KI-TIÇA
Onelittleangel > > KI-TIÇA   >
(16 Verses | Page 1 / 1)
Version Jean de Pauly




Versions
Comparer
(Ⅰ)

[187b]  
[...] « Et (1) le Seigneur parla à Moïse et lui dit: Lorsque tu feras le dénombrement des enfants d'Israël, chacun donnera quelque chose au Seigneur pour le prix de son âme, et ils ne seront point frappés de plaies lorsque ce dénombrement aura été fait. » Rabbi Abba, Rabbi Aha et Rabbi Yessé se rendaient une fois de Tibériade à Sephoris. Ayant vu arriver Rabbi Éléazar accompagné de Rabbi Hiyâ, Rabbi Abba s'écria: En vérité, nous allons nous associer à la Schekhina; attendons donc que les collègues arrivent jusqu'à nous.
Remarquez que la bénédiction d'en haut ne se pose sur aucune chose comptée. Comment a-t-on donc pu faire le dénombrement des Israélites ?—Parce qu'on prenait d'eux des dons comme prix de leurs âmes. Ce n'est qu'après qu'on eut fait le dénombrement des dons que les bénédictions d'en haut descendirent sur Israël. Israël a été béni avant le dénombrement et après le dénombrement, afin que la mort qui résulte de cet acte n'eût pas de pouvoir sur eux. C'est pourquoi ils ont racheté leurs âmes afin que la mauvaise influence disparût.
RAAÏAH MEHEMNAH. PASTEUR FIDELE.
Le commandement d'apporter un demi-sicle désigne le Vav qui, dans le tétragramme, est placé entre les deux Hé, telle une languette entre les deux plateaux de la balance. L'Écriture dit que le riche ne doit pas apporter davantage, et que le pauvre ne doit pas apporter moins. “Le riche” désigne la Colonne du milieu qui ne doit pas ajouter aux dix, ainsi qu'il est dit dans le Sepher Yetzirah qu'il y a dix Sèphiroth, mais non pas onze. “Et le pauvre ne doit pas diminuer”, ainsi qu'il est dit: Il y a dix Séphiroth et non neuf. “De la moitié du siècle”, dont la valeur est dix, car le siècle est de vingt “guera”. Le Pasteur Fidèle dit à Rabbi Siméon: Tu es comme un ange du ciel: tu es aimé de ton Maître. Je ne suis pas étonné d'entendre ces paroles précieuses dans la bouche d'un fils de roi comme toi; cela m'étonnerait si tu étais un homme ordinaire. Rabbi Siméon répondit: Tu es béni, Pasteur Fidèle. Révèle-nous de tes mystères; car les êtres d'en haut et d'en bas sont attentifs à écouter tes paroles. Le Pasteur Fidèle commença à parler ainsi: Après ce commandement concernant le dénombrement, nous avons celui relatif à la sanctification de la Néoménie; car la lune est semblable à une fiancée qui se pare, puisque ce n'est [...]

(שמות ל) וַיְדַבֵּר יְיָ' אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר. כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנִי יִשְׂרָאֵל לִפְקוּדֵיהֶם וְגוֹ', רִבִּי אַבָּא וְרִבִּי אָחָא וְרִבִּי יוֹסֵי הֲווֹ אַזְלֵי מִטְּבֶרְיָה לְצִפֹּרִי. עַד דַּהֲווֹ אַזְלֵי, חָמוּ לֵיהּ לְרַ' אֶלְעָזָר דְּהֲוָה אָתֵי, וְרִבִּי חִיָּיא עִמֵּיהּ. אָמַר רִבִּי אַבָּא, וַדַּאי נִשְׁתַּתֵּף בַּהֲדֵי שְׁכִינְתָּא. אוֹרִיכוּ לְהוּ, עַד דְּמָטוּ לְגַבַּיְיהוּ. כֵּיוָן דְּמָטוּ גַּבַּיְיהוּ, אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, וַדַּאי כְּתִיב, (תהלים לה) עֵינֵי יְיָ' אֶל צַדִּיקִים וְאָזְנָיו אֶל שַׁוְעָתָם. הַאי קְרָא קַשְׁיָא וְכוּ'. (זה המאמר תמצאנו בפרשת פקודי דף רכ''ה ע''ש, שם מקומו)

תָּא חֲזֵי, הָא אוּקְמוּהָ, לֵית בִּרְכָתָא דִּלְעֵילָּא שַׁרְיָיא עַל מִלָּה דְּאִתְמְנֵי. וְאִי תֵּימָא, יִשְׂרָאֵל הֵיךְ אִתְמְנוּן. אֶלָּא כּוּפְרָא נָטִיל מִנַּיְיהוּ, וְהָא אוּקְמוּהָ, וְחוּשְׁבָּנָא לָא הֲוִי עַד דְּאִתְכְּנִישׁ כָּל הַהוּא כּוּפְרָא, וְסָלִיק לְחוּשְׁבָּנָא. וּבְקַדְמֵיתָא מְבָרְכִין לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל, וּלְבָתַר מָנִין הַהוּא כּוּפְרָא, וּלְבָתַר אָהַדְרָן וּמְבָרְכִין לוֹן לְיִשְׂרָאֵל. אִשְׁתְּכָחוּ יִשְׂרָאֵל מִתְבָּרְכָאן בְּקַדְמִיתָא וּבְסוֹפָא, וְלָא סָלִיק בְּהוֹן מוֹתָנָא.

מוֹתָנָא אֲמַאי סָלִיק בְּמִנְיָינָא. אֶלָּא בְּגִין דְּבִרְכָתָא לָא שַׁרְיָא בְּמִנְיָינָא, כֵּיוָן דְּאִסְתָּלַּק בִּרְכָתָא, סִטְרָא אַחֲרָא שַׁרְיָא עָלֵיהּ, וְיָכִיל לְאַנְזְקָא, בְּגִין כַּךְ נַטְלִין כּוּפְרָא וּפִדְיוֹנָא לְסַלְּקָא (ס''א מעלייהו) עָלֵיהּ מִנְיָינָא, וְהָא אוּקְמוּהָ, וְאִתְּמַר.

רעיא מהימנא

פִּקוּדָא לִיתֵּן מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. מַאן מַחֲצִית הַשֶׁקֶל אִיהוּ כְּגוֹן חֲצִי הַהִין, וְדָא ו', מְמוּצָע בֵּין שֵׁנִי הֵהִי''ן. אַבְנָא לְמִשְׁקָל בָּהּ, דָּא י', עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶׁקֶל: דָּא יוֹ''ד. הֶעָשִׁיר לָא יַרְבֶּה, דָּא עַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא, לָא יַרְבֶּה עַל י'. וְהָכִי אִתְּמַר בְּסֵפֶר יְצִירָה, עֶשֶׂר סְפִירוֹת בְּלִימָּה, עֶשֶׂר וְלָא אֶחָד עָשָׂר. וְהַדַּל לָא יַמְעִיט, דָּא צַדִּיק, לָא יַמְעִיט מֵעֶשֶׂר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר עֶשֶׂר וְלָא תֵּשַׁע. מִמַּחֲצִית הַשֶׁקֶל, דְּאִיהוּ י'. (נ''א מחצית השקל עשר הוא)

אֲמַר לֵיהּ רַעְיָא מְהֵימָנָא, (מלאך) אַנְתְּ בַּשָׁמַיִם, רָחִים אַנְתְּ מִמָּארֵיךְ, לֵית תַּוָוהָא בְכָל אִינּוּן מִלִּין יַקִּירִין דְּיִפְקוּן מִפּוּמָךְ, דְּהָא מַאן דְּאִיהוּ מַלְכָּא, אוֹ בְּרָא דְּמַלְכָּא, לֵית תַּוָוהָא, דְּיִפְקוּן מַרְגְלָאִין בְּפָתוֹרֵיהּ, מַלְיָין סְגוּלוֹת, מַלְיָין נְהוֹרִין. לְבַר נָשׁ אַחֲרָא, אִיהוּ תַּוָוהָא. אֲמַר לֵיהּ בְּרִיךְ אַנְתְּ רַעְיָא מְהֵימָנָא. מִתַּמָּן וְאֵילָךְ אֵימָא אַנְתְּ, דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין נַחְתּוּ לְמִשְׁמַע מִינָךְ. אָמַר לֵיהּ, אַשְׁלִים מִלּוּלָךְ, אָמַר לֵיהּ, לָא אִית כְּעַן לְמֵימַר יַתִּיר, אֵימָא אַנְתְּ עַד זִמְנָא אַחֲרָא.

פָּתַח רַעְיָא מְהֵימָנָא, פִּקּוּדָא בָּתַר דָּא, לְקַדֵּשׁ אֶת הַחֹדֶשׁ. בְּגִין דְּסִיהֲרָא קַדִּישָׁא אִיהִי כַּלָּה, דְּמִתְקַדֶּשֶׁת
(Ⅰ)

*****

[188a]  
[...] que par une sentence du tribunal ici-bas qu'elle est déclarée existante (c'est-à-dire que la nouvelle lune doit être confirmée par un arrêt du tribunal). C'est pour cette raison que les Lévites, image de la rigueur, avaient besoin d'être sanctifiés. Et, dès qu'on aperçoit la lumière de la nouvelle lune, on prononce la formule: “Sois béni, Seigneur notre Dieu, Maître de l'univers, par la parole de qui les firmaments furent établis, et par l'haleine de qui tous les corps célestes furent créés.” (Fin du Pasteur Fidèle.) Rabbi Yessé et Rabbi Hiyâ voyageaient une fois ensemble. La nuit les ayant surpris, ils s'assirent et attendirent l'aube du jour; ensuite ils se remirent en route.
Rabbi Hiyâ dit à son compagnon: Vois comme l'Orient commence à s'éclairer. C'est maintenant le moment où les adorateurs du soleil se prosternent et adorent cet astre. Qu'on ne croie pas que c'est sans raison qu'ils adorent cet astre. Dès que le soleil se lève, le chef céleste préposé à la garde de cet astre sort de sa demeure ayant les lettres du Nom sacré gravées sur son front, à l'aide desquelles lettres il ouvre toutes les fenêtres du ciel pour y laisser passer la lumière. Le chef céleste entre ensuite dans le cercle lumineux qui entoure le soleil et y reste jusqu'au coucher de cet astre. Ce même chef est préposé à la garde de l'or ainsi que des pierres précieuses de couleur rouge. Les adorateurs du soleil ont appris des anciens d'une haute antiquité l'explication de certains signes qu'on remarque sur cet astre et qui indiquent les endroits où l'or et les pierres précieuses sont cachées sous la terre.
Rabbi Yessé dit: Combien de temps Dieu permettra-t-il encore ce culte du soleil? Car nous savons que le mensonge ne subsiste pas toujours Son compagnon de route prenant la parole s'exprima ainsi: « La bouche (2) véritable sera toujours ferme; mais le témoin précipité se fait avec peine une langue de mensonge. », Remarque que, si ces païens adoraient une puissance imaginaire et chimérique, il y a longtemps que Dieu y aurait mis un terme. Mais la lumière et l'éclat du soleil sont réels. Faut-il donc que Dieu fasse disparaître ses œuvres parce que quelques déments les prennent pour des dieux ? Même dans les temps futurs, le soleil et les étoiles subsisteront; ce ne sont pas les astres qui disparaîtront, mais ceux qui les adorent.
Tel est le sens des paroles: « La bouche véritable sera toujours ferme. » La bouche véritable est celle d'Israël qui proclame Jéhovah Elohénou Jéhovah. Alors disparaîtra le mensonge de ceux qui adorent comme un Dieu ce qui ne l'est pas. Je me souviens d'avoir un jour voyagé en société de Rabbi Éléazar et d'avoir rencontré un capitaine. Celui-ci dit à Rabbi Éléazar: Connais-tu le livre sacré. des Juifs ? Il répondit affirmativement. Le capitaine reprit: N'affirmez - vous pas que votre foi et votre loi sont véridiques, tandis que notre foi et notre loi sont mensongères ? Or dans votre Écriture il est dit: « La bouche véritable sera toujours ferme. » Nous possédons le pouvoir depuis beaucoup de siècles et notre puissance n'est pas prête à disparaître. D'après votre Écriture, c'est donc nous qui possédons la vérité, puisque vous n’avez eu que pendant peu de temps un petit royaume et que vous l'avez perdu; c'est donc vous qui avez le mensonge ! Rabbi [Eléazar lui répondit: Je vois que tu es versé dans l'Ecriture; cependant, maudit soit [...]

עַל פִּי בֵּית דִּין, דְּאִיהוּ גְּבוּרָה, בְּגִין דְּתַמָּן לֵיוָאֵי, דְּאִתְּמַר בְּהוּ וְקִדַּשְׁתָּ אֶת הַלְוִיִּם. וּלְבָתַר דְּאִתְחֲזֵי סִיהֲרָא דְּיֵאוֹתוּ לְאוֹרָה, מְבָרֵךְ עָלֶיהָ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בְּמַאֲמָרוֹ בָּרָא שְׁחָקִים, וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם. וּבְמִי מִתְקַדֶשֶׁת וּמִתְבָּרֶכֶת, בְּתִפְאֶרֶת בְּגִין דְּאִיהוּ עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת לַעֲמוּסֵי בָטֶן. (ע''כ רעיא מהימנא) (תצא דף ר''פ ע''ב כי ישבו אחיו יחדיו וכו')

רִבִּי יוֹסֵי וְרִבִּי חִיָּיא הֲווֹ אַזְלֵי בְּאָרְחָא, עַד דַּהֲווֹ אַזְלִין רָמַשׁ לֵילְיָא, יָתְבוּ. אַדְהֲווֹ יַתְבִין, שְׁרִיאַת צַפְרָא לְאַנְהֲרָא, (ס''א אמרו קום ונהך) קָמוּ וְאָזְלוּ. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, חָמֵי אַנְפּוֹי דְּמִזְרָח דְּקָא מְנַהֲרִין, הַשְׁתָּא כָּל אִינּוּן בְּנֵי מְדִינְחָא דְּטוּרֵי נְהוֹרָא, סַגְדִּין לְגַבֵּי הַאי נְהוֹרָא, דְּנָהִיר בַּאֲתָר דְּשִׁמְשָׁא, עַד לָא יִפּוּק, וּפָלְחִין לֵיהּ, דְּהָא כֵּיוָן דְּנָפִיק שִׁמְשָׁא, כַּמָה אִינּוּן (ל''ה ע''א) דְּפָלְחִין לְשִׁמְּשָׁא. וְאִלֵּין אִינּוּן דְּקָא פַּלְחִין לִנְהוֹרָא דָּא, וּקְרָאן לְהַאי נְהוֹרָא, אֱלָהָא דְּמַרְגְּלָא דְּנָהִיר. וְאוֹמָאָה דִּלְהוֹן בֵּאֱלֹ''הַּ דְּמַרְגְּלָא דְּנָהִיר.

וְאִי תֵּימָא פּוּלְחָנָא דָּא לְמַגָּנָא הוּא. מִיּוֹמִין עַתִּיקִין קַדְמָאֵי, חָכְמְתָא יָדְעוּ בֵּיהּ. בְּזִמְנָא דְּשִׁמְשָׁא נָהִיר, עַד לָא יִפּוֹק, הַהוּא מְמָנָא דְּפָקִיד עַל שִׁמְשָׁא, נָפִיק, וְאַתְוָון (ק''ל ע''ב) קַדִּישִׁין דִּשְׁמָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא רְשִׁימָן עַל רִישֵׁיהּ, (דשמשא) וּבְחֵילָא דְּאִינּוּן אַתְוָון, פָּתַח לְכָל כַּוֵּי שְׁמַיָא וּבָטַשׁ בְּהוּ, וְעָבַר. וְהַהוּא מְמָנָא עָאל גּוֹ הַהוּא זֹהֲרָא דְּנָהִיר סָחֲרָנֵיהּ דְּשִׁמְשָׁא, וְתַמָּן שְׁכִיחַ, עַד דְּנָפַק שִׁמְשָׁא, וְאִתְפָּשַּׁט בְּעָלְמָא.

וְהַהוּא מְמָנָא, אִיהוּ פְּקִידָא, עַל דַּהֲבָא, וְעַל מַרְגְּלָן סוּמָקָן. וְאִינּוּן פַּלְחִין לְהַהוּא דִּיּוּקְנָא דְּתַמָּן, וּבְנִקוּדִין וְסִימָנִין דְּיַרְתּוּ מִקַּדְמָאֵי מִיּוֹמִין עַתִּיקִין, אַזְלֵי וְיַדְעֵי נְקוּדִין דְּשִׁמְשָׁא, לְמִשְׁכַּח אַתְרִין דְּדַהֲבָא וּמַרְגְּלָן, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, עַד כַּמָה יְהוֹן פּוּלְחָנִין סַגִּיאִין אִלֵּין בְּעָלְמָא, דְּהָא שִׁקְרָא לֵית לֵיהּ קַיְימִין לְקַיְּימָא.

פָּתַח אִידָךְ (ס''א רבי חייא) וְאָמַר, (משלי י״ב:י״ט) שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר. תָּא חֲזֵי, אִלּוּ כָּל בְּנֵי עָלְמָא הֲווֹ פַּלְחִין לְשִׁקְרָא, הֲוָה הָכִי, אֲבָל הַאי נְהוֹרָא וְזִהֲרָא דְּנָהִיר, וַדַּאי קְשׁוֹט אִיהוּ. כֹּכְבֵי רוּמָא דִּרְקִיעָא קְשׁוֹט אִינּוּן. אִי בְּטִפְּשׁוּ וְחֶסְרוֹנָא דְּדַעְתָּא דִּלְהוֹן, אִינּוּן אַמְרֵי וְקָרָאן לְהוּ אֱלָהָא, לָא בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְשֵׁיצָאָה עוֹבָדוֹי מֵעָלְמָא. אֲבָל לְזִמְנָא דְּאָתֵי לָא יִשְׁתֵּצוּן כֹּכָבַיָא וּנְהוֹרִין דְּעָלְמָא. אֲבָל מַאן יִשְׁתְּצֵי. אִינּוּן דְּפַלְחוּ לוֹן.

וּקְרָא דָּא הָכִי הוּא. שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד, אִלֵּין יִשְׂרָאֵל, דְּאִינּוּן שְׂפַת אֱמֶת. (דברים ו) יְיָ' אֱלהֵינוּ יְיָ' אֶחָד. וְכֹלָּא אִיהוּ אֱמֶת, וְרָזָא דֶּאֱמֶת, וּמְסַיְימֵי יְיָ' אֱלֹהֵיכֶם אֱמֶת. וְדָא אִיהוּ שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד.

וְעַד אַרְגִּיעָה, וְעַד רֶגַע מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי אַרְגִּיעָה. אֶלָּא, עַד כַּמָה יְהֵא קִיוּמָא דִּלְהוֹן בְּעָלְמָא, עַד זִמְנָא דְּיֵיתֵי, וִיּהֵא לִי נַיְיחָא מִפּוּלְחָנָא קַשְׁיָא דְּעָלוֹי. וּבְזִמְנָא דְּאַרְגִּיעָה, יִשְׁתְּצֵי לְשׁוֹן שָׁקֶר, אִינּוּן דְּקָרָאן אֱלָהָא, לְמַאן דְּלָאו הוּא אֱלָהָא. אֲבָל יִשְׂרָאֵל דְּאִינּוּן שְׂפַת אֱמֶת, כְּתִיב בְּהוּ, (ישעיהו מ״ג:כ״א) עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ.

אַדְכַּרְנָא חֲדָא זִמְנָא דַּהֲוֵינָא אָזִיל בַּהֲדֵי רִבִּי אֶלְעָזָר, פָּגַע בֵּיהּ הֶגְמוֹנָא, אֲמַר לֵיהּ לְרִבִּי אֶלְעָזָר, אַנְתְּ יַדְעַת מֵאוֹרַיְתָא דִּיְהוּדָאֵי. אֲמַר לֵיהּ יָדַעְנָא. אֲמַר לֵיהּ, לֵית אַתּוּן אַמְרִין דִּמְהֵימְנוּתָא דִּלְכוֹן קְשׁוֹט, וְאוֹרַיְיתְכוֹן קְשׁוֹט, וַאֲנָן דִּמְהֵימְנוּתָא דִּילָן שֶׁקֶר, וְאוֹרַיְיתָא דִּילָן שֶּׁקֶר. וְהָא כְּתִיב שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר. אֲנָן מִיּוֹמִין דְּעָלְמָא, קַיְימִין בְּמַלְכוּתָא, וְלָא אַעְדִּי מִינָן לְעָלְמִין, דָּרָא בָּתַר דָּרָא, תִּכּוֹן לָעַד וַדַּאי. וְאַתּוּן, זְעֵיר הֲוָה לְכוּ מַלְכוּתָא, וּמִיַּד אַעְדֵּי מִנְּכוֹן, וּקְרָא אִתְקָיָּים בְּכוּ דִּכְתִּיב וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר.

