲמָא דִיוּקְנָא דַאֲבוֹי, יְתִיב בְּקִיּוּמֵיהּ, וְתָב לַאֲחוֹרָא.

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, (בראשית ל״ט:ח׳) וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַתְּ אֲמַרְתְּ וַיְמָאֵן, וַיֹּאמֶר. חַיֶּיךָ, וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אָחֳרָא, יֵיתֵי לְבָרְכָא לִבְנָךְ, וְיִתְבָּרְכוּן בֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְּנִי יָדַעְתִּי.

כֵּיוָן דְּאָמַר יָדַעְתִּי בְּנִי, אַמַּאי אָמַר, יָדַעְתִּי אָחֳרָא. אֶלָּא אָמַר, יָדַעְתִּי בְּנִי, בְּזִמְנָא דְּקָיְימַת בְּגוּפָךְ דְּאַתְּ בָּרִי, כַּד חָמִית דִּיוּקְנָא דִילִי, וְתָבַת בְּקִיּוּמָךְ. וּבְגִינֵי כָּךְ כְּתִיב, יָדַעְתִּי בְּנִי, יָדַעְתִּי. עַל מַה דְּאֲמַרְתְּ דְּדָא הוּא בּוּכְרָא, גַּם הוּא יִהְיֶה לְעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל, וְהָכָא בְּגִין כָּךְ כְּתִיב, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף, לִבְנוֹ לְיוֹסֵף מַמָּשׁ.

דָּבָר אַחֵר, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף, דְּבְדִיוּקְנָא חַד הֲווּ מִתְחַזְּיָין. דְּכָל מַאן דְּחָמֵי לְיוֹסֵף, הֲוָה אַסְהִיד דִּבְרֵיהּ דְּיַעֲקֹב הֲוָה. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, כֹּלָּא הָכִי הוּא. וְעוֹד דְּיוֹסֵף זָן לֵיהּ וְלִבְנוֹי בְּסִבוּתֵיהּ, וּבְגִינֵי כָּךְ בְּנוֹ מַמָּשׁ, יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ. וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף, אַמַּאי לְיוֹסֵף וְלָא לְאָחֳרָא. מִשּׁוּם דִּרְשׁוּתָא הֲוָה בִּידֵיהּ לְסַלְקֵיהּ מִתַּמָּן.

רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, כֵּיוָן דְּיַעֲקֹב הֲוָה יָדַע דִּבְנוֹי יִשְׁתַּעְבְּדוּן בְּגָלוּתָא תַּמָּן בְּמִצְרַיִם, אַמַּאי לָא אִתְקַבַּר תַּמָּן בְּגִין דְּיָגִין זְכוּתֵיהּ עַל בְּנוֹי. אַמַּאי בָּעָא לְאִסְתַּלְּקָא מִתַּמָּן. וְהָא כְּתִיב, (תהילים ק״ג:י״ג) כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים, אָן הוּא רַחְמָנוּתָא.

אֶלָּא הָכִי תָּאנָא, בְּשַׁעְתָּא דְּהֲוָה נָחִית יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם, הֲוָה דָחִיל. הֲוָה אָמַר, דִּילְמָא חַס וְשָׁלוֹם יִשְׁתֵּצוּן בָּנַי בֵּינִי עַמְּמַיָא, וְדִילְמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְסַלֵּק שְׁכִינְתֵּיהּ מִינִי כְּקַדְמִיתָא. מַה כְּתִיב, (בראשית ל״ה:ט׳) וַיֵּרָא אֱלהִים אֶל יַעֲקֹב וְגו'. (בראשית מ״ו:ג׳) (ויאמר אלהים לישראל) אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. וּמַה דְּאֲמַרְתְּ דִּילְמָא אֲסַלֵּק שְׁכִינָתִּי מִבֵּינָךְ, אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרָיְמָה.

אָמַר עוֹד, דָּחִילְנָא דִּילְמָא אִתְקַבַּר תַּמָּן, וְלָא אֶזְכֶּה עִם אֲבָהָתַי. אָמַר לֵיהּ וְאָנֹכִי אֲעַלְךָ גַּם עָלה. אֲעַלְךָ, מִמִּצְרַיִם. גַּם עָלה, לְאִתְקַבְּרָאָה בְּקִבְרָא דַּאֲבָהָתָךְ.

בְּגִינֵי כָּךְ, בָּעָא לְסַלְקָא גַרְמֵיהּ מִמִצְרַיִם. חַד, דְּלָא יַעַבְדוּן מִנֵּיהּ דַּחֲלָא, דְּהָא חָמָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זַמִּין לְאִתְפְּרָעָא מִדַּחֲלֵיהוֹן. וְחַד, דְּחָמָא דִשְׁכִינְתָּא יְשַׁוֵּי מְדוֹרֵיהּ בֵּין בְּנוֹי בְּגָלוּתָא. וְחַד, בְּגִין דִּיהֵא גּוּפֵיהּ דַּיָּיר בֵּין גּוּפַיְיהוּ דַּאֲבָהָתוֹי לְאִתְכְּלָלָא בֵּינַיְיהוּ, וְלָא יִתְמַנֵּי עִם חַיָּיבַיָא דְמִצְרָאֵי.

וְתָנִינָן, גּוּפָא דְיַעֲקֹב, אִתְמְשִׁיךְ מִשּׁוּפְרוֹי דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן, וְהֲוָה דִּיוּקְנִיהּ דְּיַעֲקֹב, דִּיוּקְנָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא. דִּיוּקְנָא דְּכוּרְסְיָא קַדִּישָׁא, וְלָא בָּעָא לְאִתְקְבָרָא בֵּינִי חַיָּיבַיָא. וְרָזָא דְמִלָּה, דְּבַאֲבָהָן לֵית פִּירוּדָא כְּלַל. וְעַל דָּא כְּתִיב וְ שָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי.

וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף, בְּנוֹ, בְּחַד דִּיוּקְנָא דְאַנְפִּין, בְּגִין דְּבִרְעוּתָא דְרוּחָא וְלִבָּא, אוֹלִיד לֵיהּ יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ. תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, (בראשית ל׳:ט״ו) הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי, דְּכָל רְעוּתָא דְיַעֲקֹב בְּרָחֵל הֲוָה, וּבְגִין כָּךְ
(Ⅰ)

*****

[223a]  
[...] avec Lia. Pourquoi Rachel n’était-elle pas enterrée avec son mari ? L’Écriture (Gen., XXIX, 31), dit pourtant : « Et Rachel était stérile (aqarâ). » Or, le mot « aqarâ » a été interprété dans ce sens que Rachel était la femme principale de Jacob ? Mais, comme Lia avait été jugée digne de donner naissance à six tribus sacrées, elle a obtenu aussi la faveur d’être enterrée près de son époux.
Rabbi Yehouda dit : Lia se tenait constamment sur la bifurcation des chemins où elle attendait Jacob et où elle pleurait, parce qu’elle savait que Jacob était un juste, et que ses prières étaient exaucées ; c’est à la suite de ces pleurs que ses yeux sont devenus chassieux (19). Par contre, Rachel n’était jamais sortie pour chercher son mari à la bifurcation des chemins. C’est pourquoi Lia a été jugée digne d’être enterrée près de son époux, alors que Rachel a été enterrée à une bifurcation de chemin. Jacob (Gen., XLVIII, 7) a dit : « Rachel est morte à moi (alaï) », ce qui veut dire à cause de moi, parce qu’elle ne demeurait pas aux bifurcations des chemins pour m’attendre. Nous avons déjà dit que Rachel était l’image du monde révélé, alors que Lia était celle du monde caché.
Remarquez en outre qu’Une tradition nous apprend que Lia pieuse a versé beaucoup de larmes pour partager le sort de Jacob et non celui d’Esaü l’impie. Ceci corrobore l’autre tradition suivant laquelle la puissance des larmes versées devant le Saint, béni soit-il, est si grande que même les décrets contre l’homme sont abrogés par les larmes. Nous le savons de Lia. Avant, il avait été décrété que Lia partagerait le sort d’Esaü, c’est-à-dire quelle deviendrait son épouse ; mais, grâce à ses pleurs, elle fut donnée à Jacob et non pas à Esaü.
Rabbi Isaac ouvrit une de ses conférences de la manière suivante : Il est écrit (Ecclés., I, 3) : « Que retire l’homme de tout le travail qui l’occupe sous le soleil ? » Les paroles de Salomon paraissent obscures en plusieurs endroits, et pourtant elles cachent toutes un mystère de la Sagesse ; c’est pourquoi l’Écriture (III Rois, V, 10) dit : « Dieu donna à Salomon une sagesse qui surpassait celle des Orientaux et de tous les Égyptiens. » Nous avons déjà interprété le sens de ces paroles et nous avons déjà vu ce que l’Écriture entend par « Orientaux (20) ». Mais cette sagesse venait aux Orientaux d’Abraham ainsi qu’il est écrit (Gen., XXV, 5)) : « Abraham donna à Isaac tout ce qu’il possédait », ce qui veut dire qu’il confia à Isaac le mystère de la Sagesse suprême ; car Abraham connaissait les noms sacrés du Saint, béni soit-il ; or, « Col » est un de ces noms ; et il appartenait exclusivement à Abraham, ce qui concorde avec la tradition aux termes de laquelle Abraham avait une fille nommée « Ba-col ». Et L’Écriture ajoute : « Et il fit des présents aux fils de ses concubines », ce qui veut dire qu’il leur a appris la connaissance des « couronnes inférieures », c’est-à-dire des démons. Or, où Abraham avait-il envoyé les fils de ses concubines ? - Au pays de l’Orient. C’est ainsi que la science de la magie parvint aux sages de l’Orient.
C’est pourquoi l’Écriture dit que la sagesse de Salomon surpassait celle des Orientaux. Nous avons appris que Rabbi Siméon se rendait un jour de Cappadoce à Loud, accompagné de Rabbi Abba et de Rabbi Yehouda. Rabbi Abba était fatigué, car il courait à pied derrière Rabbi Siméon qui était monté sur une bête de somme. Rabbi Abba s’écria : En vérité, c’est maintenant que s’accomplissent les paroles de l’Écriture (Osée, XI, 10) : « Ils iront après le Seigneur qui rugira comme un lion. » Rabbi Siméon descendit de sa monture et dit : En vérité, il est écrit (Deut., IX, 9) : « Et j’étais sur la montagne pendant quarante jours et quarante nuits. » Il résulte de ces paroles que la sagesse s’imprime mieux à l’esprit de l’homme lorsque celui-ci est assis au lieu de marcher. Tous s’assirent. Rabbi Abba demanda : Il est écrit (III Rois, V, 10) : « Dieu donna à Salomon une sagesse qui surpassait celle des Orientaux et de tous les Égyptiens. » Quelle était la sagesse de Salomon ? quelle était celle des Égyptiens ? et quelle était celle des Orientaux ? Rabbi Siméon lui répondit.
Remarquez que nous avons déjà dit à plusieurs endroits (21), que, durant la vie de Salomon, la lune était pleine. Une tradition (22) nous apprend en outre que mille montagnes paraissent devant elle, c’est-à-dire la Schekhina, tous les jours ; et elle les broute d’un seul coup. Mille fleuves coulent devant elle ; et elle les absorbe d’un seul trait. Chacun de ses ongles saisit mille soixante-dix enfants à la fois ; [...]

וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף.

תָּאנָא, רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (דברים כט) הַנִּסְתָּרוֹת לַה' אֱלֹקֵינוּ וְגו'. הַנִּסְתָּרוֹת לַה' אֱלקֵינוּ, תָּא חֲזֵי, כַּמָּה אִית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִזְדַּהֲרָא מֵחוֹבוֹי, וּלְאִסְתַּכָּלָא דְּלָא יַעֲבָר עַל רְעוּתֵיהּ דְּמָארֵיהּ. דְּתָנִינָן, כָּל מַה דְּבַר נָשׁ עָבִיד בְּהַאי עַלְמָא, בְּסִפְרָא כְּתִיבוּ אִינוּן עוֹבָדִין, וְעָאלִין בְּחוּשְׁבְּנָא קַמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, וְכֹלָּא אִתְגַּלְּיָיא קַמֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ירמיה כג) אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם ה'. אִי הָכִי, אֵיךְ לָא יִסְתַּמַּר בַּר נָשׁ מִלְּמֵיחַב קַמֵּיהּ דְּמָארֵיהּ. וְתָנִינָן, אֲפִילּוּ הַהוּא (מאן) מַה דְּחָשִׁיב בַּר נָשׁ וְאִסְתַּלַּק בִּרְעוּתֵיהּ, כֹּלָּא אִשְׁתַּכַּח קַמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלָא אִתְאֲבִיד מִנֵּיהּ.

תָּא חֲזֵי, בְּהַהוּא לֵילְיָא דְּעָאלַת לֵאָה לְגַבֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, וְיַהֲבַת לֵיהּ אִינוּן סִימָנִין דְּיָהַב יַעֲקֹב לְרָחֵל, סָלִיק בִּרְעוּתֵיהּ דְּאִיהִי רָחֵל, וְשַׁמַּשׁ שִׁמּוּשָׁא בָּהּ. וְהַהִיא טִפָּה קַדְמִיתָא דְּיַעֲקֹב הֲוַת. דִּכְתִיב, (בראשית מט) כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי, וְסָבַר דְּאִיהִי רָחֵל. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּאִיהוּ גָלֵי עֲמִיקְתָּא וּמְסַתַּרְתָּא, וְיָדַע מַה בַּחֲשׁוֹכָא, סָלִיק הַהוּא רְעוּתָא לְאַתְרֵיהּ, וּבְכֵירוּתָא דִרְאוּבֵן אִסְתַּלַּק לְיוֹסֵף. מָאי טַעְמָא, מִשּׁוּם דְּהָא דְרָחֵל הֲוַת, הַהִיא טִפָּה קַדְמִיתָא דְנָפְקַת מִיַּעֲקֹב. וּבְגִין דְּהֲוַת דִּילָהּ, הַהוּא בְּכֵירוּתָא מַמָּשׁ דִּרְאוּבֵן, יָרִית יוֹסֵף. וְרָחֵל יָרְתָה לְהַהוּא דִילָהּ.

וּבְגִין כָּךְ, רָזָא דְמִלָּה, לָא אִסְתַּלַּק רְאוּבֵן בִּשְׁמָא כִּשְׁאָר שִׁבְטִין. אֶלָּא רְאוּבֵן. כְּלוֹמַר חֲמוּ בַּר, רְאוּ בֵּן סְתָם. וְהַאי בֵּן לָא אִתְיְדַע שְׁמֵיהּ, וְעַל דָּא לָא קַרְיָא לֵאָה בְּנֵי בְּהַאי שְׁמָא, וְלָא אִקְרֵי רְאוּ בְּנִי, דְּהָא לֵאָה יָדְעַת עוֹבָדָא.

וְתָנִינָן, גָּלֵי קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּיַעֲקֹב לָאו רְעוּתֵיהּ לְמֵיחַב קַמֵּיהּ בְּהַאי, וְלָא אִסְתַּכַּל בִּרְעוּתָא בְּאִתְּתָא אָחֳרָא בְּהַהִיא שַׁעְתָּא, כִּשְׁאָר חַיָּיבֵי עַלְמָא. וְעַל כָּךְ כְּתִיב, (בראשית לה) וַיִּהְיוּ בְּנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר. דְּהָא בְּנַיְיהוּ דִּשְׁאָר חַיָּיבֵי עַלְמָא דְּעָבְדִין הַהוּא עוֹבָדָא, בִּשְׁמָא אָחֳרָא אִקְרוּן. וְהָא יְדִיעָא מִלָּה דָא לְגַבֵּי חַבְרַיָא, וּבְגִינֵי כָּךְ וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף, בְּנוֹ מַמָּשׁ, מִשֵּׁירוּתָא וְסִיּוּמָא (ד''א ל''ג בריה) בְּנוֹ הֲוָה.

תָּאנָא, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בַּמֶּה אוֹמֵי לֵיהּ יַעֲקֹב לְיוֹסֵף, דִּכְתִיב שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי. אֶלָּא בְּהַהוּא אָת קַיָּימָא, דְּהֲוָה רָשִׁים בְּבִשְׂרֵיהּ, דְּדָא חֲשִׁיבוּתָא דְּאֲבָהָן יַתִּיר מִכֹּלָּא. וְהַאי בְּרִית, רָזָא דְיוֹסֵף אִיהוּ.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּאַבְרָהָם וּבְיַעֲקֹב כְּתִיב, שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי, תְּחוֹת יֻרִכִי, כְּלוֹמַר, בְּהַהוּא אֲתַר דִּרְמִיזָא בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְאַפִּיק זַרְעָא קַדִּישָׁא מְהֵימְנָא לְעַלְמָא. בְּיִצְחָק לא כְּתִיב, בְּגִין דְּנָפִיק מִנֵּיהּ עֵשָׂו.

תוּ, מַאי טַעְמָא הָכָא, שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. אֶלָּא אָמַר לֵיהּ יַעֲקֹב לְיוֹסֵף, בְּהַאי רְשִׁימָא קַדִּישָׁא אוֹמֵי לִי, דְּאַפִּיק זַרְעָא קַדִּישָׁא מְהֵימְנָא לְעַלְמָא, וְאִתְנְטִיר, וְלָא אִסְתָּאַב לְעָלְמִין. דְּלָא יִתְקַבַּר בֵּין אִינוּן מְסָאֲבִין, דְּלָא נָטְרוּ לֵיהּ לְעָלְמִין. דִּכְתִיב בְּהוּ, (יחזקאל כג) אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם.

וְאִי תֵימָא, הָא יוֹסֵף דְּנָטִיר לֵיהּ עַל כֹּלָּא, אַמַּאי אִתְקַבַּר בֵּינַיְיהוּ. אֶלָּא תָּנִינָן, כְּתִיב, (יחזקאל א) הָיֹה הָיָה דְּבַר ה' אֶל יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים עַל נְהַר כְּבָר, וְהָא תָּנִינָן, דִּשְׁכִינְתָּא לָא שַׁרְיָא אֶלָּא בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. אַמָּאי הָכָא שְׁכִינְתָּא. אֶלָּא עַל נְהַר כְּבָר כְּתִיב, וּכְתִיב וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד ה'. אוּף הָכָא, יוֹסֵף בְּמַיָא אִתְרַמֵי אֲרוֹנָא דִילֵיהּ. אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִי יוֹסֵף אִסְתַּלַּק מֵהָכָא, גָּלוּתָא לָא אִתְקְיַּים. אֶלָּא תְּהֵא קְבוּרְתֵּיהּ בְּאֲתַר דְּלָא יִסְתָּאַב, וְיִסְבְּלוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גָּלוּתָא.

תָּאנָא, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, חָמָא יַעֲקֹב דְּהָא בְּכֹלָּא אִתְתַּקַּן לְכָרְסְיָא קַדִּישָׁא בַּאֲבָהָן (כאבהן). אָמַר, אִי הָכִי יִתְקַבַּר, הֵיךְ גּוּפָא דָא אֲחִידָא בַּאֲבָהָתָא, וְאֲפִילּוּ מְעַרְתָּא דְּאִתְקַּבַּר תַּמָּן אִקְרֵי כָפֵילְתָּא. בְּגִין דְּכָל מִלָּה דְּכָפֵילְתָּא הוּא תְּרֵין וְחַד, אוּף מְעַרְתָּא תְּרֵין וְחַד.

וְתָּא חֲזֵי, אַבְהָתָא זָכוּ לְאִתְקַבְּרָא תַּמָּן, אִינוּן וְזִוּוּגַיְיהוּ. יַעֲקֹב
(Ⅰ)

*****

[223b]  
[...] chacune de ses six mains embrasse vingt-quatre mille enfants. Aucun de ceux qui doivent rester au côté droit ne quitte ce côté, et aucun de ceux qui doivent rester de l’autre côté ne quitte ce côté. Des milliers et des milliers de chefs sont attachés à chacun de ses cheveux. Un enfant dont la grandeur s’étend d’un bout du monde à l’autre sort d’entre ses pieds. Il est porteur de soixante verges de feu, et il règne sur les anges inférieurs à tous les quatre points cardinaux (23). C’est cet enfant qui dispose de six cent treize clefs (24) qu’il tient de sa mère, et qu’il tient suspendues à la garde de l’épée qu’il porte à sa ceinture. Cet enfant porte le nom de « Henoch, fils de Jared (25) ». C’est lui qui gouverne les créatures, ainsi qu’il est écrit (Prov., XXII, 6) : « Habitue (hanoch) le jeune homme à suivre la bonne voie. »
Mais, dira-t-on, tout ce qui précède a été déjà enseigné dans une Mischna, et non pas dans une Baraïtha ; car, dans notre Mischna, on nous apprend également que l’enfant gouverne les Hayoth extérieures ; et, de même que l’Israël sacré du monde d’en haut est appelé « Fils de la Mère », ainsi qu’il est écrit (Prov., IV, 3) : « ... Car je suis fils d’un père, et fils unique et chéri de ma mère », et ailleurs (Ex., IV, 22) : « Israël, mon fils aîné... », de même, l’Israël d’ici-bas est appelé l’ « Enfant de la Mère », ainsi qu’il est écrit (Osée, XI, 1) : « Car Israël était un enfant et je l’ai aimé. » Quant au terme « fils de Jared », il a été interprété de diverses façons.
Mais remarquez que le terme « fils de Jared » a la signification du mot propre Jared (iered) qui signifie « descendre » ; or Une tradition nous apprend que la Schekliina descendit dix fois sur la terre ; « fils de Jared » veut donc dire « fils de Celle qui descend sur la terre ». Au-dessous de cet enfant, se trouvent d’innombrables Hayoth, appelées « Hayoth extérieures ». Au-dessous de ces « Hayoth extérieures », d’innombrables Hayoth sont attachées aux cheveux. Et comme la lune est l’image de la Schekhina, la comète est à la lune ce que les cheveux sont à la Schekhina. Parmi ces Hayoth, il y a des anges de clémence, des anges qui tiennent la balance entre la Clémence et la Rigueur, des anges de rigueur et des démons. Tous sont appelés « cheveux de pourpre ». Ils s’accrochent des pieds et des mains aux cheveux de la Schekhina, comme un lion puissant s’accroche à sa proie, ainsi qu’il est écrit (Michée, V, 7) : « ... Et un lionceau qui saisit sa proie sans que personne puisse la lui ôter. » De ses ongles sortent les anges qui rappellent les péchés des hommes et les consignent par écrit pour les accabler de beaucoup de rigueur.
C’est pourquoi l’Écriture (Jér, XVII, 1) dit : « Le péché de Juda est écrit avec une plume de fer et une pointe de diamant. » De même que le diamant perfore la pierre de part en part, de même les esprits qui émanent de la crasse qui sépare les bouts des ongles de la chair perforent le monde par leur rigueur. Ceux-ci ne s’attachent pas au Roi lui-même, mais ils tirent leurs aliments du côté impur, lorsque la lune est échancrée. Comme le roi Salomon a hérité de la lune pleine, il voulait aussi la connaître échancrée ; car il voulait l’examiner dans toutes ses phases ; et c’est pourquoi il a étudié l’essence et la nature des démons. A l’époque du roi Salomon, la lune était pleine ; et c’est pourquoi l’Écriture dit : « Et la sagesse de Salomon surpassait celle des Orientaux. »
La sagesse des Orientaux renferme un mystère suprême, ainsi qu’il est écrit (Gen., XXXVI, 31) : « Voici les rois qui régnèrent au pays d’Édom, etc » Ce sont ceux-là que l’Écriture désigne sous le nom d’ « Orientaux ». La sagesse de tous ces rois ne leur a pas survécu, excepté celle d’Adad, parce que les démons qui l’inspiraient étaient composés de mâles et femelles, ainsi qu’il est écrit (Gen., XXXVI, 35) : « Et Adad régna après lui, etc... » Une tradition nous apprend également que, bien que la lune eût été pleine déjà avant Salomon, elle ne le fût jamais autant que pendant la vie de Salomon ; et l’on dit aussi que c’était parce qu’il avait Bethsabée pour mère. Quant à la sagesse des Égyptiens, elle était inférieure à toutes ; elle est désignée sous le nom de « servante assise derrière le moulin ». La sagesse de Salomon dépassait celle des Orientaux et celle des Égyptiens. Rabbi Abba s’écria : Je rends grâces au Dieu miséricordieux de t’avoir demandé l’explication de ce verset, car j’ai eu le bonheur d’entendre toutes ces choses.
Rabbi Siméon lui répondit : Toutes ces choses m’ont été apprises telles que je viens de vous les dire. L‘Écriture (Ecclés., I, 3) dit : « Que retire l’homme de tout le travail qui l’occupe sous le soleil ? » Mais il n’en est pas de même de l’étude de la Loi, qui est au-dessus du soleil. Rabbi Hiyâ dit Lorsque l’homme n’étudie que pour plaire aux hommes ou pour arriver à la gloire, son étude entre aussi dans la catégorie des travaux qui l’occupent sous le soleil ; car cette Loi ne monte jamais en haut. Nous avons appris que
Rabbi Éléazar dit : Quand même l’homme vivrait mille ans, au moment de quitter ce monde il lui semblerait n’avoir vécu qu’un seul jour.
Il est écrit (Gen., XLVII, 30) : « Et je reposerai avec mes parents. » Heureux le sort des patriarches à qui le Saint, béni soit-il, élève un trône sacré en haut, pour les y couronner, ainsi qu’il est écrit (Deut., X, 15) : « Le Seigneur désire vos pères, etc. » Rabbi [...]

הוּא וְלֵאָה, מַאי טַעְמָא רָחֵל לָא, וְהָא כְּתִיב, (בראשית כ״ט:ל״א) וְרָחֵל עֲקָרָה, דְּאִיהִי עִקָּרָא דְבֵיתָא. אֶלָּא, לֵאָה זָכְתָה בֵּיהּ, לְאֲפָקָא שִׁית שִׁבְטִין מִגִּזְעָא קַדִּישָׁא בְּעַלְמָא יַתִּיר. וּבְגִינֵי כָּךְ, אִתְיַיהֲבַת עִמֵּיהּ לְזִוּוּגָא בִּמְעַרְתָּא.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה לֵאָה כָּל יוֹמָהָא, הֲוַת בְּפָרָשַׁת אוֹרְחִין קַיָּימָא, וּבָכַת בְּגִינֵיהּ דְּיַעֲקֹב, כַּד שָׁמְעַת דְּאִיהוּ צַדִּיקָא. וּצְלוֹתָא אַקְדָמַת לֵיהּ. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב, (בראשית כ״ט:י״ז) וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת, כְּמָה דְאוֹקִימְנָא, דְּמַקְדָּמַת וְיָתְבַת בְּפָרָשַׁת אוֹרְחִין לְמִשְׁאַל.

רָחֵל לָא נָפְקַת לְאוֹרְחִין לְעַלְמָא. בְּגִינֵי כָּךְ זָכְתָה לֵאָה לְאִתְקַבְּרָא עִמֵּיהּ. וְרָחֵל קַיֶּמֶת קְבוּרָתָהּ בְּפָרָשַׁת אוֹרְחִין וְאִתְקְבָרַת תַּמָּן. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל. מַהוּ עָלַי. עָלַי וַדַּאי, כְּלוֹמַר בְּגִינִי. בְּאֶרֶץ כְּנָעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּגִינִי מִיתַת בַּדֶּרֶךְ, דְּלָא נָפְקַת בְּגִינִי לְעָלְמִין כַּאֲחָתָהּ.

בְגִין כָּךְ, לֵאָה דְּנָפְקַת וּבָכַת בְּפָרָשַׁת אוֹרְחִין בְּגִינֵיהּ דְּיַעֲקֹב, זָכְתָה לְאִתְקְבָרָא עִמֵּיהּ. רָחֵל דְּלָא בָּעַאת לְמֵיפַק וּלְמִשְׁאַל בַּהֲדֵיהּ, בְגִין כָּךְ קְבוּרָתָה בְּפָרָשַׁת אוֹרְחִין. וְרָזָא דְמִלָּה, הָא אוֹקִימְנָא וְאִתְּמָר, דָּא בְּאִתְגַּלְיָא, וְדָא בְּאִתְכַּסְּיָא.

וְתָּא חֲזֵי, דְּתַנְיָא, דִּמְעִין סַגִּיאִין שָׁדִיאַת הַהִיא צַדֶּקֶת לֵאָה, בְּגִין לְמֶהֱוֵי חוּלָקֵיהּ דְּיַעֲקֹב, וְלָא בְּהַהוּא רָשָׁע דְּעֵשָׂו. וְהַיְינוּ דְּתָנִינָן, כָּל בַּר נָשׁ דְּאוֹשִׁיד דִּמְעִין קַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַף עַל גַּב דְּאִתְגְּזַר עֲלֵיהּ עוֹנָשָׁא, יִתְקָרַע, וְלָא יָכִיל הַהוּא עוֹנָשָׁא לְשַׁלְּטָאָה בֵּיהּ. מְנָלָן, מִלֵּאָה, דְּהָא לֵאָה אִתְגְּזַר לְמֶהֱוֵי חוּלָקָא דְעֵשָׂו, וְהִיא בְּבָעוּתָא אַקְדִימַת לֵיהּ לְיַעֲקֹב, וְלָא אִתְיְיהִיבַת לֵיהּ לְעֵשָׂו.

אָמַר רִבִּי חִיָּיא, וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי וְגו'. רִבִּי יִצְחָק פָּתַח וְאָמַר, (קהלת א׳:ג׳) מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. בְּכַמָּה אֲתַר אִתְּמָר דְּאִסְתַּכַּלְנָא בְּמִלּוֹי דִּשְׁלֹמֹה וְאִתְחֲזֵי מִלּוֹי סְתִימִין, אֲבָל כֻּלְּהוּ מִלֵּי דִּשְׁלֹמֹה, כֻּלְּהוּ אִקְרוּן בְּחָכְמָתָא.

דְּתַנְיָא כְּתִיב, (מלכים א ה׳:י׳) וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה, בְּיוֹמוֹי דִשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, קָיְימָא סִיהֲרָא בְּאַשְׁלָמוּתָא. וְהַיְינוּ דִכְתִיב, וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם. תַּמָּן תָּנִינָן, מַאן אִינוּן בְּנִי קֶדֶם, הָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל חָכְמַת בְּנֵי קֶדֶם, הִיא חָכְמְתָא דְּיָרְתוּ מֵאַבְרָהָם.

דְּתַנְיָא כְּתִיב, (בראשית כ״ה:ה׳) וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק. מַאי אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ. דָּא חָכְמְתָא עִלָּאָה דְּהֲוָה יָדַע בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּמַשְׁמַע אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, דְּהֲוָה דִילֵיהּ. כִּדְתָנִינָן בְּהַהִיא בַּת דְּהֲוַת לֵיהּ לְאַבְרָהָם, וּבַכֹּל שְׁמָהּ.

וְלִבְנֵי הַפִּילַּגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנוֹת וְגו'. דְּיָהַב לְהוּ מִילִין יְדִיעָאן, בְּכִתְרִין תַּתָּאִין, וּבְאָן אֲתַר אַשְׁרֵי לוֹן, אֶל אֶרֶץ קֶדֶם. וּמִתַּמָּן יָרִיתוּ בְּנִי קֶדֶם חָכְמָתָא, וְהַיְינוּ דִכְתִיב מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם.

תָּאנָא, יוֹמָא חַד הֲוָה אָתֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן מִקַּפּוֹטְקִיָּא לְלוֹד, וְהֲוָה עִמֵּיהּ רִבִּי אַבָּא וְרִבִּי יְהוּדָה. רִבִּי אַבָּא הֲוָה לָאֵי, וְהֲוָה רָהִיט אֲבַתְרֵיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן דְּהֲוָה רָכִיב. אָמַר רִבִּי אַבָּא, וַדַּאי (הושע יא) אַחֲרֵי ה' יֵלֵכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג.

נָחַת רִבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר לֵיהּ, וַדַּאי כְּתִיב, (דברים ט) וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, וַדַּאי חָכְמְתָא לָא מִתְיַישְׁבָא, אֶלָּא כַּד בַּר נָשׁ יָתִיב וְלָא אָזִיל, אֶלָּא קָאִים בְּקִיּוּמֵיהּ. וְהָא אוֹקִימְנָא מִלֵּי עַל מַה כְּתִיב וָאֵשֵׁב. הַשְׁתָּא בְּנַיְיחָא תַּלְיָיא מִילְתָא. יָתְבוּ.

אָמַר רִבִּי אַבָּא, כְּתִיב וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכָּל חָכְמַת מִצְרַיִם. מַאי הִיא חָכְמַת שְׁלמֹה וּמַאי הִיא חָכְמַת מִצְרַיִם וּמַאי הִיא חָכְמַת כָּל בְּנִי קֶדֶם. אָמַר לֵיהּ, תָּא חֲזֵי, בְּכַמָּה אֲתַר אוּקְמוּהָ בְּהַהוּא שְׁמָא, דְּסִיהֲרָא כַּד אִתְבָּרְכָא מִכֹּלָּא, כְּתִיב וַתֵּרֶב. בְּיוֹמוֹי דִשְׁלֹמֹה, דְּאִתְרְבִיאַת וְאִתְבָּרְכַת וְקָיְימָא בְּאַשְׁלָמוּתָא.

וְתָנִינָן, אֶלֶף טוּרִין מִתְרַבְרְבִין קַמָּהּ, וְכֻלְּהוּ נְשִׁיבָא חַד הֲווּ לְקַמָּהּ. אֶלֶף נַהֲרִין סַגִּיאִין לָהּ, וּבִגְמִיעָא חָדָא גָּמְעָא לוֹן. טוּפְרָהָא מֵאַחֲדָא לְאֶלֶף וְשִׁבְעִין עֵיבַר.
(Ⅰ)

*****

[224a]  
[...] Éléazar dit : Jacob savait que sa couronne est intimement liée avec celles des autres patriarches. Aussi dit-on, dans les lettres gravées, que la lettre Schin est composée de trois barres, deux aux deux extrémités de la lettre, et une au milieu qui fait l’union des deux autres ; cette forme fait allusion aux paroles suivantes (Ex., XXVI, 28) : « Et le travers du milieu s’appliquera aux ais pour unir ceux qui se trouvent à l’autre extrémité. » C’est pourquoi Jacob a dit : « Et je reposerai avec mes parents. »
Rabbi Yehouda ouvrit une de ses conférences de la manière suivante : Il est écrit (Is., XLII, 18) : « Écoutez, sourds ; aveugles, ouvrez les yeux, et voyez. » Les mots : « ... Écoutez, sourds », s’appliquent aux hommes qui ne veulent écouter les paroles de la Loi, qui ne veulent pas prêter l’oreille pour entendre les commandements de leur Maître. Les mots : « ... Aveugles, ouvrez les yeux » s’appliquent aux hommes qui ignorent sur quoi est basée leur existence. Car chaque jour une voix retentit et exhorte les hommes ; mais personne n’y fait attention. Nous savons par une tradition que les jours qui doivent constituer la vie de l’homme sont tous unis au moment de sa naissance. Ils descendent dans ce monde l’un après l’autre et exhortent l’homme à ne pas pécher. Lorsque le jour qui vient d’exhorter l’homme, voit que celui-ci n’en tient pas compte et commet quand même un péché, il a honte, remonte en haut et témoigne des actes de l’homme, mais il reste isolé dehors.
La tradition nous apprend en outre que, si l’homme fait pénitence, le jour pendant lequel l’homme avait commis le crime, et qui fut pour cette raison exclu du ciel, y revient ; mais si l’homme ne fait pas pénitence, ce jour descend en bas, s’associe avec l’esprit qui est devant la porte ; il entre dans la maison où il prend la forme de l’homme lui-même, pour lui faire du mal. Si l’homme continue à faire le bien, le jour descendu dans sa maison, parce qu’il avait été repoussé du ciel, lui fait du bien ; sinon, il lui fait du mal. Dans tous les cas, ce jour manque en haut, de sorte que les jours de l’homme n’y sont plus complets. Malheur à l’homme dont les jours paraissent incomplets devant le Roi sacré et qui ne sont pas suffisants pour former la couronne avec laquelle l’homme paraît devant le Roi sacré !
Remarquez que, quand l’homme quitte le monde et qu’il est digne, les jours qui peuvent approcher du Roi sacré forment l’habit précieux de l’âme, mais rien que les jours pendant lesquels l’homme n’a pas péché. Malheur à l’homme qui trouve au ciel ses jours incomplets, car les habits de son âme aussi seront incomplets. Plus malheureux encore est celui dont les jours manquants sont nombreux, car son âme sera privée d’habits ; malheur à lui et malheur à son âme, car il sera châtié dans l’enfer à cause des jours perdus ; chaque jour perdu entraînera une peine de deux jours dans l’enfer. Un tel homme, en quittant le monde, ne trouve aucun habit pour se couvrir. Mais heureux le sort des justes dont tous les jours sont devant le Roi saint, et qui forment un habit précieux pour revêtir l’homme dans le monde futur.
Un mystère de la tradition explique ainsi les paroles de l’Écriture (Gen., III, 7) : « Et ils savaient qu’ils étaient nus. » Cela vent dire : ils, savaient réellement qu’il leur manquait cet habit précieux qui est formé des jours sans péché ; et ailleurs il est écrit (Ps., CXXXIX, 16) : « Tes yeux m’ont vu lorsque j’étais encore informe ; et tous sont écrits dans ton livre ; les jours sont créés, et il n’en reste pas un seul. » En effet, à Adam il n’est plus resté un seul jour ; et aussi n’avait-il aucun habit pour se couvrir. Lorsqu’il a fait pénitence, le Saint, béni soit-il, le reçut et le revêtit d’autres habits, mais non plus de ceux formés des jours, ainsi qu’il est écrit (Gen., III, 21) : « Le Seigneur Dieu fit à Adam et à sa femme des habits de peaux dont il les revêtit. »
Remarquez que l’Écriture dit d’Abraham (Gen., XXIV, 1) : « Il est venu avec les jours (ba baïamim) », parce qu’il était digne. Aussi, en quittant ce monde, trouva-t-il en haut tous les jours, de sorte qu’aucun des habits précieux qu’ils forment ne lui manquait. De Job, l’Écriture (Job, I, 21) dit : « Je suis sorti nu du sein de ma mère, et je retournerai nu », parce qu’il ne lui restait plus aucun habit pour s’en revêtir. Heureux le sort des justes dont tous les jours sont bien remplis. En quittant ce monde, ils s’unissent ensemble et forment [...]

יְדָהָא אֲחִידָן לְאַרְבַּע וְעֶשְׂרִין (וחמש) אֶלֶף עֵיבַר, לֵית דְּנָפִיק מִנָּהּ לִסְטַר הַאי, וְלֵית דְּנָפִיק מִנָּהּ לִסְטַר אָחֳרָא. כַּמָּה וְכַמָּה אֶלֶף תְּרֵיסִין, מִתְאַחֲדִין בְּשַׂעֲרָהָא.

חַד עוּלֵימָא, דְאוֹרְכֵּיהּ מֵרֵישָׁא דְעַלְמָא לִסְיָיפֵי דְעַלְמָא, נָפִיק בֵּין רַגְלָהָא. בְּשִׁתִּין פּוּלְסֵי דְנוּרָא מִתְלַבֵּשׁ, בְּגַוְונֵי דָא אִתְמַנָא עַל תַּתָּאֵי (מתחות) מֵאַרְבַּע סִטְרָהָא. דָּא אִיהוּ נַעַר, דְּאָחִיד שִׁית מְאָה וּתְלַת עֲשַׂר מַפְתְּחָן עִלָּאִין מִסִּטְרָא דְאִמָּא. וְכֻלְּהוּ מַפְתְּחָן עִלָּאִין, בְּשִׁנְּנָא דְחַרְבָּא דַּחֲגִיר בְּחַרְצֵיהּ תַּלְיָין.

הַהוּא נַעַר, קָרוּן לֵיהּ חֲנוֹךְ בֶּן יֶרֶד, בְּאִינוּן בְּרִיָּיתֵי, דִּכְתִיב, (משלי כ״ב:ו׳) חֲנוֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ. וְאִי תֵימָא מַתְנִיתִין הִיא, וְלָא בְּרָיְּיתָא. בְּמַתְנִיתָּא דִילָן אוֹקִימְנָא מִילֵי, וְהָא אִתְּמָר, וְכֹלָּא מִלְּתָא חָדָא אִסְתַּכָּלוּ (נ''א אשתכללו). תְּחוֹתֵיהּ תִּטְלַל חֵיוַת בְּרָא. דְּתַנְיָא (נ''א דתא חזי), כְּמָה דְיִשְׂרָאֵל קַדִּישָׁא עִלָּאָה, אִקְרֵי בֵּן לְאִמֵּיהּ, דִּכְתִיב, (משלי ד׳:ג׳) כִּי בֵּן הָיִיתִי לְאָבִי רַךְ וְיָחִיד לִפְנֵי אִמִּי, וּכְתִיב, (שמותד) בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל, הָכִי נָמֵי לְתַתָּא, דָּא אִקְרֵי נַעַר לְאִמֵּיהּ. דִּכְתִיב, (הושע י״א:א׳) כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאוֹהֲבֵהוּ, וּבְכַמָּה גְוָונִין אִקְרֵי בֶּן יָרֶד, וְהָא אוֹקִימְנָא.

אֲבָל תָּא חֲזֵי, בֶּן יֶרֶד מַמָּשׁ. דְּתָנִינָן, עֶשֶׂר יְרִידוֹת יָרְדָה שְׁכִינָה לְאַרְעָא, וְכֻלְּהוּ אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא וְאִתְּמָר. וּתְחוֹת הַאי, כַּמָּה חֵיוָתָא קָיְימִין, דְּאִקְרוּן חֵיוַת בְּרָא מַמָּשׁ.

תְּחוֹת אִינוּן חֵיוָותָא, מִתְאַחֲדָן שַׂעֲרָהָא דְסִיהֲרָא, דְּאִקְרוּן כֹּכְבַיָא דְּשַׁרְבִיטָא, דְּשַׁרְבִיט מַמָּשׁ, מָארֵי דְּמָארִין, מָארֵי דְמַתְקְלָא, מָארֵי דְקַשְׁיוּ, מָארֵי דְחוּצְפָּא. וְכֻלְּהוּ אִקְרוּן מָארֵי (נ''א שערי) דְאַרְגְּוָונָא, יְדָהָא וְרַגְלָהָא אֲחִידָן בְּהַאי, כְּאַרְיֵה (קדישא) תַּקִּיפָא דְּאָחִיד עַל טַּרְפֵּיהּ. וְעַל דָּא כְּתִיב, (מיכה ה׳:ז׳) וְטָרַף וְאֵין מַצִּיל.

טוּפְרָהָא, כָּל אִינוּן דְּאַדְכְּרִין חוֹבֵי בְּנֵי נָשָׁא, וְכָתְבִין וְרָשְׁמִין חוֹבַיְיהוּ בִּתְקִיפוּ דְּדִינָא קַשְׁיָא. וְעַל דָּא כְּתִיב, (ירמיהו י״ז:א׳) חַטַּאת יְהוּדָה כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפּוֹרֶן שָׁמִיר. מַהוּ שָׁמִיר. הַהוּא דְּרָשִׁים וְנָקִיב אַבְנָא, וּפָסִיק לָהּ לְכָל סִטְרָא. זוּהֲמָא דְטוֹפְרָהָא, כָּל אִינוּן דְּלָא מִתְדַּבְּקִין בְּגוּפָא דְמַלְכָּא, וְיָנְקִין מִסִּטְרָא דִּמְסָאֲבוּתָא, כַּד שָׁארֵי סִיהֲרָא בִּפְגִימוּ.

וּבְגִין דִּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא יָרְתָא לְסִיהֲרָא בִּשְׁלֵימוּתָא, בָּעֵי לְיָרְתָא לָהּ בִּפְגִימוּתָא, וְעַל דָּא אִשְׁתַּדַּל לְמֵידַע, בְּדַעְתָּא (ברעותא) דְרוּחִין וְשֵׁדִין, לְמֵירַת סִיהֲרָא בְּכָל סִטְרָא.

וּבְיוֹמוֹי דִשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, בְּכֹלָּא אִתְנְהִיר סִיהֲרָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (מלכים א ה׳:י׳) וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה, וַתֵּרֶב דַּיְיקָא. מֵחָכְמַת כָּל בְּנִי קֶדֶם, רָזָא עִלָּאָה הוּא, כְּמָה דִכְתִיב, (בראשית ל״ו:ל״א) וְאֵלֶּה הַמְלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם וְגו'. וְאִלֵּין אִקְרוּן בְּנִי קֶדֶם, דְּכֻלְּהוּ לָא אִתְקָיְימוּ, בַּר מֵהַאי דִּכְלִילָא דְּכַר וְנוּקְבָא דְּאִקְרֵי הֲדַר. דִּכְתִיב, (בראשית ל״ו:ל״ט) וַיִּמְלוֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַר וְגו'.

וְתָאנָא, דְּאַף עַל גַּב דְּאִתְקָיְימַת (נ''א דאתנהירת סיהרא), לָא אִתְנְהִירַת בְּאַשְׁלָמוּתָא. עַד דְּאֲתָא שְׁלֹמֹה, דְּאִתְחֲזֵי לְקִבְלָהָא, כְּמָה דְאוֹקִימְנָא. דִּבְגִין כָּךְ אִמֵּיהּ בַּת שֶׁבַע הֲוַת.

וּמִכָּל חָכְמַת מִצְרַיִם, דָּא חָכְמָה תַּתָּאָה, דְּאִקְרֵי שִׁפְחָה דְּבָתַר רֵיחַיָא, וְכֹלָּא אִתְכְּלִילַת הַאי חָכְמָה דִשְׁלֹמֹה, חָכְמַת בְּנִי קֶדֶם, וְחָכְמַת מִצְרַיִם. אָמַר רִבִּי אַבָּא, בְּרִיךְ רַחֲמָנָא, דְּשָׁאִילְנָא קַמָּךְ מִלָּה דָא, דְּהָא בְּכָל הַנֵּי מִילֵי (מלה דא) זָכִינָא. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, מִלִּין אִלֵּין, הָא אוֹקִימְנָא לוֹן, וְהָא אִתָּמְרוּ.