אֲמַר לֵיהּ, חֲמֵינָא בָּךְ דְּאַנְתְּ חַכִּים בְּאוֹרַיְיתָא. תִּפַּח רוּחֵיהּ
(Ⅰ)

*****

[188b]  
[...] ton esprit ! Si l'Ecriture disait: « La bouche véritable est toujours ferme”, ta remarque serait exacte; mais l'Ecriture dit: “... Sera ferme.” Ce futur indique qu'après la chute, la vérité sera relevée de la terre. Le capitaine répondit: Heureux ton sort et heureux le peuple qui possède la Loi véridique ! Au bout de quelques jours, j'ai appris que ce capitaine s'était converti. Ils continuèrent leur chemin. Arrivés près d'un champ, ils firent leur prière, et après ils se dirent: Continuons à rester attachés à la Schekhina en parlant de choses relatives à la Loi.
Rabbi Yessé commença à parler ainsi: « Tous (3) ceux qui t'ont combattu seront confondus et rougiront de honte. » Le Saint, béni soit-il, accomplira en Israël toutes les promesses faites par l'intermédiaire des prophètes véridiques et pour lesquelles ils ont enduré pendant l'exil. Si Israël n'espérait pas tout le bien qui lui a été promis, il ne pourrait supporter l'exil. Mais les Israélites vont dans les écoles et voient toutes les promesses que le Saint, béni soit-il, leur a faites dans l'Écriture; et ils se consolent de l'exil. Tous les autres peuples les raillent et les vilipendent en leur disant: Où est votre Dieu? Où est le bien qu'il vous a promis? Croyez-vous subjuguer tous les peuples du monde, ainsi qu'il est écrit (4): « Écoutez la parole du Seigneur, vous qui tremblez à sa parole. Dites à vos frères qui vous haïssent, etc... » Ceux qui tremblent « à sa parole » désignent les Israélites qui ont tant souffert.
Les « frères qui vous haïssent » désignent les descendants d'Esaü, qui méprisent Israël et le couvrent de crachats en lui disant: Va-t-en, impur. Et tout cela « pour que le nom de Dieu soit glorifié » par ceux qui sont appelés « les fils du Dieu vivant ». Les autres peuples leur disent: Nous dominons le monde parce que nous descendons d'Esaü appelé « grand », ainsi qu'il est écrit (5): Esaü son fils aîné (grand). » Il porte le même attribut que Dieu ainsi qu'il est écrit (6): « Dieu est grand. » Mais vous, Israélites vous êtes les descendants de Jacob « fils cadet » (petit). Vous n'arriverez pas à asservir tous les peuples du monde. Quand les peuples parlent ainsi, Israël est vraiment confondu. Les paroles précitées de l'Ecriture ont été prononcées par l'Esprit Saint et concernent Israël; et ce n'est que par un euphémisme que l'Écriture dit que les confondus ce seront les païens. Rabbi Hiyâ dit: En effet, les peuples païens voyant que l'exil se prolonge et que le fils de David n’est pas encore arrivé raillent Israël. Mais quelle est la raison de ce prolongement de l’exil, malgré les promesses que Dieu nous a faites? Tout dépend de la pénitence. Mais, dira-t-on, Israël pourrait donc faire pénitence de suite pour mettre un terme à l'exil! Non, tout Israël ne peut pas se convertir à la fois. Pourquoi ne le peut-il pas ? Parce qu'il est écrit (7): « Lorsque tout ce que je viens de te dire sera arrivé, etc... Tu reviendras à lui avec tes enfants, etc... Et le Seigneur ton Dieu te fera revenir de ta captivité; il aura pitié de toi, etc. » Tant que toutes ces choses n'auront pas été accomplies, Israël [...]

דְּהַהוּא גַּבְרָא. אִלּוּ אָמַר קְרָא, שְׂפַת אֱמֶת כּוֹנַנְתָּ לָעַד, הֲוָה כִּדְקַאמְרָן, אֲבָל לָא כְּתִיב אֶלָּא תִּכּוֹן, זְמִינָא שְׂפַת אֱמֶת דְּתִכּוֹן, מַה דְּלָאו הָכִי הַשְׁתָּא, דְּהַשְׁתָּא שְׂפַת שֶׁקֶר קַּיְימָא, וּשְׂפַת אֱמֶת שְׁכִיבָא לְעַפְרָא, וּבְהַהוּא זִמְנָא דֶּאֱמֶת יְקוּם עַל קִיוּמֵיהּ, וּמִגּוֹ אֶרֶץ תִּצְמַח, כְּדֵין שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְגוֹ'.

אֲמַר לֵיהּ הַהוּא הֶגְמוֹן, זַכָּאָה אַנְתְּ. וְזַכָּאָה עַמָּא דְּאוֹרַיְיתָא דִּקְשׁוֹט יָרְתִין. בָּתַר יוֹמִין שְׁמַעְנָא דְּאִתְגְּיַיר. אָזְלוּ, מָטוּ חַד בֵּי חֲקָל, וְצַלּוּ צְלוֹתֵהוֹן. כֵּיוָן דְּצַלּוּ צְלוֹתֵהוֹן, אָמְרוּ מִכָּאן וּלְהָלְאָה נִתְחַבֵּר בִּשְׁכִינְתָּא, וְנֵזִיל וְנִתְעַסֵּק בְּאוֹרַיְיתָא.

פָּתַח רִבִּי יוֹסֵי וְאָמַר, (ישעיהו מ״א:י״א) הֵן יֵבוֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כֹּל הַנֶּחרִים בָּךְ וְגוֹ'. זַמִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶעְבַּד לְיִשְׂרָאֵל, כָּל אִינּוּן טָבָאן, דְּקָאָמַר עַל יְדֵי נְבִיאֵי קְשׁוֹט, וְיִשְׂרָאֵל סָבְלוּ עֲלֵיהוֹן, כְּמָה בִּישִׁין בְּגָלְוּתְהוֹן. וְאִלְמָלֵא כָּל אִינּוּן טָבָאן דְּקָא מְחַכָּאן וְחָמָאן כְּתִיבִין בְּאוֹרַיְיתָא, לָא הֲווֹ יַכְלִין לְמֵיקָם וּלְמִסְבַּל גָּלוּתָא.

אֲבָל אַזְלִין לְבֵי מִדְרָשׁוֹת, פַּתְחִין סִפְרִין, וְחָמָאן כָּל אִינּוּן טָבָאן, דְּקָא מְחַכָּן, וְחָמָאן כְּתִיבִין בְּאוֹרַיְיתָא, דְּאַבְטַח לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלַיְיהוּ, וּמִתְנַחֲמִין בְּגָלְוּתְהוֹן, וּשְׁאַר עַמִין מְחָרְפִין וּמְגַּדְפִין לוֹן, וְאַמְרֵי אָן הוּא אלָהֲכוֹן, אָן אִינּוּן טָבָאן דְּאַתּוּן אַמְרִין דִּזְמִינִין לְכוֹן, וְכִי כָּל עַמִּין דְּעָלְמָא יִכְסְפוּן מִנַּיְיכוּ.

הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו ס״ו:ה׳) שִׁמְעוּ דְּבַר יְיָ' הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שׂוֹנְאֵיכֶם וְגוֹ'. מַאי הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ, אִינּוּן דְּסַבְלוּ כַּמָה בִּישִׁין, כַּמָה שְׁמוּעוֹת שַׁמְעֵי, אִלֵּין עַל אִלֵּין, וְאִלֵּין בָּתַר אִלֵּין, וְחַרִידָן עֲלֵיהוֹן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ירמיהו ל׳:ה׳) כִּי וְגוֹ' קוֹל חֲרָדָה שָׁמָעְנוּ פַּחַד וְאֵין שָׁלוֹם וְגוֹ'. אִינּוּן חַרֵדִים תָּדִיר אֶל דְּבָרוֹ כַּד אִתְעָבִיד דִּינָא.

אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שׂוֹנְאֵיכֶם, אִלֵּין אִינּוּן אֲחוּכוֹן בְּנֵי עֵשָׂו. מְנַדֵּיכֶם, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (איכה ד׳:ט״ו) סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ. דְּלֵית עַמָּא דְּקָא מְבַזִּין לוֹן בְּאַנְפֵּי, וּמְרַקְּקִין בְּאַנְפַּיְיהוּ לְיִשְׂרָאֵל כִּבְנֵי אֱדוֹם. וְאַמְרֵי כֻּלְּהוּ מִסְאֲבִין כַּנִּדָּה, וְדָא אִיהוּ מְנַדֵּיכֶם. לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד יְיָ', אֲנָן (דאמרין) בְּנוֹי דְּאֵל חַי. דִּי בָּן יִתְיָיקָר שְׁמֵיהּ. אֲנָן שַׁלְטָנִין עַל עָלְמָא בְּגִין הַהוּא דְּאִקְרֵי גָּדוֹל. (בראשית כ״ז:א׳) עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדוֹל. וּבִשְׁמָא דָּא אִקְרֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גָּדוֹל, (תהילים קמ״ה:ג׳) גָּדוֹל יְיָ' וּמְהוּלָּל מְאֹד. אֲנָן בְּנֵי הַגָּדוֹל, וְאִיהוּ גָּדוֹל. וַדַּאי לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד יְיָ'.

אֲבָל אַתּוּן זְעִירִין מִכֹּלָּא, (בראשית כ״ז:ט״ו) יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן כְּתִיב, אָן הוּא אֱלָהֲכוֹן. אָן הוּא אִינּוּן טָבָאן, דְּיִכְסְפוּן כָּל עֲמַמְיָא מֵחֶדְוָה דִּלְכוֹן. מַאן יִתֵּן וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם כְּמָה דְּאַתּוּן אַמְרִין. וְהֵם יֵבוֹשׁוּ (רוח הקדש אומר והם יבושו) (ס''א תו כמאן) כְּמַאן דְּתָלֵי קִלְלָתָא בְּאַחֲרָא, בְּגִין דְּאַתּוּן אַמְרִין דִּכְדֵין יֵבוֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ, וּבְגִין דָּא רוּחַ קֻדְשָׁא הֲוָה אָמַר מִלָּה הָכִי, וְעַל דָּא, הֵן יֵבוֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כֹּל הַנֶּחרִים בָּךְ. מַאי כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ. דְּאִתְקָפוּ נְחִירֵיהוֹן בְּרוּגְזָא עֲלָךְ בְּגָלוּתָא דָּא. בְּהַהוּא זִמְנָא, יֵבוֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ מִכָּל טָבִין דִּיֶחמוּן לְהוֹן לְיִשְׂרָאֵל.

אָמַר רִבִּי חִיָּיא הָכִי הוּא וַדַּאי, אֲבָל חֲמֵינָן וְהָכִי חָמוּ תַּקִיפֵי עָלְמָא, דְּהָא גָּלוּתָא אִתְמְשָׁךְ וַעֲדַיִין בְּרֵיהּ דְּדָוִד לָא אָתֵי. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, וְכָל דָּא הָכִי הוּא, אֲבָל מַאן עָבִיד דְּיִסְבְּלוּן יִשְׂרָאֵל גָּלוּתָא דָּא, כָּל אִינּוּן הַבְטָחוֹת דְּאַבְטַח לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְהָא אִתְּמַר, דְּעָאלִין לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵי מִדְרָשׁוֹת, וְחָמָאן כָּל אִינּוּן נֶחָמוֹת, וְחָדָאן בְּלִבַּיְיהוּ לְמִסְבַּל כָּל מַה דְּיֵיתֵי עָלַיְיהוּ, וְאִלְמָלֵא דָּא לָא יַכְלִין לְמִסְבַּל.

אָמַר רִבִּי חִיָּיא וַדַּאי הָכִי אִיהוּ, וְכֹלָּא בִּתְשׁוּבָה תַּלְיָא. וְאִי תֵּימָא דְּיִכְלוּן הַשְׁתָּא לְאַתְעָרָא תְּשׁוּבָה כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא. לָא יַכְלִין. מַאי טַעְמָא לָא יַכְלִין. בְּגִין דִּכְתִּיב, (דברים ל׳:א׳) וְהָיָה כִּי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. וּכְתִּיב וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ וְגוֹ'. וּכְתִיב וְשַׁבְתָּ עַד יְיָ' אֱלֹהֶיךָ וְגוֹ'. וּכְדֵין (דברים ל׳:ג׳-ד׳) אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ וְגוֹ'. וְעַד דְּכָל אִינּוּן מִלִּין לָא יִתְקַיְּימוּן, לָא יַכְלִין
(Ⅰ)

*****

[189a]  
[...] ne peut pas faire pénitence. Rabbi Yessé lui dit: Tu fermes ainsi toutes les issues aux Israélites en exil. S'il en était comme tu le prétends, il vaudrait mieux pour Israël être affranchi de la captivité et renoncer en même temps à toute récompense future; il vaudrait mieux pour lui qu’il se séparât de la Loi et qu'il se mêlat aux autres peuples.
Il commença à parler ainsi (8): « Nous avons été devant toi, ô Seigneur, comme une femme enceinte près d'enfanter, qui jette de grands cris dans la violence de ses douleurs. » Certaines femmes portent l'enfant dans leurs entrailles durant neuf mois révolus; mais certaines autres enfantent après le premier ou le deuxième jour du neuvième mois. Les douleurs de la grossesse se font particulièrement sentir au neuvième mois. De même Israël, qui a déjà goûté l'exil, pourrait être affranchi s'il se convertissait, bien que toutes les prédictions indiquées dans l'Ecriture ne soient encore accomplies. Ceci est d'autant plus vrai qu'Israël a déjà tant et tant souffert dans l'exil! Remarquez combien grand est l'amour du Saint, béni soit-il, pour Israël! La chose est comparable à un roi qui avait un fils unique pour lequel il éprouvait grande affection. Il confia l'enfant à la matrona, sa mère, chargée de son éducation. Comme le fils s'était rendu plusieurs fois coupable envers son père, celui-ci se lassa de pardonner chaque fois, comme il avait coutume de le faire, et chassa le fils du palais royal.
Au lieu de mener une bonne vie et de se concilier le cœur du père par sa conduite exemplaire, le fils se jeta dans le vice et passa son temps avec des courtisanes. La mère, qui prenait chaque jour des nouvelles de son fils, apprit avec douleur la mauvaise vie que celui-ci menait. Le roi, étant venu un jour voir la matrona, trouva celle-ci éplorée et versant des larmes. Lui ayant demandé la cause de son affliction, le roi reçut la réponse suivante: Comment ne verserais-je pas des larmes, quand mon fils est chassé du palais et qu'il passe son temps en compagnie des courtisanes! Le roi répondit: En ta faveur, je vais le faire venir, mais tu me garantis pour lui. S'il avait mené une bonne vie, j’aurais pu le recevoir publiquement et aller à sa rencontre entouré de tous les dignitaires. Mais, en raison de sa mauvaise conduite, ce serait une honte pour nous de le recevoir publiquement. Nous allons donc le recevoir en cachette, de manière que personne ne s'aperçoive de son retour. Le fils fut ramené au palais et logé chez sa mère. Après quelque temps, il reprit sa mauvaise conduite. Le roi l'éloigna de nouveau du palais, en même temps que la mère, en disant: Maintenant que la mère va souffrir l'exil en même temps que le fils, il est certain qu'elle finira par le corriger. Israël est le fils du Roi sacré. Dieu l'exila en Égypte [...]

לְאַתְעֲרָא תְּשׁוּבָה מִנַּיְיהוּ.

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, כַּמָה סַתָמְתְּ כָּל אָרְחִין וּשְׁבִילִין מִכָּל בְּנִי גָּלוּתָא, וְלָא שַׁבְקַת לוֹן פִּתְחוֹן פֶּה. אִי הָכִי, לִהווֹ כְּמָה דַּהֲווֹ בְּכָל דָּרָא וְדָרָא, דְּלָא יִסְבְּלוּן גָּלוּתָא וְלָא אַגְרָא, וְיִפְקוּן (ס''א אי הכי, להוו כמה דלהון בכל דרא ודרא, יסבלון גלותא ולא יפקון) מִדִּינָא דְּאוֹרַיְיתָא, וְיִתְעָרְבוּן בִּשְׁאַר עַמִּין.

פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו כ״ו:י״ז) כְּמוֹ הָרָה תַּקְרִיב לָלֶדֶת תָּחִיל תִּזְעַק בַּחֲבָלֶיהָ וְגוֹ'. מַאי כְּמוֹ הָרָה, אָרַח אִיהוּ לְעוּבַּרְתָּא, לְאַעְבְּרָא עָלָהּ תֵּשַׁע יַרְחִין שְׁלֵמִין. וְאִית בְּעָלְמָא כַּמָה וְכַמָּה, דְּלָא עָבַר עָלָהּ אֶלָּא יוֹמָא חַד אוֹ תְּרֵין יוֹמִין מִתְּשִׁיעָאָה, וְכָל צִירִין וַחֲבָלִין דְּעוּבַּרְתָּא בִּתְשִׁיעָאָה אִינּוּן. וְאַף עַל גַּב דְּלָא אַעְבַּר עָלָהּ אֶלָּא יוֹמָא חֲדָא, אִתְחֲשִׁיב עָלָהּ כְּאִילּוּ אִתְעֲבָרוּ כָּל תְּשִׁיעָאָה שְׁלִים. אוּף הָכִי יִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן דְּאִטְעַמֵי טַעַם גָּלוּתָא, אִי יָהַדְרוּן בִּתְשׁוּבָה, יִתְחֲשָׁב עָלַיְיהוּ כְּאִלּוּ אַעְבְּרוּ עָלַיְיהוּ כָּל אִינּוּן מִלִּין דִּכְתִּיבִין בְּאוֹרַיְיתָא. כָּל שֶׁכֵּן וְכָּל שֶׁכֵּן דְּכַמָּה וְכַמָּה יִסּוּרִין אַעְבְּרוּ עָלַיְיהוּ מִן יוֹמָא דְּגָלוּתָא שָׁרֵי.

אֲבָל מַאי דִּכְתִּיב, (דברים ד׳:ל׳) בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. תָּא חֲזֵי, כַּמָּה רַחֲמָנוּתָא רָחִים קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל בְּמִלָּה דָּא. לְמַלְכָּא דְּהֲוָה לֵיהּ בְּרָא יְחִידָאָה, וְרָחִים לֵיהּ רְחִימוּ דְּנַפְשָׁא, וּמִגּוֹ רְחִימוּ דִּילֵיהּ, יָהַב לֵיהּ לְאִמֵּיהּ מַטְרוֹנִיתָא דִּתְרַבֵּי לֵיהּ, וְתוֹלִיף לֵיהּ אָרְחֵי מְתַתְקְנָן. זִמְנָא חֲדָא חָב לְגַבֵּי אֲבוּהָ, אָתָא אַבוֹהִי וְאַלְקֵי לֵיהּ, וּלְבָתַר אַעְבָּר עַל חוֹבֵיהּ. תָּב כְּמִלְּקַדְּמִין וְחָב לַאֲבוּהָ, וְאַפְקֵיהּ אֲבוּהָ מִבֵּיתֵיהּ, וְאַרְגִּיז עָלֵיהּ, נָפַק הַהוּא בְּרָא מִבֵּיתֵיהּ.

וּבְאֲתָר דִּיְּהַךְ בְּאֹרַח קְשׁוֹט, וִיהֵא זַכָּאָה כְּדְקָא יֵאוֹת, בְּגִין דְּיִשְׁמַע מַלְכָּא אָבוּהָ, וִיהֵא תִּיאוּבְתֵּיהּ עָלֵיהּ. מָה עֲבַד. אָמַר הוֹאִיל וְנָפַקְנָא מֵהֵיכָלָא דְּאַבָּא, אַעְבִיד מִכָּאן וּלְהָלְאָה כָּל מָה דַּאֲנָא בָּעֵי. מָה עֲבַד. אָזַל וְאִתְחַבָּר בְּזוֹנוֹת, וְאִתְלַכְלָךְ בְּלִכְלוּכָא דְּטִנּוּפָא בַּהֲדַיְיהוּ, וְלָא הֲוָה מִשְׁתְּכַח אֶלָּא בַּהֲדַיְיהוּ, בְּחִבּוּרָא דִּלְהוֹן. דְּמַטְרוֹנִיתָא אִמֵּיהּ פַּקְדַת בְּכָל יוֹמָא עַל הַהוּא בְּרָא, וְיַדְעַת דִּבְרָהּ בַּהֲדֵי זוֹנוֹת אִתְחַבָּר, וְכָל חַבְרוּתָא דִּידֵיהּ בַּהֲדַיְיהוּ הֲוָות. שָׁרִיאַת לְמִבְכֵּי, וּלְאִתְמָרְרָא עַל בְּרָהּ.