תָּאנָא, (קהלת א׳:ג׳) מַה יִּתְרוֹן לְאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ, יָכוֹל אַף עֲמָלָה דְאוֹרַיְיתָא, תַּלְמוּד לוֹמַר שֶׁיַּעֲמוֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (כתיב). שָׁאנֵי עֲמָלָה דְאוֹרַיְיתָא, דִּלְעֵילָא מִן שִׁמְשָׁא הוּא. רִבִּי חִיָּיא אָמַר, אַף עֲמָלָה דְאוֹרַיְיתָא, דְּאִיהוּ עָמָל בְּגִינֵיהוֹן דִּבְנֵי נָשָׁא, אוֹ בְּגִין יְקָרָא דִילֵיהּ. הַאי תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כְּתִיב. דְּהָא לָא סָלִיק לְעֵילָא. תַּנְיָא אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, אֲפִילּוּ אִי בַּר נָשׁ קַיָּים אֶלֶף שְׁנִין, הַהוּא יוֹמָא דְאִסְתַּלַּק מֵעַלְמָא, דָּמֵי לֵיהּ כְּאִילּוּ לָא אִתְקְיַּים בַּר יוֹמָא חַד:

וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי, זַכָּאָה חוּלְקֵהוֹן דַּאֲבָהָתָא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד לוֹן רְתִיכָא קַדִּישָׁא לְעֵילָא, וְאִתְרְעֵי בְּהוּ, לְאִתְעַטְּרָא עִמְּהוֹן. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים י׳:ט״ו) רַק בַּאֲבוֹתֶיךָ חָשַׁק ה' וְגו'. אָמַר רִבִּי
(Ⅰ)

*****

[224b]  
[...] les habits précieux dont le juste est revêtu et à l’aide desquels il arrive à jouir des délices du monde futur et à ressusciter au moment de la résurrection ; car tous ceux dont les âmes sont revêtues des habits formés des jours ressusciteront, ainsi qu’il est écrit (Job, XXXVIII, 14) : « Et ils se lèveront debout comme les vêtements. » Malheur aux coupables de ce monde à qui les jours pendant lesquels ils ont commis des péchés manqueront dans le monde futur où ils ne trouveront de quoi se vêtir.
Une tradition nous apprend que tous les justes qui sont revêtus dans le monde futur des habits formés des jours, seront également couronnés du diadème que portent les patriarches et qui émane du fleuve céleste qui coule dans le Jardin de l’Éden, ainsi qu’il est écrit (Is., LVIII, 11) : « Le Seigneur vous tiendra toujours dans le repos, etc. » Mais, pour les coupables qui ne pourront pas se vêtir des habits formés des jours, l’Ecriture (Jér, XVII, 6) dit : « Il sera semblable au tamaris qui est dans le désert, et il ne verra pas le bien lorsqu’il sera arrivé ; mais il demeurera au désert dans la sécheresse. »
Rabbi Isaac dit : Heureux le sort de Jacob dont la confiance en Dieu était grande, ainsi qu’il est écrit : « Et je reposerai avec mes parents. » Il savait qu’il serait ensemble avec les autres patriarches et qu’il serait jugé digne d’être revêtli des habits formés et de ses propres jours et des jours des autres patriarches.
Rabbi Yehouda dit : Il est écrit (Gen., XXVII, 27) : « Et il sentit la bonne odeur de ses habits. » L’Écriture ne dit pas : « ... Des habits d’Esaü », ainsi qu’elle dit précédemment : « Et Rebecca prit les habits d’Esaü », parce que l’Écriture parle réellement des habits de Jacob ; Isaac sentit la bonne odeur des habits que Jacob s’était créés par les jours sans péchés ; et c’est pourquoi il l’a béni. C’est pourquoi Isaac ajouta : « L’odeur qui sort de mon fils est semblable à celle d’un champ que le Seigneur a béni. » Isaac fit allusion au «verger de pommiers sacré (26) ». Puisque, disait-il, tu as été jugé digne de te créer des habits si précieux, que le Seigneur te donne de la rosée du ciel, ce qui veut dire de cette rosée qui émane de la région appelée « ciel ».
Rabbi Yossé dit : Isaac souhaitait à Jacob tous les biens, terrestres aussi bien que célestes, car il parlait de la rosée du ciel et de la graisse de la terre. Pourquoi ? - Parce qu’il a senti la bonne odeur de ses habits. Nous avons appris que mille cinq cents odeurs se répandent chaque jour dans le Jardin de l’Éden, pour parfumer les habits précieux formés des jours de l’homme. Rabbi Yehouda demanda. Combien d’habits y a-t-il en haut formés des jours de l’homme ?
Rabbi Éléazar lui répondit : Les grandes montagnes, c’est-à-dire les hommes éminents, sont en désaccord à ce sujet ; mais, en réalité, il y en a trois. Un habit revêt l’esprit intellectuel (rouah) qui repose dans le paradis terrestre ; un habit précieux revêt l’âme (neschamâ) qui repose dans la région qui forme le centre de toute vie, et sous la pourpre du Roi ; et un habit extérieur dont la forme est à peine perceptible revêt l’esprit vital (nephesch) qui parcourt le monde tous les premiers du mois et tous les sabbats et qui s’unit parfois à l’esprit intellectuel qui réside dans le paradis terrestre situé derrière le rideau précieux. C’est là que l’esprit apprend tout ce qui va arriver dans le monde ; et il descend ici-bas et le fait connaître.
Une tradition nous apprend que l’esprit vital fait la navette entre l’esprit intellectuel et l’âme ; tous les premiers du mois et tous les sabbats cet esprit descend tantôt dans le paradis terrestre, et tantôt il monte dans la région qui forme le centre de toute vie, où il s’unit à la Schekhina ; c’est pourquoi l’Écriture (Is., LVIII, 11) dit : « Le Seigneur te tiendra toujours dans le repos ; et il remplira ton esprit (nephesch) de splendeurs. » L’Écriture se sert du mot « splendeurs », parce que « nephesch » s’unit tantôt à « rouah» et tantôt à « neschamâ ». Heureux le sort des justes. Rabbi Siméon dit : Lorsque je me trouvais parmi les collègues, à Babylone, je les réunissais tous chez moi et leur apprenais les mystères ouvertement, alors qu’eux ils cachèrent l’enseignement avec un sceau de fer, c’est-à-dire : ils gardent secrets les mystères et ne les communiquent à personne. De nombreuses fois je leur ai appris les voies du Jardin du Roi sacré, ainsi que les voies du Roi lui-même ; de nombreuses fois je leur ai appris tous les degrés des justes dans le monde futur ; mais eux, ils ont peur de répéter [...]

אֶלְעָזָר, יַעֲקֹב הֲוָה יָדַע, דְּהָא עִטּוּרָא דִילֵיהּ בַּאֲבָהָתֵיהּ הוּא, דְּהָא עִטּוּרָא דַאֲבָהָן עִמֵּיהּ הוּא, וְהוּא עִמְּהוֹן. וְעַל דָּא בְּאַתְוָון גְּלִיפִין תָּנִינָן, ש תְּלַת קִּשְׁרִין, תְּרֵין קִשְׁרִין, חַד מֵהַאי סִטְרָא, וְחַד מֵהַאי סִטְרָא, וְחַד דְּכָלִיל לוֹן. וְדָא הוּא דְתָנִינָן, (שמות כ״ו:כ״ח-כ״ט) וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכוֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִיחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה, וְהַהוּא קִשְׁרָא דִּבְאֶמְצָעִיתָא, אָחִיד לְהַאי סִטְרָא, וּלְהַאי סִטְרָא. וְעַל הַאי כְּתִיב, וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי וַדַּאי.

וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי וְגו'. רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו מלכים ב י״ח:א׳-ב׳) הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת. הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ, אִלֵּין בְּנֵי נָשָׁא דְּלָא צַיְיתִין לְמִלּוּלֵי אוֹרַיְיתָא, וְלָא פָּקְחִין אוּדְנַיְיהוּ, לְמִשְׁמַע לְפִקּוּדֵי דְמָארֵיהוֹן. וְהַעִוְרִים, דְּלָא מִסְתַּכְּלִין לְמִנְדַע עַל מָה אִינוּן קָיְימִין. דְּהָא בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא כָּרוֹזָא נָפִיק וְקָרֵי, וְלֵית מַאן דְּיַשְׁגַּח.

דְּתַנְיָא, אִינוּן יוֹמִין דְּבַּר נָשׁ כַּד אִתְבְּרֵי, בְּהַהוּא יוֹמָא דְּנָפַק לְעַלְמָא, כֻּלְּהוּ קָיְימִין בְּקִיּוּמַיְיהוּ. וְאָזְלִין וְטָאסִין בְּעַלְמָא, נָחֲתִין וְאַזְהֲרָן לְבַּר נָשׁ, כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא בִּלְחוֹדוֹי. וְכַד הַהוּא יוֹמָא אָתֵי וְאַזְהַר לֵיהּ, וּבַר נָשׁ עָבִיד בְּהַהוּא יוֹמָא חוֹבָא קַמֵּי מָארֵיהּ. הַהוּא יוֹמָא סָלִיק בְּכִסּוּפָא, וְאַסְהִיד סַהֲדוּתָא, וְקָאִים בִּלְחוֹדוֹי לְבַר.

וְתָאנָא, בָּתַר דְּקָאִים בִּלְחוֹדוֹי, יָתִיב, עַד דְּבַר נָשׁ עָבִיד מִנֵּיהּ תְּשׁוּבָה. זָכָה, תָּב הַהוּא יוֹמָא לְאַתְרֵיהּ. לָא זָכָה, הַהוּא יוֹמָא נָחִית, וְאִשְׁתַּתַּף בְּהַהוּא רוּחָא דִּלְבַר, וְתָב לְבֵיתֵיהּ. וְאִתְתַּקַּן בְּדִיוּקְנֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ מַמָּשׁ, בְּגִין לְאַבְאָשָׁא לֵיהּ, וְדַיָּיר עִמֵּיהּ בְּבֵיתָא. וְאִית דְּדִיּוּרָא לְטַב אִי הוּא זָכֵי. וְאִי לָאו, דִּיּוּרֵיהּ עִמֵּיהּ לְבִישׁ.

בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, אִתְפַּקְדָּן אִינוּן יוֹמִין וְחֲסֵרִים, וְלָא עָאלִין בְּמִנְיָינָא דְּאִינוּן דְּאִשְׁתָּאֲרוּ. וַוי לְהַהוּא בַּר נָשׁ, דְּגָרַע יוֹמוֹי קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, וְלָא שָׁבִיק לְעֵילָא יוֹמִין, לְאִתְעַטְּרָא בְּהוּ בְּהַהוּא עַלְמָא, וּלְאִתְקָרְבָא בַּהֲדַיְיהוּ קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא.

תָּא חֲזֵי, כַּד קְרִיבוּ אִינוּן יוֹמִין קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא. אִי הוּא זַכָּאָה, הַאי בַּר נָשׁ דְּנָפִיק מֵעַלְמָא, סָלִיק וְעָאל בְּאִינוּן יוֹמִין. וְאִינוּן לְבוּשֵׁי יְקָר, דְּמִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ נִשְׁמָתֵיהּ. וְאִינוּן יוֹמִין הֲווּ, דְּזָכָה בְּהוּ, וְלָא חָב בְּהוּ.

וַוי לְהַהוּא דְגָרַע יוֹמוֹי לְעֵילָא. דְּכַד בָּעָאן לְאַלְבָּשָׁא לֵיהּ בְּיוֹמוֹי, אִינוּן יוֹמִין דְפָגִים אִיהוּ בְּחוֹבוֹי, חָסְרִין מֵהַהוּא לְבוּשָׁא, וְאִתְלַבַּשׁ בְּמָנָא חֲסֵרָא. כָּל שְׁכֵּן אִי סַגִּיאִין אִינוּן, וְלָא לֶהוֵי לֵיהּ לְבַּר נָשׁ בַּמֶּה דְּאִתְלַבַּשׁ בְּהַהוּא עַלְמָא. כְּדֵין וַוי לֵיהּ, וַוי לְנַפְשֵׁיהּ, דְּדָיְינִין לֵיהּ בַּגֵּיהִנָּם עַל אִינוּן יוֹמִין. יוֹמִין עַל יוֹמִין, יוֹמִין עַל חַד תְּרִין. דְּכַד נָפִיק מֵהַאי עַלְמָא, לָא אַשְׁכַּח יוֹמִין דְּאִתְלַבַּשׁ בְּהוּ, וְלָא הֲוֵי לֵיהּ לְבוּשָׁא בַּמֶה דְּאִתְכַּסֵּי. זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָא, דְּיוֹמֵיהוֹן כֻּלְּהוֹן טְמִירִין אִינוּן לְגַבֵּיהּ דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, וְאִתְעֲבִיד מִנַּיְיהוּ לְבוּשֵׁי יְקָר, לְאִתְלַבְּשָׁא בְּהוּ בְּעַלְמָא דְאָתֵי.

תָּנִינָן בְּרָזָא דְּמַתְנִיתִין, מַאי דִכְתִיב, (בראשית ג) וַיֵּדְעוּ כִּי עֵרוּמִּים הֵם, יְדִיעָה יָדְעֵי מַמָּשׁ. דְּהַהוּא לְבוּשָׁא דִּיקָר, דְּאִתְעֲבִיד מֵאִינוּן יוֹמִין, גָּרַע מִנַּיְיהוּ, וְלָא אִשְׁתָּאַר יוֹמָא מֵאִינוּן יוֹמִין לְאִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהלים קלט) גָּלְמִי רָאוּ עֵינְיךָ וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ. יָמִים יוּצָרוּ. יָמִים יוּצָרוּ וַדַּאי, וְלֹא אֶחָד בָּהֶם, דְּהָא לָא אִשְׁתָּאַר חַד מִנַּיְיהוּ לְאִתְלַבְּשָׁא בְּהוּ. עַד דְּאִשְׁתַּדַּל אָדָם, וְעָבַד תְּשׁוּבָה, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קַבִּיל לֵיהּ, וְעָבִיד לֵיהּ מָאנָא (מאני) לְבוּשָׁא אָחֳרָנִין, וְלָא מִן יוֹמוֹי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ג) וַיַּעַשׂ ה' אֱלהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם.

תָּא חֲזֵי, בְּאַבְרָהָם דְּזָכָה, מַה כְּתִיב, (בראשית כד) בָּא בַּיָּמִים, מִשּׁוּם דְּזָכָה. כַּד אִסְתַּלַּק מֵהַאי עַלְמָא, בְּאִינוּן יוֹמִין מַמָּשׁ דִּילֵיהּ, עָאל וְאִתְלַבַּשׁ בְּהוּ, וְלָא גָרַע מֵהַהוּא לְבוּשׁ יְקָר כְּלוּם, דִּכְתִיב בָּא בַּיָּמִים. בְּאִיּוֹב מַה כְּתִיב, (איוב א) וַיֹּאמֶר עָרוֹם יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרוֹם אָשׁוּב שָׁמָּה. דְּהָא לָא אִשְׁתָּאַר לְבוּשָׁא לְאִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ.

תָּנָא, זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָא, דְּיוֹמֵיהוֹן זַכָּאִין, וְאִשְׁתָּאֲרוּ לְעַלְמָא דְאָתֵי (זכאין), וְכַד נָפְקִין, מִתְחַבְּרָן כֻּלְּהוּ, וְאִתְעֲבִידוּ
(Ⅰ)

*****

[225a]  
[...] ces paroles ; ils ressemblent à des bègues qui n’articulent les mots qu’avec peine, tant ils ont peur de divulguer les mystères que je leur ai appris. Mais je les excuse, car ils sont privés et de l’air saint et de l’Esprit Saint ; ils respirent un air impur et ont l’esprit qui émane de l’ « autre côté» ; il y a plus : l’arc-en-ciel apparaît durant leur vie ; or, du moment qu’ils ne sont pas dignes de voir le visage d’Élie, à plus forte raison sont-ils indignes de voir le visage de Dieu. Mais moi je les protège tant que je vis en ce bas monde ; c’est moi qui sers de signe que le monde ne sera pas détruit.
Car, tant que je vivrai, il n’y aura pas de douleurs sur la terre, ni de rigueur dans le monde d’en haut. Mais après ma mort, il n’y aura plus de générations semblables à la mienne. Le monde ne trouvera plus de protecteur ; on trouvera des insolents en haut aussi bien qu’en bas ; les insolents d’en haut seront ceux qui ont commis des péchés durant leur séjour ici-bas. Les hommes pousseront des cris et ils ne trouveront personne qui les écoute ; ils tourneront la tête dans toutes les directions ; mais ils ne trouveront pas de remèdes à leurs maux. Je ne leur trouve qu’un seul remède, applicable à l’endroit où il y a des gens. qui s’appliquent à l’étude de la Loi, et parmi lesquels il se trouve un Pentateuque. Quand on fait sortir ce Pentateuque processionnellement, les mondes d’en haut et d’en bas sont mis en mouvement, et à plus forte raison si le nom sacré est écrit dans ce Pentateuque de la manière convenable que j’ai enseignée (27).
Malheur à la génération, quand la procession du Pentateuque ne réveille ni le monde d’en haut, ni celui d’en bas. Lorsque le monde est accablé de maux, lorsque la pluie ne tombe pas, on doit promener le Pentateuque en procession et aller prier sur les tombeaux des morts. Les morts se réveillent alors ; l’esprit vital (nephesch) court prévenir l’esprit intellectuel (rouah) que le Pentateuque est promené enprocession, parce que les hommes sont dans la détresse ; l’esprit intellectuel prévient l’âme (neschamâ), et celle-ci prévient le Saint, béni soit-il, qui s’apitoie sur le sort des hommes ; et tout cela parce que le Pentateuque est exilé de sa place et que les vivants vont prier à la dernière demeure des morts. Malheur à la génération qui a besoin d’avoir recours à la procession du Pentateuque d’un endroit à l’autre, ne fût-ce que d’une maison de prière à une autre ; car cet acte prouve qu’il n’y a pas un homme qui puisse remédier aux maux du monde. Les hommes ne savent pas que c’est au dernier exil de la schekhina, avant qu’elle remonte au ciel, que s’appliquent les paroles de l’Écriture (Jér., IX, 1) : « Qui me fera trouver dans le désert une cabane de voyageur, afin que j’abandonne ce peuple, etc. » Mais à l’époque de grande affliction, la Schekhina se tourne quand même vers Israël, lorsque celui-ci promène processionnellement le Pentateuque, car alors tous les êtres d’en haut et en bas sont mis en mouvement. Rabbi Siméon dit : Si les insensés Babyloniens connaissaient les mystères de la Sagesse sur laquelle le monde est basé, ils connaîtraient le mérite de Rab Hammenouna le Vieillard qui habite parmi eux, rien qu’en regardant sa figure ; mais ils ne connaissent point ce mérite, de même qu’ils ne comprennent pas les mystères suprêmes de la Sagesse suprême renfermés dans les paroles du roi Salomon. Ils se consacrent à l’étude de la science profane, mais aucun d’eux ne pénètre à fond la science sacrée. Pourtant ils sont très habiles dans la science de l’astronomie qui leur sert à établir les années bissextiles et les mois de trente et de vingt-neuf jours, bien que cela ne les regarde pas (28).
Une tradition nous apprend que l’esprit vital (nephesch) reste attaché au corps dans la tombe pendant les douze premiers mois qui suivent la mort. Le châtiment du corps a lieu pendant qu’il est uni avec cet esprit, excepté l’esprit vital des justes, ainsi que nous l’avons déjà dit. Pendant le séjour de cet esprit dans la tombe, il ressent la douleur du corps ; il connaît également les souffrances des survivants, mais il ne peut leur venir en aide. Après douze mois, l’esprit vital est revêtu d’une enveloppe et il parcourt le monde au vol ; tout ce qu’il apprend de l’esprit intellectuel (rouah) concernant les malheurs qui attendent les hommes, il s’empresse de le faire connaître à ceux-ci afin qu’ils prient Dieu qu’il détourne le mal. S’il y a un juste dans le monde, c’est lui qui entend la proclamation qui se fait tous les jours au ciel, et la communique aux hommes pour qu’ils fassent pénitence. S’il n’y a pas de juste [...]

לְבוּשֵׁי יְקָר, לְאִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ. וּבְהַהוּא לְבוּשָׁא, זָכָאן לְאִתְעַנָּגָא מֵעִנּוּגָא דְעַלְמָא דְאָתֵי, וּבְהַהוּא לְבוּשָׁא, זְמִינִין לַאֲחָיָיא וּלְמֵיקַם. וְכָל אִינוּן דְּאִית לְהוּ לְבוּשָׁא יְקוּמוּן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב ל״ח:י״ד) וַיִּתְיַצְּבוּ כְּמוֹ לְבוּשׁ. וַוי לְאִינוּן חַיָּיבֵי עַלְמָא, דְּיוֹמֵיהוֹן בְּחוֹבֵיהוֹן (עלמין) חַסְרִין, וְלָא אִשְׁתָּאַר מִנַּיְיהוּ, בַּמֶּה דְאִתְכַּסְיָין, כַּד יִפְקוּן מֵעַלְמָא.

תָּאנָא, כָּל אִינוּן זַכָּאִין, דְּזָכוּ לְאִתְלַבְּשָׁא בִּלְבוּשׁ יְקָר בְּיוֹמֵיהוֹן, מִתְעַטְּרָן בְּהַהוּא עַלְמָא (ס''א גולמא), מֵעִטּוּרֵי דְּמִתְעַטְּרֵי בְּהוּ אֲבָהָן, מֵהַהוּא נַחַל דְּנָגִיד וְנָפִיק לְגִנְתָא דְעֵדֶן. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיה מח) וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְגו'. וְאִינוּן חַיָּיבֵי עַלְמָא, דְּלָא זָכוּ לְאִתְלַבְּשָׁא בִּלְבוּשָׁא דְּיוֹמֵיהוֹן, עֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (ירמיהו י״ז:ו׳) וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר.

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּיַעֲקֹב, דְּרָחֲצָנוּ יַתִּיר הֲוָה לֵיהּ, דִּכְתִיב וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי. דְּאֶזְכֵּי בְּהוּ וְלָא בְּאָחֳרָא. דְּאֶזְכֵּי בְּהוּ, לְאִתְלַבְּשָׁא בְּיוֹמִין דִּילֵיהּ, וּבְיוֹמִין דִּלְהוֹן.

רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, כְּתִיב, (בראשית כ״ז:כ״ז) וַיָרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרַכֵהוּ. בְּגָדָיו. בִּגְדֵי עֵשָׂו מִבָּעֵי לֵיהּ. דְּהָא לָאו דִּידֵיהּ הֲווּ, אֶלָּא דְעֵשָׂו הֲווּ הַנְהוּ בְּגָדִים. דִּכְתִיב, (בראשית כ״ז:ט״ו) וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדוֹל הַחֲמוּדוֹת, בִּגְדֵי עֵשָׂו כְּתִיב (הכא), וְהָכָא רֵיחַ בְּגָדָיו, דְּיַעֲקֹב מַשְׁמַע.

אֶלָּא, הָכִי אוֹקִימְנָא, וַיָּרַח, כְּלוֹמַר, אִסְתָּכַּל לְהָלְאָה, וְאָרַח רֵיחָא דִלְבוּשׁוֹי דְּהַהוּא עַלְמָא, כְּדֵין בָּרְכֵיהּ. וְעַל דָּא כְּתִיב, רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה, דָּא הוּא חֲקַל דְּתַפּוּחִין קַדִּישִׁין. אָמַר, הוֹאִיל וְזָכִיתָ בְּאִינוּן לְבוּשֵׁי יְקָר, וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם. מַאי מַשְׁמַע, בְּגִין דִּבְהַהוּא חֲקַל דְּתַפּוּחִין קַדִּישִׁין, נָטִיל (ס''א נטיף) טַלָּא כָּל יוֹמָא, מֵהַהוּא אֲתַר דְּאִקְרֵי שָׁמַיִם, דִּכְתִיב מִטַּל הַשָּׁמַיִם.

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּכֹלָּא בָּרְכֵיהּ, מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנִּי הָאָרֶץ. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּוַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו. בְּגָדָיו מַמָּשׁ, כְּמָה דְאוֹקִימְנָא. תָּנָא, אֶלֶף וַחֲמֲשׁ מְאָה רֵיחִין, סָלְקִין בְּכָל יוֹמָא מִגַּן עֵדֶן, דְּמִתְבַּסְּמֵי בְּהוּ אִינוּן לְבוּשִׁין דִּיקָר דְּהַהוּא עַלְמָא, דְּמִתְעַטְּרָן מִן יוֹמוֹי דְּבַר נָשׁ.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כַּמָּה לְבוּשִׁין אִינוּן. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, טוּרֵי (ויקרא ע''א ע''ב) דְעָלְמָא, עַל דָּא פְּלִיגוּ. אֲבָל תְּלָתָא אִינוּן. חַד דְּמִתְלַבְּשֵׁי בְּהַהוּא לְבוּשָׁא, רוּחָא דִּבְגִנְתָא דְעֵדֶן דְּאַרְעָא. וְחַד יְקָרָא מִכֹּלָּא, דְּמִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ נִשְׁמָתָא בְּגוֹ צְרוֹרָא דְחַיֵּי, בֵּין פּוּרְפִּירָא דְמַלְכָּא. וְחַד לְבוּשָׁא דִּלְבַר, דְּקָאִים וְלָא קָאִים, אִתְחֲזֵי וְלָא אִתְחֲזֵי. בְּהַאי מִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ נַפְשָׁא, וְאָזְלָא וְשָׁטָא בְּעַלְמָא.

וּבְכָל רֵישׁ יַרְחֵי (שתא) וְשַׁבַּתָּא, אָזְלַת וְאִתְקַשְּׁרַת בְּרוּחָא דִּבְגִנְתָא דְּעֵדֶן דְּאַרְעָא, דְקָיְימָא בֵּין פַּרְגּוֹדָא יַקִּירָא, וּמִנֵּיהּ אוֹלִיף וְיָדַע מַה דְּיָדַע, וְשָׁט וְאוֹדַע לֵיהּ בְּעַלְמָא.

תָּנָא, בִּתְרֵין קִשּׁוּרִין אִתְקַשַּׁר נַפְשָׁא, בְּכָל רֵישׁ יַרְחָא וְשַׁבַּתָּא, בְּקִשּׁוּרָא דְרוּחָא, דִּי בֵּין רֵיחֵי בּוּסְמִין דִּבְגִנְתָא דְעֵדֶן דְּאַרְעָא, וּמִתַּמָּן אָזִיל וְשָׁאט, וְאִתְקַשַּׁר עִם רוּחָא בְּנִשְׁמָתָא דִּצְרִירָא בִּצְרוֹרָא דְחַיֵּי, וּמִתְרַוְיָא וּמִתְזָנַת מֵאִינוּן זִיוִין יְקָרִין, דְּהַאי סִטְרָא, וּדְהַאי סִטְרָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד, תָּמִיד דַּיְיקָא.

וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ. מַהוּ בְּצַחְצָחוֹת. אֶלָּא צַחוּתָא חַד, כַּד אִתְקַשַּׁר בְּרוּחָא דִּבְגִנְתָא דִלְתַתָּא, צַחוּתָא דִלְגַו מִן צַחוּתָא, כַּד מִתְקַשְּׁרָן בְּנִשְׁמָתָא דִלְעֵילָא, בִּצְרוֹרָא דְחַיֵּי, וְהַיְינוּ בְּצַח חַד, צַחוֹת תְּרֵין, דְּאִינוּן לְעֵילָא לְעֵילָא, בְּיַקִּירוּ דְנִשְׁמָתָא וַדַּאי, כְּלוֹמַר צַחְצָחוֹת, מַאן יָרִית דָּא, נַפְשֶׁךָ. נַפְשֶׁךָ מַמָּשׁ. זַכָּאָה חוּלְקֵהוֹן דְּצַדִּיקַיָיא.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כַּד אֲנָא בֵּין אִינוּן חַבְרַיָיא דְּבָבֶל, מִתְכַּנְשֵׁי גַּבָּאי, וְאוֹלְפֵי מִלֵּי בְּאִתְגַּלְּיָיא, וְאִינוּן עַיְילֵי לוֹן בְּגוּשְׁפַּנְקָא דְפַרְזְלָא תַּקִּיפָא, סְתִימָא מִכָּל סִטְרִין. כַּמָּה זִמְנִין אוֹלִיפְנָא לוֹן אָרְחוֹי דְגִנְתָא דְמַלְכָּא, אוֹרְחוֹי דְמַלְכָּא. (נ''א כמה זמנין אמינא לון ארחוי דאורייתא דמלכא קדישא ואורחין עלאין).

כַּמָּה זִמְנִין אוֹלִיפְנָא לוֹן כָּל אִנּוּן דַּרְגִּין דְּצַדִּיקַיָא דִּבְהַהוּא עַלְמָא, וְכֻלְּהוּ מִסְתָּפֵי לְמֵימַר
(Ⅰ)

*****

[225b]  
[...] pour faire connaître ici-bas les proclamations d’en haut ; c’est la procession du Pentateuque qui met en mouvement les êtres d’en haut, ainsi que ceux d’ici-bas. Mais il faut qu’au moment de la procession tous les hommes fassent pénitence, sans quoi cette procession met au contraire en mouvement les chefs de la Rigueur. Même les esprits qui résident dans le Paradis sont mis en mouvement lorsque le Pentateuque est porté en procession.
Une tradition nous apprend que par les mots : « Et je reposerai avec mes parents », Jacob voulait dire qu’il reposera avec les autres patriarches sur un même trône et sur un même degré supérieur, avec son corps, avec son esprit vital, avec son esprit intellectuel et avec son âme.
Rabbi Yehouda dit : Voyez combien les hommes ont le cœur endurci ! Ils ne savent ni n’étudient les choses de ce monde, et ils ne font pas attention à toutes les grâces que le Saint, béni soit-il, leur accorde à chaque instant. Trois fois par jour un esprit descend dans la « caverne double » où sont enterrés les patriarches ; il souffle sur les tombeaux des patriarches, et les os se reconstituent et se lèvent debout. L’esprit fait ensuite tomber sur eux la rosée d’en haut qui se trouve au-dessus de la tête du Roi ; dans cette région reposent les âmes des patriarches. Cette rosée fait revivre les os ; et les patriarches s’éveillent ici -bas.
Une tradition nous apprend en outre que la rosée d’en haut passe par plusieurs degrés ; elle tombe d’abord dans le Jardin de l’Éden d’ici-bas et, après y avoir été parfumée, l’esprit dont il est parlé, accompagné de deux autres, la fait passer par la porte de la caverne. Alors les patriarches s’éveillent ainsi que leurs épouses et prient Dieu pour leurs descendants. Quand le monde est en détresse, on peut en conclure que les patriarches dorment et que la rosée d’en haut ne tombe pas sur eux pour les réveiller. Aussi doit-on porter le Pentateuque en procession, pour que la souffrance des hommes soit communiquée par l’esprit vital à l’esprit intellectuel, par celui-ci à l’âme et par celle-ci au Saint, béni soit-il, qui fera alors descendre la rosée sacrée d’en haut sur les patriarches endormis ; et quand ceux-ci s’uniront dans leur prière, le Saint, béni soit-il, aura pitié du monde ; car Une tradition nous apprend que le Saint, béni soit-il, ne s’apitoie sur le monde qu’après avoir prévenu les patriarches des malheurs qui attendent leur descendance.
Rabbi Yossé dit : C’est exact ; et c’est ce que j’ai lu également dans un livre du roi Salomon, cet homme supérieur qu’on nomme le « Conseiller de toute sagesse ». Rab Hammenouna nous a également révélé qu’il lui paraissait que Rachel avait eu un meilleur sort que les autres épouses des Patriarches, puisqu’elle était enterrée à une bifurcation des chemins, de sorte que tous les hommes pouvaient accéder à son tombeau en cas de besoin. Le sens ésotérique de ces paroles est que l’arche de l’Alliance, le voile sacré et les Cheroubim demeuraient sur le domaine accordé à Benjamin, né sur la route, et que la Schekhina planait au-dessus du tout.
Il est écrit (Gen., XLVII, 31) : « Israël se prosterna devant le chevet de son lit. » Que signifie « le chevet de son lit » ? - C’est la Schekhina. Rabbi Siméon dit : Loin de nous la pensée d’admettre que Jacob se soit prosterné devant le chevet de son lit. Mais remarquez que le lit désigne la Schekhina, ainsi qu’il est écrit (Cant., III, 7) : « Voici le lit de Salomon, etc. » Qui est le « chevet du lit » ? C’est celui qui constitue la base du monde et la tête du lit sacré. « Le chevet » désigne Israël qui se tient au chevet du lit sacré. Ainsi Israël s’était prosterné devant lui-même. Bien que Jacob ne fût encore malade à cette époque, puisque ce n’est que plus tard que l’Écriture (Gen., XLVIII, 1) dit : « Après cela on vint dire un jour à Joseph que son père était malade », il se prosterna quand même devant le « chevet de son lit » ; car il prévoyait que le moment approchait de monter au degré sacré supérieur du trône de Dieu ; aussi se prosternait-il devant l’arbre puissant dont il portait le nom. L’Écriture dit : « Et il lui dit : Jurele- moi, et Joseph jura ; et Israël se prosterna devant le chevet de son lit. »
Rabbi Hiyâ ouvrit une de ses conférences de la manière suivante : Il est écrit (Ecclés., VII, 23) : « J’ai tenté tout pour acquérir la sagesse. J’ai dit en moi-même : Je deviendrai sage ; et la sagesse est loin de moi. » Une tradition (29) nous apprend que Salomon a eu pour partage de connaître la lune dans toutes ses phases et de voir toutes les bénédictions qu’elle attire dans le monde lorsqu’elle est pleine. Et pourtant lorsqu’il a voulu pénétrer les règles de la Loi, il a dû avouer que la sagesse est loin de lui.
Rabbi Yehouda dit : Jacob s’est servi du terme : « Et je reposerai, avec mes parents et vous me transporterez hors d’Égypte, et me mettrez dans le sépulcre de mes ancêtres. » Cependant, Une tradition nous apprend que c’est à celui qui meurt hors de Palestine [...]

מִלִּין אִלֵּין, אֶלָּא לָעָאן (מעלעלין) בְּגִמְגוּמָא. בְּגִינִי כָּךְ פְּסִילוּסִין אִקְרוּן, כְּהַהוּא פְּסִילוּתָא דִמְגַמְגֵם בְּפוּמֵיהּ.

אֲבָל לִזְכוּתָא דָּאִינְנָא לְהוּ, הוֹאִיל וּמִסְתָּפֵי. דְּהָא אֲוִירָא קַדִּישָׁא וְרוּחָא קַדִּישָׁא אִתְעֲדֵי מִנַּיְיהוּ, וְיָנְקֵי מֵאֲוִירָא וְרוּחָא דִרְשׁוּתָא אָחֳרָא. וְלָא עוֹד אֶלָּא דְקֶשֶׁת אִתְחֲזֵי עֲלַיְיהוּ, וְלָאו אִינוּן כְּדַאי לְמֶחמֵי סֵבֶר אַנְפּוֹי (ס''א דאליהו), כָּל שֶׁכֵּן סֵבֶר אַנְפִּין אָחֳרָנִין.

אֲבָל דָּא מְהַנְיָא לְהוּ, דְּאֲנָא שְׁכִיחַ בְּעַלְמָא וְאֲנָא סִימָנָא (נ''א סמכא) בְּעַלְמָא, דְּהָא בְּחַיַּי לָא יָתִיב עַלְמָא בְּצַעֲרָא, וְלָא אִתְדָּן בְּדִינָא דִלְעֵילָא, בַּתְרָאי לָא יָקוּם דָּרָא כְּדָרָא דָא. וְזַמִּין עַלְמָא דְּלָא יִשְׁתַּכַּח מַאן דְּיָגִין עֲלַיְיהוּ, וְכָל אַנְפִּין חֲצִיפִין יִשְׁתַּכְּחוּן בֵּין לְעֵילָא בֵּין לְתַתָּא. לְעֵילָא, בְּחוֹבַיְיהוּ דִלְתַתָּא, וַחֲצִיפוּתָא דִלְהוֹן.

וּזְמִינִין בְּנִי עַלְמָא דְּצָוְוחִין, וְלֵית מַאן דְּיַשְׁגַּח עֲלַיְיהוּ. יְהַדְּרוּן רֵישָׁא לְכָל סִטְרֵי עַלְמָא, וְלָא יְתוּבוּן בְּאַסְוָותָא. אֲבָל חַד אָסוּתָא אַשְׁכַּחְנָא לְהוּ בְּעַלְמָא וְלָא יַתִּיר, בְּהַהוּא אֲתַר דְּיִשְׁתַּכְּחוּן אִינוּן דְּלָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא, וְאִשְׁתַּכַּח בֵּינַיְיהוּ (ויקרא ע''א ע''א) סֵפֶר תּוֹרָה דְּלָא מִשְׁתַּקַּר בֵּיהּ. כַּד מַפְקֵי הַאי, בְּגִינֵיהּ מִתְעָרֵי עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. וְכָל שֶׁכֵּן אִי אַכְתִּיב בֵּיהּ שְׁמָא קַדִּישָׁא כְּדְקָא חָזֵי, וְהָא אוֹלִיפְנָא מִלָּה.

וַוי לְדָרָא דְּאִתְגַּלְּיָיא בֵּינַיְיהוּ סֵפֶר תּוֹרָה, וְלָא מִתְעָרֵי עֲלֵיהּ לְעֵילָא וְתַתָּא. מַאן אִתְעַר עֲלֵיהּ בְּשַׁעְתָּא דְעַלְמָא בְּצַעֲרָא טְפֵי, וְאִצְטְרִיךְ עַלְמָא לְמִטְרָא, וְאִצְטְרִיךְ לְאַגְלָאָה סֵפֶר תּוֹרָה יַתִּיר בְּדוֹחֲקָא דְעַלְמָא.

דְּכַד עַלְמָא בְּצַעֲרָא, וּבָעָאן בְּנֵי נָשָׁא רַחֲמִין עֲלֵי קִבְרֵי, כֻּלְּהוּ מֵתִין מִתְעָרִין עֲלֵיהּ, דְּהָא נַפְשָׁא אַקְדִימַת וּמוֹדָעָא לְרוּחָא, דְּהָא סֵפֶר תּוֹרָה אִשְׁתַּכַּח בְּגָלוּתָא, דְּאִיגְלֵי בְּדוֹחֲקָא דְעַלְמָא, וְחַיָּיא אָתָאן וּבָעָאן רַחֲמֵי.

כְּדֵין רוּחָא מוֹדְעָא לִנְשָׁמָה, וּנְשָׁמָה לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּכְדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעַר, וְחָס עַל עַלְמָא, וְדָא עַל גָּלוּתָא דְסֵפֶר תּוֹרָה מֵאַתְרִיהּ, וְחַיָּיא אָתִין לְמִבְעֵי רַחֲמֲי עַל קִבְרֵי מֵתַיָי. וַוי לְדָרָא אִי אִצְטְרִיךְ סֵפֶר תּוֹרָה לְאַגְלָאָה לֵיהּ מֵאֲתַר לְאֲתַר, אֲפִילּוּ מִבֵּי כְּנִישְׁתָּא לְבֵי כְּנִישְׁתָּא, דְּהָא לָא אִשְׁתַּכַּח בֵּינַיְיהוּ עַל מַה יִשְׁגְּחוּן עֲלַיְיהוּ.

וְדָא לָא יָדְעִין כֻּלְּהוּ בְּנֵי נָשָׁא, דְּהָא שְׁכִינְתָּא כַּד אִתְגַּלְּיָיא גָּלוּתָא בַּתְרָאָה. עַד לָא תִסְתַּלַּק לְעֵילָא, מַה כְּתִיב, (ירמיהו ט׳:א׳) מִי יִתְּנִנִי בַּמִּדְבָּר מְלוֹן אוֹרְחִים. לְבָתַר בְּזִמְנָא דְּדָחֲקָא אִשְׁתַּכַּח טְפֵי בְּעַלְמָא, תַּמָּן אִשְׁתַּכְּחַת, וּבְגָלוּתָא דְסֵפֶר תּוֹרָה, תַּמָּן הִיא, וְכֹלָּא מִתְעָרִין עֲלֵיהּ, עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי.

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, אִי הַנֵּי בַּבְלָאֵי טִפְּשָׁאֵי, יִנְדְּעוּן מִלִּין דְּרָזֵי דְּחָכְמְתָא, עַל מַה קָּאִים עַלְמָא, וְסָמְכוֹי עַל מַה קָּא מִתְרַגְּשָׁן. כַּד יִשְׁתַּכַּח בְּדוֹחֲקָא, יִנְדְּעוּן שְׁבָחָא דְּרַב (המנונא) יֵיבָא סָבָא. כַּד אִשְׁתַּכַּח בֵּינַיְיהוּ, וְלָא הֲווּ יָדְעֵי שִׁבְחֵיהּ. וְהָא אַשְׁכַּחְנָא מִלּוֹי מִתְקַשְּׁרָן בְּמִלּוֹי דִּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, בְּרָזָא עִלָּאָה דְחָכְמְתָא, וְאִינוּן לָא הֲווּ יָדְעֵי שְׁבָחֵיהּ.

וְהַשְׁתָּא אָזְלִין בָּתַר מִלֵּי דְחָכְמְתָא, וְלֵית מַאן דְּקָאִים עֲלָהּ, וְלֵית מַאן דְּקָרֵי. וְעִם כָּל דָא, אִית בֵּינַיְיהוּ פִּקְחִין בְּעִבּוּרָא דְּשַׁתָּא וּבִקְבִיעוּתָא דְיַרְחֵי, אַף עַל גַּב דְּלָא אִתְיְיהִיב לְהוּ, וְלָא אִתְמָסַר בִּידַיְיהוּ.

תָּנִינָן, תְּרֵיסַר יַרְחֵי, הַאי נֶפֶשׁ אִיהִי מִתְקַשְּׁרָא בְּגוּפָא בְּקִבְרָא, וְאִתְדָּנוּ בְּדִינָא כְּחֲדָא, בַּר הַהִיא נֶפֶשׁ דְּצַדִּיקַיָיא, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ, וּזְמִינָא בְּקִבְרָא, וְיָדַע בְּצַעֲרָא דִילֵיהּ, וּבְצַעֲרָא דְחַיֵּי יָדַע (ס''א לא ידע), וְלָא אִשְׁתַּדְּלַת עֲלַיְיהוּ.

וּלְבָתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי, אִתְלַבַּשׁ בִּלְבוּשָׁא חַד, וְאָזִיל וְשָׁאט בְּעַלְמָא, וְיָדַע מִן רוּחָא מַה דְּיָדַע, וְאִשְׁתְּדָּל צַעֲרָא לְעַלְמָא, וּלְמִבָּעֵי רַחֲמֵי. וּלְמִנְדַע (להו) צַעֲרָא דְחַיֵּי.

וּמַאן אִתְעַר לְכָל הַאי, בְּזִמְנָא דְאִית זַכָּאָה, דְּאוֹדַע לְהוּ כְּדְקָא יְאוּת, וְהַהוּא זַכָּאָה אִשְׁתְּמוֹדַע בֵּינַיְיהוּ. דְּתַנְיָא, זַכָּאָה כַּד אִשְׁתָּאַר בְּעַלְמָא, בֵּין חַיָּיא, וּבֵין מֵיתַיָא אִשְׁתְּמוֹדַע, דְּהָא כָּל יוֹמָא מַכְרְזֵי עֲלֵיהּ בֵּינַיְיהוּ, וְכַד צַעֲרָא טָפֵי בְּעַלְמָא, וְהוּא לָא יָכִיל לַאֲגָנָא עַל דָּרָא, הוּא אוֹדַע לְהוּ צַעֲרָא דְעַלְמָא.

וְכַד לָא אִשְׁתַּכַּח זַכָּאָה
(Ⅰ)

*****

[226a]  
[...] et qui se fait enterrer en terre sainte que font allusion les paroles de l’Écriture (Jér., II, 7) : « Et vous êtes venus souiller ma terre, et vous avez fait de mon héritage un lieu d’abomination. » Comment Jacob, mort en Égypte, pouvait-il donc demander d’être enterré, en terre sainte ? Mais Rabbi Yehouda expliqua que le cas de Jacob était une exception, attendu que la Schekhina était constamment attachée à Jacob, ainsi qu’il est écrit (Gen;? XLVI, 4) : « J’irai en Égypte avec toi », ce qui veut dire : je serai avec ta descendance pendant la captivité. Les mots : « ... Et je t’en ramènerai lorsque tu en reviendras » signifient j’attirerai à moi ton âme et je permettrai que ton corps soit enterré près de tes ancêtres. Dieu ajouta : « ... Et Joseph te fermera les yeux de ses mains. » Car, par la pensée et la volonté de Jacob, Joseph était l’aîné. Pourquoi Dieu annonça-t-il à Jacob que Joseph lui fermerait les yeux ? C’était pour l’honneur de Jacob que Dieu lui annonça la bonne nouvelle que Joseph l’assisterait à sa dernière heure.
Rabbi Hizqiya dit : J’ai appris une chose que je n’ose révéler ; elle prouve que la sagesse se manifeste en tout. Rabbi Abba s’approcha de lui et le frappa sur l’épaule, en disant : Prends courage et dis tout ce que tu sais, car durant la vie de Rabbi Siméon tous les mystères peuvent être révélés.
Rabbi Hizqiya reprit : J’ai appris dans le discours que Rabbi Yessa le Vieillard tenait sur les lois du monde que, quand l’homme a le bonheur d’avoir un fils, celui-ci doit lui poser de la terre sur les yeux lorsque le corps est descendu dans le tombeau ; et c’est là son honneur ; cela indique que le monde est fermé pour lui et que c’est le fils qui hérite. Car l’œil de l’homme est l’image du monde. Le blanc de l’œil est l’image du grand océan qui entoure le monde ; le cercle intérieur est l’image de la terre ; le troisième cercle du milieu est l’image de Jérusalem, qui est le centre du monde ; enfin, la quatrième couleur est appelée pupille, centre immédiat de la vision où toutes les images se reflètent ; cette partie, la plus précieuse de l’œil, est l’image de Sion, qui est également le centre de toutes choses, où tout se reflète et où réside la Schekhina. En fermant les yeux à son père, le fils indique que son père abandonne le monde dont l’œil est l’image, et que lui en prend possession à titre d’héritage.
Rabbi Abba lui dit. Tes paroles sont exactes ; mais l’usage de fermer les yeux aux morts cache une pensée plus profonde, que les hommes ignorent. Au moment de la mort, l’homme voit des choses qu’il ne lui a pas été permis de voir durant sa vie, ainsi qu’il est écrit (Ex., XXXIII, 20) : « Car l’homme ne peut me voir et rester après en vie. » Il résulte donc de ce verset qu’à l’heure de la mort l’homme voit Dieu. Tant que l’œil reste ensuite ouvert, il voit tout. Et comme, après la mort de l’homme, le démon s’approche du corps, il ne faut pas que l’œil qui vient de contempler Dieu voie le démon. C’est pourquoi il faut fermer les yeux aux morts ; et si l’on a le bonheur d’avoir un fils, c’est à celui-ci que ce devoir incombe. En outre, si l’œil ouvert du mort voit le démon, il porte la malédiction sur tous les hommes qu’il voit ensuite ; c’est pourquoi on met de la terre sur les yeux ; d’abord, pour préserver de la malédiction les parents et amis réunis autour du mort, et ensuite pour l’honneur de ce dernier même.
Remarquez que, pendant les sept jours qui suivent la mort, l’âme fait la navette entre la maison du mort et la tombe et porte le deuil du mort. Trois fois par jour le corps est uni à l’âme pour subir la peine en commun ; mais personne ne le sait, ni n’y fait réflexion. Après ce délai, le corps est relégué, et l’âme est jetée [...]

דְּמַכְרְזֵי עֲלֵיהּ בֵּינַיְיהוּ, וְלָא אִשְׁתַּכַּח (ד''א ל''ג בינייהו) מַאן דְּאִתְעַר לְהוּ בְּצַעֲרָא דְעַלְמָא, אֶלָּא סֵפֶר תּוֹרָה. כְּדֵין עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי מִתְעָרִין עֲלֵיהּ, וּצְרִיכִין כֹּלָּא דְּיִשְׁתַּכְּחוּן בְּהַהִיא זִמְנָא בִּתְשׁוּבָה. וְאִי לָא מִשְׁתַּכְּחֵי, הָא מָארֵי דְּדִינָא אִתְעָרוּן עֲלַיְיהוּ, וְאֲפִילּוּ רוּחַ דְּגִנְתָא דְעֵדֶן, מִתְעָרִין עֲלַיְיהוּ, בְּגִינֵיהּ דְּסֵפֶר תּוֹרָה, כִּדְאִתְּמָר.