יוֹמָא חַד עָאל מַלְכָּא לְגַבָּהּ, חָמָא לָהּ דְּאִיהִי מְבַכָּה. שָׁאִיל לָהּ עַל מָה אַתְּ בָּכָאת. אָמְרָה וְלָא אֶבְכֶּה, דְּהָא בְּרָנָא לְבַר מְהֵיכָלָא דְּמַלְכָּא. וְלָא דַּי דְּהוּא לָא יָתִיב בְּהֵיכָלָא דְּמַלְכָּא, אֶלָּא דְּהוּא יָתִיב בַּהֲדֵי זוֹנוֹת. מַה יֵימְרוּן כָּל בְּנֵי עָלְמָא, בְּרֵיהּ דְּמַלְכָּא אִיהוּ דְּיָתִיב בְּבֵי זוֹנוֹת. שְׁרִיאַת לְמִבְכֵּי, וּלְאִתְחַנְּנָא לְמַלְכָּא.

אָמַר מַלְכָּא, בְּגִינָךְ אַהְדָּר לֵיהּ, וְאַנְתְּ עַרְבָא דִּילֵיהּ. אַמְרַת הָא וַדַּאי. אָמַר מַלְכָּא הוֹאִיל וְכַךְ הוּא, לָא אִצְטְרִיךְ לְאָהַדְּרָא לֵיהּ בִּימָמָא בְּאִתְגַּלְּיָא. דְּכִסּוּפָא דִּילָן אִיהוּ לְמֵהַךְ בְּגִינִיהּ לְבֵי זוֹנוֹת. וְאִי לָא הֲוֵי כְּגַוְונָא דָּא, דְּטִנֵף גַּרְמֵיהּ הָכִי וְחִלֵּל יְקָרִי. הֲוֵינָא אֲנָא, וְכָל חַיָּילִין דִּילִי, אַזְלִין בְּגִינֵיהּ בְּכַמָּה יְקָר, בְּכַמָּה בּוּקִינָס קָמֵיהּ, בְּכַמָּה מָאנֵי קְרָבָא, מִימִינֵיהּ וּמִשְׂמָאלֵיהּ, עַד דְּכָל בְּנִי עָלְמָא יִזְדַּעְזְעוּן, וְיִנְדְעוּן כֹּלָּא, דִּבְּרָא דְּמַלְכָּא אִיהוּ. הַשְּׁתָּא כֵּיוָן דְּאִיהוּ טִנֵף גַּרְמֵיהּ, וְחִלֵּל יְקָרִי, אִיהוּ יֶהְדַּר בִּטְמִירוּ, דְּלָא יִנְדְּעוּן בֵּיהּ. אַהְדָּר לְגַבֵּי מַלְכָּא, יָהֲבֵיהּ לְגַבֵּי אִמֵּיהּ.

לְיוֹמִין סָרַח כְּמִלְּקַדְּמִין. מָה עֲבַד מַלְכָּא. אַפִּיק לֵיהּ וּלְאִמֵּיהּ בַּהֲדֵיהּ מִגּוֹ הֵיכָלָא, אָמַר תַּרְוַויְיכוּ תֵּהַכוּן, וְתַּרְוַויְיכוּ תִּסְבְּלוּן גָּלוּתָא, וּמַלְקִיוּתָא תַּמָּן. כֵּיוָן דְּתַרְוַויְיכוּ תִּסְבְּלוּן כַּחֲדָא, כְּדֵין יָדַעְנָא דִּבְרִי יְתוּב כַּדְקָא חֲזֵי.

כַּךָ יִשְׂרָאֵל בְּנוֹי דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא אִינּוּן. אָחִית לוֹן לְמִצְרַיִם. וְאִי תֵּימָא בְּהַהוּא זִמְנָא לָא חָאבוּ, גְזֵרָה דְּגָזַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בֵּין הַבְּתָרִים הֲוָה אִתְחָזֵי לְמֶהוֵי קַיָּים, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁגַּח לִתְרֵין מִלִּין, חַד בְּגִין הַהוּא מִלָּה דְּאָמַר אַבְרָהָם, (בראשית ט״ו:ח׳) בַּמָה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, דָּא הוּא
(Ⅰ)

*****

[189b]  
[...] bien qu'il n'eût pas commis de péché, mais à cause de ce qu'il avait dit à Abraham. Dieu voulait faire d'Israël la rose d'ici-bas, image de la rose d'en haut. De même que la rose est entourée d'épines, ce qui rehausse encore sa valeur, de même Israël: Dieu le plaça parmi les épines, parmi les Egyptiens. Quand on arrache la rose, les épines se dessèchent et n'ont plus de valeur. Lorsque Dieu est allé cueillir la rose, faire sortir son fils aîné de l'Égypte, il s'y dirigea entouré d'innombrables légions d'anges et le ramena dans le palais royal. .Mais lorsqu’il commit de nouvelles fautes, le Roi le chassa de sa maison; et Israël, au lieu de se repentir, prit à Babylone des femmes païennes et engendra des enfants avec elles. La Mère Sainte, protectrice d'Israël, intercéda en sa faveur et détermina le Saint, béni soit-il, à faire venir le fils dans le palais royal; et la Mère Sainte garantit la bonne conduite future d'Israël ! Mais celui-ci retomba dans le péché comme auparavant. Le Saint, béni soit-il, renvoya alors ce fils rebelle, et la Mère avec lui, ainsi qu'il est écrit9: « C'est par vos fautes que votre mère a été chassée. » C'est à cela que fait allusion l'Écriture (10): « Lorsque tu seras dans la détresse, toutes ces paroles se réaliseront pour toi à la fin des jours. » La « Fin des jours » désigne la Mère sacrée qui sera avec les Israélites en exil. Et leur délivrance dépend de la pénitence qui seule peut la hâter. Voici la cause pour laquelle l'exil se prolonge A la fin des jours, Dieu fera des miracles, ainsi qu'il est écrit (11): « A la fin des jours, la montagne de la maison de Dieu sera affermie au sommet des montagnes et élevée au-dessus des collines. » Le « sommet des montagnes » désigne Abraham, le patriarche, chef suprême, qui symbolise la coupe des bénédictions. La coupe des bénédictions est tenue par la main droite, coté d'Abraham. « ... Et élevée au-dessus des collines ... » La coupe doit être élevée au-dessus des pains de la hauteur d’une coudée. « ... Et toutes les nations afflueront vers lui. » Même les femmes et les enfants doivent assister à cette bénédiction. [...]

סִבָּה וְעִילָה. אֲבָל עַד דְּנַפְקוּ מִמִּצְרַיִם, לָא הֲוֵי גּוֹי, וְלָא אִתְחָזוּ כַּדְקָא יֵאוּת.

פָּתַח וְאָמַר, (שיר השירים ב) כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת. בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶעְבַּד לוֹן לְיִשְׂרָאֵל כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא וּלְמֶהֱוֵי שׁוֹשַׁנָּה חֲדָא בְּאַרְעָא, כְּגַוְונָא עִלָּאָה. וְשׁוֹשַׁנָּה דְּסַלְּקָא רֵיחָא, וְאִתְבְּרִיר מִכָּל שְׁאַר וְורָדִין דְּעָלְמָא, לָא הֲוֵי אֶלָּא הַהִיא דְּסַלְּקָא בֵּין הַחוֹחִים. וְדָא אָרְחָא כְּדְקָא יֵאוֹת. וְעַל דָּא זָרַע שִׁבְעִין זוּגִין, דַּהֲווֹ שִׁבְעִין נֶפֶשׁ, וְאָעִיל לוֹן בֵּין הַחוֹחִים, וְאִינּוּן חוֹחִים, מִיַּד דַּהֲווֹ אִינּוּן זוּגִין תַּמָּן, סְלִיקוּ עַנְפִין וְטַרְפִּין וּשְׁלִיטוּ עַל עָלְמָא, וּכְדֵין פַּרְחַת שׁוֹשַׁנָה בֵּינַיְיהוּ.

כֵּיוָן דְּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַפָּקָא שׁוֹשַׁנָה וְלָקִיט לָהּ מִבֵּינַיְיהוּ, כְּדֵין יָבְשׁוּ חוֹחִים, וְאִזְדְרִיקוּ, וְאִשְׁתֵּצִיאוּ, וְלָא אִתְחַשְׁבוּ לִכְלוּם. בְּשַׁעֲתָא דְּאָזִיל לְמִלְקַט שׁוֹשַׁנָה דָּא, לְאַפָּקָא בְּרֵיהּ בּוּכְרֵיהּ, בְּהַהוּא זִמְנָא אָזַל מַלְכָּא גּוֹ כַּמָה חַיָּילִין רַבְרְבָנִין וְשַׁלִּיטִין, עִם דְּגָלִין פְּרִישָׂן, וְאַפִּיק לִבְרֵיהּ בּוּכְרֵיהּ בְּכַמָּה גְּבוּרִין, וְאַיְיתֵי לֵיהּ לְהֵיכָלֵיהּ, וְיָתִיב סַגִּי בְּבֵי מַלְכָּא.

כֵּיוָן דְּחַב לְגַבֵּי אֲבוּהָ, אוֹכַח לֵיהּ, וְאַלְקֵי לֵיהּ, דִּכְתִּיב, (שופטים ב׳:י״ד) וַיִּחַר אַף יְיָ' בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנֵם בְּיַד שׁוֹסִים וְגוֹ', סָרַח כְּמִלְּקַדְּמִין, וּמָרַד בְּאָבוּהָ, אַפְקֵיהּ מִבֵּיתֵיהּ. מַה עַבְדוּ יִשְׂרָאֵל, חָמוּ דְּהָא אִתְבַּדְרוּ לְבָבֶל, אִתְעָרְבוּ בְּעַמְמַיָא, נָסִיבוּ נָשִׁין נָכְרִיּוֹת, וְאוֹלִידוּ בְּנִין מִנְּהוֹן. עִם כָּל דָּא, אִימָא קַדִּישָׁא הֲוַת אַפֹּטְרוֹפּוֹסָא עָלַיְיהוּ.

וְעַל דְּעָבַד הָכִי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר, הוֹאִיל וְכִסּוּפָא אִיהוּ, לֵיתֵי בְּרִי אִיהוּ מִגַּרְמֵיהּ, הוֹאִיל וְחִלֵּל יְקָרִי, לָא אִתְחָזֵי דְּאָנָא אֵיזִיל תַּמָּן לְאַפָּקָא לֵיהּ, וּלְמֶעְבַּד לֵיהּ נִסִּין וּגְבוּרָן כְּמִלְּקַדְּמִין. תָּבוּ אִינּוּן, בְּלָא סִיּוּעָא דְּאִתְחָזוּ לוֹן, בְּלָא פְּלִיאָן וְנִסִּין, אֶלָּא כֻּלְּהוּ מִתְבַּדְּרָן, כֻּלְּהוּ לְאָן בְּמִסְכְּנוּ, וְתָבוּ לְהֵיכָלָא דְּמַלְכָּא בְּכִסּוּפָא, וְאֵימָא קַדִּישָׁא עַרְבַת לוֹן.

חָאבוּ כְּמִלְּקַדְּמִין. מָה עֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אַפִּיק לְהַאי בְּרָא כְּמִלְּקַדְּמִין מְהֵיכָלֵיהּ, וְאִימֵּיהּ בַּהֲדֵיהּ. אָמַר, מִכָּאן וּלְהָלְאָה, אִימָא וּבְרָהּ יִסְבְּלוּן כַּמָה בִּישִׁין כַּחֲדָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיה ג) וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם. וְעַל דָּא כְּתִיב, (דברים ד׳:ל׳) בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. מַאי בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. אֶלָּא דָּא הִיא אִימָא קַדִּישָׁא, דְּהִיא אַחֲרִית הַיָּמִים, וְעִמָּהּ סַבְלוּ כָּל מָה דְּסַבְלוּ בְּגָלוּתָא.

וְאִילּוּ יְהַדְרוּן בְּתִיּוּבְתָא, אֲפִילּוּ חַד בִּישׁ, אוֹ חַד צַעֲרָא, דִּיעָבַר עָלַיְיהוּ, אִתְחֲשֵׁב עָלַיְיהוּ, כְּאִלּוּ סַבְלוּ כֹּלָּא (ס''א ואי לאו סתים קיצא) וְאִי לָא, כַּד יִסְתַּיֵים קִיצָא, (בישא) וְכָל דָּרִין דִּילֵיהּ. כְּמָה דְּאָמַר בּוּצִינָא קַדִּישָׁא, דִּכְתִּיב, (ויקרא כה) לִצְּמִיתוּת לַקּוֹנֶה אוֹתוֹ לְדוֹרוֹתָיו. וְכָל דָּא, בְּתִיּוּבְתָא תַּלְיָא מִילְּתָא. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, וַדַּאי הָכִי הוּא. וְעַל דָּא גָּלוּתָא אִתְמְשָׁךְ.

אֲבָל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל מָה דְּחָמֵי (ס''א דמתא) (נ''א דלקא) לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, בְּהַאי אַחֲרִית הַיָּמִים, וּבְהַאי אַחֲרִית הַיָּמִים יַעֲבִיד לוֹן נִסִּין וְנוּקְמִין, דִּכְתִּיב, (ישעיהו ב׳:ב׳) וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְיָ' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים. מַאן רֹאשׁ הֶהָרִים. דָּא אַבְרָהָם סָבָא, (רנ''ב ע''ב) כַּהֲנָא רַבָּא, רֹאשׁ דְּכֹלָּא. וּבְגִין דְּאִיהוּ רֹאשׁ, כּוֹס דִּבְרָכָה, יִהְיֶה נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, דָּא אַבְרָהָם סָבָא, קַדְמָאָה לִשְׁאַר הֶהָרִים. כּוֹס דִּבְרָכָה, אִצְטְרִיךְ לְמֶהֱוֵי מְתַקְּנָא בִּימִינָא. (רנ''ב ע''ב) וְנִשָּׂא (קי''ב ע''ב) מִגְּבָעוֹת. אִצְטְרִיךְ לְמֶהוֵי זָקִיף מִן פַּתּוֹרָא, שִׁיעוּרָא דְּאִקְרֵי (ס''א דאיהו) זֶרֶת, לְבָרְכָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְדָא הוּא וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת. מִגְּבָעוֹת מַאי הוּא. אֶלָּא בֵּינָה, וּבֵין בְּתוּלוֹת אַחֲרֶיהָ רְעוֹתֵיהָ, שִׁיעוּרָא דְּזֶרֶת אִיהוּ. נִשָׂא כּוֹס דִּבְרָכָה מִגְּבָעוֹת וַדַּאי, וְעַל דָּא טָבָא דִּיהֵא לֵיהּ לְהַאי בְּרָא בּוּכְרָא, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים אִיהוּ.

אֲמַר לֵיהּ שַׁפִּיר קָאַמָרְתְּ, הַאי קְרָא וַדַּאי הָכִי הוּא. בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, דָּא יְמִינָא, אַבְרָהָם סָבָא, דְּאִיהוּ רֹאשׁ הֶהָרִים וַדַּאי. וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת, מִשִּׁיעוּרָא דִּגְבָעוֹת, דְּאִינּוּן רְעוּתֵיהּ. וְשַׁפִּיר קָאָמְרֵת. (ישעיהו ב׳:ב׳) וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. מַאי הוּא. אֲמַר לֵיהּ, וַאֲפִילּוּ נָשִׁים וּקְטַנִּים וְשַׁמָּשׁ דְּפָלַח עַל פַּתּוֹרָא, אַף עַל גַּב דְּאִיהוּ לָא אָכַל, אִצְטְרִיךְ לְמִשְׁמַע, וּלְמֵימָר אָמֵן. (ס''א להריק ברכה לכוס דלא וכו') דְּלָא יִיִמָא בַּר נָשׁ, אֲנָא לָא אֲכָלִית, וְהוֹאִיל
(Ⅰ)

*****

[190a]  
[...] Rabbi Yessé vint et l'embrassa en disant: Que tes paroles sont délicieuses! Il y ajouta: La « fin des temps » désigne l'Arbre du Bien et du Mal qui, dans les temps futurs, deviendra Arbre du Bien seulement, car l’ « autre côté » disparaîtra. Rabbi Yessé lui demanda: De qui as-tu entendu ces paroles ? Il répondit: De Rab Hammenouna le Vieillard; et j'ai conservé ses paroles pour ne pas les oublier. Rabbi Yessé dit: Je vais les répéter trente ou quarante fois pour ne plus les oublier12... ... de la chose que Dieu montra à Moïse, afin de lui indiquer qu’alors même qu'Israël est coupable, Dieu ne veut pas qu'on en dise du mal. Nous le savons d'Osée ainsi que d'Elie.
Remarquez que l'Ecriture13 dit: « Et j'ai envoyé devant toi Moïse, Aaron et Miriam. » Pourquoi donc l’Ecriture ne nomme-t-elle que ces trois [...]

דְּלָא אִצְטְרִיפְנָא לְזִמּוּן, לָא אֶשְׁמַע וְלָא אֵימָא אָמֵן. הַכֹּל חַיָּיבִין בֵּיהּ.

דָּבָר אַחֵר וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם, אַף עַל גַּב דְּנָשִׁים וּקְטַנִים פְּטוּרִין מִן הַמִּצְוֹת, בְּכוֹס דִּבְרָכָה הַכֹּל חַיָּיבִין, בִּלְבַד דְּיִנְדְּעוּן לְמַאן מְבָרְכִין, וְדָא הִיא וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. אָתָא רִבִּי יוֹסֵי וּנְשָׁקֵיהּ, אָמַר כַּמָה שַׁפִּיר מִלָּה דָּא, וּמְתִיקָא לְחִכָּא.

הַשְׁתָּא אִית לְדַיְיקָא, אִי הַאי אַחֲרִית הַיָּמִים, אִיהוּ כּוֹס דִּבְרָכָה מַמָּשׁ, מַהוּ הַר בֵּית יְיָ', הֲוָה לֵיהּ לְמִכְתַּב הָכִי, וְהָיָה אַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים. מַהוּ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְיָ'. אֲמַר לֵיהּ, אַחֲרִית הַיָּמִים אִיהוּ אִילָנָא כֹּלָּא, מֵרֵישֵׁיהּ וְעַד סֵיפֵיהּ, דְּהוּא אִילָנָא דְּטוֹב וָרָע. וְאָתָא קְרָא לְבָרְרָא בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, וְאַפִּיק הַר בֵּית יְיָ', דָּא טוֹב בְּלָא רָע. הַר בֵּית יְיָ' וַדַּאי דְּלֵית תַּמָּן חוּלָקָא לְסִטְרָא אַחֲרָא, דְּהָא אִתְבְּרִיר הַר בֵּית יְיָ', מִגּוֹ אִילָנָא דְּאִיהוּ אַחֲרִית הַיָּמִים. וְדָא אִיהוּ כּוֹס דִּבְרָכָה, דְּאִיהוּ נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים.

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, זַכָּאָה אָרְחָא דָּא, דְּזָכֵינָא לְהַאי מִלָּה. אֲמַר לֵיהּ מִמָּאן שַׁמְעַת לָהּ. אֲמַר לֵיהּ, יוֹמָא חֲדָא הֲוֵינָא אָזִיל בְּאָרְחָא, וּשְׁמַעְנָא וַחֲמֵינָא לֵיהּ לְרַב הַמְנוּנָא סָבָא, (נ''א לרבי שמעון) דְּהֲוָה דָּרִישׁ לְהַאי קְרָא לְרִבִּי אָחָא, וְכֵיוָן דְּשָׁמַעְנָא חַדֵּינָא בֵּיהּ, וּנְטִירְנָּא לֵיהּ צָרִיר בְּכַנְפָא דִּלְבוּשָׁאִי, דְּלָא יִתְעֲדֵי מִנַּאי לְעָלְמִין. אֲמַר לֵיהּ, וַדַּאי מִלָּה קַדִּישָׁא דָּא, מִנְּהִירוּ דְּבוּצִינָא קַדִּישָׁא אִתְנְהִיר. זַכָּאָה דָּרָא, דְּקַיְימֵי עָלְמָא וְסַמְכוֹי, שַׁרְיָין בְּגַוֵּיהּ. וְאִי אַנְתְּ צְּרִירַת לְהַאי מִלָּה בְּקִשְׁרָא חֲדָא דְּלָא יִתְעֲדֵי מִינָךְ. אֲנָא אֶצְרוֹר לָהּ בִּתְלָּתִין, אוֹ בְּאַרְבְּעִין קִשְׁרִין בְּכִיסָאִי, דְּלָא יִתְעֲדֵי מִינַּאי לְעָלְמִין. (כאן חסר). עַל הַהִיא מִלָּה דְּאַחְמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֹשֶׁה, בְּגִין דְּאַף עַל גַּב דְּיִשְׂרָאֵל חָבִין קָמֵיהּ בְּכָל דָּרָא וְדָרָא, לָא בָּעֵי מַאן דְּיֵימָא עָלַיְיהוּ דַּלְטוֹרִין. מְנָלָן. מְהוֹשֵׁעַ, דִּכְתִּיב, (הושע א) תְּחִלַּת דִּבֶּר יְיָ' בְּהוֹשֵׁעַ, הָא אוּקְמוּהָ מִלָּה. וְעַל דָּא (הושע ב׳:א׳) וְהָיָה מִסְפָּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם וְגוֹ'. וּבְגִין דָּא בָּרִיךְ לוֹן בְּכַמָּה בִּרְכָּאן, לְאָהַדְּרָא בְּתִיּוּבְתָּא, וּלְאָתָבָא לוֹן לְגַבֵּי אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא, וְלָא אַעְדֵּי מִתַּמָּן, עַד דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָחַל עַל חוֹבַיְיהוּ, וְאִתְנְקִיאוּ קָמֵיהּ.

אֵלִיָּהוּ מָה כְּתִיב בֵּיהּ, (מלכים א י״ט:ד׳) וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אֶחָד וְגוֹ', אָמַר מָארֵיהּ דְּעָלְמָא, אִתְּתָא חֲדָא שַׁדְרַת לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, וּדְבוֹרָה שְׁמָהּ, דִּכְתִּיב, (שופטים ד׳:ה׳) וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה. דָּא הוּא רֹתֶם, וְאָהַדְרַת לוֹן לְמוּטַב, דִּכְתִּיב, (שופטים ה׳:ז׳) עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה. וְאָנָא עָאלִית בֵּינַיְיהוּ, וְאַכְרָזִית קָמַיְיהוּ וְלָא יָכִילְנָא.

עַד דְּהֲוָה יָתִיב, אִתְגְּלֵי עָלֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֲמַר לֵיהּ מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ, בְּקַדְמִיתָא קָא הֲוֵית מְקַטְרְגָא וּמְקַנֵּי עַל בְּרִית, וּמִדְּחָמֵינָא בָּךְ דְּקַנִּית עָלַי בְּהַהוּא בְּרִית, נַטְלִית לֵיהּ בִּרְעוּ דְּמֹשֶׁה, וְיָהִיבְנָא לָךָ, עַד דְּמֹשֶׁה (רי''ב ע''א) הֲוָה אָמַר (במדבר כ״ה:י״ב) הִנְנִי נוֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. הַשְׁתָּא דְּאִיהוּ דִּילָךְ, לָא אִתְחָזֵי לָךְ לְקַטְרְגָא עֲלוֹי, הֲוָה לְךָ לְמִשְׁבַּק קִנוּיָיךָ לִי, כְּמָה בְּקַדְמִיתָא דְּהֲוָה דִּילִי, שְׁבַקְנָא לֵיהּ לִידָא אַחֲרָא, וְלָא קַטְרִיגְנָא עֲלוֹי.

מַה לְּךָ פֹה, מַאי פֹה. בְּרִית קַיָּימָא, פֶּה יְיָ' אִיהוּ. כֵּיוָן דְּלָא בָּעָאת לְשַׁבְקָא לִי פּוּמָךְ, יֵתוּב בַּאֲתָר דְּהַהוּא פּוּמָא. תְּנָן, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, אִתְעַבָּר מִנֵּיהּ הַהוּא נְבַזְבְּזָא דְּיָהַב לֵיהּ מֹשֶׁה. דִּתְנָן, מַאי דִּכְתִּיב, (מלכים א י״ט:ח׳) וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא וְגוֹ'. עַד הַר הָאֱלהִים חוֹרֵבָה. לְמִתְבַּע מִתַּמָּן, וְכִי מִתַּמָּן הֲוָה בָּעֵי. אֶלָּא לְמִתְבַּע כְּמִלְּקַדְּמִין, מֵהַהוּא דְּיָרִית בְּהַר הָאֱלהִים, בְּרִית דָּא. פִּנְחָס הוּא אֵלִיָּהוּ, וַדַּאי בְּדַרְגָּא חֲדָא. אֲמַר לֵיהּ מֹשֶׁה, לֵית אַנְתְּ יָכִיל לְקַבְּלָא מִנַּאי, אֶלָּא זִיל לְיַנּוֹקַיְּיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וּמֵאִינּוּן תִּרְוָח, וְאִינּוּן יַהֲבֵי לָךְ, וְכַךְ הוּא עָבִיד. (חסר).

כַּמָה טִיבוּ עָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּכָל דָּרָא וְדָרָא לְיִשְׂרָאֵל. תָּא חֲזֵי, מָה כְּתִיב, (מיכה ו׳:ד׳) וָאֶשְׁלַח לְפָנְיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם. וְהָא כַּמָה נְבִיאֵי הֲווֹ לְבָתַר מֹשֶׁה,
(Ⅰ)

*****

[190b]  
[...] , alors -qu'lsraël comptait tant d'autres prophètes et tant d'autres justes ? Dieu dit à Israël: Pourquoi ne te rappelles-tu pas le bien que je t'ai fait par l'intermédiaire de Moïse, d'Aaron et de Miriam ? La chose est comparable à un roi qui envoie dans une de ses provinces éloignées des commissaires chargés de veiller sur la conduite des habitants. Pour gagner la confiance de ceux-ci, le roi chargea les commissaires de pourvoir à tous les besoins de ce peuple. De même, Moïse, Aaron et Miriam procurèrent à Israël tout ce dont il avait besoin. Moïse procura la nourriture; Aaron veilla à ce qu’aucun accident n'arrivât, et Miriam procura l’eau. Rabbi Yessé dit: Jamais père n'a aimé ses enfants autant que le Saint, béni soit-il, aima Israël. Si tout décret contre Israël eût été accompli, il aurait mieux valu à Israël de ne pas naître. Mais, le plus souvent, les décrets de Dieu contre Israël sont restés sans effet, grâce à l'intercession de la Schekhina. Toutes les fois que Dieu lève le fouet pour le laisser tomber avec force sur le dos d'Israël, la Mère arrive, saisit la droite de Dieu et empêche la lanière de toucher le dos d'Israël. Lorsque les collègues se présentèrent devant Rabbi Siméon, celui-ci leur dit: Entrez, mes saints enfants, entrez, enfants aimés du Roi; entrez, vous qui vous aimez les uns les autres. Car les collègues qui ne s'aiment pas entre eux meurent avant l'heure fixée. Tant que Rabbi Siméon a vécu, les. collègues s'aimaient de tout cœur et de toute âme; et c'est pourquoi la science mystérieuse était si répandue en cette génération. Les patriarches s'aimaient également entre eux; aussi chaque patriarche transmit-il son esprit au patriarche suivant. Les collègues dirent à Rabbi Siméon: Un esprit prophétique anime en ce moment la « Lampe Sainte »; nous te prions de nous faire connaître ton inspiration de ce moment. Rabbi Siméon se mit à pleurer et dit: On vient de me susurrer une parole de l'École du paradis, parole qui n’a jamais été révélée. Cette parole, mes chers enfants, enfants de mon cœur, je vais vous la révéler; car je ne puis pas résister à l’envie de vous communiquer publiquement ce qui m'a été dit secrètement. Mais, dans les temps à venir, quand on verra la Gloire de Dieu face à face [...]

וָאֶשְׁלַח לְפָנְיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וְאֶלְעָזָר וּפִנְחָס יְהוֹשֻׁעַ וְאֵלִיָּהוּ וְאֱלִישָׁע, וְכַמָּה שְׁאַר צַדִּיקֵי וַחֲסִידֵי מִבָּעֵי לֵיהּ. אִלֵּין תְּלָתָא אֲמַאי. אֶלָּא אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַמִּי, בָּנַי, אֲמַאי לָא תִּדְכְּרוּן לְכָל טָבִין דַּעֲבָדִית לְכוּ, דְּשַׁדָּרִית לְכוּ לְמֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם.

לְמֶלֶךָ בָּשָׂר וָדָם, דְּאִית לֵיהּ מְדִּינְתָּא, וְשָׁדַר לְגַבָּהּ, גּוּבְרִין, אִפַּרְכִּין רַבְרְבָנִין, דִּיהוֹן מְנַהֲלֵי עַמָּא, וּמְעַיְינִין בְּהוּ, וּבְדִּינַיְיהוּ. מַאן אִצְטְרִיךְ לְמֶהֱוֵי זָקוּק בִּמְזוֹנַיְיהוּ, בְּמִלִּין דְּיִּצְטְרִכוּן. לָאו עַמָּא דִּמְדִּינְתָּא, בַּעַל כָּרְחַיְּיהוּ יִצְטְרָכוּ לְעַיְינָא בְּהוּ, וּלְמֵיהַב לְהוּ יְקָרָא.

שַׁדָּרִית לְמֹשֶׁה, אִיהוּ אַיְיתֵי קָמַיְיכוּ מָן לְמֵיכַל, וְנָהִיל לְכוּ וּלְבָנַיְיכוּ וְלִבְעִירַיְיכוּ, וְאִשְׁתְּדַּל בְּדִינַיְיכוּ, (ס''א במזונייכו) וּבְכָל מָה דְּאִצְטְרִיךְ לְכוּ. שַׁדָּרִית לְאַהֲרֹן, אַיְיתֵי (ס''א לכו ענני) הֵיכָלִין דַּעֲנָנִי יְקָר לְחֹפָּאָה עָלַיְיכוּ, כְּמַלְכִין. אַסְחֵי לְכוּ בְּטַלֵּי יְקָר, דְּלָא אִתְרַקְבוּ לְבוּשֵׁיכוֹן וּמִנְעֲלֵיכוֹן, וַהֲווּ מִתְחַדְּשֵׁי בְּכָל יוֹמָא. שַׁדָּרִית לְמִרְיָם, אַיְיתִיאָת בֵּירָא לְאַשְׁקָאָה לְכוּ, וְשָׁתִיתוּן אַתּוּן וּבְעִירְכוֹן. אִינּוּן יָהַבוּ לְכוֹן, וּמִדִּלֵהוֹן אָכַלְתּוּן וְשָׁתִיתוּן, וִיְתִיבְתּוּן בְּחוּפָּאָה דִּיקָר דִּלְהוֹן. וּמִדִּלְכוֹן לָא יָהַבְתּוּן לוֹן. וְלא עוֹד, אֶלָּא דְּאִשְׁתַּדְּלוּ עֲלֵיכוֹן, וְנַטְלוּ עַל צַוָארֵיהוֹן מָטוּלְכוֹן, וַהֲוִיתוּן מְחָרְפִין וּמְגַּדְפִין לוֹן.

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, לָאו הֲוָה אַבָּא רַחֲמָן עַל בְּנוֹי כְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּקְרָא הוּא דִּכְתִּיב, (מלכים א ח׳:נ״ו) לֹא נָפַל דָּבָר אֶחָד מִכֹּל דְּבָרוֹ הַטּוֹב וְגוֹ'. תָּא חֲזֵי רַחְמָנוּ דִּילֵיהּ, אִלּוּ אָמַר לֹא נָפַל דָּבָר אֶחָד מִכֹּל דְּבָרוֹ וְלָא יַתִּיר, נֹחַ לְעָלְמָא דְּלָא אִתְבְּרֵי. אֲבָל מִדְּאָמַר מִכֹּל דְּבָרוֹ הַטּוֹב, וְאַפִּיק בִּישׁ לַאֲחוֹרָא, דְּהָא מִלָּה דְּבִישׁ לָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד.

וְאַף עַל גַּב דְּאַגְזִים, וְאָרִים רְצוּעָה, אָתָאת אִמָא וְאִתָּקָפָת בִּדְרוֹעֵיהּ יְמִינָא, וְקָם רְצוּעָה בְּקִיּוּמֵיהּ, וְלָא נָחִית לְתַתָּא, וְלָא אִתְעַבִיד, בְּגִין דִּבְעֵיטָא חֲדָא הֲווֹ תַּרְוַויְיהוּ, אִיהוּ דְּאַגְזִים, וְאִיהוּ דַּאֲחִידַת בִּיְמִינֵיהּ.

וְאִי תֵּימָא מְנָלָן. מִמִּלָּה דְּאִיהִי בְּאִתְגַּלְּיָא, דִּכְתִּיב לֵךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, שָׂרֵי לְאָרָמָא רְצוּעָה, וּמֹשֶׁה דְּלָא הֲוָה יָדַע אָרְחָא דְּאִמָא, שָׁתִיק. כֵּיוָן דְּחָמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּךְ, אַנְקִיד לֵיהּ, וּבָטַשׁ בֵּיהּ וְאָמַר וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, מִיָּד אַרְגִּישׁ מֹשֶׁה, וְאָחִיד בִּדְרוֹעֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב זְכוֹר לְאַבְרָהָם, דָּא דְּרוֹעֵיה יְמִינָא, וּבְּגִין כָּךְ לָא נָחִית רְצוּעָה.

וְאִי תֵּימָא, אִמָא דְּאִיהִי רְגִּילָה לְאַחֲדָא בִּרְצוּעָה דְּמַלְכָּא, אָן הֲוַת, דְּשַׁבְקַת מִלָּה לְמֹשֶׁה. שָׁאִילְנָא וַאֲמֵינָא וְהָא לָא יְדַעְנָא בְּרִירָא דְּמִלָּה, עַד דְּנְהֱוֵי קָמֵיהּ דְּבוּצִינָא קַדִּישָׁא. כַּד אָתוּ לְקָמֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, חָמָא בְּאַנְפַּיְיהוּ סִימָן. אָמַר עוּלוּ בְּנֵי קַדִּישִׁין, עוּלוּ רְחִימִין דְּמַלְכָּא, עוּלוּ רְחִימִין דִּילִי, עוּלוּ רְחִימִין אִלֵּין בְּאִלֵּין.

דְּאָמַר רִבִּי אַבָּא, כָּל אִלֵּין חַבְרַיָּיא, דְּלָא רְחִימִין אִלֵּין לְאִלֵּין, אִסְתָּלָקוּ מֵעָלְמָא עַד לָא מָטָא זִמְנַיְיהוּ, כֹּל חַבְרַיָּיא בְּיוֹמוֹי דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, רְחִימוּ דְּנַפְשָׁא וְרוּחָא הֲוָה בֵּינַיְיהוּ, וּבְּגִין כָּךְ בְּדָרָא דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בְּאִתְגַּלְּיָיא הֲוָה, דְּהֲוָה אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, כָּל חַבְרַיָּיא דְּלָא רַחֲמִין אִלֵּין לְאִלֵּין, גַּרְמִין דְּלָא לִיהַךְ בְּאֹרַח מֵישָׁר. וְעוֹד דְּעַבְדִין פְּגִימוּ בָּהּ, דְּהָא אוֹרַיְיתָא רְחִימוּ וְאַחֲוָה וּקְשׁוֹט אִית בָּהּ. אַבְרָהָם רָחִים לְיִצְחָק, יִצְחָק לְאַבְרָהָם, מִתְחַבְּקָן דָּא בְּדָא, יַעֲקֹב תַּרְוַויְיהוּ אֲחִידָן בֵּיהּ, בִּרְחִימוּ, וּבְאַחֲוָה, יָהֲבִין רוּחַיְיהוּ דָּא בְּדָא. חַבְרַיָּיא כְּהַהוּא דּוּגְמָא אִצְטְרִיכוּ, וְלָא לְמֶעְבַּד פְּגִימוּ.

כֵּיוָן דְּחָמָא סִימָן בְּאַנְפַּיְיהוּ, וְאָמַר לוֹן הָכִי. אָמְרוּ לֵיהּ וַדַּאי רוּחַ נְבוּאָה שָׁרָא עַל בּוּצִינָא קַדִּישָׁא, וְהָכִי אִצְטְרִיךְ לָן לְמִנְדַּע. בָּכָה רִבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, חַד מִלָּה מֵאִינּוּן מִלִּין דִּלְחִישׁוּ לִי מִגּוֹ רֵישׁ מְתִיבְתָּא דְּגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, דְּלָא אָמְרוּ בְּאִתְגַּלְּיָא מִלָּה דָּא סִתְרָא אִיהִי, וְאֵימָא לְכוּ בָּנַי רְחִימָאי, בָּנַי רְחִימִין דְּנַפְשָׁאי, מָה אַעֲבִיד, אֲמַרוּ לִי בִּלְחִישָׁא, וַאֲנָא אֵימָא בְּאִתְגַּלְיָיא. וּלְזִמְנָא דְּנֶחמֵי אַנְפִּין בְּאַנְפִּין,
(Ⅰ)

*****

[191a]  
[...] , tout le monde connaîtra ce mystère. Mes enfants, le péché des « Intrus » (Ereb Rab) auquel Israël s'est associé était un péché contre la Mère, ainsi qu’il est écrit14: « Fais-nous un Élohim. » La signification des paroles de l'Écriture15: « Et ils ont changé leur gloire contre l'image d'un bœuf » est celle-ci: La Mère est la Gloire d'Israël; le bœuf est l'image du démon. Or, en suivant le démon dont le veau d'or était l'emblème, Israël s'est détourné de la Mère qui en est la Gloire. « Et16 le peuple voyant que Moïse tardait longtemps (boschesch) à descendre de la montagne... » Quel peuple ?—L' « Ereb rab » (les Intrus). Pourquoi appelle-t-on les Intrus « Ereb rab » (grand mélange)? Etaient-ils donc composés de plusieurs peuples ? Ils se recrutaient cependant exclusivement d'Égyptiens! Et la preuve en est que l'Écriture17 dit: « Et Ereb rab sortit d'Égypte avec les Israélites. » Le terme « sortit » au singulier indique suffisamment qu' «Ereb rab » était un seul peuple, parlant une même langue. « Ereb rab » se composait de tous les magiciens d'Égypte. Ayant vu les miracles accomplis en Égypte, ils vinrent se mettre sous les ordres de Moïse. Dieu dit à Moïse: Ne les accepte pas. Mais Moïse répondit: Maître de l'univers, en voyant tes œuvres chaque jour, ils reconnaîtront qu'il n'y a point d'autre Dieu que toi. Et Moïse les reçut. Mais enfin, pourquoi les appelle-t-on « Ereb rab »? L' « Ereb rab » était composé de tous les magiciens d’Egypte ayant à leur tête Yonas et Yambros18. Au moment où •ces magiciens voulaient pratiquer la magie, ils s'informaient de l’heure exacte; car la magie n'avait d'effet que de midi et demi jusqu'à trois heures et demie après midi. Ces heures sont appelées « grand soir », alors que les heures suivantes jusqu'à la nuit sont appelées « petit soir »19. [...]

כָּל אַנְפִּין יִסְתַּמְּכוּן בְּדָא.

בָּנַי. חוֹבָא דְּעָבְדוּ (ערב רב) עַמָּא דִּלְבַר. וְאִשְׁתָּתָּפוּ בֵּיהּ עַמָּא קַדִּישָׁא, בְּאִמָּא חָאבוּ, דִּכְתִּיב קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלהִים, אֱלֹהִים וַדַּאי. כְּבוֹד יִשְׂרָאֵל דָּא, אִיהוּ דְּשַׁרְיָא עָלַיְיהוּ כְּאִמָּא עַל בְּנִין, וְדָא הוּא רָזָא דִּכְתִּיב, (תהלים קו) וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר. דָּא כְּבוֹדָם דְּיִשְׂרָאֵל, אִמָּא דִּלְהוֹן. וְדָא הוּא דִּכְתִּיב, (שמואל א ד) גָּלָה כָבוֹד. דְּגָרְמוּ לִשְׁכִינְתָּא דְּאִתְגְלֵי בְּגָלוּתָא עִמְּהוֹן. וְעַל דָּא וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם, בְּמָה. בְּתַבְנִית שׁוֹר.

הָכָא אִיהוּ רָזָא דְּמִלָּה, תָּא חֲזֵי, לְתַתָּא גּוֹ שְׁמָרִים דְּחַמְרָא, דּוּרְדְיָין בִּישִׁין, נָפַק חַד עִרְעוּרָא, מְקַטְרְגָא, מַזִיקָא קַדְמָאָה, וְאִיהוּ בְּרָזָא דִּיּוּקְנָא דְּאָדָם. כַּד קָרִיב לְגוֹ קֻדְשָׁא. כֵּיוָן דְּאִתְעֲבָר מִתַּמָּן, וּבָעֵי לְנַחְתָּא לְתַתָּא. בָּעֵי לְאִתְלַבְּשָׁא בִּלְבוּשָׁא, לְנַזְקָא עָלְמָא. וְנָחִית הוּא וּרְתִיכוֹי. וּלְבוּשָׁא (קצ''ג ע''ב) קַדְמָאָה דְּקָא נָקִיט, תַּבְנִית שׁוֹר, דִּיּוּקְנָא דְּשׁוֹר, וְקַדְמָאָה לַנְּזִיקִין מֵאִינּוּן אַרְבַּע, שׁוֹר אִיהוּ. וְאִינּוּן אַרְבַּע (קי''ח ע''א) אָבוֹת לְנַזְקָא עָלְמָא. וְכֻלְּהוּ תְּלָתָא דְּאָבוֹת נְזִיקִין בַּר שׁוֹר, כֻּלְּהוּ דִּילֵיהּ, וְעַל דָּא כְּתִיב, וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר.