תָּאנָא, וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי, בְּגוּפָא, בְּנַפְשָׁא, בְּרוּחָא, בְּנִשְׁמָתָא, בִּרְתִיכָא חָדָא, בְּדַרְגָא עִלָּאָה. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כַּמָּה אֲטִימִין מִכֹּלָּא בְּנֵי עַלְמָא, דְּלָא יָדְעֵי, וְלָא מַשְׁגִּיחֵי, וְלָא שָׁמְעֵי, וְלָא מִסְתַּכְּלֵי בְּמִלֵּי דְעַלְמָא. וְהֵיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִשְׁתַּכַּח עֲלַיְיהוּ בְּרַחֲמִין, בְּכָל זְמַן וְעִידָן, וְלֵית מַאן דְּיַשְׁגַּח.

תְּלַת זִמְנִין בְּיוֹמָא, עָאל רוּחָא חָדָא בִּמְעַרְתָּא דְכָפֶלְתָּא, וְנָשִׁיב בְּקִבְרֵי אֲבָהָתָא, וְאִתְסְיָין כָּל גַּרְמִין, וְקָיְימֵי בְּקִיּוּמָא, וְהַהוּא רוּחָא נָגִיד טַלָּא מִלְּעֵילָא, מֵרֵישָׁא דְמַלְכָּא, אֲתַר דְּמִשְׁתַּכְּחֵי אֲבָהָן עִלָּאֵי. וְכַד מָטֵי (ס''א מתער) הַהוּא טַלָּא מִנַּיְיהוּ, מִתְעָרִין אֲבָהָן דִּלְתַתָּא.

וְתָאנָא, נָחִית הַהוּא טַלָּא בְּדַרְגִּין יְדִיעָן, דַּרְגָּא בָּתַר דַּרְגָּא, וּמָטֵי לְגַן עֵדֶן דִּלְתַתָּא. וּמֵהַהוּא טַלָּא, אִתְסְחֵי בְּבוּסְמִין דְּגִנְתָא דְעֵדֶן. וְאִתְעַר רוּחָא חָדָא, דְּכָלִיל בִּתְרֵין אָחֳרָנִין וְסָלִיק וְשָׁאט בֵּינֵי בּוּסְמִין, וְעָיִיל בְּפִתְחָא דִמְעַרְתָּא, כְּדֵין מִתְעָרִין אֲבָהָן, אִינוּן וְזִיווּגָן, וּבְעָאן רַחֲמֵי עַל בְּנוֹי.

וְכַד אִשְׁתַּכַּח עַלְמָא בְּצַעֲרָא, בְּגִין דְּאִינוּן דְּמִיכִין עַל חוֹבֵי עַלְמָא, וְהַהוּא טַלָּא לָא אִתְנְגִיד וְלָא אִשְׁתַּכַּח, עַד דְּאִתְעַר סֵפֶר תּוֹרָה, כְּדְקָא חָזֵי בְּעַלְמָא. וְנַפְשָׁא אוֹדְעָא לְרוּחָא, וְרוּחָא לְנִשְׁמָתָא, וְנִשְׁמָתָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כְּדֵין יָתִיב מַלְכָּא בְּכֻּרְסְיָיא דְרַחֲמֵי, וְנָגִיד מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, נְגִידוּ דְטַלָּא דְבָדוֹלְחָא. וּמָטֵי לְרִישָׁא דְמַלְכָּא, וּמִתְבָּרְכִין אֲבָהָן. וְנָגִיד הַהוּא טַלָּא, לְאִינוּן דְּמִיכִין, וּכְדֵין מִתְחַבְּרָן (נ''א מתברכן) כֻּלְּהוּ, וְחָיִיס קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל עַלְמָא.

וְתָאנָא, לָא חָיִיס קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל עַלְמָא, עַד דְּאוֹדַע לַאֲבָהָן וּבְגִינַיְיהוּ עַלְמָא אִתְבָּרְכָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, וַדַּאי הָכִי הוּא, וְהָא אַשְׁכַּחְנָא מִלֵּי בְּסִפְרָא דִשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, הַהוּא עִלָּאָה, דְּקָרָא לֵיהּ עֵיטָא דְחָכְמְתָא דְכֹלָּא.

וְרַב הַמְנוּנָא, הָכִי גַּלֵּי וְאָמַר, דְּהָא אַחְזִיּוּ לֵיהּ, דְּיַתִּיר עָבְדַת רָחֵל, דְּקָיְימָא בְּפָרָשַׁת אוֹרְחִין, בְּכָל זִמְנָא דְאִצְטְרִיךְ עַלְמָא, מִכֻּלְּהוּ. וְרָזָא דְמִלָּה, אָרוֹן וְכַפּוֹרֶת וּכְרוּבִים בְּחוּלְקָא דְבִנְיָמִן, דְּאִתְיְלִיד בְּאוֹרְחָא, וּשְׁכִינְתָּא עַל כֹּלָּא:

וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה, מַאן רֹאשׁ הַמִּטָּה. דָּא שְׁכִינְתָּא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, חַס וְשָׁלוֹם. אֶלָּא לְדִידֵיהּ כָּרַע וְסָגִיד. (אלא) תָּא חֲזֵי, מִטָּה, דָּא שְׁכִינְתָּא. דִּכְתִיב, (שיר השירים ג) הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה. רֹאשׁ הַמִּטָּה מַאן הוּא. דָּא יְסוֹדָא דְעַלְמָא, דְּהוּא רִישָׁא דְעַרְסָא קַדִּישָׁא. עַל רֹאשׁ, דָּא יִשְׂרָאֵל, דְּקָאִים עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה. בְּגִינֵי כָּךְ, יִשְׂרָאֵל לְדִידֵיהּ קָא סָגִיד.

וְאִי תֵימָא, הָא בְּהַהוּא זִמְנָא לָא הֲוָה מָרַע, דְּהָא לְבָתַר כְּתִיב, וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חוֹלֶה. וּבְשַׁעְתָּא דְּסָגִיד, לָא הֲוָה חוֹלֶה, וְעַל דְּיָדַע דְּהָא בְהַהוּא זִמְנָא, סָלִיק בְּדַרְגָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא כֻּרְסְיָיא שְׁלֵימָתָא, בְּגִינֵי כָּךְ סָגִיד לְהַהוּא רְתִיכָא, כֻּרְסְיָיא עִלָּאָה, שְׁלִימוּ דְאִילָנָא רַבְרְבָא וְתַקִּיף, דְּאִקְרֵי עַל שְׁמֵיהּ. וְעַל דָּא, וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה, עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה וַדַּאי, דְּהָא אִסְתַּלַּק לְאַתְרֵיהּ וְאִתְעַטַּר בְּעִטְרוֹי דְמַלְכָּא קַדִּישָׁא:

וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה, רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (קהלת ז) כָּל זֶה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי. הָא תָּנִינָן, שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, יָרִית סִיהֲרָא מִכָּל סִטְרוֹי, וּבְיוֹמוֹי קָיְימָא בִּשְׁלֵמוּתָא, הַהִיא סִיהֲרָא דְּאִתְבָּרְכָא מִכֹּלָּא, וְכַד בָּעָא לְמֵיקַם עַל נִימוּסֵי אוֹרַיְיתָא. אָמַר, אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְגו'.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, יַעֲקֹב אָמַר, וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבוּרָתָם, תַּמָּן תָּנִינָן, מַאן דְּנָפַק נִשְׁמָתֵיהּ בִּרְשׁוּתָא אָחֳרָא,
(Ⅰ)

*****

[226b]  
[...] dans l’enfer. Elle en sort de temps à autre, parcourt le monde au vol et visite la tombe jusqu’à ce qu’elle reçoive son habit. Après douze mois, tous deux obtiennent le repos ; le corps dort sous la terre, et l’âme est recueillie et revêtue de cette enveloppe lumineuse qui entoure les esprits. C’est revêtue de cette enveloppe que l’âme jouit dans le paradis de toutes les délices. Cependant le corps et l’âme s’unissent encore à des époques déterminées. Malheur aux hommes qui ne savent ni ne comprennent la raison de leur existence et qui négligent les commandements de la Loi. Il y a des commandements de la Loi qui constituent l’habit précieux d’en haut, c’est-à-dire l’enveloppe de la neschamâ, d’autres qui constituent l’habit précieux d’en-bas, c’est-à-dire du rouah, et d’autres encore qui constituent les habits précieux de ce monde. L’homme a besoin de tous ces habits qui sont formés des jours eux-mêmes, ainsi que nous l’avons déjà dit (30). Rabbi Yehouda le Vieillard était un jour découragé. On lui montra en rouge sa propre image répandant une vive lumière dans les quatre directions du monde. Il demandait : Que signifie cette image ? On lui répondait : C’est ton habit dont on te revêtira lorsque tu viendras habiter ici. A partir de ce jour, il a recouvré sa sérénité.
Rabbi Yehouda dit : Les esprits des justes revêtus de leurs habits sont assis tous les jours dans le Jardin de l’Éden, rangés sur plusieurs lignes et chantant la gloire suprême du Saint, béni soit-il, ainsi qu’il est écrit (Ps., CXL, 14) : « Mais les justes loueront ton nom, et ceux qui ont le cœur droit seront assis en ta présence. » Nous avons appris ce qui suit :
Rabbi Yehouda dit : Voici comment le sens de la Mischna suivante a été expliqué dans le mystère de la tradition : « A quatre époques de l’année le monde est jugé par Dieu : à Pâques, pour la récolte ; à la Pentecôte, pour les produits de l’arbre ; à la fête du Nouvel An, tous les êtres de la terre passent devant Dieu comme les troupeaux devant le berger ; aux Tabernacles, la question des pluies est résolue ! Les paroles : « ... A Pâques, pour la récolte » signifient qu’à cette époque le trône des patriarches et du roi David triomphe sur le mauvais côté. C’est pour cette raison qu’on doit manger durant la fête de Pâques le pain azyme et faire disparaître tout levain qui est l’image des chefs des peuples païens appelés « autres dieux », « dieu étranger ». A Pâques, Israël entre dans le domaine du Saint, béni soit-il, et se sépare du levain. Le sens de la tradition est donc celui-ci : A Pâques, le monde est jugé, pour la récolte, ce qui veut dire le monde est jugé par le Hé du nom sacré (31). La tradition nous apprend en outre : « ... A la Pentecôte pour les produits de l’arbre. » On ne dit pas « le produit des arbres », mais « de l’arbre », parce qu’il est question du grand et puissant Arbre d’en haut. Les paroles de la tradition font allusion à cet arbre dont l’Écriture (Osée, XIV, 9) dit : « Je suis comme un arbre puissant, et c’est moi qui vous ferai porter votre fruit. » La tradition ajoute : « A la fête du Nouvel An, tous les êtres de la terre passent devant Dieu comme des troupeaux devant le berger. » Une tradition nous apprend que le terme « commencement de l’année » signifie le commencement de l’année du Roi.
Et que veut dire « commencement de l’année du Roi » ? C’est le chef de cette région du ciel qui est appelée « année» ; et le chef de cette région, c’est Isaac. Enfin, la tradition ajoute : « ... Aux Tabernacles, la question des pluies est résolue. » Pendant cette fête, la droite du Roi domine ; et c’est pourquoi on fait les libations d’eau pendant cette fête. Ainsi, dans ces quatre époques de l’année on retrouve tout le mystère des jugements. [...]

וְגוּפָא דִילֵיהּ אִתְקַבַּר בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, עֲלֵיהּ כְּתִיב, (ירמיהו ב׳:ז׳) וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה, וְיַעֲקֹב אָמַר וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבוּרָתָם, וְנִשְׁמָתֵיהּ נָפְקָא בִּרְשׁוּתָא אָחֳרָא.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, שָׁאנֵי יַעֲקֹב, דִּשְׁכִינְתָּא הֲוַת אֲחִידַת בֵּיהּ, וְאִתְדַּבְּקַת בֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית מ״ו:ד׳) אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, לְדָיְירָא עִמָּךְ בְּגָלוּתָא. וְאָנֹכִי אֲעַלְךָ גַּם עָלה, לְאִזְדַּוְּוגָא בִּי נִשְׁמָתָךְ, וּלְאִתְקְבָרָא גּוּפָךְ בְּקִבְרֵי אֲבָהָתָךְ. מַאי קָא מַיְירֵי, (אף על גב דקא) (נ''א דהא לא) נָפְקַת נִשְׁמָתֵיהּ בִּרְשׁוּתָא אָחֳרָא. (נ''א ועל דא ואנכי אעלך גם עלה כתיב).

וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ, יוֹסֵף וַדַּאי, דְּהָא הוּא בּוּכְרָא דְהִרְהוּרָא דְלִבָּא, בּוּכְרָא דְּטִפָּה קַדְמָאָה הֲוַת, כִּדְאִתְּמָר. וּבְגִין דְּיָדַע קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא טְמִירָא דָא, אִתְבַּשַּׂר לֵיהּ בְּיוֹסֵף, דְּהָא כָּל רְחִימוּתָא בֵּיהּ תַּלְיָא.

יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ. מַאי קָא מַיְירֵי. אָמַר רִבִּי יֵיסָא, בְּגִין יְקָרָא דְיַעֲקֹב, וּלְאִתְבַּשְּׂרָא דְּהָא יוֹסֵף קַיָּים, וְיִשְׁתַּכַּח עֲלֵיהּ בְּמִיתָתֵיהּ. רִבִּי חִזְקִיָּה אָמַר, מִלָּה אוֹלִיפְנָא, וְדָחִילְנָא לְגַלָּאָה, וּבְעוֹבָדֵי עַלְמָא חָכְמְתָא אִשְׁתַּכַּח. אֲתָא רִבִּי אַבָּא, (ד''א ל''ג ונשקיה) בָּטַשׁ בֵּיהּ. אָמַר, אֵימָא מִילָךְ, וְזַיֵּין זַיְינָךְ. בְּיוֹמוֹי דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן מִלִּין אִתְגַּלְּיָין.

אָמַר, אוֹלִיפְנָא מִפִּרְקִין דְּרַב יֵיסָא סָבָא, בְּנִמּוּסֵי עַלְמָא. בַּר נָשׁ דְּזָכֵי לְבַר בְּהַאי עַלְמָא, לִיבָּעֵי לֵיהּ לְנַגְדָּא עַפְרָא עַל עֵינוֹי כַּד אִתְקַבַּר, וְדָא הוּא יְקָרָא דִילֵיהּ, לְאַחֲזָאָה דְעַלְמָא אַסְתִּים מִנֵּיהּ, וְהוּא יָרִית לֵיהּ לְעַלְמָא תְּחוֹתוֹי.

בְּגִין דְּעֵינוֹי דְבַר נָשׁ, חֵיזוּ דְעַלְמָא בֵּיהּ אִתְחֲזֵי, וְכָל גְּוָונִין הָכִי אִינוּן דְּאַסְחָרוּ. חִוָּורָא דְבֵיהּ, הוּא יַמָּא רַבָּא אוֹקְיָנוֹס, דְּאַסְחַר כָּל עַלְמָא בְּכָל סִטְרֵי. גּווָֹנָא אָחֳרָא הוּא יַבֶּשְׁתָּא (דאקיפו), דְּאֲפִיקוּ מַיָא, וְיַבֶּשְׁתָּא קָאִים בֵּין מַיָא, הָכִי הוּא גּווָֹנָא בֵּין מַיָא.

גּווָֹנָא אָחֳרָא תְּלִיתָאָה, הִיא בִּמְצִיעוּתָא דְבֵיהּ, דָּא יְרוּשָׁלַ ם, דְּהִיא אֶמְצָעוּתָא דְעַלְמָא. גּווָֹנָא רְבִיעָאָה, הִיא חֵיזוּ דְּכָל עֵינָא, וְאִקְרֵי בַּת עַיִן, דִּבְהַהוּא בַּת עַיִן, אִתְחֲזֵי פַּרְצוּפָא. וְחֵיזוּ יְקָרָא מִכֹּלָּא, דָּא צִיּוֹן, דְּאִיהִי נְקוּדָה אֶמְצָעוּתָא מִכֹּלָּא, דְּחֵיזוּ דְּכָל עַלְמָא תַּמָּן אִתְחֲזֵי. וְתַמָּן שַׁרְיָא שְׁכִינְתָּא, דְּהִיא שַׁפִּירוּ דְּכֹלָּא, וְחֵיזוּ דְּכֹלָּא, וְעֵינָא דָא הוּא יְרוּתַת עַלְמָא. וּבְגִינֵי כָּךְ, הַאי שָׁבִיק לֵיהּ, וְהַאי נָטִיל לֵיהּ, וְיָרִית לֵיהּ.

אָמַר לֵיהּ, שַׁפִּיר קָאֲמַרְתְּ, אֲבָל מִלָּה סְתִימָא אִיהוּ יַתִּיר, וּבְנֵי עַלְמָא לָא יָדְעִין, וְלָא מִסְתַּכְּלָן, דְּהָא בְּשַׁעְתָּא דְּבַר נָשׁ נָפִיק מֵעַלְמָא. נַפְשָׁא דִילֵיהּ טְמִירָא עִמֵּיהּ, וְעַד לָא נָפְקַת, עֵינוֹי דְבַּר נָשׁ חָמוּ מַה דְּחָמוּ, כְּמָה דְאוֹקִימְנָא דִּכְתִיב, (שמות ל״ג:כ׳) כִּי לא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. בְּחַיֵּיהוֹן לָא חָמָאן, אֲבָל בְּמִיתַתְהוֹן חָמָאן.

וְעֵינוֹי פְּקִיחָן מֵהַהוּא חֵיזוּ דְּחָמָא, וְאִינוּן דְּקָיְימִין עֲלֵיהּ, בָּעָא לְשַׁוְאָה יָדָא עַל עֵינוֹי, וּלְאַסְתָּמָא עֵינוֹי, בְּגִין הַהוּא דְּאוֹלִיפְנָא בְּרָזָא דְנִמּוּסֵי עַלְמָא. דִּבְשַׁעְתָּא דְאִשְׁתָּאֲרוּ עֵינוֹי פְּקִיחָן, מֵהַהוּא חֵיזוּ יַקִּירָא דְחָמָא. אִי זָכֵי לְבַר, בְּרָא קָדִים לְשַׁוְאָה יָדֵיהּ עַל עֵינוֹי וּלְאַסְתָּמָא לוֹן, כְּמָה דִכְתִיב וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ. בְּגִין דְּהָא חֵיזוּ אָחֳרָא דְּלָא קַדִּישָׁא אִזְדַּמְּנַת לְקֳבְלֵיהּ, וְעֵינָא דְחָמָא הַשְׁתָּא חֵיזוּ קַדִּישָׁא עִלָּאָה, לָא יִסְתַּכַּל בְּחֵיזוּ אָחֳרָא.

וְעוֹד, דְּהַהוּא נֶפֶשׁ סְמִיכַת לְקֳבְלֵיהּ בְּבֵיתָא, וְאִי אִשְׁתָּאַר עֵינָא פְּקִיחָא, וְהַהוּא חֵיזוּ אָחֳרָא יִשְׁרֵי עַל עֵינוֹי, בְּכָל מַה דְּאִסְתַּכַּל אִתְלַטְיָא, וְלָאו יְקָרָא דְעֵינָא הוּא, וְכָל שֶׁכֵּן מִקְרִיבוֹי, וְכָל שֶׁכֵּן מִן מִיתָא, דְּלָאו יְקָרָא דִילֵיהּ לְאִסְתַּכָּלָא בַּמֶּה דְלָא אִצְטְרִיךְ, וּלְאַשְׁרַיָא עַל עֵינוֹי מִלָּה אָחֳרָא. לְבָתַר אִתְכַּסְיָא בְּעַפְרָא, וְהָא אִתְעָרוּ חַבְרַיָא עַל דִּינָא דְקִבְרָא מַהוּ. וִיקָרָא הוּא, דְּיַסְתִּים עֵינָא מִן כֹּלָּא, עַל יְדָא דִבְרֵיהּ דְּשָׁבַק בְּעַלְמָא.

תָּא חֲזֵי, כָּל שִׁבְעָה יוֹמִין, נַפְשָׁא אָזְלָא מִבֵּיתָא לְקִבְרָא, וּמִקִּבְרָא לְבֵיתָא, וְאִתְאַבָּלַת עֲלֵיהּ, וּתְלַת זִמְנִין בְּיוֹמָא, אִתְדָּנוּ כְּחֲדָא נַפְשָׁא וְגוּפָא, וְלֵית מַאן דְּיָדַע בְּעַלְמָא, וְיַשְׁגַּח לְאַתְעָרָא לִבָּא.

לְבָתַר, גּוּפָא אִתְטְרִיד, וְנַפְשָׁא אָזְלָא וְאִסְּתַחְיָא
(Ⅰ)

*****

[227a]  
[...] Rabbi Yossé dit : En examinant bien les quatre époques dont parle la tradition on verra qu’elles correspondent à Abraham, Isaac, Jacob et le roi David. Si pendant ces quatre époques les hommes sont jugés pour des questions spéciales, il n’en est pas moins vrai que les livres de compte d’en haut sont ouverts tous les jours et que les œuvres des hommes y sont inscrites. Mais personne n’y fait réflexion ni ne prête l’oreille à la voix de la Loi qui crie tous les jours à l’homme (Prov., IX, 4) : « Quiconque est simple, qu’il vienne à moi ; c’est ainsi qu’elle parle aux insensés. » Mais personne n’entend sa voix.
Une tradition nous apprend que, lorsque l’homme se lève le matin, deux témoins se trouvent en face de lui, pour témoigner de ses actes de la journée ; mais l’homme ne les voit pas. L’âme de l’homme témoigne également de ses actes ; si l’homme écoute sa voix, c’est bien, sinon ses actes sont inscrits dans le livre des comptes.
Rabbi Hiyâ dit : Heureux le sort des justes qui ne craignent le jugement ni en ce monde, ni dans le monde futur, ainsi qu’il est écrit (Prov., XXVIII, 1) : « Mais le juste est hardi comme un lion, et ne craint rien. » Et ailleurs (Ps., XXXVII, 39) : « Les justes recevront la terre en héritage. »
Rabbi Hizqiya ouvrit une de ses conférences de la manière suivante : Il est écrit (Gen., XV, 12) : « Lorsque le soleil se couchait, Abram fut surpris par un profond sommeil, et il tomba dans un horrible effroi, se trouvant comme enveloppé de ténèbres. » Ce verset a été déjà expliqué ; mais il s’applique également au jour redoutable où l’homme quitte ce monde. Car Une tradition nous apprend que le jour où l’homme quitte ce monde, la Rigueur règne avec sévérité, et le soleil retire sa lumière de la lune, ainsi qu’il est écrit (Ecclés., XII, 2) : « ... Avant que le soleil s’obscurcît. » Le « soleil » désigne l’âme sainte qui se retire de l’homme déjà trente jours avant la mort, et c’est pourquoi l’homme perd son image pendant les trente jours qui précèdent sa mort. D’où vient que l’homme perd son image ? - Parce que l’âme sainte se sépare du corps. Que l’on ne croie pas que ce n’est que lorsque l’homme est mort que l’âme s’en sépare ; elle s’en sépare pendant qu’il est encore en vie ; l’âme ne prête plus sa lumière à l’esprit intellectuel (rouah), et celui-ci ne prête plus sa lumière à l’esprit vital (nephesch) ; de là vient que l’homme perd son visage, parce qu’il n’est plus éclairé par l’âme. A partir de ce jour, sa mort est proclamée partout et même par les oiseaux de dessous le ciel. Pourquoi ? - Parce que l’âme s’en retire, et du moment que le « rouah » n’éclaire plus le « nephesch », celui-ci faiblit, et le corps perd l’appétit ainsi que les autres désirs.
Rabbi Yehouda dit : Toutes les fois que l’homme tombe malade, l’âme se sépare de lui et le « rouah » cesse d’éclairer le « nephesch » jusqu’à ce qu’il ait été jugé. Si l’homme se trouve digne, l’âme retourne à sa place, et prête de nouveau sa lumière au corps ; sinon, l’âme reste séparée du corps pendant les trente jours qui précèdent la mort, et l’homme perd l’image.
Une tradition nous apprend qu’au jugement de l’homme en haut, l’âme est citée devant le tribunal où elle témoigne des pensées de l’homme ; quant à ses actes, elle n’en témoigne pas, puisque ceux-ci sont déjà inscrits sur le livre de comptes.
Au moment où le malade est jugé au ciel, les souffrances du corps augmentent et le malade se porte plus mal qu’auparavant. Si le jugement lui est favorable, les douleurs du corps diminuent il commence à transpirer, et l’âme revient pour éclairer de nouveau le corps. Aucun malade ne guérit sans avoir été au préalable jugé en haut. Mais, objectera- t-on : On voit pourtant beaucoup de coupables qui guérissent également ! C’est que le Saint, béni soit-il, juge parfois favorablement même l’homme indigne, soit parce qu’il prévoit qu’il deviendra digne plus tard, soit parce que cet homme est prédestiné à engendrer un fils digne. Car le Saint, béni soit-il, tient compte de toutes les circonstances propres à être favorables à l’homme, ainsi qu’il est écrit (Éz., XXXIII, 11) : « Je jure par moi-même, dit le Seigneur Dieu, que je ne veux point la mort de l’impie, mais que je veux que l’impie se convertisse, qu’il quitte sa mauvaise voie et qu’il vive. » De là vient que même les coupables sont jugés favorablement par le. Saint, béni soit-il. Mais, quand le terme de la vie est arrivé, la maladie terrasse le corps, ainsi qu’il est écrit (Deut., XXVIII, 59) : « ... Des maladies malignes et fidèles. » Car les maladies sont fidèles ; et lorsque le terme de la vie [...]

בַּגֵּיהִנָּם, וְנָפְקָא וְשָׁטָא בְּעַלְמָא, וּמְבַקְרָא לְקִבְרֵיהּ, עַד דְּמִתְלַבְּשָׁא בְּמָּה דְּאִתְלַבְּשָׁא.

לְבָתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי, נָיְיחִין כֹּלָּא. גּוּפָא שָׁבִיק (שכיך) בְּעַפְרָא. נַפְשָׁא אִתְצְרֵיר וְאִתְנְהִיר בְּרוּחָא, בְּמָאנָא דְּאִתְלָבַּשׁ. רוּחָא אִתְעַנַּג בְּגִנְתָא דְעֵדֶן. נִשְׁמָתָא סָלְקָא לִצְרוֹרָא דְעִנּוּגָא דְּכָל עִנּוּגִין. וְכֹלָּא אִתְקַשַּׁר דָּא בְּדָא לְזִמְנִין יְדִיעָן.

תָּא חֲזֵי, וַוי לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא, דְּלָא מִסְתַּכְּלִין וְלָא יָדְעִין וְלָא אִשְׁתְּמוֹדְעָן, עַל מַה קָיְימֵי, וְיִתְנְשֵׁי מִנַּיְיהוּ לְמֶעְבַּד פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא. דְּאִית פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא דְּעָבְדֵי לְבוּשׁ יְקָר לְעֵילָא. וְאִית פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא דְּעָבְדֵי לְבוּשׁ יְקָר לְתַתָּא. וְאִית פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא דְּעָבְדֵי לְבוּשֵׁי יְקָר לְהַאי עַלְמָא. וְכֹלָּא אִצְטְרִיכָן לֵיהּ לְבַּר נָשׁ, וּמִן יוֹמוֹי מַמָּשׁ, כֻּלְּהוּ מִתְתַּקְנָן, כְּמָה דְאוֹקִימְנָא.

רִבִּי יְהוּדָה סָבָא, אִתְרַגִּישׁ בְּדַעְתֵּיהּ יוֹמָא חַד, וְאַחֲזוּ לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ, חַד דִּיוּקְנָא מִנְּהוֹרָא דִּילֵיהּ, תַּקִּיף, דְּאִזְדְּהַר לְאַרְבַּע סִטְרִין, אָמַר לֵיהּ, מַאי הַאי. אָמַר לֵיהּ, לְבוּשָׁא דִילָךְ הוּא, לְדִיּוּרָא דְהָכָא, וּמֵהַהוּא יוֹמָא הֲוָה חָדֵי.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא, רוּחִין דְּצַדִּיקַיָיא יָתְבִין בִּלְבוּשֵׁיהוֹן, שׁוּרִין שׁוּרִין בְּגִנְתָא דְעֵדֶן, וּמְשַׁבְּחָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּיקָרָא עִלָּאָה. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ק״מ:י״ד) אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אֶת פָּנֶיךָ. אָמַר רִבִּי אַבָּא, בְּקַדְמִיתָא מַה כְּתִיב וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל וְגו', כְּמָה דְאוֹקִימְנָא, מַאן מִטָּה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. רֹאשׁ הַמִּטָּה, דָּא צַדִּיק. עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה, דָּא מַלְכָּא קַדִּישָׁא, דִּשְׁלָמָא כֹּלָּה דִילֵיהּ, כְּמָה דִכְתִיב (שיר השירים ג׳:ז׳) הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה. דְּיַעֲקֹב לְדִידֵיהּ קָא סָגִיד, לְהַהוּא דְקָאִים עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה, יִשְׂרָאֵל שְׁמֵיהּ, בְּגִינִי כָּךְ, וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה.

לְבָתַר, כֵּיוָן דְּיָדַע יַעֲקֹב, דְּהָא בְּדַרְגָּא עִלָּאָה אִשְׁתְּלִים, וְדַרְגָּא דִילֵיהּ הוּא לְעֵילָא עִם אֲבָהָתָא, וְהוּא בִּלְחוֹדוֹי תִּקּוּנָא שְׁלֵימָתָא, אַחְסִין לִבֵּיהּ, וְחָדֵי וְאִתְתַּקַּף בִּרְעוּתָא עִלָּאָה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בֵּיהּ. מַה כְּתִיב בֵּיהּ, וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה, עַל הַמִּטָּה מַמָּשׁ, דְּהָא בְּדַרְגָּא עִלָּאָה יַתִּיר אִשְׁתָּלַּם, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ.

תָּאנָא, אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, בְּמַתְנִיתָּא דִילָן אוֹקִימְנָא, הָא דְּתָנִינָן בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים בַּשָּׁנָה הָעוֹלָם נִדּוֹן, בַּפֶּסַח עַל הַתְּבוּאָה, בַּעֲצֶרֶת עַל פֵּירוֹת הָאִילָן, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִים לְפָנָיו כִּבְנֵי מְרוֹן, וּבַחַג נִדּוֹנִין עַל הַמַּיִם, הָא אוֹקִימְנָא מִלֵּי. וְרָזָא דְמַתְנִיתָּא אוֹקִימְנָא, בְּפֶסַח עַל הַתְּבוּאָה וְכוּ', לָקֳבֵיל רְתִיכָא עִלָּאָה, רָזָא דְּאֲבָהָן, וְדָוִד מַלְכָּא.

בְּפֶסַח עַל הַתְּבוּאָה, דְּהָכִי הוּא מַמָּשׁ, וְהָא אוֹקִימְנָא מִלָּה דָא, עַל מָה אַתְיָיא מַצָּה בְּפֶסַח, וְהָא דִינָא הוּא, דִּינָא דְמַלְכוּתָא דִינָא, וְדָא שֵׁירוּתָא דְּשָׁרִיאוּ יִשְׂרָאֵל לְמֵיעַל בְּחוּלָקָא קַדִּישָׁא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְבַעֲרָא מִנַּיְיהוּ חָמֵץ, דְּאִיהוּ טַעֲוָון אָחֳרָנִין דִּי מְמַנָּן עַל עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת דְּאִקְרוּן אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֱלהֵי נִכָר. וְאִקְרוּן חָמֵץ, יֵצֶר הָרָע, וּלְמֵיעַל בְּמַצָּה, חוּלָקָא קַדִּישָׁא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַמַּאי תְּבוּאָה. (ס''א ל''ג כמה דאת אמר, (ירמיה ב) תבואתה בה''א, רמיז לה''א קדמאה דשמא קדישא) בְּגִין כָּךְ, בְּפֶסַח נִדּוֹנִין עַל הַתְּבוּאָה, וְאוֹקִימְנָא דְּעַלְמָא אִתְדָּן עַל דִּינָא דְה''א.

בַּעֲצֶרֶת עַל פֵּירוֹת הָאִילָן. פֵּירוֹת הָאִילָן, פֵּירוֹת הָאִילָנוֹת מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאן פֵּירוֹת הָאִילָן. אֶלָּא, דָּא הוּא אִילָנָא רַבְרְבָא וְתַקִּיף לְעֵילָא. פֵּירוֹת הָאִילָן, כְּמָה דִכְתִיב, (הושע י״ד:ט׳) אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא.

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן. תָּנָא רֹאשׁ הַשָּׁנָה, דָּא הוּא רֵישָׁא דְשַׁתָּא דְמַלְכָּא, וּמַאן הוּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה, דָּא יִצְחָק, דְּאִקְרֵי רֹאשׁ, דְּאִיהוּ חַד רֵישָׁא דְמַלְכָּא (נ''א לעילא), אֲתַר דְּאִקְרֵי שָׁנָה. בְּגִינֵי כָּךְ כָּל בָּאֵי עוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן. וְעַל דָּא תָּנִינָן, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, דְּהָא בְּרֵישָׁא דְשַׁתָּא שָׁארֵי יִצְחָק.

וּבַחַג נִדּוֹנִין עַל הַמַּיִם, דָּא הוּא שֵׁירוּתָא (דרישא) דִּימִינָא דְּמַלְכָּא, וְעַל דָּא חֶדְוָותָא דְמַיָא אִשְׁתַּכַּח בְּכֹלָּא, בְּשַׁעְתָּא דְּנָסְכֵי מַיָא, וְשָׁאֲבֵי לוֹן, בְּגִין דְּמַיִם דָּא יְדִיעָא. וְעַל דָּא בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים אִלֵּין, כֹּלָּא מִשְׁתַּכְּחִין.
(Ⅰ)

*****

[227b]  
[...] de l’homme est arrivé, elles l’enlèvent de ce monde, qu’il soit juste ou impie. Ainsi, tout est fait avec justice, comme on vient de le dire.
Il est écrit (Gen., XLVIII, 8) : « Et Israël vit les fils de Joseph, et il lui dit : Qui sont ceux-ci (mi èleh) ? »
Rabbi Isaac dit : Ce verset offre une difficulté : L’Écriture dit : « Et Israël vit les fils de Joseph. » Et pourtant elle dit plus loin (Gen., XLVIII, 10) : « Et les yeux d’Israël étaient obscurcis à cause de sa grande vieillesse, et il ne pouvait voir. » S’il ne pouvait voir, commenta-t-il vu lesfils de Joseph ? Mais Jacob a vu par l’Esprit Saint Jéroboam et ses collègues descendus de Joseph. Or, Jéroboam a fait deux veaux d’or et a dit (III Rois, XII? 28) : « Voici ton Dieu, Israël. » C’est pourquoi Jacob a dit : « Qui sont ceux-ci (mi èleh) ? » Cela veut dire : qui sont ceux qui diront un jour : « Voici (32) (èleh) ton Dieu, Israël », et qui séduiront ainsi les hommes ? Nous inférons de ce qui précède que les justes ont la faculté de prévoir les événements d’un avenir lointain ; car le Saint, béni soit-il, leur confère sa propre faculté qui est celle de prévoir les événements lointains, ainsi qu’il est écrit (Gen., I, 31) : « Dieu vit toutes les choses qu’il avait faites, et elles étaient très bonnes. »
Car, le Saint, béni soit-il, vit ses œuvres avant qu’elles ne fussent faites. Toutes les générations d’un bout de la terre à l’autre ont été présentes devant lui avant leur arrivée au monde, ainsi qui’il est écrit (Is., XLI, 4) : « ... Qui, dès le commencement du monde appelle les races futures. » Toutes les âmes qui descendent en ce bas monde ont été déjà présentes devant le Saint, béni soit-il, avant leur descente ici-bas, sous la même forme et portant le même nom qu’elles ont ici-bas, ainsi qu’il est écrit (Is., XL, 26) : « ... Et qui les appelle toutes par leur nom. » Le Saint, béni soit-il, montre également aux justes toutes les générations avant leur descente.
D’où le savons-nous ? - D’Adam, qui était le premier à qui le Saint, béni soit-il, ait montré toutes les générations futures, ainsi qu’il est écrit (Gen., V, 1) : « Voici le livre des générations d’Adam... » Or, d’après la tradition, ces paroles signifient que Dieu montra à Adam toutes les générations futures. Dieu les montra également à Moïse, ainsi qu’il est écrit (Deut., XXXIV, 1) : « Et Dieu lui montra tout le pays. » Cela veut dire que le Saint, béni soit-il, lui fit voir toutes les générations futures, tous ceux qui gouverneront les hommes, ainsi que tous les prophètes. De même, ici, par les mots : « Et Israël vit les fils de Joseph », l’Écriture nous indique que Jacob regarda dans l’avenir et il en fut effrayé ; et c’est pourquoi il demanda « mi èleh ». Ce verset a donc deux significations, l’une littérale, l’autre anagogique. C’est pourquoi Joseph lui répondit (Gen., XLVIII, 9) : « Ce sont mes fils que le Seigneur m’a donnés. » D’où savons-nous que le Saint, béni soit-il, a fait prévoir à Jacob les événements futurs ? - Parce qu’il est écrit (Gen., XLVIII, 11) : « Et le Seigneur m’a fait voir aussi (gam) vos enfants. » Par le mot « gam », Jacob désignait les générations futures, ainsi que nous l’avons dit.
Il est écrit (Gen., XLVIII, 15) : « Et il bénit Joseph, et lui dit : Que le Seigneur en présence de qui ont marché mes pères, etc. » Ce verset mérite qu’on l’examine attentivement ; car la bénédiction de Jacob s’adresse exclusivement aux fils de Joseph, et nullement à Joseph lui-même ; pourquoi donc l’Écriture dit-elle : « Et il bénit Joseph », au lieu de : « Il bénit les fils de Joseph » ?
Rabbi Yossé dit : L’Écriture se sert du mot « èth », pour nous indiquer que Joseph avait été béni en même temps que ses fils ; car la bénédiction des fils est en même temps celle du père.
Rabbi Éléazar dit : Le mot « èth » indique que Jacob a béni la marque sacrée de l’Alliance que Joseph avait conservée dans toute sa pureté. C’est pourquoi le juste est appelé « la marque de Joseph »..
L’Écriture ajoute : « Que le Seigneur en la présence de qui mes pères ont marché, Abraham et Isaac, que le Seigneur qui me nourrit depuis ma jeunesse jusqu’à ce jour, etc. » L’Écriture se sert du nom Élohim qui exprime le mystère de l’Alliance sacrée. Jacob invoqua ses pères qui le précédaient, et dont émane la nourriture spirituelle. L’Écriture répète deux fois le nom Élohim. Pourquoi ? Cette répétition cache un mystère suprême ; car Jacob a béni la région qui renferme le mystère d’Élohim vivant, source de toute vie et d’où émanent toutes les bénédictions. C’est pourquoi Jacob a dit : « Que le Seigneur qui me nourrit... » Car Jacob avait tiré sa nourriture de là d’où émanent toutes les bénédictions ; et c’est parce que Jacob tirait sa nourriture de cette région qu’il l’a bénie, parce que toute bénédiction dépend de la parole. C’est pour cette raison que l’Écriture dit : « Et il bénit avec (èth) Joseph. » Car, pour qu’une bénédiction accordée à un homme soit efficace, il faut qu’elle soit précédée d’une bénédiction au Saint, béni soit-il ; sinon [...]

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, כַּד יִסְתַּכְּלוּן מִלֵּי, כֹּלָּא אִשְׁתַּכַּח בְּהַנִּי פִּרְקִין, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, דָּוִד מַלְכָּא. וּבְהַנִּי עַלְמָא אִתְדָּן, וּבְאַרְבַּע פְּרָקִין בְּנֵי נָשָׁא אִתְדָּנוּ, בְּיוֹמִין דְּאִשְׁתַּכָּחוּ בְּעַלְמָא. וּבְכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, סִפְרִין פְּתִיחָן וְעוֹבָדִין כְּתִיבִין, וְלֵית מַאן דְּיַשְׁגַּח, וְלֵית מַאן דְּיַרְכִין אוּדְנֵיהּ, וְאוֹרַיְיתָא אַסְהִידַת בֵּיהּ בְּכָל יוֹמָא, וְקָלָא קָרֵי בְחֵילָא, (משלי ט׳:ד׳) מִי פֶּתִי יָסוּר הֵנָּה חֲסַר לֵב אָמְרָה לוֹ, וְלֵית מַאן דְּיָצִית לְקָלֵיהּ.

תָּאנָא בְּשַׁעְתָּא דְּבַר נָשׁ קָאִים בְּצַפְרָא, סָהֲדִין קָיְימִין לְקֳבְלֵיהּ, וְסָהֲדִין בֵּיהּ, וְהוּא לָא אַשְׁגַּח. נִשְׁמָתָא אַסְהִידַת עֲלֵיהּ, בְּכָל עִדָּן וּבְכָל שַׁעְתָּא, אִי אָצִית יָאוֹת. וְאִי לָאו, הָא סִפְרִין פְּתִיחִין וְעוֹבָדִין כְּתִיבִין. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָיא, דְּלָא מִסְתָּפוּ מִן דִּינָא, לָא בְּעַלְמָא דֵין, וְלָא בְּעַלְמָא דְאָתֵי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי כ״ח:א׳) וְצַדִּיקִים כִּכְפִיר יִבְטָח. וּכְתִיב, (תהילים ל״ז:כ״ט) צַדִּיקִים יִירְשׁוּ אָרֶץ.

רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח וְאָמַר, (בראשית ט״ו:י״ב) וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְגו', הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל דָּא יוֹמָא דְּדִינָא קַשְׁיָא, דְּאַפְקֵי לֵיהּ לְבַּר נָשׁ מֵהַאי עַלְמָא. דְּתַנְיָא, (ההוא יומא) זִמְנָא דְמָטָא דְּבַר נָשׁ נָפִיק מֵהַאי עַלְמָא, הַהוּא (יומא) זִמְנָא יוֹמָא דְּדִינָא רַבָּא, דְּאִתְחַשַּׁךְ שִׁמְשָׁא מִן סִיהֲרָא, כְּמָה דִכְתִיב, (קהלת י״ב:ב׳) עַד אֲשֶׁר לא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ, דָּא נִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא, דְּאִתְמְנָעַת מִבַּר נָשׁ, תְּלָתִין יוֹמִין, עַד לָא יִפּוּק מֵעַלְמָא (והא חזי), וְחָמָא דְצוּלְמָא דְּאִתְמְנָעַת מִנֵּיהּ וְלָא אִתְחֲזֵי.

מַאי טַעְמָא אִתְמְנָעַת מִנֵּיהּ. בְּגִין דְּנִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא סָלְקַת, וְאִתְעֲבָרַת מִנֵּיהּ, וְלָא אִתְחֲזֵי. דְּלָא תֵימָא, דְּכַד מִית בַּר נָשׁ וְאִתְחַלָּשׁ, הַאי נִשְׁמָתָא אִתְעֲבָרַת מִנֵּיהּ, אֶלָּא כַּד אִיהוּ בְּחַיָּיו, בְּתוּקְפֵּיהּ, אִתְעֲבָרַת מִנֵּיהּ (ואתחלש) הַאי נִשְׁמְתָא, וְלָא נָהֲרָא לְרוּחָא, וְרוּחָא לָא נָהִיר לְנַפְשָׁא, כְּדֵין צוּלְמָא אִתְעֲבָרַת מִנֵּיהּ, וְלָא נָהִיר לֵיהּ. (אלא) מֵהַהוּא יוֹמָא, כֹּלָּא מַכְרְזֵי עֲלֵיהּ, וְאֲפִילּוּ צִפֳּרֵי שְׁמַיָא. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּנִשְׁמָתָא הָא סָלְקָא מִנֵּיהּ, וְרוּחָא לָא נָהִיר לְנַפְשָׁא, כְּדֵין נַפְשָׁא אִתְחַלָּשַׁת, וּמֵיכְלָא וְכָל תִּיאוּבְתָּא דְגוּפָא, סָלְקָא מִנֵּיהּ וְאִתְעֲבַר.

וְאָמַר רִבִּי יְהוּדָה, וְאֲפִילּוּ כָּל זִמְנָא דְּנָפִיל אִינִישׁ בְּבֵי מַרְעֵיהּ, וְלָא יָכִיל לְצַלָּאָה, נִשְׁמָתָא אִתְעֲבָרַת וְסָלְקָא מִנֵּיהּ, וּכְדֵין לָא נָהִיר רוּחָא לְנַפְשָׁא, עַד דְּדַיְינִין דִּינִיהּ דְּבַר נָשׁ. וְאִי דָּיְינִין לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְטַב, כְּדֵין נִשְׁמָתָא אִתְהַדְּרַת לְאַתְרָהּ, וּנְהִירָא לְכֹלָּא. הָא בְּזִמְנָא דְּקָיְימָא מִלָּה בְּדִינָא. וּבְזִמְנָא דְּלָא קָיְימָא מִלָּה בְּדִינָא, תְּלָתִין יוֹמִין אַקְדִּימַת נִשְׁמָתָא לְכֹלָּא, וְצוּלְמָא אִתְעֲבַר מִנֵּיהּ.

תָּאנָא, בְּזִמְנָא דְּדָיְינִין לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְעֵילָא, סָלְקִין לְנִשְׁמָתֵיהּ לְבֵי דִינָא, וְדָיְינִין עַל מֵימְרָהָא, וְהִיא אַסְהִידַת בְּכֹלָּא, וְאַסְהִידַת בְּכָל רַעֲיוֹנִי דְבַר נָשׁ, וּבְעוֹבָדִין לָא אַסְהִידַת, דְּהָא כֻּלְּהוּ בְּסִפְרָא כְתִיבִין. וְכֻלְּהוּ דָּיְינִין לֵיהּ לְבַּר נָשׁ, בְּהַהִיא שַׁעְתָּא דְּדָיְינִין לֵיהּ לְבַּר נָשׁ לְעֵילָא, כְּדֵין דֹּחֲקָא דְגוּפָא אִשְׁתַּכַּח, יַתִּיר מִשְּׁאָר זִמְנַיָיא.

אִי דָיְינִין לֵיהּ לְטַב, כְּדֵין אַרְפִּין מִנֵּיהּ. וְזֵיעָא אִתְבַּקַּע עַל גּוּפָא, וְנִשְׁמָתָא אֲהַדְּרַת לְבָתַר, וְנָהֲרָא לְכֹלָּא. וְלָא סָלִיק בַּר נָשׁ מִבֵּי מַרְעֵיהּ לְעָלְמִין, עַד דְּדָיְינִין דִּינֵיהּ לְעֵילָא. וְאִי תֵימָא, הָא כַּמָּה חַיָּיבֵי עַלְמָא, כַּמָּה רַשִּׁיעֵי עַלְמָא, קָיְימִין בְּקִיּוּמַיְיהוּ. אֶלָּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁגַּח בְּדִינֵיהּ דְּבַּר נָשׁ, אַף עַל גַּב דְּהַשְׁתָּא לָא זָכֵי, וְהוּא חָמֵי דְּהָא לְבָתַר זָכֵי, דָּאִין לֵיהּ לְטַב. אוֹ לְזִמְנִין דְּאוֹלִיד בַּר, דְּיֶהֱוֵי זַכָּאָה בְּעַלְמָא, וְעַל דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דָּאִין לֵיהּ לְטַב.