מַהוּ אוֹכֵל עֵשֶׂב. הָא דַּרְשִׁינָן בֵּיהּ. אֲבָל עִקָּרָא דְּמִלָּה, מִתַּמְצִית דְּלֶחֶם וְשִׁבְעָה זִינֵי דָּגָן, לֵית לֵיהּ בְּהוּ חוּלָקָא. וּבְגִינֵי כַּךְ, אִימָא לָא הֲוַת תַּמָּן, וְלָא יֵאוֹת לָהּ לְמֶהוֵי תַּמָּן. וּבְגִין דְּאַבָּא הֲוָה יָדַע רָחֲמָנוּ דְּאִמָא וְאָרְחָא דִּילָהּ, אָמַר לְמֹשֶׁה, בְּנִי רְחִימָאי, עֵיטָא בְּתַרְוַויְיהוּ בְּדָא תָּדִיר. וְדָא הוּא דִּלְחִישׁוּ לִי בִּלְחִישׁוּ, דְּלָא חֲזֵי לְגַלָּאָה, דִּבְּרָא לָא יִנְדַּע, וְיֶחְמֵי דְּהָא רְצוּעָה אִתְתַּקְנַת, וְיִדְחַל תָּדִיר. אֲבָל תַּרְוַיְיהוּ בְּעֵיטָא דָּא, וּבְעֵיטָא חֲדָא.

תָּא חֲזֵי כְּתִיב (שמות לכ) וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה. מַאן הָעָם. אִינּוּן עֵרֶב רַב. מַאן עֵרֶב רַב. וְכִי לּוּדִים וְכוּשִׁים וְכַפְתּוֹרִים וְתוּגַרְמִים הֲווֹ, דְּקָרָאן לוֹן עֵרֶב רַב, וַהֲלֹא מִצְרִיִּים הֲווֹ, וּמִמִּצְרַיִם נַטְלוּ, וְאִלּוּ הֲווֹ עִרְבּוּבְיָא דְּעַמִּין סַגִּיאִין, הָכִי הֲוָה לֵיהּ לְמִכְתַּב, עֵרֶב רַב עָלוּ אִתָּם לְפִי עִרְבּוּבְיָא דִּלְהוֹן.

אֶלָּא (שמות יב) עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם. עַמָּא חַד הֲוָה, וְלִישָׁן חַד, אֲבָל כָּל חֲרָשֵׁי מִצְרַיִם, וְכָל חַרְטוּמֵי דִּלְהוֹן הֲווֹ, דִּכְתִּיב בְּהוּ, (שמות ז) וַיַּעֲשׂוּ גַּם הֵם חַרְטוּמֵּי מִצְרַיִם. דְּבָעוּ לְמֵיקָם לָקֳבֵל פְּלִיאָן דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כֵּיוָן דְּחָמוּ נִסִּין וּפְלִיאָן דְּעֲבַד מֹשֶׁה בְּמִצְרַיִם, אָהַדְרוּ לְגַבֵּי מֹשֶׁה. אֲמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֹשֶׁה, לָא תְּקַבֵּל לוֹן. אָמַר מֹשֶׁה, מָארֵיהּ דְּעָלְמָא, כֵּיוָן דְּחָמוּ גְּבוּרְתָּא דִּילָךְ, בָּעָאן לְאִתְגַּיְּירָא. יֶחמוּן גְּבוּרְתָּךְ בְּכָל יוֹמָא, וְיִנְדְּעוּן דְּלֵית אֱלָהָא בַּר מִנָךְ. וְקַבִּל לוֹן מֹשֶׁה.

אֲמַאי קָרָא לוֹן עֵרֶב רַב. אֶלָּא כָּל חֲרָשִׁין דְּמִצְרַיִם הֲווֹ, וּבְרֵישֵׁיהוֹן (בלק קצ''ד ע''א) יוֹנוֹס (אמרו המגיהים אולי אלו הם יוחני וממרא שנזכרו בשמות רבה פרשת ט' דף ע''ב ע''ג שורה ל''א אמרו יוחני וממרא אל משה תבן אתה מכניס לעפריים) וְיִּמְבְּרוּס, וּבְשַׁעֲתֵּי דְּיוֹמָא הֲווֹ עַבְדֵי תָּדִיר חֲרָשַׁיְיהוּ. וְכָל אִלֵּין חֲרָשִׁין עִלָּאִין, הֲווֹ מִסְתַּכְּלֵי מִכִּי נָטֵי שִׁמְשָׁא, מִשֵּׁירוּתָא דְּשִׁית שָׁעוֹת וּמֶחְצָה, עַד שֵׁירוּתָא דְּתֵשַׁע וּמֶחְצָה. דְּהַיְינוּ עֵרֶב רַבְרְבָא. כָּל אִינּוּן חֲרָשִׁין זְעִירִין, מִשֵּׁירוּתָא דְּתֵשַׁע וּמֶחְצָה, עַד פַּלְגוּת לֵילְיָא.

אִינּוּן עִלָּאִין דִּבְהוּ, הֲווֹ מִסְתַּכְּלֵי מִכִּי נָטֵי שִׁמְשָׁא. דְּהָא כְּדֵין שָׁרָאן תְּשַׁע מְאָה וְתִשְׁעִין וַחֲמֵשׁ דַּרְגִּין, לִמְשַׁטְּטָא עַל טוּרֵי חָשׁוּךְ. וְרוּחָא דִּלְהוֹן, הֲוָה (בלק קצ''א ע''א) מְשַׁטְּטָא עַל כָּל אִינּוּן חֲרָשִׁין (נ''א דרגין) בְּחַרְשַׁיְיהוּ. וְאִלֵּין הֲווֹ עַבְדֵי, כָּל מַה דְּאִינּוּן בָּעָאן. עַד דְּכָל מִצְרָאֵי רָחְצָנוּ דִּלְהוֹן בְּאִלֵּין הֲוָה. וְקָרָאן לוֹן עֵרֶב רַב. בְּגִין דְּאִית עֵרֶב זְעֵירָא, מִתְּשַׁע שָׁעוֹת
(Ⅰ)

*****

[191b]  
[...] « Ereb rab » signifie « grand soir » car ils pratiquaient l’art de la magie durant les heures du « grand soir». Tel est le sens des paroles: « Et le peuple voyant que Moïse était dans les six (boschesch)... », c'est-à-dire qu'il ne pouvait pas pratiquer la magie durant les six premières heures du jour20, pendant lesquelles dominent les six degrés supérieurs. « ... Il s'assembla autour d'Aaron et lui dit: Viens et fais-nous un Élohim qui marchent devant nous. » Pourquoi « qui marchent »? Il aurait du dire « qui marche »? De même qu'Elohim Saint a six degrés, de même l'Élohim du côté gauche a six degrés.
Remarquez que, pendant tout le temps qu'il passa en Egypte, Moïse ne prononça jamais le nom « Élohim », mais seulement « Jéhovah », et c'est ce qui contraria Pharaon, parce que l'autre côté n'avait pas assez de pouvoir tant qu'il n'était pas poussé par l'émulation de l'Elohim Saint. C'est pourquoi l' « Ereb rab » a dit: « Fais-nous un Élohim », ce qui veut dire un Elobim de notre côté. Durant les quarante ans du séjour au désert, on n'a pas pu découvrir la moindre tache dans la nuée qui planait au-dessus d'Israël. Cette nuée ne couvrait que les Israélites; mais elle ne couvrait ni l’ « Ereb rab » ni le bétail. Rabbi Éléazar demanda à Rabbi Siméon: Père, est-ce que l’ « Ereb rab » a mangé de la manne ? Rabbi Siméon lui répondit: L' « Ereb rab » ne mangeait de la manne que ce qu'Israël lui en jetait comme on jette à un esclave; et ce qu’il lui jetait n'était que du déchet, ainsi que dit l'Ecriture: « Et les enfants d'Israël ont mangé la manne pendant quarante ans. » Ce sont les enfants d'Israël et pas l’ « Ereb rab ». Jusqu'à la confection du veau d'or, l’ « Ereb rab » était soumis aux Israélites; mais après cet événement, ils (les Intrus) se soulevèrent et voulurent renforcer le mauvais côté. L' « Ereb rab » demanda alors aux Israélites de se joindre à lui et de ne former qu'une seule nation. Aaron s'écria alors: Non ; ceux-là ne s’uniront jamais avec le peuple saint; je vais donc essayer de les séparer du peuple sacré jusqu'à l'arrivée de Moïse. Et c'est pourquoi il accepta de former le veau d'or. Mais un grand nombre des Israélites s'étaient déjà unis par la pensée aux Intrus. C'est pourquoi Moïse, en revenant, leur fit boire le breuvage mélangé avec la cendre du veau d'or, afin de séparer les purs des impurs. Aaron leur dit: [...]

וּמֶחֱצָה וּלְתַתָּא, דָּא עֵרֶב זְעֵירָא. וּתְרֵי עַרְבֵי אִינּוּן, וְעַל דָּא וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם.

וְחָכְמְתָא דִּלְהוֹן, הֲוָה סַגִּי. וְאִינּוּן אִסְתָּכָּלוּ בְּשַׁעְתֵּי דְּיוֹמָא, וְאִסְתָּכָּלוּ בְּדַרְגָּא דְּמֹשֶׁה, וְחָמוּ דְּהָא בְּכָל סִטְרִין בְּשֵׁשׁ מֹשֶׁה: בְּשֵׁשׁ שַׁעְתֵּי קַדְמָאִין דְּיוֹמָא, דְּאִינּוּן לָא יַכְלִין לְשַׁלְּטָאָה בְּהוּ, (נ''א בגין שית) בְּשִׁית דַּרְגִּין עִלָּאִין דְאַחְדִינָן בֵּיהּ (נ''א דאחיד בהו.) וּבְכָל סִטְרִין בְּשִׁית הֲוָה, וּבְעִטְרִין דְּאִלֵּין שִׁית, הֲוָה זַמִּין לָרֶדֶת מִן הָהָר, דִּכְתִּיב כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר.

מִיַּד וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן, (דהכי תנינן דבההיא שעתא דנחית משה וקביל אורייתא בלחודוי כללא דכל ישראל ואיהו קביל אורייתא בעלמא. ואפילו מגילת אסתר דכתיב (אסתר ט׳:כ״ג) וקבל היהודים. וקבלו היהודים מבעי ליה. מאי וקבל אלא דא משה דאיהו היהודים כללא דיהודאי. ויקהל העם על אהרן) אֲמַאִי עַל אַהֲרֹן. בְּגִין לְאִתְכַּלְּלָא בְּסִטְרָא דִּימִינָא, דְּהָא אִינּוּן שְׂמָאלָא בָּעוּ מִנֵּיהּ, וּבְגִין דְּלִהֱוֵי כָּלִיל בִּימִינָא, אִתְכְּנָשׁוּ עַל אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלהִים. (אלהים ודאי בעו סטר שמאלא. אשר ילכו אשר ילך מבעי ליה. מאי אשר ילכו. אלא אלהים שית דרגא אינון (ד''א ששת ימי המעשה) כלהו בסטר שמאלא דאלהים שית אינון. דאי תימא דהא שבע אינון. ההוא אלהים עילאה לא עאל בכללא).

תָּא חֲזֵי, כָּל זִמְנָא דְּהֲוָה מֹשֶׁה בְּמִצְרַיִם, שְׁמָא דֶּאֱלֹהִים לָא דָּכִיר, אֶלָּא שְׁמָא דַּיְיָ', וְעַל דָּא קַשְׁיָא לֵיהּ לְפַרְעֹה בְּגִין דְּלָא יְהֵא תּוּקְפָּא לְהַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא, וְלָא יִתְתָּקַף בְּעָלְמָא. הַשְׁתָּא בָּעוּ הַהִיא מִלָּה, וְהַיְינוּ קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלהִים. לָנוּ דַּיְיקָא, דְּאֲנָן צְרִיכִין לְהַאי מִלָּה, לְתַקְּפָא סִטְרָא דִּילָן, דְּהֲוָה אִתְדַּחְיָא עַד הַשְׁתָּא.

אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנִינוּ. מַאי אָמְרוּ. אֶלָּא הָכִי אָמְרוּ, חֲמֵינָן דְּאַתּוּן יִשְׂרָאֵל, כָּל טוּב וְכָל יְקָר דְּעָלְמָא לְכוּ, וַאֲנָן דַּחְיָין לְבַר. דִּלְכוּ, (שמות י״ג:כ״א) וַיְיָ' הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם. אוּף הָכִי אֱלהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כְּמָה דְּאָזִיל קָמַיְיכוּ יְיָ'. דְּהָא רְשׁוּ אִית לְסִטְרָא דִּילָן לְמֵהַךְ אוּף הָכִי לְקָמָנָא, אִי נַזְמִין לֵיהּ עוֹבָדָא.

תָּא חֲזֵי, כָּל עֲנָנֵי יְקָר דְּאָזְלוּ בְּמַדְבְּרָא, לָא הֲווֹ חַפְיָין אֶלָּא לִבְנִי יִשְׂרָאֵל לְחוֹדַיְיהוּ. וְהַהוּא עֲנָנָא דִּיקָר, דִּכְתִּיב וַיְיָ' הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם, אַזְלָא לְקָמַיְיהוּ. וְאִלֵּין עֵרֶב רַב, וְכָל אִינּוּן בְּעִירֵי עָאנִין וְתוֹרִין, הֲווֹ אַזְלוּ לְבַר מִמַשִׁרְיָּיתָא, לְבַתְרַיְיתָא. וְתָּא חֲזֵי, כָּל אִינּוּן אַרְבְּעִין שְׁנִין דְּקָא אָזְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא, שׁוּם לִכְלוּכָא וְטִנּוּפָא לָא הֲוָה גּוֹ עֲנָנִי לְגוֹ. וְעַל דָּא עָאנֵי וְתוֹרֵי דַּהֲווֹ אָכְלֵי עֵשֶׂב לְבַר הֲווֹ, וְכָל אִינּוּן דְּנַטְרֵי לוֹן.

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, אַבָּא, אִי הָכִי אִינּוּן עֵרֶב רַב לָא הֲווֹ אַכְלֵי מִן מַנָּא. אֲמַר לֵיהּ וַדַּאי הָכִי הוּא. אֶלָּא מָה דְּיָהֲבִין לוֹן יִשְׂרָאֵל, כְּמַאן דְּיָהִיב לְעַבְדֵיהּ. וּמִמַּה הֲווֹ אַכְלֵי. מִתַּמְצִית, מָה דְּאִשְׁתְּאַר מִבָּתַר רֵיחַיָא, פְּסוֹלֶת. וּקְרָא אַכְרִיז וְאָמַר, (שמות ט״ז:ל״ה) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה. בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלָא אַחֲרָא. וַיִּרְאוּ בְנִי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מָן הוּא, וְלָא שְׁאַר עֵרֶב רַב, עָאנִי וְתוֹרֵי, דַּהֲווֹ בֵּינַיְיהוּ.

עַד הַשְׁתָּא, הֲווֹ אִתְכַּפְיָין אִינּוּן עֵרֶב רַב וְהַשְׁתָּא קָמוּ וּבָעוּ עוֹבָדָא, לְאַתָּקְפָא לְסִטְרָא אַחֲרָא. אָמְרוּ, אוֹ נְהֵא כֻּלָּנָא עַמָּא חֲדָא, וְנֶהֱוֵי בִּכְלָלָא עִמְּכוֹן, אוֹ יְהֵא לָן מַאן דְּיֵּהַךְ קָמָנָא, כְּמָה דְּיֵּהַךְ אֱלָהֲכוֹן קָמֵיכוֹן. אָמַר אַהֲרֹן, חַס וְשָׁלוֹם דְּאִלֵּין יִשְׁתַּתְּפוּן בְּעַמָּא קַדִּישָׁא, לְמֶהוֵי כֹּלָּא כְּלָלָא חֲדָא, וְלָא יִתְעָרְבוּן עַמָּא קַדִּישָׁא בְּעַמָּא דָּא, כְּלָלָא חֲדָא, אֶלָּא טָב אִיהוּ לְאַפְרְשָׁא לוֹן מִגּוֹ עַמָּא קַדִּישָׁא, עַד דְּיֵיתֵי מֹשֶׁה.

וְאַהֲרֹן לְטָב אִתְכְּוָון, אֶלָּא סַגִּיאִין הֲווֹ מִיִשְׂרָאֵל דְּאִשְׁתָּתָּפוּ בַּהֲדַיְיהוּ בְּלִבָּא. וּבְגִין כַּךְ, כַּד אָתָא מֹשֶׁה, אִצְטְרִיךְ לְבָרְרָא וּלְלַבְּנָא לְעַמָּא קַדִּישָׁא מֵהַהוּא חוֹבָא, וְאַשְׁקֵי לוֹן שַׁקְיוּ, עַד דְּאִתְבְּרִירוּ
(Ⅰ)

*****

[192a]  
[...] « Otez les pendants d'oreilles de vos femmes. » N'avaient-ils pas d'autre or? Aaron pensa: Pendant qu'ils vont se disputer avec leurs femmes et leurs filles pour en obtenir les pendants, Moïse va arriver.
Remarquez que les convertis sont un fléau pour Israël, à plus forte raison l' « Ereb rab » qui n'était pas même converti. Aaron ne pouvait pas se soustraire aux instances des deux maîtres magiciens susnommés. Ils prirent deux tiers de cet or dans la main droite et un tiers dans la main gauche et le jetèrent au feu; c'est ainsi que la magie l'exige. Rabbi Siméon pleura en disant: O toi, Aaron, l'oint de Dieu, à cause de ta piété, de nombreux, parmi le peuple sacré, sont morts. Tu ne savais pas te garder de ces magiciens. Qu'ont-ils fait? Lorsque midi arriva, ils s'adressèrent au peuple et l'excitèrent à donner son or; car ils lui dirent que l'heure était propice à la magie. Et alors une voix forte qui brise les montagnes se fit entendre et cria: Où est le peuple saint? où est le peuple saint ? Le mot « va-it porkou » (ils ôtèrent ) doit se traduire par « ils brisèrent ». Rabbi Siméon ajouta: L'Écriture commande de perforer l'oreille de l'esclave, parce que celui-ci n'a pas prêté l'oreille au commandement interdisant de se vendre comme esclave. A plus forte raison ces impies qui séduisirent encore 1eur famille et les déterminèrent à se dépouiller de leur or, méritaient-ils un châtiment. Les deux maîtres de magie s'emparèrent de l'or; l'un prit les deux tiers et l'autre un tiers; et ils se tinrent pendant six heures devant le soleil. A la septième heure, ils posèrent leurs mains sur celles d'Aaron et lui remirent l'or. Ces impies étaient fils de Balaam et petit-fils de Laban. L'Écriture ajoute qu'Aaron jeta l'or et que le veau d'or se forma. Ce n'est pas, comme beaucoup le pensent, qu'Aaron ait fait un moule ou qu'il ait buriné l’or; [...]

כֻּלְּהוּ וְלָא אִשְׁתְּאַר בְּהוּ פְּסוֹלֶת כְּלַל.

אָמַר לוֹן אַהֲרֹן, (שמות ל״ב:ב׳) פָּרֲקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, וְכִי לָא הֲוָה לוֹן דַּהֲבָא אַחֲרָא. אֶלָּא אָמַר אַהֲרֹן, בְּעוֹד דְּאִית לוֹן קְטָטָה בִּבְנַיְיהוּ וּבְנָשַׁיְיהוּ, יִתְעַכְּבוּן, וּבֵין כַּךְ יֵיתֵי מֹשֶׁה. תָּא חֲזֵי, תָּנֵינָן קָשִׁים גֵּרִים לְיִשְׂרָאֵל כְּסַּפַּחַת בִּבְשַׂר הַחַי, כָּל שֶׁכֵּן אִלֵּין, דְּלָא הֲווֹ גֵּרִים כְּדְקָא יֵאוֹת. אִינּוּן מָה עָבְדוּ. וַיִּתְפָּרַקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם. כַּמָה אַלְפֵי וְרִבְוָון הֲווֹ מִנִּזְמֵיהוֹן תַּמָּן.

מַה כְּתִיב, וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אוֹתוֹ בַּחֶרֶט וְגוֹ'. אַהֲרֹן לָא אִסְתָּמַּר, מֵאִינּוּן תְּרֵין חַכִּימִין, דַּהֲווֹ בְּרֵישֵׁיהוֹן דְּהַהוּא עֵרֶב רַב. חַד מִנַּיְיהוּ הֲוָה קָמֵיהּ, וְאַחֲרָא הֲוָה עָבִיד בְּחַרְשׁוֹי. כֵּיוָן דְּתַרְוַויְיהוּ אִתְיָיעֲטוּ כַּחֲדָא, נַטְלוּ הַהִיא דַּהֲבָא, (חד) תְּרֵין שְׁלִישֵׁי בִּידָא דְּחַד, וּשְׁלִישׁ בִּידָא דְּאַחֲרָא. בְּגִין דְּהָכִי אִצְטְרִיךְ בְּהַהוּא זִינָא דְּחַרְשָׁא.