וְכָל עוֹבָדוֹי וְדִינוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְטַב, וּבְכֹלָּא אַשְׁגַּח. כְּמָה דִכְתִיב, (יחזקאל ל״ג:י״א) חַי אָנִי נְאֻם ה' וְגו' אִם אֶחְפּוֹץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ. וּבְגִין דָּא, כָּל אִינוּן חַיָּיבֵי עַלְמָא, דְּקָיְימִין בְּקִיּוּמַיְיהוּ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דָּאִין לוֹן לְטַב.

וּלְזִמְנִין, דְּאִינוּן מַרְעִין אִשְׁתַּלִּימוּ זִמְנַיְיהוּ, מִלְּמִשְׁרֵי תַּמָּן. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (דברים כ״ח:נ״ט) וָחֳלָאִים רָעִים וְנֶאֱמָנִים, דְּעֲבָדוּ מְהֵימְנוּתָא. דְּכַד שָׁרִיאָן עֲלֵיהּ דְּבַר
(Ⅰ)

*****

[228a]  
[...] elle reste sans effet. Mais, dira-t-on, lorsque le père de Jacob avait béni son fils, il n’avait pas béni le Saint, béni soit-il, préalablement, ce qui n’a pas empêché la bénédiction d’être efficace ! Remarquez qu’à l’heure où Isaac a béni Jacob, la bénédiction avait été déjà adressée préalablement au Saint, béni soit-il. D’où le savons-nous ? - Des paroles de l’Écriture (Gen., XXVII, 17) : « Et il dit : L’odeur qui sort de mon fils est semblable à celle d’un champ que le Seigneur a béni. » Dans ces dernières paroles, ainsi que dans les suivantes : « Que le Seigneur te donne de la rosée du ciel », Isaac avait renfermé la bénédiction adressée au ciel. Aussi, imitant l’exemple de son père, Jacob a d’abord béni le Saint, béni soit-il, avant de bénir ses enfants.
Remarquez que, le matin, l’homme doit d’abord bénir le Saint, béni soit-il, avant de bénir un homme quelconque. Lorsque Jacob voulut bénir les enfants de Joseph, il vit par l’Esprit Saint, que Joseph donnerait naissance à Jéroboam ; et c’est pourquoi il a demandé : « Qui sont ceux-ci (mi èleh) ? », paroles qui désignent le culte de l’idolâtrie, ainsi qu’il est écrit (Ex., XXXII, 4) : « Voici ton Dieu, Israël. » Tous les esprits impurs émanent du mauvais serpent ; mais il y a un autre côté impur qui monte sur le dos du serpent (33) ; et quand ces deux sont unis ils prennent le nom de « èleh ». Ce sont ces esprits impurs qui pullulent dans le monde. L’Esprit Saint est appelé « Zoth» ; c’est le nom qui désigne la marque de l’Alliance sacrée imprimée sur l’homme ; c’est pourquoi l’Écriture (Ex., XV, 2) dit : « C’est (zeh) mon Dieu. » Et ailleurs (Is;, XXV, 9) : « C’est (zeh) le Seigneur. » Mais l’esprit impur est appelé « èleh », ainsi qu’il est écrit : « C’est ton dieu, Israël (34). » C’est pourquoi l’Écriture (Is., XLIX, 15) dit : « Ceux-ci (èleh) t’oublieront ensuite ; mais moi (anochi) je ne t’oublierai jamais. » L’Écriture veut dire que le « Zoth » n’oublie jamais l’homme. C’est pour la même raison que l’Écriture (Lam., I, 16) dit : « C’est pour cela (èleh) que je pleure. » Car c’est « èleh » en effet qui a amené le péché ici-bas et provoqué les pleurs du monde.
D’après une autre interprétation, les mots : « C’est pour cela que je pleure » signifient que l’Esprit Saint appelé « Ani » pleure parce que l’esprit d’ « èleh » domine sur Israël et a reçu l’autorisation de détruire le sanctuaire. Mais, objectera-t-on, l’Écriture se sert pourtant du mot « èleh » dans le verset (Deut., XXVIII, 69) suivant : « Voici les paroles de l’Alliance. etc. » C’est précisément pour nous indiquer que tous ceux qui transgressent les paroles de l’Alliance tirent leur nourriture d’ « èleh », source de toutes les malédictions. De même, dans le verset (Lévit., XXVII, 34) : « Voici (èleh) les commandements que le Seigneur donna à Moïse, etc. », le mot « èleh » signifie que le but de tous les commandements est d’épurer l’homme et de le séparer d’ « èleh ».
Mais, objectera-t-on encore, l’Écriture (Gen., VI, 9) dit pourtant : « Voici (èleh) les enfants de Noé » ! L’Écriture se sert ici du mot « èleh », parce que Noé a donné naissance à Cham qui était le père de Chanaan ; or, l’Écriture (Gen., IX, 25) dit : « Que ton nom soit maudit. » L’esprit d’ « èleh » constitue la gangue de l’or ; c’est pourquoi Aaron jeta l’or dans le feu, pour séparer l’or pur de la gangue ; la gangue et le feu sont l’image de l’esprit impur. Comme cet esprit a pour résidence le désert, il s’attacha à Israël pendant que celui- ci était dans le désert. Lorsqu’Israël a été placé au pied du mont Sinaï, il a été épuré de la souillure originelle que cet esprit avait jeté dans le monde et qui a amené la mort de toutes les créatures. Mais lors du péché du veau d’or, Israël s’attira de nouveau cette souillure et causa la mort de toutes les générations futures ; et c’est pourquoi l’Écriture (Ps., LXXXII, 6 et 7) dit, « J’ai dit : Vous êtes des dieux, et vous êtes tous enfants du Très-Haut. Mais vous mourrez cependant comme des hommes, etc. » Lorsque Jacob a vu que Jéroboam sortirait de la race de Joseph et qu’il adorerait un jour les idoles, en disant : « Voici (èleh) ton Dieu, Israël », il fut effrayé et s’écria : « Qui sont ceux-ci (mi èleh) ? » Lorsque Jacob voulut bénir les fils de Joseph, il commença d’abord par bénir le Saint, béni soit-il ; et ce n’est qu’ensuite qu’il attira sur les enfants de Joseph la bénédiction de cette région qu’il a bénie auparavant, ainsi qu’il est écrit (Gen., XLVIII, 16) : « Que l’ange qui m’a délivré de tout mal bénisse ces enfants. »
Rabbi Yehouda ouvrit une de ses conférences de la manière suivante : Il est écrit (Is., XXXVIII, 2) : « Et Ezéchias tourna le visage du côté de la muraille et pria le Seigneur. » Nous avons déjà dit (35) qu’on infère de ces paroles que l’homme doit toujours tourner son visage contre le mur au moment de la prière, de manière qu’aucun objet ne le sépare du mur. Mais comment expliquer que, pour toutes les autres prières mentionnées dans l’Écriture, on ne trouve pas le terme : « Et il tourna le visage du côté de la muraille » ? Ainsi, pour Moïse, l’Écriture (Nomb., XI, 2) se sert du terme. : « Et Moïse pria le Seigneur. » Et ailleurs (Ex., XVII, 4) : « Et Moïse cria vers le Seigneur. » Mais l’Écriture ne dit pas : Et il tourna [...]

נָשׁ, מִסְתַּלְּקֵי מִנֵּיהּ לְבָתַר דְּאַשְׁלִימוּ זִמְנַיְיהוּ, בֵּין לְצַדִּיקַיָיא, בֵּין לְחַיָּיבַיָא, וְכֹלָּא אִתְעֲבַד בְּדִינָא כִּדְקָאֲמָרָן:

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה, אָמַר רִבִּי יִצְחָק, הַאי קְרָא קַשְׁיָא, דִּכְתִיב וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל, וּכְתִיב וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזּוֹקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת, אִי לֹא יוּכַל לִרְאוֹת, מַהוּ וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל. אֶלָּא דְּחָמָא בְּרוּחַ קוּדְשָׁא, אִינוּן בְּנֵי יוֹסֵף, דְּאִינוּן יָרָבְעָם וַחֲבֵירָיו. דְּיָרָבְעָם עֲבַד תְּרֵין עֶגְלֵי זָהָב, וְאָמַר (מלכים א יב) אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל. וּבְגִין כָּךְ, מִי אֵלֶּה, מַאן הוּא דְּזַמִּין לְמֵימַר אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ לְטַעֲוָון אָחֳרָן, וּבְגִין כָּךְ וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף.

מִכָּאן, דְּצַדִּיקַיָיא חָמָאן עוֹבָדָא לְמֵרָחוֹק, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְעַטֵּר לוֹן בְּעִטְרָא דִילֵיהּ, מַה קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָמֵי לְמֵרָחוֹק, כְּמָה דִכְתִיב, (בראשית א) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָמָא כָּל עוֹבָדִין, עַד לָא יַעֲבֵד לוֹן, וְכֻלְּהוּ אַעֲבָרוּ קַמֵּיהּ.

כְּגַוְונָא דָא, כָּל דָּרִין דְּעַלְמָא, מִסְּיָיפֵי עַלְמָא, עַד סְיָיפֵי עַלְמָא, כֻּלְּהוּ אִתְעַתָּדוּ וְקָיְימוּ קַמֵּיהּ עַד לָא יֵיתוּן לְעַלְמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיה מא) קוֹרֵא הַדּוֹרוֹת מֵרֹאשׁ, עַד לָא אִתְבְּרֵי עַלְמָא. בְּגִין דְּכָל נִשְׁמָתִין דְּנָחֲתִין לְעַלְמָא, עַד לָא יֵיחֲתוּן, כֻּלְּהוּ קָיְימֵי קַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּדִיוּקְנָא דְּקָיְימֵי בְּהַאי עַלְמָא, וְאִקְרוּן בִּשְׁמָהָן, דִּכְתִיב, (ישעיה מ) לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא.

אוּף הָכִי צַדִּיקַיָּיא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַחְמֵי לוֹן כָּל דָּרִין דְּעַלְמָא, עַד לָא יֵיתוּן וְיִשְׁתַּכְּחוּן בְּעַלְמָא. מְנָא לָן מֵאָדָם (דא אדם) דְּהֲוָה קַדְמָאָה. דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַחְמֵי לֵיהּ כָּל אִינוּן דָּרִין עַד לָא יֵיתוּן, כְּדִכְתִיב, (בראשית ה) זֶה סֵפֶר תּוֹלְדוֹת (אדם). דְּתָנִינָן, אַחְמֵי לֵיהּ, כָּל אִינוּן דָּרִין דְּזַמִּינִין לְמֵיתֵי לְעַלְמָא. וְכֵן לְמשֶׁה, דִּכְתִיב, (דברים לה) וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַחְמֵי לֵיהּ כָּל דָּרִין דְּעַלְמָא, וְכָל אִינוּן מַנְהִיגֵי עַלְמָא, וְכָל שְׁאָר נְבִיאֵי, עַד לָא יֵיתוּן לְעַלְמָא.

אוּף הָכָא, וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף, חָמָא לְמֵרָחוֹק, וְאִזְדַּעְזַע, וְאָמַר מִי אֵלֶּה. וְהַאי קְרָא אַשְׁלִים לִתְרֵין סִטְרִין, לְהַאי סִטְרָא, וּלְהַאי סִטְרָא. וְעַל דָּא אָתִיב יוֹסֵף וְאָמַר, בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה. וּמְנָא לָן דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַחְמֵי לֵיהּ בְּרוּחָא דְקוּדְשָׁא. דִּכְתִיב וְהִנִּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ. גַּם, לְאַסְגָּאָה אִינוּן דְּנָפְקִין מִנֵּיהּ כִּדְקָאֲמָרָן:

וַיְבָרֶךָ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר וְגו', בְּהַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא בֵּיהּ, וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף, דְּלָא אַשְׁכְּחָן הָכָא בְּרָכָה דִּבְרִיךְ לֵיהּ לְיוֹסֵף אֶלָּא לִבְנוֹי. אִי לִבְנוֹי, וַיְבָרַכֵם מִבָּעֵי לֵיהּ, מַהוּ וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף, וְלָא אַשְׁכְּחָן הָכָא דְּאִתְבְּרִיךְ יוֹסֵף.

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, אֶת דַּיְיקָא, כְּתִיב אֶת יוֹסֵף, בִּרְכְתָא דִּבְנוֹי הֲוָה, וְכַד אִתְבָּרְכָאן בְּנוֹי, אִיהוּ מִתְבָּרֵךְ. דְּבִרְכְתָא דִּבְנוֹי דְּבַר נָשׁ בִּרְכָתֵיהּ אִיהִי.

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף, אֶת דַּיְיקָא, דְּבָרִיךְ לְאָת קַיָּימָא, רָזָא (נ''א דברית בגין דכיון דאמר בני הם אשר נתן לי אלהים בזה, כדין בריך לההוא אתר רזא) דִבְרִית דְּנָטַר יוֹסֵף, וּבְגִין כָּךְ אִקְרֵי צַדִּיק, אֶת דְּיוֹסֵף, רָזָא דִּבְרִית דְּקָיְימָא בַּהֲדֵיהּ דְּיוֹסֵף: הָאֱלהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבוֹתַי לְפָנָיו. הָאֱלהִים, דָּא רָזָא דִבְרִית קַדִּישָׁא, קְיָימָא קַדִּישָׁא. אֲבוֹתַי לְפָנָיו, דַּיְיקָא לְפָנָיו, דְּאִינוּן קַדְמָאֵי עִלָּאֵי, מִקַּמֵּי רָזָא דְנָא, אַבְרָהָם וְיִצְחָק, דְּהָא מִנְּהוֹן אִתְּזָן וְיָנְקָא הַהוּא (נ''א מההוא) אֲתַר.

הָאֱלהִים הָרוֹעֶה אוֹתִי, מַאי טַעְמָא זִמְנָא אָחֳרָא הָאֱלֹהִים. אֶלָּא רָזָא עִלָּאָה אִיהוּ, וְהָכָא בָּרִיךְ לְהַהוּא אֲתַר, בְּרָזָא דְּאֱלהִים חַיִּים, מְקוֹרָא דְחַיֵּי, דְּמִנֵּיהּ נָפְקִין בִּרְכָאן. וּבְגִין דָּא אַדְכַּר גַּרְמֵיהּ בְּהַאי אֲתַר, וְאָמַר, הָאֱלהִים הָרוֹעֶה אוֹתִי, בְּגִין דְּכָל בִּרְכָאן דְּנָגְדֵי מִמְּקוֹרָא דְחַיֵּי, יַעֲקֹב נָטִיל לוֹן. וְכֵיוָן דְּנָטִיל לוֹן אִיהוּ, הַאי אֲתַר נָטַל בִּרְכָאן, וְכֹלָּא אִיהוּ תַּלְיָיא (נ''א בדכורא) בְּדִבּוּרָא. וְעַל דָּא וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף כְּתִיב.

בְּגִין כָּךְ, בְּכָל אֲתַר דְּבִרְכָאן אִצְטְרִיכוּ לְבָרְכָא, בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאִתְבָּרְכָא בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר אִתְבָּרְכוּ אָחֳרָנִין, וְאִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אִתְבָּרִיךְ בְּקַדְמִיתָא, אִינוּן בִּרְכָאן לָא
(Ⅰ)

*****

[228b]  
[...] le visage du côté de la muraille. Pourquoi donc Ézéchias a-t-il tourné le visage du côté de la muraille avant de faire sa prière ? - Mais voici le sens ésotérique de ce verset : En ce moment Ézéchias n’était pas encore marié ; et c’est pour n’avoir eu ni femme, ni enfants que le prophète Isaïe, étant venu le trouver, lui dit : « Voici ce que dit le Seigneur ; mets de l’ordre dans les affaires de ta maison ; car tu mourras et tu ne vivras pas. » Cela veut dire : tu mourras dans ce monde et tu ne vivras pas dans le monde futur ; car quiconque meurt sans laisser d’enfants ne participera pas au monde futur ; son âme en sera chassée et ne trouvera de repos nulle part. Ce châtiment est exprimé dans les paroles de l’Écriture (Lévit., XX, 10) : « Ils mourront seuls (àririm). » Or, le mot « àririm » est interprété dans la paraphrase chaldaïque par « sans enfants ». Quiconque quitte ce monde sans y laisser un enfant est mort ici-bas et mort dans le monde futur.
Mais il y a plus : la Schekhina ne s’attache jamais à un tel homme. C’est pourquoi Ézéchias avait commencé par tourner son visage contre le mur, pour méditer sur sa situation ; il prit la résolution de se marier pour s’attirer ainsi la Schekhina désignée par le mot muraille (qir) ; et ce n’est qu’ensuite qu’il adressa sa prière au Seigneur. De ce procédé d’Ézéchias nous inférons que quand le pécheur veut prier Dieu, il doit commencer par prendre une ferme résolution de ne plus pécher, et n’adresser sa prière au ciel qu’après que cette résolution est prise, ainsi qu’il est écrit (Lam., III, 40) : « Examinons avec soin nos voies et méditons » ; et ce n’est qu’après que L’Écriture ajoute : « ... Et retournons au Seigneur. » Se sachant coupable, Ézéchias commença par tourner son visage du côté du mur, ce qui veut dire du côté de la Schekhina envers laquelle il avait péché ; car le mystère de la Schekhina renferme toutes les femmes ; et c’est pourquoi la Schekhina ne demeure que près de celui qui est uni à une femme. Ainsi, Ézéchias prit d’abord la résolution de réparer sa faute en se mariant ; et ensuite il adressa sa prière au Seigneur. Le mot « muraille » (qir) désigne le Maître de toute la terre, ce qui veut dire la Schekhina, ainsi qu’il est écrit (Josué, III, 11) : « L’arche de l’Alliance du Maître de toute la terre. » Le mot « qir » désigne la Schekhina, ainsi qu’il est écrit (Is., XXII, 5) : « Les cris de la muraille (qir) et des montagnes. » L’Écriture désigne les cris poussés par « qir », qui est le Maître de toute la terre, lors de la destruction du sanctuaire, ainsi qu’il est écrit (Jér., XXX, 15) :« Rachel pleure ses enfants. » Ce dernier verset a été déjà expliqué. Voilà la raison pour laquelle Ézéchias a tourné son visage du côté de la muraille (qir).
Remarquez que, dans sa prière, Ézéchias a dit (Is., XXXVIII, 9) : « Souviens-toi, je te prie, Seigneur, que j’ai marché devant toi. » Ézéchias fit allusion à la marque de l’Alliance qu’il avait toujours conservée dans toute sa pureté ; car ici l’Écriture se sert du terme : « ... Que j’ai marché devant toi. » Et ailleurs il est écrit (Gen., XVII, 1) : « Marche devant moi et sois parfait ; et je ferai alliance avec toi », parce qu’il a gardé la marque sacrée. Les mots : « ... Dans la vérité et avec un cœur parfait » font allusion à tous les mystères de la Foi qui sont compris dans le mot « vérité ». Les mots : « ... Et que j’ai toujours fait ce qui était bon à tes yeux » signifient : J’ai toujours récité la bénédiction de la Délivrance immédiatement avant la prière, ainsi que cela a été expliqué par les collègues. Ézéchias reconnut ainsi l’unité parfaite de manière convenable.
C’est pourquoi L’Écriture ajoute : « Et Ézéchias répandit beaucoup de larmes ; car nulle porte ne résiste aux larmes. » La bénédiction concernant la Délivrance s’adresse à l’Ange libérateur qui délivre le monde dans tous les temps. C’est à cet Ange libérateur que Jacob fit allusion lorsqu’il dit (Gen., XLVIII, 16) : « Que l’ange qui m’a délivré de tout mal bénisse ces enfants. »
Rabbi Éléazar dit : En envoyant sa bénédiction d’ici-bas en haut, Jacob attira les bénédictions d’en haut ici-bas, ainsi qu’il est écrit : « Que le Seigneur qui me nourrit, etc. »
Rabbi Éléazar commença en outre à parler de la manière suivante : Il est écrit (III Rois, VIII, 7) : « Car les Cheroubim étendaient leurs ailes au-dessus du lieu où était l’arche. » Remarquez que les Cheroubim se tenaient au-dessus de l’arche de façon miraculeuse ; ils étendaient trois fois par jour leurs ailes et couvraient l’arche de l’Alliance d’ici-bas ; car l’Écriture ne dit pas : « ... Les ailes étendues », mais : « Ils étendaient les ailes (36). » Remarquez en outre que le Saint, béni soit-il, fait tout ici-bas suivant le modèle d’en haut. Les Cheroubim ont des visages semblables à ceux des enfants (37) ; ils se tiennent au-dessous de la région supérieure (38), au côté droit et au côté gauche, et ce sont eux qui attirent ici-bas les bénédictions d’en haut. C’est pourquoi Jacob a dit : « Que l’Ange qui m’a délivré de tout mal bénisse ces enfants. » Il fit allusion au mystère des Cheroubim d’où coulent [...]

מִתְקָיְימִין.

וְאִי תֵימָא, הָא יַעֲקֹב דְּבָרְכֵיהּ אֲבוּהָ, וְלָא בָּרְכֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּקַדְמִיתָא. תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּבָרִיךְ יִצְחָק לְיַעֲקֹב, לָא בָּרְכֵיהּ, עַד דְּבָרִיךְ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּקַדְמִיתָא. כֵּיוָן דְּבָרִיךְ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּקַדְמִיתָא, בָּרְכֵיהּ לְיַעֲקֹב. מְנָא לָן, דִּכְתִיב (בראשית כו) וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרַכוֹ ה'. הָכָא קִיֵּים בְּרָכָה לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דִּכְתִיב, אֲשֶׁר בֵּרַכוֹ ה', אִתְבָּרֵךְ בְּקִיּוּמָא דְּבִרְכָאן, וּלְבָתַר כְּתִיב בַּתְרִיהּ, וְיִתֶּן לְךָ וְגו'. כֵּיוָן דְּהַהוּא שָׂדֶה אִתְקְיַּים בְּקַיְימָא דְּבִרְכָאן, (ס''א בברכוי, מיד ברכיה, ויתן לך האלהים, דההוא שדה רזא) דְּנָפְקֵי מִינֵיהּ בִּרְכָאן, לְבָתַר דְּאִיהוּ אִתְקְיַּים בְּבִרְכוֹי.

כְּגַוְונָא דָא בָּרִיךְ יַעֲקֹב בְּקַדְמִיתָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְבָתַר בָּרִיךְ לִבְנוֹי. תָּא חֲזֵי, בְּצַפְרָא בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאַקְדָּמָא בִּרְכָאן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְבָתַר לִשְׁאָר בְּנֵי עַלְמָא, וְהָא אוֹקִימְנָא דִּכְתִיב בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְגו'.

וְתָּא חֲזֵי, כַּד בָּעָא יַעֲקֹב לְבָרְכָא לְאִינוּן בְּנֵי יוֹסֵף, חָמָא בְּרוּחַ קוּדְשָׁא דְּזַמִין לְנָפְקָא מֵאֶפְרַיִם יָרָבְעָם בֶּן נְבָט. פָּתַח וְאָמַר, מִי אֵלֶּה. מַשְׁמַע (ס''א מאי שנא) דְּאָמַר בַּעֲבוֹדָה דָא דְסִטְרָא דְּעֲבוֹדָה זָרָה (שמות לכ) אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל. אֶלָּא רָזָא אִיהוּ, כָּל אִינוּן סִטְרִין דְּהַהוּא חִוְיָא בִּישָׁא, וּמִסִּטְרָא דְּהַהוּא רוּחַ מְסָאֲבָא הַהוּא חִוְיָא. (שמות רל''ו ע''ב) וְאִית מַאן דְּרָכִיב עֲלֵיהּ, וְכַד מִזְדַּוְוגָן, אִקְרוּן אֵלֶּה. וְאִינוּן מִזְדַּמְּנִין בְּעַלְמָא, בְּכָל אִינוּן סִטְרִין דִּלְּהוֹן.

וְרוּחַ דְּקוּדְשָׁא אִקְרֵי זֹאת, דְּאִיהוּ רָזָא דִּבְרִית, רְשִׁימָא קַדִּישָׁא דְּאִשְׁתַּכַּח תָּדִיר בְּבַּר נָשׁ, וְכֵן (שמות ט״ו:ב׳) זֶה אֵלִי וְאַנְוִהוּ, (ישעיה כה) זֶה ה'. (ס''א הוא יי) אֲבָל אִלֵּין, אִקְרוּן אֵלֶּ''ה, וְעַל דָּא כְּתִיב, אֵלֶּה אֱלהֶיךָ יִשְׂרָאֵל.

וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, (ישעיהו מ״ט:ט״ו-ט״ז) גַּם אֵלֶּה תִּשָּׁכַחְנָה, וְאָנֹכִי רָזָא דְזֹאת, לא אֶשְׁכָּחֵךְ. וּכְתִיב, (איכה א׳:ט״ז) עַל אֵלֶּה אֲנִי בּוֹכִיָה, דְּהַהוּא חוֹבָא גָּרְמָא לוֹן לְמִבְכֵּי כַּמָּה בְּכִיָּין. דָּבָר אַחֵר עַל אֵלֶּה אֲנִי, מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּאִתְיְיהִיב רְשׁוּ לְאֲתַר דָּא לְשַׁלְּטָאָה עַל יִשְׂרָאֵל, וּלְחָרָבָא בֵּי מַקְדְּשָׁא, וּבְגִין דְּאִתְיְיהִיב לוֹן רְשׁוּ לְשַׁלְּטָאָה, (ס''א כתיב, (איכה א׳:ט״ז) על אלה אני בוכיה, רזא דמלה דא סטרא דמסאבא דאתייהיב לון רשו לשלטאה) אֲנִי בּוֹכִיָה, דָּא רוּחַ קוּדְשָׁא דְּאִקְרֵי אֲנִי.

וְאִי תֵימָא, הָא כְּתִיב, (דברים כ״ח:ס״ט) אֵלֶּה דִּבְרֵי הַבְּרִית. הָכִי הוּא וַדַּאי, דְּכָל אִלֵּין לָא מִתְקַיְימֵי, אֶלָּא מִגּוֹ אֵלֶּה, דְּתַמָּן כָּל לְוָוטִין שָׁרְיָין, כְּמָה דְאוֹקִימְנָא דְּאִיהוּ אָרוּר. וּבְגִין דָּא אַקְדִּים וְאָמַר אֵלֶּה, דְּקָיְימָא לְמַאן דְּעֲבַר דִּבְרֵי הַבְּרִית. (ויקרא כ״ז:ל״ד) אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה', בְּגִין דְּכָל פִּקּוּדָא דְאוֹרַיְיתָא לְאִתְדַּכָּאָה בַּר נָשׁ, וְלָא יִסְטֵי מֵאוֹרְחָא דָא, וְיִסְתַּמַּר מִתַּמָּן, וְיִתְפְּרַשׁ מִנַּיְיהוּ. וְאִי תֵימָא (בראשית ו׳:ט׳) אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ. הָכִי הוּא וַדַּאי, דְּהָא נָפַק חָם, דְּאִיהוּ אֲבִי כְנַעַן, וּכְתִיב, (בראשית מט) אָרוּר כְּנַעַן וְאִיהוּ רָזָא דָא דְאֵלֶּה.

וְעַל דָּא (ס''א כל הני התוכא סוספיתא דדהבא, ועל דא כתיב מי אלה, ישראל כד עבדון עגלא) כְּתִיב וַיֹּאמְרוּ אֵלֶה אֱלהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, וְכָל הַנֵּי הִתּוּכָא סוֹסְפִיתָא דְּדַהֲבָא. אַהֲרֹן קָרִיב דַּהֲבָא, דְּאִיהוּ סִטְרָא דִילֵיהּ, דְּכָלִיל אִיהוּ בְּתוּקְפָא דְאֶשָׁא, וְכֹלָּא חַד, וְסִטְרָא דָא דַּהֲבָא וְאֶשָּׁא. (ד''א ל''ג לאתתקפא) רוּחַ מְסָאֲבָא, דְּאִשְׁתַּכַּח תָּדִיר בְּמַדְבְּרָא, אַשְׁכַּח אֲתַר בְּהַהוּא זִמְנָא, לְאַתְקָפָא בֵּיהּ.

וּמַה דְּהֲווּ יִשְׂרָאֵל דָּכְיָין מֵהַהוּא זוּהֲמָא קַדְמָאָה דְּאַטִיל בְּעַלְמָא, דְּגָרִים מוֹתָא לְעַלְמָא, כַּד קָמוּ עַל טוּרָא דְסִינַי, לְבָתַר אַהֲדָרוּ, וְגָרִים לוֹ כְּמִלְּקַדְּמִין, לְסָאֲבָא לוֹן, וּלְאִתְתַּקְפָא עֲלַיְיהוּ. וְגָרִים לוֹן מוֹתָא, וּלְכָל עַלְמָא, לְדָרֵיהוֹן בַּתְרַיְיהוּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים פ״ב:ו׳) אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלהִים אַתֶּם וְגו' אָכֵן כְּאָדָם וְגו'.

וְעַל דָּא כַּד חָמָא יַעֲקֹב לְיָרָבְעָם בֶּן נְבָט דְּעֲבַד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וְאָמַר אֵלֶּה אֱלהֶיךָ, אִזְדַּעְזַע, וְאָמַר מִי אֵלֶּה. כַּד בָּעָא לְבָתַר לְבָרְכָא לוֹן, בָּרִיךְ לֵיהּ (ס''א לשכינתא בקדמיתא, ולבתר) בָּרִיךְ (לון) לִבְנוֹי. כֵּיוָן דְּבָרִיךְ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּקַדְמִיתָא, לְבָתַר מֵהַהוּא אֲתַר דְּבָרִיךְ בְּקַדְמִיתָא, בָּרִיךְ לוֹן. הֲדָא הוּא דִכְתִיב הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל אוֹתִי מִכָּל רָע וְגו'.

רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו ל״ח:ב׳) וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה'. הָא אוּקְמוּהָ, דְּלָא לִצְלֵי בַּר נָשׁ אֶלָּא סָמוּךְ לְכוֹתְלָא, וְלָא יְהֵא מִלָּה חָצִיץ בֵּינֵיהּ לְבֵין כּוֹתְלָא. דִּכְתִיב וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר. מַאי שְׁנָא בְּכֻלְּהוּ דְּצַלֵּי צְלוֹתָא, דְּלָא כְּתִיב בְּהוּ וַיַּסֵּב פָּנָיו אֶל הַקִּיר, דְּהָא דַי לֵיהּ דְּיֵימָא וְיִתְפַּלֵּל אֶל ה', דְּהָא מַאן דְּמַצְלֵי צְלוֹתָא, אִיהוּ כִּוִּון דַּעְתֵּיהּ כְּדְקָא יְאוּת, דְּהָא כְּתִיב בְּמשֶׁה, (במדבר י״א:ב׳) וַיִּתְפַּלֵּל משֶׁה אֶל ה'. (שמות יא) וַיִּצְעַק משֶׁה אֶל ה' וְלָא כְּתִיב
(Ⅰ)

*****

[229a]  
[...] les bénédictions d’en haut se dirigeant vers ce bas monde.
Il est écrit (Gen., XLVIII, 16) : « Que l’ange qui m’a délivré de tout mal bénisse les enfants, etc. »
Rabbi Hiyâ ouvrit une de ses conférences de la manière suivante : Il est écrit (Prov., XIX, 14) : « Le père et la mère donnent les richesses ; mais c’est proprement le Seigneur qui donne à l’homme une femme prudente. » Les richesses viennent-elles donc des parents ? Et n’est-ce pas le Saint, béni soit-il, qui donne tout à l’homme ? Mais la maison ou la richesse peuvent être héritées des parents, alors que la femme de l’homme vient exclusivement du Saint, béni soit-il. Car aucun mariage ne se fait s’il n’a pas été au préalable proclamé au ciel. Le Saint, béni soit-il, fait les unions au ciel, avant la descente des âmes sur la terre (39). Il arrive parfois, lorsque l’homme dévie de la bonne voie, que la femme qui lui est prédestinée est épousée par un autre. Mais aussitôt qu’il fait pénitence ou que l’heure arrive, cet autre disparaît pour céder la femme à celui à qui elle a été prédestinée. C’est l’acte le plus pénible au Saint, béni soit-il, de faire disparaître un homme pour qu’un autre en épouse la femme. Ainsi, c’est le Saint, béni soit-il, qui donne la femme à l’homme.
C’est pourquoi l’Écriture (Prov., XIX, 14) dit : « Mais c’est proprement le Seigneur qui donne à l’homme une femme prudente. » Mais ce n’est que la femme prudente qui vient à l’homme du Saint, béni soit-il, alors que la femme mauvaise qui est donnée à l’homme lorsqu’il quitte la voie de Dieu, ne vient pas du Saint, béni soit-il, mais du côté impur, ainsi qu’il est écrit (Ecclés;, VII, 26) : « Et j’ai reconnu que la femme est plus amère que la mort. » Ces paroles s’appliquent à la femme mauvaise qui ne vient pas à l’homme du Saint, béni soit-il, mais que l’homme s’attire lui-même par ses mauvaises actions. Le Saint, béni soit-il, donne à l’homme la bonne femme qui lui a été prédestinée, pour qu’elle le préserve du côté impur, lorsque l’homme marche dans la voie du Seigneur.
Voilà pourquoi Jacob a dit : « Que l’ange qui m’a délivré de tout mal... », ce qui veut dire : qui ne m’a pas donné une femme émanant du mauvais côté, qui est propre à jeter la corruption dans la descendance. C’est parce que Jacob avait été détaché du mauvais côté, que tous ses enfants étaient justes et parfaits. Jacob a béni les enfants de Joseph, parce que leur père avait conservé dans toute sa pureté la marque sacrée de l’Alliance. C’est pour cette raison que Joseph dit à son père (Gen., XLVIII, 9) : « Ce sont mes enfants que le Seigneur m’a donnés en ce pays (bazeh). » Le mot « bazeh » est une allusion à la marque de l’Alliance que Joseph a conservée dans toute sa pureté, et grâce auquel mérite Joseph reçut de son père plusieurs bénédictions, alors que ses frères n’en reçurent qu’une seule chacun, ainsi qu’il est écrit (Gen., XLIX, 26) : « Les bénédictions que te donne ton père dépassent celles qu’il donne à ses autres enfants, etc. »
Rabbi Yehouda ouvrit une de ses conférences de la manière suivante : Il est écrit (Ps., CXXIII, 1) : « J’ai élevé mes yeux vers toi qui habites (hayoschebi) dans les cieux. » Ce verset a été déjà expliqué (40). Mais, remarquez que, lorsque l’homme fait sa prière avec recueillement, celle-ci monte dans la région où le Yod est toujours présent, et d’où émanent toutes les bénédictions. C’est pourquoi le mot « hayoschebi » est écrit avec un Yod final, pour désigner le Yod d’en haut uni à la Sagesse suprême, laquelle est également unie ici-bas au trône des patriarches. C’est ainsi que les bénédictions de la région appelée « cieux », où réside le Yod arrivent, par l’intermédiaire de la Sagesse suprême, jusqu’aux justes d’ici-bas qui les distribuent à toutes les créatures selon leur besoin.
Remarquez que la Couronne suprême est formée de soixante-douze lumières, dont soixante-dix correspondent aux soixante-dix chefs supérieurs. Ces lumières sont formées en cercle, au centre duquel se trouve un « Point » dont tout le cercle tire l’aliment ; c’est le Saint des saints, c’est le séjour [...]

וַיַּסֵּב פָּנָיו. הָכָא בְּחִזְקִיָּהוּ, מַאי טַעְמָא וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר, וּלְבָתַר וַיִּתְפַּלֵּל.

אֶלָּא רָזָא דְמִלָּה אִיהוּ, דְּתָנִינָן, חִזְקִיָּה בְּהַהוּא זִמְנָא לָא הֲוָה נָסִיב, וְלָא הֲוָה לֵיהּ אִנְתּוּ, וְלָא אוֹלִיד בְּנִין, מַה כְּתִיב, (ישעיהו ל״ח:א׳) וַיָּבֹא אֵלָיו וְגו' כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה, וְתָנִינָן כִּי מֵת אַתָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלָא תִחְיֶה בָּעוֹלָם הַבָּא. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּלָא אוֹלִיד בְּנִין.

דְּכָל מַאן דְּלָא אִשְׁתַּדַּל לְאוֹלָדָא בְּנִין בְּהַאי עַלְמָא, לָא מִתְקַיֵּים בְּעַלְמָא דְאָתֵי, וְלָא יְהֵא לֵיהּ חוּלָקָא בְּהַהוּא עַלְמָא. וְאִתְתָּרְכַת נִשְׁמָתֵיהּ בְּעַלְמָא (דאתי), וְלָא אַשְׁכָּחַת נַיְיחָא בְּאֲתַר דְּעַלְמָא. וְדָא הוּא עוֹנָשָׁא דִּכְתִיב בְּאוֹרַיְיתָא, (ויקרא כ׳:כ׳) עֲרִירִים יָמוּתוּ, וּמְתַרְגְּמִינָן בְּלָא וְלָד. בְּגִין דְּמַאן דְּאִיהוּ בְּלָא וְלַד, כַּד אָזִיל בְּהַהוּא עַלְמָא, מִית הוּא תַּמָּן. מִית בְּעַלְמָא דֵין, וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. וְעַל דָּא כְּתִיב כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה.

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא דִּשְׁכִינְתָּא לָא שַׁרְיָא עֲלוֹי כְּלָל, כְּדֵין כְּתִיב וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר. אוֹלִיפְנָא דְּשַׁוֵּי רַעֲיוֹנוֹי, וְכַוֵּון אַנְפּוֹהִי לְמֵיסַב אִתְּתָא, בְּגִין דְּתִשְׁרֵי עֲלוֹי שְׁכִינְתָּא, רָזָא דְקִיר.

וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב לְבָתַר, וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה', מִכָּאן אוֹלִיפְנָא, דְּמַאן דְּאִית בֵּיהּ חוֹבָא, וּבָעֵי לְמִבְעֵי רַחֲמֵי עֲלוֹי, יְכַוֵּין אַנְפּוֹי וְרַעֲיוֹנוֹי, לְאַתְקָנָא גַּרְמֵיהּ מֵהַהוּא חוֹבָא, וּלְבָתַר יִבְעֵי צְלוֹתָא. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (איכה ג׳:מ׳) נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקוֹרָה בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר וְנָשׁוּבָה. אוּף הָכָא, כֵּיוָן דְּיָדַע חִזְקִיָּהוּ חוֹבֵיהּ, מַה כְּתִיב וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר, שַׁוֵּי אַנְפּוֹי לְאַתְקָנָא לְגַבֵּי שְׁכִינְתָּא, דְּהָא לְגַבֵּי אֲתַר דָּא חָב.

בְּגִין דִּשְׁכִינְתָּא כָּל נוּקְבֵי דְעַלְמָא קַיְימִין בְּסִתְרָהָא. מַאן דְּאִית לֵיהּ נוּקְבָא, שַׁרְיָא אִיהִי לְגַבֵּיהּ, וּמַאן דְּלֵית לֵיהּ, לָא שַׁרְיָא לְגַבֵּיהּ. וְעַל דָּא אַתְקִין גַּרְמֵיהּ לְגַבָּהּ לְאַתְקָנָא, וְשַׁוֵּי עֲלֵיהּ לְאִתְנַסְּבָא, וּלְבָתַר וְיִתְפַּלֵּל אֶל יְיָ.

קִיר, דָּא הוּא אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ, וְדָא שְׁכִינְתָּא, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (יהושע ג׳:י״א) הִנֵּה אֲרוֹן הַבְּרִית אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ. קִיר, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו כ״ב:ה׳) מְקַרְקַר קִיר וְשׁוֹעַ. קִרְקוּרָא וּנְהִימָא דְקִיר, דְּאִיהוּ אָדוֹן, כַּד אִתְחָרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ירמיהו ל״א:ט״ו) רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, וְהָא אוֹקִימְנָא. וּבְגִין כָּךְ וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר.

תָּא חֲזֵי, בִּצְלוֹתָא מַה כְּתִיב, (ישעיהו ל״ח:ג׳) אָנָא יְיָ זְכָר נָא אֶת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ, רָמַז הָכָא, דְּנָטַר בְּרִית קַדִּישָׁא, וְלָא סָאִיב לֵיהּ, וְנָטַר לֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת. כְּתִיב הָכָא הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ, וּכְתִיב הָתָם (בראשית י״ז:א׳-ב׳) הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וְהְיֶה תָמִים וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶיךָ, דְּנָטַר בְּרִית קַדִּישָׁא כְּדְקָא יְאוּת. בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם, דְּאִתְכַּוֵּון בְּכָל אִינוּן רָזֵי מְהֵימְנוּתָא דִּכְלִילָן בֶּאֱמֶת.

וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי, דְּסָמַךְ גְּאוּלָה לִתְפִלָּה, וְהָא אוֹקִימְנָא. וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָיא, דְּאִתְכַּוֵּון לְיַחֲדָא יִחוּדָא כְּדְקָא יְאוּת. וּבְגִין כָּךְ, וַיֵּבְךִ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל, דְּלֵית תַּרְעָא דְּקָיְימָא קַמֵּי דִּמְעִין. גְּאוּלָה, דָּא הוּא מַלְאָךְ הַגּוֹאֵל, דְּדָא אִיהוּ דְאִשְׁתַּכַּח בְּכָל פֵּרוֹקָא דְעַלְמָא, וְהָא אוֹקִימְנָא.

הַמַּלְאָךָ הַגּוֹאֵל אוֹתִי מִכָּל רָע. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, כֵּיוָן דְּבָרִיךְ יַעֲקֹב וְאִתְכַּוֵּון מִתַּתָּא לְעֵילָא, כְּדֵין אַמְשִׁיךְ מֵעֵילָא לְתַתָּא, דִּכְתִיב הָאֱלֹהִים הָרוֹעֶה אוֹתִי, כֵּיוָן דְּאִיהוּ נָטִיל, יָהִיב בִּרְכָאן לְהַאי אֲתַר, כֵּיוָן דְּאַמְטֵי בִּרְכָאן לְהַאי אֲתַר, כְּדֵין פָּתַח וְאָמַר הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל וְגו'.

פָּתַח וְאָמַר, (מלכים א ח׳:ז׳) כִּי הַכְּרוּבִים פּוֹרְשֵׂי כְּנָפַיִם אֶל מְקוֹם הָאָרוֹן וְגו'. תָּא חֲזֵי, כְּרוּבִים בְּאָת וּבְנִיסָא הֲווּ קָיְימֵי, תְּלַת זִמְנִין בְּיוֹמָא הֲווּ פָּרְשֵׂי גַדְפֵיהוֹן, וְסָכְכֵי עַל אֲרוֹנָא לְתַתָּא, דִּכְתִיב פּוֹרְשֵׂי כְנָפַיִם, פְּרוּשֵׂי לָא כְּתִיב, אֶלָּא פּוֹרְשֵׂי.

וְתָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד לְתַתָּא כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא, כְּרוּבִים, דִּיוּקְנָא דִלְהוֹן כְּחֵיזוּ רַבְיָין, וְקָיְימִין תְּחוֹת הַאי אֲתַר, מִימִינָא וּמִשְׂמָאלָא, וְאִלֵּין אִתְבָּרְכָן בְּקַדְמִיתָא מֵהַנְהוּ בִּרְכָאן דְּנָגְדָן מֵעֵילָא, וּמֵהָכָא נַגְדֵי בִּרְכָאן לְתַתָּא.

וְעַל דָּא כְּתִיב, הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל אוֹתִי מִכָּל רָע. אוֹתִי, דְּנָטִיל בִּרְכָאן מִגְּוָונִין דִּלְעֵילָא, וְכֵיוָן דְּאִיהוּ נָטִיל, יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים, דָּא רָזָא דִכְרוּבִים, דְּמִנַּיְיהוּ נָגְדֵי
(Ⅰ)

*****

[229b]  
[...] de l’Esprit de tous les esprits ; c’est le centre de toutes forces, le Centre du centre. Quand ce « Point » se déplace, toutes les lumières qui forment le cercle autour de lui se déplacent également, ainsi qu’il est écrit (Cant., I, 4) : « Entraîne-moi après toi, et courons. » Rabbi Hizqiya, Rabbi Yossé et Rabbi Yehouda firent une fois un voyage ensemble. Rabbi Yossé proposa que chacun des voyageurs à son tour prit la parole sur la Loi.
Rabbi Yehouda commença à parler de la manière suivante : Il est écrit (Ps., LXXIX, 8) : « Ne te souviens point de nos anciennes iniquités ; que ta miséricorde nous prévienne promptement, etc. » Remarquez que l’amour du Saint, béni soit-il, est si grand pour Israël, qu’il n’admet pas qu’un autre chef céleste en dehors de lui-même juge le peuple qu’il a choisi pour son partage. Et quand Dieu voit les fautes d’Israël, il éprouve de la compassion pour ses enfants, ainsi qu’il est écrit (Ps., CIII, 13) : « De même qu’un père a de la compassion pour ses enfants, ainsi le Seigneur est touché de compassion, etc. » Quand Dieu trouve les péchés nombreux, il les efface au fur et à mesure qu’il les examine, afin que l’ « autre côté » ne prenne pas d’ascendant sur Israël. Mais si l’homme recommence à pécher, après que les anciens péchés lui ont été pardonnés, ceux-ci lui sont comptés également. C’est pourquoi David a dit : « Ne te souviens point de nos anciennes iniquités ; que ta miséricorde nous prévienne promptement. » Car sans la miséricorde de Dieu, aucun homme ne pourrait exister, à cause des nombreux chefs de la rigueur et des nombreux accusateurs qui parlent en haut contre Israël. David ajoute : « ... Car nous sommes extrêmement pauvres », pauvres en bonnes actions, pauvres en œuvres méritoires.
Remarquez que si Israël avait fait des bonnes œuvres devant le Saint, béni soit-il, il n’aurait jamais été asservi par les peuples païens ; mais c’étaient les péchés d’Israël qui ont fait lever la tête aux peuples païens ; sans ses péchés, Israël aurait asservi les peuples païens.
Remarquez en outre que si Israël n’avait attiré le « mauvais côté » en terre sainte par ses iniquités, les peuples païens n’auraient jamais exercé leur pouvoir sur la terre sainte, et Israël n’en aurait pas été exilé. C’est pourquoi le Psalmiste a dit : « ... Car nous sommes extrêmement pauvres », pauvres en bonnes actions.
Rabbi Yossé commença à parler de la manière suivante : Il est écrit (Ps., II, 1) : « Servez le Seigneur dans la crainte, et réjouissez-vous avec tremblement. » Et ailleurs il est écrit (Ps., C, 2) : « Servez le Seigneur avec joie, présentez-vous devant lui avec des chants d’allégresse. » Remarquez que tout homme qui adore Dieu le matin et le soir doit faire sa prière le matin au moment où la lumière commence à se répandre ; en ce moment, c’est le « côté droit » qui domine le monde. Aussi la prière de l’homme l’attache-t-elle à la main droite du Saint, béni soit-il, et attire ainsi ici-bas les bénédictions du monde d’en haut. La prière qu’on adresse au Saint, béni soit-il, doit être faite avec joie et allégresse ; on doit d’abord se solidariser avec la « Communauté d’Israël » et ensuite proclamer d’une manière parfaite l’unité de Dieu, ainsi qu’il est écrit (Ps., C, 3) : « Sachez que Jéhovah est Élohim. »
L’Écriture se sert de deux termes « joie » et « allégresse » pour correspondre aux deux prières : celle du matin et celle des vêpres la « joie » désigne la prière du matin et l’ « allégresse » celle des vêpres ; c’est pourquoi l’Écriture (Nomb., XXVIII, 4) dit : « Tu offriras un agneau le matin, et l’autre l’après-midi. » C’est pour cette raison que la tradition nous apprend que la prière du soir est facultative, parce que c’est l’heure de la distribution de la nourriture céleste et ce n’est pas le moment des louanges ; car c’est durant la nuit que les bénédictions sont distribuées à tout le monde, ainsi qu’il est écrit (Prov., XXXI, 15) : « Elle se lève lorsqu’il est encore nuit ; et elle partage le butin parmi les membres de la maisonnée, etc. »
Rabbi Hizqiya commença ensuite à parler de la manière suivante : Il est écrit (Ps., CXLI, 2) : « Que ma prière s’élève vers toi comme la fumée de l’encens ; que l’élévation de mes mains te soit agréable comme le sacrifice du soir. » Pourquoi l’Écriture parle-t-elle du sacrifice du soir et pourquoi ne dit-elle pas : [...]