בָּכָה רַבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר אִי חֲסִידָא קַדִּישָׁא, אַהֲרֹן מְשִׁיחָא דֶּאֱלָהָא רַבָּא, בַּחֲסִידוּתָךְ נַפְלוּ כַּמָה מֵעַמָּא קַדִּישָׁא. וְאַנְתְּ לָא הֲוֵית יָדַע לְאִסְתַּמְּרָא. מַהוּ עֲבַדוּ. כַּד מָטוּ שִׁית שַׁעֲתִּין, וְיוֹמָא הֲוָה בְּמַתְקְלָא, נַטְלוּ הַהוּא דַּהֲבָא דְּפָרִיקוּ מֵאוּדְנֵיהוֹן. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּמַאן דְּאִצְטְרִיךְ לְמֶעְבַּד חַרְשָׁא, לָא בָּעֵי לְמֵיחַס עֵינוֹי עַל מָמוֹנָא. וְאִינּוּן אַמְרִי, שַׁעֲתָא קַיָּימָא לָן, אִי אֲנָן לָא מְעַכְּבִין. לָאו שַׁעֲתָא לְמֵיחַס עַל דַּהֲבָא, מִיַּד וַיִּתְפָּרַקוּ כָּל הָעָם. מַאי וַיִּתְפָּרַקוּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (מלכים א י״ט:י״א) מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים, דְּחַבִּילוּ וְתַבְרוּ אוּדְנַיְיהוּ. בָּכָה כְּמִלְּקַדְּמִין וְאָמַר אִי עַמָּא קַדִּישָׁא אִי עַמָּא קַדִּישָׁא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּבִכְיָה, וְאָמַר, (שמות כ״א:ו׳) וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלהִים וְגוֹ'. הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא, אֹזֶן דְּשָׁמַע בְּסִינַי, (ויקרא כ״ה:נ״ה) כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים וְגוֹ'. וְאִיהוּ פָּרִיק עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם מֵעָלֵיהּ, וְזָבִין גַּרְמֵיהּ לְאַחֵר, תִּרָצַע. וְאִלֵּין חַיָּיבַיָּא רְשִׁיעִין, גּוּבְרִין בִּישִׁין, בְּתִיאוּבְתָּא דִּלְהוֹן לְמֶהֲדָר לְסָרְחָנַיְיהוּ, לָא בָּעוּ מִנְּשֵׁיהוֹן וּבְנֵיהוֹן אֶלָּא חֲבִילוּ אוּרְחַיְיהוּ (ס''א אודנייהו) וְאִתְפְּרָקוּ מֵעוֹל שְׁמַיָא דְּפָקִיד לְהוּ מֹשֶׁה, וְתַבְרוּ אוּדְנַיְיהוּ, דְּלֵית לוֹן חוּלָקָא בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְעַמָּא קַדִּישָׁא.

מָה עֲבַדוּ. פְּלִיגוּ תַּרְוַויְיהוּ הַהוּא דַּהֲבָא, חַד נָטִיל תְּרֵין שְׁלִישִׁין, וְחַד שְׁלִישׁ. קָמוּ לָקֳבֵל שִׁמְשָׁא, בְּשִׁית שַׁעְתִּין. עֲבַדוּ חַרְשַׁיְיהוּ, וּבַלְטוּ בְּלָטֵיהוֹן בְּחַרְשָׁא דְּפוּמָא. כֵּיוָן דְּמָטָא שֵׁירוּתָא דִּשְׁבַע, אָרִימוּ תַּרְוַויְיהוּ יְדַיְיהוּ עַל יְדוֹי דְּאַהֲרֹן. (ומנלן דמידא דתרויהו יד מכל חד נטל ולא יתיר) דִּכְתִּיב וַיִּקַּח מִיָּדָם, תַּרְוַויְיהוּ הֲווֹ, וְלָא יַתִּיר. כֵּיוָן דְּאִיהוּ קַבִּיל מִיָּדָם (ס''א תרי ולא ידיהם), קַלָּא נָפִק וְאָמַר, (משלי י״א:כ״א) יָד לְיָד לא יִנָּקֶה רַע, דִּכְתִּיב כִּי בְרָע הוּא. אַיְיתֵי רָע לְעָלְמָא.

רָזָא דְּמִלָּה. אִינּוּן רְשָׁעִים חַיָּיבִין חַרְשִׁין בְּנוֹי דְּבִלְעָם חַיָּיבָא, בְּנִי בְּנוֹי דְּלָבָן רְשִׁיעָא, חָמוּ דְּכוֹס שֶׁל בְּרָכָה בִּימִין אִיהוּ, וּמִן יְמִינָא אִתָּקַף תָּדִיר. (ס''א יתיר) אָמְרוּ, אִי יְהֵא בִּסְטַר דָּא, הַהוּא רֵישָׁא דִּימִינָא, הָא תּוּקְפָּא דִּילָן כְּדְקָא יֵאוֹת.

כֵּיוָן דְּמָטָא שֶׁבַע שַׁעְתִּין דְּיוֹמָא, יָהֲבוּ לֵיהּ לְאַהֲרֹן מִיָּד. אִי אִיהוּ הֲוָה אָמַר לוֹן שַׁווּ לֵיהּ בְּאַרְעָא בְּקַדְמִיתָא, וָאֲנָא אֶטוֹל, לָא הֲווֹ יַכְלִין בְּחַרְשַׁיְיהוּ כְּלוּם, אֶלָּא מִיָּדָם נָטַל. וּקְרָא מִתְרָעַם וְאָמַר, וַיִּקַּח מִיָּדָם, חָמוּ מָה עֲבַד אַהֲרֹן גְּבַר נְבִיאָה גְּבַר חַכִּים, לָא יָדַע לְאִסְתַּמְּרָא, דְּאִילּוּ נָטִיל מֵאַרְעָא, כָּל חַרְשִׁין דְּעָלְמָא לָא הֲווֹ יַכְלִין לְאַצְלְחָא. אֲבָל בְּמָה אַצְלָחוּ בְּעוֹבָדָא דָּא, בְּגִין דְּוַיִּקַח מִיָּדָם וְלָא מֵאַרְעָא. (שמות ל״ב:ד׳) וַיָּצַר אוֹתוֹ בַּחֶרֶט, לָאו כְּמָה דְּחַשְׁבִין בְּנֵי נָשָׁא, דְּעֲבַד צִיּוּרִין בִּמְחוּגָה, אוֹ בְּמִלָּה אַחֲרָא. אֶלָּא אָתָא קְרָא לְאוֹכָחָא מִלָּה, דְּאַהֲרֹן לָא יָדַע לְאִסְתַּמְּרָא. אִילוּ כַּד נָטַל מִיְּדֵיהוֹן, הֲוָה שַׁדֵּי לְאַרְעָא, וְאַף עַל גַּב דְּיִטּוֹל לֵיהּ לְבָתַר, לָא הֲוָה
(Ⅰ)

*****

[192b]  
[...] il a simplement enveloppé l'or dans un sac et l'a jeté; la formation du veau d'or se fit seule par l'œuvre des magiciens. Dans le livre d'Henoch nous avons trouvé les paroles suivantes: « La Tête blanche engendrera un fils unique. Et quand arriveront certains êtres, à la chair d’âne, ils l'induiront en erreur et surprendront sa bonne foi comme font les espions qu'on reçoit avec de la musique21. Il acceptera de l'or, sans se douter que, par cette acceptation, il grave des figures sur le heret. Qu'est-ce que « heret »? C'est la plume d'un homme perverti qui induit les hommes en erreur. » Or, il est certain que, pour induire le monde en erreur à l'aide d'une plume, il faut que, sur cette plume, soient gravées des figures magiques. Donc, cette prophétie d'Henoch peut s'appliquer à Aaron qui s'est laissé induire en erreur par les magiciens et accepta l'or pour le jeter ensuite; et c'est justement cette acceptation qui fut cause de la formation du veau d'or avec l'aide des ligures magiques tracées parles magiciens avec leurs plumes. Quant à l'appellation de chair d’âne, elle est digne des Egyptiens, dont l'Écriture22 dit: « Leur chair est la chair d'âne. » Le veau d'or avait deux figures: celle d'un bœuf et celle d'un âne.
Une tradition nous apprend que l'or recueilli pour le veau d'or pesait cent vingt-cinq Kantarin (treize cent soixante-quinze kilos). Comment Aaron pouvait-il prendre un tel poids en main ? Il n'en prit qu'une partie.
Remarquez que l'Écriture dit qu'Aaron, ayant vu le veau d'or, dressa un autel devant lui. [...]

אַצְלַח עוֹבָדָא בִּישָׁא דָּא. אֲבָל בְּכֹלָּא סִיּוּעָא בִּישָׁא הֲוָה, דְּנָקִיט דַּהֲבָא, וּטְמָרֵיהּ מֵעֵינָא, בִּישׁ בָּתַר בִּישׁ, מַאי וַיָּצַר אוֹתוֹ בַּחֶרֶט. דְּשַׁוֵּי כָּל דַּהֲבָא בְּכִיסָא חֲדָא, וְאִסְתְּמַר מֵעֵינָא. כְּדֵין סָלִיק כֹּלָּא לְעוֹבָדָא.

בְּסִפְרָא דְּחֲנוֹךְ אַשְׁכַּחְנָא, דְּהֲוָה אָמַר הָכִי, בְּרָא יְחִידָאָה יִתְיְּילִד לְהַהוּא רִישָׁא חִוָּורָא, וְכַד יִיִתוּן מִבִּשְׂרָא דַּחֲמָרֵי, יָטְעִין לֵיהּ, בְּהַהוּא דְּעָיִיל (נ''א דנטיל) מַרְגְּלָן בְּזָגִין דְּדַהֲבָא, בְּלָא דַּעְתָּא דִּילֵיהּ, וּדְיּוּקְנָא יְצֻיַיר בְּצִיּוּרָא בַּחֶרֶט. מַאי בַּחֶרֶט. בְּחֶרֶט אֱנוֹשׁ. דָּא קֹלְמוּסָא דֶּאֱנוֹשׁ חַיָּיבָא, דְּאַטְעֵי לִבְנֵי נָשָׁא.

וַדַּאי דָּא בְּרִירָא דְּמִלָּה, דֶּאֱנוֹשׁ כַּד אַטְעֵי עָלְמָא, בְּקֹלְמוּסָא הֲוָה רָשִׁים רְשִׁימִין, דְּכָל דִּיוּקְנִין וּפֻלְחָנִין נֹכְרָאִין בְּהַהוּא קֹלְמוּסָא, (ס''א רשים רשימין) וְעַל דָּא כְּתִיב בַּחֶרֶט, הַהוּא דְּאִשְׁתְּמוֹדַע לְמֶעְבַּד הָכִי. וְדָא הוּא בְּרִירוּ דְּמִלָּה.

וְכֹלָּא הֲוָה, דְּוַדַּאי בְּכִיסָא אַרְמֵי דַּהֲבָא, וְכַסֵּי לֵיהּ מֵעֵינָא, כְּמָה דְּאָמְרוּ אִינּוּן חַרְשִׁין, וְהָכִי אִצְטְרִיךְ בְּזִינֵי דְּחָרָשִׁין אִלֵּין. וְדָא הוּא עוֹבָדָא דְּחַרְשִׁין אִלֵּין, מִלָּה דְּאִצְטְרִיךְ בְּאִתְגַּלְּיָא, לְאִתְגַּלָּאָה לְבָתַר, אִצְטְרִיךְ טְמִירוּ וְכִסוּיָא בְּקַדְמִיתָא, דְּיִתְכַּסֵי מֵעֵינָא, וּבָתַר יִפּוֹק אוּמָנָא לְאוּמָנוּתֵיהּ. וּמִלָּה דְּאִצְטְרִיךְ בְּכִסּוּיָא לְבָתַר, אִצְטְרִיךְ בְּאִתְגַּלְּיָא בְּקַדְמִיתָא.

הַשְׁתָּא בָּנַי רְחִימָאי, רְחִימִין דְּנַפְשָׁאי, מָה אַעְבִּיד, וַדַּאי אִצְטְרִיכְנָא לְגַלָּאָה, אֲצִיתוּ וְאַטְמִירוּ מִלִּין. בִּסְטַר קְדוּשָּׁה הַהוּא, אֱלהִים דִּקְשׁוֹט, מֶלֶךְ עַל עָלְמָא, בִּתְלַת (מילין) עָלְמִין (אלין) אִתְתָּקַּף. (בראשית קע''ז ע''ב, ר''ח ע''א) בִּבְּרִיאָה. בִּיְצִירָה. בַּעֲשִׂיָּה. וְהָא אִתְּמַר, רָזָא דְּכָל חֲדָא וַחֲדָא הָכָא. לָקֳבֵל בְּרִיאָה, וַיִּקַּח מִיָּדָם, מִלָה דְּלָא הֲוָה בֵּיהּ עַד כְּעַן כְּלוּם. לָקֳבֵל יְצִירָה, וַיָּצַר אוֹתוֹ בַּחֶרֶט. לָקֳבֵל עֲשִׂיָּה, וַיַּעֲשֵׂהוּ עֶגֶל מַסֵּכָה. מַאן חָמָא חַרְשִׁין בְּכָל עָלְמָא כְּאִלֵּין.

הַשְׁתָּא אִית לְמֵימַר, וְכִי לָא כְּתִיב וָאַשְׁלִיכֵהוּ בָּאֵשׁ, וְלָא יַתִּיר, וּכְדֵין וַיֵּצֵא הָעֵגֶּל הַזֶּה. וְהַשְּׁתָּא אַתְּ אַמָרְתְ וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה אֶלָּא חַס וְשָׁלוֹם דְּאַהֲרֹן עֲבַד, וּקְרָא אוֹכַח דִּכְתִּיב וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶּל אֲשֶׁר עָשׂוּ. אֲבָל מִמַּה דִּכְתִּיב וַיִּקַּח מִיָּדָם, וּכְתִיב וַיָּצַר אוֹתוֹ. מֵחֵילָא דִּתְרֵין אִלֵּין, אִתְעָבִיד כֹּלָּא. כִּבְיָכוֹל הוּא עָבִיד לֵיהּ, דְּאִי תְּרֵין אִלֵּין לָא הֲווֹ, לָא אִתְעָבִיד וְלָא נָפַק לְאוּמָנוּתָא. אֲבָל מַאן גָּרַם דְּאִתְעָבִיד. אִינּוּן תְּרֵין. (כביכול ויעשהו איהו ודאי עשהו) בְּעוֹד דְּאִיהוּ לָקַח מִיָּדָם, אִינְהוּ עַבְדֵי חַרְשַׁיְיהוּ, וּמְלַחֲשֵׁי בְּפוּמַיְיהוּ, וּמְשָׁכֵי רוּחָא לְתַתָּא, מִן סִטְרָא אַחֲרָא.

וּמְשָׁכוּ תְּרֵין רוּחִין כַּחֲדָא, חַד מִן דְּכָר, וְחַד מִן נוּקְבָּא. דְּכַר אִתְלָבַשׁ בְּדִיּוּקְנָא דְּשׁוֹר. נוּקְבָּא בְּדִיּוּקְנָא דְּחֲמוֹר, תַּרְוַויְיהוּ הֲווֹ כְּלִילָן כַּחֲדָא. אֲמַאי תְּרֵין אִלֵּין. אֶלָּא שׁוֹר הָא אִתְּמַר. חֲמוֹר אֲמַאי. בְּגִין דְּחַרְשִׁין אִלֵּין דְּמִצְרָאֵי, כְּתִיב בְּהוּ, (יחזקאל כ״ג:כ׳) אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם.

וְעַל דָּא, כָּל אִינּוּן דְּיִשְׂרָאֵל דְּמִיתוּ, אִתְחַבָּרוּ בַּהֲדַיְיהוּ בְּלִבְּהוֹן. וּבְגִין דַּהֲווֹ תְּרֵין דִּיוּקְנִין, כְּתִיב אֵלֶּה אֱלהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, וְלָא כְּתִיב זֶה, אֶלָּא אֵלֶּה, תְּרֵין הֲווֹ כַּחֲדָא, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. הֶעֱלוּךָ וְלָא הֶעֱלְךָ כְּתִיב. (שמות ל״ב:ד׳) וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ. וַיֹּאמֶר לָא כְּתִיב, אֶלָּא וַיֹּאמְרוּ, דְּאַהֲרֹן לָא אָמַר מִדִי. תָּנֵינָן, (ויקרא ע''ט ע''א) מֵאָה וְעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ קַנְטְרִין הֲווֹ בֵּיהּ. הֵיךְ כְּתִיב וַיִּקַּח מִיָּדָם, וְכִי בְּיָדָם הֲווֹ כָּל אִלֵּין קַנְטְרִין. אֶלָּא מִכְּלָלָא דְּאִינּוּן קַנְטְרִין נַטְלוּ מָלֵי יְדַיְיהוּ. וְהַהוּא זְעֵיר, אִסְתַּלָּק עַל כֹּלָּא, כְּאִילּוּ הֲוָה כֹּלָּא בִּידַיְיהוּ.

תָּא חֲזֵי, מָה כְּתִיב וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו. אִי חֲסִידָא קַדִּישָׁא, כַּמָה רְעוּתָךְ הֲוָה לְטָב, וְלָא יַדְעַת לְאִסְתַּמְּרָא. כֵּיוָן דְּאַרְמֵי לֵיהּ בְּנוּרָא, אִתְתָּקַּף חֵילָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא תַּמָּן בְּנוּרָא, וְנָפַק
(Ⅰ)

*****

[193a]  
[...] C'est devant Dieu qu'il dressa l'autel pour mettre le démon en fuite. La chose est comparable à des légionnaires qui rencontrèrent sur la route une troupe de brigands. Pour mettre ceux-ci en fuite, les légionnaires sortirent l’image du roi. A peine les malfaiteurs aperçurent-ils cette image, qu’ils s'enfuirent. De même, Aaron ayant vu le démon paraître devant lui, il dressa l'autel, image du Roi céleste, pour mettre le démon en fuite.
C’est pourquoi l’Écriture ajoute: « Et Aaron s'écria: Demain sera la fête de Jéhovah. » Donc, Aaron dressa l'autel à Dieu, et non au veau d'or; et il prépara ainsi le pardon avant le châtiment. Et, malgré cela, la colère sévit contre Aaron. Le Saint, béni soit-il, lui dit: Aaron, ces faux magiciens t'ont amené à leurs desseins. Par ta vie, deux de tes enfants périront à cause de cette faute, ainsi qu’il est dit23: « Et le Seigneur se mit en colère contre Aaron au point de l’exterminer », c’est-à-dire exterminer sa postérité, ainsi qu’il est dit24: « Et j'ai exterminé son fruit... », c’est-à-dire sa postérité.
Remarquez qu'Aaron plaça l’autel devant et le veau d'or derrière l'autel. Ses enfants périrent par la même faute; mais, eux, ils placèrent le mauvais côté devant le côté saint. Aaron pensait à Dieu en construisant l'autel; il croyait que Moïse arriverait en attendant. C’est pourquoi Moïse n'a pas détruit l'autel; car, si cet autel avait été dressé au veau d'or, Moïse aurait du le détruire, comme le prophète Idô a détruit celui de Béthel, ainsi que dit l’Écriture: « Et Moïse prit le veau d or et il le détruisit. » « Et Aaron proclama, et il dit: Demain ce sera fête à Jéhovah. » Le terme: « Il proclama » désigne la Rigueur, comme nous le voyons dans Jonas25. Aaron prévit le châtiment qui attendait Israël ainsi que les Lévites. Moïse donna à boire à tous les coupables; et cette boisson fit de tels ravages dans l’intestin des coupables qu'ils en moururent le lendemain.
Remarquez que l'Écriture nous dit qu'à son retour Moïse vit le veau d'or; mais elle ne dit pas qu’il a vu également l’autel dressé par Aaron. Moïse savait que cet autel n'était dressé que dans une bonne intention.
Rabbi Éléazar dit à Rabbi Siméon: Père, tu prétends que ce n’est pas Israël qui a eu le premier l'idée de faire le veau d'or, mais que cette idée lui a été suggérée par l’ « Ereb rab », Israël a cependant adoré le veau de Jéroboam ? Rabbi Siméon lui répondit: En effet; mais c'était Jéroboam qui séduisit Israël et le détermina à cet acte. [...]

דִּיּוּקְנָא דְּשׁוֹר, כְּמָה דְּאִתְּמַר בִּתְרֵין מְשִׁיכִין דְּסִטְרָא אַחֲרָא. מִיַּד וַיַּרְא אַהֲרֹן. מַהוּ וַיַּרְא אַהֲרֹן. חָמָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא אִתְתָּקַּף, מִיַּד וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו, דְּאִלְמָלֵא דְּאַקְדִּים וּבָנָה מִזְבֵּחַ דָּא, עָלְמָא אִתְהַדָּר לְחָרְבָּנָא.