בִּרְכָאן מֵעִילָאֵי לְתַתָּאֵי (ותתאי):

הַמַּלְאָךָ הַגּוֹאֵל אוֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְגו'. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (משלי י״ט:י״ד) בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת, וְכִי נַחֲלַת אָבוֹת אִינְהוּ, וְהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב כֹּלָּא לְבַּר נָשׁ. אֶלָּא, דְּכֵיוָן דְּאַחְסִין בֵּיתָא לְבַר נָשׁ וּמָמוֹנָא, לְזִמְנִין דְּיַחֲסִין כֹּלָּא לִבְרֵיהּ, וִיהֵא אַחְסָנָא דְאָבוֹת. אֲבָל וּמֵיְיָ אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת, בְּגִין דְּאִתְּתָא, כַּד אַחְסִין לָהּ בַּר נָשׁ, מֵעִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַחְסִין לָהּ, דְּהָא לָא יַחְסִין לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְבַּר נָשׁ, אֶלָּא כַּד מַכְרִיזִין עֲלֵיהּ בִּרְקִיעָא.

דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְזַוֵּוג זִווּגִין, עַד לָא יֵיתוּן לְעַלְמָא. וְכַד זָכוּ בְּנֵי נָשָׁא לְפוּם עוֹבָדֵיהוֹן, הָכִי יַהֲבֵי לוֹן אִתְּתָא, וְכֹלָּא אִתְגַּלְּיָין קַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְפוּם עוֹבָדִין דְּזַכָּאִין, הָכִי מְזַוִּוג זִוּוּגִין.

וּלְזִמְנִין דְּקָא סְלִיקוּ בִּקְלִיטִין, וְאַסְטֵי הַהוּא בַּר נָשׁ אָרְחֵיהּ, סָלִיק זִוּוּגֵיהּ לְאָחֳרָא, עַד דְּיִכְשַׁר עוֹבָדוֹי, וְכַד יִכְשַׁר עוֹבָדוֹי, אוֹ דְּמָטֵי זִמְנֵיהּ, אִתְדָּחֵי גְּבַר מִקַּמֵּי גְבַר, וְאָתֵי הַאי וְנָטִיל דִּילֵיהּ. וְדָא קָשֵׁי קַמִּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִכֹּלָּא לְדַחְיָא בַּר נָשׁ מִקַּמֵּי גַבְרָא אָחֳרָא, וּבְגִין כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ יָהִיב אִתְּתָא לְבַּר נָשׁ, וּמִנֵּיהּ אַתְיָין זִוּוּגִין. וְעַל דָּא וּמֵיְיָ אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת.

בְּגִין כָּךְ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב כֹּלָּא לְבַר נָשׁ. וְאִי תֵימָא אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת וְלָא אָחֳרָא. תָּא חֲזֵי, אַף עַל גַּב דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַזְמִין טָבָאן לְבַּר נָשׁ לְמֵיהַב לֵיהּ, וְהוּא אַסְטֵי אָרְחוֹי מֵעִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְגַבֵּי סִטְרָא אָחֳרָא, מֵהַהוּא סִטְרָא אָחֳרָא דְּאִתְדָּבַּק בֵּיהּ, יֵיתֵי לֵיהּ מַאן דְּיֵיתֵי, בְּכָל (נ''א כל) קִטְרוּגִין, וְכָל בִּישִׁין, וְלָא אַתְיָין לֵיהּ מֵעִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֶלָּא מֵהַהוּא סִטְרָא בִּישָׁא דְּאִתְדָּבַּק בֵּיהּ, בְּאִינוּן עוֹבָדִין דְּעָבַד.

וְעַל דָּא, אִתְּתָא דְּלָאו אִיהִי מַשְׂכֶּלֶת, קָרָא עַל דָּא שְׁלמֹה, (קהלת ז׳:כ״ו) וּמוֹצֵא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה. בְּגִין דְּחוֹבוֹי דְּבַּר נָשׁ, הוּא מָשִׁיךְ עֲלֵיהּ, בְּאִינוּן עוֹבָדִין דְּעָבַד. וְעַל דָּא כַּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בֵּיהּ בְּבַר נָשׁ, בְּגִין עוֹבָדוֹי דְּכָשְׁרָן, אִיהוּ אַזְמִין לֵיהּ אִנְתּוּ דְּאִיהִי מַשְׂכֶּלֶת, וּפָרִיק לֵיהּ בְּפוּרְקָן, מִגּוֹ סִטְרָא אָחֳרָא.

וְעַל דָּא אָמַר יַעֲקֹב, הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל אוֹתִי מִכָּל רָע. מַאי מִכָּל רָע, דְּלָא אִזְדַּמְּנַת לִי אִתְּתָא, דְּאִיהִי מִגּוֹ סִטְרָא אָחֳרָא, וְלָא אִעָרַע פְּסוּל בְּזַרְעִי (ס''א בערסי), דְּכֻלְּהוּ צַדִּיקֵי וּשְׁלֵימֵי בִּשְׁלִימוּ, בְּגִין דְּאִתְפְּרַק מִכָּל רָע, וְיַעֲקֹב לָא אִתְדָּבַּק בְּהַהוּא סִטְרָא אָחֳרָא כְּלָל.

וְעַל דָּא, הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל אוֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים. מַאי טַעְמָא אִתְחֲזוּ לְאִתְבָּרְכָא, בְּגִין דְּנָטִיר יוֹסֵף אָת קַיָּימָא קַדִּישָׁא, וְעַל דָּא אָמַר יוֹסֵף בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה, אַחְמֵי לֵיהּ רָזָא דִבְרִית דְּנָטַר לֵיהּ. וּבְגִין דְּנָטַר לֵיהּ, אִתְחֲזוּ לְאִתְבָּרְכָא וְאִתְחֲזֵי אִיהוּ לְבִרְכָאן סַגִּיאִין. בְּגִין דָּא לְכֻלְּהוּ יָהַב בִּרְכָא חַד, וּלְיוֹסֵף בִּרְכָאן סַגִּיאִין, מַשְׁמַע דִּכְתִיב בִּרְכוֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכוֹת הוֹרַי וְגו', בִּרְכוֹת שָׁדַיִם וָרָחַם תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף.

רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (ר''ח ע''ב) (תהילים קכ״ג:א׳) אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיּוֹשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל תָּא חֲזֵי, צְלוֹתָא דְּבַּר נָשׁ דְּאִתְכַּוֵּון בָּהּ, אִיהוּ לְעֵילָא לְעוּמְקָא עִלָּאָה, דְּמִתַּמָּן נָגְדֵי כָּל בִּרְכָאן וְכָל חֵירוּ, וּמִתַּמָּן נָפְקֵי לְקָיְימָא כֹּלָּא.

וְעַל דָּא יַתִּיר יו''ד, בְּגִין דְּלָא פָּסִיק יוּ''ד, מֵאֲתַר דָּא לְעָלְמִין. וּבְגִין דָּא כְּתִיב, הַיּוֹשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם, אָחִיד לְעֵילָא, בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה, וְאָחִיד לְתַתָּא, דְּיָתִיב עַל כָּרְסְיָא דְּאֲבָהָן, יָתִיב עַל כָּרְסְיָא דְּאִקְרֵי שָׁמָיִם, וּבְגִין כָּךְ הַיּוֹשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם כְּתִיב.

וּמֵהָכָא, כַּד בִּרְכָאן נָגְדֵי מֵעֵילָא מֵעוּמְקָא דָא, כֻּלְּהוּ נָטִיל לוֹן הַאי אֲתַר דְּאִקְרֵי שָׁמַיִם, וּמֵהַאי נָגְדֵי לְתַתָּא, עַד דְּמָטוּ לְצַדִּיקַיָּיא קְיָימָא דְעַלְמָא, וּמֵהָכָא מִתְבָּרְכִין כָּל אִינוּן חַיָּילִין, וְכָל אִינוּן מַשִּׁרְיָין לִזְנַיְיהוּ, וְהָא אוּקְמוּהָ.

תָּא חֲזֵי, בְּשִׁבְעִין וּתְרֵין נְהוֹרִין, אִסְתַּלַּק עֲטָרָא דְּכָל מַשִּׁרְיָין, עִגּוּלָא דְעַלְמָא, בְּשִׁבְעִין דּוּכְתֵּי, חַד עִגּוּלָא לְכֻלְּהוּ (לעיל נ''ג ע''ב) בְּגוֹ הַהוּא עִגּוּלָא נְקוּדָה חָדָא דְּקָיְימָא בְּאֶמְצָעִיתָא, מֵהַאי נְקוּדָה, אִתְּזָנַת כָּל הַהוּא עִגּוּלָא, בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, אִיהוּ אֲתַר
(Ⅰ)

*****

[230a]  
[...] Que la prière du matin s’élève vers toi ? Mais voici ce que nous avons appris à ce sujet : L’encens ne doit être offert qu’avec joie, ainsi qu’il est écrit (Prov., XXVII, 9) : « Le parfum et l’encens font la joie du cœur. »
C’est pour cette raison que le prêtre dans le temple offrait de l’encens au moment où il allumait les lampes, ainsi qu’il est écrit (Ex., XXX, 7) : « Il brûlera l’encens lorsqu’il allumera les lampes ; et Aaron brûlera l’encens devant le Seigneur après-midi. » Le matin, l’encens n’était pas nécessaire, parce que c’est l’heure de la Clémence, mais il est indispensable l’après-midi où la Rigueur règne dans le monde ; l’encens éloigne du monde la mort, les anges accusateurs et la colère divine, ainsi qu’il est écrit (Nomb., XVII, 11) : « Et Moïse dit à Aaron : Prends ton encensoir, mets-y du feu de l’autel et l’encens dessus, et va vite vers le peuple, etc. » Immédiatement après L’Écriture ajoute : « Aaron courut au milieu du peuple où il offrit l’encens et, se tenant debout entre les morts et les vivants, il pria pour le peuple, et la plaie cessa. » Car aucun esprit du « mauvais côté » ne peut résister à l’encens offert pendant les vêpres. C’est à cette prière que s’appliquent les paroles de David : « Que ma prière s’élève vers toi comme la fumée de l’encens. » L’encens offert à cette heure de rigueur éloigne du monde la colère divine.
Remarquez que le temple à Jérusalem a été détruit à l’heure où l’on avait coutume de brûler l’encens des vêpres, et c’est pourquoi l’Écriture (Jér., VI, 3) dit : « Malheur à nous ; car le jour s’abaisse, et les ombres sont devenues plus grandes sur le soir. » « Les ombres » désignent les chefs de la rigueur qui portent en ce moment, dans le ciel, leurs accusations contre le monde. Voilà pourquoi la tradition (41) nous apprend que l’homme doit faire la prière des vêpres avec recueillement. Certes, toutes les prières doivent être faites avec recueillement ; mais celle des vêpres demande plus de recueillement que les autres prières, parce que c’est l’heure des rigueurs. C’est pourquoi Isaac, image de la Rigueur, a établi cette prière, ainsi que cela a été dit. Continuant leur chemin, ils arrivèrent près d’une grotte au milieu des montagnes.
Rabbi Yossé dit : Cette grotte a un aspect sombre qui inspire la crainte ; allons-nous-en et ne nous y arrêtons pas.
Rabbi Yehouda lui répondit : S’il n’y avait qu’un seul voyageur, je dirais comme toi, puisqu’une traditions nous apprend que quiconque voyage seul s’expose à un danger. Mais puisque nous sommes trois, nous ne courons aucun danger, et cela d’autant moins que chacun de nous paraît digne que la Schekhina ne s’en détache point. Rabbi Yossé lui objecta : Nous avons cependant appris par une tradition (42) que l’homme ne doit jamais compter sur un miracle, ainsi que cela résulte des paroles (I Rois, XVI, 2) de Samuël : « Et Samuël dit : Comment puis-je aller, alors que je crains que Saül ne me tue ? » Et pourtant Samuël était plus digne que nous !
Rabbi Yehouda lui répondit : Samuël était seul ; aussi courait-il un danger manifeste, alors que nous sommes trois et nous ne courons aucun danger manifeste ; car nous n’avons pas à craindre les démons, attendu qu’Une tradition nous apprend que partout où trois hommes sont unis, les démons ne peuvent leur apparaître ni avoir de prise sur eux ; nous n’avons non plus à craindre les brigands, attendu que cette grotte est éloignée des centres habités, et il n’y a point d’hommes ici ; tout ce que nous pouvons craindre ici ce sont les bêtes fauves.
Rabbi Yehouda commença à parler de la manière suivante : Il est écrit (Gen., XLVIII, 16) : « Que l’ange q ui m’a délivré du mal, etc. » Ce verset mérite qu’on l’examine attentivement. L’Écriture se sert du mot « hagoel » (qui me délivre), au lieu de « ascher gaal » (qui m’a délivré), parce que l’Ange libérateur se trouve toujours près des hommes et ne quitte jamais les justes.
Remarquez que l’Ange libérateur désigne la Schekhina qui accompagne toujours l’homme et ne s’en sépare pas, tant qu’il observe les commandements de la loi. Voilà pourquoi la tradition nous enseigne que l’homme ne doit jamais aller seul en voyage. Que faut-il entendre par le mot « seul » ? La tradition veut dire que l’homme doit toujours observer les commandements de la Loi, afin que la Schekhina ne le quitte point.
Remarquez que quand l’homme veut partir en voyage, il doit au préalable adresser sa prière à son Maître, pour s’attirer la Schekhina qui préserve l’homme de tout danger et le guide pour le mieux (43). C’est pourquoi Jacob a dit (Gen., XXVIII, 20) : « Si Élohim demeure avec moi, s’il me protège dans le chemin par lequel je marche, etc. » Or, Jacob était seul [...]

לְהַהוּא רוּחָא דְּכָל רוּחִין (ס''א הכא רזא דכל רזין) אִתְטַמַּר בְּגַוֵּיהּ. הַאי טְמִירוּ אִיהוּ בְּגוֹ חֵילָהָא, טְמִירָא אִיהוּ בְּגוֹ לְגוֹ, כַּד סָלְקָא דָא, כֹּלָּא סָלְקִין אֲבַתְרָהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים א׳:ד׳) מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָרוּצָה.

רִבִּי חִזְקִיָּה וְרִבִּי יוֹסֵי וְרִבִּי יְהוּדָה הֲווּ אָזְלֵי בְּאוֹרְחָא, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, כָּל חַד וְחַד מִינָן לֵימָא מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא. פָּתַח רִבִּי יְהוּדָה וְאָמַר, (תהילים ע״ט:ח׳) אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֹנוֹת רִאשׁוֹנִים מַהֵר יְקַדְמוּנוּ וְגו'. תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּרְחִימוּתָא דְיִשְׂרָאֵל, רָחִים לוֹן, דְּאִינוּן עַדְבֵיהּ וְאַחְסַנְתֵּיהּ, לָא מִסְתַּכַּל אָחֳרָא בְּדִינַיְיהוּ, בַּר אִיהוּ בִּלְחוֹדֵיהּ.

וְכֵיוָן דְּאִיהוּ מִסְתַּכֵּל בְּדִינַיְיהוּ, אִתְמָלֵי עֲלַיְיהוּ רַחֲמִין, בְּגִין דְּאִיהוּ כְּאָב דְּרָחִים עַל בָּנִים, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ק״ג:י״ג) כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים רִחַם ה' וְגו'. וְכֵיוָן דְּאִשְׁתַּכַּח לוֹן חוֹבִין, מַעֲבָר לוֹן רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, עַד דְּאַעֲבַר לוֹן לְכֻלְּהוּ מִקַּמֵּיהּ. וְכֵיוָן דְּאַעֲבַר לוֹן מִקַּמֵּיהּ, לָא אִשְׁתָּאַר עֲלַיְיהוּ חוֹבִין לְמֵיהַב שָׁלְטָנוּ לְסִטְרָא אָחֳרָא דְּדִינָא עֲלַיְיהוּ.

אָתֵי לְמֵיחַב קַמֵּיהּ כְּדְבְּקַדְמִיתָא, אִינוּן חוֹבִין קַדְמָאֵי דְּאַעֲבַר מִקַּמֵּיהּ חָשִׁיב עֲלַיְיהוּ, וְעַל דָּא כְּתִיב אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֹנוֹת רִאשׁוֹנִים מַהֵר יְקַדְמוּנוּ רַחֲמֶיךָ וְגו'. דְּאִי רַחֲמֶיךָ לֹא יַקְדִּימוּ עֲלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל, לָא יָכְלִין לְקָיְימָא בְּעַלְמָא. בְּגִין דְּכַמָּה אִינוּן מָארֵי דְּדִינָא קַשְׁיָא, מָארֵי תְּרִיסֵין, וְכַמָּה דִלְטוֹרִין דְּקָיְימֵי עֲלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל לְעֵילָא, וְאִלְמָלֵא דְּאַקְדִּים קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רַחֲמִים עֲלַייהוּ דְיִשְׂרָאֵל, עַד לָא יַשְׁגַּח בְּדִינֵיהוֹן, לָא יָכְלִין לְקָיְימָא בְּעַלְמָא. וְעַל דָּא, מַהֵר יְקַדְמוּנוּ רַחֲמֶיךָ כִּי דַלוֹנוּ מְאֹד. דַּלּוּתָא דְעוֹבָדִין טָבִין, דַּלּוּתָא דְּעוֹבָדִין דְּכָשְׁרָן. (קמי קודשא בריך הוא).

תָּא חֲזֵי, אִלְמָלֵי יְסַגְּלוּן יִשְׂרָאֵל עוֹבָדִין דְּכָשְׁרָן קַמֵּי קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא, לָא הֲווּ קָאִימוּ עֲלֵיהּ עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בְּעַלְמָא, אֲבָל יִשְׂרָאֵל אִינוּן גָּרְמִין לִשְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת לְזָקְפָא רֵישַׁיְיהוּ בְּעַלְמָא. דְּאִלְמָלֵי יִשְׂרָאֵל לָא יְהוֹן חָטָאן קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שְׁאָר עַמִין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אִתְכַּפְיָין קַמַּיְיהוּ.

וְתָא חֲזֵי, אִלְמָלֵא דְּאַמְשִׁיכוּ יִשְׂרָאֵל בְּעוֹבָדִין בִּישִׁין לִסְטַר אָחֳרָא בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, הָא אִתְּמָר, דְּלָא שָׁלְטוּ שְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, וְלָא אִתְגָּלוּ מֵעַל אַרְעָא. וְעַל דָּא כְּתִיב, כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד. דְּלֵית לָן עוֹבָדִין דְּכָשְׁרָן כְּדְקָא חָזֵי. וּבְגִין כָּךְ כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד מַהֵר יְקַדְמוּנוּ רַחֲמֶיךָ.

רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ב׳:י״א) עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה, וּכְתִיב, (תהילים ק׳:ב׳) עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה. תָּא חֲזֵי, כָּל בַּר נָשׁ דְּאָתֵי לְמִפְלַח לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּצַפְרָא וּבְפַנְיָא בָּעֵי לְמִפְלַח לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

בְּצַפְרָא כַּד סָלִיק נְהוֹרָא, וְאִתְעָרוּתָא דִסְטַר יְמִינָא אִתְעַר בְּעַלְמָא, כְּדֵין בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאִתְקַשְּׁרָא בִּימִינָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְמִפְלַח קַמֵּיהּ בְּפוּלְחָנָא דִצְלוֹתָא. בְּגִין דִּצְלוֹתָא אַחְסִין תּוּקְפָא לְעֵילָא, וְאַמְשִׁיךְ בִּרְכָאן מֵעוּמְקָא עִלָּאָה לְכֻלְּהוּ עַלְמִין, וּמִתַּמָּן אַמְשִׁיךְ בִּרְכָאן לְתַתָּאֵי. וְאִשְׁתַּכְּחוּ עִלָּאִין וְתַתָּאִין מִתְבָּרְכָאן, בְּהַהוּא פּוּלְחָנָא דִצְלוֹתָא.

פּוּלְחָנָא דִצְלוֹתָא, דְּקָא בָּעֵי בַּר נָשׁ לְמִפְלַח קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, (שמות כ''ט ע''א) בְּשִׂמְחָה וּבִרְנָנָה לְאַכְלָלָא לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בֵּינַיְיהוּ, וּלְבָתַר לְיַיחֲדָא יִחוּדָא כְּדְקָא חָזֵי. דִּכְתִיב, (תהילים ק׳:ג׳) דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱלֹהִים, דָּא רָזָא דְּיִחוּדָא בְּרָזָא דְפוּלְחָנָא.

וְעִם כָּל דָּא, בָּעֵי בַּר נָשׁ לְמִפְלַח קַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּחֶדְוָה, וּלְאַחֲזָאָה חֶדְוָה בְּפוּלְחָנֵיהּ, וְאִלֵּין תְּרֵין שִׂמְחָה וּרְנָנָה, לָקֳבֵל תְּרֵין אִלֵּין, תְּרֵין צְלוֹתִין, תְּרֵין קוּרְבָּנִין לְיוֹמָא לָקֳבֵל תְּרֵין אִלֵּין, דְּאִינוּן שִׂמְחָה וּרְנָנָה. שִׂמְחָה בְּצַפְרָא, וּרְנָנָה בְּרַמְשָׁא. וְעַל דָּא, (במדבר כ״ח:ד׳) אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַּבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם.

וְעַל דָּא, צְלוֹתָא דְעַרְבִית רְשׁוּת אִיהִי, בְּגִין דְּהַהִיא שַׁעְתָּא מְחַלֵּק טַרְפָּא לְכָל חֵילָהָא, וְ לָאו שַׁעְתָּא לְאַדְכָּרָא (נ''א לאתברכא) אֶלָּא לְמֵיהַב מְזוֹנָא. בִּימָמָא הִיא מִתְבָּרֶכֶת מִתְּרֵין סִטְרִין אִלֵּין, בְּצַפְרָא וּבְרַמְשָׁא מִגּוֹ שִׂמְחָה וּרְנָנָה, וּבְלֵילְיָא פָּלִיג בִּרְכָאן לְכֹלָּא כְּדְקָא חָזֵי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי ל״א:ט״ו) וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְגו'.

פָּתַח רִבִּי חִזְקִיָּה וְאָמַר, (תהילים קמ״א:ב׳) תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב. אַמַּאי מִנְחַת עָרֶב וְלָא צְלוֹתָא
(Ⅰ)

*****

[230b]  
[...] dans ce voyage ; et cependant la Schekhina était attachée à lui. A plus forte raison la Schekhina ne se sépare-t-elle des collègues qui s’entretiennent sur les sujets de la Loi.
Rabbi Yossé dit : Tes paroles sont exactes. Pendant ce temps, le soleil se couchait. Rabbi Yossé s’écria : Qu’allons-nous faire ? Nous ne pouvons rester ici ; car le jour va disparaître, et nous ne pouvons non plus monter sur cette grande montagne, par crainte de la rencontre des animaux sauvages.
Rabbi Yehouda lui dit : Ta crainte m’étonne.
Rabbi Yossé lui répliqua : Une tradition (44), nous apprend pourtant qu’il ne faut pas compter sur des miracles, attendu que le Saint, béni soit-il, n’en fait pas à chaque heure.
Rabbi Yehouda lui répondit : La tradition s’applique à un seul homme ; mais nous qui sommes trois, qui nous entretenons de sujets relatifs à la Loi, et qui sommes accompagnés de la Schekhina, nous n’avons rien à craindre. Arrivés au sommet àe la montagne, ils y découvrirent une caverne creusée dans le roc.
Rabbi Yehouda dit : Approchons-nous du roc où j’aperçois une caverne. Ils s’approchèrent du roc et virent la caverne.
Rabbi Yossé dit : Je crains que cette caverne ne serve de repaire aux fauves, et que ceux-ci ne nous y surprennent. Se tournant alors vers Rabbi Hizqiya,
Rabbi Yehouda dit : Je vois que Rabbi Yossé est un homme craintif. D’où vient cela ? Est-ce à cause des péchés qui rendent l’homme craintif, ainsi qu’il est écrit (Is., XXXIII, 14) : « Les méchants ont été épouvantés en Sion, la frayeur a saisi les hypocrites » ? - Nous savons pourtant que Rabbi Yossé n’est pas un pécheur. Or, l’Écriture (Prov., XXVIII, 1) dit : « ... Mais le juste est hardi comme un lion et ne craint rien. » Pourquoi donc est-il si craintif ?
Rabbi Yossé lui répondit : Je crains, parce que nous nous exposerions à un danger probable, si nous suivions ton conseil.
Rabbi Yehouda lui répondit : Si le danger était probable, tu aurais raison ; mais dans l’occurrence le danger n’est pas probable ; et quand nous serons entrés dans la caverne aucun danger ne nous menacera. Ils pénétrèrent dans la caverne.
Rabbi Yehouda dit : Partageons la nuit en trois veilles, division habituelle de la nuit, et que chacun de nous reste à son poste pendant une de ces trois veilles et ne dorme pas.
Rabbi Yehouda commença ensuite à parler de la manière suivante : Il est écrit (Ps., LXXXIX, 1) : « Instruction d’Éthan, Ezrahite. » Ce cantique a été chanté par Abraham notre père à l’époque où il se consacrait au culte de Dieu, pour faire connaître à tout le monde que le Saint, béni soit-il, gouverne sur la terre. Abraham est appelé « Éthan », parce qu’il s’était fortifié dans le Saint, béni soit-il.
L’Écriture ajoute : « Je chanterai éternellement les miséricordes du Seigneur. » Les chants viennent-ils donc seulement du côté des zélés (45)? Mais Abraham voulait dire qu’il unissait le « côté gauche » au « côté droit ». C’est pourquoi le Saint, béni soit-il, mit Abraham à l’épreuve. Car nous avons appris qu’Isaac avait trente-sept ans le jour où son père voulait l’offrir en holocauste. Or, on pourrait se demander, pourquoi l’Écriture (Gen., XXII, 1) dit : « Et le Seigneur éprouva Abraham », au lieu de dire : « Et le Seigneur éprouva Isaac (46) », puisque pour Isaac l’épreuve était plus dure que pour Abraham. Mais le sens de l’Écriture est que Dieu fit unir à Abraham la Rigueur à la Clémence, pour le rendre parfait.
D’après une autre interprétation, les paroles du verset désignent les miséricordes que le Saint, béni soit-il, prodigue au monde.
L’Écriture ajoute : « J’annoncerai par ma bouche ta Foi à toutes les générations. » Abraham annonça, en effet, la Foi à tout le monde ; car le Saint, béni soit-il, lui avait révélé le mystère de la Foi ; et quand Abraham l’a connue, il a compris qu’elle est la base du monde. C’est pourquoi il a dit : « Car j’ai dit que le monde est fondé sur la miséricorde. » Lorsque le Saint, béni soit-il, créa le monde, il vit que le monde ne pourrait exister s’il n’étendait son bras droit sur lui. Le mot « Bereschith » a un double sens : il signifie le commencement du monde d’ici-bas créé par le monde d’en haut, et il signifie également que le « Commencement » du monde d’en haut a créé le monde d’ici-bas. Et qui est ce « Commencement » ? C’est le Beth, le Saint des saints. C’est par le Beth qui est au « côté droit » que le monde a été créé (47).
D’après une autre interprétation, les paroles : « Les cieux sont affermis par ta Foi » désignent [...]

דְצַפְרָא, דְּלָא כְּתִיב תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי בַּבֹּקֶר. אֶלָּא הָכִי אִתְּמָר, תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנְיךָ, קְטֹרֶת לָא אַתְיָא אֶלָּא עַל חֶדְוָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי כ״ז:ט׳) שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב. וְעַל דָּא כַּהֲנָא כַּד אַדְלִיק בּוֹצִינִין, הֲוָה מַקְרִיב קְטֹרֶת, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ל׳:ז׳-ח׳) בְּהֵטִיבוֹ אֶת הַנִּרוֹת יַקְטִירֶנָּה וּבְהַעֲלוֹת אַהֲרֹן אֶת הַנִּרוֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה. בְּצַפְרָא, עַל חֶדְוָה, דְּשַׁעְתָּא גָרִים. בְּרַמְשָׁא, לְמֶחדֵי סְטַר שְׂמָאלָא, וְהָכִי אִתְחֲזֵי. וּלְעָלַם לָא אָתֵי אֶלָּא עַל חֶדְוָה.

וְתָא חֲזֵי קְטֹרֶת מְקַשֵּׁר קִשְׁרִין, וְאָחִיד לְעֵילָא וְתַתָּא, וְדָא אַעֲבַר מוֹתָא וְקִטְרוּגָא וְרוּגְזָא, דְּלָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה בְּעַלְמָא. כְּמָה דִכְתִיב, (במדבר י״ז:י״א) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֵן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה וְגו'. לְבָתַר דָּא כְּתִיב, וַיָּרָץ (אהרן) וְגו', וַיְכַפֵּר עַל הָעָם, וּכְתִיב, וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה. בְּגִין דְּלָא יָכְלִין כָּל סִטְרִין בִּישִׁין וְכָל מְקַטְרְגִין לְמֵיקַם קַמֵּי קְטֹרֶת. וְעַל דָּא אִיהוּ רָזָא (ס''א חדוה) דְכֹלָּא וְקִשּׁוּרָא דְכֹלָּא.

וּבְשַׁעְתָּא דְמִנְחָה, דְּדִינָא שַׁרְיָא בְּעַלְמָא, אִתְכַּוֵּון דָּוִד בְּהַהוּא צְלוֹתָא. דִּכְתִיב, תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ וְגו'. וְהַאי צְלוֹתָא דְסָלִיק, יַעֲבֵר רוּגְזָא דְּדִינָא קַשְׁיָא, דְּשַׁלִּיט הַשְׁתָּא בְּהַאי זִמְנָא, בְּהַהוּא קְטֹרֶת. דְּדָחֵי וְאַעֲבַר קַמֵּיהּ כָּל רוּגְזָא, (דסליק השתא בהאי שעתא בההוא קטרת דאעדי כל רוגזא) וְכָל קִטְרוּגָא דְעַלְמָא, (ס''א ל''ג היינו דכתיב) (ס''א מאי טעמא בגין דאיהי) מִנְחַת עָרֶב, דְּדִינָא תַּלְיָא בְּעַלְמָא.

תָּא חֲזֵי, כַּד אִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא, בְּשַׁעְתָּא דְאִתּוֹקַד, זְמַן מִנְחָה הֲוָה. וְעַל דָּא כְּתִיב, (ירמיהו ו׳:ד׳) אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב. מַאן צִלְלֵי עָרֶב. אִינוּן מְקַטְרְגִין דְּעַלְמָא, וְרוּגְזֵי דְּדִינִין, דִּזְמִינִין בְּהַהִיא שַׁעְתָּא. וְעַל דָּא תָּנִינָן, דְּבָעֵי (שמות ל''ו ע''ב) בַּר נָשׁ לְכַוְּונָא דַעְתֵּיהּ, בִּצְלוֹתָא דְמִנְחָה. בְּכֻלְּהוּ צְלוֹתָא בָּעֵי בַּר נָשׁ לְכַוְּונָא דַעְתֵּיהּ, וּבְהַאי צְלוֹתָא יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ, בְּגִין דְּדִינָא שַׁרְיָא בְּעַלְמָא. וְעַל דָּא זְמַן צְלוֹתָא דְמִנְחָה, יִצְחָק תַּקִּין לֵיהּ, וְהָא אוּקְמוּהָ.

עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, אָעֳלוּ בְּחַד טוּרָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, הַאי טוּרָא דַחֲלָא, נִהַךְ וְלָא נִתְעַכֵּב הָכָא, בְּגִין דְּטוּרָא דְּחִילָא הוּא. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, אִי הֲוָה חַד, הֲוָה אֲמִינָא הָכִי. דְּהָא תָּנִינָן, דְּמַאן דְּאָזִיל יְחִידָאי בְּאוֹרְחָא, אִתְחַיַּיב בְּנַפְשֵׁיהּ. אֲבָל תְּלָתָא לָא. וְכָל חַד וְחַד מִינָן, אִתְחֲזֵי דְלָא תַעֲדֵי מִינָן שְׁכִינְתָּא.

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, הָא תָּנִינָן דְּלָא יִסְמוֹךְ בַּר נָשׁ עַל נִסָּא. מְנָלָן, מִשְׁמוּאֵל. דִּכְתִיב, (שמואל א ט״ז:ב׳) אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי, וְהָא אִתְחֲזֵי שְׁמוּאֵל יַתִּיר מִינָן. אָמַר לֵיהּ, אֲפִילּוּ הָכִי, אִיהוּ הֲוָה חַד, וְהֶזֵּיקָא אִשְׁתַּכַּח לְעֵינָא. אֲבָל אֲנַן תְּלָתָא, וְהֶזֵּיקָא לָא אִשְׁתַּכַּח לְעֵינָא. דְּאִי מִשּׁוּם מַזִּיקִין. הָא תָּנִינָן, דְּלִתְלָתָא לָא מִתְחֲזֵי וְלָא מַזְקֵי. וְאִי מִשּׁוּם לִסְטִים, לָא מִשְׁתַּכְּחֵי הָכָא, דְּהָא רָחִיק מֵיִישׁוּבָא הַאי טוּרָא, וּבְנֵי נָשָׁא לָא מִשְׁתַּכְּחֵי הָכָא. בְּרַם דְּחִילוּ הוּא, דְּחֵיוָון בָּרָא דְּמִשְׁתַּכְּחִין הָכָא.

פָּתַח וְאָמַר. הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל אוֹתִי מִכָּל רָע, הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא בֵּיהּ, (ס''א ל''ג דהא כתיב) הַגּוֹאֵל, אֲשֶׁר גָּאַל מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי הַגּוֹאֵל. בְּגִין דְּהוּא מִשְׁתַּכַּח תָּדִיר לְגַבֵּי בְּנֵי נָשָׁא, וְלָא אַעֲדֵי מִבַּר נָשׁ זַכָּאָה לְעָלְמִין.

תָּא חֲזֵי, הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל אוֹתִי דָּא שְׁכִינְתָּא, דְּאָזִיל עִמֵּיהּ דְּבַּר נָשׁ תָּדִיר, וְלָא אַעֲדֵי מִנֵּיהּ, כַּד בַּר נָשׁ נָטִיר פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא. וְעַל דָּא יִזְדַּהֵר בַּר נָשׁ, דְּלָא יִפּוּק יְחִידָאי בְּאוֹרְחָא. מַאי יְחִידָאי, דְּיִזְדַּהֵר בַּר נָשׁ לְמִטַּר פִּקּוּדֵי דְאוֹרַיְיתָא, בְּגִין דְּלָא תַעֲדֵי מִנֵּיהּ שְׁכִינְתָּא, וְיִצְטָרֵךְ לְמֵיזַל יְחִידָאי, בְּלָא זִוּוּגָא דִשְׁכִינְתָּא.

תָּא חֲזֵי, כַּד נָפִיק בַּר נָשׁ לְאוֹרְחָא, יְסַדַּר צְלוֹתָא קַמֵי מָארֵיהּ, בְּגִין לְאַמְשָׁכָא עֲלֵיהּ שְׁכִינְתָּא, וּלְבָתַר יִפּוּק לְאוֹרְחָא, וְיִשְׁכַּח זִוּוּגָא דִשְׁכִינְתָּא, לְמִפְרַק לֵיהּ בְּאוֹרְחָא, וּלְשֵׁזָבָא לֵיהּ בְּכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ.

מַה כְּתִיב בְּיַעֲקֹב, (בראשית כ״ח:כ׳) אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, דָּא זִווּגָא דִשְׁכִינְתָּא. וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה, לְמִפְרַק לִי מִכֹּלָּא, וְיַעֲקֹב יְחִידָאי הֲוָה
(Ⅰ)

*****

[231a]  
[...] le Juste dont émanent toutes les bénédictions qui arrivent dans le monde ici-bas, ainsi qu’aux Hayoth sacrées.
C’est pourquoi L’Écriture ajoute : « J’ai fait un pacte avec ceux que j’ai choisis. » Les paroles suivantes : « J’ai juré à David mon serviteur » renferment le mystère de la Foi qui subsistera toujours chez les justes qui sont la base du monde, excepté à l’époque de l’exil où Israël sera privé de bénédictions, de foi et de joies. Pendant la nuit, les louanges d’ici-bas montent vers le ciel ; et le Saint, béni soit-il, rappelle à toutes les légions célestes que c’est l’heure de pleurer ; ensuite, il frappe le ciel, et tous les mondes d’en-haut et d’en bas sont ébranlés ; il ne se calme que quand on se consacre ici-bas à l’étude de la Loi. Les âmes des justes qui sont avec lui prêtent l’oreille à la voix de celui qui étudie la Loi et s’en réjouissent ; c’est alors que Dieu se calme. Car le jour où le Sanctuaire a été détruit ici-bas, le Saint, béni soit-il, a juré de n’entrer dans la Jérusalem d’en haut avant la rentrée d’Israël dans la Jérusalem d’en bas, ainsi qu’il est écrit (Osée, XI, 9) : « Je suis le Saint au milieu de vous, et je n’entrerai point dans la ville. » C’est ainsi que les collègues ont expliqué ce verset. Israël se consacre pendant les trois veilles de la nuit à l’étude de la Loi. Les anges célestes ne sanctifient pas le nom de Dieu avant qu’Israël ne le sanctifie ici-bas, ainsi qu’il est écrit (Lévit., XIX, 2) : « Soyez saint, parce que je suis Saint, moi qui suis le Seigneur votre Dieu. »
Rabbi Yossé commença à parler de la manière suivante : Il est écrit (Job, XXXVIII, 6) : « Savez-vous sur quoi ses bases sont affermies, ou qui en a posé la pierre angulaire ? » Ce verset a été prononcé par le Saint, béni soit-il. Lorsqu’il voulut créer le monde, il l’a basé sur sept colonnes, ainsi qu’il est écrit (Prov., IX, 1) : « Elle a taillé sept colonnes. » On ne sait sur quoi ces sept colonnes sont basées. C’est un mystère profond et des plus secrets. Mais le monde n’a été créé que lorsque Dieu prit une pierre appelée « pierre schethiyah (48) ». Le Saint, béni soit-il, jeta cette pierre dans les profondeurs de l’abîme ; et c’est elle qui donna naissance au monde. C’est le point central du monde ; et c’est dans ce point que se trouve le Saint des saints, ainsi qu’il est écrit (Job, l. c.) : « ... Ou qui en a posé la pierre angulaire. » Et ailleurs (Is., XXVIII, 16) : « Je vais mettre pour fondement de Sion une pierre, une pierre éprouvée, angulaire, précieuse, qui sera un ferme fondement. » Et ailleurs (Ps., CXVIII, 22) : « La pierre que ceux qui bâtissaient avaient rejetée a été placée à la tête de l’angle. »
Remarquez que cette « Pierre » est faite de feu, d’air et d’eau ; ces trois éléments ont été fusionnés ; et c’est ainsi que la « Pierre » se fit. Cette « Pierre » est suspendue au-dessus de l’abîme. Parfois, de l’eau en jaillit qui remplit l’abîme. Cette « Pierre » est placée comme un phare au centre du monde ; et c’est elle que Jacob dressa pour le salut du monde, ainsi qu’il est écrit (Gen., XXVIII, 18) : « Et Jacob prit une pierre et en a dressé un monument. » Et ailleurs (Gen., XXVIII, 22) : « Et cette pierre que j’ai dressée comme un monument s’appellera la maison d’Élohim. » Etait-ce Jacob qui avait dressé cette pierre ? C’était pourtant avec cette « Pierre » que le Saint, béni soit-il, créa le monde. Mais Jacob fit en sorte que cette « Pierre » devînt la base du monde d’en haut et de celui d’ici-bas. C’est pourquoi il a dit : « ... S’appellera la maison d’Élohim », ce qui veut dire qu’Élohim transfère sa résidence du monde d’en haut en celui d’ici-bas.
Remarquez en outre que sur cette « Pierre » se trouvent sept yeux, ainsi qu’il est écrit (Zac., III, 9): « Il y a sept yeux sur cette unique pierre. » Pourquoi cette « Pierre » porte-t-elle le nom de « schethiyah » ? - D’abord, parce que c’est elle qui donna naissance au monde, parce que le mot « schethiyah » renferme les deux mots « schath iah » ; car le Saint, béni soit-il, a destiné cette « Pierre » pour le salut du monde ; car le monde tire ses bénédictions de cette « Pierre ».
Remarquez en outre qu’au moment où le soleil se couchait, les Cheroubim, qui se tenaient au-dessus de l’arche de l’Alliance par un miracle, battaient des ailes et les étendaient (49). Le bruit produit par le battement des ailes devenait un chant qui fut entendu au ciel. C’est alors que les anges chargés de chanter pendant la nuit commencèrent leur cantique. Ainsi, les louanges à la gloire du Saint, béni soit-il, retentissaient ici-bas avant de se faire entendre en haut. Et quel était le cantique que les Cheroubim chantaient avec leurs ailes (Ps;, CXXXIV, 1 et 2) ? « Bénissez maintenant le Seigneur, vous tous qui êtes les serviteurs du Seigneur, etc ... Élevez vos mains vers le sanctuaire, etc. » A la deuxième veille, ces Cheroubim [...]

בְּהַהוּא זִמְנָא, וּשְׁכִינְתָּא אָזְלַת קַמֵּיהּ. כָּל שֶׁכֵּן חַבְרַיָיא דְּאִית בֵּינַיְיהוּ מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. (אמר רבי יוסי, ודאי כך הוא, אדהכי מאיך שמשא לערבא.)

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מַאי נַעֲבִיד, אִי נִתְעַכֵּב הָכָא, הָא יוֹמָא מָאִיךְ לְמֵיעַל. אִי נְהַךְ לְעֵילָא, טוּרָא רַב אִיהוּ, וּדְחִילוּ דְּחֵיוָון חַקְלָא דָּחִילְנָא. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, תְּוַוהְנָא עֲלָךְ רִבִּי יוֹסֵי. אָמַר לֵיהּ הָא תָּנִינָן דְּלָא יִסְמוֹךְ בַּר נָשׁ עַל נִיסָא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא יַרְחִישׁ נִיסָא בְּכָל שַׁעְתָּא. אָמַר לֵיהּ, הָנֵי מִילֵי יְחִידָאי, אֲבָל אֲנַחְנָא תְּלָתָא, וּמִלֵּי אוֹרַיְיתָא בֵּינָנָא, וּשְׁכִינְתָּא עִמָּנָא, לָא דָחִילְנָא.

עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, חָמוּ לְעֵילָא בְּטוּרָא, טִנָּרָא חַד, וְחַד מְעַרְתָּא בְּגַוָּוהּ. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, נִיהַךְ וְנֵיסַק לְהַהוּא טִינָרָא, דְּאֲנָא חָמֵי חָדָא מְעַרְתָּא תַּמָּן. סְלִיקוּ לְתַמָּן, וְחָמוּ הַהִיא מְעַרְתָּא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, דָּחִילְנָא, דִּילְמָא הַהִיא מְעַרְתָּא אֲתַר דִּלְחֵיוָון אִיהוּ, וְלָא יִפְגְּעוּ לוֹן הָכָא.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה לְרִבִּי חִזְקִיָּה, הָא חָמֵינָא דְּרִבִּי יוֹסֵי דָחִיל אִיהוּ, אִי תֵימָא בְּגִין דְּאִיהוּ חַטָּאָה. דְּכָל מַאן דְּדָחִיל, חַטָּאָה אִיהוּ. דִּכְתִיב, (ישעיהו ל״ג:י״ד) פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים, הָא לָאו אִיהוּ חַטָּאָה, (והא) וּכְתִיב, (משלי כ״ח:א׳) וְצַדִּיקִים כִּכְפִיר יִבְטָח. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּגִין דְּנִזְקָא שְׁכִיחַ.

אָמַר לֵיהּ, אִי נִזְקָא שְׁכִיחַ, הָכִי הוּא. אֲבָל הָכָא לָא אִשְׁתַּכַּח נִזְקָא. וּלְבָתַר דְּאֲנַן נִיעוֹל לִמְעַרְתָּא, לָא לֵיעוּל נִזְקָא לְצַעֲרָא לָן. עָאלוּ לִמְעַרְתָּא, אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, נִפְלוֹג לֵילְיָא לִתְלַת מִשְׁמָרוֹת דְּהֲוֵי לֵילְיָא, כָּל חַד וְחַד מִנָּן, לֵיקוּם עַל קִיּוּמֵיהּ, בְּהַנֵּי תְּלַת סִטְרֵי לֵילְיָא וְלָא נִדְמוּךְ.

פָּתַח רִבִּי יְהוּדָה וְאָמַר, (תהילים פ״ט:א׳) מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי, הַאי תּוּשְׁבַּחְתָּא, אַבְרָהָם אָבִינוּ אֲמָרָהּ, בְּשַׁעְתָּא דְּאִשְׁתַּדַּל בְּפוּלְחָנָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעָבִיד חֶסֶד עִם בְּנֵי עַלְמָא, דְּיִשְׁתְּמוֹדְעוּן כֹּלָּא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁלִּיט עַל אַרְעָא וְאִקְרֵי אֵיתָן. בְּגִין דְּאַתְקִיף בִּתְקִיפוּ בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

חַסְדֵּי ה' עוֹלָם אָשִׁירָה, וְכִי מִסִּטְרָא דַּחֲסִידִים אַתְיָין לְזַמְּרָא, אֶלָּא הָכָא אִתְכְּלִיל סִטְרָא דִשְׂמָאלָא בִּימִינָא, וְעַל דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נַסֵּי לְאַבְרָהָם, וּבָחֵין לֵיהּ. וְהָא אִתְּמָר דְּיִצְחָק בַּר תְּלָתִין וּשְׁבַע שְׁנִין הֲוָה בְּהַהוּא זִמְנָא. מַאי נִסָּה אֶת אַבְרָהָם, נִסָּה אֶת יִצְחָק מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא נִסָּה אֶת אַבְרָהָם, דְּיִשְׁתַּכַּח בְּדִינָא, וּלְאִתְכְּלָלָא בְּדִינָא, דְּיִשְׁתַּכַּח שְׁלִים כְּדְקָא יְאוּת. וְעַל דָּא חַסְדֵּי ה' עוֹלָם אָשִׁירָה.