לְלִסְטִים דְּהֲוָה נָפִיק לְקַפְּחָא וּלְקָטְלָא בְּנֵי נָשָׁא, חָמָא לִגְיוֹנָא דְּמַלְכָּא, דְּהַהוּא לִסְטִים נָפַק בְּחֵילָא תַּקִּיף מָה עֲבַד הַהוּא לִגְיוֹנָא, אִשְׁתָּדַּל בַּהֲדֵי מַלְכָּא לְנָפְקָא בְּאָרְחָא. וּמָשִׁיךְ לֵיהּ הַהוּא לִגְיוֹנָא בְּהַהוּא אָרְחָא, עַד דְּאָזִיל הַהוּא לִסְטִים בְּהַהוּא אָרְחָא, חָמָא דִּיּוּקְנָא דְּמַלְכָּא קָאִים קָמֵּיהּ, כֵּיוָן דְּחָמָא לֵיהּ לְמַלְכָּא דְּהֲוָה אָזִיל קָמֵּיהּ בְּאָרְחָא, מִיַּד נִרְתָּע וְאַהְדָּר לַאֲחוֹרָא.

כַּךָ וַיַּרְא אַהֲרֹן דִּסְטָר אַחֲרָא אִתָּקַף, אָחִיד בְּאַסְוָותָא, וְאַתְקִיף בִּסְטַר קְדוּשָׁה וְשַׁוֵּי לֵיהּ קָמֵיהּ. כֵּיוָן דְּחָמָא סִטְרָא בִּישָׁא דִּיּוּקְנָא דְּמַלְכָּא דְּקָאִים קָמֵיהּ, מִיַּד אַהְדָּר לַאֲחוֹרָא, וְאִתְחַלָּשׁ תֻּקְפֵּיהּ וְחֵילֵיהּ, דְּהָא אִתְתָּקַּף, (מיד ויבן מזבח לפניו) וּמִזְבֵּחַ דָּא אִתְגַּבָּר, וְאִתְחַלָּשׁ סִטְרָא אַחֲרָא.

תָּא חֲזֵי מָה כְּתִיב (שמות ל״ב:ה׳) וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַיְיָ' מָחָר. חַג לַיְיָ', וְלָא לָעֵגֶל. וְלִסְטַר קְדוּשָּׁה עֲבַד, וְלִסְטַר קְדוּשָּׁה קָרָא וְאָמַר. וְדָא אַסְוָותָא אַקְדִּים, דְּאִלְמָלֵא דְּעָבַד דָּא, לָא קָאִים עָלְמָא עַל קִיּוּמֵיהּ, וְעִם כָּל דָּא, לָא שָׁכִיךְ רוּגְזֵיהּ מֵאַהֲרֹן, אַף עַל גַּב דְּלָא אִתְכַּוָון לְבִישׁ.

אֲמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַהֲרֹן, תְּרֵין חַרְשִׁין אִלֵּין מַשְׁכוּ לָךְ לְמַּה דְּבָעוּ. חַיֶּיךָ, תְּרֵין בְּנָךְ יִפְּלוּן, וְעַל חוֹבָא דָּא יִתְפָּסְקוּן (ס''א ובחובא דא יתפסון) הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים ט׳:כ׳) וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף יְיָ' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ. מַאי לְהַשְׁמִידוֹ. אִלֵּין בְּנוֹי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (עמוס ב׳:ט׳) וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל, דִּפְרִי דְּבַר נָשׁ בְּנוֹי אִינּוּן.

תָּא חֲזֵי, אַהֲרֹן שַׁוֵּי לֵיהּ לְהַהוּא מִזְבֵּחַ לְפָנָיו, וְעֶגְּלָא תָּב לַאֲחוֹרָא. בְּנוֹי שַׁווּ לִסְטַר אַחֲרָא לְפָנָיו, וּסְטָר קְדוּשָּׁה אַהְדָּר לַאֲחוֹרָא, דִּכְתִּיב, (ויקרא י׳:א׳) וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְיָ', לִפְנֵי יְיָ' שַׁווּ. אִתְפָּסוּ בְּחוֹבָה דָּא.

אַהֲרֹן חָשַׁב, דְּבֵין כַּךְ יֵיתֵי מֹשֶׁה, וְעַל דָּא הַהוּא מִזְבֵּחַ לָא סָתִיר לֵיהּ מֹשֶׁה, דְּאִילּוּ הֲוָה כְּמָה דְּחַשְׁבִין בְּנִי נָשָׁא, מִלָה קַדְמָאָה דְּאִבָעֵי לְמֹשֶׁה, לְנַתְּצָא לְהַהוּא מִזְבֵּחַ אִצְטְרִיךְ, כְּמָה דְּנַבֵּי עִדּוֹ עַל מִזְבֵּחַ דְּבֵית אֵל, וּנְבוּאָתֵיהּ עַל הַהוּא מִזְבֵּחַ הֲוָה. אֲבָל הָכָא מִלָה אַחֲרָא הֲוָה כְּמָה דְּאִתְּמַר. וּכְתִּיב, וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶּל אֲשֶׁר עָשׂוּ, וְלָא כְּתִיב וַיִּנְתֹּץ אֶת הַמִּזְבֵּחַ.

תָּא חֲזֵי וַיִּקְרָא אַהֲרֹן. אַכְרִיז אִיהוּ בְּקָלָא וְאָמַר. כְּתִיב הָכָא וַיִּקְרָא וַיֹּאמַר, וּכְתִיב בְּיוֹנָה (יונה ג׳:ד׳) וַיִּקְרָא וַיֹּאמַר, מָה לְּהַלָּן כָּרִיז לְדִינָא, אוּף הָכָא כָּרִיז לְדִינָא. חַג לַיְיָ' מָחָר, נָבֵּי נְבוּאָה בְּהַהוּא רוּחַ דְּמִזְבֵּחַ, דְּזַמִּין דִּינָא לְשַׁרְיָא עָלַיְיהוּ. חַג לַיְיָ', לְמֶעְבַּד בְּכוּ דִּינָא.

וּתְלַת דִּינִין הֲווֹ, חַד, וַיִּגּוֹף יְיָ' אֶת הָעָם. וְחַד, בִּבְנֵי לֵוִי. וְחַד, דְּאַשְׁקֵי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְהַיְינוּ חַג דִּבְנֵי לֵוִי. לַיְיָ', דְּוַיִגּוֹף יְיָ'. מָחָר, דְּאַשְׁקֵי לוֹן מֹשֶׁה. וּבִיתוֹ בְּהַהוּא לֵילְיָא, וּלְמָחָר אִשְׁתְּכָחוּ נְפִיחִין וּמֵתִין. וְאִינּוּן מַיִין הֲווֹ מְכַשְׁכְּשִׁין בִּמְעֵיהוֹן כָּל לֵילְיָא, וּבְצַפְרָא אִשְׁתְּכָחוּ מֵתִין, וְעַל דָּא חַג לַיְיָ' מָחָר. וְכָל אַסְוָתָא דְּעָבַד אַהֲרֹן, בְּגִין דִּכְתִּיב וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו.

תָּא חֲזֵי, (ההוא מזבח דקדושה הוה) דִּכְתִּיב וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחוֹלוֹת, וְאִלּוּ מִזְבֵּחַ לָא כְּתִיב. דְּהָא אַהֲרֹן מִנְדַּע הֲוָה יָדַע, דִּכְתִּיב, (שמות כ״ב:י״ט) זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַיְיָ' לְבַדּוֹ, וַדַּאי אִשְׁתְּזִיב אַהֲרֹן בְּעֵיטָא טָבָא דְּדָבַר לְנַפְשֵׁיהּ, וְכֹלָּא בִּרְעוּתָא שְׁלִים טָב, דְּלָא אִתְכַּוָּין לְבִישׁ.

אֲמַר לֵיהּ רִבִּי אֶלְעָזָר, אַבָּא וַדַּאי הָכִי הוּא, וְיִשְׂרָאֵל לָא הֲווֹ. אֲבָל יָרָבְעָם דְּעָבַד עֲגָלִין, הָא יִשְׂרָאֵל הֲווֹ, וְעֵגֶל עָבְדוּ. אֲמַר לֵיהּ וַדַּאי, וְאוּקְמוּהָ, אֲבָל יָרָבְעָם חָטָא וְהֶחטִיא, וְלָאו כְּמָה דְּאָמְרוּ. דְּוַדַּאי חוֹבָא בִּישָׁא עָבֵד וּבַמַּלְכוּת חָטָא.

אָמַר יָרָבְעָם, וַדַּאי יָדַעְנָא דְּהָא סְטָר קְדוּשָׁה לָא שַׁרְיָא, אֶלָּא בְּלִבָּא דְּכָל עָלְמָא, וְדָא יְרוּשָׁלַם. אֲנָא לָא יָכִילְנָא לְאַמְשָׁכָא לְהַהוּא סְטָר הָכָא, מָה אַעְבִּיד. מִיַּד (מלכים א י״ב:כ״ח) וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ וְגוֹ'. נָטַל עֵיטָא בִּישָׁא, אָמַר הָא
(Ⅰ)

*****

[193b]  
[...] Le péché de Jéroboam est d'autant plus grand qu'il détermina Israël à adorer le veau d'or en Terre Sainte. Il s'était dit: Puisque Dieu a tellement châtié Israël pour avoir adoré une idole dans le désert, le châtiment sera d'autant plus terrible quand l'adoration aura lieu en Terre Sainte. Jéroboam s'est dit: Le bon côté ne peut être attiré qu'à Jérusalem, cœur du monde, tandis que le mauvais côté peut être attiré partout Ce côté ne peut revêtir que la figure de bœuf. N’étant pas aussi grand magicien que ceux du désert, il fut obligé de faire deux veaux d’or, l'un habité par un esprit mâle, qu'il plaça à Béthel, et l'autre habité par un esprit femelle, qu'il plaça à Dan. C'est ce dernier surtout qui attira les Israélites, ainsi qu'il est écrit26: « Et le peuple alla jusqu'à Dan. » Par ce péché, Jéroboam attira le malheur sur lui et sur Israël; et il tarit la source des bénédictions du monde. Lorsque les Israélites firent le veau d'or, la Mère, qui reste toujours à côté du Roi et qui empêche la lanière de frapper, n'était pas là. Alors Moïse saisit la droite et la gauche et le corps du Roi, afin qu'Israël ne fût pas châtié.
C'est à quoi correspondent les paroles de l'Écriture: « Ma colère s'enflamme contre eux », lorsqu'il saisit sa main droite; « laisse-moi », lorsqu'il saisit sa gauche; «et je ferai sortir de toi un grand peuple », lorsqu'il saisit son corps. Rabbi Eléazar et ses collègues lui baisèrent les mains. Rabbi Abba qui se trouvait 1à s'écria: Si je n'étais venu que pour entendre ces paroles, cela m'eût suffi. Malheur au monde, lorsque cette lumière sera éteinte ! Qui nous éclairera les obscurités de la Loi ? Remarquez qu'avant son péché, Adam était près de la Sagesse suprême et ne s'était jamais séparé de l'Arbre de Vie. Mais aussitôt qu'il éprouva le désir de tout savoir et de descendre dans les basses régions, il fut attiré par les êtres qui peuplent ces basses régions; il se sépara de l'Arbre de Vie; et, en connaissant le mal, il abandonna le bien C'est à quoi font allusion les paroles de l'Écriture27: « Le mal ne peut pas demeurer avec Dieu. » Celui qui s'est attaché au mal ne peut demeurer auprès de l'Arbre de Vie. Avant le péché l'homme entendait la voix d'en haut; il connaissait la Sagesse suprême et ne craignait rien; mais, le péché commis, il devint incapable d'entendre même la voix d'en bas. Il en fut de même pour Israël. Au mont Sinaï, il s'était purifié de la souillure du serpent; et le mauvais esprit disparut. Il était devenu clairvoyant, heureux de connaître et de savoir. Et le Saint, béni soit-il, lui fit des épées où son Nom sacré était gravé, afin que le serpent n'eût plus d'influence sur lui. Mais, lorsqu'Israël fit le veau d'or, il perdit toutes les lumières, il perdit toutes les armes dont Dieu l'avait pourvu pour sa défense contre le démon, et il fut attiré par le mauvais serpent. Il fut la cause de la mort du monde. L'Ecriture28 ajoute: « Aaron et les enfants d'Israël, voyant [...]

סִטְרָא אַחֲרָא, דְּאִתְמַשְּׁכָא מִיַּד לְכָל אֲתָר. וְכָּל שֶׁכֵּן בְּאַרְעָא דָּא, דְּתִיאוּבְתֵּיה לְאַשְׁרָאָה בְּגַוָּיהּ, אֲבָל לָא יַכְלָא לְאִתְלַבְּשָׁא אֶלָּא בְּדִיּוּקְנָא דְּשׁוֹר.

תְּרֵין עֲגָּלִים אֲמַאי. אֶלָּא אָמַר יָרָבְעָם, (ס''א במצרים ובמדברא) בְּמַדְבְּרָא הֲווֹ אִינּוּן חַרְשִׁין, דִּכְתִּיב, (יחזקאל כ״ג:כ׳) בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם. (ס''א לאאינון מצרים אלא) הָכָא, אִינּוּן תְּרֵין רוּחִין בִּישִׁין, יִתְלַבְּשׁוּ כַּדְקָא חֲזֵי לוֹן, דְּכַר וְנוּקְבָּא אִינּוּן. דְּכַר הֲוָה בְּבֵית אֵל, וְנוּקְבָּא הֲוַת בְּדָן. וּמִגּוֹ דִּכְתִּיב, (משלי ה׳:ג׳) נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה, אִתְמָשְׁכוּ יִשְׂרָאֵל אֲבַתְרֵהּ יַתִּיר, דִּכְתִּיב וַיֵּלְכוּ הָעָם לִפְנֵי הָאֶחָד עַד דָּן. וּבְּגִין כָּךְ תְּרֵין עֲגָלִין הֲווֹ. וּמָשִׁיךְ לוֹן יָרָבְעָם בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, וַהֲוָה חוֹבָא עָלֵיהּ וְעַל יִשְׂרָאֵל, וּמָנַע בִּרְכָּאן מִן עָלְמָא. וְעָלֵיהּ כְּתִיב (משלי כ״ח:כ״ד) גוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְגוֹ'.

וְעַל דָּא הֲווֹ עֲגָלִין, דְּהָא לְבוּשָׁא קַדְמָאָה דְּמִתְלַבַּשׁ סִטְרָא אַחֲרָא שׁוֹר אִיהוּ, (קצ''א ע''א) כְּמָה דְּאִתְּמַר. וְאִי תֵּימָא אֲמַאי אִיהוּ עֵגֶל וְלָא שׁוֹר. אֶלָּא וַדַּאי כַּךְ אִתְחָזֵי, וְכֵן בְכָל סִטְרִין, שֵׁירוּתָא דִּלְבוּשָׁא זוּטָא אִיהוּ, וְהָא אוֹקִימְנָא.

וְעַל דָּא בָּנַי רְחִימָאי, כֵּיוָן דֶּאֱלֹהִים בָּעוּ, וּבִסְטַר דֶּאֱלהִים אִתְבְּנֵי עוֹבָדָא, אֱלֹהִים קַדִּישָׁא, אִימָא, דַּאֲחִידַת תָּדִיר בִּדְרוֹעָא דְּמַלְכָּא, וּסְלִיקַת רְצוּעָה, לָא הֲוַת תַּמָּן, וְאִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְמֹשֶׁה לְמֶהֱוֵי תַּמָּן בְּאַתְרָהָא, כֵּיוָן דְּאַנְקִּיד לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִסְתָּכַּל.

תְּלַת זִמְנִין אַנְקִּיד לֵיהּ, אִי מֹשֶׁה רַעְיָא מְהֵימָנָא, כַּמָּה חֵילָךְ תַּקִּיף, כַּמָּה גְּבוּרְתָּךְ רַב, תְּלַת זִמְנִין אַנְקִּיד לֵיהּ, דִּכְתִּיב וְעַתָּה הַנִּיחָה לִי הָא חַד. וַיִּחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם, הָא תְּרֵין. וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל, הָא תְּלַת. חָכְמְתָא דְּמֹשֶׁה בִּתְלַת נְקוּדִין אִלֵּין. אָחִיד בִּדְרוֹעֵיהּ יְמִינָא, לָקֳבֵל הַנִּיחָא לִי. אָחִיד בִּדְרוֹעֵיהּ שְׂמָאלָא, לָקֳבֵל וַיִּחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם. אִתְחַבָּק בְּגוּפָא דְּמַלְכָּא, לָקֳבֵל וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל. וְכַד אִתְחַבָּק בְּגוּפָא, תְּרֵין דְּרוֹעִין מִסִּטְרָא דָּא וּמִסִּטְרָא דָּא, לָא יָכִיל לְאִתְנַעְנְעָא לְסִטְרָא בְּעָלְמָא. דָּא הֲוֵי חָכְמְתָא דְּמֹשֶׁה, (ס''א דבמילי) דְּמִינִי נְקוּדִין דְּמַלְכָּא יָדַע בְּכָל חַד מִנַּיְיהוּ, בְּאָן אֲתָר יִתְתָּקַף, וּבְחָכְמְתָא עֲבַד.

אָתוּ רִבִּי אֶלְעָזָר וְחַבְרַיָּא, וְנַשְׁקוּ יְדוֹי. הֲוָה תַּמָּן רִבִּי אַבָּא, אָמַר, אִלְמָלֵי לָא אָתֵינָא לְעָלְמָא אֶלָּא לְמִשְׁמַע דָּא, דַּי לָן. בָּכָה וְאָמַר, וַוי רִבִּי, כַּד תִּסְתָּלַּק מֵעָלְמָא, מַאן יַנְהֵר וִיגַלֵּי נְהוֹרִין דְּאוֹרַיְיתָא. מִלָּה דָּא, בַּחֲשׁוֹכָא אִתְטְמַר עַד הַשְׁתָּא, דְּנָפַק מִתַּמָּן, וְהָא נָהִיר עַד רוּם רְקִיעָא, וּבְכֻרְסְיָּא דְּמַלְכָּא רָשִׁים, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חַדֵּי הַשְׁתָּא בְּהַאי מִלָּה. וְכַמָּה חֵדוּ עַל חֵדוּ, אִתּוֹסָף מִקַּמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא. מַאן יִתְּעַר מִלֵּי דְּחָכְמְתָא בְּעָלְמָא דֵּין כְּוָותָיךְ.

תָּא חֲזֵי, עַד לָא חָטָא אָדָם, הֲוָה סָלִיק וְקָאִים (בראשית נ''ב ע''ב) בְּחָכְמָה דִּנְהִירוּ עִלָּאָה, וְלָא הֲוָה מִתְפְּרַשׁ מֵאִילָנָא דְּחַיֵּי. כֵּיוָן דְּאַסְגֵּי תִּיאוּבְתָּא לְמִנְדַּע, וּלְנַחְתָּא לְתַתָּא, אִתְמְשִׁיךְ אֲבַתְרַיְיהוּ, עַד דְּאִתְפְּרַשׁ מֵאִילָנָא דְּחַיֵּי, וְיָדַע רַע וְשָׁבַק טוֹב. וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהילים ה׳:ה׳) כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לא יְגוּרְךָ רָע, מַאן דְּאִתְמְשָׁךְ בְּרָע, לֵית לֵיהּ דִּיּוּרָא עִם אִילָנָא דְּחַיֵּי. וְעַד לָא חָטְאוּ, הֲווֹ שַׁמְעִין קַלָּא מִלְעֵילָּא, וְיַדְעִין חָכְמְתָא עִלָּאָה, וְלָא דַּחֲלֵי. כֵּיוָן דְּחָטְאוּ, אֲפִילּוּ קַלָּא דִּלְתַתָּא, לָא הֲווֹ יַכְלִין לְמֵיקָם בֵּיהּ.

כְּגַוְונָא דָּא, עַד לָא חָאבוּ יִשְׂרָאֵל, בְּשַׁעֲתָא דְּקַיְימוּ יִשְׂרָאֵל עַל טוּרָא דְּסִינַי, אִתְעֲבָר מִנַּיְיהוּ זוּהֲמָא דְּהַאי חִוְיָא, דְּהָא כְּדֵין בִּטוּל יֵצֶר הָרַע הֲוָה מֵעָלְמָא, וְדָחוּ לֵיהּ מִנַּיְיהוּ. וּכְדֵין אִתְאֲחִידוּ בְּאִילָנָא דְּחַיֵּי, וּסְלִיקוּ לְעֵילָּא, וְלָא נַחְתּוּ לְתַתָּא. כְּדֵין הֲווֹ יַדְעִין, וַהֲווּ חֲמָאן, אַסְפַּקְלַרְיָאן עִלָּאִין, וְאִתְנַהֲרָן עֵינַיְיהוּ, וְחַדָּאן לְמִנְדַּע וּלְמִשְׁמַע. וּכְדֵין חָגַר לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, חַגִּירִין דְּאַתְוָון דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, דְּלָא יָכִיל לְשַׁלְּטָאָה עָלַיְיהוּ הַאי חִוְיָא, וְלָא יְסָאַב לוֹן כְּדִבְּקַדְמֵיתָא.