דָּבָר אַחֵר חַסְדֵּי ה' עוֹלָם אָשִׁירָה, אִינוּן חֲסָדִים דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד עִם עַלְמָא. (תהילים פ״ט:ב׳) לְדוֹר וָדוֹר אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ בְּפִי, טִיבוּ וּקְשׁוֹט דְּעָבִיד עִם כֹּלָּא. לְדוֹר וָדוֹר אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ, דָּא מְהֵימְנוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּאוֹדַע אַבְרָהָם בְּעַלְמָא, וְאַדְכַּר לֵיהּ בְּפוּמָא דְּכָל בִּרְיָין. וְעַל דָּא אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ בְּפִי.

וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹדַע לֵיהּ לְאַבְרָהָם רָזָא דִמְהֵימְנוּתָא, וְכַד יָדַע רָזָא דִמְהֵימְנוּתָא, יָדַע דְּאִיהוּ עִיקָרָא וְקִיוּמָא דְעַלְמָא, דִּבְגִינֵיהּ אִתְבְּרֵי עַלְמָא, וְאִתְקְיַּים. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים פ״ט:ג׳) כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה וְגו'. דְכַד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַלְמָא, חָמָא דְלָא יָכִיל לְמֵיקַם, עַד דְּאוֹשִׁיט יְמִינָא עֲלֵיהּ וְאִתְקְיַּים. וְאִי לָאו דְּאוֹשִׁיט יְמִינָא עֲלֵיהּ, לָא אִתְקְיַּים. בְּגִין דְּעַלְמָא דָּא בְּדִינָא אִתְבְּרִי, וְהָא אוֹקִימְנָא.

וְאִתְּמָר בְּרֵאשִׁית, וְרָזָא כְּלָלָא חָדָא, תְּרֵין גְּוָונִין הָכָא, בְּרֵאשִׁית, אַף עַל גַּב דְּאֲמָרָן שֵׁירוּתָא מִתַּתָּא לְעֵילָא, רֵאשִׁית הָכִי נָמֵי מֵעֵילָא לְתַתָּא, וְקָאַמְרִינָן ב' רֵאשִׁית, כִּדְקָאַמְרִינָן בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, דְּהַאי אִתְיְיהִיבַת לְהַהוּא רֵאשִׁית, וּמִלָּה כְּלִילָא אִיהִי כְּחֲדָא.

וּבְהַאי בי''ת אִתְבְּרֵי עַלְמָא דָא, וְלָא אִתְקְיַּים אֶלָּא בִּימִינָא. וְהָא אוּקְמוּהָ. בְּהִבָּרְאָם, בְּאַבְרָהָם כְּתִיב. וּבְגִין כָּךְ, אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה. וּבִנְיָנָא קַדְמָאָה דְעַלְמָא (ההוא עולם), הַהוּא נְהוֹרָא דְיוֹמָא קַדְמָאָה, הֲוָה בֵּיהּ לְקַיְימָא. וּלְבָתַר בְּיוֹמָא תִּנְיָינָא, בִּשְׂמָאלָא. וּבְהַנְהוּ אַתְקִין שָׁמַיִם. וּכְתִיב, שָׁמַיִם תָּכִין אֱמוּנָתְךָ בָּהֶם.

דָּבָר אַחֵר, שָׁמַיִם תָּכִין אֱמוּנָתְךָ בָּהֶם, שָׁמַיִם בְּאִינוּן חֲסָדִים אִתַּקְנוּ, וְרָזָא דֶּאֱמוּנָה אַתְקָנַת בְּהוּ, דְּלֵית תִּקּוּנָהָא אֶלָּא מִגּוֹ שָׁמַיִם. (תהילים פ״ט:ד׳) כָּרַתִּי בְּרִית לִבְחִירִי, דָּא הוּא רָזָא דִמְהֵימְנוּתָא.

דָּבָר אַחֵר, דָּא אִיהוּ
(Ⅰ)

*****

[231b]  
[...] battent de nouveau des ailes, ce qui produit un chant. Ils chantent (Ps., CXXV, 1) : « Ceux qui mettent leur confiance dans le Seigneur sont inébranlables comme la montagne de Sion. » Après ce cantique, les anges préposés à la deuxième veille de la nuit commencent à chanter. A la troisième veille, les Cheroubim battent de nouveau des ailes, ce qui produit le chant du verset (Ps., CXIII, 1 à 3) suivant : « Louez le Seigneur, vous qui êtes ses serviteurs ; louez le nom du Seigneur. Que le nom du Seigneur soit béni dès maintenant et dans tous les siècles. Le nom du Seigneur doit être loué depuis le lever du soleil jusqu’au couchant. » Après ce cantique, les anges préposés à la troisième veille commencent à chanter ; et avec eux toutes les étoiles et tous les corps célestes entonnent des hymnes, ainsi qu’il est écrit (Job, XXVIII, 7) : « Où étiez-vous lorsque les astres du matin me louaient tous ensemble, etc. » Et ailleurs (Ps., CXLVIII, 3) : « Étoiles et lumières, louez-le toutes ensemble. » Le matin, Israël d’ici-bas fait monter d’ici-bas en haut les louanges à la gloire du Saint, béni soit-il. Israël d’ici-bas chante pendant le jour, et les anges d’en haut pendant la nuit ; le Nom sacré se trouve ainsi adoré perpétuellement. Tous les anges d’en haut, ainsi qu’Israël d’ici-bas, puisent leurs forces à la « Pierre » dont nous avons parlé. Cette « Pierre » s’élève en haut pendant le jour où elle forme la couronne des patriarches. Pendant la nuit, le Saint, béni soit-il, vient se délecter avec les justes dans le Jardin de l’Éden. Heureux le sort de ceux qui se consacrent, à cette heure, à l’étude de la Loi ; car le Saint, béni soit-il, et tous les justes du Jardin de l’Éden écoutent leurs voix, ainsi qu’il est écrit (Cant., VIII, 13) : « O toi, qui habites dans les jardins, nos amis sont attentifs à écouter, etc. »
Remarquez que la « Pierre » dont il a été parlé est la « bonne Pierre » ; c’est ce mystère qui est renfermé dans le verset (Ex., XXVIII, 17) suivant : « Tu y mettras quatre rangs de pierres précieuses. » Ces quatre rangs constituent le complément de la « bonne Pierre », de la « Pierre précieuse ». Car il y a encore une autre « pierre », ainsi qu’il est écrit (Éz., XXVI, 26) : « J’ôterai de ta chair le cœur de pierre, etc. » Précédemment il est dit : « Je mettrai un esprit nouveau au milieu de vous. » Par contre, la « bonne Pierre » est désignée dans le verset (Is., XXVIII, 16) suivant : « Je vais mettre pour fondement de Sion une pierre, une pierre éprouvée, angulaire, précieuse, qui sera un ferme fondement. » C’est également à cette « Pierre » que font allusion les paroles de l’Écriture (Ex., XXXI, 18) : « Les deux tables du témoignage, qui étaient de pierre, et écrites du doigt d’Élohim... »Car les tables ont été faites de la « bonne Pierre » ; et c’est pourquoi elles portent son nom. Tel est le mystère renfermé dans les paroles suivantes (Gen., XLIX, 24) : « C’est de là que vient paître la pierre d’Israël », ainsi que cela a été dit.
Rabbi Hizqiya commença à parler de la manière suivante : Il est écrit (Ex., XXVIII, 21) : « Et les pierres porteront les noms des enfants d’Israël ; les douze noms y seront gravés, etc. » Ces paroles font allusion aux douze pierres précieuses d’en haut appelées « pierres du lieu », ainsi qu’il est écrit (Gen., XXVIII, 11) : « Et il prit des pierres du lieu, etc. », ainsi que cela a été expliqué (50). De même qu’il y a douze tribus ici-bas, de même il y a douze tribus en haut ; et ce sont les douze pierres précieuses, ainsi qu’il est écrit (Ps., CXXIII, 4) : « C’est là que sont montées toutes les tribus, les tribus du Seigneur, témoignage d’Israël. » « Israël » désigne le mystère d’en haut ; et toutes y montent pour louer le Seigneur. De même que le jour est divisé en douze heures, de même la nuit est divisée en douze heures.
Le jour, c’est le temps d’en haut, la nuit, c’est le temps d’ici-bas ; et un temps correspond à l’autre. Les douze heures de la nuit sont divisées en trois veilles. De nombreux chefs qui ont sous leurs ordres d’innombrables légions d’anges, commandent pendant la nuit. A minuit, ils se rangent sur quatre files, deux d’un côté et deux de l’autre ; et l’Esprit d’en haut passe au milieu des files. Alors tous les arbres du Jardin de l’Éden commencent à chanter, et le Saint, béni soit-il, entre dans le Jardin de l’Éden, ainsi qu’il est écrit (I Paralip., XVI, 33) : « Alors les arbres des forêts chanteront les louanges du Seigneur en sa présence, parce qu’il est venu pour juger la terre. » Et ailleurs il est écrit (Is., XI, 4) : « Et il jugera les pauvres dans la justice. » Car Dieu ne rentre dans le Jardin de l’Éden qu’à cause de la justice ; et le Jardin de l’Éden en est rempli. Lorsque le vent du nord se lève dans le monde, c’est un moment de joie dans le Jardin de l’Éden ; ce vent porte les odeurs agréables du Jardin de l’Éden dans le monde d’en haut où les justes couronnés se délectent à la vue de la lumière resplendissante. Heureux le sort des justes jugés dignes de cette lumière céleste, de cette lumière resplendissante qui répand la clarté dans toutes les directions. Chacun des justes reçoit sa part proportionnée aux œuvres accomplies dans ce bas monde, et il y en a qui sont honteux de la lumière de leurs voisins [...]

צַדִּיק דְּמִינֵיהּ נָפְקִין בִּרְכָאן לְכֻלְּהוּ תַּתָּאֵי, וְכָל (אינון) חֵיוָון קַדִּישָׁן, כֻּלְּהוּ אִתְבָּרְכָאן, מִן הַהוּא נְגִידוּ דְּנָגִיד לְתַתָּאי, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, כָּרַתִּי בְּרִית לִבְחִירִי. (תהילים פ״ט:ד׳) נִשְׁבַּעְתִּי לְדָוִד עַבְדִי, דָא רָזָא דִמְהֵימְנוּתָא, דְּאִיהוּ קָיְימָא תָּדִיר בְּצַדִּיק דָּא. קִיּוּמָא דְעַלְמָא, דְּלָא יִתְבַּדְּרוּן לְעָלְמִין, בַּר בְּזִמְנָא דְּגָלוּתָא, דִּנְגִידוּ דְּבִרְכָאן אִתְמְנָעוּ. וְרָזָא דִמְהֵימְנוּתָא לָא אִשְׁתַּלִּים, וְכָל חֶדְוָון אִתְמְנָעוּ. וְכַד עָיִיל לֵילְיָא, מֵהַהוּא זִמְנָא, חֶדְוָון לָא עָאלוּ קַמֵּי מַלְכָּא.

וְאַף עַל גַּב דְּחֶדְוָון לָא אִתְעָרוּ, אֲבָל לְבַר קָיְימֵי וּמְזַמְּרֵי שִׁירָתָא. וְכַד אִתְפְּלִיג לֵילְיָא, וְאִתְעָרוּתָא סָלְקָא מִתַּתָּא לְעֵילָא, כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַתְעַר כָּל חֵילֵי שְׁמַיָא לִבְכִיָה, וּבָעַט בִּרְקִיעָא, וְאִזְדַּעְזְעָן עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי.

וְלֵית נַיְיחָא קַמֵּיהּ, בַּר בְּזִמְנָא דְּמִתְעָרֵי לְתַתָּא בְּאוֹרַיְיתָא. כְּדֵין, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכָל אִינוּן נִשְׁמָתִין דְּצַדִּיקַיָא (דעמיה), כֻּלְּהוּ צַיְיתִין וְחָדְיָין לְהַהוּא קָלָא וּכְדֵין נַיְיחָא. (ס''א קמיה ואתי נייחא לכלהו נשמתין דצדיקיא עמיה) (קמיה אשתכח). בְּגִין דְּמִיּוֹמָא דְּאִתְחָרִיב מַקְדְּשָׁא לְתַתָּא, אוֹמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּלָא יֵיעוּל בְּגוֹ יְרוּשְׁלֵם דִּלְעֵילָא, עַד דְּיַעֲלוּן יִשְׂרָאֵל לִיְרוּשָׁלַם דִּלְתַתָּא. דִּכְתִיב, (הושע י״א:ט׳) בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ וְלא אָבוֹא בְּעִיר, וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָיא.

וְכָל אִינוּן מְזַמְּרֵי, קָיְימֵי לְבַר, וְאָמְרֵי שִׁירָתָא, בִּתְלַת פַּלְגֵי לֵילְיָא וְכֻלְּהוּ מְשַׁבְּחָן בְּתוּשְׁבָּחְתַן יְדִיעָאן, וְכֻלְּהוּ חֵילֵי שְׁמַיָא, כֻּלְּהוּ מִתְעָרֵי בְּלֵילְיָא, וְיִשְׂרָאֵל בִּימָמָא. וּקְדוּשָׁה לָא מְקַדְּשֵׁי לְעֵילָא, עַד דִּמְקַדְּשֵׁי יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, וּכְדֵין כָּל חֵילֵי שְׁמַיָא מְקַדְּשֵׁי שְׁמָא קַדִּישָׁא כְּחֲדָא. וְעַל דָּא יִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין, מִתְקַדְּשִׁין מֵעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי (ס''א בגין דקדושא דשמא דקודשא בריך הוא לא סליק אלא מעילא ומתתא) כְּחֲדָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ויקרא י״ט:ב׳) קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלהֵיכֶם.

פָּתַח רִבִּי יוֹסֵי וְאָמַר, (איוב ל״ח:ו׳) עַל מָה אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ, הַאי קְרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לֵיהּ, בְּגִין דְּכַד בָּרָא עַלְמָא, לָא בָרָא לֵיהּ אֶלָּא עַל סָמְכִין, דְּאִינוּן ז' סָמְכִין דְּעַלְמָא. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי ט׳:א׳) חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה, וְאִינוּן סָמְכִין לָא אִתְיְידַע עַל מָה קָיְימִין.

בְּגִין דְּאִיהוּ רָזָא עֲמִיקָא סְתִימָא דְכָל סְתִימָן. וְעַלְמָא לָא אִתְבְּרֵי, עַד דְּנָטַל אַבְנָא חָדָא, וְאִיהוּ אַבְנָא דְּאִתְקְרֵי אֶבֶן שְׁתִיָּה, וְנָטַל לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְזָרַק לָהּ לְגוֹ תְהוֹמָא, וְאִתְנְעִיץ מֵעֵילָא לְתַתָּא, וּמִנֵּיהּ אִשְׁתִּיל עַלְמָא. וְאִיהִי נְקוּדָה אֶמְצָעִיתָא דְעַלְמָא, וּבְהַאי נְקוּדָה קָיְימָא קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב ל״ח:ו׳) אוֹ מִי יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו כ״ח:ט״ז) אֶבֶן בֹּחַן פִּנַת יִקְרַת. וּכְתִיב, (תהילים קי״ח:כ״ב) אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָה.

תָּא חֲזֵי, הַאי אֶבֶן אִתְכָּרֵי מֵאֶשָּׁא וּמֵרוּחָא וּמִמַּיָא, וְאִתְגְּלִיד מִכֻּלְּהוּ, וְאִתְעֲבִיד אַבְנָא חָדָא, וְקָיְימָא עַל תְּהוֹמֵי, וּלְזִמְנִין נָבְעִין מִנֵּיהּ מַיָא, וְאִתְמַלְיָין תְּהוֹמֵי. וְהַאי אַבְנָא קָיְימָא לְאָת בְּאֶמְצָעִיתָא דְעַלְמָא, וְהַאי אִיהוּ אֶבֶן דְּקִיֵּים וְאַשְׁתִּיל יַעֲקֹב, שְׁתִילוּ וְקִיּוּמָא דְעַלְמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ל״א:מ״ה) וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה.

וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה וְגו', (בראשית כח כב) וְכִי הַאי אֶבֶן שַׁוֵּי לֵיהּ יַעֲקֹב. וְהָא הַאי אֶבֶן אִתְבְּרֵי בְּקַדְמִיתָא, כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַלְמָא. אֶלָּא דְּשַׁוֵּי לָהּ (נ''א וכי השתא שוי ליה יעקב. והא עד לא אתברי עלמא הוות, אלא דיעקב שוי לה) קִיּוּמָא דִלְעֵילָא וְתַתָּא, וְעַל דָּא אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה כְּתִיב. מַאי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי, דִּכְתִיב, יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים, דְּשַׁוֵּי מְדוֹרָא דִלְעֵילָא הָכָא.

תָּא חֲזֵי, הַאי אֶבֶן אִית עֲלָהּ שִׁבְעָה עֵינַיִם. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (זכריה ג׳:ט׳) עַל אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינַיִם, עַל מָה אִתְקְרִיאַת שְׁתִיָיה. חַד דְּמִנָּהּ אִשְׁתִּיל עַלְמָא. וְחַד, שְׁתִיָיה. שָׁת יָה, דְּשַׁוֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָהּ, לְאִתְבָּרְכָא מִנָּהּ עַלְמָא, בְּגִין דְּעַלְמָא מִנָּהּ מִתְבָּרְכָא.

וְתָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּעָאל שִׁמְשָׁא, הַנֵּי כְּרוּבִים דְּקָיְימִין בְּהַאי דוּכְתָּא, וְהֲווּ יָתְבֵי בְּאָת, הֲווּ אַקְשָׁן גַּדְפַיְיהוּ לְעֵיל, וּפָרְשֵׂי לוֹן, וְאִשְׁתְּמַע קוֹל נִגּוּנָא דְּגַדְפַיְיהוּ לְעֵילָא, וּכְדֵין שָׁרָאן לְנַגְנָא אִינוּן מַלְאָכִין, דְּאָמְרֵי שִׁירָתָא בְּשֵׁירוּתָא דְלֵילְיָא, בְּגִין דִּיסַלַּק יְקָרֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִתַּתָּא לְעֵילָא. וּמַאי שִׁירָתָא הֲווּ אָמְרוּ, הַהוּא נִגּוּנָא דְּגַדְפַיְיהוּ דִּכְרוּבִים, (תהילים קל״ד:א׳) הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת ה' כָּל עַבְדֵּי ה' וְגו', שְׂאוּ יְדֵיכֶם קֹדֶשׁ וְגו', וּכְדֵין (אינון) אִיהוּ שִׁירָתָא לְאִינוּן מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי לְזַמָּרָא.

בְּמִשְׁמַרְתָּא תִּנְיָינָא, הַנֵּי כְּרוּבִים
(Ⅰ)

*****

[232a]  
[...] supérieure à la leur, ainsi que cela a été dit (51). Au commencement de la nuit, de nombreux messagers de rigueur parcourent le monde et ouvrent les portes fermées ; et ensuite, ils retournent à leurs places. A minuit, le côté du nord descend de haut en bas et y séjourne jusqu’à la fin de la deuxième veille de la nuit. Le côté sud domine pendant la troisième veille. Et lorsque le jour se lève, le côté du nord s’unit au côté du sud, et c’est en ce moment qu’Israël d’ici-bas adresse sa prière en haut où elle est conservée, pour attirer ici-bas les bénédictions de la Tête de toutes les têtes. La bénédiction consiste dans la rosée qui coule d’en haut, qui se répand dans toutes les directions et qui alimente des innombrables millions d’êtres. C’est cette rosée qui servira à ressusciter les morts, ainsi qu’il est écrit (Is., XXVI, 19) : « Réveillez- vous de votre sommeil, et chantez les louanges de Dieu, vous qui habitez dans la poussière, parce que la rosée qui tombe sur vous est une rosée de lumière. » Pendant qu’ils étaient assis, l’heure de minuit arriva. Rabbi Yehouda a dit à Rabbi Yossé : Le vent du nord souffle maintenant ; c’est minuit, heure pendant laquelle le Saint, béni soit-il, se complaît à écouter la voix des justes qui se consacrent ici-bas à l’étude de la Loi. Or, comme le Saint, béni soit-il, nous écoute à cet instant, n’interrompons pas notre entretien au sujet de la Loi.
Il commença à parler de la manière suivante : Il est écrit (Gen., XLVIII, 16) « Que l’ange qui me délivre de tout mal, etc. » Ce verset a été déjà expliqué. Mais remarquez que l’Écriture (Ex., XXIII, 20) dit : « Je vais envoyer mon ange pour qu’il marche devant toi, etc. » C’est l’Ange libérateur du monde qui garde les hommes. C’est lui qui reçoit les bénédictions d’en haut et les distribue ensuite dans le monde d’ici-bas ; c’est pourquoi l’Écriture dit : « Je vais envoyer mon ange pour qu’il marche devant toi. » Il est écrit ailleurs (Ex., XXXIII, 2) : « Et j’enverrai un ange devant toi. » Ces paroles désignent également l’Ange libérateur du monde, qui se manifeste tantôt mâle et tantôt femelle ; quand il répand les bénédictions d’en haut dans le monde, il est appelé mâle, car il ressemble alors au mâle qui nourrit la femelle ; et quand il juge le monde, il est appelé femelle, car il est chargé alors de rigueur, pareil à une femme qui porte l’enfant dans son sein. Voilà pourquoi l’Ange libérateur est désigné tantôt comme mâle et tantôt comme femelle. C’est le même mystère exprimé dans les paroles (Gen., III, 24) : « ... Une épée changeante. » Car il y a des anges messagers dans ce monde qui se transforment ; tantôt ils sont femelles et tantôt mâles, tantôt ils sont rigueur et tantôt clémence (52). De même cet Ange libérateur se manifeste sous plusieurs formes, et toutes ces formes existent dans la région céleste, ainsi qu’il est écrit (Éz., I, 28) : « Comme l’arc qui paraît au ciel dans une nuée, en un jour de pluie, telle était la lumière qui brillait autour de l’image de la gloire du Seigneur. » Et l’Ange libérateur guide le monde sous autant de formes qu’il y a de couleurs dans l’arc-en-ciel. [...]

אַקְשֵׁי גַדְפַיְיהוּ לְעֵילָא, וְאִשְׁתְּמַע קוֹל נִגּוּנָא דִּלְהוֹן, וּכְדֵין שָׁרָאן לְנַגְנָא אִינוּן מַלְאָכִין דְקָיְימִין בְּמִשְׁמַרְתָּא תִּנְיָינָא. וּמַאי שִׁירָתָא הֲווּ אָמְרֵי בְּהַאי שַׁעְתָּא, נִגּוּנָא דְּגַדְּפַיְיהוּ דִכְרוּבִים, (תהילים קכ״ה:א׳) הַבּוֹטְחִים בַּה' כְּהַר צִיּוֹן לא יִמּוֹט וְגו'. וּכְדֵין (ההוא) אִיהוּ (שירתא) שֵׁירוּתָא לְאִינוּן דְּקָיְימֵי בְּהַאי מִשְׁמָרָה תִּנְיָינָא לְנַגְנָא.

בְּמִשְׁמָרָה תְּלִיתָאָה, הַנֵּי כְּרוּבִים אַקְשׁוּ גַדְפַיְיהוּ וְאָמְרֵי שִׁירָתָא, וּמַאי הִיא. (תהילים קי״ג:א׳-ב׳) הַלְלוּיָה הַלְּלוּ עַבְדֵּי ה' וְגו', יְהִי שֵׁם ה' מְבוֹרָךְ וְגו', מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְגו'. כְּדֵין אִינוּן מַלְאָכִין דְּקָיְימֵי בְּמִשְׁמָרָה תְּלִיתָאָה, כֻּלְּהוּ אָמְרֵי שִׁירָתָא.

וְכֻלְּהוּ כּוֹכָבֵי וּמַזָּלֵי דְּבִרְקִיעָא פָּתְחֵי שִׁירָתָא. כְּמָה דִכְתִיב, (איוב ל״ח:ז׳) בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים. וּכְתִיב, (תהילים קמ״ח:ג׳) הַלְּלוּהוּ כָּל כּוֹכְבֵי אוֹר, דְּהָא אִינוּן כֹּכְבֵי דִנְהוֹרָא, מְנַגְנָן עַל נְהוֹרָא. (ס''א דממנן על שירתא).

כַּד אָתֵי צַפְרָא, וּכְדֵין נָטְלֵי שִׁירָתָא אֲבַּתְרַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל (ס''א ישראל) לְתַתָּא, וְסָלְקָא יְקָרֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִתַּתָּא וּמִלְּעֵילָא. יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא בִּימָמָא, וּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי לְעֵילָא בְּלֵילְיָא, וּכְדֵין אִשְׁתְּלִים שְׁמָא קַדִּישָׁא בְּכָל סִטְרִין.

וְהַאי אֶבֶן דְּקָאֲמַר, כֻּלְּהוּ מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי, וְיִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, כֻּלְּהוּ אִתְקָפוּ בְּהַאי אֶבֶן, וְאִיהִי סָלְקָא לְעֵילָא, לְאִתְעַטְּרָא גּוֹ אֲבָהָן בִּימָמָא. וּבְלֵילְיָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתֵי לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִּיקַיָא בְּגִנְתָא דְעֵדֶן.

זַכָּאִין אִינוּן כָּל דְּקָיְימֵי בְּקִיּוּמַיְיהוּ, וּמִשְׁתַּדְּלִין בְּאוֹרַיְיתָא בְּלֵילְיָא. בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכָל אִינוּן צַדִּיקַיָיא דִּבְגִנְתָא דְעֵדֶן, שָׁמְעוּ קָלַיְיהוּ דִּבְנֵי נָשָׁא, אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא. כְּמָה דִכְתִיב, (שיר השירים ח) הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים וְגו'.

תָּא חֲזֵי, הַאי אֶבֶן, אִיהוּ אֶבֶן טָבָא. וְדָא הוּא רָזָא דִכְתִיב, (שמות כ״ח:י״ז) וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלּוּאַת אֶבֶן אַרְבָּעָה טוּרֵי אֶבֶן. וְאִלֵּין אִינוּן סִדְרִין (דאשלמותא) דְּאֶבֶן טָבָא, אַשְׁלָמוּתָא דְאֶבֶן יְקָרָה. בְּגִין דְּאִית (אשלמותא) אֶבֶן אָחֳרָא. דִּכְתִיב, (יחזקאל ל״ו:כ״ו) וַהֲסִירוֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן וְגו'. וּכְתִיב, (יחזקאל ל״ו:כ״ז) וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם. וְהַאי אִיהוּ (ישעיהו כ״ח:ט״ז) אֶבֶן בֹּחַן פִּנַּת יִקְרַת וְאוּקְמוּהָ.

וְעַל רָזָא דָּא כְּתִיב, (שמות לא) לוּחוֹת הָאֶבֶן, דְּאִינוּן לוּחוֹת אִתְגְּזָרוּ מֵהָכָא, וְעַל דָּא אִקְרוּן עַל שְׁמֵיהּ דְּהַאי אֶבֶן. וְהַאי הוּא רָזָא דִכְתִיב, (בראשית מ״ט:כ״ד) מִשָּׁם רוֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל (ס''א הא ודאי אבן ישראל אקה) כְּמָה דְאִתְּמָר.

פָּתַח רִבִּי חִזְקִיָּה וְאָמַר, (שמות כ״ח:כ״א) וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמוֹת בְּנִי יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, אִלֵּין אַבְנֵי יְקָרִין עִלָּאִין, דְּאִתְקָרוּן אַבְנִי הַמָּקוֹם, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית כ״ח:י״א) וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם. וְהָא אוּקְמוּהָ. (שמות ל״ט:י״ד ועי''ש) וְהָאֲבָנִים עַל שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּמָה דְּאִית (י''ב אבנים) י''ב שְׁבָטִים לְתַתָּא, הָכִי נָמֵי לְעֵילָא תְּרֵיסַר שִׁבְטִין, וְאִינוּן תְּרִיסַר אֲבָנִין יַקִּירִין, וּכְתִיב, (תהילים קכ״ב:ד׳) שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ (דא רזא) עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל, דָּא יִשְׂרָאֵל, רָזָא דִלְעֵילָא. וְכֻלְּהוּ לְהוֹדוֹת לְשֵׁם ה', וְעַל דָּא וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וּכְמָה דְאִית י''ב שָׁעֵי בִּימָמָא, הָכִי אִית י''ב שָׁעֵי בְּלֵילְיָא, בְּיוֹמָא לְעֵילָא, בְּלֵילְיָא לְתַתָּא, כֹּלָּא דָא לָקֳבֵל דָּא, הַנֵּי י''ב שָׁעֵי דִּבְלֵילְיָא מִתְפַּלְּגֵי לִתְלַת פְּלָגָאן, וְכַמָּה מְמַנֵּי תְּרִיסִין קָיְימֵי תְּחוֹתַיְיהוּ, דַּרְגִּין עַל דַּרְגִּין, כֻּלְּהוּ מְמַנָּן בְּלֵילְיָא, וְנָטְלֵי טַרְפָּא בְּקַדְמַיתָא.

וּכְדֵין כַּד אִתְפְּלִיג לֵילְיָא, קָיְימִין תְּרֵין (סתרין) סִדְרִין מִסִּטְרָא דָא, וּתְרֵין סִדְּרִין מִסִּטְרָא אָחֳרָא, (ס''א ודא) וְרוּחָא עִלָּאָה נָפַק (ס''א נשיב) בֵּינַיְיהוּ, וּכְדֵין כָּל אִינוּן אִלָּנִין דִּבְגִנְתָּא דְעֵדֶן, כֻּלְּהוּ פָּתְחֵי שִׁירָתָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָאל בְּגִנְתָא דְעֵדֶן. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברי הימים א יז) אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיַּעַר מִלִּפְנֵי יְיָ, כִּי בָא לִשְׁפּוֹט אֶת הָאָרֶץ. כְּמָה דִכְתִיב, (ישעיהו י״א:ד׳) וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים. בְּגִין דְּמִשְׁפָּט עָאל בֵּינַיְיהוּ וְאִתְמַלְיָיא מִנָּהּ (ס''א מניה) גַּן עֵדֶן.

וְרוּחָא דְצָפוֹן אִתְעַר בְּעַלְמָא, וְחֶדְוָה אִשְׁתַּכַּח וְנָשִׁיב הַהוּא רוּחָא בְּאִינוּן בּוּסְמִין, וְסָלְקִין רֵיחִין לְעֵילָא, וּמִתְעַטְּרִין (ס''א ומתערין) צַדִּיקַיָא בְּעִטְרַיְיהוּ, וּמִתְהַנָּן מִגּוֹ זִיוָא דְּאַסְפַּקְלַרְיָאה דְּנָהֲרָא.

זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָא, דְּזָכָאן לְהַהוּא נְהוֹרָא עִלָּאָה, וְהַהוּא נְהוֹרָא דְּאַסְפַּקְלַרְיָאה דְּנָהֲרָא, נָהִיר לְכָל סִטְרִין, וְכָל חַד וְחַד מֵאִלֵּין צַדִּיקַיָא, נָטִיל לְחוּלָקֵיהּ כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ, וְהֲוָה נָטִיל (ס''א והכי נהיר) כָּל חַד וְחַד כְּפוּם עוֹבָדוֹי דְּעָבַד בְּהַאי עַלְמָא, (מאינון) אִית מִנְּהוֹן דְּמִתְכַּסְפֵי, מֵהַהוּא נְהִירוּ דְּנָטִיל חַבְרֵיהּ
(Ⅰ)

*****

[232b]  
[...] Rabbi Yossé commença à parler de la manière suivante : Il est écrit (Ps., XCIX, 4) : « Et la force du roi se complaît dans la justice. Tu nous as marqué une conduite droite. » « La Force du Roi » désigne le Saint, béni soit-il, qui ne se complaît que dans la justice sur laquelle le monde est basé, ainsi qu’il est écrit (Prov., XXIX, 4) : «Le roi affermi la terre par la justice. » La « Communauté d’Israël » tire également sa force dans la justice ; c’est uniquement de la justice qu’il tire ses bénédictions. Les paroles : « Tu nous as marqué une conduite droite » désignent les deux Cheroubim d’ici-bas, qui sont la base du monde, ainsi que cela a été dit.
Rabbi Isaac commença à parler de la manière suivante : Il est écrit (Ps., CXXXV, 1) : « Louez le Seigneur, vous qui êtes les serviteurs du Seigneur. » Pourquoi cette répétition ? - Une tradition nous apprend qu’on ne doit jamais exagérer les éloges de son prochain, parce que l’exagération servira, au contraire, à faire déconsidérer celui qu’on veut louer. C’est pour cette raison que, dans une oraison funèbre, on doit proportionner les éloges du mort à ses mérites réels, sans quoi, loin de contribuer à son honneur, les éloges dénigreraient le mort. C’est pourquoi l’Écriture répète plusieurs fois « louez le Seigneur », pour nous indiquer que ce précepte ne s’applique pas aux louanges du Seigneur pour qui aucun éloge n’est de trop.
L’Écriture ajoute : « Que le nom du Seigneur soit (iehi) béni. » Le nom sacré de « Iehi » est le nom le plus élevé de tous les noms divins, car le premier Yod et le Hé sont les deux essences divines secrètes et à jamais impénétrables (53). C’est pourquoi le mot « Alleluia », qui signifie « louez Iah », n’indique pas qui doit louer « Iah », parce que les deux essences divines, le Yod et le Hé, sont tellement secrètes que, non seulement nous ne savons en quoi elles consistent, mais que nous ignorons aussi qui sont ceux qui les louent. Le nom sacré « Iehi » est composé du Yod et du Hé, et du Yod final que nous connaissons seul, parce que c’est lui qui forme le mystère de l’Alliance, alors que le premier Yod et le Hé sont au-dessus de l’Alliance et, partant, à jamais secrets. C’est par le nom sacré de « Iehi » que toute l’œuvre de la création s’accomplit.
C’est pourquoi l’Écriture (Gen., I, 3) dit : « Que la lumière soit (iehi) faite », « que le firmament soit (iehi) fait », « que les lumières soient (iehi) faites. » Le nom de « Iehi » n’est employé que pour les œuvres d’en haut, mais il n’est jamais employé pour les œuvres d’ici-bas, parce que le premier Yod et le Hé constituent le mystère suprême à jamais impénétrable, et ils ne doivent, par conséquent, figurer que pour les œuvres d’en haut, et non pour les œuvres d’ici-bas. [...]

יַתִּיר וְנָהִיר, וְהָא אוּקְמוּהָ.

חוּלָקֵיהּ דְּלֵילְיָא, מִכַּד שָׁארֵי לֵילְיָא לְמֵיעַל. כַּמָּה גַרְדִּינֵי נִמּוּסִין מִתְעָרִין, וְשָׁטָאן בְּעַלְמָא, וּפָתְחִין (קע''ב ע''ב) סְתִימִין, וּלְבָתַר כַּמָּה זִינִין לִזְנַיְיהוּ, כְּמָה דְאוֹקִימְנָא. וּכְדֵין כַּד אִתְפְּלִיג לֵילְיָא, סִטְרָא דְצָפוֹן נָחִית (נהיר נהירו) מֵעֵילָא לְתַתָּא, וְאָחִיד בֵּיהּ בְּלֵילְיָא, עַד תְּרֵין חוּלָקִין דְּלֵילְיָא.

וּלְבָתַר סִטְרָא דְּדָרוֹם אִתְעַר, עַד דְּאָתֵי צַפְרָא. וְכַד אָתֵי צַפְרָא, כְּדֵין דָּרוֹם וְצָפוֹן אֲחִידוּ בֵּיהּ, וּכְדֵין אָתָאן יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, סָלְקִין לָהּ בִּצְלוֹתְהוֹן וּבָעוּתְהוֹן לְעֵילָא, עַד דְּסָלְקָא וְאִתְגְּנִיזַת בֵּינַיְיהוּ. וְנָטְלָא בִּרְכָאן מֵרֵישָׁא (דמלכא) דְּכָל רֵישִׁין.

וְאִתְבָּרְכָא מֵהַהוּא טַלָּא דְּאִתְמַשְּׁכָא מִלְּעֵילָא. וּמֵהַהוּא טַלָּא פָּרִישׁ לְכַמָּה סִטְרִין, וְכַמָּה רַבְוָון אִתְּזָנוּ מִנֵּיהּ מֵהַהוּא טַלָּא, וּמִנֵּיהּ עֲתִידִין לַאֲחָיָיא מֵיתַיָיא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו כ״ו:י״ט) הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שׁוֹכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרוֹת טַלֶךָ. טַלָּא מֵאִינוּן נְהוֹרִין עִלָּאִין דְּנָהֲרִין לְעֵילָא.

עַד דְּהֲווּ יָתְבֵי אִתְפְּלִיג לֵילְיָא, אָמַר לֵיהּ רִבִּי יְהוּדָה לְרִבִּי יוֹסֵי, הַשְׁתָּא רוּחָא דְצָפוֹן אִתְעַר, וְלֵילְיָא אִתְפְּלַג, וְהַשְׁתָּא עִדָּנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תָּאִיב לְקָלְהוֹן דְּצַדִּיקַיָא בְּהַאי עַלְמָא, אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא. הַשְׁתָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא צַיֵּית (לקול מלייהו) לָן בְּהַאי אֲתַר, לָא נִפְסוֹק מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא.

פָּתַח וְאָמַר, הַמַּלְאָךָ הַגּוֹאֵל אוֹתִי מִכָּל רָע, הָא אִתְּמָר וְאוּקְמוּהָ. אֲבָל תָּא חֲזֵי, כְּתִיב, (שמות כ״ג:כ׳) הִנִּה אָנֹכִי שׁוֹלֵחַ מַלְאָךְ וְגו', דָּא הוּא מַלְאָךְ דְּאִיהוּ פָּרוֹקָא דְעַלְמָא, נְטִירוּ דִּבְנֵי נָשָׁא, וְהַאי אִיהוּ דְּאַזְמִין בִּרְכָאן לְכָל עַלְמָא, בְּגִין דְּאִיהוּ נָטִיל לוֹן בְּקַדְמִיתָא, ולְבָתַר אִיהוּ אַזְמִין לוֹן בְּעַלְמָא. וּבְגִין דָּא כְּתִיב, הִנֵּה אָנֹכִי שׁוֹלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ. (שמות ל״ג:ב׳) וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ.

וְהַאי אִיהוּ מַלְאָךְ דִּלְזִמְנִין דָּכָר וּלְזִמְנִין נוּקְבָא, וְהָכִי אִיהוּ. דְּבְּזִמְנָא דְּאִיהוּ אַזְמִין בִּרְכָאן לְעַלְמָא (לעילא), כְּדֵין אִיהוּ דָּכָר, וְאִקְרֵי דָּכָר. כִּדְכוּרָא דְּאַזְמִין בִּרְכָאן (לתתא) לְנוּקְבָא, הָכִי אִיהוּ אַזְמִין בִּרְכָאן לְעַלְמָא. וּבְזִמְנָא דְּקָיְימָא בְּדִינָא עַל עַלְמָא, כְּדֵין אִקְרֵי נוּקְבָא. כְּנוּקְבָא דְּאִיהִי עוּבָּרָא, הָכִי אִיהוּ אִתְמְלֵי מִן דִּינָא, וּכְדֵין אִקְרֵי נוּקְבָא. וְעַל דָּא לְזִמְנִין אִקְרֵי דְכוּרָא, וּלְזִמְנִין אִקְרֵי נוּקְבָא, וְכֹלָּא רָזָא חָדָא.

כְּגַוְונָא דָא כְּתִיב, (בראשית ג׳:כ״ד) וְאֶת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, מַלְאָכִין אִית שְׁלוּחַן בְּעַלְמָא, דְּמִתְהַפְּכִין לְכַמָּה גְוָונִין, לְזִמְנִין נוּקְבֵי, לְזִמְנִין דְּכוּרֵי, לְזִמְנִין דִּינָא, לְזִמְנִין רַחֲמֵי, וְכֹלָּא בְּחַד גַּוְונָא. כְּגַוְונָא דָּא הַאי מַלְאָךְ, בִּגְוָונִין סַגִּיאִין אִיהוּ, וְכָל גְּוָונִין דְּעַלְמָא, כֻּלְּהוּ אִיתָנְהוּ בְּהַאי אֲתַר. וְרָזָא דָא, (יחזקאל א׳:כ״ח) כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַּהּ סָבִיב הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה'. וּכְמָה דְּאִית בֵּיהּ כָּל אִינוּן גְּוָונִין, הָכִי נָמֵי אַנְהִיג לְכָל עָלְמָא:

תוספתא

רְחִימֵי עִלָּאֵי, מָארֵי דְסֻכְלְתָּנוּ אִסְתַּכָּלוּ, הוּרְמָנִי יְדִיעָן בְּקוּלְפֵּי דְּסִיכְתָּא, קְרִיבוּ לְמִנְדַע, מַאן מִנְּכוֹן מָארֵי דְעַיְינִין בְּסֻכְלְתָּנוּ, וְיָדַע בְּשַׁעְתָּא דְּסָלִיק בִּרְעוּתָּא דְרָזָא דְרָזִין, לְאֲפָּקָא תְּלַתּ גְּוָונִין כְּחֲדָא כְּלִילָן, ואִינוּן, חִוַּור וְסוּמָק ויָרוֹק, תְּלַתּ גּווָֹנִין כְּחֲדָא אִשְׁתְּלִיבָאן דָּא עִם דָּא, מִזְדַּווגָן (ס''א מזדלגן) דָּא עִם דָּא, מַגְרוֹפַּיָא תַּתָּאָה אִצְטַבַּע, ונָפְּקָא מִגּוֹ גּווָֹנִין אִלֵּין. וְכָל גּווָֹנִין אִלֵּין, אִתְּחֲזוּן בְּהַאי. חֵיזוּ אִיהוּ לְאִסְתַּכָּלָא, כְּעֵינָא דִּבְדוֹלְחָא אִתְּחֲזֵי בְּשַׁעְתָּא. כְּגַוְונָא דְּבָטַשׁ בְּגַוָּוהּ, הָכִי אִתְּחֲזִיִ לְבַר. אִלֵּין תְּלַתּ גּווָֹנִין סַחֲרָן לְהַאי, וְגווָֹנָא אָזְלָא סָלְקָא וְנָחֲתָּא קִסְטוֹרִין דְּקִטְרָא קְבִיעֵי בְּגוָֹון (ס''א בגווה). גּווָֹנִין סָחֲרִין (ס''א גוונין) כְּלִילָן כְּחֲדָא, סָלְקִין לָהּ לְעֵילָא בִּימָמָא, וְנָחֲתָּא בְּלֵילְיָא. שְׁרַגָא דְּדָלִיק אִתְּחֲזִיִ בְּלֵילְיָא, בִּימָמָא אִסְתַּתָּרַתּ נְהוֹרָא, טְמִירָא בְּמָאתָּן וְאַרְבָּעִין וּתְּמַנְיָא עָלְמִין, כֻּלְּהוּ אָזְלִין לְגַוָּוהּ (ס''א בגינה) מִלְּעֵילָא לְתַּתָּא, גּוֹ תְּלַתּ מְאָה וְשִׁתִּין וְחָמֵשׁ שַׁיְיפִּין גְּנִיזָא ואִתְּכַּסְיָא לְתַּתָּא. מַאן דִּמְפַּשְׁפֵּשׁ לְאַשְׁכָּחָא לָהּ, יִתְּבַר גַּדְפִּין קְלִיפִּין טְמִירִין, וְיִפְּתַּח תַּרְעִין. מַאן דְזָכֵי לְמֶיחֱמֵי, יֶחֱמֵי גּוֹ יְדִיעָה וְסֻכְלְתָּנוּ, כְּמַאן דְּחָמֵי בָּתַּר כּוֹתְּלָא. בַּר מִן משֶׁה נְבִיאָה מְהֵימְנָא עִלָּאָה, דְּהֲוָה חָמֵי לֵיהּ עֵינָא בְּעֵינָא, לְעֵילָא בְּאֲתַּר דְּלָא אִתְּיְידַע. מַאן דְּלָא זָכֵי, דָּחוּ לֵיהּ לְבַר, כַּמָּה חֲבִילֵי טְהִירִין אִזְדַּמְּנוּ לְגַבֵּיהּ, אִזְדַּמְּנָן נָפְּקֵי עֲלֵיהּ, ואֲפִּיקוּ לֵיהּ דְּלָא יִסְתַּכַּל בְּעִנּוּגָא דְמַלְכָּא. וַוי לוֹן לְאִינוּן חַיָּיבִין דְּעַלְמָא, דְּלָא זָכָאן לְאִסְתַּכָּלָא, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (במדבר ד׳:כ׳) וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹתּ כְּבַלַּע אתּ הַקֹּדֶשׁ וְגו'. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, מִסְתַּכֵּל הֲוֵינָא, וְהָא מִגּוֹ זְהִירִין אִלֵּין, מִסְתַּכְּלָן נִשְׁמַתְּהוֹן דְּצַדִּיקַיָא, כַּד אִתְּדַּבָּקוּ בְּהַאי אֲתַּר, מִגּוֹ זְהִירִין אִלֵּין מִסְתַּכְּלִין נִשְׁמַתְּהוֹן דְּצַדִּיקַיָא. אִינוּן גּווָֹנִין, סָלְקִין וְאִתְּכְּלִילָן כְּחֲדָא. זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּיָדַע לְאַכְלָלָא וּלְיַחֲדָא כֻּלְּהוּ כְּחֲדָא, לְאַתְּקָנָא כֹּלָּא בְּאֲתַּר דְּאִצְטְרִיךָ לְעֵילָא לְעֵילָא, וּכְדֵין אִתְּנְטִיר בַּר נָשׁ בְּהַאי עַלְמָא,

וּבְעַלְמָא דְאָתֵּי. (ע''כ תוספתא):
(Ⅰ)

*****

[233a]  
[...] Ce n’est que grâce au dernier Yod qu’il nous est possible de louer Dieu.
C’est pourquoi l’Écriture dit : « Que le nom du Seigneur soit (iehi) béni, depuis le lever du soleil jusqu’au couchant. » « Le lever du soleil » désigne les régions supérieures, et le « couchant » désigne le monde d’ici-bas. C’est grâce à l’union du Yod d’en haut, du Hé du milieu et du Yod d’en bas que le Nom du Seigneur peut être loué et dans les régions d’en haut et dans ce monde, ainsi qu’il est écrit : « Vous qui êtes les serviteurs du Seigneur, louez le nom du Seigneur. » Pendant ce temps, le jour se leva et les trois voyageurs quittèrent la grotte, sans avoir dormi de toute la nuit. Ils se remirent en route. Sortis des montagnes, ils firent leur prière. Ils arrivèrent enfin à un village on ils passèrent toute la journée, et y couchèrent la nuit suivante. A minuit, ils se sont levés pour se consacrer à l’étude de la Loi.
Rabbi Yehouda commença à parler de la manière suivante : Il est écrit (Gen., XLVIII, 20) : « Et il les bénit en ce jour, et dit : Israël sera béni en toi, etc. » Pourquoi l’Écriture spécifie-t-elle le jour de la bénédiction ? En outre, pourquoi le mot « lèmor » (et dit) est-il écrit en cet endroit avec un Vav, alors que partout ailleurs il s’écrit sans Vav ? Mais ce verset renferme un mystère. Les mots « en ce jour» (baïom hahou) désignent ce degré céleste dont émanent toutes les bénédictions d’en haut. « Ce jour » veut dire l’union des deux degrés célestes dont l’un porte le nom de « Ce » (hahou), l’autre celui de «Jour » (ïom). Pour qu’il n’y ait aucune séparation entre ces deux degrés, pour que le degré céleste « Hahou » soit uni au degré d’en bas « Iom », il faut que le Vav les unisse.
C’est pourquoi l’Écriture dit que Jacob bénit ses petits-enfants en « ce jour », ce qui veut dire qu’il les bénit pour qu’ils fissent l’union entre le degré d’en haut et celui d’en bas, entre « Ce » et « Jour» ; et L’Écriture ajoute le mot « lèmor » avec un Vav, pour nous indiquer que ce n’est qu’à l’aide du Vav que le monde d’ici-bas peut être attaché à celui d’en haut, et le monde d’en haut à celui d’en bas. Par les mots : « Israël sera béni en toi », l’Écriture désigne Israël le Vieillard, le patriarche. L’Écriture ne dit pas non plus « iebourekh » (sera béni) mais «iebarekh » (bénira) parce que Jacob prit les bénédictions d’en haut et les distribua.
L’Écriture ajoute : « Que Dieu te bénisse comme Éphraïm et Manassé. » Jacob mentionne Éphraïm avant Manassé, parce qu’Éphraïm porte ce nom en souvenir d’Israël. D’où le savons-nous ? Lorsque la tribu d’Éphraïm quitta l’exil d’Égypte avant l’heure, ses ennemis fondirent sur elle et la détruisirent, ainsi qu’il est écrit (Éz., XXXVII, 11) : « Fils de l’homme, tous ces os sont les enfants d’Israël. » C’est pour cette raison que Jacob mentionna Éphraïm avant Manassé. C’est également pour cette raison que tous les déplacements d’Éphraïm étaient toujours dirigés vers l’Occident (54).
Remarquez que Jacob bénit ses petits-enfants avant de bénir ses propres enfants. Nous en inférons que l’homme aime plus ses petits-enfants que ses propres enfants. L’Écriture dit : « Et il les bénit en ce jour. »
Rabbi Yossé commença à parler de la manière suivante : Il est écrit (Ps., CXV, 12) : « Le Seigneur s’est souvenu de nous et nous a bénis ; il a béni la maison d’Israël, etc. » Les premiers mots désignent les hommes ; et les mots : « Il a béni la maison d’Israël » désignent les femmes ; car les femmes ne sont jamais bénies que par leurs époux. Nous le savons des paroles suivantes de l’Écriture (Lévit., XVI, 17) : « ... Pour prier pour soi-même et pour sa maison. » Ainsi, il faut d’abord prier pour soi-même, et ensuite pour la maison, qui n’est jamais bénie que par l’homme.
Remarquez que la femme n’est jamais bénie que par son époux. S’il en est ainsi, pourquoi dit-on que le terme : « Et il bénira la maison d’Israël » s’applique aux femmes ? Le Saint, béni soit-il, donne un supplément de bénédictions à l’homme marié, [...]