כֵּיוָן דְּחָטוּ בַּעֶגְלָא, אִתְעֲבָרוּ מִנַּיְיהוּ כָּל אִינּוּן דַּרְגִּין, וּנְהוֹרִין עִלָּאִין, וְאִתְעֲבָר מִנַּיְיהוּ חֲגִירוּ מְזַיְּינִין, דְּאִתְעַטָּרוּ מִשְּׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, וְאַמְשִׁיכוּ עָלַיְיהוּ חִוְיָא בִּישָׁא כְּמִלְּקַדְּמִין, וְגָרִימוּ מוֹתָא לְכָל עָלְמָא. וּלְבָתַר מָה כְּתִיב. וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה
(Ⅰ)

*****

[194a]  
[...] que le visage de Moïse jetait des rayons, craignirent d'approcher de lui. » Remarquez que, précédemment, l'Ecriture dit: « Et Israël vit la main puissante de Dieu. » Ainsi, avant le péché, Israël pouvait regarder la lumière réverbérante de Dieu sans éprouver aucune crainte, alors qu'après il ne pouvait voir les rayons du visage de Moïse sans éprouver une crainte. Et alors les « fils d'Israël ôtèrent leurs ornements de la montagne de Horeb », c’est-à-dire que les armes qu'ils avaient reçues sur la montagne du Sinaï, contre le mauvais serpent, leur furent enlevées. C'est pourquoi « Moïse prit sa tente et la plaça très loin du camp ». Quand Moïse vit que le serpent dominait de nouveau, il ne voulut pas laisser le sanctuaire parmi eux. « Et il l'appela Othel Moëd. » Rabbi Éléazar dit: « moëd » veut dire fête; c'était un jour de fête; la lune était demeurée entière, sans ébréchure. La sainteté était entière; car il s'était éloigné d'eux. Rabbi Abba dit: Le mot « moëd » désigne ici la mort, comme dans Job29: « ... Le rendez-vous assigné à tout vivant. » Avant le péché du veau d'or, les hommes ont pu vivre éternellement; mais maintenant il y a une limite, « moëd », fixée à chaque mortel. Avant, le soleil et la lune étaient unis d'une façon constante; maintenant leur union ne se fait que périodiquement « moed ». Voilà pourquoi Moïse ajouta, au nom du tabernacle, le mot « moëd ». Rabbi Siméon avait une fois passé la nuit en se consacrant à l'étude de la Loi. Rabbi Yehouda, Rabbi Isaac et Rabbi Yossé étaient présents. Rabbi Yehouda demanda: On dit que c'est par suite du péché commis par Israël au désert que la mort est revenue dans le monde. Comment expliquer la mort de Josué qui n'a pas participé au péché d'Israël ? Rabbi Siméon répondit: Remarquez que, quand le Saint, béni soit-il, juge le monde, il ne le juge que d'après la majorité des hommes. Lorsqu’Adam commit le péché de manger de l'Arbre défendu, il attira la mort sur tout le monde; il fut cause que l'Épouse céleste fut séparée de l'Époux, et il provoqua une brèche dans la lune. Au mont Sinaï [...]

קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו.

תָּא חֲזֵי, מָה כְּתִיב בְּקַדְמִיתָא, (שמות יד) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה, וְכֻלְּהוּ חֲמָאן זָהֲרִין עִלָּאִין, אִתְנָהֲרִין בְּאַסְפַּקְלַרְיָא דְּנַהֲרָא, דִּכְתִּיב, (שמותכ) וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת. וְעַל יַמָּא, הֲווֹ חֲמָאן וְלָא דַּחֲלִין, דִּכְתִּיב זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, לְבָתַר דְּחָטוּ, פְּנֵי הַסִּרְסוּר לָא הֲווֹ יַכְלֵי לְמֵחמֵי. מָה כְּתִיב, וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו.

וְתָּא חֲזֵי, מָה כְּתִיב בְּהוּ (שמות ל״ג:ו׳) וַיִּתְנַצְּלוּ בְנִי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם (ע''ג ע''ב) מֵהַר חֹרֵב, דְּאִתְעֲבֵרוּ מִנַּיְיהוּ, אִינּוּן מְזַיְּינִין דְּאִתְחַבָּרוּ בְּהוּ בְּטוּרָא דְּסִינַי, בְּגִין דְּלָא יִשְׁלוֹט בְּהוּ הַהוּא חִוְיָא בִּישָׁא, כֵּיוָן דְּאִתְעַבָּר מִנַּיְיהוּ, מָה כְּתִיב, וּמֹשֶׁה (רל''ו) יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנְה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, מַאי הַאי קְרָא לְגַבֵּי הַאי. אֶלָּא, כֵּיוָן דְּיָדַע מֹשֶׁה, דְּאִתְעֲבָרוּ מִנַּיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל אִינּוּן זַיְינִין עִלָּאִין, אָמַר, הָא וַדַּאי מִכָּאן וּלְהָלְאָה, חִוְיָא בִּישָׁא יֵיתֵי לְדַיָּירָא בֵּינַיְיהוּ, וְאִי יְקוּם מַקְדְּשָׁא הָכָא בֵּינַיְיהוּ יִסְתְּאָב, מִיַּד וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה. בְּגִין דְּחָמָא מֹשֶׁה, דְּהָא כְּדֵין יִשְׁלוֹט חִוְיָא בִּישָׁא, מַה דְּלָא הֲוָה מִקַּדְמָת דְּנָא.

וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד, וְכִי לָא הֲוָה בְּקַדְמִיתָא אֹהֶל מוֹעֵד. אֶלָּא, בְּקַדְמִיתָא אֹהֶל סְתָם, הַשְׁתָּא אֹהֶל מוֹעֵד. מַאי מוֹעֵד. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר לְטָב, רִבִּי אַבָּא אָמַר לְבִישׁ, רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר לְטָב, מָה מוֹעֵד דְּאִיהוּ יוֹם חֶדְוָה דְּסִיהֲרָא, דְּאִיתּוֹסְפָא בֵּיהּ קְדוּשָּׁה, לָא שַׁלְטָא בָּהּ פְּגִימוּתָא, אוּף הָכָא קָרֵי לֵיהּ בִּשְׁמָא דָּא, לְאַחֲזָאָה דְּהָא אִתְרְחִיק מִבֵּינַיְיהוּ, וְלָא אִתְפְּגִים, וְעַל דָּא וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד כְּתִיב.

וְרִבִּי אַבָּא אָמַר לְבִישׁ, דְּהָא בְּקַדְמִיתָא הֲוָה אֹהֶל סְתָם, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיה לג) אֹהֶל בַּל יִצְעָן בַּל יִסַּע יְתֵדוֹתָיו לָנְצַח. וְהַשְׁתָּא אֹהֶל מוֹעֵד. בְּקַדְמִיתָא, לְמֵיהַב חַיִּין אֲרוּכִין לְעָלְמִין, דְּלָא יִשְׁלוֹט בְּהוּ מוֹתָא. מִכָּאן לְהַלְאָה אֹהֶל מוֹעֵד, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (איוב ל) וּבֵית מוֹעֵד לְכָל חָי, הַשְׁתָּא, אִתְיְיהִיב בֵּיהּ זִמְנָא וְחַיִּין קְצוּבִין לְעָלְמָא. בְּקַדְמִיתָא לָא אִתְפְּגִים, וְהַשְׁתָּא אִתְפְּגִים. בְּקַדְמִיתָא חַבְרוּתָא וְזִוּוּגָא לְסִהֲרָא בְּשִׁמְשָׁא, דְּלָא יַעְדוּן. הַשְׁתָּא אֹהֶל מוֹעֵד, זִוּוּגָא דִּלְהוֹן מִזְּמַן לִזְמַן, וּבְּגִין כָּךְ וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד, מָה דְּלָא הֲוָה קוֹדֶם.

רִבִּי שִׁמְעוֹן, הֲוָה יָתִיב לֵילְיָא חֲדָא, וְלָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וַהֲווּ יַתְבֵי קָמֵיהּ רִבִּי יְהוּדָה וְרִבִּי יִצְחָק וְרִבִּי יוֹסֵי. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הָא כְּתִיב וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חֹרֵב. וְקָאַמְרֵינָן דְּגַרְמוּ מוֹתָא עָלַיְיהוּ, מֵהַהוּא זִמְנָא וּלְעֵילָּא, וְשָׁלִיט בְּהוּ הַהוּא חִוְיָא בִּישָׁא, דְּאַעְדֵּי לֵיהּ מִנַּיְיהוּ בְּקַדְמִיתָא. יִשְׂרָאֵל תִּינַח. יְהוֹשֻׁעַ דְּלָא חָטָא, אִתְעָדֵי מִנֵּיהּ הַהוּא זַיְינָא עִלָּאָה דְּקַבִּיל עִמְּהוֹן בְּטוּרָא דְּסִינַי, אוֹ לָא.

אִי תֵּימָא דְּלָא אִתְעָדֵי מִנֵּיהּ. אִי הָכִי, אֲמַאי מִית כִּשְׁאַר כָּל בְּנֵי נָשָׁא. וְאִי תֵּימָא דְּאִתְעָדֵי מִנֵּיהּ, אֲמַאי. וְהָא לָא חָטָא, דְּהָא אִיהוּ עִם מֹשֶׁה הֲוָה בְּשַׁעֲתָא דְּחָבוּ יִשְׂרָאֵל. וְאִי תֵּימָא דְּלָא קַבִּיל הַהוּא עִטְרָא בְּטוּרָא דְּסִינַי, כְּמָה דְּקַבִּילוּ יִשְׂרָאֵל. אֲמַאי.

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (תהלים יא) כִּי צַדִּיק יְיָ' צְדָקוֹת אָהֵב יָשָׁר יֶחזוּ פָנִימוֹ, הַאי קְרָא אָמְרוּ בֵּיהּ חַבְרַיָּיא מָה דְּאָמְרוּ, אֲבָל כִּי צַדִּיק יְיָ', צַדִּיק הוּא, וּשְׁמֵיהּ צַדִּיק, וּבְּגִין כָּךְ צְדָקוֹת אָהֵב. יָשָׁר. וְאִיהוּ יָשָׁר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים לכ) צַדִּיק וְיָשָׁר. וְעַל דָּא יְחֱזוּ פָנֵימוֹ, כָּל בְּנֵי עָלְמָא, וִיתַקְנוּן אָרְחַיְיהוּ, לְמֵהַךְ בְּאֹרַח מֵישָׁר כְּדְקָא יֵאוֹת.

וְתָּא חֲזֵי, כַּד דָּאִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא, לָא דָּן לֵיהּ אֶלָּא לְפוּם רוּבָּן דִּבְנֵי נָשָׁא. וְתָּא חֲזֵי, כַּד חָב אָדָם בְּאִילָנָא דְּאָכַל מִנֵּיהּ, גָּרַם לְהַהוּא אִילָנָא, דְּשָׁרֵי בֵּיהּ מוֹתָא לְכָל עָלְמָא, וְגָרַם פְּגִימוּ לְאַפְרְשָׁא אִתְּתָא מִבַּעְלָהּ, וְקָאִים חוֹבָה דִּפְגִּימוּ דָּא בְּסִיהֲרָא, עַד דְּקַיְימָן יִשְׂרָאֵל בְּטוּרָא דְּסִינַי, כֵּיוָן דְּקַיְימוּ יִשְׂרָאֵל בְּטוּרָא
(Ⅰ)

*****

[194b]  
[...] , la brèche de la lune disparut. Mais, après le péché, lors de la formation du veau d'or, la lune redevint ébréchée et le mauvais serpent l’asservit et l'attira vers lui. Quand Moïse vit que les Israélites étaient coupables et que les armes sacrées leur furent enlevées, sachant que le serpent s'attacherait désormais à eux, il se retira. Josué, bien que portant les armes sacrées, était quand même soumis à la mort, parce que la lune avait été ébréchée. Or, du moment que le monde était revenu à l'état où il était avant qu'Israël approchât du mont Sinaï, il était naturel que tous les hommes mourussent par suite du péché d'Adam. C'est pour cette raison que l'ange exterminateur a pu s'attaquer également à Josué. Moïse seul faisait une exception; l'ange exterminateur ne pouvait avoir de prise sur lui; car la mort de Moïse ne venait pas du côté de l'ange exterminateur, mais de l'autre côté. Heureux le sort des justes qui connaissent les mystères de la Loi, s'y attachent et accomplissent les paroles du verset30: « Médite-la jour et nuit.” C'est par la Loi que les justes seront jugés dignes de la vie future, ainsi qu'il est écrit31: “Car elle est ta vie et ta longévité.” [...]

דְּסִינַי, אִתְעַבָּר הַהוּא פְּגִימוּ דְּסִיהֲרָא, וְקַיְּימָא לְאַנְהָרָא תָּדִיר. כֵּיוָן דְּחָבוּ יִשְׂרָאֵל בְּעֶגְלָא, תָּבַת סִיהֲרָא כְּמִלְּקַדְּמִין לְאִתְפַּגְּמָא, וְשַׁלְטָא חִוְיָא בִּישָׁא, וְאָחִיד בָּהּ, וּמָשִׁיךְ לָהּ לְגַבֵּיהּ, וְאִתְפְּגִימַת.

וְכַד יָדַע מֹשֶׁה דְּחָבוּ יִשְׂרָאֵל, וְאִתְעֲבָרוּ מִנַּיְיהוּ אִינּוּן זַיְינִין קַדִּישִׁין, יָדַע וַדַּאי, דְּהָא חִוְיָא אָחִיד בָּהּ בְּסִיהֲרָא, לְאַמְשָׁכָא לָהּ לְגַבֵּיהּ, וְאִתְפְּגִימַת. כְּדֵין אַפִּיק לֵיהּ לְבַר. וְכֵיוָן דְּקַיְּימָא לְאִתְפַּגְּמָא, אַף עַל גַּב דִּיהוֹשֻׁעַ קָאִים בְּעִטְרָא דְּזַיְינִין דִּילָהּ, כֵּיוָן דִּפְגִּימוּ שַׁרְיָא בָּהּ, וְאִתְהַדְּרַת כְּמָה דְּאִתְפְּגִימַת בְּחוֹבָא דְּאָדָם, לָא יָכִיל בַּר נָשׁ לְאִתְקַיְּימָא. בַּר מֹשֶׁה, דְּהֲוָה שַׁלִּיט בָּהּ, וּמוֹתֵיהּ הֲוָה בִּסְטַר אַחֲרָא. וְעַל דָּא לָא הֲוָה רְשׁוּ בָּהּ, לְקַיְּימָא לִיְהוֹשֻׁעַ תָּדִיר, וְלָא לְאַחֲרָא. וְעַל דָּא אֹהֶל מוֹעֵד קָרֵי לֵיהּ, דְּהָא שַׁרְיָא בֵּיהּ זְמַן קָצִיב, לְכָל עָלְמָא.

וְעַל דָּא, רָזָא דְּמִלָּה, אִית יְמִינָא לְעֵילָּא, וְאִית יְמִינָא לְתַתָּא. אִית שְׂמָאלָא לְעֵילָּא, וְאִית שְׂמָאלָא לְתַתָּא. אִית יְמִינָא לְעֵילָּא, בִּקְדוּשָּׁה עִלָּאָה. וְאִית יְמִינָא לְתַתָּא, דְּאִיהוּ בְּסִטְרָא אַחֲרָא. אִית שְׂמָאלָא לְעֵילָּא בִּקְדוּשָּׁה עִלָּאָה, לְאַתְעֲרָא רְחִימוּתָא, לְאִתְקַשְּׁרָא סִיהֲרָא, בַּאֲתָר קַדִּישָׁא לְעֵילָּא, לְאִתְנָהֲרָא.

וְאִית שְׂמָאלָא לְתַתָּא, דְּאַפְרִישׁ רְחִימוּתָא דִּלְעֵילָּא, וְאַפְרִישׁ לָהּ מִלְּאַנְהָרָא בְּשִׁמְשָׁא, וּלְאִתְקָרְבָא בַּהֲדֵיהּ, וְדָא הוּא סִטְרָא דְּחִוְיָא בִּישָׁא. דְּכַד שְׂמָאלָא דָּא דִּלְתַתָּא אִתְּעָרָא, כְּדֵין מָשִׁיךְ לָהּ לְסִיהֲרָא, וְאַפְרִישׁ לָהּ מִלְּעֵילָּא, וְאִתְחַשְּׁכַת נְהוֹרָהָא, וְאִתְדַּבְּקַת בְּחִוְיָא, וּכְדֵין שָׁאִיבָת מוֹתָא לְתַתָּא, לְכֹלָּא דְּאִתְדָבָּקַת בְּחִוְיָא, וְאִתְרָחֲקַת מֵאִילָנָא דְּחַיֵּי, וְעַל דָּא גָּרִים מוֹתָא לְכָל עָלְמָא. וְדָא הוּא כַּד אִסְתְּאַב מַקְדְּשָׁא, עַד זִמְנָא קָצִיב, דְּאִתְתָּקָּנַת סִיהֲרָא, וְתָבַת לְאַנְהֲרָא, וְדָא הוּא אֹהֶל מוֹעֵד.

וְעַל דָּא יְהוֹשֻׁעַ לָא מִית, אֶלָּא בְּעֵיטָא דְּנָחָשׁ דָּא, דְּקָרִיב וּפָגִים מַשְׁכְּנָא כִּדְקַדְמֵיתָא. וְדָא הוּא רָזָא דִּכְתִּיב, (שמות ל״ג:י״א) יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר. דְּאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ נַעַר לְתַתָּא, לְקַבְּלָא נְהוֹרָא, לא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל, כְּמָה דְּאִתְפְּגִים דָּא, הָכִי נָמֵי אִתְפְּגִים דָּא אַף עַל גַּב דְּזִינָא קַדִּישָׁא הֲוָה לֵיהּ, כֵּיוָן דְּאִתְפְּגִים סִיהֲרָא, הָכִי הוּא וַדַּאי לָא אִשְׁתְּזִיב בִּלְחוֹדוֹי מִנֵּיהּ, מֵהַהוּא גַּוְונָא מַמָּשׁ, וְהָא אִתְּמַר.

זַכָּאִין אִינּוּן צַדִּיקַיָּא, דְּיַדְעִין רָזִין דְּאוֹרַיְיתָא, וּמִתְדַּבְּקִין בָּהּ בְּאוֹרַיְיתָא, וּמְקַיְּימִין קְרָא דִּכְתִּיב, (יהושע א׳:ח׳) וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְגוֹ'. וּבְגִינָהּ יִזְכּוּן לְחַיֵּי עָלְמָא דְּאָתֵי, דִּכְתִּיב, (דברים ל׳:כ׳) כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאוֹרֶךְ יָמֶיךָ וְגוֹ'.
(Ⅰ)

*****

  
[...] Notes [...]

*1 Exode, XXX, 11-12.

*2 Prov., XII, 19.

*3 Isaïe, XLI, 11.

*4 Id., LXVI, 5.

*5 Genèse, XXVII, 1.

*6 Ps., CXLV, 3.

*7 Deutér., XXX, 1-4.

*8 Isaïe, XXVI, 17.

*9 Isaïe, L, 1.

*10 Deut., IV, 30.

*11 Isaïe, II, 2.

*12 La suite de ce texte manque; et la lacune est indiquée dans les éditeurs par le mot rox (manque), intercalé entre parenthèses.

*13 Michée, VI, 4

*14 Exode, XXXII, 1.

*15 Ps., CVI, 20.

*16 Exode, l. c.

*17 Id., XII, 38.

*18 Cf. Talmud, tr. Minahoth, fol. 85 a, et dans Genèse R., sect. IX.

*18 V. Z., III, fol. 194 a.

*19 Le Z. fait dériver le mot br bre de bre (soir) et de br (grand).

*20 Au lieu de sswb (retardait), le Z. lit ssb, « durant les six » heures.

*21 C'est-à-dire: Ils sauront aussi bien dissimuler que les espions qui se font passer pour des amis et se font recevoir avec de la musique.

*22 Ézéchiel, XXIII, 20.

*23 Deut., IX, 20.

*24 Amos, II, 9.

*25 Jonas, III, 4.

*26 I Rois, XIT, 30.

*27 Ps., V, 5.

*28 Exode, XXXIV, 30.

*29 Job, XXX, 23.

*30 Josué, I, 8.

*31 Deutér., XXX, 20.



Page: 1





Home | ♥ Notre Projet ♥ ⇄ ♥ Votre projet ♥