פָּתַח רִבִּי יוֹסֵי וְאָמַר, (תהילים צ״ט:ד׳) וְעֹז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים וְגו'. וְעֹז מֶלֶךְ מִשְׁפַּט אָהֵב, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְעֹז מֶלֶךְ, תּוּקְפָא דְּאַתְקִיף קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָאו אִיהוּ אֶלָּא בְּמִשְׁפָּט, דְּהָא בְּמִשְׁפָּט אִתְקְיַּים אַרְעָא. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי כ״ט:ד׳) מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ.

וּבְגִין כָּךְ, וְעֹז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב, וְלָא (אתקף) אִתְתַּקָּנַת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אֶלָא בְּמִשְׁפָּט, בְּגִין דְּמִתַּמָּן אִתְּזָנַת, וְכָל בִּרְכָאן דְּנָטְלָא, מִתַּמָּן נָטְלָא. וּבְגִין כָּךְ וְעֹז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב, כָּל תְּאִיבוּ, וְכָל רְחִימוּ דִילָהּ לָקֳבֵיל מִשְׁפָּט. אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵשָׁרִים, רָזָא (קצ''ב ע''א בסתרי תורה) דִתְרֵין כְּרוּבִים לְתַתָּא, דְּאִינוּן תִּקּוּנָא וְיִישׁוּבָא דְעַלְמָא, וְהָא אִתְּמָר.

רִבִּי (יצחק) חִזְקִיָּה פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קל״ה:א׳) הַלְּלוּ יָהּ הַלְּלוּ עַבְדֵּי ה' הַלְּלוּ אֶת שֵׁם ה', הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא בֵּיהּ, כֵּיוָן דְּאָמַר הַלְּלוּיָה, אַמַּאי הַלְּלוּ עַבְדֵּי ה', וּלְבָתַר הַלְּלוּ אֶת שֵׁם ה'. אֶלָּא הָכִי תָּנִינָן, מַאן דִּמְשַׁבַּח (לחדא) לְאַחֲרָא, אִצְטְרִיךְ לְשַׁבָּחָא לֵיהּ כְּפוּם יְקָרֵיהּ, וּכְפוּם יְקָרֵיהּ הָכִי אִצְטְרִיךְ שִׁבְחֵיהּ, וְתָנִינָן מַאן דִּמְשַׁבַּח לְאַחֲרָא, בְּשִׁבְחָא דְּלֵית בֵּיהּ, הוּא גָלֵי (גלותא וסבב) גְנוּתֵיהּ, וְצָבֵי לְגַלָּאָה לֵיהּ. וְעַל דָּא, מַאן דְּעָבִיד הֶסְפֵּדָא עַל בַּר נָשׁ, אִצְטְרִיךְ כְּפוּם יְקָרֵיהּ, וְלָא יַתִּיר. דְּמִגּוֹ שִׁבְחֵיהּ אָתֵי לִגְנוּתֵיהּ, וּבְכֹלָּא שְׁבָחָא אִצְטְרִיךְ כְּפוּם יְקָרֵיהּ.

תָּא חֲזֵי, הַלְלוּיָהּ, הָכָא אִית שְׁבָחָא עִלָּאָה דְּמָארֵי דְכֹלָּא. אֲתַר דְּלָא שָׁלְטָא בֵּיהּ עֵינָא לְמִנְדַע וּלְאִסְתַּכָּלָא (ס''א אתר), דְּאִיהוּ טְמִירָא דְכָל טְמִירִין. וּמַאן אִיהוּ, י''ה. שְׁמָא עִלָּאָה עַל כֹּלָּא.

וּבְגִין כָּךְ הַלְּלוּיָהּ, שְׁבָחָא וּשְׁמָא כְּחֲדָא, כְּלִילָן כְּחֲדָא. וְהָכָא סָתִים מִלָּה דְּאָמַר הַלְּלוּיָהּ, וְלָא אָמַר מַאן הַלְּלוּיָהּ, לְמַאן אָמְרוּ הַלְּלוּ, אֶלָּא כְּמָה דְּי''ה סָתִים, הָכִי שְׁבָחָא דְּשַׁבּוּחֵי סָתִים אִינוּן, דִּמְשַׁבְּחֵי לָא יְדַעְנָא מַאן אִינוּן, וְהָכִי אִצְטְרִיךְ לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא סָתִים, בְּרָזָא עִלָּאָה. וּלְבָתַר דְּסָתִים בְּרָזָא עִלָּאָה, גַּלֵּי וְאָמַר, הַלְּלוּ עַבְדֵּי ה' הַלְּלוּ אֶת שֵׁם ה'. בְּגִין דְּדָא אִיהוּ אֲתַר דְּלָא סָתִים כְּהַהוּא עִלָּאָה טְמִירָא דְּכָל טְמִירִין. דָּא הוּא אֲתַר דְּאִקְרֵי שֵׁם, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמואל ב ו) אֲשֶׁר נִקְרָא שָׁם שֵׁם ה'.

קַדְמָאָה סָתִים דְּלָא (ס''א דא) גַלְיָא, (תניינא) סָתִים וְגַלְיָא, וּבְגִין דְּקַיְימָא בְּאִתְגַּלְּיָיא, אָמַר אִינוּן דְּקָא מְשַׁבְּחֵי לְהַהוּא אֲתַר, מַאן אִינוּן. וְקָאֲמַר דְּאִינוּן עַבְדֵּי ה', דְּאִתְחַזּוּן לְשַׁבָּחָא לְאֲתַר דָּא.

יְהִי שֵׁם ה' מְבוֹרָךְ, מַאי שְׁנָא דְּקָאֲמַר יְהִי. אֶלָּא יְהִי, רָזָא דְּאַמְשָׁכוּתָא מֵהַהוּא אֲתַר עִלָּאָה, דְּאִיהוּ סָתִים דְּקָאֲמָרָן, דְּאִיהוּ י''ה, עַד רָזָא דִבְרִית, דְּאִיהוּ יו''ד תַּתָּאָה, כְּגַוְונָא דְּיוּ''ד עִלָּאָה, שֵׁירוּתָא כְּסוֹפָא.

וּבְגִין כָּךְ יְהִי, רָזָא דְּאַמְשְׁכוּתָא מִטְּמִירָא דְכָל טְמִירִין, עַד דַּרְגָּא תַּתָּאָה. וּבְמִלָּה דָא אִתְקְיַּים כָּל עוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (י''ו ע''ב) יְהִ''י רָקִיעַ, יְהִ''י מְאוֹרוֹת, יְהִ''י אוֹר. בְּכָל אִינוּן עוֹבָדִין דִּלְעֵילָא כְּתִיב יְהִי.

בְּכָל אִינוּן עוֹבָדִין דִּלְתַתָּא, לָא כְּתִיב יְהִ''י. בְּגִין דְּרָזָא דָא דְּאִיהוּ (ס''א אמשכותא) מֵרָזָא עִלָּאָה, סְתִימִין דְּכָל סְתִימִין, לָא אִתְקְיַּים אֶלָּא בְּמִלִּין עִלָּאֵי דִּלְעֵילָא, וְלָא אִתְּמָר בְּאִינוּן
(Ⅰ)

*****

[233b]  
[...] pour que la femme y ait sa part. Dès que l’homme est marié il reçoit deux parts de bénédictions, une pour lui, et l’autre pour sa femme.
Remarquez que l’Écriture emploie le mot « lèmor » avec un Vav, pour indiquer le droit d’aînesse accordé à Éphraïm, ainsi qu’il est écrit (Ex., IV, 22) : « Israël mon fils aîné. » Et ailleurs : « Éphraïm est mon fils aîné. »
Rabbi Hizqiya ouvrit une de ses conférences de la manière suivante : Il est écrit (Ps., CXXXIX, 16) : « Tes yeux m’ont vu lorsque j’étais encore informe ; et tous sont écrits dans ton livre. » Ce verset a été déjà interprété à plusieurs reprises (55). Mais, remarquez que toutes les âmes descendues sur la terre dès la création du monde étaient déjà présentes devant le Saint, béni soit-il, avant leur descente ici-bas, sous la même forme qu’avait le corps qu’elles étaient destinées à animer. Avant la descente de l’âme sur la terre, elle apparaît devant le Saint, béni soit-il, sous la forme du corps qu’elle va animer, et le Saint, béni soit-il, la conjure d’observer les préceptes de la Loi et de ne pas transgresser les commandements.
D’où savons-nous que chaque âme avant de descendre sur la terre est présente devant le Seigneur ? - Des paroles suivantes de l’Écriture (III Rois, XVII, 1) : « Je jure au nom du Seigneur, le Dieu d’Israël, devant lequel j’étais présent. » Ainsi, l’âme était déjà présente devant Dieu avant la naissance de l’homme et avant que l’image de l’homme ait paru sur la terre. C’est pourquoi le Psalmiste dit : « Tes yeux m’ont vu lorsque j’étais encore informe. » Et il ajoute : « ... Et tous sont écrits dans ton livre. » Car toutes les âmes sont inscrites dans le livre céleste avec reproduction de la figure du corps que chaque âme va animer. Enfin, le Psalmiste ajoute : « Les jours sont créés, et il n’y en a aucun », ce qui veut dire que tous les jours sont créés, ainsi que cela a été déjà dit (56), mais qu’aucun n’est rempli ici-bas de manière à pouvoir approcher du Maître de manière convenable.
Remarquez que quand l’homme remplit ses jours en ce bas monde de bonnes œuvres, ses jours sont bénis en haut du degré céleste appelé « mesure des jours ».
Rabbi Hizqiya commença ensuite à parler de la manière suivante : Il est écrit (Ps., XXXIX, 5) : « Faites-moi connaître, Seigneur, ma fin, et quelle est la mesure de mes jours. » Ce verset a été déjà expliqué ailleurs (57). Mais, remarquez que, par « ma fin », David désignait la « Fin » du côté droit à laquelle il était attaché. Par les mots : « ... La mesure de nos jours », David désignait le chef préposé aux jours.
Rabbi Yehouda dit : J’ai entendu de Rabbi Siméon que ce verset s’applique aux jours qui avaient été retranchés à Adam pour David, à qui nulle durée de vie n’avait été fixée au ciel ; c’est Adam qui a cédé soixante-dix ans de sa vie à David, pour qui aucune durée de vie n’avait été fixée. Tel est le mystère de la tradition, aux termes de laquelle le firmament « vilon » ne fait aucun service ; la lune non plus n’a de lumière qui lui soit propre. De même, David n’avait aucune vie qui lui fût propre. Aussi, les soixante-dix ans de sa vie ont-ils dû lui être accordés par un autre. C’est pourquoi David ajouta : « ... Afin que je sache pourquoi je manque. » David voulait que le Saint, béni soit-il, lui fît connaître pourquoi aucune durée de vie ne lui a été fixée comme à toutes les lumières supérieures. Mais le Saint, béni soit-il, n’a jamais consenti à le lui faire savoir.
Remarquez que toutes les bénédictions d’en haut sont confiées au degré de David, bien qu’il n’ait point de lumière qui lui soit propre ; toutes les bénédictions, toutes les joies et toutes les faveurs sont concentrées à ce degré. C’est pourquoi ce degré est appelé « Calice de bénédiction » ; il est également. appelé « Bénédiction », ainsi qu’il est écrit (Prov., X, 22) : «La bénédiction du Seigneur enrichit. » Et ailleurs (Deut., XXXIII, 23) : « Il sera comblé des bénédictions du Seigneur ; il possédera la mer et le midi. » C’est pourquoi ce degré reçoit toutes les [...]

מִלִּין תַּתָּאִין דִּלְתַתָּא.

וּבְדָא מִתְבָּרַךְ שְׁמָא קַדִּישָׁא בְּכֹלָּא, וְעַל דָּא כְּתִיב יְהִי שֵׁם יְיָ מְבוֹרָךְ וְגו', מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ, דָּא אֲתַר עִלָּאָה, דְּקָא נָהִיר מִנֵּיהּ שִׁמְשָׁא, וְנָהִיר לְכֹלָּא. וְדָא הוּא אֲתַר דְרֵישָׁא עִלָּאָה סְתִימָאָה.

וְעַד מְבוֹאוֹ, דָּא הוּא אֲתַר קִשְׁרָא, דְּאִתְקַּשַּׁר בֵּיהּ מְהֵימְנוּתָא כְּדְקָא חָזֵי, וּמִתַּמָּן נָפְקָן בִּרְכָאן לְכֹלָּא, וְעַלְמָא מֵהָכָא אִתְּזָן, כְּמָה דְאִתְּמָר. וּבְגִין כָּךְ קָיְימָא הַאי אֲתַר לְאִתְּזָנָא מֵעֵילָא, וּלְאִתְבָּרְכָא מִתַּמָּן. וְכֹלָּא קָיְימָא בְּאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא, דְּמִתְעָרֵי אִינוּן עַבְדֵּי יְיָ, כַּד מְבָרְכֵי שְׁמָא קַדִּישָׁא, כִּדְקָאֲמָרָן. ובְגִין כָּךְ דְּאִיהוּ בְּאִתְגַּלְּיָיא, כְּתִיב הַלְּלוּ עַבְדֵּי יְיָ הַלְּלוּ אֶת שֵׁם יְיָ.

אַדְהָכִי הֲוָה נָהִיר צַפְרָא, נָפְקוּ מִן מְעַרְתָּא, וּבְהַהוּא לֵילְיָא לָא דְמִיכוּ. אָזְלוּ בְּאָרְחָא, כַּד נָפְקוּ מֵאִינוּן טוּרִין, יָתְבוּ וְצַלּוּ צְלוֹתָא. מָטוּ לְחַד כְּפַר, וְיָתְבוּ תַּמָּן כָּל הַהוּא יוֹמָא, בְּהַהוּא לֵילְיָא נָמוּ, עַד דְּהֲוָה פַּלְגוּת לֵילְיָא, קָמוּ לְאִתְעַסְּקָא בְּאוֹרַיְיתָא.

פָּתַח רִבִּי יְהוּדָה וְאָמַר וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל וְגו', וַיְבָרַכֵם בַּיּוֹם הַהוּא, מַאי בַּיּוֹם הַהוּא, דְּהָא סַגֵּי דְּקָאֲמַר וַיְבָרֲכֵם. וְתוּ, כָּל לֵאמֹר כְּתִיב חָסֵר, וְהָכָא לֵאמֹר בְּוי''ו כְּתִיב, (כללא כתיב לאמר, אלא בוי''ו לאמור כתיב הכא) מַאי שְׁנָא.

אֶלָא רָזָא אִיהוּ, וַיְבָרַכֵם בַּיּוֹם הַהוּא, מַאי בַּיּוֹם הַהוּא, רָזָא דְּדַרְגָּא דְּאִתְמַנָּא עַל בִּרְכָאן לְעֵילָא. יוֹם הַהוּא, יוֹם מֵהַהוּא אֲתַר עִלָּאָה, דְּאִקְרֵי הוּא. וְהַאי יוֹם הַהוּא, דְּלֵית פִּירוּדָא בֵּין יוֹם וּבֵין הוּא, וּבְכָל אֲתַר הַיּוֹם הַהוּא, דָּא (הוא) תְּרֵין דַּרְגִּין (עלאין), דַּרְגָּא עִלָּאָה וְתַתָּאָה דְּאִינוּן כְּחֲדָא.

וּבְגִין כָּךְ, כַּד בָּעָא יַעֲקֹב לְבָרְכָא לִבְנוֹי דְיוֹסֵף, בָּרִיךְ לוֹן בְּיִחוּדָא דִלְעֵילָא וְתַתָּא כֻּלְּהוּ כְּחֲדָא, (ס''א לאמור בוא''ו דאתכליל וא''ו בינייהו, על דא ייחד לון ביחודא דלעילא כלהו כחדא) בְּגִין דְּיִתְקַיַּים בִּרְכַתְהוֹן, וּלְבָתַר כָּלִיל כֹּלָּא כְּחֲדָא. וְאָמַר, בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל (לאמר). מַאי בְּךָ. וַדַּאי דָּא רָזָא דְיִחוּדָא, בְּקַדְמִיתָא מִתַּתָּא לְעֵילָא (ס''א יום ההוא מתתא לעילא), וּלְבָתַר נָחִית לְאֶמְצָעִיתָא וּלְתַתָּא. לֵאמוֹר בְּוא''ו הָא אֶמְצָעִיתָא. וּלְבָתַר נָחִית לְתַתָּא בְּךָ. וְהָכִי הוּא יָאוֹת כְּדְקָא חָזֵי, מִתַּתָּא לְעֵילָא וּמֵעֵילָא לְתַתָּא.

בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל, מַאי יִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל סָבָא. יְבוֹרָךְ יִשְׂרָאֵל לָא כְּתִיב, אֶלָּא יְבָרֵךְ, דְּהָא יִשְׂרָאֵל נָטִיל בִּרְכָאן מִלְּעֵילָא, וּלְבָתַר אִיהוּ מְבָרֵךְ לְכֹלָּא, בְּהַאי דַרְגָּא תַּתָּאָה דַיְיקָא, דְּקָאֲמַר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר.

יְשִׂימְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה, אַקְדִּים לֵיהּ לְאֶפְרַיִם בְּקַדְמִיתָא, בְּגִין דְּאֶפְרַיִם עַל שְׁמָא (דיוסף) דְיִשְׂרָאֵל אִקְרֵי. מְנָא לָן. מֵהָא, דְּכַד שִׁבְטָא דְאֶפְרַיִם נָפַק, עַד לָא אִשְׁתְּלִים זִמְנָא דְּשִׁעְבּוּדָא דְמִצְרַיִם, דָּחֲקוּ שַׁעְתָּא וְנָפְקוּ מִן גָּלוּתָא, קָמוּ עֲלֵיהוֹן שַׂנְאֵיהוֹן וּקְטָלוּ לוֹן. וּכְתִיב, (יחזקאל ל״ו:י״ז) בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה. מַשְׁמַע דִּכְתִיב, (יחזקאל לו) כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה, וְעַל דָּא אַקְדִּים לְאֶפְרַיִם קֳדָם מְנַשֶּׁה. בְּגִין כָּךְ אֶפְרַיִם מָטוּלֵיהּ לִסְטַר מַעֲרָב, וּמַטְלָנוֹי הֲוָה.

תָּא חֲזֵי, בִּרְכְתָא דְּבָרִיךְ לִבְנֵי יוֹסֵף, אַמַּאי אַקְדִּים לוֹן בִּרְכָאן, עַד לָא יְבָרֵךְ לִבְנוֹי. אֶלָּא מִכָּאן, דַּחֲבִיבוּתָא דִּבְנֵי בְּנוֹי, חָבִיב עֲלֵיהּ דְּבַּר נָשׁ יַתִּיר מִבְּנוֹי. וּבְגִין כָּךְ, אַקְדִּים חֲבִיבוּתָא דִּבְנֵי בְּנוֹי קוֹדֶם לִבְנוֹי, לְבָרְכָא לוֹן בְּקַדְמִיתָא.

וַיְבָרַכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאָמַר, (תהלים קטו) יְיָ זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְגו'. יְיָ זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ, אִלֵּין גּוּבְרִין. יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל, אִלֵּין נָשִׁין. בְּגִין דִּדְכוּרִין בָּעְיָין לְאִתְבָּרְכָא בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר נָשִׁין, וְנָשִׁין לָא מִתְבָּרְכָן אֶלָא מִבִּרְכַתְהוֹן דִּדְכוּרִין, דְּכַד דְּכוּרִין מִתְבָּרְכָן כְּדֵין נָשִׁין מִתְבָּרְכָן. וְאִי תֵימָא מֵהָא, דִּכְתִיב, (ויקרא טז) וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ, דְּבָעֵי לְכַפָּרָא עֲלֵיהּ בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר עַל בֵּיתֵיהּ, בְּגִין דְּמִתְבָּרְכָא מִנֵּיהּ.

תָּא חֲזֵי, דְּנָשִׁין לָא מִתְבָּרְכָן אֶלָּא מִגּוּבְרִין, כַּד אִתְבָּרְכָן אִינוּן בְּקַדְמִיתָא, וּמֵהַאי בִּרְכָתָא מִתְבָּרְכָן. אֶלָּא בְּמַאי אוֹקִימְנָא יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל. אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב תּוֹסֶפֶת בִּרְכָאן לִדְכוּרָא דְּנָסִיב, בְּגִין דְּמִתְבָּרְכָא מִינֵיהּ אִתְּתָא. וְכֵן בְּכָל אֲתַר
(Ⅰ)

*****

[234a]  
[...] bénédictions d’en haut et les répand en bas. D’où le savons-nous ? - Nous le savons des paroles de Rabbi Isaac, d’après lesquelles les bénédictions que Jacob donna aux fils de Joseph ont été puisées à cette région où toutes les bénédictions sont concentrées, ainsi qu’il est écrit (Gen., XII, 2): « ... Et sois bénédiction. » A partir de maintenant les bénédictions sont dans ton pouvoir.
Remarquez que c’est pour la même raison que les jours pendant lesquels on adresse les louanges au Seigneur sont appelés « jours de louanges ». Car Rabbi Hiyâ a dit : La récitation des louanges exige trois degrés : celui des zélés, celui des justes et celui des Israélites. Le degré des zélés est du côté droit, celui des justes est du côté gauche, et celui des Israélites est de tous les côtés ; car Israël embrasse le côté droit et le côté gauche. Aussi, les Louanges qu’Israël adresse au Saint, béni soit-il, s’élèvent de tous les côtés ; et partout où Israël loue le Saint, béni soit-il, ici-bas, il provoque la glorification du Seigneur de tous les côtés.
Il est écrit (Gen., XLIX, 1) : « Jacob appela ses enfants, et leur dit : Assemblez-vous tous, afin que je vous annonce ce qui doit arriver dans les derniers temps. » Rabbi Abba ouvrit une de ses conférences de la manière suivante : Il est écrit (Ps., CII, 18) : « Il s’est tourné vers la prière de l’isolé (ha-àràr), et il n’a point méprisé leurs prières. » Les difficultés que présente ce verset ont été déjà aplanies par les collègues ; mais ce verset renferme encore une idée précieuse. Pourquoi l’Écriture dit-elle : « Il s’est tourné vers la prière de l’isolé », au lieu de dire « il a exaucé » ou « il a entendu » ? Mais la prière d’un homme seul n’entre devant le Roi sacré que si l’homme est très digne ; car avant de recevoir sa prière, le Saint, béni soit-il, examine les fautes et les mérites de l’homme seul ; alors que ce n’est pas le cas de la prière faite par la multitude, alors même qu’elle n’est pas faite avec tout le recueillement désirable.
C’est pourquoi l’Écriture dit : « Il s’est tourné vers la prière de l’isolé », ce qui veut dire que Dieu examine les mérites de l’homme avant de recevoir sa prière, alors qu’il n’examine point la prière venant de la multitude.
D’après une autre interprétation, les paroles : « Il s’est tourné vers la prière de l’isolé » désignent la prière d’un seul à laquelle plusieurs s’associent. C’est Jacob qui tient des deux côtés, c’est-à-dire du côté d’Abraham et du côté d’Isaac. Jacob appela ses enfants et pria pour eux. Que pria-t-il ? Il pria pour que ses enfants apparussent parfaits dans le monde d’en haut. Au moment où Jacob appela ses enfants, la Schekhina se détourna de lui, ainsi que cela a été dit.
Remarquez en outre, qu’au moment où Jacob appela ses fils, Abraham et Isaac étaient présents, et la Schekhina se délectait avec Jacob et voulait l’attacher [...]

יָהִיב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תּוֹסֶפֶת בִּרְכָאן לִדְכוּרָא דְנָסִיב, בְּגִין דְּמִתְבָּרְכָא (מניה אתתא וכן בכל אתר יהיב קודשא בריך הוא תוספת ברכאן לדכורא דנסיב, בגין דתתברך מניה נוקבא) מֵהַהוּא תּוֹסֶפֶת דְּבִרְכָאן. כֵּיוָן דְּאִנְסִיב בַּר נָשׁ יָהִיב לֵיהּ תְּרֵין חוּלָקִין, חַד לֵיהּ וְחַד לְנוּקְבֵיהּ, וְאִיהוּ נָטִיל כֹּלָּא, חוּלָקֵיהּ וְחוּלַק נוּקְבֵיהּ.

תָּא חֲזֵי, וַיְבָרַכֵם בַּיּוֹם הַהוּא, (ס''א לאמור בריך ברכאן לון ולכל דיפקון מנייהו) לְבָתַר לֵאמוֹר בְּוא''ו, הָכָא אִתְרְמִיזָא בְּרָא בּוּכְרָא, (שמות ד׳:כ״ב) בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל, וּכְתִיב, (ירמיהו ל״א:ט׳) וְאֶפְרַיִם בְּכוֹרִי הוּא, וְעַל דָּא תּוֹסֶפֶת וא''ו.

רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח, (תהילים קל״ט:ט״ז) גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ וְגו', הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ בְּכַמָּה אֲתַר. אֲבָל תָּא חֲזֵי, כָּל אִינוּן נִשְׁמָתִין דְּהֲווּ מִיּוֹמָא דְאִתְבְּרֵי עַלְמָא, כֻּלְּהוּ קָיְימֵי קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַד לָא נָחֲתוּ לְעַלְמָא, בְּהַהוּא דִּיוּקְנָא מַמָּשׁ דְּאִתְחֲזוּן לְבָתַר בְּעַלְמָא. וְהַהוּא חֵיזוּ דְגוּפָא דְּבַר נָשׁ דְּקָאִים בְּהַאי עַלְמָא, הָכִי קָאִים לְעֵילָא.

וּבְשַׁעְתָּא דְנִשְׁמָתָא דָא זְמִינָא לַאֲחָתָא בְּעַלְמָא, הַהִיא נִשְׁמָתָא בְּהַהִיא דִיוּקְנָא מַמָּשׁ דְּקָיְימָא בְּהַאי עַלְמָא, הָכִי קָאִים (לעילא) קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאוֹמֵי לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִטּוֹר פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, וְלָא יַעֲבָר עַל קְיָימִין.

וּמְנָא לָן דְּקָיְימִין קַמֵּיהּ, דִּכְתִיב, (מלכים א י״ז:א׳) חַי יְיָ אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו. עָמַדְתִּי וַדַּאי, וְהָא אוּקְמוּהָ. וּבְגִין כָּךְ גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ, עַד לָא יִתְחֲזֵי (צולמא) בְּעַלְמָא. וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ, דְּהָא כָּל נִשְׁמָתִין, בְּהַהוּא דִּיוּקְנָא דִּלְהוֹן, כֻּלְּהוּ בְּסִפְרָא כְּתִיבִין. יָמִים יֻצָּרוּ, הָא אוּקְמוּהָ יֻצָרוּ וַדַּאי, וְלֹא אֶחָד בָּהֶם, בְּהַאי עַלְמָא לְמֵיקַם בְּקִיּוּמָא דְמָארֵיהוֹן, כְּדְקָא חָזֵי.

תָּא חֲזֵי, יוֹמִין דְּבַּר נָשׁ, כַּד זָכֵי בְּהַאי עַלְמָא בְּעוֹבָדִין טָבָאן, יוֹמִין דִּילֵיהּ אִתְבָּרְכָאן לְעֵילָא, מֵהַהוּא אֲתַר דְּאִיהוּ מִדַּת יוֹמוֹי. פָּתַח וְאָמַר, (תהלים לט) הוֹדִיעֵנִי יְיָ קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא וְגו', הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל תָּא חֲזֵי, קִצִּי, דָּא קֵץ הַיָּמִין, דְּאִיהוּ מִתְקַשַּׁר בֵּיהּ בְּדָוִ ד. וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא, דָּא אִיהוּ דְּאִתְמַנֵּי (נ''א דאית ממנא) מַמָּשׁ עַל יוֹמוֹי.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הָא שָׁמַעְנָא מֵרִבִּי שִׁמְעוֹן, דְּהַאי קְרָא אִתְּמָר, עַל אִינוּן יוֹמִין דְּאִתְגְּזָרוּ עֲלוֹי מֵאָדָם קַדְמָאָה, דְּאִינוּן ע'. דְּהָא אִתְּמָר, דְּחַיִּין כְּלַל לָא הֲווּ לֵיהּ, אֶלָּא דְּיָהִיב לֵיהּ אָדָם מֵאִינוּן יוֹמִין דִּילֵיהּ, שִׁבְעִין שְׁנִין.

וְרָזָא דָא, וִילוֹן לָא מְשַׁמֵשׁ כְּלוּם, וְסִיהֲרָא לָא נָהֲרַת מִגַּרְמָהּ כְּלַל, וְשִׁבְעִין שְׁנִין נָהֲרִין לָהּ בְּכָל סִטְרָהָא, וְאִינוּן חַיֵּי דָוִד סְתָם. וְעַל דָּא בָּעָא דָּוִד לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְמִנְדַע רָזָא דָּא, עַל מָה לֵית לָהּ חַיִּין לְסִיהֲרָא מִגַּרְמָהּ, וּלְמִנְדַע עִקָּרָא דִילָהּ.

וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא, דָּא הוּא דַרְגָּא (ס''א דעלמא) עִלָּאָה סְתִימָא, דְּאִיהוּ קָיְימָא עַל כָּל אִינוּן יוֹמִין, דְּאִינוּן חַיִּין דִילָהּ, אֲתַר דְּנָהִיר לְכֹלָּא. אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי. אָמַר דָּוִד, אִנְדַע עַל מַה חָדֵל אֲנָא נְהוֹרָא מִגַּרְמִי, וְאִתְמְנַע מִנִּי, כִּשְׁאָר כָּל אִינוּן נְהוֹרָאִין עִלָּאִין דְּאִית לוֹן חַיִּין לְכֻלְּהוּ, וְאֲנָא עַל מַה אֲנָא חָדֵל, וְעַל מַה אִתְמְנַע מִנִּי. וְדָא הוּא דְבָעָא דָוִד לְמִנְדַע, וְלָא אִתְיְיהִיב לֵיהּ רְשׁוּתָא לְמִנְדַע.

תּוֹסֶפְתָּא

קל גלגלא מתגלגלא מתתא לעילא, רתיכהא טורקהא אזלין ומתגלגלי. קל נעימותא סלקא ונחתא, אזלא ושטיא בעלמא. קל שופרא נגיד בעומקי דדרגי אסחר דרגא (ס''א גלגלא) סחרנהא. יתבין תרין מגרופין, מימינא ומשמאלא, בתרין גוונין משתאבין דא בדא, דא חוור ודא סומק, ותרווייהו סחרין גלגלא לעילא, אסחר לימינא חוורא סלקא, ואסחר לשמאלא סומקא נחתא. וגַלְגַּלָּא אַסְחַר תָּדִיר וְלָא שָׁכִיךָ.

תְּרֵין (קס''ב ע''ב) צִּפֳּרִין סָלְקִין, דְּקָא מְצַּפְּצְּפָּן, חַד לִסְטַר דָּרוֹם, וחַד לִסְטַר צָּפּוֹן. פָּרְחִין בַּאֲוִירָא צִּפְּצּוּפָּא, וְקָל נְעִימוּ דְּגַלְגַּלָּא מִתְּחַבְּרָן כְּחֲדָא, כְּדֵין (תהלים צ''ב) מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַׁבָּתּ. וְכָל בִּרְכָאן נָגְדִין בִּלְחִישׁוּ בְּדָא נְעִימוּ (מקול), מִגּוֹ רְחִימוּ דְּקוֹל שׁוֹפָּרָא. לְקַבְּלָא אִינוּן בִּרְכָאן, נָחֲתִּין מִלְּעֵילָא לְתַּתָּא, ואִתְּגְּנִיזוּ כְּחֲדָא בְּגוֹ (שמות ס''ג ע''ב) עוּמְקָא דְבֵירָא, נְבִיעוּ דְבֵירָא דְלָא פָּסְקָא בִּלְחִישׁוּ, עַד דְּאִתְּמַלְיָיא הַהוּא גַּלְגַּלָּא סַחֲרָא.

אִינוּן תְּרֵין מַגְרוֹפִּין סָחֲרָן, חַד דִּימִינָא, קָרֵא בְחָיִל ואָמַר, זְהִירוּ דְּזָהֲרִין דְּסָלְקָא ונָחֲתָּא, תְּרֵי אַלְפֵּי עָלְמִי''ן אִזְדָּהֲרוּ. עַלְמָא דְאֶמְצָּעִיתָּא בְּגַוַּויְיהוּ, אִזְדָּהַר בְּזוֹהֲרָא דְּמָארָךָ. כָּל אִינוּן מָארֵי דְּעַיְינִין, אִסְתַּכָּלוּ וּפִּקְחוּ עֵינֵיכוֹן, ותִּזְכּוּן לְהַאי נְהִירוּ, לְהַאי עִדּוּנָא, אִלֵּין אִינוּן בִּרְכָאן דְּנָגְדֵי מִלְּעֵילָא, מַאן דְּזָכֵי, גַּלְגַּלָּא סָלְקָא אַסְחַר לִימִינָא, ואַנְגִיד ואַמְשִׁיךָ לְהַהוּא דְּזָכֵי, ואִתְּעַדַּן מֵאִלֵּין בִּרְכָאן עִלָּאִין דְּזָהֲרָן, זַכָּאִין אִינוּן דְּזָכָאן בְּהוּ.

וְכַד לָא זָכֵי, גַּלְגַּלָּא אַסְחַר, והַהוּא מַגְרוֹפָּא דְּלִסְטַר שְׂמָאלָא, אַסְחַר ונָחַתּ לְתַּתָּא, ואַמְשִׁיךָ דִּינָא עַל הַאי דלא זָכֵי, וקָלָא נָפְּקַתּ, ווי לְאִינוּן חַיָּיבִין דְּלָא זָכוּ. מֵהַהוּא סִטְרָא, נָפִּיק אֶשָׁא דְשַׁלְהוֹבָא דְּדָלִיק, דְּשָׁארֵי עַל רֵישֵׁיהוֹן דְּחַיָּיבַיָא. זַכָּאִין אִינוּן, כּל אִינוּן דַּאֲזְלוּ בְּאוֹרַח קְשׁוֹט בְּהַאי עַלְמָא, לְמִזְכֵּי לְהַהוּא נְהוֹרָא עִלָּאָה, בִּרְכָאן דְּצַּחְצְּחָן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיה נח) והִשְׂבִּיעַ בְּצַּחְצָּחוֹתּ נַפְּשֶׁךָ (עד כאן תוספתא):

תָּא חֲזֵי, כָּל בִּרְכָאן עִלָּאִין, כֻּלְּהוּ אִתְמְסָרוּ לְהַאי דַרְגָּא, לְבָרְכָא לְכֹלָּא. וְאַף עַל גַּב דְּלֵית לָהּ נְהוֹרָא מִגַּרְמָהּ, כָּל בִּרְכָאן, וְכָל חֵידוּ, וְכָל טִיבוּ, כֻּלְּהוּ קָיְימִין בָּהּ, וּמִנָּהּ (קיימי) נָפְקֵי, וְעַל דָא אִתְקְרִיאַת כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה. וְאִקְרֵי בְּרָכָה מַמָּשׁ, כְּמָה דִכְתִיב, (משלי י) בִּרְכַּת ה' הִיא תַּעֲשִׁיר, וְעַל דָּא כְּתִיב, (דברים לג) וּמָלֵא בִּרְכַּת ה' יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה.

וּבְגִין כָּךְ אִית לָהּ בְּכֻלְּהוּ שִׁיּוּר, וּמִכֻּלְּהוּ אִתְמַלְיָיא, וּמִכֻּלְּהוּ אִית בָּהּ, וְאִתְבָּרְכָא מִכָּל
(Ⅰ)

*****

[234b]  
[...] aux deux autres patriarches pour ne former qu’un seul trône. Mais au moment où Jacob dit : « Assemblez-vous tous. afin que je vous annonce ce qui doit arriver dans les derniers temps », la Schekhina, - s’il est permis de s’exprimer ainsi, - se retira de lui en raison de la tristesse dont il fut saisi. Ses fils lui ont récité alors le verset exprimant l’unité de Dieu (Deut., VI, 4) : « Écoute, Israël, Jéhovah Elohenou, Jéhovah est un. » En ce moment Jacob se leva debout et dit : « Béni soit le nom glorieux de son règne, en toute éternité. » Alors la Schekhina revint. Par l’expression « appela ses enfants », l’Écriture veut nous indiquer que Jacob voulait affermir l’état de ses fils et en haut et en bas.
Remarquez que partout ailleurs dans l’Écriture, le mot « appelé » a la même signification. Ainsi en est-il dans le verset (Nomb., XIII, 16) suivant : « Et Moïse appela Osée, fils de Nun, du nom de Josué », ce qui veut dire que Moïse voulait fortifier et affermir la situation de Josué. Il en est de même dans les versets (Gen., XXV, 26) suivants : «Et il l’appela Jacob. » Et ailleurs (Gen., XXXIII, 20) : « Et il l’appela Seigneur, Dieu d’Israël. » Mais, objectera-t-on, il est pourtant écrit (Jonas, III, 7) « Et ils appelèrent le Seigneur. » Et ailleurs (Jonas, II, 4) : « J’ai appelé dans ma détresse au Seigneur. » Là également le mot « appelé » exprime l’idée de l’affermissement ; car, quiconque adresse sa prière au Maître doit faire sentir qu’il est affermi dans la Foi dans son Maître dont tout dépend. Par les mots : « Jacob appela ses fils », l’Écriture nous indique qu’il affermit ses enfants dans la Foi parfaite. Tel est également le sens des paroles (Lévit., I, 1) : « Et il appela Moïse. » Rabbi Isaac demanda : Pourquoi la lettre Aleph du mot «va-ïqra» (et il appela) est-elle plus petite que les autres lettres ?
Rabbi Abba lui répondit : Parce que Moïse n’était pas parfait en toutes choses, attendu qu’il était séparé de sa femme. Dans les livres des anciens, cet acte de Moïse est compté parmi ses éloges ; mais nous avons appris par la tradition que pour être parfait, il faut être uni en haut et en bas. L’Aleph du mot « va-ïqra » est en outre plus petit que les autres caractères de l’Écriture, parce qu’il n’est grand que lorsqu’il s’attache en haut. Par les mots « et il dit », l’Écriture entend que Jacob se disait à lui-même, ainsi qu’il est écrit (Is., XLIX, 21) : « Et tu diras dans ton cœur, etc. » Ainsi le mot « va-ïomer » signifie qu’il médita en silence. Jacob dit à ses enfants. «Assemblez-vous tous (heasphou). » Pourquoi ne dit-il pas « isphou », ainsi qu’il est écrit (Ps., L, 5) : « Assemblez (isphou) devant lui tous ses Saints » ? Mais Jacob voulait que l’union de ses fils fût parfaite dans la région supérieure. Jacob ajouta enfin : « ... Et je vous dirai (ve-agidâ) le mystère de la Sagesse. »
Rabbi Yossé demanda à Rabbi Siméon : Nous avons appris par une tradition que, partout où l’Écriture se sert du mot « ve-agidâ », « va-ïagued », ou « va-ïguidou », elle renferme un mystère de la Sagesse. Comment le mystère est-il exprimé dans ce mot ?
Rabbi Siméon lui répondit : Parce que dans ce mot la lettre Daleth suit immédiatement la lettre Ghimel ; bien que parfois le Yod les sépare, ceci n’est pas considéré comme séparation. Or, d’après la Sagesse, le Ghimel et le Daleth doivent être toujours unis, sans aucune séparation. Quiconque fait une séparation entre ces deux lettres est coupable et s’attire la mort. Et ce fut le péché d’Adam. Jacob voulait révéler le mystère suprême à ses fils et leur faire voir l’avenir d’Israël à la fin des temps. Mais, objectera-t-on, puisque Jacob n’avait pas réalisé son projet, pourquoi l’Écriture rapporte-t-elle les paroles par lesquelles il annonçait une révélation qu’il n’a pas faite à la suite ? Mais, la vérité est que l’avenir d’Israël à la fin des temps se trouve caché sous les paroles de Jacob ; car il n’y a pas un seul mot dans l’Écriture, ni même une seule lettre qui ne renferme un mystère. Rabbi Yehouda et Rabbi Yossé étaient un jour assis à la porte de la ville de Loud.
Rabbi Yossé dit à Rabbi Yehouda : Nous voyons bien que Jacob bénit ses fils, puisque l’Écriture dit : « Et il les bénit. » Mais quelles étaient les bénédictions qu’il leur accorda ?
Rabbi Yehouda lui répondit : Les bénédictions sont exprimées dans l’Écriture (Gen., XLIX, 8) même : « Juda, tes frères te loueront. » (Gen., XLIX, 16)« Dan gouvernera son peuple. »(Gen., XLIX, 20) : « Le pain d’Ascher sera excellent, etc. » Mais Jacob ne révéla pas à ses fils ce qui arrivera à la fin des temps, ainsi qu’il s’était proposé de le faire. Il a été déjà dit (58) qu’il y a une « Fin du côté droit » et une « Fin du côté gauche ». Jacob voulait révéler ce mystère à ses enfants pour les préserver de la Fin du côté gauche [...]

אִינוּן בִּרְכָאן עִלָּאִין, וְאִתְמְסָרוּ לָהּ בִּרְכָאן לְבָרְכָא, מְנָלָן. דְּאָמַר רִבִּי יִצְחָק, יַעֲקֹב בָּרִיךְ לִבְנוֹי דְיוֹסֵף, מֵאֲתַר דָּא דְכָל בִּרְכָאן אִתְמְסָרוּ בִּידֵיהּ לְבָרְכָא, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית יב) וְהְיֵה בְּרָכָה. מִכָּאן וּלְהַלְאָה בִּרְכָאן אִתְמְסָרוּ בְּיָדֶךָ.

תָּא חֲזֵי, כְּגַוְונָא דָא אֲנַן מְבָרְכָן וּמְשַׁבְּחִין לִשְׁמָא דָא, וְעַל דָּא הַלֵּילָא, דְּאִינוּן יוֹמִין דְּקָאַמְרֵי הַלֵּילָא. דְּאָמַר רִבִּי חִיָּיא בְּהַלֵּילָא צְרִיכִין ג' דַּרְגִּין, חֲסִידִים, צַדִּיקִים, וְיִשְׂרְאֵלִים. (ס''א בגין דיסתלק יקרא דקודשא בריך הוא על כלא באלין דרגין) חֲסִידִים, מִסִּטְרָא דִּימִינָא, צַדִּיקִים מִסִּטְרָא דִשְׂמָאלָא, וְיִשְׂרָאֵל מִכָּל אִינוּן סִטְרִין, בְּגִין (דישרים) דְּיִשְׂרָאֵל כְּלִילָן מִכֻּלְּהוּ, וְעַל דָּא אִסְתַּלַּק תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִכֹּלָּא, וְכֵן בְּכָל אֲתַר דְּיִשְׂרָאֵל מְשַׁבְּחָן לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִתַּתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרֵיהּ בְּכֹלָּא:

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְגו', רִבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ק״ב:י״ח) פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא בָּזָה אֶת תְּפִלָּתָם. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ, וְאַקְשׁוּ בֵּיהּ חַבְרַיָיא. (אלא תו אית ביה סטר קורדיטא) פָּנָה, הִקְשִׁיב מִבָּעֵי לֵיהּ, אוֹ שָׁמַע, מַאי פָּנָה.

אֶלָּא כָּל צְלוֹתִין דְּעַלְמָא צְלוֹתִין. וּצְלוֹתָא דְיָחִיד, לָא עָאל קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, אֶלָּא בְּחֵילָא תַּקִּיפָא. דְּעַד לָא עָאֳלַת הַהִיא צְלוֹתָא לְאִתְעַטְּרָא בְּדוּכְתָּהּ, אַשְׁגַּח בָּהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִסְתְּכֵי בָּהּ, וְאִסְתְּכֵי בְּחוֹבוֹי וּבִזְכוּתֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ, מַה דְּלָא עָבִיד כֵּן בִּצְלוֹתָא דְסַגִּיאִין. דִּצְלוֹתָא דְּסַגִּיאִין כַּמָּה אִינוּן צְלוֹתִין דְּלָא (מבני) מִן זַכָּאִין אִינוּן, וְעָאלִין כֻּלְּהוּ קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלָא אַשְׁגַּח בְּחוֹבַיְיהוּ.

בְגִין כָּךְ, פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר, מְהַפֵּךְ (בזכותיה) וְאִסְתְּכֵי בָהּ, וְאִסְתְּכֵי בָּהּ בְּמָּה רְעוּתָא אִתְעֲבִיד, וּמַאן הַהוּא בַּר נָשׁ דְּצַלֵּי צְלוֹתָא דָא, וּמַאן אִינוּן עוֹבָדוֹי. בְגִין כָּךְ, לִיבָּעֵי לֵיהּ לְבַּר נָשׁ, דִּלְצַלֵּי צְלוֹתָא בְּצִבּוּרָא. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּלָא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם, אַף עַל גַּב דְּלָאו כֻּלְּהוּ בְּכַוָּונָה וּרְעוּתָא דְּלִבָּא.

דָּבָר אַחֵר פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר, דָּא יְחִידָאי דְּאִתְכְּלִיל בְּסַגִּיאִין. וּמַאן הוּא יְחִידָאי דְּאִתְכְּלִיל בְּסַגִּיאִין, הֱוֵי אֵימָא דָא יַעֲקֹב, דְּאִיהוּ כָּלִיל בִּתְרֵין סִטְרִין, וּקְרָא לִבְנוֹי, וְצַלֵּי צְלוֹתֵיהּ עֲלַיְיהוּ. מַאן צְלוֹתָא דְּיִתְקַבְּלוּן בִּשְׁלִימוּ לְעֵילָא, צְלוֹתָא דְלָא יִשְׁתֵּצוּן בְּגָלוּתָא.

בְּהַאי שַׁעְתָּא דְּיַעֲקֹב קָרָא לוֹן, אִסְתַּלַּק מִנֵּיהּ שְׁכִינְתָּא, וְהָא אוּקְמוּהָ. וְתָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּיַעֲקֹב הֲוָה קָארֵי לִבְנוֹי, אִזְדַּמְּנוּ אַבְרָהָם וְיִצְחָק תַּמָּן, וּשְׁכִינְתָּא עַל גַּבַּיְיהוּ. וּשְׁכִינְתָּא הֲוָה חָדֵי בֵּיהּ בְּיַעֲקֹב, לְאִתְחַבְּרָא בַּאֲבָהָן,
(Ⅰ)

*****

[235a]  
[...] et les purifier de la souillure du prépuce. Mais il ne leur révéla que ce qui devait leur arriver jusqu’à leur entrée en Terre Sainte. Quant aux événements futurs, il ne les leur a pas ouvertement communiqués ; mais il les a cachés derrière les paroles de ses bénédictions exprimées dans ce chapitre.
Il est écrit (Gen., XLIX, 3) : « Ruben, mon fils aîné, tu es ma force, etc. » Pourquoi Jacob commença-t-il par Ruben, au lieu de commencer par Juda qui était à la tête du camp et qui était aussi roi ? Nous voyons, en outre, que Jacob ne bénit point Ruben et le laissa privé de bénédictions jusqu’à l’arrivée de Moïse qui pria pour lui, ainsi qu’il est écrit (Deut., XXXIII, 6° : « Que Ruben vive, et qu’il ne meure pas ! » La vérité est que Jacob avait bien béni Ruben ; mais il laissa cette bénédiction dans la région d’où elle émane. Ce cas est comparable à un homme qui avait un fils ; au moment où il allait quitter ce monde, le roi survint. Le mourant dit alors au roi : Je lègue toute ma fortune au roi, pourvu qu’il garde mon fils. Lorsque le roi vit que le fils était digne, il lui restitua la fortune que son père lui avait léguée. De même, Jacob dit à Ruben : Tu es mon fils aîné, et partant mon bienaimé. Mais je confie les bénédictions que je te destine au Roi sacré, qui te les donnera lorsqu’il t’en jugera digne. C’est ainsi que la paraphrase chaldaïque traduit ces mots de Jacob.
Rabbi Éléazar ouvrit une de ses conférences de la manière suivante : Il est écrit (Éz., XXXVIII, 9) : « Et il me dit : Prophétise à l’esprit ; prophétise, fils de l’homme, etc. » Combien grand est l’aveuglement des hommes qui ne connaissent ni ne s’efforcent de connaître la gloire du Roi ; la Loi les exhorte tous les jours ; mais personne n’écoute sa voix. Ce verset offre une difficulté : pourquoi cette répétition : « Prophétise à l’esprit ; prophétise, fils de l’homme, et dis à l’esprit» ? Mais ce verset renferme un mystère de la Sagesse. Il y a deux esprits, l’esprit d’en haut et l’esprit d’ici-bas. L’esprit d’en haut n’agit que par l’impulsion de l’esprit d’en bas. Les paroles : « Prophétise à l’esprit » signifient que l’esprit d’en bas commence à donner l’impulsion à l’esprit d’en haut ; et les paroles : « Prophétise, fils de l’homme, et dis à l’esprit » signifient que l’esprit d’en haut agit sur celui d’en bas, en l’attachant à un esprit supérieur à lui-même.
C’est pourquoi L’Écriture ajoute : « Voici ce que dit le Seigneur Dieu : Esprits, venez des quatre vents, et soufflez sur ces morts, etc. » Les quatre vents sont : celui du Sud et de l’Est, du Nord et de l’Ouest. L’esprit d’en bas arrive de l’Ouest, où il est attaché aux quatre directions, ainsi qu’il est écrit (Nomb., XXI, 18° : « C’est le puits que les princes ont creusé, que les chefs du peuple ont préparé, etc. » C’est de ce côté que sortent les esprits et les âmes qui animent les enfants des hommes.
L’Écriture ajoute : « Et soufflez sur ces morts », ce qui correspond aux paroles suivantes de l’Écriture (Gen., II, 7) : « Et il souffla la vie sur son visage. » Remarquez que la naissance de l’homme ici-bas ainsi que sa mort ne provoquent qu’un déplacement de l’esprit, qui est ôté d’un endroit et placé à un autre endroit.
C’est pourquoi l’Écriture (Ecclés., I, 7) dit : « Tous les fleuves entrent dans la mer, et la mer n’en regorge point. » Pourquoi n’en regorge-t-elle point ? Parce qu’elle prend et rend ; elle laisse entrer les eaux des fleuves et les fait sortir. Rabbi Éléazar demanda à Rabbi Siméon : Puisqu’il est manifeste devant l’omniscience du Saint, béni soit-il, que les hommes mourront, pourquoi fait-il descendre les âmes en ce monde, et dans quel but le fait-il ?
Rabbi Siméon lui répondit : Cette question a été posée aux docteurs à plusieurs reprises : et voici ce qu’ils ont répondu : Le Saint, béni soit-il, fait descendre les âmes en ce monde pour y faire connaître sa gloire, et il les reprend ensuite. Mais, encore une fois, pourquoi les âmes descendent-elles, au lieu de faire connaître la gloire de Dieu en haut ? Mais, voici le mystère que ce fait renferme.
Rabbi Siméon commença à parler ainsi : Il est écrit (Prov., V, 15) : « Bois de l’eau de ta citerne, et des ruisseaux de ta fontaine. » Ce verset a été expliqué de cette façon, : La « citerne » désigne cette région céleste où l’eau ne jaillit point ; l’eau n’y jaillit que lorsque l’âme a été perfectionnée en ce monde ; quand l’âme arrive ensuite à cette région et s’y attache, elle est parfaite de tous les côtés, en bas et en haut. Lorsque l’âme s’élève à cette région, elle y excite le désir que la femelle éprouve pour le mâle ; c’est alors que les eaux de la femelle jaillissent et s’élèvent de bas en haut, en sorte que la citerne se transforme en fontaine ; c’est alors que l’union, le désir et la joie règnent en cette région, et cela grâce à l’âme du juste perfectionnée en ce monde. Jacob dit à Ruben : « ... Mon fils aîné », car, en fait, Ruben était son aîné, bien que par l’intention ce fût un autre de ses fils qui méritât le nom de « fils aîné », c’est-à-dire Joseph, ainsi que cela a été dit.
Remarquez que Ruben ainsi que les autres tribus étaient unis à la Schekhina ; et lorsque Jacob vit la Schekhina près de lui, il appela ses douze enfants pour les attacher encore plus étroitement à elle.
Remarquez en outre que, dès le jour de la création du monde, aucun lit, c’est-à-dire descendance, n’était plus parfait que celui [...]

לְאִתְקַשְּׁרָא עִם נַפְשַׁיְיהוּ כְּחַד, לְמֶהוֵי רְתִיכָא.

בְּשַׁעְתָּא דְּפָתַח יַעֲקֹב, וְאָמַר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. בְּאַחֲרִית, דָּא שְׁכִינְתָּא, כִּבְיָכוֹל יָהַב עֲצִיבוּ בֵּיהּ, וְאִסְתַּלַּק. וּלְבָתַר אַהֲדָרוּ לָהּ בְּנוֹי, בְּיִחוּדֵי דְמִילַיְיהוּ, וּפָתְחוּ וְאָמְרוּ, (דברים ו) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל וְגו'. בְּהַהִיא שַׁעְתָּא קָאִים לָהּ יַעֲקֹב, וְאָמַר בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד, וְאִתְיַישְׁבַת שְׁכִינְתָּא בְּדוּכְתָּהּ. וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, מַאי קְרִיאָה הָכָא. אֶלָּא קְרִיאָה, לְקַיְימָא דוּכְתַּיְיהוּ, לְקַיְימָא לוֹן לְעֵילָא וְתַתָּא.

תָּא חֲזֵי, בְּכָל אֲתַר קְרִיאָה בְּהַאי גַוְונָא, דִּכְתִיב, (במדבר י״ג:ט״ז) וַיִּקְרָא משֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ, לְקַיְימָא דּוּכְתֵּיהּ, בְּאֲתַר דְּאִצְטְרִיךְ, וּלְקָשְׁרָא לֵיהּ. וְכֵן (בראשית כ״ה:כ״ו) וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב. וּכְתִיב, (בראשית ל״ג:כ׳) וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קִיֵּים לֵיהּ לְאֲתַר דָּא בִּשְׁמָא דָא. קְרִיאָה לְקִיּוּמָא קָא אַתְיָא.

אִי תֵימָא (יונה ג׳:ח׳) וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלהִים, (יונה ב׳:ג׳) קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל ה', הָכִי הוּא וַדַּאי, לְקָשְׁרָא וּלְקָיְימָא קִיּוּמָא לְעֵילָא. וּמַאן אִיהוּ, סִדּוּרָא דְשִׁבְחָא דְמָארֵיהּ. וְכָל אִינוּן מִלִּין דְּבָעָאן קַמֵּי מָארֵיהּ, קִיּוּמָא יָהִיב לֵיהּ לְמָארֵיהּ, דְּאַחֲזֵי דְּבֵיהּ תַּלְיָא כֹּלָּא, וְלָא בְּאֲתַר אָחֳרָא, הָא כֹּלָּא קַיַּים קִיּוּמָא. כְּהַאי גַּוְונָא וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו, קִיֵּים לוֹן בְּקִיּוּמָא שְׁלִים. כְּגַוְונָא דָא וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה, אִתְקְיַּים בְּקִיּוּמֵיהּ.

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, א' דְוַיִּקְרָא, אַמַּאי הִיא זְעֵירָא. אָמַר לֵיהּ, אִתְקְיַּים משֶׁה בִּשְׁלִימוּ, וְלָא בְּכֹלָּא, דְּהָא אִסְתַּלַּק מֵאִתְּתֵיהּ. בְּסִפְרֵי קַדְמָאֵי אָמְרֵי לְשִׁבְחָא, וְאֲנַן הָכִי תָּנִינָן, מַאי דְאִסְתַּלַּק לְעֵילָא, יִתְקַשַּׁר לְעֵילָא וּלְתַתָּא, וּכְדֵין, אִיהוּ שְׁלִים. תוּ, אָלֶ''ף זְעֵירָא מֵאֲתַר זְעֵירָא הֲוָה, זְעֵירָא דְּאִיהוּ רַב בְּאִתְחַבְּרוּתֵיהּ לְעֵילָא. (נ''א לעילא ותתא וכדין שלים).

וַיֹּאמֶר, מַאי וַיֹּאמֶר. הָא אוּקְמוּהָ, (כמא דאת אמר, ויאמר בלבו) (ישעיהו מ״ט:כ״א) וְאָמַרְתָּ בִלְבָבֶךָ, אֲמִירָה בַּחֲשַׁאי. הֵאָסְפוּ, אִסְפוּ מִבָּעֵי לֵיהּ, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים נ׳:ה׳) אִסְפוּ לִי חֲסִידָי. אֶלָּא (ס''א קיים לון) קִים לָן הֵאָסְפוּ מֵאֲתַר דִּלְּעֵילָא הוּא. הֵאָסְפוּ בְּקִשּׁוּרָא שְׁלִים בְּיִחוּדָא חַד. וְאַגִּידָה לָכֶם, מַאי וְאַגִּידָה, רָזָא דְחָכְמְתָא אִיהוּ.

רִבִּי יוֹסֵי שָׁאִיל לְרִבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר לֵיהּ, וְאַגִּידָה, אוֹ וְיַגֵּד, אוֹ וְיַגִּידוּ, וְכֵן כֻּלְּהוּ, דְּתָנִינָן דְּרָזָא דְחָכְמָתָא אִיהִי, אַמַּאי בְּמִלָּה דָא (בכלהו) אִיהוּ רָזָא דְחָכְמְתָא. אָמַר לֵיהּ, בְּגִין דְּאִיהוּ מִלָּה דְאַתְיָא בְּגִימֶ''ל דָלֶ''ת בְּלָא פִּירוּדָא, וְהַאי אִיהוּ רָזָא דְחָכְמָתָא. מִלָּה דְאַתְיָא בִּשְׁלִימוּ בְּרָזָא דְאַתְוָון, הָכִי הוּא, כַּד אִינוּן בְּחָכְמְתָא. אֲבָל דָלֶ''ת בְּלָא גִימֶ''ל, לָאו הוּא שְׁלִימוּ, וְכֵן גִימֶ''ל בְּלָא דָלֶ''ת. דְּהָא דָא בְּדָא אִתְקַשְּׁרוּ בְּלָא פִּירוּדָא, וּמַאן דְּאַפְרִישׁ לוֹן, גָּרִים לְגַרְמֵיהּ מוֹתָא, וְרָזָא דָא חוֹבָא דְּאָדָם.

בְגִין כָּךְ, הוּא מִלָּה דְרָזָא דְחָכְמְתָא, וְאַף עַל גַּב דְּאִית יו''ד לְזִמְנִין בֵּין גִימֶ''ל לְדָלֶ''ת, לָאו הֲוֵי פִּירוּדָא, וְכֹלָּא קִשּׁוּרָא חָדָא, וְעַל דָּא מִלָּה דָא, הָכִי הוּא וַדַּאי. וְאַגִּידָה לָכֶם, רָזָא דְחָכְמְתָא, בָּעָא לְגַלָּאָה סוֹפָא דְכָל עוֹבָדֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל.

וְאִי תֵימָא, דְּלָא גָלֵי מַאי דְבָעָא לְגַלָּאָה, אִי הָכִי, אַמַּאי כְּתִיב בְּאוֹרַיְיתָא מִלָּה דְיַעֲקֹב שְׁלֵימָא, וְאִתְפְּגִים לְבָתַר, וְלָא אִשְׁתְּלִים מִלָּה. אֶלָּא וַדַּאי אִשְׁתְּלִים, כָּל מַה דְּאִצְטְרִיךְ לְגַלָּאָה גַּלֵּי וְסָתִים, אָמַר מִלָּה וְגַלֵּי לְבַר וְסָתִים לְגוֹ. וּמִלָּה דְאוֹרַיְיתָא לָא אִתְפְּגִים לְעָלְמִין.

וְכֹלָּא הוּא סָתִים בֵּיהּ בְּאוֹרַיְיתָא, בְּגִין דְּאוֹרַיְיתָא הוּא שְׁלִימוּ דְּכֹלָּא, שְׁלִימוּ דִּלְעֵילָא וְתַתָּא, וְלָא אִית מִלָּה אוֹ אָת בְּאוֹרַיְיתָא פְּגִימוּ. וְיַעֲקֹב כָּל מַה דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְמֵימַר אָמַר, אֲבָל גַּלֵּי וְסָתִים, וְלָא פָּגִים מִכָּל מַה דְּבָעָא אֲפִילּוּ אוֹת אַחַת.

רִבִּי יְהוּדָה וְרִבִּי יוֹסֵי הֲווּ יַתְבֵי יוֹמָא חַד אֲפִתְחָא דְלוֹד. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי לְרִבִּי יְהוּדָה, הָא דְחָמִינָן דְּיַעֲקֹב בָּרִיךְ לִבְנוֹי, חָמִינָן מִמַּה דִּכְתִיב, וַיְבָרֶךְ אוֹתָם, אֲבָל אָן בִּרְכָתָא דִלְהוֹן. אָמַר לֵיהּ, כֹּלָּא בִּרְכָאן אִינוּן דְּבָרִיךְ לְהוּ. כְּגוֹן, יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ. דָּן יָדִין עַמּוֹ. מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ. וְכֵן כֻּלְּהוּ.

אֲבָל מַה דְּבָעֵי לְגַלֵּי לוֹן לָא גַּלֵּי, דְּבָעָא לְגַלָּאָה לְהוּ אֶת הַקֵּץ. וְהָא אוּקְמוּהָ, דְּאִית קֵץ לִימִינָא, וְאִית קֵץ לִשְׂמָאלָא, וּבָעָא לְגַלָּאָה לוֹן אֶת הַקֵּץ, בְּגִין לְאִסְתַּמְּרָא
(Ⅰ)

*****

[235b]  
[...] de Jacob au moment où il allait quitter ce monde. Abraham se tenait à sa droite, Isaac à sa gauche et la Schekhina devant lui. Ayant vu cela, Jacob appela ses fils et leur ordonna d’entourer la Schekhina. D’où le savons-nous ? - Des paroles : « Assemblez-vous. » Au moment où les tribus entourèrent la Schekhina, elles furent entourées de nombreux trônes célestes. Les enfants de Jacob commencèrent, alors à dire (I Paralip., XXIX, 11) : « C’est à vous, Seigneur, qu’appartiennent la grandeur, la puissance, la gloire et la victoire, etc. » Le soleil s’approcha alors de la lune, l’Est à l’Ouest, ainsi qu’il est écrit (Gen., XLIX, 33) : « Et, Jacob ramena ses pieds sur son lit », ce qui veut dire que la lune, devenue pleine, luisait de tout son éclat. Ceci corrobore la tradition suivant laquelle Jacob n’est pas mort. Lorsque Jacob a vu, la supériorité de son sort à celui des autres hommes, il s’en, réjouit, en rendit grâces au Saint, béni soit-il, et donna à chacun de ses fils la bénédiction qui lui convenait. Rabbi Yossé et Rabbi Yessa firent une fois un voyage ensemble. Rabbi Yessa dit à son compagnon de route : Une tradition nous apprend que Jacob bénit ses fils de la manière qui convenait à chacun d’eux. Comment donc expliquer les paroles (Gen., XLIX, 20) : « Le pain d’Ascher sera excellent, et les rois y trouveront leurs délices »?
Rabbi Yossé lui répondit : Je ne sais ; car je n’ai rien entendu à ce sujet de la Lampe sainte, c’est à dire de Rabbi Siinéon ; allons donc ensemble consulter la Lampe sainte. Arrivés près de Rabbi Siméon, ils lui posèrent la question. Rabbi Siméon leur répondit : En vérité, ces paroles cachent un mystère de la Sagesse ; et il commença à parler ainsi : Il est écrit (Juges, V, 17) : « Ascher demeurait sur le rivage de la mer, et se tenait dans ses ports. » Pourquoi demeurait-il là ? Mais, quiconque demeure sur le rivage de la mer jouit des plaisirs de ce monde. Or, Ascher se tenait près de cette Porte par où émanent les bénédictions dans le monde ; et cette Porte est appelée « Ascher (59) ». C’est une des colonnes sur lesquelles le monde est basé ; et la région appelée « Pain du Pauvre » est fortifiée par « Ascher ». Mais le pain qui était « Pain du Pauvre » deviendra « pain de délices » (panag) ; ceci résulte de la fin du verset : « ... Et les rois y trouveront leurs délices. » Que désigne le mot « rois» ? -La « Communauté d’Israël », qui se nourrit de ce « Pain du Pauvre » d’où émanent toutes les bénédictions, toutes les joies et toutes les faveurs. Les voyageurs dirent à Rabbi Siméon : Si nous n’étions nés que pour entendre ces paroles, nous serions déjà satisfaits.
Rabbi Hiyâ dit : Ruben avait tout, et tout lui a été ôté ; la royauté fut donnée à Juda, le droit d’aînesse à Joseph, et le sacerdoce à Lévi.
C’est pourquoi l’Écriture dit : « Tu t’es répandu comme l’eau dont il ne reste de trace. » Jacob recommanda Ruben au Saint, béni soit-il, tel un homme qui recommande son fils à la bienveillance du roi, et, le rencontrant un jour dans la rue, il dit au roi : Voici mon fils bien-aimé pour lequel j’implore ta bienveillance. De même, Jacob recommanda à Dieu son fils Ruben, en lui disant : « Ruben est mon fils ainé, ma force, etc. » Par les mots : « Tu t’es répandu comme l’eau dont il ne reste de trace », Jacob fit prévoir à Ruben qu’il serait rejeté de la terre sainte et qu’il serait placé sous le gouvernement d’un chef du Tabernacle d’en haut. Selon les uns, il a été placé sous le gouvernement de l’ange Michel ; selon d’autres, sous celui de l’ange Gabriel. L’ange Michel est le chef de toute la région du côté droit appelé « Hésed » (Clémence) ; et l’ange Gabriel est le chef du côté gauche appelé « Gueboura » (Rigueur).
Il est écrit (Osée, XII, 1) : « Juda s’est conduit avec Dieu comme un témoin fidèle. » Ces paroles signifient que Juda est du côté de la Rigueur. Bien que la royauté appartienne à Juda, Ruben vient immédiatement après lui. Rabbi Siméon dit : A la fin des temps, la descendance de Ruben fera deux guerres sur la terre. Les mots de Jacob : « ... Ma force » désignent la captivité d’Égypte ; et les paroles : « ... Et ma première puissance » désignent la guerre que les enfants de Ruben feront au monde avant les autres fils de Jacob (60). Les paroles : « ... Le premier parmi les victimes » désignent la captivité d’Assyrie, où les enfants de Gad et de Ruben ont été emmenés avant tous les autres, où ils ont souffert tant de peines et tant de, maux, et d’où ils ne sont pas encore revenus jusqu’à ce jour. Les paroles : « ... Et le premier dans la domination » s’appliquent à l’époque où le Roi Messie apparaîtra dans le monde. A cette époque, la descendance de Ruben déclarera la guerre aux peuples païens qui, tous, la craindront et prendront la fuite devant elle. [...]

וּלְאִתְדַּכְּאָה מֵעָרְלָה. ומַאן דְּגַלֵּי לוֹן אִתְיְדַע וְאִתְגַּלֵּי, עַד דְּעָאלוּ לְאַרְעָא קַדִּישָׁא. אֲבָל מִלִּין אָחֳרָנִין לָאו אִינוּן בְּאִתְגַּלְּיָיא, וּסְתִימִין אִינוּן בְּאוֹרַיְיתָא, בְּהַאי פָּרְשָׁתָא דְיַעֲקֹב, וּבְאִינוּן בִּרְכָאן.

פָּתַח וְאָמַר. רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי. מַאי קָא חָמָא יַעֲקֹב לְמִפְתַּח בִּרְאוּבֵן, לִיפְתַּח בִּיהוּדָה, דְּאִיהוּ קַדְמָאָה לְכָל מַשִּׁרְיָין, וְאִיהוּ מַלְכָּא, וְחָמִינָן דְּלָא בָּרְכֵיהּ וְסָלִיק בִּרְכָאן מִנֵּיהּ, עַד דְּאָתָא משֶׁה וְצַלֵּי צְלוֹתָא עֲלֵיהּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (דברים ל״ג:ו׳) יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמוֹת.

אֲבָל וַדַּאי בָּרְכֵיהּ, וְסָלְקָא הַהוּא בִּרְכְתָא לְאַתְרֵיהּ. לְבַר נָשׁ דְּהֲוָה לֵיהּ בַּר, כַּד מָטָא זִמְנֵיהּ לְאִסְתַּלְּקָא מֵעַלְמָא, אֲתָא מַלְכָּא עֲלֵיהּ, אָמַר, הָא כָּל מָמוֹנָא דִילִי, לֶיהוֵי בִּידָא דְמַלְכָּא נָטִיר לִבְרָאי. כַּד חָמֵי מַלְכָּא דִּבְרִי אִתְחֲזֵי, יָהִיב לֵיהּ. כָּךְ יַעֲקֹב אָמַר.

רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, רְחִימָא דְּמֵעַיי אַנְתְּ, אֲבָל בִּרְכָאן דִּילָךְ יִסְתַּלְּקוּן בִּידָא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, עַד דְּיֶחמֵי בָךְ, בְּגִין דְּאֲזַלְתְּ לָקֳבֵל אַפָּךְ וְגו', כְּתַרְגּוּמוֹ: רְאוּבֵן בְּכוֹרִי אַתָּה וְגו'. רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, (יחזקאל ל״ז:ט׳) וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ וְגו'. כַּמָּה אֲטִימִין אִינוּן בְּנֵי נָשָׁא, דְּלָא יָדְעִין וְלָא מַשְׁגִּיחִין בִּיקָרָא דְמַלְכָּא, דְּהָא אוֹרַיְיתָא אַכְרִיז עֲלַיְיהוּ בְּכָל יוֹמָא, וְלֵית מַאן דְּצַיִּית אוּדְנֵיהּ לְקֳבְלֵיהּ. הַאי קְרָא קַשְׁיָא, כֵּיוָן דִּכְתִיב הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ, אַמַּאי זִמְנָא אָחֳרָא הִנָּבֵא בֶּן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ.

אֶלָּא מִכָּאן אוֹלִיפְנָא רָזָא דְחָכְמְתָא, תְּרֵין קָיְימִין הָכָא, חַד לְאִתְעָרָא מִתַּתָּא לְעֵילָא. דְּאִי לָא מִתְעָרִין לְתַתָּא, לָא מִתְעָרִין לְעֵילָא, וּבְאִתְעֲרוּתָא דִלְתַתָּא אִתְעַר לְעֵילָא. הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ מִתַּתָּא לְעֵילָא. הִנָּבֵא בֶּן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ, מֵעֵילָא לְתַתָּא.

דְּהָא אֲפִילּוּ לְעֵילָא, בְּאִתְעֲרוּתָא דִלְתַתָּא, נָקִיט הַהוּא עִלָּאָה מֵעִלָּאָה מִנֵּיהּ. כְּגוֹן הַאי קְרָא, (יחזקאל ל״ז:ט׳) כֹּה אָמַר ה' מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ, מֵאַרְבַּע רוּחוֹת, דָּא דָרוֹם וּמִזְרָח וְצָפוֹן וּמַעֲרָב, וְרוּחַ אַתְיָא מִמַּעֲרָב, בְּאִתְחַבְּרוּתָא דְאִלֵּין אָחֳרָנִין. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (במדבר כ״א:י״ח) כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם וְגו'.

וּמֵהָכָא נָפְקִין רוּחִין וְנִשְׁמָתִין לִבְנֵי עַלְמָא לְאִצְטַיְירָא בְּהוּ. וּפַחֵי, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ב׳:ז׳) וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים. תָּא חֲזֵי, נָקִיט מֵהַאי גִיסָא, וְיָהִיב בְּגִיסָא אָחֳרָא, וְעַל דָּא (קהלת א׳:ז׳) כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינְנּוּ מָלֵא. אַמַּאי אֵינֶנּוּ מָלֵא, בְּגִין דְּנָקִיט וְיָהִיב, אָעִיל וְאַפִּיק.

רִבִּי אֶלְעָזָר שָׁאִיל שְׁאֵלְתָּא לְרִבִּי שִׁמְעוֹן. אָמַר, הוֹאִיל וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גָלֵי קַמֵּיהּ דִּבְנֵי נָשָׁא יְמוּתוּן, אַמַּאי נָחִית נִשְׁמָתִין לְעַלְמָא, וְאַמַּאי אִצְטְרִיךְ לֵיהּ. אָמַר לֵיהּ, שְׁאֵילְתָּא דָא קַמַּיְיהוּ דְרַבָּנָן שְׁאִילוּ כַמָּה וְכַמָּה, וְאוּקְמוּהָ. אֲבָל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב נִשְׁמָתִין דְּנָחֲתִין לְהַאי עַלְמָא, לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא יְקָרֵיהּ, וְנָקִיט לוֹן לְבָתַר, אִי הָכִי אַמַּאי נָחֲתוּ.

אֶלָּא, רָזָא דָא, הָכִי הוּא. פָּתַח וְאָמַר, (משלי ה׳:ט״ו) שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְנוֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ, הָא (ס' ע''א) אוֹקִימְנָא. בּוֹר, אֲתַר דְּלָא נְבִיעַ מִגַּרְמֵיהּ, וְאֵימָתַי נָבְעִין הַנֵּי מַיָא, בְּשַׁעְתָּא דְּאִשְׁתְּלִים נִשְׁמָתָא בְּהַאי עַלְמָא, כַּד סָלְקָא לְהַהוּא אֲתַר דְּאִתְקַשַּׁר בֵּיהּ, כְּדֵין הוּא שְׁלִים, מִכָּל סִטְרִין מִתַּתָּא וּמֵעֵילָא. (ס''א ומכל סטרין).

וְכַד נִשְׁמָתָא סָלְקָא, כְּדֵין אִתְעַר תִּיאוּבְתָּא דְנוּקְבָא לְגַבֵּי דְּכוּרָא, וּכְדֵין נָבְעִין מַיָא מִתַּתָּא לְעֵילָא. וּבוֹר, אִתְעֲבִיד בְּאֵר, מַיִין נְבִיעָאן. וּכְדֵין אִתְחַבְּרוּתָא וְיִחוּדָא (נ''א ויסודא) וְתִיאוּבְתָּא וְרַעֲוָא אִשְׁתַּכַּח. (להא) דְּהָא בְּנִשְׁמָתָא דְּצַדִּיקָא אִשְׁתְּלִים הַהוּא אֲתַר, וְאִתְעַר חֲבִיבוּתָא וּרְעוּתָא לְעֵילָא, וְאִתְחַבַּר כְּחַד.

רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, הָכִי הוּא וַדַּאי, טִפָּה קַדְמָאָה דְיַעֲקֹב הֲוָה, וּרְעוּתֵיהּ בְּאֲתַר אָחֳרָא הֲוָה כְּמָה דְאִתְּמָר. תָּא חֲזֵי, רְאוּבֵן וְכֻלְּהוּ שִׁבְטִין תְּרֵיסַר, כֻּלְּהוּ אִתְאַחֲדָן בִּשְׁכִינְתָּא, וְכַד חָמָא יַעֲקֹב לִשְׁכִינְתָּא עַל גַּבֵּיהּ, קָרָא לִבְנוֹי תְּרֵיסַר לְאִתְחַבְּרָא בָּהּ.

וְתָא חֲזֵי, עַרְסָא שְׁלֵימָתָא לָא אִשְׁתַּכַּח מִן יוֹמָא דְאִתְבְּרֵי עַלְמָא, כְּהַהִיא שַׁעְתָּא דְבָעָא
(Ⅰ)

*****

[236a]  
[...] Elle s’efforcera de s’emparer de la royauté ; mais elle ne la conservera pas, ainsi qu’il est écrit : « Tu t’es répandu comme l’eau, etc. » Pourquoi la descendance de Ruben ne conservera-t-elle la royauté sur aucune partie du monde ? L’Écriture répond : « Parce que tu es monté sur le lit de ton père », ce qui veut dire parce qu’elle déclara aussi la guerre à la Terre sainte. « Le lit de ton père » désigne Jérusalem.
Remarquez que les descendants de Ruben sont dispersés aux quatre coins du monde, pour correspondre aux quatre exils pendant lesquels les Israélites aussi ont été dispersés aux quatre coins du monde. C’est à ce nombre quatre que correspondent les quatre termes de l’Écriture « ma force », « ma première puissance », « première des victimes » et « premier dans la domination ». Les descendants de Ruben déclareront donc la guerre aux peuples païens des quatre coins du monde ; ils les vaincront et les domineront. Par les mots : « Tu t’es répandu comme l’eau », Jacob fit allusion à sa première pensée qui était pour Rachel ; car si Jacob n’avait point voulu que le fils aîné fût l’enfant de Rachel, Ruben aurait conservé tous les privilèges attachés à sa naissance. Tel est le sens des paroles de l’Écriture : « ... Parce que tu es monté sur le lit de ton père, et que tu as souillé sa couche », parce qu’en pensée ce n’était pas Ruben, mais Joseph qui devait naître.
D’après une autre interprétation, les paroles : « Tu t’es répandu comme l’eau dont il ne reste de trace » signifient : lorsque les fils de Ruben feront la guerre à tous les peuples et les vaincront, ils ne conserveront quand même pas la royauté. Pour quoi ? L’Écriture répond : « Parce que tu es monté sur le lit de ton père », ce qui veut dire : parce qu’ils feront la guerre à la Terre sainte. Ainsi, les mots « lit de ton père » désignent Israël le Vieillard ; et c’est pourquoi l’Écriture ne dit pas : « ... Et c’est parce que tu es monté sur mon lit », mais : « sur le lit de ton père. » L’Écriture se sert également du pluriel « mischkhebe » (les lits), parce que Jérusalem a été édifiée à deux reprises différentes et qu’elle le sera une troisième fois à l’époque de la venue du Roi Messie. Ainsi Jacob révéla à Ruben, et l’avenir prochain, et l’avenir d’Israël après son arrivée en Terre sainte, et son avenir à l’époque du Roi Messie.
Il est écrit (Gen., XLIX, 5) : « Siméon et Lévi, frères, instruments d’un carnage plein d’injustice... »
Rabbi Isaac dit : Jacob unit en cet endroit Siméon et Lévi au côté gauche de la Schekhina en raison de leur rigueur que le monde ne peut supporter.
Rabbi Yossé demanda : Où figure la bénédiction que Jacob donna à Siméon et à Lévi ? Rabbi Isaac répondit : Siméon en était indigne par suite de ses mauvaises actions ; et elle ne pouvait s’attacher à Lévi à cause de sa rigueur. Moïse même n’a pas donné directement sa bénédiction à Lévi, ainsi qu’il est écrit (Deut., XXXIII, 11) : « Bénis sa force, Seigneur, et reçois les œuvres de ses mains. » Moïse adressa donc sa bénédiction à Dieu, pour que celui-ci la transmît à Lévi.
Remarquez que l’Écriture (Ps., CIV, 25) dit : « Dans cette mer si grande et d’une si vaste étendue, se trouve un nombre infini de poissons, de grands et de petits animaux. » La grande mer désigne la Schekhina qui veilla sur Jacob, au moment où celui-ci allait quitter ce monde.
L’Écriture ajoute : « ... D’une vaste étendue », attendu que la Schekhina embrasse tout le monde qui est concentré en elle. Les mots : « ... Un nombre infini de poissons » désignent les anges supérieurs et sacrés qui étaient présents au moment de la mort de Jacob. Les mots : « ... De grands et de petits animaux » désignent les douze tribus issues des fils de Jacob qui, au moment de la mort de leur père, avaient atteint la perfection. L’un de ces fils est comparé à un chevreuil, l’autre à un loup ; l’un à un lion et l’autre à un agneau.
Rabbi Isaac dit : La tribu dont l’emblème est un lion va ensemble avec celle qui a pour symbole l’agneau ; celle qui a pour emblème le loup va ensemble avec celle qui a le chevreuil, et ainsi de toutes les autres, afin que les grands animaux aillent toujours avec les petits.
Rabbi Yehouda dit : Cette sentence est vraie chez toutes les tribus, excepté chez Juda et chez Siméon, dont le premier a pour emblème le lion, et le second le bœuf. Mais voici comment les collègues l’ont expliqué : l’un était du côté droit et l’autre du côté gauche ; or, quand un bœuf est méchant, on peint sur le milieu de son étable l’image d’un lion pour lui inspirer de la crainte. Siméon était le bœuf, et Juda le lion. Comme la bénédiction ne pouvait être donnée, parce que Siméon en était indigne, Moïse l’associa à Juda, ainsi qu’il est écrit (Deut., XXXIII, 7) : « Seigneur, écoute la voix de Juda (schemâ). » Et ailleurs (Gen., XXIX, 39), il est écrit : « Elle conçut encore et accouche d’un fils, et elle dit : Le Seigneur a entendu que j’étais méprisée (schamâ), et il m’a donné ce second fils ; c’est pourquoi elle le nomma Siméon. »
Rabbi Yehouda dit : Jacob laissa la bénédiction de Siméon et de Lévi a Moïse. Pourquoi laissa-t-il à Moïse le soin de bénir ces deux fils ? demanda Rabbi Yossé.
Rabbi Yehouda lui répondit : Allons consulter à ce sujet la Lampe sainte. Ils allèrent exposer cette question à Rabbi Siméon. Celui- ci leur répondit : Combien ces paroles sont délicieuses ! Il se frappa ensuite de la main et s’écria en pleurant : Qui ôtera la terre de tes yeux, saint et fidèle serviteur de Dieu (61) !Tu étais déjà au-dessus des hommes durant ta vie ; et maintenant, après ta mort, ton image est complètement effacée. Les clefs de ton Maître te sont toujours confiées ! Remarquez que Jacob avait quatre femmes, et il a eu des enfants de chacune d’elles. [...]

יַעֲקֹב לְאִסְתַּלְּקָא מֵעַלְמָא, אַבְרָהָם מִימִינֵיהּ, יִצְחָק מִשְׂמָאלֵיהּ, יַעֲקֹב הֲוָה שָׁכִיב בֵּינַיְיהוּ, שְׁכִינְתָּא קַמֵּיהּ. כֵּיוָן דְּחָמָא יַעֲקֹב כָךְ, קָרָא לִבְנוֹי, וְאָחִיד לוֹן סַחֲרָנֵיהּ דִּשְׁכִינְתָּא, וְסִדֵּר לוֹן בְּסִדּוּרָא שְׁלִים.

מְנָא לָן דְּסִדֵּר לוֹן סַחֲרָנֵיהּ דִּשְׁכִינְתָּא, דִּכְתִיב הֵאָסְפוּ, וּכְדֵין אִשְׁתַּכַּח תַּמָּן שְׁלִימוּ דְּכֹלָּא, וְכַמָּה רְתִיכִין עִלָּאִין סַחֲרָנַיְיהוּ. פָּתְחֵי וְאָמְרֵי, (דברי הימים א כ״ט:י״א) לְךָ ה' הַגְּדוּלָּה וְהַגְּבוּרָה וְגו', כְּדֵין אִתְכְּנִישׁ שִׁמְּשָׁא לְגַבֵּיהּ דְסִיהֲרָא, וְאִתְקְרִיב מִזְרָח בְּמַעֲרָב. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיֶּאֱסוֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה, וְאִתְנְהִיר סִיהֲרָא, וְאִשְׁתַּכַּח בִּשְׁלִימוּ. וּכְדֵין וַדַּאי תָּנִינָן, יַעֲקֹב אָבִינוּ לָא מִית. כֵּיוָן דְּחָמָא יַעֲקֹב (ס''א סדורא) סִטְרָא שְׁלִים, מַה דְּלָא אִשְׁתַּכַּח הָכִי לְבַר נָשׁ אָחֳרָא, חָדֵי, וְשַׁבַּח לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּפָתַח וּבָרִיךְ לִבְנוֹי, כָּל חַד וְחַד כְּדְקָא יְאוּת לֵיהּ.

רִבִּי יוֹסֵי וְרִבִּי יֵיסָא הֲווּ אָזְלֵי בְּאָרְחָא. אָמַר רִבִּי יִיִסָא הָא וַדַּאי תָּנִינָן, כָּל בְּנוֹי דְיַעֲקֹב אִתַּקָּנוּ בְּסִדּוּרָא שְׁלִים, וְאִתְבָּרְכוּ כָּל חַד וְחַד כְּדְקָא יְאוּת לֵיהּ, מַאי קָא נֵימָא בְּהַאי קְרָא, דִּכְתִיב, מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְגו'. אָמַר לֵיהּ, לָא יְדַעְנָא, בְּגִין דְּלָא שָׁמַעְנָא בֵּיהּ מִבּוּצִינָא קַדִּישָׁא, אֶלָּא אַנְתְּ וְאֲנָא נֵיזִיל לְגַבֵּי בּוּצִינָא קַדִּישָׁא. אָזְלֵי, כַּד מָטוּ לְגַבֵּי דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, אָמְרוּ מִלָּה וְשָׁאִילוּ שְׁאִילְתָּא. אָמַר לוֹן, וַדַּאי רָזָא דְחָכְמְתָא הוּא.

פָּתַח וְאָמַר, (שופטים ה׳:י״ז) אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן, אַמַּאי יָתִיב תַּמָּן. אֶלָּא מַאן דְּיָתִיב בְּשִׂפְתָא דְיַמָּא, אִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַפְנוּקֵי עַלְמָא. (והכא אשר דא פתחא עלאה דצדיק (ס''א דצדק) כד אתברכא לארקא ברכאן בעלמא. ס''א והכא סמך להאי קרא, מאשר, שמנה לפתחא עלאה דמתמן אתרקו ברכאן לעלמא) וְהַאי פִּתְחָא אִשְׁתְּמוֹדַע תָּדִיר בִּרְכָאן דְּעַלְמָא וְאִקְרֵי אָשֵׁר, וְדָא הוּא עַמּוּדָא מֵאִינוּן דְּקָאִים עַלְמָא עֲלַיְיהוּ.

וְהַהוּא אֲתַר דְּאִקְרֵי לֶחֶם עוֹנִי, מֵהַהוּא אֲתַר אַתְקִין (ההוא). הֲדָא הוּא דִכְתִיב מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ, מַה דְּהֲוָה לַחְמָא דְמִסְכֵּנָא, אִתְהַדַּר לֶחֶם (עוני) פַּנַּג (שמנה). בְּגִין דְּאֲרִיק וְאַרְמֵי בֵּיהּ בִּרְכָאן וְתַפְנוּקִין, וְסוֹפָא דִקְרָא אוֹכַח, וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ. מַאן מֶלֶךְ, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּמִנָּהּ אִתְּזָן בְּתַפְנוּקֵי עַלְמָא. וְדָא יָהִיב לְהַאי מֶלֶךְ כָּל בִּרְכָאן, כָּל חֵידוּ וְכָל טִיבוּ. הוּא יָהִיב וּמִנָּה נַפְקֵי. אָמְרוּ, אִי לָא אֲתֵינָא לְעַלְמָא, אֶלָּא לְמִנְדַע דָּא, טַב לָן.

רְאוּבֵן בּוּכְרָא דְיַעֲקֹב הֲוָה, אָמַר רִבִּי חִיָּיא, לֵיהּ הֲוָה אִתְחֲזֵי כֹּלָּא, וְאִתְעֲבַר מִינָהּ כֹּלָּא, וְאִתְיְהִיב מַלְכוּ לִיהוּדָה, בְּכֵירוּתָא לְיוֹסֵף, כְּהוּנָּתָא לְלֵוִי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר, לָא תִשְׁתָּאַר בְּהוּ. וּמַה דְּאָמַר כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי, הָכָא בָּרְכֵיהּ וּפַקְדֵּיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

לִרְחִימָא דְמַלְכָּא, (דבעא מן מלכא למעבד ביה טיבו) (נ''א דהוה ליה ברא והוה בעי דמלכא יעביד ליה טיבו) יוֹמָא חַד אַעֲבַר בְּרֵיהּ בְּשׁוּקָא, אָמַר לְמַלְכָּא, דָּא הוּא בְּרִי, וַדַּאי רְחִימָא דְנַפְשָׁאי. שָׁמַע מַלְכָּא, וְיָדַע דְּהָא שָׁאִיל עַל בְּרֵיהּ. כָּךְ יַעֲקֹב אָמַר, רְאוּבֵן בְּכוֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְגו', הָכָא פַקְדֵּיהּ לְמַלְכָּא.

פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר, הָכָא אָמַר מַה דְּאִעֲרַע לֵיהּ, דְּלָא אִשְׁתָּאַר (ליה) בְּאַרְעָא, וְשָׁדֵי לֵיהּ לְבַר מֵאַרְעָא. לָקֳבֵל דָּא, חַד מְמַנָּא (תחומא) מִסִּטְרָא דְּמִשְׁכְּנָא לְעֵילָא, דִּי מְמַנָּא תְּחוֹת יָדָא דְמִיכָאֵל, וְאָמְרֵי לָהּ תְּחוֹת יְדָא דְגַבְרִ''יאֵל. וּמִיכָאֵל הוּא רֵישָׁא בְּכָל אֲתַר מִסִּטְרָא דְחֶסֶ''ד, וְגַבְרִיאֵל מִסִּטְרָא דִשְׂמָאלָא דִגְבוּרָ''ה. (הושע י״ב:א׳) וִיהוּדָה עֹד רָד עִם אֵל, סְטַר גְּבוּרָה, בֵּי דִינָא אִקְרֵי, וְסָמִיךְ לֵיהּ רְאוּבֵן, אַף עַל גַּב דְּמַלְכוּ הֲוָה דִיהוּדָה, רְאוּבֵן סָמוּךְ לְקֳבְלֵיהּ הֲוָה.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, זְמִינִין אִינוּן בְּנֵי רְאוּבֵן, לַאֲגָחָא תְּרֵין קְרָבִין בְּגוֹ אַרְעָא. תָּא חֲזֵי, כְּתִיב כֹּחִי, בְּגָלוּתָא דְמִצְרַיִם. וְרֵאשִׁית אוֹנִי, דְּאִינוּן הֲווּ קַדְמָאִין לְגַבֵּי אֲחוּהוֹן לִקְרָבָא. יֶתֶר שְׂאֵת, לְגָלוּתָא דְאַשּׁוּר, דְּמִתַּמָּן גָלוּ בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן קַדְמָאי מִכֻּלְּהוּ, וְסָבְלֵי כַּמָּה בִּישִׁין, וְכַמָּה עִנּוּיִין סָבְלוּ, וְלָא תָבוּ עַד כְּעָן.

וְיֶתֶר עָז, לְזִמְנָא דְמַלְכָּא מְשִׁיחָא יִתְעַר בְּעַלְמָא, אִינוּן יִפְקוּן וְיִגְחוּן קְרָבִין בְּעַלְמָא, וִינַצְחוּן, וְיִתַּקְפוּן עַל עַמְמַיָא. וּבְנֵי עַלְמָא יִדְחֲלוּן מִנַּיְיהוּ וְיִרְתְּתוּן קַמַּיְיהוּ,
(Ⅰ)

*****



Page: 1





Home | ♥ Notre Projet ♥ ⇄ ♥ Votre projet ♥